שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה רכז
גם בעיני יפלא הפלא ופלא על ק"ק קאסטוריאה כי ידעתי גם שמעתי אשר הם אנשי חיל יראי אלהים איך פרקו עול מעליהם עול השבועה והקיום אשר להם עם החכם השלם כמהר"ר שלמה מבורך נר"ו לזמן ג' שנים אך אמנה הלא לאמונה אמרתי אולי נפל להם שום ספק בדין זה ואחרי אשר יעלה ויבא ויגיע אליהם דברי הרב הגדול מורי ורבי נר"ו גם דברי החכם השלם הרב כהן צדק נר"ו אשר פסקו הדין במוחלט דהדין עם החכם השלם נר"ו לא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם. ואף אמנה כי הרבנים הנז' האריכו למעניתם ספיר גזרתם נאמנים כל פקודם בכל זאת לא נסוג אחור ימיני כעני המלקט לקט שכחה לתורה ולתעודה ואומר דהרב כהן צדק נר"ו העלה בסוף דבריו דג' מחלוקות בדבר לסברת התוספות ורבינו מאיר המתנה עם חבירו לעשות לו איזה מלאכה או שליחות וקצב לו שכר ידוע כל שלא הפסידו ממקום אחר כיוצא בו יכול לומר משטה הייתי בך אם לא קנו מידו ולסברת רבינו שמחה אע"פ שלא הפסידו ממקום אחר כיוצא בו מ"מ אם הוא רגילות לתת שכר באותו דבר יותר מכדי טרחו נותן לו שכרו משלם ולסברת המורה אפילו לא הפסידו ממקום אחר כיוצא בו וגם אין רגילות באותו דבר לתת שכר יותר מכדי טרחו ואין רגילות לקצוב כך נותן לו שכרו משלם דכללא כייל המרדכי בשם המורה דכל מילתא דפועל אינו צריך קנין ע"כ דקדק הרב מדברי התוספות בפרק הגוזל בתרא שכתבו גבי ברוב ודורמסקין וכו' וצ"ל כגון דליכא למימר משטה אני בך שהוא מפסיד במקום אחר כיוצא בו דלית ליה חלוק שכתב רבינו שמחה דהיכא דרגילות ליתן אותו השכר אינו יכול לומר משטה אני בך ולהכי מוקמי התוספות ז"ל ההיא ברייתא דלהביא כרוב כגון שמפסיד במקום אחר אבל לרבינו שמחה שכתבו תשובות השייכות לספר נזיקין בסי' כ"ב וכן המרדכי בפ' הגוזל בתרא דמחלק החלוק שכתבתי מוקי לההיא ברייתא דלהביא כרוב וכו' שנותן לו שכרו משום דהוי רגילות לתת בעד רפואות הרבה כמו שכתבו שם תשובות השייכות וכן המרדכי במקומות הנז' ואני בעניי ראיתי שהתוספות בפרק מצות חליצה חלקו חלוק של רבינו שמחה שכתבו שם דף ק"ו וז"ל אין לו אלא שכרו היינו דוקא כגון ששואל דבר גדול במקום שאין לוקחין אלא דבר מועט וכן ההיא דהגוזל בתרא גבי הלך להביא דורמסקין לחולה דאין לו אלא שכרו אבל היכא שלוקחין דבר גדול התם אין יכול לומר משטה אני בך וכו' גם הרא"ש שם בפסקיו כתב כיוצא בזה משמע דאית להו חלוק של רבינו שמחה:
איברא דקשיא ליה שם בדברי התוספות שכתבו ההיא דכרוב אין לו אלא שכרו לבד ובפרק הגוזל הביאו ההיא ברייתא ואמרו שם נותן לו שכרו משלם דמשמע אפילו שלוקח יותר ממה שהוא הרגילות וכמו שכתבו הם בפרק הגוזל בתרא דהכי דייק לישנא דמשלם ואפילו תאמר דבפרק מצות חליצה לית להו ההוא פירושא ולא דקדקו מלת משלם אלא פירשו שלא שכרו יותר ממה שראוי לו ונותן לו שכרו משלם ר"ל מה שראוי לתת לו אם קצב עצמו אבל אם קצב יותר לא יתן מ"מ פירוש זה אי אפשר דא"כ מאי פשיט תלמודא בפרק הגוזל בעיא גבי אומר לחבירו אני אציל את חמור שלך ותתן לי דמי חמורי ובעי התם ירד להציל ולא הציל מהו ופשט מברייתא דלהביא כרוב וכו' דנותן לו דמי החמור שלו ופריך למ"ד דאין לו אלא שכרו הא מאי פשיט התם אינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו לבד אבל כאן גבי חמור נותן לו דמי חמורו שהוא יותר מהשכר הראוי אלא ודאי שצריך אתה לומר דהתם ע"כ נותן לו יותר ממה שראוי לו וכ"כ שם נ"י וז"ל וכן נראה מדדמי לה להא דירד להציל שנותן לו דמי שלו ע"כ משמע דמוכרח לפרש כן בפשט השמועה כדכתי' ומזה נמשך אצלי קושיא אחרת לפי מה שכתבו תשובות השייכות לספר נזיקין והמרדכי דהרפואות הוי דבר רגילות ליתן בהם הרבה א"כ מאי פשיט תלמודא בעיא בפ' הגוזל נימא דהתם נותן לו שכרו משלם מפני שכן דרך לתת בעד רפואות החולה הרבה מה שאין כן בחמור שאין דרך לתת דמי חמור שלו בעד הצלת חמור אחר ואולי י"ל דלא אמרו שם דרפואות דרך ליתן דמים מרובים אלא רפואות חשובות כמו סמנין שאינן מצויין חבל לא כרוב ודורמסקין שהוא דבר מצוי הרבה:
ומ"מ קשה הרב הכהן נר"ו אשר כתב דרבינו שמחה מפ' ההיא ברייתא דחולה משום דרגילות לתת שכר הרבה דא"כ לא פשיט תלמודא ולא מידי וליישב דברי התוספות בפרק מצות חליצה מה שהקשיתי לעיל נראה לי דהתוספות אית להו ג"כ בפרק מצות חליצה דברייתא דכרוב איירי בנותן לו יותר מהרגיל ואיירי כשמפסיד יותר ממקום אחר אבל אינו מפסיד אינו נותן לו אלא שכרו ומ"ש בפרק מצות חליצה וכן ההיא דהגוזל בתרא דאין לו אלא שכרו וכו' לאו משום דברייתא קאמרה דאין לו אלא שכרו אלא אדרבה שכרו משלם קאמרה אלא טעמא דהתם הוי מפני שמפסיד במקום אחר אבל אם אינו מפסיד אין לו אלא שכרו ולזה אמרו דטעמא דאין לו אלא שכרו כשאינו מפסיד מפני ששואל דבר גדול ודברי התוספות מ"ש בפרק הגוזל ובפ' מצות חליצה א' הם ודוק. ולפי זה נמצאו דברי התוספות והרא"ש ורבינו שמחה שוים דכלם מחלקים בין היכא דהדבר שנותנים שכר הרבה לאין נותנים שכר הרבה והטור בה' פועלים סימן של"ה ובהלכות אבדה סימן רס"ד כתב דינים אלו כפשטן ולא חלק בחלוק זה אבל מ"מ אני תמוה קצת דביו"ד בהלכות חולה סי' של"ו כתב דמי שיש לו סמנין וכו' אפילו פסקו בדמיהם הרבה אין לו אלא דמיהם אבל שכר הרופא כל מה שקצב צריך לתת לו משמע קצת דהוא מחלק חלוק זה דהסמנין אין רגילות לתת הרבה אבל הרופא החכמה מכר לו ואין לו דמים ובהלכות חליצה סי' קס"ט כתב גבי חליצה מועטת ע"מ שתתן לי מאתים זוז דאם יש מענה שאינה חפצה בו יכולה לומר לו משטה אני בך ואינו נותן לו כלום ונראה טעמא כדכתב הרא"ש בפסקיו דכאנוסה היא ולכך יכולה לומר לו משטה אני בך ולמה לא חלק שם אם שואל לו דבר הרבה או דבר מועט דאם שואל לו דבר מועט שדרך לתתו אף ע"ג דהיא אנוסה חייב ליתן דהרי בבי חולה כאנוס הוא ומ"מ גבי רופא שדרך ליתן הרבה כתב בי"ד שחייב ליתן לו והרא"ש בפסקיו בפרק מצות חליצה חלק בכך בדין זה וכן רבינו ירוחם בס' משרים והטור ז"ל היה לו לחלק בכך ולא לסתום כ"כ בחליצה ובשאר המקומות כדכתיבנא וצ"ע. למדנו דעת רוב הפוסקים לחלק בין רגילות לתת שכר הרבה לאין רגילות ואפילו המורה שהביא דבריו הגהות מרדכי בפ"ק דקדושין אפשר דאינו חולק על זה ולא הזכיר דין זה משום דלא שאלו לו על דין זה אלא על דבר הקנין וגם אם יכול לומר מיראה נתחייבתי אבל חלוק זה הוא מוסכם והוא מודה ואני בעניי לא ידעתי הכרח להחכם השלם הרב כהן צדק נר"ו שתפס במושלם דלית ליה לרב המורה חלוק זה גם כתב דרבינו שמחה בעי תרתי כדי שיהא חייב שיפסוק הדבר מרצונו וגם שהדבר שפוסק הוא רגילות לתת כן ואני בעניי לא ראיתי לרבינו שמחה לא בתשובות ולא במרדכי פרק הגוזל בתרא שהזכיר אלא חלוק דרגילות לתת שכר הרבה להיכא דאין רגילות לתת שכר הרבה אבל חלוק דצריך שיתן מרצונו לא ראיתי אלא בתשובות השייכות סימן כ"ב כתב בסוף דבריו אבל הכא אם לא מרצונו הוה מקנה מי הזקיקו לכך ע"כ ואי משום הא לא איריא דלא כתב כן אלא לסלק קושית האסמכתא שהקשה גבי מבשר יע"ש:
עלה בידינו דלפי רוב הפוסקים מחלקים בין רגילות לאין רגילות ובנ"ד ודאי דרגילות לתת הרבה נלמד מק"ו דשכר הרופא דכתב הטור בסימן של"ו שחכמתו מכר לו ואין לו דמים כ"ש חכמת התורה המאירה בעולם הזה ובעולם הבא ואי משום דאינו דומה הבא טעון להבא ריקן ומשום הכי לא יתנו לו כל שכרו אלא יפחתו לו הטורח הרי כ' הרשב"א ז"ל הוזכרה בב"י סימן של"ג גבי בני חבורה ששכרו חכם לדרוש דאדרבה לב הדורש שמח וכו' ואע"ג דבסימן אלף קנ"ז ותרמ"ב תלה הפרעון בראיית ב"ד דאם נראה להם דיש לו טורח נותן לו כפועל בטל לא כתב שם הרב כן אלא גבי מלמד תלמידים דיש לו טורח קצת אבל חכם מרביץ תורה ודורש ודאי דעונג היה לו להשמיע תורה להם ולכך בההיא תשובה דבני חבורה ששכרו חכם לדרוש לא חלק בכך. גם יש טענה אחרת לחכם נר"י שהפסידוהו ממה שהיו נותנים לו בטריקול"ה ואע"פ שיאמר אומר שלא הפסידוהו כל כך כבר כתב הרא"ש ז"ל בפרק אלו מציאות גבי פריקה וטעינה מידי דהוה אטול דינר וכו' וכיון שיש לו קצת הפסד יטול כל מה שפסק לו משמע דכשיש לו קצת הפסד סגי אע"פ שאין לו כ"כ הפסד אף ע"ג דמדברי התוס' בפרק הגוזל בתרא שכתבו בההיא ברייתא דחולה שהבאתי לעיל כתבו שהוא מפסיד במקום אחר כיוצא בזה משמע מלשון זה שצריך שההפסד יהיה כמו מה שנותני לו וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכתב שם גבי דאפסדתן כוורי בזוזא והיינו בשכרו דקתני טול דינר שאתה מפסיד כאן והעבירני ע"כ משמע דצריך שיהא ההפסד שוה מ"מ בנ"ד כ"ע מודו מטעמא דרגילות לתת שכר הרבה כדכתיבנא אע"פ שלא יהא ההפסד שהפסיד מטריקול"ה כ"כ כמו השכר שנותנים לו כאן:
הכלל העולה דהדין עם החכם השלם כה"ר שלמה מבורך נר"ו ולענין השבועה על השכר שעבר ודאי דאפילו השכירות בשטר השוכר נאמן לומר שפרע אחר שעבר הזמן וכיון דזמנו לפרוע כ"כ בכל שבת ודאי דעבר הזמן מקרי וכ"כ הטור בסי' שי"ז דאפילו השכירות בשטר אם עבר הזמן נאמן לומר פרעתי וכתב הריב"ש בסימן ש"ג דאפילו כתוב בשכר השכירות וקנינא מיניה על כל מאי דכתיב לעיל נאמר דקאי קנין אשכירות ולא אפרעון ונאמן לומר פרעתי ואם כן לפי זה הקהל באמנים בשבועתם לומר פרעתי אבל מ"מ אני חוכך בדין זה מפני שכתוב בשטר ונאמנות וכו' וא"כ משמע דהאמינוהו הקהל לחכם הנז' ואם כן הוא נאמן לומר פרעתי. איברא דלא ראיתי בשטר השכירות שהוזכר קנין כלל ואף על גב דפועל כיון שהתחיל במלאכה הרי היא לו במקום קנין ואין ב"ה יכול לחזור בו בה' פועלים סי' של"ג דאם חזר ב"ה אחר שהתחילו במלאכה ינתן לו כפועל בטל מ"מ לענין הנאמנות איכא מ"ד דצריך קנין עליו ואף ע"ג דבריש הלכות נאמנות כתב הטור דכשהתנה בשעת הלואה אינו צריך קנין וזאת היא סברא מוסכמת מרוב הפוסקים ושעת התחלת המלאכה לפועל היא כשעת הלואה מ"מ בה' כתב ידו סימן ס"ט כתב ואם כתב בו נאמנות שהאמינו עליו ועל יורשיו וכו' וי"א שצריך שיקנה בקנין על הנאמנות משמע דלא מהני אא"כ יקנה על הנאמנות בקנין ואפי' בשעת הלואה דהם לא חלקו בכך וכן נראה מדברי בעל התרומות שהביא סברא זו דמשמע דאית להו דהא דאמרינן מתנה שומר חנם להיות כשואל לא נאמר לענין נאמנות אלא נאמנות צריך קנין יע"ש שער כ"ו והתם בשעת הלואה משמע ומ"מ משמע דבעי קנין וכיון שכן דיש אומרים אמרי הכי י"א תרי משמע וכבר נודע דכיון דאיכא תרי יכולים לומר המוחזקים קים לן כוותייהו ויהיו הקהל פטורים בשבועתם אלא שמ"מ יש להחמיר מכח השבועה אשר בשטר וכיון שהאמינוהו בשבועה שכן כתיב בשבועה על כל הכתוב בשטר זה מראש ועד סוף וא"כ משמע דקאי נמי אנאמנות ראוי להחמיר בשבועה ולומר דמהני נאמנות וכ"ת זיל לאידך גיסא כיון דמן הדין אינם חייבים דמצי למימר קים לי גם מכח השבועה אינם חייבים דמעון אין כאן שבועה אין כאן וכדכתב הרב מהריב"ל ז"ל בסוף חלק ב' מ"מ דעת הרב מורי ז"ל בפסקיו הוא בהפך אלא דאע"ג דמכח הדין אינו חייב ראוי להחמיר מכח השבועה כדכתיבנא ולכן אני אומר הירא את דבר ה' יהא נזהר מעונש שבועה ויאמינהו להחכם שנז' אף ע"ג דמכח הדין הדין עם הקהל הנלע"ד כתבתי וחתמתי: הקטון חייא אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: