שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ
סימן כא
שאלה באיש א' שהיה חולה והפצירו בו שיגרש אשתו להפטר מזיקת היבום כי בנים אין לו והאח הרחיק נדוד [ולא נודע מה] הי' לו ונתרצה החולה וזיכה לה גט על תנאי כשיבריא יחזירה ושאל מעל' מה דין גט זה אם זכתה בו כדין להפטר מן היבום. ועוד יש שאלה שאשתו היתה קטנה אי אהני הזכי' לקטנה:
והנה מעלתו האריך אך אין דרכי להביט אל פילפולים שונים אשר כל דרך איש ישר בעיניו ואין דרכי לטרוח להשיב ולשום עיני על דברים שאין יורדין לעומקא דדינא ובדברים קרובים לאמת כי שערי פילפולים ודחיות לא ננעלו אך אל זה אביט במה שנוגע לעומקא דדינא לא אשא פני איש ואחוה דעתי כי אין משוא פנים בדברי אלקים חיים ואם חוששין לכבודן של ראשונים שלא להורות נגדם מכל מקום יקל הענין במה שנוכל הסכים דבריהם למה שנוגע לעיקר הדין:
הנה מקור נובע דין זה ס"פ האשה שלום בעא מיני' רבא מרב נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם כיון דסניא לי' זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו או דלמא זמנין דרחמא לי' חוב הוא לה ואין חבין לאדם אלא בפניו א"ל תניתוה חוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת ופרש"י מדקתני בתרווייהו חוששין ביוצאה בחזקת יבמה ובאה והחזיקה עצמה ליבם קתני חוששין ולא אמרינן אוקמא אחזקה ותנשא דהא ודאי משקרא ומשום דרחמא לי' קאמרה אלמא לא מחזיקינן לה באהבה ומדקתני סיפא ביוצאה בחזקת ליבם ובאה והחזיקה עצמה לשוק כגון ניתן לי בן ומת בעלי ואח"כ מת בני וקתני חוששין ולא תתיבם ולא אמרינן ודאי משקרת ומשום דסני ליה קאמרה אלמא זימנין דלא תני ליה אלמא מספקא לן וגבי זיכה [לה] גט נמי מספקא לן אי רחמא לי' וחוב הוא לה ותחלוץ ולא תתייבם עכ"ל רש"י ופסקו כל הפוסקים דספיקא [הוא] אלא דמהרש"ל [כתב] דבזמן הזה שאין נוהגין ביבום משום חר"ג ודאי זכות הוא לה עכ"ל:
והנה טרח מעל' לפלפל בענין מזונות ונסתבך בפשט לשין המשנה גיטין (דף י"א:) שאם ירצה שלא ליון את עבדו רשאי ושלא לזון את אשתו אינו רשאי. ובאמת לא נזכר כלל בפ' האשה שלום מחוב דמזונות משום דאינו נוגע לזכות וחובה שאפי' לא תתגרש אין לה אלא שלשה חדשים ואינו דומה לאשה שיש לה שעבוד נצחיי על בעלה. ועוד דהרי מרווחת שתוכל לגבות הכתובה אם לא תהי' זקוקה. וגם י"ל השנאה שתהי' זקוקה לו שוקלת יותר מחיוב מזונות דזמן מיעוט ואין לבדות מה שלא נזכר בש"ס:
וגם בעיקר הדין ענין המזונות מעורר מבוכה גדולה אם נקח הדברים כפשטן דהא ארוסה אין לה מזונות וכן באמרה איני ניזונית ואיני עושה או שקדשה ע"מ שאין עליו שאר כסות האם נאמר בזה שמתגרשת שלא מדעת. לזאת צריך אני למודעי הכתוב בספרי (גרש ירחים) והוא חיבור מופלא על מס' גיטין וכתבתי שם במשנה תמוה בעיני מה לו להזכיר במשנה גט אשה למה נאמר שהוא זכות הא כל אשה עומדת להנשא ונשאת לו מדעתה בשלמא בעבד אף שנמכר לו מדעתו מ"מ אפשר מתחילה צריך לדמי מכירה ועכשיו שנפטר מן השיעבוד הוא לזכות אבל באשה מהיכי תיתי לומר שחפיצה בגירושין ול"ל למיתלי הטעם במזונות. ואפשר לומר בודאי אי אמרה שאין רצונה בגט אינה מתגרשת שלא מדעתה אלא דעכשיו חפצה להתגרש וא"כ י"ל דזכות הוא למפרע קמ"ל דמ"מ ניחא לה שיתאחר הגט שיהי' לה אותו זמן מזונות וצ"ע עכ"ל בחידושי. אבל נראה ברור דבאשה לא קאמר רק כלפי מה שאמר בעבד הזכות אע"פ שהי' רגיל ליתן לו מזונות אינו קרוי חוב שהרי אם ירצה שלא לזין את עבדי רשאי לכן החירות לזכות הוא וא"כ מסתמא זכות הוא לו שיצא לחירות זכר באשה שלילת הזכות. שבעבד הוא שחפצו לצאת לחירות כי החירות הוא דבר הנכסף בטבע ולא יתנגד לזכות מה במה שלא יתן רבו מזונות שהרי אפי' ישאר עבד הברירה בידו שלא לזון משא"כ באשה זכות חפשיית הגירושין שתוכל להנשא למי שתרצה אינו שוה אפי' לחוב הפסד המזונות וכ"ש שאינו שוה כנגד עיקר זכות של האישות דהא מסיק בס"פ האשה שלום דאפי' במקום [קטטה דאין כאן זכות] מזונות וטוב פת חריבה ושלוה בה כו' אפ"ה אמרינן ניחא דגופא עדיף וא"כ [כ"ש היכא דליכא קטטה] כלל דניחא דגופא עדיף לה מכל חללי דעלמא והוא דבר ברור לאמיתי אם כי נעלם דרך האמת בזה"ז בעוה"ר מ"מ האמת עד לעצמו לחיך יערב וא"כ פשיטא דכל הבעי' לא תלי' במזונות כלל רק אם רחמ' לי' וניחא דגופה או סניא לי':
והנה יש לי דרך נכון הגם שמתנגד לכל ראשונים מ"מ לא אעלים מעיני המעיין במה שי"ל בדברי טעם כעיקר דאורייתא דרך האמת הנגלה ומקובל לעין חכם לב (דאם) [דהם] פירשו שלא נפשטה הבעי' הנה מקום אתי שתפשיט הבעי' בזאת הסברא דקאמר תנינא דספיקא הוא וכיון דספיקא ולא אפשר להתירה ליבום א"כ ודאי לזכות נחשב שאפי' אם נימא דהאמת הוא כזה הצד דרחמא ליה מ"מ און שלא תתיבם מספיקא ואי אפשר לפשוט לו שנתירה ליבום ממילא ה"ל זכות דלא אגידה ביבם דהא תוחלתה נכזבה אפי' רחמא לי' וא"כ ודאי לזכות יוחשב והכי משמע פשטא דלישנא דקאמר תנינא משמע שפושט הבעי' וכן משמע בגיטין [דף י"ג בתו' ד"ה האומר תן] אי גרסינן תן אתי' מתני' כר' מאיר דוקא א"כ קשה אמאי לא פשיט ממתני' דמיירי גם בגט אשה ואיך קאמר לא יתננו לאחר מיתה הא במקום יבום הוה זכית א"כ מוכח ממתני' דהוה חוב דבהא לא פליגי אע"כ אם נימא דמזכה גט במקום יבם הוה זכות גם אי גריס תן צריך לאוקמא בלא מסר ליד שליח בחייו ובאמת אתי' כרבנן דשיחרור הוה זכות ושניהם בענין אחד דבמסר ליד שליח בחייו גם בגירושין מהני דמזכה לאשתו במקום יבם הוה זכות וא"ת תפשוט ממתני' לפמ"ש התוס' דמיירי בלא מסר משמע במסר גם באשה הוה זכות ומוכח דמזכה גט לאשתו במקום יבם זכות הוה י"ל דלמאן דמוקי מתני' בבריא לא מוכח כלום אבל למאן דמוקי בשכיב מרע י"ל כיון דנקט דוקא בגוונא שלא מסר משמע בגט ושחרור שוין ובשניהם יתנו לאחר מיתה:
ועוד לאלוק' מילין בזה דהתוס' כתבו וא"ת האי דאינה מתייבמת משום דשוי' נפשי' חתיכה דאיסורא והקשה מהרש"א אמאי לא קשי' מרישא דחולצת נפשוט מיני' די"ל דלא אמרינן שמחזקת עצמה ליבום משום דרחמא לי' ותנשא דלמא משום שוי' לנפשה חד"א ודחק וכן הקשה במשנה למלך מיהו נראה ליישב דארישא לא קשי' כלל דחולצת ודאי משמע מדינא והיינו דאם יש לה צרה ולא משתריא בלא חליצה ומשכחת לה אף דאין צרה מעידה לחברתה מ"מ משכחת לה שידוע שמת רק הספק אם הבן מת תחילה וכיון שהיא החזיקה עצמה ביבום שאמרה שמת בנה ואח"כ בעלה גם צרתה אינה מותרת בלא חליצה ואצרה לא שייך חתיכה דאיסורא ולא קשי' כלל ארישא:
והשתא דאתינא להכי נראה עיקר הפשיטות מרישא דמסיפא לא מוכח מידי דפשיטא די"ל דאסורה ליבום משום חד"א וכקושית התוס' אבל ברישא דנאמנת לאסור צרתה אף דיש לה חזקת היתר לשוק צ"ל דמסתמא מסני' סני' ליבם ולא היתה מחזקת עצמה שתזקק לו אם לא שכן האמת שמת בנה תחילה א"כ אי פשיטא הבעי' דודאי מסניא סני' ליה א"כ הוה זכות דמרישא פשיט שפיר דע"כ הרבותא משום הצרה דהא דהיא חלצה פשיטא דשוי' חד"א ודלא מתיבמת נמי פשיטא דהא הוחזקה לשוק וע"כ עיקר רבותא שצריכה חליצה מדינא וגם צרתה לא משתריא בלא חליצה ע"כ הוא דמסנא סני לי' וכן באמת לא מצינו בשום פוסק שיאמר שהצרה מותרת באמרה מת בני ואח"כ מת בעלי אף שהיא בחזקת היתר לשוק ועוד דהא צריך להבין ברמב"ם פ"ט מגירושין (דין כ"א) אע"פ שרוב הנשים זכות הוא ע תלא יפלו לפני היבם ולפיכך תהי' ספק מגורשת אע"פ שלא הגיע גט לידה הואיל וזכה לה אחר עכ"ל ונראה שהוציא כן מלשון הש"ס דקאמר כיון דסניא לי' שלא בלשון ספק וברחמא לי' קאמר זימנין דרחמא לי' משמע דרוב פעמים סניא לי' אלא דקשה כיון דרוב פעמים הוא זכות למה לא ניזל בתר רובא ולא תצטרך חליצה וצ"ל כיון דאיכא מיעוט רחמא לי' אמרינן סמוך מיעוטא דרחמא לחזקה דיבום והוה ספיקא כדאיתא בפ' האשה בתרא [והנימוקי יוסף הקשה] נשאל אותה אם היא רוצה ותירץ הרא"ה דכל מידי דהוה חובה אע"ג דכי יודע אמר [ניחא לי אין זכין לו למפרע] וא"כ י"ל דאע"ג דרוב שונאות מ"מ כיון דאיכא מיעוט אוהבות לאו זכות גמור הוא עכ"פ [בפ' האשה] רבה (דף צ"ג) בעי למימר דלא דייקא משום דרחמא לי' כיון דמכל מקום אפשר דרחמא לי':
ומ"ש מעל' בענין מטי לידה דלדעת הרי"ף בעינן מטי לידה מחיים תמהני מאד איך לא ראה אור בהיר בספרי גט מקושר אשר ת"ל תהילתו מלאה הארץ ומשם בארה [בסדר גט שני אות כ"א] כל הצורך בזה והרי הרי"ף בעצמו הביא הבעי' דמזכה גט [ואי בעינן] מטי ליד' ודאי דלא הוה גט והדבר מבואר דבזכי גם הרי"ף מודה וכמ"ש הרמב"ם ובספרי גט, מקושר בארוכה ועוד דכאן שהיבם לא נודע איה מקומו פשיטא דהוה לזכות ולא נאמר רחמא ורוצת להתעגן עד שתמצאנו דהא במדיר אשתו מתשמיש המטה שבוע אחר יוציא ויתן כתובה אלמא שאין דעת הנשים נוחה לסבול עיגון אפי' זמן מועט כ"ש כאן שלא נודע מה היה לו:
ועוד דבזמן הזה שידוע שלא ימצא אחד מני אלף שמיבם והוא כפלא בעיני העולם ועיין תה"ד [סימן ר"כ] דעבדו תקנות הקהילות להרחיק היבום אין לומר כלל שתתן דעתה להתיבם דמסתמא היבם יהי' מרובא דרובא שאין מיבמין לכן אפילו אין לו אשה הוה זכות מכ"ש כשנצרף לזה דעתינו דכיון דהוה ספיקא ואי אפשר ביבום הוה זכות ודאי:
אמנם בהא דכתיב בדברי כ"ת שהאשה היתה קטנה דכבר נודע מחלוקת ישינה אם קטן יש לו זכות מן התורה בדעת אחרת מקנה ואם אין לו זכי' מן התורה יש בזה מקום עיון ומעכ"ת חשב להביא ראי' מהא דמתגרשת בד' אמות ובודאי שכן הוא לפי פשוטן של דברים וגם בט"ז י"ד (סימן ש"ה) מודים הש"ך וט"ז דבזכי' גמורה מהני שפיר לקטן ולא חשו לפוסקים דס"ל דאין זכי' מן התורה אפילו בדעת אחרת ודעת הש"ך אפילו לכתחילה מותר לפדותו ע"י אחרים ובט"ז חולק משום דלא מיקרי זכות וכן העליתי בתשובה [והוא בתשו' משיבת נפש מהד"ת סימן מ'] והלכה כהט"ז וסתרתי כל דברי הש"ך בנה"כ מ"מ פשוט להם דזכי' דרבנן מהני לאפקועי פדיון שהוא מן התורה:
אמנם יש לסברא לחלק דלענין ד' אמות א"צ עקירת דבר מן התורה דהא הא דחצר קונה לאדם היינו משום דחצירו כידו וידו קונה לאדם שהוא גופו לכל דבר שקונה ומוכר שחצירו שיש בו כח השתמשות הוה נמי כמו ידו א"כ אין הפרש בין שיש לו בחצר כח ההשתמשות מן התורה או שהוא מדרבנן יש לו ג"כ כח הלזה וכיון שעכ"פ הוה ידו ממילא בזרק לה גט לחצירה הוה כידה שהרי כבר נעשה ידה ואין הפרש בין שהוא ידה מן התורה בין שהוא מדרבנן בין כך ובין כך יש בחצרה או בד' אמות שלה כח ידה א שקנתה מדרבנן הוה ידה שמשתמשת בו כמו בידה שהוא חצר דאורייתא אבל שליחות וזכי' שאין זכי' בגוף השליח רק דיכול לזכות לחברו דהוי כאילו עשאו המשלח שליח ובקטן אין שליחות רק דיכול לזכות לקטן ואי אמרינן מדרבנן זוכה י"ל ודאי בנתן חפץ וזיכה לקטן יש לו זכי' מדרבנן וזוכה אבל כיון דאין שליחות לקטן א"כ לא אלים כ"כ שתוכל להתגרש ע"י שמזכה לה הגט שהרי הזכי' אינו בגוף השליח לענין שנאמר כבר נעשה שלה מן התור' שאין כוונת הגט זכות גוף הגט רק הכריתות ובעינן לזה שליחות מן התורה או זכי' מדאורייתא שיזכה לה הגט ואם אינו מועיל זכי' מן התורה אף בדעת אחרת מקנה רק מדרבנן י"ל לענין כריתות אין יכול לזכות לה הכריתות בכח הזכי' דרבנן ועמ"ש בספרי גט מקושר:
מיהו נראה כיון דתופסין דהוי זכי' א"כ הגט לה כחפץ אחר ואית לה זכי' מדרבנן וכיון שזכה בגט הרי בא לרשות' וממילא מתגרשת גם רוב פוסקים ס"ל בדעת אחרת מקנה יש לקטן זכי' מן התורה רק הר"ן ס"ל בקדושין פ' האיש מקדש די"ל גם בדעת אחרת מקנה לא הוי רק קנין דרבנן וגם רש"י בסוכה [דף מ"ז:] כתב דינוקא מיקני קני מדרבנן אלא שתימא על הר"ן שסותר עצמו דבפ"ק דקדושין בהך דאומר אדם צאי וקבלי קדושיך כתב כדברי התוס' בפשיטות בדעת אחרת מקנה קני מן התורה ועוד דהתוס' כתובות [דף י"א] כתבו דבדבר שיש זכות גמור יש שליחות לקטן ויען כי לא רבים יחכמו להבין עומק מחשבות של רבותינו בעלי התוס' נסביר למילתי' בדדמי והיא דהדבר שצריך לו דעת ואמירה של הקטן כגון לעשות שליח שאין כח לשליח [בלא רשותו של הקטן] אמרינן דאין דעתו שלימה שיוכל ליתן כחו לאחר אבל כשהדבר נידון שהוא זכות בעצם [א"צ לדעתו ואמירתו כיון] שברור לנו שדבר זה טוב לו ואילו הי' דעתו שלימה היה מרוצה בו בלא ספק א"כ [חסר] שיסכים בזה שכן הוא דעת השלם מה בצע בדעתו הרי ברור לנו שיסכים על זה א"כ א"צ [דעתו והסכמתו עכשיו כיון שברור] שיסכים במה שהוא זכות אין לך מופת חותך יותר מהך דמטבילין ע"ד ב"ד שברור לנו שאם יהי' מחויב במצות אין לך טובה גדולה מזה שפיר יכולין לעשות מעצמן וכמה דחוקים הוצרכו התו' לידחק לסברא דגר קטן מטבילין רק מדרבנן ובחדושינו כתבנו דבמשנה דהגיורת מוכח דהגירות מן התורה שחייבת מיתה ואין לאוקמא משום יש כח לעקור דבר מן התורה דתקשי למ"ד דאין כח כו' מן המשנה עי"ש בחבורי על מס' כתובות:
ועוד נ"ל במה שכל עוצם ראייתו של הר"ן מהא דאמר בפ' איזהו נשך זכי' מדרבנן אית לי' די"ל ודאי בדעת אחרת מקנה יש לו זכי' בקטן מן התורה ואין לדמות עכו"ם כלל דעכו"ם לית לי' זכי' מן התורה אלא דאמרינן בקטן איכא זכי' מדרבנן אפי' באין דעת אחרת כגון מציאה שתקנו לו זכי' משום דרכי שלום ועוד דמשכחת לה דעת אחרת מקנה ומ"מ הוא מדרבנן היינו בגדול שהגבי' מציאה בשביל הקטן דבזה כיון שלא קנה הגדול בשביל עצמו והגבי' מיד בשביל הקטן לא מקרי דעת אחרת מקנה שהרי אין דעתו לקנות לעצמו וכה"ג שם בהעמידו אצל עכו"ם שזה זוכה בקבלתו לעכו"ם:
ועוד נ"ל דהא ודאי קשה לדעת הסוברים שאין לקטן זכי קושית התוס' בקדושין [דף י"ט] דאיך אומר לבתו קבלי קדושיך הא אין לקטן זכי' מן התורה ותירצו בדעת אחרת מקנה יש לה זכי' מן התורה וקשיא לדעת הסוברין דאין לקטן זכי' מן התורה מיהו נראה דהפוסקים דס"ל דאין לקטן זכי' מן התורה היינו משום שאין בו כח הקנין אף שמצד המקנה יוכל להכניס הדבר ברשות הקטן מ"מ ידיה כאיב לי' ואין בו כח לקנות מחמת שהוא קטן ובלא דעת שלימה אין יכול לקנות אבל מצד המקנה אין מניעה שיכול להכניס החפץ לרשות הקטן רק שאין בו כח לקנות מפני שאין בו דעה שלימה וא"כ הך דאומר אדם לבתו קבלי קדושיך לא קשי' כלל חיך תקנה הא אין לה יד י"ל דניהו דהיא אין לה יד מ"מ הא מסיק פ' האיש מקדש [דף מ"ה:] בנערה דיד אבי' היא וכ"ש בקטנה דיד אבי' היא (וא"כ) וא"כ בנותן לידה ממש הוה כנותן ליד אבי' לכן מהני שפיר אבל אם מקנה לקטן אחר י"ל שאין בו כח לקנות אפי' בדעת אחרת מקנה מצד גריעות כח הקונה:
ואחר שזכינו לזה נראה דכל מידי שהוא זכות לקטן ומזכה לו אחר י"ל דהוה כאילו האחר הכניסו החפץ לרשותו אלא שאין בו כח לקנות החפץ וא"כ בגט דא"צ דעת האשה רק דעת מקנה ואפי' בע"כ יכול לגרשה שה א"כ אפי' בקטנה בדבר שהוא לה זכות והגט נכנס ברשותה ומתגרשה אפי' בע"כ אלא דהיכא דהוה חוב אין חבין לאדם אלא בפניו וקטנה הוה שלא בפניו אין חבין אבל במידי דהוא זכות כיון שמקנה לה הזכות הוה כאילו בא לידה ואף שאין בו כח לקנות הא כל שנכנס לרשותה אפי' בע"כ מתגרשת וכן משמע מסתימת כל הפוסקים שהעתיקו הבעי' דמזכה גט לאשתו במקום יבם ולא חילקו בין אשתו קטנה לגדולה דבקטנה ודאי לא מהני כלל ואין כאן ספק אלא ודאי גם בקטנה הדין כמו בגדולה ומידי ספיקא לא נפיק:
תשלים התשובה חסר וחבל על דאבדין: