אור ברסלב

שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ

סימן כח

סימן כז

שאלה אשה אחת נתנה מעות ביד אשה אחרת למחצית שכר על רווחים כנהוג. ואשה המפקדת היתה אז תחת בעלה ובעלה קודם מותו סילק לה מדמי כתובתה ג"כ ליד האיש הנפקד. שהנפקדת היתה נושאת ונותנת בנכסים ועקרת הבית וידה כיד הבעל בכל וקדם קדימת הלואת האשה לסילוק הכתובה. ואחרי מות בעלה החדר לה הנפקד כדי דמי כתובתה כאשר הושלש מבעלה ונשאר חוב הנ"ל שנתנה האשה בעצמה. ואח"כ הקדישה האשה את החוב במעמד תשוב העיר ובמעמד האשה אשר היתה נושאת ונותנת הנפקדת ונתנה היא בעצמה רשות לאותו החשוב שעמד שם ליקח המעות על דבר מצוה שהוא צרכי רבים כאשר ייטב בעינו. ואח"כ מתה האשה המקדשת הנ"ל ונודע ליורשי בעלה עפ"י קלא בעלמא שיש לה מופקדים ובאו לתבוע המעות רק שאין יודעים איה המעות כי אין יודעים הדבר על בוריו. והחשוב בא לצאת ידי שמים כיצד יעשה עם המעות ועדיין הם ביד הנפקדת [והנפקדת] אמרה בשם האשה המקדשת שיש לה מעות הללו בנכסים ואין ידועים בטרם נשאת לבעל זה ובא מעשה לפני:

וזאת תשובתי

תשובה ע"ד השאלה ממעות הנ"ל. בתחילה ראוי לבאר מי הוא הנקרא מוחזק. אם הקהל הם מוחזקים שבאים מכח מתנתה. או נימא כיון שהמעות לא נמצא ת"י רק ביד מי שהפקידה אצלו כבר יצאו המעות מחזקתה כי בזה תולה עיקר הדין כי אם נחשוב להמקבל מתנה למוחזק ממילא שאי להוציא בלי ראיה ברורה. משא"כ אם נחשוב יורשי הבעל למוחזקים. מטעם שכל מה שנמצא ת"י אשה מסתמא של בעל הוא. א"כ המקבל צריך ראיה ברורה להוציא:

אכן לפענ"ד נראה דהמקבל שבא מכחה נקרא מוחזק. ובנ"ד שהנפקדת רוצת לתתו לאלופי הקהל אין ביד יורשי הבעל לעכב אף אם יהי' ספיקא בדבר וראיה לזה ממ"ש התוס' והרא"ש בב"ב (דף נא:) ד"ה קיבל מן האשה שכתבי שאפילו אומר הבעל שהממון שלו אין כח להוציא מידה. ואח"כ כתבו מיהו אם תקף הבעל המעות אין מוציאין מידו. והביאו ראיה מלוה מן האשה שא"צ לשלם לה די"ל לגלויי זוזי הוא דבעי וש"מ דאינה יכולה להוציא מידו ולומר של פלוני הם. דאל"כ תהימן במגו ראי בעי אמרה של פלוני הם. אלא ודאי שאין יכולה להוציא מידו ע"ש בלשון התוס'. והנה מזה מוכח דאינה היא מוחזקת גמורה במעות שת"י. דאי הוה מוחזקת גמורה למה תועיל תפיסת הבעל בעדים. אלא ודאי מידי ספיקא לא נפקא. ולכן אי תפס לא מפקינן מיני' וכיון דהוה ספיקא א"כ קשה אם המעות ת"י הנפקד למה יחזיר לאשה הא יוכל הבעל למחות. ונהי דהוא אינו מוחזק הלא גם היא אינה מוחזקת אלא ודאי הנפקד שבא מכחה הרי הוא כמותה ויכול להחזיר לאשה. ולכתחילה מחוייב הוא להחזיר לאשה דוקא עיין במרדכי. וכן נראה מסברא דאל"כ בכל ספיקא דדינא דקיי"ל תפיסה בעדים מהני כמו שהסכימו אחרונים אטו נימא אם חזר והפקיד או הלוה התופס המעות לאחר שיעכב השני המעות שביד אחר שלא יחזיר לזה מאחר שיש לו טענה עליו ומספיקא לא יחזיר לזה. דהא ודאי ליתא דהנפקד או הלוה צריך להחזיר למי שלקח ממנו ובזה יוצא ידי השבה מאחר שממנו קיבל. משא"כ כשיתן לאחר אינו יוצא ידי השבה מאחר שלא נודע אם הוא של אחר. ובזה יובן בתוס' דבתחילה כתבו אם האשה אומרת תן לפלוני שהוא שלו דנאמנת במגו כו' משמע דפשיטא להו באמרה שלי הוא מאמרה שהוא שלו. ואח"כ כתבו ואם תקף אין יכולה להוציא ולומר של פלוני הם שתהא נאמנת שלי הוא במגו דאי בעי אמרה אחרים הפקידו בידי כו' עכ"ל. משמע דס"ל דיותר יש להאמינה באומרת אחרים הפקידו בידי ממה שהיא אומרת שלי הוא אלא נראה דודאי מצד עצמה טענת אחרים הפקידו בידי עדיפא. דזה יש להאמין יותר כיון שאינה נושאת ונותנת. משא"כ שניתן לה במתנה שהרי גם באומרת שניתן לה במתנה ע"כ באו לה מאחרי'. וא"כ יותר שכיח פקדון ממתנה אלא דמ"מ היכא דדינא דיחזיר לאשה הי' נראה להתוס' דיותר נכון להחזיר לאשה שהנפקד ראוי שיקיים השבה שיצא בודאי ידי השבה. ובמה שיחזיר לאשה יוצא בודאי ידי השבה שאפילו הוא משל בעל מ"מ מחזיר למקום שנטל. ואם יחזיר לאחר אפשר שאין יוצא ידי השבה. והיינו אם הוא של בעל. ולזה כתבו דמ"מ גם במחזירו לאחר יוצא ידי השבה כמו במחזיר לאשה מאחר דאי בעי שקלה ויהבה ליה וא"כ אצל הנפקד שניהם שוין לצאת בהם ידי שמים. משא"כ בעיקר הטענה כשתפסו הבעל יותר יש לומר שנאמנת לומר של אחר הם משתאמר שלה הם מצד עצם הסברא וזה ברור בכוונת התוס' ויצא לנו מזה הדין והוא הטעם דכל שיש ספק בדבר הנפקד מחזיר למקום שנטל וזהו הטעם בעצמו שהאשה נקראת מוחזקת גם שהוא ביד הנפקד מטעם שכל שיש ספק צריך להחזיר למקום שנטל. וכל שאינו ידוע בבירור שאין הדבר של המפקיד צריך להחזיר למפקיד וזהו מה שרצינו לבאר:

ואחר שבארנו זאת נראה בודאי כי יש כמה טעמי לזכות האשה וממילא לא מזכי ב"כ והנה דעת הפוסקים באשה נושאת ונותנת ואונות ושטרות יוצאות על שמה. דבחיי' קי"ל כרב דעלי' להביא ראי' ובמתה קי"ל דעל האחין להביא ראי'. אלא דהש"ך כתב [סימן ס"ב ס"ק י"ז] דדוקא בשטרות דכיון דנכתבו על שמה מוכת מילתא שהם שלה. משא"כ במטלטלין. וכ"כ בסמ"ע בשם רי"ו [כק"ח] אלא דהש"ך סובר שכן מוכח מכל הפוסקים שכתבו טעמא דשטרות שנכתבו על שמה מוכח מילתא. ומזה דס"ל במטלטלין על יורש להביא ראי' והט"ז הביא תשובות מהר"ם דס"ל כן אפילו במטלטלין במתה על האחין להביא ראי' ולכאורה תימא מה יענה בקושית הש"ס דר"פ מקשה כלום טענינן ליתמי מידי דלא מצי אבוהון למטען. והא רבא אפיק זוגא דסרבלי מיתמי וע"ז תירצו (הרשב"ם) התוס' והרא"ש דהכא שאני דמוכחא מילתא משטרות שנכתב על שמה. ולדעת מהר"ם קשה קושית הש"ס. אבל לפענ"ד לא קשה מידי ואדרבה תמי' לי למה הוצרכו לכך. הא בלא"ה יש סברא פשוטה לחלק דמה שהוציא רבא מיתמי היינו לפי שהדבר הי' ידוע להבעלים הראשונים. רק שהי' יכול לטעון לקות ממנו. ובדבר העשוי להשאיל ולהשכיר לא טענינן לקוח וגם ליתמי לא טענינן שמא הי' מברר שלקח. משא"כ הכא דלא נודע כלל אם שטרות הללו היו של יורשים. ונהי דבחיים עלי' להביא ראי' דאם הי' שלה הי' לו לברר. משא"כ במת אין ריעותא ממה שאינו מברר י"ל דאילו הי' בחיים הי' מברר לכן שפיר מוקמינן הני שטרות בחזקתו וזה נכון וברור. וא"כ לא קשה מידי על מהר"ם ואדרבה על טעמן של התוס' והרא"ש ושאר מפרשים יש לתמוה אי נימא דמטלטלין שנמצאו בידו הן בחזקת האחין. למה נימא שטרות הם שלו. הלא הוא הי' הנושא ונותן בנכסים ומאן ימחה בידי' לכתוב השטרות על שמו ושמא בכוונה כתבם על שמו כדי שיהי' לו טענה עליהם ולמה יהיו השטרות עדיפא מן הממון דמיני' אתי השטרות. זהו דבר שאין השכל מקבלו כי מה ראי' יש מזה שנשא ונתן לעצמו ממה שכתב השטרות על שמו. ואמת כי לולא דברי הראשונים הייתי אומר בהיפוך. כי בודאי כמטלטלין הם בחזקתו מאתר שטוען ברי שהם שלו והם בחזקתו אפילו לרב. ולא פליגי רק בשטרות שכבר יצא הממון שמחזקתו וי"ל שמתחילה ניתן ממעות האתין. רק שכתב השטרות בשמו דאם איתא שהיו שלו הי' לו לברר ולכן אין יכול לתפוס ולזכות בשטרות לבדו. משא"כ במטלטלין שהם שלו לבדו כשנמצאים בחזקתו. וזה כסברת בעל התרומות הובא בש"ך [סק"ו[ דדוקא בשטרות שאין תפיסתן מחוורת עי"ש ולזה שפיר י"ל לשמואל דס"ל דגם השטרות הם בחזקתו. שהם כמו המטלטלין. וגם הסברא נותנת כן שיותר מועלת חזקתו במטלטלין שת"י מבשטרות. ולדעת התוס' והרא"ש קשה טובא מאתר שהמטלטלין היו של האתין למה נימא שהשטרות יהיו שלו. שהרי אפשר שעשה כן בכונה לכותבם על שמו שיהא לו טענה עליהם:

וכבר עלה בדעתי לפרש דודאי י"ל כדפרישית דלא דמי לדברים העשויין להשאיל ולהשכיר דאיכא חזקת מרא קמא שהיו ידועים למשאיל. אלא שהתוס' וסייעתם. לא הספיק להם חילוק זה דכיון דאין החובות ת"י ושטרות אין גופן ממון. א"כ הממון שהוא ביד אחר או השדה הניקנית הוא בחזקת האחין לולי השטרות וא"כ הוי כאילו ידוע לכל אחד חלק בחובות או בקרקעות וזה האח שבא לומר שהם שלו ומבקש להוציא מיד הלוה לעצמו וגם בקרקעות אין שום אחד מהם מוחזק. דקרקע בחזקת בעלים קיימא וכאן בחזקת כל האחין הוא והוא אינו מוחזק יותר מהם ולהכי צריך לטעמא שנכתבו על שמו. משא"כ במטלטלין שהוא בהם מוחזק גמור. אין צריך לטעמא דמוכחא מילתא. דבלא"ה הם בחזקתו. ולא פליגי התוס' עם הבעה"ת אלא דמ"מ התוס' והרא"ש (דף נ"א ע"ב) [כתבו] ואם היא נושאת ונותנת אינה יכולה לומר לא שלי הם ולא של פלוני הם כדאיתא לקמן. וכן האשה שנושאת ונותנת כו' ואמרה שלי הם עלי' להביא ראי' ולא מהימנינן לה במגו דאי בעי אמרה של אחרים הם ע"כ מזה מבואר דס"ל דגם במטלטלין אינה נאמנת לומר שלה הם. הן אמת דלדידי תמי' טובא בראיית התוס' מלקמן שאינה נאמנת לומר של אחרים הם ומנ"ל להתוס' דבר זה דילמא ודאי במטלטלין נאמנת לומר של אחרים וממילא נאמנת ג"כ לומר שלי הם במגו דשל אחרים הם ומ"מ לקמן לא שייך להימנה במגו שאינה יכולה שם לומר של אחרים הם מאחר שהשטרות נכתבו על שמה ודאי רחוק הוא שאחר יצוה לאשה נושאת ונותנת שתכתוב שטר שלו על שמה. דמה לו לצרה זאת. טוב לו שיכתוב השטר על שם עצמו. ובודאי זה ראי' שהם של היורשים. והיא כתבתן על שמה. משא"כ במטלטלין דליכא ריעותא בטענתה. י"ל שנאמנת לומר של אחרים הם שהרי כן הדרך בנושאת ונותנת שיש ג"כ ממון אחרים בידה כדרך משא ומתן ומאי ראי' משטרות שנכתבו על שמה שהרי לפי האמת ג"כ מחלקין. דמזה שנכתבו על שמה ראי' שהם שלה. וא"כ איך נימא שהם של אחרים ולמה נכתבו על שמה. ואין ראי' כלל משטרות על מטלטלין:

ב וכבר עלה בדעתי לומר דהתוס' הוכיחו דע"כ אין סברא לחלק בזה דאם נימא לחלק בזה תקשי להו בש"ס דגם התוס' גופיי' קשיא להו הך קושיא מה יועיל אונות ושטרות דמאי הוכחה יש בזה דילמא מנפשה עבדה כן לעצמה. ולכן ס"ל להתוס' דמסתמא ידוע שהוא של הנושא ונותן בתוך הבית וכמו כן באשה ידוע הוא מן הסתם. וא"כ אם היא מחתמת השטרות על שמה אין לעדים לחתום עליהם מאחר שמן הסתם הם מן השותפות וכיון שחתמו העדים מסתמא ידעו שזה המעות של האח או של האשה הנושאת ונותנת דאל"כ לא הי' להם לחתום על השטרות הכתובים על שמה והוי כמו אמנה וזה הטעם שיש לחלק בין מטלטלים לשטרות. וא"כ שפיר הוכיחו התוס' דע"כ מוכת דבמטלטלין אינה נאמנת. דאם נאמנת במטלטלים לומר שלה הם. א"כ בשטרות למה נימא סברא זו דמוכחא מילתא דמשום הכי במתה על הבעל להביא ראי'. והיינו ע"כ דהעדים לא הי' להם לחתום דבזה הוציאו המעות מחזקת האחין או היורשים דאם נאמנת על המעות שהי' תחת ידה לא עשו העדים עול במה שחתמו שהרי אף שלא יחתמו המעות שלה אלא ודאי אינה יכולה לומר שלי הם (ואף) כן י"ל דרך הפלפול:

אך לפי האמת עדיין לא נחה דעתי בזה דמאי איכפת לעדים בזה דעדים חותמין לזה שרואין שנותן מעות וכמו כן במכירה. דבר זה אינו מוטל על העדים לדעת אם הוא ממון אחים או היתומים. וא"כ התמי' במקומה עומדת על התוס' והרא"ש וסייעתם. ואפשר לומר דס"ל להתוס' דכיון שהשטרות אתו מכח המטלטלין דהיינו המעות שנתן בעד השטרות ולכן ס"ל דאם היתה נאמנת על המעות א"כ בעוד המעות בעינם היתה נאמנת לומר שהם שלה במגו א"כ המטלטלין יהי בחזקתן. וא"כ גם המעות הי' ראוי להיות בחזקתה ומזה גופא מוכח דהאשה נחשבת מוחזקת בממון שהי' תחת ידה ומסרה לאחר הבא מכחה. אך מ"מ צריך ביאור מה יועיל שהשטרות נכתבו שמה כיון שהיא כתבתן בעצמה. סוף דבר לא מצאתי מקום ישוב לזה:

והנראה לענ"ד בזה דהתוס' ס"ל דנהי דאינה נאמנת במטלטלין שנמצאו תחת ידה לומר של אחרים הוא כיון שהיא נושאת ונותנת מ"מ באם לא ראו בידה. והיא אומרת שמשלה היא נאמנת במגו דהוי מצנעא להו ושפיר הוי מהימנא וכמ"ש רמ"א באה"ע [סימן פ"ה סי"ב] וא"כ אם הינו יודעים שבאתה ללות המעות והמעות היו בלתי ידועים והיתה באה לב"ד אז ולומר הרי יש בידי מעות שלי ואני רוצה להלותן על שמי או שהיתה מגלה כן לפני עדים ומעמדת עדים על שיש לה מעות שלא נודע ליורשים מזה המעות והי' אפשר לה להצניעם ולומר שאין לה ושפיר הוי מהימנא. אלא דכאן באונות ושטרות שיצאו מתחת ידה מספקא לן אם נתנתן בפירוש ע"ד שיהי' שלה הי' שלה שמתחילה הי' לה מגו דאי בעי לא היתה נותנת אותן דבהא גופא מספקא לן אם הי' לה שום מגו על המעות מאחר שלא נודע כעת באיזו אופן לעשות ולזה אמרינן בחיי' עלי' להביא ראי' שאפילו אם תמצא לומר שה' לה אז מגו מ"מ לא הי' לה להוציא המעות מתחת ידה אם לא שתעמיד עדים בדבר שנתנתן אותן ע"ד שיהי' שלה כיון שיש לחוש שמא לקחתן אז בשביל היתומים וכתבה השטרות על שמה א"כ הי' להם להעמיד עדים ע"ז שיש לה מעות ושלא לסמוך על מה שעשתה השטרות בשמה. ואין מזה כ"כ הוכחה ברורה שנתכונה לקנותן לעצמה וי"ל דעתה הוא דנתהפך לבבה לרמי' לגזול היתומים. ולכן הי' לה להעמיד עדים ע"ז שעשתה השטרות בשביל עצמה וזהו דוקא בחי'. משא"כ במתה אמרינן מסתמא השטרות עשתה ג"כ בשביל עצמה כיון דליכא ריעותא וכיון דעשתה בשביל עצמה וכעת לא נודעו שהי' המעות הללו של יתומים מוקמינן להו בחזקתי' שהרי לפי ראות הדבר שאין עדים ראוי להאמינה במגו דאי בעי הוי מצנעה להו. וזהו כונת התוס' דמוכחא מילתא שהם שלה היינו שמתחילה נתנה המעות בשביל עצמה ולהכי כיון שלא נודע שהמעות של יורשין ואי באתה לפנינו אז ולא הי' נודע שהמעות של יורשים היתה נאמנת. ולכן גם עתה מהמנינן לה רק דבחי' איכא ריעותא דקי' לה להעמיד עדים ע"ז בפירוש ולמסור דברים לעדים דאל"כ למה מסרה המעות והוציאה מתחת ידה ויודעו לב"ד השטרות וגם כשרואין אותה משתמשת בקרקעות הרי רואין שיש לה קרקע. ואין לה עדים שנתנה אותן בחזקת שהן שלה. לכן אם אין לה עדים יש לומר שמתחילה לקחה לשם היתומים רק שעשתה השטרות על שמה וזה דוקא אם אינה נאמנת בכל טענות רק במגו דלהד"מ. משא"כ אם נאמנת לעולם במגו דשל אחרים הם לא שייך ריעותא כלל:

ג ובזה יש לפרש מ"ש בש"ס ראי' במאי רבה אמר ראי' בעדים רב ששת אמר ראי' בקיום השטר ולפי"ז פירושו ראי' בעדים שבתחילה טרם נתינת המעות הראה לפניהם המעות ופירש להם שע"ד כן נותנם ובזה ארווח לן דלפרשב"ם קשה אמר' קאי ראי' בעדים. דליכא למימר שיביא עדים שכדבריו כן הוא ששלו הם שהרי באמת אין צריך להביא עדים רק שהי' לו ממון מיוחד. ולמאי דפרישית שיביא ראי' בעדים שבתחילה כשהוציא המעות מתחת ידו הוציא ע"ד כן שיקנה הנכסים על שמו. ואז נאמן שפיר. ואע"ג דהרשב"ם א פירש כן מ"מ מרשב"ם אין ראי' כלל לדינא דלדידי' י"ל דבמטלטלין ס"ל דעל האחין להביא ראי' ומטעם דבמטלטלין מוקמינן להו אחזקתייהו. ולמאי דפרישית בלשון התוס' והרא"ש בנדון דידן שהיא מסרה המטלטלין בחזקת שהם שלה ושהיא תאכל פירותיהן. ודאי מוקמינן להו בחזקת שהם שלה. ואפילו נפרש דברי התוס' כפשוטן. כיון דעיקר ראית התוס' דבמטלטלין אינה נאמנת היא מאונות ושטרות א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון. דבמתה על היתומים להביא ראי' וי"ל מה שהוצרכו התוס' לסברא דיוצאין על שמו דהא כבר כתבתי דבלא"ה יש לחלק (כקושית) [מקושית] ר"פ דבשלמא התם היו יודעים אותן כדברים לבעלים ראשונים. משא"כ הכא שלא נודע כלל שהוא של יתומים אלא דס"ל כיון דאין הנושא ונותן מוחזק בגוף הקרקעות רק בשטרות ושטרות אין גופן ממון. א"כ ממילא הקרקע קאי בחזקת כל האחין דקרקע בחזקת בעלים עומדת ולא שייך בהו תפיסה וגם לבעל השטרות לא נודע למי נתחייב וכיון דהשטר אין גופו ממון ועומד בחזקת כל האחין. להכי מדמי לי' לדברים העשויין להשאיל ולהשכיר על זה שבא להוציא חלק האחין מחזקתו וע"ז אמרו כיון דיוצאות על שמו סמכינן אמאי דיוצאין על שמו להעמידן בחזקתו וא"כ הה"ד במטלטלין במת עכ"פ על האחין להביא ראיה. וכן נראה מלשון הרא"ש שכתב סמכינן על מה שכתוב על שמו ומוקמינן להו בחזקתייהו ע"כ. משמע דעיקר הטעם דחשבינן לי' למוחזק שיהא בחזקתו ועכ"פ במטלטלין במת אין ראי' להתוס' והרא"ש די"ל דיו לבא מן הדין להיות כנדון. וכן נראה מדברי הטור בח"מ לסימן ס"ב) שכתב בשם הרמ"ה וכן אם נמצאו מטלטלין בידה עלי' להביא ראי' משמע דעכ"פ לא גרע משטרות:

ובזה אפשר ליישב מה שהקשה הש"ך [סק"ה] למה הביא הטור בשם הרמ"ה. הא כתבו התוס' והרא"ש כן ולפ"ז א"ש דקמ"ל בשם הרמ"ה דעכ"פ מטלטלין לא גריעא משטרות דלא תימא במטלטלין גרע טפי וצריך להביא ראי' על הממון שירש כפי השטרות דוקא קמ"ל במטלטלין סגי ג"כ שתביא ראי' כמ"ש בשטרות שתביא ראי' כפי הממון שירש. עכ"פ אם איתא דס"ל להטור במטלטלין גם במת על היורשים להביא ראי' מאי וכן דקאמר הא כ"ש הוא וגם הי' לו להטור לבאר דבמטלטלין גם במת על היורשים להביא ראי' אלא ודאי ברור דעת הטור דמטלטלין לגמרי יש להם דין שטרות. וגם לא מצינו שום פוסק שחלק עין שטרות למטלטלין. והפוסקים שהוצרכו לחלק לומר כיון דהשטרות יוצאין על שמו מוכחא מילתא כו' כנ"ל י"ל שלא באו לשלול שלא יהא הדין כן במטלטלים דאיכא למימר במטלטלים פשיטא להו דאפילו בחי' על היתומים להביא ראי' ומטעם שחילק בבעה"ת. דשטרו' אין תפיסתן מחוורת. ובפרט שכתבנו דפשטא דש"ס משמע הכי. דאל"כ אין טעם לחלק בשטרות כדפרישית לעיל. ולא מצינו רק דעת ר"י ויחידאה הוא. וכ"ש דבנידן דין י"ל דעדיף טפי משטרות על שמו ואפילו נימא הסברא מדכתבן על שמו ודאי שלו הם. א"כ כ"ש בנידן דידן שהקדישה את החוב דכ"ש די"ל דמוכחא מילתא שהוא שלה. ובפרט דאיכא חזקה אין אדם חוטא ולא לו ולמה לה להקדיש מה שאינו שלה והיא לא תהנה מזה. ועוד די"ל מה שנתנה בפירוש ע"ד שיהי' שלה נמי לא גרע מאונות ושטרות כי י"ל הטעם באונות ושטרות אמרינן אילו לא הי' שלו רק שמבקש לגוזלן לא הי' מוסרן ליד אחר שהרי יודע שיערערו האחין עליו ומסתמא כיון שמסרן ביד אחר הי' בידו לברר אז שהם שלו. ואי משום דנימא אז כשר הי' ולא ביקש לגזול. ועתה נהפך דעתו לגזול. לזה אמרינן כיון דיוצאין על שמו מסתמא נתן אותם שיהי' בחזקתו ואם הי' יודע שלא יוכל לברר לא הי' מוסרן ביד אחר ולכן במטלטלין שנמצאו בידו באמת עליו להביא ראי' מיהו במסרן והוציאן מתחת ידו אמרינן בודאי הי' בידו לברר רק באם הוא קיים באמת צריך לברר. משא"כ במת אמרינן בודאי הי' מברר מדהוציאן מתחת ידו דאילו לא הי' בידו לברר לא הי' מוציאן מתחת ידו וא"כ גם כאן ממש הדין כמו באונות ושטרות דלכ"ע במת על האחין להביא ראי' וה"ה כאן דעל יורשי הבעל להביא ראי':

ועוד י"ל מאחר שהאשה הנפקדת אומרת בשם האשה המפקדת שאמרה שהמעות ישנה בידה מבעלה הראשון והי' נכסים שאין ידועים לבעל השני והיא נאמנת במגו דהחזרתי או להד"ם מאחר שאין שט"ח על האשה הנפקדת. וראי' ממ"ש הסמ"ע והש"ך בח"מ [בסימן קל"ד] באם הטלית יוצא מתחת ידי אחר כו' אבל כשטוען האומן מכרו לו שאמר אתה מכרת לו אינו נאמן וכתב הסמ"ע דהיינו דוקא בדאיכא עידי ראי'. ולכן אף אם נאמן שהאומן אמר לו שקנהו מ"מ האומן גופא אינו נאמן באיכא עידי ראי'. משא"כ בלא ראו שהאומן נאמן כ"ש כשהוא ביד אחר. וכן מסיק הש"ך שם. וא"כ בנ"ד נמי יון שהאשה היתה נאמנת בליכא עדי ראי' במגו דלהד"ם או החזרתי גם לנפקדת מהימנינן מאחר דליכא עידי ראי'. ואף דיש לומר דהתם טוען שלקחו מן האומן והוא לוקח וטוען להחזיק נאמן. משא"כ כאן שאין זכות לנפקדת במתנה דהא ליתא. דהא יש בזה זכות לכל בני העיר וכולן שותפין באותו דבר שבאתה לעשות וא"כ שפיר הו"ל בע"ד. ועוד דע"כ אין הטעם משום דהלוקח נאמן במגו דאי בעי לא הי' מראהו והי' טוען להד"ם דהא י"ל דהלוקח אינו חפץ לשקר ובתום לבבו אומר כן. ואינו מתכוין לשקר כלל. ומי לא משכחת שהוא עצמו בא לשאול את פי הב"ד כדת מה לעשות. אע"כ הטעם הוא דכל מה דמצינן למיטען ללוקח טענינן. וכיון שהאומן הי' יכול לטעון אילו לא ראו בידו כמו כן הלוקח ג"כ טענינן לי' דכל זמן שלא נראה לב"ד לא מפקינן לי' מחזקת האומן וכאן נמי אף שהוא ביד הנפקד מ"מ כיון שנותן לה המעות לטובת המפקיד ה"ל אפטרופס שלה ומצי למיטען שהי' שלה במגו דהחזרתי לך או להד"ם. וכן מסיק באורים ותומים (סימן ס"ב ס"ק ל"ו) דדוקא כשהוא ביד ב"ד ה"ל ראה דב"ד אבוהון דכל ישראל והם הרואים את החפץ משא"כ במי שנתן שלו ביד אחר ודאי בלא ראה לא הפסיד מגו שלו כיון דבא מכחו חשוב כמו הראשון. ואע"ג דהרשב"א פליג וס"ל דהאפטרופס ה"ל כעדים וראה. כבר מסקו האחרונים דלא כוותי':

ד ועוד נ"ל ונבאר תחילה דברי הרמ"א בח"מ [סימן ע"ב סי"ח] בהג"ה שכתב דלא בעינן שראו העדים בשעה שתבעו לב"ד אלא אפילו שראו קודם לכן וטען אז שהם מכורין או טענה אחרת שאין ראויין להחזיר לפי אותה הטענה. דמעתה אין לו מגו כו'. ואפילו אמר בשעה שראו עדים שחייב לו כך כמו שטוען עכשיו בב"ד לא מהימן עכ"ל. והנה דעת הש"ך [ס"ק צ"א] (באם טוען בפני ב"ד לקוח נאמן במיגו דלא הי' מראהו והשתא עומד בטענתו) [באם אמר מיד בפני עדים ממושכן כמו שאמר לפני ב"ד מהימן במגו דאי בעי הי' עומד בטענתו] והנה לפי דבריו גם כאן יש להאשה מגו בשעה שנתנה המעות ליד הנפקדת ואז אמרה שהי' שלה אז הי' לט להאמינה במגו דאי בעי לא היתה מראה הממון והיתה מצנעת אותה וכדומה. וא"כ אז היתה נאמנת וגם עכשיו טענינן להקדש כן שאילו היתה ח"י היתה עומדת בטענתה וכבר היא נאמנת מאז שטענה כן בפני העדים. אלא ד"ז הגאון באורים ותומים השיג עליו דא"כ גם בטוען טענה אחרת יהי' נאמן כנעי דאי בעי עמד בטענתו גם כתב דכיון דהך דינא נובע מן הש"ס דקאמר אי פקח הוא משוי לי' ראה אמאי תפיסת משום דאית לך גבאי וקשה מה מועיל הלא מיד כשיראה אותו שהערים יאמר שמגיע לו עליו כך וכך. ועוד הביא ראי' מהא דראה טליתו ביד אומן ואמר לו מה טיבו אצלך וא"ל אתה מכרתה לי לא אמר כלום. ולא אמרינן דנאמן במגו דלא הי' מראהו. ולדידי מהא לא איריא די"ל בודאי באם ראה אצלו שלא במתכוין לא שייך מגו דאולי לא נתכון כלל להראותו רק שבמקרה קכה שראה ובודאי חוץ לב"ד אינו מדייק להשמר ואולי שלא במתכוין קרה לו שראהו אחר. מיהו מהך דאמאי תפיסת לי' משום דאית לך גבאי. משמע דהוא מראהו על פי מה שאומר לו שיש לו אצלו והוא מציע דבריו לפני העדים מזה יש הוכחה לכאורה דשלא בב"ד לא מהני. אך לפענ"ד הך מילתא טעמא בעי ונ"ל טעמא דהא מילתא דודאי בלא"ה לכאורה שיהא נאמן לומר לקוח במגו דהחזרתי הוא מגו גרוע דודאי ניחא טפי לטעון לקוח בכדי שיוכל להשתמש בכלי ולא יצטרך להשמר שיעמוד הלה שיראהו אצלו ויתפם לשקרן כי יהי' ככופר בפקדון וכמו בטוען שמגיע לו חוב ג"כ ראוי שלא להאמינו במגו דלהד"ם או החזרתי שאין הטענות שקולות אלא דאנן הכי קאמרינן דהא בכל מגו אמרינן דמסתמא קושטא קאמר דאם איתא דמשקר למה לו לטעון טענה זו יטעון טענה עדיפא מינה שיהא נאמן בה. והנה אם טען לקוח בב"ד ויש לו מגו דהחזרתי אם נפסק שמחוייב להחזיר הכלי יהי' הפסק שלא כדין שהרי אם לא יהי' נאמן בטענת לקוח ודאי טענת החזרתי עדיפא דמה לו לטעון טענה שאין נאמן בה יותר הי' לו לטעון החזרתי שהיא טענה שנאמן בה. ואף אם לא יוכל להראות הכלי ויצטרך להשמר עכ"פ טוב לו ממה שיטעון לקוח שאין נאמן כלל. נמצא שנוכל לומר מדטעין לקוח ודאי קושטא קאמר ונאמן באותה טענה ואם נחליט הדין שהחזרתי יהי' נאמן ולקוח אינו נאמן. נמצא שיפסיד הישר והטוב והולך בתום שיטעון האמת בב"ד שלקחו. והרמאי ישתכר שיטעון החזרתי ואינו (נאמן) [נכון] שיפסיד על האמת שהרי מחוייב הוא להודות בב"ד ולהגיד האמת להשים לבע"ד בתום לבבו לא במרמה. וזהו דוקא בב"ד משא"כ שלא בב"ד אמרינן איפכא מה לו להראותו לעדים ולהציע דבריו בפניהם שיש לו טענה זו של כך וכך שהרי העולם יחשדו אותו שמשקר ואומר כן ומה שלא אמר להד"ם הוא בשביל שחפץ להשתמש בכל וגם הוא אינו מחוייב להשיב לו שלא בב"ד. כי ישיב ויאמר יש דין בישראל ועביד אינש דלא מגליא טענתי' אלא לב"ד וכל מה שאומר לפני עדים אינו מחוייב כלל לומר, וא"כ לא שייך לומר אטו יפסיד על האמת שלו שהרי אינו מחוייב לטעון כלל לפני העדים וי"ל דעשה כן בכונה שיעיד עדים כדי שיוכל להשתמש בכלי ואין כאן מגו. ובזו יובנו דברי [הרמ"א] בטוען טענה שאינן ראוין להחזיר לפי אותה הטענה לא מהימן לטעון בב"ד במגו דהחזרתי מאחר שאין ראויין להחזיר ואמאי לא יוכל לומר מאחר שידעתי שלא אהי' נאמן ע"כ החזיר הכלי וכמו שפקפק בזה רבינו הקדוש באורים ותומים בכללי מיגו ולפ"ז י"ל דדוקא לענין מגו קאמר שאינו חפץ לטעון החזרתי שהרי מסתמא לא החזירם לפי טענתו שטען בפני העדים. וע"כ מה שטען בפני העדים לקות הוא בשביל שרצה להשתמש בכלי וסמך על מגו שלו וא"כ עתה אינו נאמן במיגו מיהו בטען החזרתי לך באמת אחר שנודע לי שלא אהי' נאמן בב"ד אפשר דהוי טענתו טענה. רק לפי פשטות שאמרו בגמ' ב"ב בסמך לו כותל אתר שאינו נאמן לטעון פרעתי משום מי יימר דמחייבי לי רבנן וכו' דשייך [הכא[ הך סברא וכדאיתא בח"מ סימן ק"נ סעיף י"א] ע"ש ואין להאריך כאן בזה עכ"פ נוכל לומר לפי דברינו שעיקר הטעם בשביל שלא הי' לטעון עוד כן ואמרינן שטען כן בשביל שחפץ להשתמש בחפץ. וא"כ אם דנין על דבר שאינו מסויים כגון מעות שפיר מהימן במגו כגון שידוע בעדים שהפקיד אצלו מעות והודה בפני עדים שהפקיד אצלו מעות הללו רק שטען יש לי בידו כנגדו שפיר נאמן דבמעות לא שייך הך סברא שניחא לו להודות כדי להשתמש בהם דהא הם דבר שאינו מסויים וא"כ מה לו להודות בפני עדים. והנה בנ"ד שפיר י"ל שהמפקדת הי' לה מגו דאי בעי לא היתה מראה המעות והטמינתן ואף אם נימא דניחא לה יותר בזה מ"מ לא שייכא הך סברא דלמה לה לגלות טענתה שהרי הוצרכה לומר כן בשביל ליתנם להנפקד ושפיר מהימנא בשעת פקדון במגו. אלא שיש לפקפק בזה. דא"כ באומן נמי נימא הכי באמר האחר שהאומן מכרו לו ובשעה שמסר לו הי' נאמן במגו דאי בעי לא הי' מראה בפניו והי' יכול לטעון החזרתי. מיהו י"ל בשלמא התם אין לו ללוקח לדעת אם הוא יכול לטעון החזרתי כי שמא אמר אל תחזירני אלא בעדים ואף אם הי' נאמן במגו דנאנסה צריך שבועה חמורה בנק"ח. משא"כ [הכא] שאילו הי' של בעל ונודעו לבעל. בודאי לא הוי שתיק. וכיון שלא נודעו כלל שפיר י"ל אז מסתמא כשהראתה את המעות היתה נאמנת במגו ואף דכאן י"ל דניחא לה שיהי' ביד (המקפיד) [הנפקד] דהיתה יריאה פן יתוודע לבעלה מ"מ אם נימא כשיבא ליד אחר לא תהא נאמנת א"כ יש לה מיגו דלא מסרה כלל ביד אחר. ועוד י"ל דכאן בלא"ה מחשבי הקהל מוחזקין כיון שהקדישה אותן לצרכי רבים וכולם שותפים באותה טובה. נמצא שגם הנפקדת יש לה חלק במעות שבעסקי הצבור כולם חשובין כמוחזקין מחמת שהם, שותפים ושפיר יכולה לתפוס ולזכות בשביל אחרים ולא שייך לומר דהוי תופס לבע"ת במקום שחב לאחרים דשייך מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ואם כן בספיקא דדינא יכולה לתפוס בעד הקהל:

ועוד נ"ל דאפילו תימא דבאומן בלא"ה לא שייך לומר שיהא הבא מכחו טוען קים לי שהי' לאומן מגו בשעה שמסרו לידו היינו משום דלא מהני חוץ לב"ד דאם חפץ למכרו ושיהי' נאמן במיגו הי' לו להציע דבריו ולבא לב"ד ולומר הן חפץ זה שאני מראה לכם קניתי מפלוני ולפי שאני אומן באחי לב"ד כדי שתדעו וישלחו בעד פלוני אם יוכל למצוא עידי ראי'. וכשלא יוכל למצוא מגו שלי טובה היא. ולכן לא מהני מה שעושה חוץ לב"ד דלמה לי' לסמוך על מגו (שלה) [שלו] שהרי נוכל לומר שאז הי' עידי ראי' וכדומה. משא"כ בנ"ד באשה שלפי דברי' הטמינה אותם מבעלה שבקשה שלא יוודעו הנכסים לבעל דנכסים שאין ידועים הם ברשותה לגמרי שמכרן קיים. וא"כ לא שייך לומר שתבא לב"ד ולשלח לבעלה דא"כ יהיו נכסים ידועים לבעל מיד כדאיתא באה"ע [סימן צ' סי"ב]:

ה ועפי"ז יתבאר דעת הרמב"ם שפסק [בפ' כ"ב מאישות] דכל מה שנמצא ת"י האשה בחזקת הבעל לפירות וכן הוא באה"ע (סימן פ"ה סי"ב). וא"כ קשה אמאי פסק בקיבל מן האשה יחזיר לאשה למה לא נודיע לבעל שהרי אפשר שתכלה המעות ויפסיד שלא כמשפט. והמ"מ פ"י מהלכות שאלה נדחק בזה וכתב הטעם שלא הפסיד כלום על ידו. וזה דוחק דמ"מ לקתה מדת הדין. ולפי"ז ניחא דודאי ס"ל כל מה שנמצא ביד האשה הוא בחזקת הבעל. דאפילו נתן לה מתנה או נפלה לה ירושה הוה בחזקת הבעל. מיהו דוקא כשנודע לבעל. משא"כ קודם שיוודעו לבעל וודאי בחזקת האשה ואין אנו מחויבים להודיע לבעל שיהי' נכסים ידועים להפסיד האשה שלא כדין. משא"כ בהלכות אישות דמיירי שנמצאו בידה מטלטלין וכבר נודעו לבעל. שפיר הוי בחזקת הבעל לפירות ואינה נאמנת לומר שניתנו לה במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה דזה לא שכיח. ובזו ניחא בגמרא דאמרינן קיבל מן האשה יחזיר לאשה ואם מתה יחזיר לבעלה. ולדעת התוספות והרשב"ם וסיעתם דעיקר הטעם משום דאמרינן דנותן לה מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה. א"כ כי היכא דאמרינן דנותן לה מתנה ע"מ שאין לבעלה בה רשות בפירות י"ל שניתן לה ג"כ ע"מ שלא יהא לבעל רשות בירושה. וא"כ למה במתה יחזיר לבעלה. ולפמ"ש בספרי המודפס דאין יכול ליתן ע"מ שיפקיע ירושתה א"ש. ולפי"ז ניחא דכיון דעיקר טעמא דחשבינן להו נכסים שאין ידועים וזהו דוקא לענין הפירות ומכירה ונתינה. ולכן א"צ להודיע לבעלה להפקיע זכותה. משא"כ במתה אפילו הוא נכסים שאין ידועים מ"מ הבעל יורש אותן. וכמ"ש הב"ח (בסימן צ) בשם הר"ן והוא פשוט. וא"כ א"ל דיחזיר לבעלה. ומזה גו מוכת כדעת הרמב"ם דלא מהימנא לומר במתנה ניתנו לי דאם מהימנא לומר מתנה ניתן לי לפירות. גם לירושה הי' לה להיות נאמנת דאין סברא לחלק כלל שתהא נאמנת לומר מתנה ניתן לי לפירות ולא תהא נאמנת שניתן לה גם לענין ירושה אלא ברור כדפרישית. ולפ"ז בקיבל פקדון והודיע לבעל הוי נכסי מלוג. רק שלכתחילה אין לו להודיע לבעל להפסיד זכותה. ובזו נכונים דברי רמ"א (סימן פ"ו סעיף א') שפסק באמרה של פלוני הם נאמנת והקשה הב"ש (סק"ג) למה תהא נאמנת הא חזקה כל מה שנמצא בידה נכסי מלוג הם וכן קשה איפכא אם נימא דנאמנת לומר של פלוני הם תהא נאמנת שהם שלה שניתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם במגו דשל פלוני כמ"ש התוס' דמגו טיב הוא. ותירץ הב"ש דנאמנת משו' שיש לה מגו טוב דיכולה ליקח מנפקד וליתן לפלוני ובעת שאמרה של פלוני הוא הי' בידה ליקח וליתן לפלוני נמצא דלא הוי מגו למפרע אלא דהוקשה לו להב"ש לפ"ז גם בנושאת ונותנת תהא נאמנת לומר של פלוני הם והרי רמ"א גופא פסק דיחזיר לאשה. ובע"כ נ"ל דליכא מגו דאם תקח ותתן לפלוני מודיעין לבעל ורד בדין עמה א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה תהא נאמנת לומר של פלוני הם עכ"ל עי"ש. אכן לפמ"ש נכונים דברי רמ"א שפיר דודאי באינה נושאת ונותנת דמחזיקין אותה בחזקת שיש לה נכסים שאין ידועים שפיר מחזירין לאשה ואין מחויבים להודיע לבעל להפסיד. משא"כ בנושאת ונותנת שמחזיקין את הפקדון בחזקת הבעל נהי דלכתחילה למקום שנטל יחזיר מ"מ צרך להודיע לבעל לבל יהי נעשק שלא כדין איברא לפ"ז ראית הריב"ל דחויי' מעיקרא היא דמביא ראי' מן הרמב"ם דס"ל דיחזיר לאשה אף שהוא בחזקת הבעל לפירות אפילו הכי למקום שנטל יחזיר ולפמ"ש אין זה כלום דבאינה נושאת ונותנת י"ל שהם נכסים שאין ידועים לבעל. וע"כ לא אמר הרמב"ם שהם בחזקתו רק כשנודע לו כמ"ש הרי שנמצאו ת"י האשה כו' וכדפרישית לעיל. משא"כ (באינה) נושאת ונותנת ראוי להודיע לבעל כיון דמחזיקין את הפקדון (שהוא לבעל]. וכן מבואר בהדיא בתוס' והרא"ש ושאר פוסקים דאם הי' הבעל יכול לעכב ראוי להודיע לבעל ומ"מ הרשות בידו להחזיר לאשה והבעל יעשה דין עמה. ומ"מ למאי דפרישית אין ראי' כלל מהרמב"ם וכפי הסברא הפשוטה בנושאת ונותנת צריך להודיע לבעל שהרי מצוה להשיב אבידה ולמה יפסיד הבעל בסיבתו שמא בתוך כך תפסיד האשה הפקדון ותאבדנו או תצניענו וכדומה:

ו והנה נתחבטו בדברי הרמב"ם שהאמינה באומרת מתנה נתת לי גם באחרים נתנו לי תהימן במגו דאתה נתת לי. ולפי דברי המ"מ דטעמא משום דאינה מעיזה א"ש כמ"ש האחרונים ובש"ך הביא בשם הר"ן ב"ר מאיר דטענה דאחרים נתנו לי עדיפא שמפקעת הנכסים אף מירושה ובאורים ותומים החזיק על ידו וכפל כמה פעמים סברת הר"ן ב"ר מאיר. ולדידי קשה לפי זה הי' לו להרמב"ם לבאר שאם טענה שנתנו לה לפירות לבד דנאמנת במגו דאתה נתת לי ועכ"פ אינו אוכל הפירות אלא ודאי ס"ל להרמב"ם בכל גוונא אינה נאמנת דא"כ ליפלוג בדידי'. אמנם נלענ"ד דבלא"ה צריך ביאור מאין המציא הרמב"ם זאת ולכן נראה דמסברא ס"ל להרמב"ם אין להוציא ממנה כיון שהיא מוחזקת מי יוציא מידה רק במקום שהי' לו להרמב"ם הוכחה מן הש"ס דאינה נאמנת. ס"ל דאינה נאמנת. וזו מוכת מן הש"ס [דאינה נאמנת] לומר דניתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות דאל"כ למה במתה יחזיר לבעלה דכמו שיש לומר שנתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בפירות י"ל גם לענין ירושה. אלא ודאי אינה נאמנת ע"מ כלל משא"כ באמרה שנתן לה במתנה ע"ז אין הוכתה מן הש"ס שלא להאמינה א"כ אין להוציא מידה. ובזה ניחא דכתב הרמב"ם ברישא באמרה במתנה ניתנו לי. דנאמנת וילקח בהם קרקע ובאמרה אתה נתת לי הרי זה נשבעת היסת ואינו אוכל פירותיהן ולא כתב דנאמנת. ולפ"ז א"ש דבאמרה מתנה ניתני לי כתב נאמנת דבזו נאמנת בודאי דכן מוכח בש"ס דלהכי יחזיר לאשה דעכ"פ היא בחזקתה לקרן. משא"כ בבאת להפקיע מפירות נהי דאין להוציא מידה מספיקא. מ"מ לא שייך לומר נאמנת ע"ז דמידי ספיקא לא נפיק רק שאין מוציאין מידה וכבר כתב הש"ך בכללי מגו בשם [מהר"א] ששון דלא אמרינן מגו היכא דהי' צריך לומר קים לי וכאן נמי אינו זוכה רק מספיקא וא"ש. ובלא"ה י"ל אי נימא דנאמנת לומר אתה נתת לי וצ"ל הטעם דאינה נאמנת לומר אחר נתן לי היינו משום דלא שכיח שיתנו לה מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה. וא"כ שפיר הוי מצינן לומר דזהו בעצמו חזקה אלימתא שבודאי לא ניתן לה ע"מ כו'. וכן צ"ל לדברי הש"ך. אך זה דחוק:

אכן נראה דודאי מציאת המתנה איננו רחוק שיהי' ע"מ שאין לבעלה רשות בה בעצם. דיתכן דמי שנתן לה המתנה בודאי נתכוין לטובתה ויש לומר שבאמת נתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה אלא דאנן הכי קאמרי' מאחר שמסתמא כשמראהו לבע' (המתנה) יחשיב שהוא שלו ויחשוד אותה שניתן לה סתם. אי שנפלה לה בירושה. דלא יתלה במתנה דלא שכיח כ"כ כי אם יתלה בירושה. או שהי' לה נכסים טמונים שאין ידועים אצלו וא"כ כשאחר נותן לה מתנה כדאי הי' לה להעמיד עדים וליקח כתוב וחתום ע"י למען לא יחשוב בעלה שהוא נכסי מלוג שלה. ומיד כשיוודע לו הוא שלו לפירות וזהו דוקא באחר שנותן לה מתנה אם נשאה חן בעיניו שיתן לה מתנה גם את זה יעשה לה להעמיד עדים על זאת ולכן עלי' להביא ראי' דבשלמא במתנה סתם גם כשימצא הבעל תחת ידה נכסים יתלה בנכסים שאין ידועים אצלו בפרט באינה נושאת ונותנת למה יחשוד אותה שלקחה משלו וגם לפעמים שכיח שיתן לה מתנה בעלמא ואין מכוין שיעמיד עדים דוקא. משא"כ בחזינן ששקד כ"כ לטובתה עד שנתן לה פ"מ שאין לבעלה רשות בה הי' לה להעמיד עדים על ואת דמסתמא חושש לערעור הבעל ולכך אינה נאמנת משא"כ בבעל עצמו שנתן לה מתנה לא שייך הך סברא דהי' לה להעמיד עדים דכי תאמר לבעלה אני חושדך שתכפור במה שנתת. וא"כ אין ריעותא בטענתה ולכן אינו אוכל הפירות ומה"ט אינה נאמנת אפילו במגו דחזקה דודאי משקרא דלמה לה לעשות כזאת שלא תעמיד עדים וא"ש. ולפ"ז אפשר אפילו בלא ראו בידה נמי אינה נאמנת דהוי מגו במקום חזקה אלימתא. אך מ"מ אין ראי' לזה די"ל בלא ראו בידה נאמנת שפיר דמגו דלהד"ם מגו טובה הוא משא"כ מגו דאתה נתת לי בלא"ה מגו דהעזה הוי וג"כ גוף הטענה אנה טובה דהוי לה להעמיד עדים. בזו דוקא י"ל דאינה נאמנת ואינו מוכרח בזה דעת הש"ך בשום אופן במה שביקש לחדש דאינה נאמנת אפילו במגו דלהד"ם או החזרתי וכ"כ רמ"א באה"ע דנאמנת במגו ולא מצינו חולק ע"ז. גם מ"ש הש"ך (סי' ס"ב סק"א) שדעת התוס' דאינה נאמנת בנושאת ונותנת אפילו במגו כבר השיג עליו באורים ותומים (שם סק"א) דליתנהו לדברי הש"ך בזה ואדרבה מדעת התוס' משמע איפכא דמהני מגו גם בנושאת ונותנת דהא התוספות הוכיחו דאינה נאמנת לומר של אפרים הם מדלא מהימנינן לה במגו דשל אחרים הם. ולדעת הש"ך [הא] י"ל של אחרים גם בנושאת ונותנת נאמנת. רק שלי אינה נאמנת. דבשלמא של אחרים שייך שבא לידה מכח משא ומתן. משא"כ שלי לא נאמינה כלל. ואמרינן דודאי מבעלה לקחה ואי משום דתהימן במגו. ע"ז י"ל חזקי מה שנמצא ת"י אינו שלה. וכיון שאינה טוענת של אחרים ממילא הוא של בעלה אלא ודאי פשיטא להו דבמגו נאמנת שאין זו חזקה גמורה ואלימתא כ"כ שלא תועיל המגו נגדה. ובתחילת ההשקפה כוונתי מיד לכל דברי אורים ותומים בזה:

גם מ"ש הש"ך (שם סק"ו) דטענת אתה נתת לי מועיל אף בנושאת ונותנת גם זה ליתא דטעמא של הרמב"ם באינה נושאת ונותנת דנאמנת משום דכיון דאינה נושאת ונותנת. א"כ מאין באו לה דבגנבה לא תלינן לאחזוקי אותה בגונבת ולכן תלינן במתנה אף דמתנה נמי לא שכיח וזהו דוקא באינה נושאת ונותנת. משא"כ בנושאת ונותנת תלינן שבא לידה משל בעלה ולא תלינן במתנה דלא שכיח. ונוראות נפלאתי על הב"ש שביקש להוכיח מדברי התוס' דבנושאת ונותנת לא מהני מגו היינו מדכתבו דאינה נאמנת לומר של אחרים אף דיש לה מגו דיכולה ליתן לאחרים ע"ש (סימן פ"ה סקכ"ט) והיא שגגה דאדרבה התוס' דוקא] באינה נושאת ונותנת קאמרי דלא מהני אף אם יאמר הבעל שלו הוא ולזה יש לה מגו דיכולה ליתנו בעצמה שאין ביד הבעל למחות אפילו יאמר שלו הוא וכ"כ הרא"ש בהדיא יחזיר לאשה אפילו הבעל אמר שלו הוא דמסתמא [כו'] הי' צריך להודיע לבעל אולי יאמר שלי הוא וינתן לו ע"כ הרי בהדיא [דבנו"נ] שאין לו ליתן לאשה כלל. וא"כ אין כאן מגו כלל וזה ברור ופשוט והש"ך והב"ש במח"כ לא עיינו כל הנצרך בזה. והוכרחתי לבאר כל זה להחזיק בסברא דבמגו נאמנת שזהו לקיום הדברים שכתבנו לקיים המתנה מטעם מגו:

ועוד י"ל סברא נכונה לזכות המקבל מתנה והוא לפי מה שהוזכר בשאלה שמסרה המעות טרם סילק לה הבעל כתובתה. וא"כ אפילו תימא שהי' משל בעלה כבר כתב הר"ן בפ' השולח דאם אשה נשבעת שלא נהנית מכתובתה בכלל הוא שלא מלה. דאל"כ אותו הממון שגזלה עולה בפרעון החוב. וא"כ נמי בנ"ד. אם תאמר שהי' משל כשלם כבר נפרע כתובתה בגזל זה ונמחלה וא"כ כשמת בעלה ממון שמסרה ראשונה עלה על פרעון הכתובה והוא ממון של יושר. ואע"ג שאם לקחה הכתובה שלא כדין בטעות מ"מ ממון הראשון נשאר שהוא שלה לפי האמת תחת מחיר הכתובה וממון השני שהושלש לכתובתה הוא שייך לבעלה. וזהו מה שלקחה שלא כדין. ואילו היפה קיימת היתה מחוייבת לשלם ואף גם היא משועבדת ליורשי בעלה מעות הראשונות מדר' נתן. מיהו אם כבר נתנה מעות הראשונות במתנה בטרם שבאו לדין עמה מתנתה מתנה וא"כ בנ"ד ודאי מתנתה קיימת. וא"כ ודאי ההקדש קיים:

שוב נתוודע לי שהי' ת"י האשה כרים על המעות. א"כ בלא"ה היתה אז מוחזקת כמ"ש הב"ש סימן (נ"ב ס"ק י"ג) וגם הי' לה מגו דמסרה לאחר. וא"כ אין שום חשש ופקפוק בהקדש הנ"ל כן נלענ"ד ברור ועיין בתשובת הרשב"א בחלק הנקרא תולדת אדם (סימן א נשמט לעיל בביאור כוונת התוס' דמזה הוכיחו התוס' שפיר דאם איכא דנאמנת לומר של פלוני גם שלה נאמנת במגו דשל פלוני א"כ למה באונות ושטרות עלי' להביא ראי' שהרי המעות בכל אופן הי' ברשותה והשטרות אתו מכח המעות שהרי בכל טענות שתטעון נאמנת היא. וא"כ המעות שממנו נעשו השטרות בחזקתה הם לגמרי. אלא ודאי (בלא) בראו בידה אינה נאמנת וכיון דאינה נאמנת רק באופן שלא ראו בידה שפיר יש לומר כיון שכבר יצאו השטרות מתחת ידה וכבר נתנה המעות ולא שייך מיגו. וא"כ לא הי' לה להוציא המעות מתחת ידה עד שתעמיד עדים או תציע הדברים בפני הב"ד שהרי אם יהי' עידי ראי' באמת אינה נאמנת. ולכן לא שייך להעמידה בחזקתה. ומ"מ כיון שעכשיו לא נודעו שהי' שם עידי ראי' מוקמינן להשטרות בחזקתן:

תוכן העניינים

שות מהראל צינץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה