אור ברסלב
שות לחם רב שאלה קנה

שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון

שאלה קנה

שאלה קנד

שאלה בני עיר א' שקבלו עליהם חכם א' מבני עירם לדיין לדון לכל בני העיר כל דיניהם וזה שלש שנים אשר דן להם כל ריב וכל נגע ומפיו היו חיים בכל כל וע"ז מעידים טובי העיר ובתוך זמן הנז' היה להם ליתומים קטנים עילית ותחתית אחד בהר אצל מבצר העיר והכותל הנשענת בהר היה עליה הר גבוה ותלול עפר הרבה מאד ונפלה הכותל והעפר והאבנים נכנסו בבתים ועשו היזק גדול ואם היו מניחים אותם חרבים מי גשמים היו נכנסים שם והשתות יהרסון ומלבד זה היה מגיע נזק לשכנם הקרוב אליהם מהכותל שבינו לבינם והיה מריב עמהם ועל זה יעידון יגידון עדי אמת והיתומים ההם לא היה לאל ידם לבנות הבתים ההם כי עניים היו וחלו אז פני החכם הנ"ל להיותו הוא דן לכל בני העיר אשר יבקש להם דרך ואופן לתועלת היתומי' לבנין הבתים ההם והחכם הנ"ל בפתוי לשונו חלה מאד פני איש אחד שיבנה ויתקן הבתים ההם מכיסו ויעשה חשבון מהוצאתו באמת ובשבועה בס"ת בחיקו כי אמת יהגה חכו והוא יתן לו כתב ידו בכח המנוי הנ"ל שמנוהו הקהלות יצ"ו שידור בבתים ההם תשעים חדשים כדבריו אשר פחות מזה הזמן לא היה רוצה להקדים מעות לבנותם גם אחר עבור ג' שנים מהתשעים חדשים חלה החכם הנ"ל לאיש ההוא דרך חסד שיניח ליתומים לדור בתחתית אחד שיתקנהו להם היטב בעד שכירות הגאב"י בלבד אף עפ"י כי הגאב"י לא היה רוצה שיכנסו היתומים לדור שם, כי נתקוטט עמהם שיכריח לגאב"י עד שיאמר רוצה אני וגם לזה הודה האיש ההוא להחכם הנ"ל ועתה אחר עבור שלש שנים מהתשעים חדשים הנזכר קמו קרובי היתומים לחרחר ריב עם האיש ההוא ואמרו לו שיריק כל הבתים שנתייקרו מאד ויש תועלת גדול ליתומים אם להשכיר' אם למוכרם ויעשה חשבון עמהם ויפרעו לו כל מה שישארו חייבים לו מההוצא' הנ"ל וראובן משיב להם כלום הייתי יורד להקדים מעות יותר מג' אלפים לבנים לבנותם לולא שהחכם הנ"ל שהוא ב"ד לכל העיר חלה פני ונתן לי כתב ידו שאדור צ' חדשים וכאשר יושלמו הצ' חדשים הנ"ל אז אמסור הבתים ריקנים בידכם ואלו אומרים לו דשכירות ליומיה ממכר הוי והחכם הנזכר היה לו להכריז קודם בנין הבתים אולי היה מוצא איש אחר שהיה מקדים מעות לזמן קצר מאד ממנו ואף גם זאת שהיה צריך ב"ד של ג' ומעשה החכם הנז' אינו כלום וראובן אומר להם כי מה ענין ההכרזה לכאן כי אין דרך ומנהג בעיר מעולם להכריז מי שירצה להקדים מעות לבנות בתים חרבים כי אם בתים בנויים לשכירות ולמכר בלבד ובכאן לא היה מכר להצריך הכרזה גם לא שכירות שמ"ש שכירות ליומיה ממכר הוי הוא לענין שלא יוציא המשכיר לשוכר בתוך זמנו אפילו לעצמו אם נפל ביתו ולדברים אחרים אכן בנדון זה הוי כמו משכנתא בנכייתא אשר בעד הסך שהיה מקדים לבנותם ידור בהם תשעים חדשים בלי שום ריוח יותר משכירות הגאב"י ובמשכנתא כתוב בתשו' הגאונים דלא הצריכוהו ב"ד של ג' הדיוטות וראיה לדבר אשר בנדון זה הוי כמו משכנתא שהרי התנה החכם הנ"ל עם ראובן שאם הגאב"י יקח לחשבון שכירותו ההוצאה שהוציא והקדים לבנות הבתים אשר מסוף הששים חדשים ואילך עד תשלום תשעים חדשים הנ"ל יפרע פירות החזקה ליתומים כאשר יגזרו עליו ב"ד שבימים ההם ואם לאו ידור עד תשלום תשעים חדשים ומלבד הטעם הנ"ל שלא צריך הכרזה היה ריע ליתמי ההכרזה שאם היו מכריזים ולא היו מוצאים שום איש מקדים מעות לבנות לפי שאין דרך להקדים לחרבה וגם שהבתים היו אז בזול גם זה ראובן היה מתחרט מלהקדים מעות והיו מפסידים היתומים וישארו הבתים חרבים ושאייה יוכת שער כדאז"ל ולא יהיה להם עוד תקומה ליתומים כמו שכתב החכם הנ"ל בתחלת דבריו וז"ל בהיות שהבתים אשר בהר מעזבון פלו' גדר אבנים נהרס ועוד מעט ולא יהיה להם תקומה לבנות' כי אזלת יד וישארו תל עולם ע"כ לתועלת היתומים לבל יאבדו חזקתם באתי אני החתום למטה ובכח המנוי והמסור לי מכל הק"ק יצ"ו חליתי פני פלו' אשר הוא יבנה אותם מכיסו וידור בהם תשעים חדשים על פי התנאים שהתנתי עמו וזה הדבר שההכרזה ריע ליתמי אפילו במקום שמכריזים וכדין עושים שאינם מכריזים כתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו וכל זה הוא בבתים הבנויים כ"ש בחרבים אשר בזה מודו כ"ע דריע ליתמי ההכרזה ויישר כחו של החכם שלא הכריזם שיפה כח היתומים והפליא חסדו עמהם גם אם מנהג פשוט בעיר שלא להכריז כנ"ד בתים חרבים שמעולם לא הכריזו כבר כתב הרמב"ן ז"ל בתשובותיו שכל מנהג פשוט בעיר מעמידין אותו בחזקתו ותולין שכן הסכימו עליו ראשונים שלהם כראוי וכן דנין בו וכן כתוב בתשובות הרי"ף ז"ל עד כאן. וכתב הרמב"ן ז"ל שאם לוו בית דין או אפטרופוס של יתומים לצרכם נזקקין לנכסיהם ומוכרים בלא הכרזה וטעמו שכשאמרו חכמים ז"ל אין נפרעין מנכסי יתומים היינו במילי דאבוהון דווקא דאלו מה שלוו בית דין או אפטרופוס לצורך יתמי נזקקין לצרכיהם כשהם קטנים דלמאן דאמר משום צררי ליכא וכן למאן דאמר משום פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו כיון דאפטרופוס לוה עליה דידיה רמיא הך מצוה למהוי הן שלו צדק ולא מצריכי רבנן למהוי מי שמפקח על נכסי יתומים לוה רשע ולא ישלם וכל שכן בית דין עצמם שלוו לצרכם ועוד שזהו תקנתם דלעבדי להו מידי וכן לא בעי הכרזה שאם לוה לצרכם מוכרים ופורעים כדרך שאדם פורע בשלו והרא"ש ז"ל כתב דדברי הרמב"ן ז"ל דברים של טעם הם ע"כ ואם הם ז"ל אמרו למכירה בלא הכרזה כל שכן בנדון דידן דהוי משכנתא ומאן דכר שמיה דהכרזה לכאן ודברים כאלו תלויים לפי ראות בית דין שבכל דור מה שהוא תועלת ליתומים כי הם אביהם ולא יניחו התועלת הודאי אף שהוא מעט בעד תוחלת תועלת גדול על הספק כי אולי ימצא נזק והפסד הרבה מאד. וכיוצא בזה הביא הרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף ט"ו על אפטרופוס שמכר קרקע של יתומים לפרוע חובותיהם כי נתפשר עם בעלי החובות בפחו' וכשגדלו היתומים רוצים לבטל המקח מטעם דאין נפרעים מנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהם והלה השיב דהועיל להם הרבה שהרי נתפשר בפחות ועכשיו היו צריכין לפרוע הכל והשיב הוא ז"ל דהדין עם הלוקח שהרי רשאי האפוטרופוס למכור בשטר שיש בו רבית משום פסידא והאי טעמא מהני לכל ריוח שיש ליתומים שהמוכרים אומרים מוטב שנמכור עכשיו ולא נחוש לספקא דשובר ומניחין הספק ותופסין הודאי אף בזו כן ואם יראו בית דין שאלו לא מכר ופרע היה בכך הפסד ליתומים הדין עמי כמו שהאריך הוא ז"ל בטעמו כי נמוקו עמו דומה למה שאמרתי ולחששות רחוקות דהוי פסידא ליתמי חיישי בית דין כדכתב מהר"י ן' לב ז"ל בשם הרשב"א ז"ל בתשובה ע"ח כלל י"ג ע"ש: הגם שמותר לוותר ב"ד נכסי היתומים חוץ מן הדין כדי להשקיטם ממריבית כמו שפסק בית יוסף והנה שכנם של היתומים היה מריב עמהם אשר כותלו משותפת עמהם אם לא היו בונים מה שנהרס שהיה ניזוק מהם ועוד אם אתם אומרים שמעשה החכם הנ"ל אינו כלום אתם נועלים דלת בפני ג"ח המקדישים מעות ליתומים לבנות בתיהם שיאמרו אם חכם מומחה בעיר גם קבלוהו עליהם לדון לכל בני העיר בקשו עליו אח"כ טצדקי ובוקי סריקי לסתור מעשיו מי הכניסנו בתגר זה להקדים מעות ליתומים לשום דבר מענייניהם אשר פגיעתם רעה שאח"כ יבאו עלינו בעקיפים ובשעיפים לומר שלא כדין עשו ב"ד ההם ועינינו הרואות בפוסקים החקוקים אשר המלוה מעות לאותם הדברים שאינם צריכין הכרזה כגון לקבורה ולמזונות וכו' אמרו שיפרעו לו מנכסי היתומים בלתי הכרזה כדי שלא לנעול דלת בפני ג"ח המלוים והרב רבינו אשר ז"ל כתב בתשובה כלל פ"ז דבמקום שמסלקין ההפסד מהיתומים יש כח לעשות תועלת היתומים בלא ב"ד כמו שהאריך הוא ז"ל:

ולטענה האחרת שאומרים לו שהיה צריך ב"ד של ג' מלבד הטעם הנ"ל גם אומר להם ראובן לפי סברתם כי לא ב"ד של ג' בלבד היה אז כי אם בית דין גדול אשר כל הקהלות הרהבוהו וקבלוהו עליהם וידו וכחו ביד כל בני העיר אשר מכחם בא והוא שלוחם כאפוטרופוס שמנוהו ב"ד שכל מה שעשה עשוי כר"ג בזמנו שהרי בירושלמי דמגילה אמרו ג' מבית הכנסת כבית הכנסת שבעה מבני העיר כבני העיר ושאלו מה הן קיימין אם כשקבלוה עליהם אפילו אחד ואם כשלא קבלו עליהם אפילו כמה אלא הן הן קיימין בסתם ופי' ואם כשקבלו עליהם בני העיר כל מה שיעשו הז' במכר זה אפילו אחד נמי והעמידוה בסתם כן פי' הרשב"א ז"ל נמצא כשקבלו עליהם כל בני העיר לכל דבר אפילו אחד ידו בידם וזה הענין של ירושלמי מיירי לענין הקדש וידוע הוא בפ' הנזקין דיתומים הרי הם כהקדש וטובי העיר המוזכרים בכל התלמוד אינם מובחרים בחכמה או בעושר וכבוד אלא ז' אנשים שהעמידום פרנסים הצבור סתם על ענייני העיר והרי הם כאפטרופוסים עליהם ואין צורך לפרנסים אלו אלא לדברים שיש בהם קדושה וכאות' המוזכרים במגילה כן פי' הרשב"א ז"ל:

עוד ראובן מצא סמך לדבריו מתשו' מהריב"ל הנ"ל על ששאלוהו ראובן שקנה חזקת חצר אחד מהאפוטרופוס של יתומים זה עשרים שנה והיתומים הגדילו ובאים להוציא החצר מיד ראובן באומרם שזה האיש מעולם לא היה אפטרופוס ואפי' את"ל שהיה אפטרופוס עשה שלא כדין למכור חזקת החצר וכו' וכ"ש שמעולם לא היה האיש המוכר אפטרופוס שלהם ולא מנהו ב"ד ולא אביהן גם זה האיש המוכר מודה לדבריהם שמעולם לא נתמנה אפטרופס עליהם אלא שנכנס הזאת המכירה לקורבה שהיתה בינו ובין אביהם וראובן הקונה טוען שכל העולם יודעים שזה האיש לעולם היה מתעסק בכל עסקיהם וה"ל כיתומים שסמכו אצל ב"ה והוא ז"ל השיב שהמכר קיים כמו שהאריך שם אכן לטענה שטען הקונה שזה האיש המוכר היה לעולם ראש וממונה מהקהל וה"ל כמו ב"ד שמכרו שפשיטא שממכרו קיים השיב הוא ז"ל וז"ל אף על זאת הטענה לא הייתי סומך עליה לפי שסתמא של ממונים של זאת העיר היה לצאת ולבא בקהל בענייני מסים וארנוניות ולא לפקח על עסקי יתומים עכ"ל ומתוך דבריו אני לומד שאם היה ממונה לפקח על עסקי יתומים כנ"ד שקבלוהו להחכם הנ"ל לדון לכל בני העיר כל דיניהם לא למסים וארנוניות כלל אפילו שיהיה א' בלבד מה שעשה עשוי שריר וקיים דאלת"ה גדולה מזו לאשמועינן במהריב"ל שאפילו היה ממונה על עסקי יתומים לא עשה כלום לפי שהיה צריך ב"ד של ג' אלא ודאי כל שהוא ממונה על עסקי יתומים אינו צריך ב"ד של ג' אפילו שאינו אפטרופס שלהם אלא ממונה הקהל כמו שבא בשאלה מעשיו קיימים דומה לתשו' הרשב"א ולירושלמי הנ"ל וקרובי היתומים הנ"ל אומרים לראובן שלא קבלוהו בני העיר להחכם הנ"ל בפי' ליתומים אלא סתמא קבלוהו עליהם לדון משתמע חזקות וממונות וראובן משיב להם שזה מחלוקת במציאות שהרי טובי העיר מעידים אשר לדון לכל בני העיר כל דיניהם כולל ג"כ יתומים ואלמנות כל עוד שלא פירשוהו ומעטוהו והוציאוהו מן הכלל והראיה שבכל הג' שנים היה דן לכל בני העיר ובכללם יתומים ואלמנות ואין גם אחד מכל חכמי הקהלות מעכב על ידו כי אדרבה כשהיו באים לדון לפניהם כל ריב וכל נגע היו אומרים להם אצל דיין הקהלות וע"כ החכם הנ"ל תמיד בכל גזרותיו ופסקיו היה כותב ואומר כך גזרתי בכח המסור אלי מכל הקהלות כי לא נעלם ממנו להצריך ג' הדיוטות לדבר הצריך לפום. דינא לולא שמכח כל הקהלות בא שהם יותר מג' מאות אנשים והחכם הנ"ל ידע אז התועלת הודאי כאמור הן לאלו היתומים הן ליתומים אחרים אשר אפטרופס של יתומים אחרים הוציא שטר חוב אחר שריר וקיים על אבי היתומים הנ"ל ודחהו החכם הנ"ל עד שיגדלו אלו היתומים ואז אם יזכו בשפטם אלו היתומים עם אלו יש לכלם על מה שיסמוכו שהרי בתועלת זה שהועיל החכם הנ"ל בבנין הבתים בקדימת המעות הנ"ל השביחם שהרי היום הזה נותנים במחירם י"ג אלפים לבנים להיותם בנויים מה שלא האמין אדם ואם אז ישארו חרבים כי לא היה ליתומים לאל ידם לבנותם השתות יהרסון עד היום הזה ג' שנים. והחכם הנ"ל עיניו בראשו לתועלת כלה על כן האריך הזמן של התשעים חדשים בתנאים כנ"ל כי לולא זה לא היה חפץ ראובן בשום צד להקדים מעות לבנות ולא היה מוצא אז שום איש שיקדים מעות לבנות בתים חרבים כי אפילו הבנויים היו אז בזול וכאשר צר להם באו לחלות פניו ועתה בהניח ה' להם רוצים לגרשו מהבתים קודם השלמת הצ' חדשים שגזר החכם הנ"ל אשר מעשיו שרירין וקיימין ע"פ הטענות הנ"ל סמוכות לגדולים הנ"ל וכמו פתן חרש יאטם אזנו איננו שומע לקול קרובי היתומים הנ"ל והוא שומע לקול החכם הנ"ל כאשר דבר המלך שלטון אז ומי יאמר לו מה תעשה עד תשלום הזמן הנ"ל יורנו מורה צדק הדין עם מי:

ואנכי תולעת ולא איש מתאבק בעפר רגלי חכמים לשתות בצמא כל דבריהם אני הוא אשר גזרתי לתועלת היתומים כמדובר לזרות ולהכר ואם שגיתי הורוני ואני אחריש כי לדעת האמת חפצתי ולא אבוש לומר לא ידעתי מי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה אשר הודה ולא בוש לומר לא שמעתי ואני בתחלה לתועלת היתומים לשם שמים נתכוונתי בכל הבא מידי הנה בשמים עדי:

פי המדבר דל ומלך דוד ן' מלך תשובה מה שטוענין קרובי היתומים דדבר זה היה צריך הכרזה דשכירות ליומיה ממכר הוא וכי היכי דהמכירה בקרקעות של יתומים צריך הכרזה השכירות גם כן היה צריך טענה זו אין לה שטר ומעולם לא ראינו ולא שמענו הכרזה בשכירות קרקע ואע"ג דאמרינן שכירות ליומיה ממכר הוא לא לכל הדברים אמרי' תדע לך דבפ"ק דע"ז אמרינן דשכירות לא קניא מההיא דישראל ששכר פרה מכהן וכו' והקשו שם בתוספות דבפ' הזהב אמרי' דשכירות ממכר הוי ותרצו דמאי דממכר קרינן ליה לפי שעה היינו דוקא לגבי אונאה דכתיב ממכר מיותר מיהו בשאר מקומות אמרינן דשכירות לא קניא ע"כ משמע מהתם דלא לכל הדברים אמרו ממכר הוי דאינו ממכר אלא לפי שעה בלבד:

וגדולה מזאת כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות שכירות שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אעפ"י שהיא מושכרת ביד אחרים משמע דאף על פי שהיא שכורה ביד אחרים חשובה כאלו לענין קניה וכן נראה ממ"ש בפרק ג' מהלכות מכירה לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכר מושכר למוכר לא תקנו לו חכמים משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח ומשנתן את הדמים נקנה המקח משמע משם שחצרו של לוקח אע"פ שהיא מושכרת ביד אחרים קונה לו וכן פי' דבריו ה"ה ז"ל. איברא שקשה לי משם בלשון רבינו טובא חדא כיון דטעמא דתקינו רבנן משום שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה א"כ איך נוצלנו מדבר זה כשהיא ברשות הלוקח ונאמר שרשותו קונה לו הא מעות נמי קונות לו מדין תורה ומשום טעמא דשמא נשרפו אפקוה מדין תורה ה"נ איכא הך טעמא ואיך כתב לפיכך אם היה ביתו וכו' דמשמע דנציל מדבר זה ואינו דעדיין החששא במקומה עומדת ועוד דבגמרא יש לנו בפירוש כדברי רש"י ז"ל שכתוב שם הכא במאי עסקינן כגון שהיתה עליה של לוקח מושכרת ביד מוכר טעמא מאי דתקינו רבנן משיכה גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה הכא ברשותיה דלוקח נינהו אי נפלה דליקה באונס טרח ומייתי לה עד כאן נראה בפירוש כדברי רש"י ודלא כהרמב"ם ז"ל וצ"ע מ"מ למדנו לפי דבריו דעדיין נשאר לו כח לענין קניה ואינו כמכור לגמרי. איברא דהראב"ד השיגו בפ"ו מהלכות שכירות וכן רש"י ז"ל חלוק עליו מ"מ לדברי כלם ודאי לא נאמר ממכר הוי לכל הדברים ומה גם לענין הכרזה דודאי לא נאמר שכשירצו להשכיר קרקע יתומים שיכריזו עליו זה דבר שלא עלה על לב אדם מעולם. איברא דאם יש מנהג בעיר להכריז בעניינים כאלו של שכירות היינו צריכין לדון על זה אבל מאחר דאין מנהג בעיר על כך פשיטא ופשיטא שבית דין או האפטרופסים יכולים להשכיר בלא הכרזה:

אבל מה שיש לדקדק הוא אם יש כח להחכם השלם יצ"ו של בית דין או של אפטרופס דכח ב"ד נראה ודאי דאין לו דהרי ביחיד מומחה איכא פלוגתא דרבוותא בין הרמב"ם והרא"ש דלהרמב"ם אעפ"י שמותר לו לדון יחידי מ"מ אין ההודאה בפניו חשובה כבפני ב"ד וכתב הטור בח"מ סימן ג' ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה שאין חלוק בין יחיד מומחה לג' הדיוטות לכל דבר ע"כ ואעפ"י דנראה דיחיד מומחה להרא"ש ז"ל הוי כג' הדיוטות וא"כ החכם השלם שרבים המחוהו עליהם הוי יחיד מומחה לעיר ויש לו כח בית דין זה ודאי אינו דהרי כתב שם הטור תנאי יחיד מומחה בשם ר' שרירא גאון באופן דבזמן הזה ליכא יחיד מומחה:

אבל מ"מ נראה דהחכם השלם הנזכר דמעשיו קיימין דלא גרע מאפטרופס שמינהו ב"ד ועדיף מיניה כיון שהקהלות מנוהו לפקח על עסקי יתומים וגדולה מזאת נראה מדברי הרב מהריב"ל ז"ל שיש לו כח בית דין שהביא החכם השלם הפוסק נר"ו ואף על פי שלעניות דעתי אין לו יפוי כח כל כך ככח בית דין יפה מכל מקום לא גרע מאפטרופס כדכתיבנא ופשיטא שמעשיו קיימים ומה גם בהיכר הניכר לכל שהוא תועלת ליתומים והדברים פשוטים לעניות דעתי הנראה לעניות דעתי כתבתי וחתמתי שמי. הצעיר אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה:

תוכן העניינים

שות לחם רב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה