אור ברסלב

שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ

סימן ד

סימן ב ג

ב"ה יום ב' מ"ג למב"י תקפ"ח פאדעמביץ. מעיין המתגבר, נחל שוטף ועובר, בפלפולו עוקר הרים ומשבר, מישרים דובר, כבוד הרב הגאון הגדול מעוז ומגדל מאור הגולה כבן עזאי בשוקי טבריה בפלפול וסברא נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת כמהור"ר ארי' ליב נ"י כאור הבהיר:

ביום אתמול קבלתי יקרת מכתב הגאון נ"י ושמחתי עליו כמוצא שלל רב. ואמרתי הנה רם ונורא פנה ממכון שבתו לאיש כמוני היום כן אשר כבודו מלא עולם יפן ברחמים לפקדו בדבר ישועה ורחמים יאריך ימים ושנים בטוב ובנעימים. וכעת איני בא ח"ו להתווכח עם כבוד הגאון. כי מה יערוף שריקת זבוב באזני ארי' דבי עלאי באמרי פיו מעלה תהומות מעייני החכמה מקצה ארץ רק באתי להתנצל לפני כבודו הרמה ללמד סנגוריא על דברי הראשונים וידעתי ברבינו כי יש בו מדעת קינו החפץ בהצדק פחיתי הערך כמוני ואדוני החכם כמלאך אלקים יבין כוונתי כי כאן חקים שאמרו להחמיר וכו' כי אילו נזכר בעל החמץ אחר הפסח התרשתי ידעתי כי יש להקל בדבר דרבנן אכן באמה נזכר בעל החמץ ביום א' דפסח שהוא לדעתי דאורייתא כמו שאבאר לכן אל יתשימני כבוד הגאון שאחזתי החומרות היוצאים מדברי הרמב"ם כי ודאי לא נעלם מנני דעות החולקים על הרמב"ם בהנך תרתי ר"ל דרך דמלוה קינה ומעות קינות בעכו"ם רק לענין דאורייתא ראוי להחמיר כמו לענין בכור דחש הטור והש"ע בי"ד (סי' שכ) לדעת רש"י ור"ת וכתב שם הש"ך סק"ח דאפילו דיעבד אי עבד חד מהנך או כסף או משיכה לא מהני לאפקועי איסור בכורה ועוד דהרמב"ם לתו יחידאי הוא בהנך דינים הנ"ל רש"י והרשב"ם ב"ב (דף נד.) דעתו דמעות קונות בעכו"ם (ועיין ב"י סי' קצט וסי' רד) ובמלוה דעת הרי"ף ובה"ג ור"ח כדעת הרמב"ם ואין ראיה שאין לתפוס ב' חומרות מתשו' הב"ח הביאו הש"ך י"ד סי' שכ סק"ח) וז"ל ואצ"ל דאם הישראל היה חייב לעכו"ם ואמר לו העכום פרתך תהיה קנויה במעות שאתה חייב לי דאין זה קנין עכ"ל די"ל דע"כ לא קאמר הב"ח אלא לחומרא שלא יפקע קדושת בכורה אמנם אם הישראל קנה בענין זה מן העכו"ם אפשר דחוששין להחמיר וחייבת בבכורה מספק ע"כ בפסח גופי' חשתי לחומרות הללו ומ"ש כבוד הגאון נ"י דידוע דעת הגאונים שסוברים ישראל שהפקיד חמצו אצל עכו"ם אינו עובר וכו' וכתב שם שתירץ דברי הגאונים בספרו האמת אגיד כי ספרים הנחמדים מזהב ומפז ספרי י"ח וג"מ הם חח"י אכן ספרו מג"א בקשתי ולא מצאתי' פה והגאון נ"י יודע כי איש כמוני מחויב לילך ע"פ דרכי הוראה בכללי הפוסקים (כנה"ג סי' מ"ד תשובת הרשב"א ח"א סי' רנ"ג מהר"ם אלשיך סי' א') כ"מ שדברי הראשונים חקוקים בס' לזכרון וכו' והח"י והרח"ש והטור וש"ע פליגי עליהם וגם הרמב"ם פ"ד מה' חו"מ ואפילו הר"ן החולק מ"מ לענין איסור דרבנן מודה ודאי כוותייהו נקטינן ועוד דע"כ לא קאמרי הגאונים היכא דהנפקד קיבל עליו אחריות כמו שאבאר בע"ה אכן בנידון דידן שלא היה שום אחריות על הנפקד יודו הגאונים דאיסורא רביע על המפקיד דהנה דברי הגאונים המיוסדים על דברי המכילתא ולכאורה הם מן הקצה אל הקצה לדברי הגמרא דהנה מהגמ' משמע דלא ימצא להחמיר דבכל התורה נקטינן דבר הגורם לממון לכ"ד ובחמץ אתי לא ימצא לרבויי דבר הגורם לממון ומדברי המכילתא האי לא ימצא להקל ואין לומר דהמכילתא מיירי בלא קיבל הישראל אחריות א"כ הך בבא בחמצו של ישראל ביד נכרי ג"כ בלא קיבל ע"א א"כ למה נקטו הגאונים בקיבל ע"א ועוד למה לא יעבור הישראל המפקיד בודאי ברשותו קאי וכן הסברא נותנת הא עיקר הלימוד מלא ימצא מי שמצוי בידו בשלמא אי אחריותן על הנכרי הנפקד אין הישראל המפקיד מצוי שם דהא הנכרי הנפקד מחויב לשמרו ולהשגיח עליו אכן אם אין אחריותן על הנפקד ודאי הישראל המפקיד מצוי שם בכל עת להשגיח על פקדונו [וכמדומה שסברא זו ראיתי בס' או"ת גבי המלוה על המשכון יעו"ש] והנכרי ודאי א יעכב על ידו ואין לומר כיון דאין הבית של ישראל אין זה מצוי בידו הא בגמרא מסקינן דשכירות נמי לא קניא והבית של המשכיר ואפ"ה עבר השוכר מחמת לא ימצא ולא חיישינן על מה שכתוב בתורה כל גבולך דלענין חמץ הוי כל גבולך של השוכר דילפינן מלא ימצא מי שמצוי בידו וזה סברת רש"י ור"ת והרא"ש אלא שחולקים בענין אחר כמ"ש בתשו' הקודמת ועוד כד דייקינן בדברי המכילתא יצא חמצו של עכו"ם בבית ישראל כו' ואינו יכול לבערו הל"ל שאינו שלו דהא קרא כתיב ולא יראה לך שלך דוקא וכמו שממעט מגבולך את שאינו ברשותו כן יכול למעט מלך את שאינו שלך. ואין לומר שזה כוונת המכילתא שאינו יכול לבער מחמת שאינו שלו דלפ"ז מצי למנקט רבותא טפי דאפילו חמצו של ישראל ביד חבירו שניהם א"ע זה שאינו שלו וזה שאינו ברשותו אע"כ דגם המכילתא סובר דדבר הגורם לממון כמ"ד ואפ"ה בחמצו של נכרי ביד ישראל וקיבל עליו הישראל אחריות א"צ לבערו אע"ג דהוה כדידי' והא דאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא היינו כמ"ש הראב"ד דלא היה אנוס כלל ויכולים להחזירו לעצמם ובמכילתא מיירי שאין המפקיד בביתו לקבלו רק מחמת שאינו יכול לבערו דהנכרי לא יניחנו לבערו ובחמצו של ישראל ביד נכרי וה"ה בחמצו של ישראל ביד חבירו החיוב על הנפקד אע"ג דגוף הדבר של המפקיד הא כיון דמטי זמן איסורו אינו שלו [ולא שאני אומר דהוי כעפרא והפקר ממילא וזכה בו הנכרי דהא הרשב"א בסוכה (דף לה) כתב שכל איסורי הנאה הוי לכם וכן דעת התוס' קידושין (דף נו פ"ב) ואפילו הר"ן שאוסר שלא כדרך הנאתן היינו מדרבנן כמ"ש בזה המל"מ בפ"ו מה' אישות ויסודי התירה ובאמת יש במקצת מן האחרונים שחמץ אסור שלא כדרך הנאתן מקרא דתשביתו ובאמת מהגמרא משמע שני דברים א"ב של אדם ועשאן וכו' ומדאין חמץ נחשב לכלום משמע שאסור שלכד"ה ויש לי הרבה דברים בזה ואכ"מ אכן המעיין בתוס' פסחים בכמה מקומות יראה היפך זה וכן משמע פשטא דסוגית הש"ס דאיסור הנאה בחמץ הוא מל"י ועוד דגם הנכרי אינו קינה דהא צריך לכוין לקנות כמ"ש התוס' ב"ב (דף נד) והכא הנכרי ודאי אינו מכוין לקנות [ר"ל אינו שלו לגמרי והנפקד ג"כ אינו שלו לגמרי אלא בדבר הגורם לממון וקפיד רחמנא על זה שהחמץ ברשותו וזה אתי המכילתא לאשמועינן היכא שהמפקיד והנפקד שייכים בחמץ עיקר החיוב על אותו שהחמץ ברשותו לכן היכי שהנפקד עכו"ם מותר החמץ ובנפקד ישראל החיוב על הנפקד ואסור אכן אם אחריות על המפקיד ואין על הנפקד שום שייכות אפילו בדבר הגורם לממון ודאי חיוב על המפקיד וגם מצוי הוא בידו כמ"ש לעיל ועוד כה"ג דאין הגוף החמץ של ישראל דהא לדעת החולקים על הרמב"ם גוף החמץ של העכו"ם הראשין ואין על הישראל אלא אחריות א"כ אפילו א"א דחמץ מכי מטי זמן איסורא הוי עפרא אפ"ה אין חצירו של עכו"ם הנ"ל יכול לקנות וזה פשוט ואין ראיה מקונמות דשם הוה כהקדש ואסור אפי' שלכד"ה ולפ"ז גם הגאונים יודו דעבר הישראל ועוד ודאי יודו הגאונים דעכ"פ אסור מדרבנן דא"כ בטלת דין ביעור חמץ וא"ל דזה כעין חמצו של נכרי ביד הישראל דהתם היינו טעמא דאין הישראל יכול לבערו שיאמר העכו"ם איני חפץ בתשלומין דידך אלא בחמצו אכן בנידון דידן יכול לבערו שהרי העכו"ם נתן לו פ"מ להחליט בידו ויכול הישראל לבערו אם ירצה:

ומ"ש בתשובה הראשונה כיון דהנכרי היה חייב לו מן הסתם לא נתן לו המקום אלא דארות לי' זימנא וכתב הגאון נ"י ע"ז דצ"ל בפירוש בשכר שאני מרויח לך זמן דהא המקדש במלוה אע"פ שכל המלוה נמחל אפ"ה אינה מקודשת עכ"ל ע"ז אתנצל לפני כבוד הגאון נ"י דמה שעלה על דעתי בזה דא"צ לפרש דל"ד לקידושין דשם כ"ז שאינו מפרש בהנאת מלוה אמרינן דעתו אמלוה גופיה כמ"ש באע"ז (סי' כח ס"ז) אפילו בהחזיר לה (שם ס"ח) השטר כיון דמקדשה במלוה ולא זכר השטר וכ"כ הפלאה בק"א אכן אם קידשה בשט"ח שמין את הנייר כיון שהזכיר השטר הוי כמלוה ופרוטה ודעתו אפרוטה דהנאה שמקבלת האידנא אמרינן עדיפא לה מהחוב שאינו ממון כמ"ש במודר הנאה אכן אם לא הזכיר אלא מלוה אע"ג דיש בה הנאת פרוטה במחילתה א"מ דאטו אם יקדשנה במלוה ויתן לה מעות בסתם ודאי א"מ כיון שלא אמר שתהא מקודשת בזה ודאי דעתו אינו אלא על מה שמזכיר וזה נתן לה במתנה אכן בנידון דידן שלא הזכיר כלום אלא אמר לו בסתם תן לי מקום והמלוה שהיה לי על העכו"ם לא מחל לו אמדינן דעת הנכרי ודאי לא עשה לו בחנם רק וכו' אע"ג דדברים שבלב אינם דברים הא כתבו התוס' (קידושין דף מט:) דיש דברים שאפילו גילוי מלתא א"צ ואנן סהדי דאין עושה טובה לישראל בחנם כמ"ש אין מקרבין לאדם וכו' מי לא יבין זאת שר כמוהו יניח לישראל לרמוס חצרותיו בחנם אלא כמ"ש כ"ז שעושה לו טובה אין לו מצח להרים ראש לתבוע ואין לך אומדנא דמוכח כזה והא דכתב מעכת"ה הא הישראל יוכל לתובעו ממנו בכל עת היינו שיקח ממנו היי"ש ואת"כ יתבענו אכן כ"ז שהיי"ש עומד שם לא יוכל לתובעו עכ"פ מושכר לו שלא לזמן ובשעת העמדה היה מושכר לו בכסף וקנהו ויש לי ראיה דא"ל לפרש בפ"ק דגיטין בסוגית מע"ג לפי ס"ד בגמרא ליתן טעם על קנין מע"ג בהאי הנאה דמשתני' ממלוה ישינה למלוה חדשה גמר ומשעבד והא התם לא פירש דסתמא אמר רב מנה לי בידך הנהו לפלוני ואפ"ה קנה אלא ע"כ כמ"ש דחכמים אמדו דעתם. ועוד לו יהיה אלא שאלת קרקע ודינה כשכירות ונקנית בחזקה ולדעת הרמב"ם והעיטור קינה מה שמעמיד שם חפציו וכן דעת הירושלמי בקידושין ובאמת הש"ך (בח"מ סי' רב) פקפק היכי דשני הקנינים באים כאחד אכן הקצה"ח הניחו בצ"ע ובמחלוקת היא שנויה. וכ"כ מהר"ם אלשיך (בת' סי' י) ומשמע שם אפילו כה"ג הוי חזקה טובה וראיתי בס' אחד היכי שב' קנינין באים מב' בנ"א אפילו הש"ך יודה בזה ומ"ש הגאון אפילו לדעת הרמב"ם לא הוי אלא בצחות סלע דאינו יכול לעשות חזקה אחרת אבל הכא יכול לעשות חזקה דתיחוד ותפתח לא יכולתי לעמוד על סוף דעתו דמשמע מדברי מעכת"ה דמשמע מדבריו דלהרמב"ם ל"מ חזקה כזו במקום שיכול לעשות חזקה בגופו של קרקע שהרי הרמב"ם (בפ"א מה' מכירה ה' טו) כתב הך דצחות סלע ובה' ט"ז כתב החוכר שדה וכו' וזרעה או אסף פירות האילן וכו' הרי שם יכול לעשות חזקה טיבה אפ"ה מהני אסף הפירות דלא הוי רק הנאה שלו וכ"כ הה"מ דרבינו סובר דא"צ דבר המועיל לקרקע ע"ש וכ"כ בח"מ והא דנקט הרמב"ם צחיח סלע לאו למעוטי ד"א דה"ה בשדה רק לשון הגמ' נקט כידוע דרכו וזה ברור וכיון דלדעת הרבה פוסקים הוה חזקה טובה וא"כ בפסח הוי ספיקא דאורייתא וא"כ לא נשאר אלא הביטול ובזה נדבר בע"ה [בפרט לדבר הגורם לממון לא מהני ביטול שהוא מטעם הפקר כמ"ש הפ"י בסוכה בם גיא אוונכרי דכמו שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כך א"י להפקיר ולדעת הפוסקים שלא קני גרע יותר ודוק] ותיחוד חוד ותפתח לא מצי עביד דהא לא הקנה לו כל המדר כ"א זוית אתת. ובענין הערמה שכתב מעכת"ה הנה בתשובת עבודת הגרשוני שאלה ק"ה בפירוש הא' של הירושלמי וכן בנב"י (סי' יח) כתבו שמא יערים לא שלא יפקירנו ויאמר הפקרתיו ואפילו יש עדים שהפקיר ל"מ שהרי צריך לבער לקיים תקנת חכמים ופרשו שמא פ"א לא יפקיר ויאמר הפקרתיו וכן כוונת הרח"ש בפ"ב דפסחים והפירוש זה מוכרח ובזה תרצתי דברי בעה"ע ואין פה מקום להאריך ואין לומר דכאן לא שייך דלמא אתי למיכל כיון שהוא ברשות אחרים הרי כתבתי למעלה היכא דאין אחריות על הנפקד הוא מצוי אצל פקדונו ובפרט שהאדון שלח אחר ישראל שיבא לשם כמה פעמים לתקן החבית שהיה מטפטף מיי"ש והי' מצוי שם כ"ז שנתקלקל ומ"ש הגאון דהכא אין לו הפסד שיפקיר דאם יודע הנכרי דין ישראל מנ"ל דלא יפקירם בלב שלם דאפילו אם יתוודע להנכרי דין ישראל יהיה ירא לקחתו שיכול המפקיד לעשות קנוניא עם נכרי אחר שמכרו לו בכסף קודם הפסח והנכרי הנ"ל יוציא ממנו בעש"ג אכן אם יהיה עדים שהפקירו יוכל הנכרי לקחת אותו בלי שים חשש ועוד דמעיקר תקנתא דרבנן בביעור חמץ דהנכרים שלנו יודעים שהוא הכל הערמה ומ"ש כבוד הגאון נ"י על אמירת כ"ח ודימה אותו לדין המבואר (בח"מ סי' סא) והוא מתשובת הרשב"א (ת"א סי' תרכט) ובהשקפה ראשונה עמדתי מרעיד ע"ז דל"ד כלל דהתם טעמא אחרינא איכא למעיין בגוף התשובה ואפילו לדברי הרמב"ן והסמ"ע דהטע' דשתיקה בענינ' הללו הודאה הם עכ"פ ידע המחויב שבזה מתחייב רק אפשר דא"י כמה אמרינן דסמך עליהם אכן בנידון דידן שהוא ע"ה באופן שא"י כלל ענין הביטול וסובר שאמירת כ"מ כמו יה"ר ותחינה מאין יהי' ההפקר ועיינתי בלשונו הזהב וראיתי שמעכתו"ר נשמר מזה וכתב וז"ל שמבין שהוא ענין הפקר עכ"ל ובזה ודאי דנידון דוחה לראי' אכן לא היה למעכתו"ר להשיג על האחרונים דהא המג"א בסי' תל"ד נשמר ג"כ מזה וכ' המג"א ואותן שאינם מבינים כלל וסוברים שאומרים איזה תחינה וכו' וכ"כ בח"מ שם והם ג"כ לדבר זה נתכוונו הרי שצדקתי דאין הביטול מועיל ועוד יש לחלק בשלמא שם לא תליא ברצונו לחודיה אלא גם בדעתם תלוי והיא לא רצתה להנשא רק על חיוב זה ומדשתק התחייב עצמו כרצונה וכפי אשר יכתבו העדים ודאי לא כתבו העדים דבר אשר לא נדבר כלל שם אלא כפי רצונה. דומה לזה מצאנו מוכר אומר לא אמכור כי אם בד' ולוקח אומר בב'. ולוקח הולך אח"כ בסתם ונוטל החפץ מתחייב כמ"ש מוכר ובכתיבה שרואה שהעדים כותבים ונותנים בידה ודאי יודע שאח"כ יתבעו ממנו ויצטרך לשלם ומה זו שתיקה אלא ע"כ גמר ומשעבד נפשיה וגם בזה יש הרבה לדבר אכן פה אפ"ל דלא הפקיר וביטל ולא סמך על שום אדם כי מי יתבענו וכי הזוכה יעמידנו בדינא ודינא ע"ז בפרט כעת אשר הכל ללעג בעיניהם כידוע וכעין סברא זו מצאתי בנב"י שאלה ק"ח לחא"ע:

ומ"ש הגאון נ"י מהא דשבועות ודאי בשבועות לבטא בשפתים כתיבי ואין דברים שבלב שם כלום וזה שרמזתי בת' ומה שאומרים לו לא על דעתך וכו' אפילו בלא זה הוי שבועה טובה כ"ז שאין השבועה באונס רק זה אומרים לו לרווחא דמלתא שלא יורה היתר לעצמו אפילו שלא כדין דאלת"ה יקשה למה אמרו שבועת הדיינים בלשון שמבין הא אפילו אינו מבין כיון שיודע שהוא שבועה וע"ז נשבע אע"כ כדי לאיים שידע חומר השבועה ואין מזה ראיה כלל:

ומ"ש כבוד הגאון דאין זה אחריות מה שמפסיד חובו שכבר נסתלק הנכרי וכו' לא זכיתי להבין דבריו אם הישראל לא קנה ממילא לא נסתלק הנכרי הלוה וחובו גבי' קאי כמ"ש בח"מ (סי' קכ) ועדיין לא יצא היי"ש מרשות הנכרי רק לזה קאי היי"ש ברשות ישראל שאם יפסיד היי"ש יפסיד חובו כידוע זה הוי אחריות גמור ול"ד לדינו של המק"ת דשם נמכר במכירה גמורה ויצא החמץ מרשות ישראל לגמרי. ול"ד לנכסי מצרי ב"ב (דף נד ע"ב) שהם כהפקר דמצרי כיון ששקיל זוזי מסתלק ע"ש דהתם לקח המעות בעד הקרקע וכל קנית הנכרי לכל הפח ת בקרקע הוי ככסף כמ"ש הרשב"ם והתוס' ויצא מרשות הנכרי לגמרי והא דאין הישראל קינה מחמת שאינו גומר בדעתו לקנות בלי שט"ח ומה איכפת להנכרי בכך אכן כשמסלק לבע"ח בעד חובו או במעות ובאיזה חפץ אינו מסלק הנכרי עד שיזכה בו המלוה או ע"פ דת או ע"פ דינא דמלכותא אכן כ"ז שלא זכה בו המלוה באיזה דבר יצא מרשות הלוה הלא לא הפקירו ואפי' אי הפקירו אלא אדעתא דבע"ח כמ"ש ב"ק (דף קז) ז) בעוברא דר' ספרא ואפילו למ"ש התוס' ד"ה אדעתא א"ש למעיין היטב וכאן קצרה היריעה וחזינן דלא פסק כחו עדיין נמצא אפ' לדעת החולק ם עכ"פ קאי ברשות הלוה ועל ישראל אחריותו והוי דבר הגורם לממון כיון שהעמידו במקום אשר בירר לו הישראל ומצוי בידו כמ"ש למעלה ועבר על ב"י ואם הישראל קנהו ע"פ דת או ע"פ דינא דמלכותא ודאי ע"ע ודו"ק:

ומ"ש הגאון נ"י בדינא דמלכותא דאין זה אלא בדין כללי ולא בדין שהשופט בודה אותו מלבו הן אמת לא מצאתי חילוק זה ובת' אבה"ש (סי' נט) הביא בשם מהרי"ק שורש קפ"ח ושם מיירי בדין שהשופטים עשו זאת ע"פ חקירתם והסכימו עמו כל הגדולים דהוי דד"מ דינא אמנם בנידון דידן הוא דין כללי ע"פ דת המלך אפילו בלא מלוה בין שהלוקח נותן מעות ולא משך או שלוקח החפץ ולא נתן מעות ושוהה איזה זמן ב' או ג' ימים קונה וע"פ דיניהם משיכה מעליותא היא שהעמיד במקום שרצה הוא ואצלם אין נ"מ בין רשותו בעצמו או ששואל לו איזה רשות ובזה השהה אצלו קידם הפסח ג"ח דשוב ודאי אינו יכול לחזור ואפילו אי נימא שאין זה דין כולל לא יגרע ממנהג שנהגו הדיוטות שקנה כמ"ש רמ"א בתשובה (סי' פז) וזה ודאי יודע מי שמחזיק חפץ בתורת מכירה של חבירו זמן מרובה כמשלש חדשים ודאי אין כ"א יכול לחזור בו ע"פ דיניהם:

מכל הלין אסרתי החמץ בפסח והוא המרה את רוחי והשהה החמץ במזיד כל הפסח וכדי שלא יהיה חוטא נשכר אמרתי אטו חנן תקנתא דפרוצין ניקום ונגמר שפרצו השועלים המתבלים כרמים הרסו יסודי התורה ובפרט כנראת מכתבי הגאון נ"י שהקולות הללו רק בחמץ שעבר עליו הפסח אכן בנידון דידן נודע הדבר ביום א' דפסח מהראוי לכתוב איסור עליו לבלי תפרצו. דברי המצפה לתשובתו הרמתה מחוי קידה מרחוק. הק' משה אבד"ק הנ"ל:

[תשובת הגאון זצוק"ל בזה לא נמצאם בין הכתבים]

תוכן העניינים

שות מהראל צינץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה