שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה רכא
שאלה שפחת ראובן שנמצאו בידה נכסי' רבים וטוען ראובן שהממון והנכסים הם שלו ושמנכסיו גנבתם ממנו והיא טוענת ואומרת שלהד"ם שלא גנבה כלום מממונו ומנכסיו רק שאלו הנכסים היו בידה מקדמת דנא קודם שיקנה הוא אותה לשפחה וקודם שתצא היא מבית אדוניה הראשון והן אמת שמה שקנה עבד קנה רבו אמנם יורנו מורנו אם זה יובן גם בנכסים שהיו בידה מקודם שתצא מאדוניה הראשון או קודם בואה לרשותו של ראובן ואם יתברר הדבר בדבריה שאלו הנכסים היו בידה מקודם אם יש לראובן זכות באלו הנכסים או לא ושכר האדון כפול מאת ה' מן השמים:
תשובה נראה לי ודאי דמאי דאמרו מה שקנה עבד קנה רבו הוא אפילו הנכסים שקנה קודם שהיה עבדו דאם גוי שיש לו נכסים מכר עצמו לישראל בעבד כנעני כל נכסיו ג"כ קנויים לו וראיה לדבר זה דבפ"ק דקדושין אמרינן על מתניתין דובלבד שיהיה הכסף משל אחרים נימא בהא קמפלגי דר' מאיר סבר אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה ופרש"י ז"ל קנין אשה ובעלה וכו' וכי היכי דפליגי לענין מתנה בעבד איכא למשמע דהוא הדין באשה ע"כ משמע דעבד ואשה כי הדדי נינהו והתוספות כתבו שם בד"ה ורבי אליעזר אומר כל כי האי גוונא וכו' דאין ההשואה מאשה לעבד לגמרי אלא דמאי דאית ליה באשה לבעל לאכול הפירות בלבד אית ליה לאדון בעבד לגוף ולפירות וא"כ כיון דבאשה כל נכסיה שהיו לה קודם שנשאת זכה הבעל בהן לאכול הפירות ה"ה בעבד שזכה כשקנאו בגוף ופירות כיון דאמרי' דכי הדדי נינהו ואדרבה יש עדיפות לאדון בעבד מבעל באשה דאדון שנתן מתנה לעבד לא קנה ובעל שנתן מתנה לאשתו קנתה כדכתב הר"ן ז"ל ועוד ראיה דאי אמרת דהנכסים שקנה קודם שהיה עבד הם שלו ולא זכה בהן האדון א"כ היכי קאמר רבי מאיר דבכסף על ידי עצמו לא הא משכחת לה ע"י עצמו בכי האי גוונא כגון גוי שנמכר לישראל לעבד כנעני והיו לו נכסים שלא זכה בנכסיו ומהך טעמא הכריח הריטב"א ז"ל בחדושיו דהיכא שזוכה האדון לעבד ע"י אחר לא קנה העבד דאם כן משכחת לה ע"י עצמו אליבא דרבי מאיר והיינו כי הכרח דידן ואע"ג דהמרדכי בפ"ק דקדושין כתב בשם רבינו אלחנן דבמזכה ע"י אחר מהניא בעבד כמו באשה ולא חייש להאי הכרח מ"מ משמע דאית ליה דעבד ואשה שוין וכי היכי דבאשה הוי דינא דזכה הבעל בנכסים שקודם לכן ה"ה בעבד זכה האדון כדכתיבנא: ועוד קצת ראיה מההיא דפסחים פרק האשה גבי האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח וכו' דהקשו שם מה שקנה עבד קנה רבו ומאי קושיא נימא מהנכסים שהיו לו קודם שהיה עבד אלא משמע ודאי דבכל הנכסים שהיו לו קודם שקנאו זכה ג"כ וכן כתב הריטב"א ז"ל בחדושיו בפ"ק דקדושין וז"ל תני רבי מאיר ע"י אחרים אין ע"י עצמו לא דליכא שום אנפא שיצא ע"י עצמו וכן מוכיח מדברי התוספות דפ"ק דקדושין שרצה לישב בדבור המתחיל ורבי אליעזר וכו' דלרבי מאיר לא משכחת שום אנפא דעל ידי עצמו יעויין שם וא"כ בנ"ד אם זאת השפחה נתברר בעדים שהיה בידה מקודם שקנאה האדון השני הכל הוא מאדון הראשון ובודאי שחייב להחזיר לאדון ראשון שגזל הוא בידה ואם מחל לה האדון הראשון ודאי שקנה שני דיד עבד כיד רבו אבל אם אמר העבד ניתן לי על מנת שאצא בהן לחרות בזה איכא פלוגתא דרבוותא אי נאמן או לא דבפ"ב דהלכות מלוה כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל הרב שלוה מעבדו ואח"כ שחררו או לוה מאשתו ואח"כ גרשה אין להן עליו כלים שכל מה שקנה עבד קנה רבו וכל המעות שיד אשה בחזקת בעלה אלא אם תביא ראיה שהיא מנדונייתה ע"כ וכיוצא בזה כתב פרק כ"ב מהלכות אישות איברא דאיכא לאתמוהי טובא דנראה דבריו סותרות דבפרק כ"ב מהלכות אישות כתב ואם אמרה ע"מ כן נתנו לי ע"מ שלא יהיה לבעלי רשות בהם אלא אעשה בהם כל מה שארצה עליה להביא ראיה שכל ממון שנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה ע"כ וא"כ כיון דהכל בחזקת נ"מ למה כתב בהלכות מלוה ולוה שלא ישלם לאשה מפני שהנכסים הם בחזקת הבעל לגמרי אלא בנכסי מלוג וכיון שגרשה ישלם לה. ואם נפשך לומר דמ"ש וכל המעות שביד האשה לאו דוקא בידה ממש אלא רוצה לומר שבא מידה ועתה הוציאם מידה ונתנם לבעל וכיון דהם ביד הבעל אמרינן דהם שלו לגמרי ומחלק רבינו בין תפס ללא תפס וכדכתב ה"ה וכדעת שאר המפרשים ז"ל זה אי אפשר חדא דמדברי ה"ה משמע דאין חלוק זה לדעת רבינו אלא לדעת המפרשים ועוד דא"כ איך כתב הרב המגיד בפ"ב מהלכות מלוה ובזה חלוק רבינו ז"ל כמ"ש כאן וכן בפרק ז' מהלכות שאלה כתב דממה שכ' כאן נרא' דעת רבינו דאין האשה נאמנת לומר ניתן לי ע"מ שאין לבעלי רשות בהן דלפי מ"ש הך ביד האשה לאו דוקא אלא טעמא מפני שהוציאם מידה א"כ אין מכאן ראיה לכשיהיו בידה שלא תהיה נאמנת לכך היה נראה לומר דודאי הכא איירי שאמר ניתנו לי ע"מ שאין לבעלי רשות בהן וכו' וכן בעבד דאי לא היכי לוה מעבדו הא כל מה שקנה עבד קנה רבו אלא שאמר העבד ניתן לי ע"מ שאצא בו לחרות ומ"מ אינם נאמנים לא העבד ולא האשה ומשום דנתן טעם רבינו דכל המעות שביד האשה וכו' ונפקא ליה להרב המגיד כן דמדקאמר שביד האשה משמע דאין הטעם שלו מפני שתפס אלא שאפילו ביד האשה אינה נאמנת לומר כך אלא הם שלו לגמרי ומה שאמר רבינו בפרק כ"ב מהלכות אישות שהוא בחזקת נ"מ הוא כשהיא שותקת או כשאומרת במתנה נתנו לי אבל כשאומרת ניתנו ע"מ שאין לבעלי וכו' כיון דודאי משקרת בהא דחזקה דלא נתנו לה. ע"מ כך לא מהימנינן לה והוי שלו לגמרי ומשום דמשקרה גרעו כחה זה היה נר' לתרץ אבל כד מעיינת בה לא משמע זה מהלשון האמור בפרק כ"ב דאישות וגם מצד הענין הוא רחוק והדבר צריך תלמוד וצריך לעיין מ"מ למדנו דהוא מחלוקת בין הרמב"ם ושאר הפוסקים ז"ל אי נאמנת האשה לומר ניתן לי במתנה ע"מ שאין לבעלי וכו' וה"ה בעבד וא"כ בנ"ד השפחה אם אמרה ניתן לי ע"מ שאצא לחרות הוי ספקא דפלוגתא דרבוותא אי נאמנת ואין מוציאין מידה דזוזי היכא דקיימו לוקמו וכן אם תאמר ניתן לי ע"מ שאין לאדוני רשות בהם להרמב"ן והרמ"ה והרי"ט ורבינו שמואל הלוי ז"ל דפסקו כשמואל וכרבנן וכדכתב הריב"ש בסימן רט"ו גבי אשה דנאמנת אפשר דה"ה לעבד אע"ג דהתוספות מחלקים בין עבד לאשה בדבור שכתבתי לעיל:
הכלל העולה בנ"ד דמה שקנתה השפחה אפי' קודם שקנאה קנה האדון שלה ואם גנבתו מאדוניה הראשון יחזרו לאדוניה הראשון דהוא שלו ואם מחל לה אדוניה הראשון הוא של אדון השני ואפי' גוי שיש לו נכסים ומכר עצמו לישראל בעבד כנעני כל הנכסי' שהיו לו מקודם שקנאו הם מאדוניו ואם יאמר ניתן לי ע"מ שאצא בהם לחרות הוי ספקא דרבוותא ונאמן דזוזי היכא דקיימו לוקמו ואפשר דהוא הדין אם יאמר ע"מ שאין לאדוני רשות בהם לדעת קצת כדכתבתי זה נלע"ד:
הקטון חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: