שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה קמו
שאלה ראובן שהיו לו ב' חצרות א' ישן וא' חדש סמוכים זה לצד זה בלא הפסק ביניהם ובתי חצר החדש הם תחתיים שניים ושלישים כשורה א' ודיוטא עליונה על גביהם בריש שורת הבתים ופתחי כל בתי החצר החדש וכנף א' ארוכה ורחבה מני ים שיוצאה ומושכת לאורך גג בתי החצר החדש שמי הבתים יורדים בה הכל פונה ויורד לחצר החדש ומשעת קרקעות דיוטא העליונה הנז' כדי רוחב אכסדראת הבתים מן הצד מפני קיום כותלי בתי העליונות מהמטר הוציא ג"כ מבחוץ על אויר חצר הישן הנז' ועל קצת רוחב כל הגארדאקי מהחצר הישן כנף רחבה מני ים שהיתה סובבת וחוברות אשה אל אחותה ובכמות זו הכנף לא היתה מקבלת מי הבתים כלל ועיקר אלא קצת מים היורדים על גבה מדיוטא עליונה ומן השמים וממנה היו יורדים. על הגארדאקי החכ' ומהגארדאקי יורדים לחצר הישן ומהחצר הישן הולכים ומתכנסים לחצר החדש ומי הדיוטא והשמים יותר מכמות הכנף בלאו הכי יורדים לחצר הישן ומתכנסים לחצר החדש וראובן הנז' היה נשוי עם לאה ואחר כמה שנים שבנה החצר נשא אשה אחרת עליה בחייה ונתן לשניה החצר החדש במתנה גמורה וכתב בשטר המתנה דכל כח וזכות שיש לו בחצר החדש עם כל זכות הבנויים שבנה בתים ופתחי הבתים וחלונות וסולמות וכו' מוצאות ומובאות וכו' ובור ושוקת המים הכל מתהומא דארעא ועד רום רקיעא וכו' כדרך שכותבים שטרי מתנה ומכירה ולא פורש בשטר המתנה ענין בנין הכנפים כלל ועיקר ושייר לעצמו החצר הישן ולא כתב בשטר המתנה אלא חצר החדש ולאה לא נתרצית וראובן נפטר לב"ע וב"ד גבו ללאה החצר הישן עם כל זכיותיו בכתובתה, אח"כ מכרה השניה לשמעון החצר החדש עם כל זכיותיו שהיה לה בשטר המתנה ולא פירש ג"כ בשטר המכירה ענין בנין הכנפים ובשעת המכירה לא היתה עומדת הכנף הפונה לחצר הישן שנשברה מחמת רוח ולא נשארה ממנה כלל ואפילו בשעת הנתינה שנתן ראובן לשניה השתא יש ספק אם היתה עומדת או לא ואחר שהחזיק שמעון החצר החדש שני חזקה בא והוציא תחת אויר הכנף גארדאקי מרוחב חמשה נסרים בולטות מכותלו לחצר הישן במשך חמשה אמות באורך הכותל ועשה פתח אחד על הגארדאקי הנז' זאת ועוד שסולם מהדיוטא העליונה שהיתה קבוע כלפי פנים הוציא שמעון מבחוץ לחצר הישן במקום שראשי עצי הכנף היו קבועים והחזיק בכל זה שני חזקה אח"כ מכרה לאה הנז' ללוי כל זכות החצר הישן וספרה לו כל ענין הבליטות שהוציא שמעון שלא מדעת' וכל זמן שתשיג ידה או יד לוי לסתור הבליטות הנז' שהיה ביד לוי לעשות באותו מקום הבליטות מה שירצה ואגב קצת דברי ריבות שעברו בין לוי ושמעון בא שמעון ונטה קו לפני לוי ואמר זהו חלקך וזהו חלקי שכן כתוב בשטרי המתנה והמכירה הנז' אז קרא לוי שטרי המתנה והמכירה ולא ראה בהם שום זכות מהזכיות שהיה אומר שמעון שהיו לו בשטרי המתנה והמכירה אז אמר לוי לשמעון שמה שכתוב בשטרי המתנה ומכירה היה מקבל עליו ובזה פנו איש לדרכו לשלום ולא היה ביניהם לא קנין ולא שטר אלא דברים בעלמא אחר שהחזיק שמעון בכל הבליטות בפני לוי בא לוי בטענ' דכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה והכא ודאי לא מצינן למימר טענינן ללוקח כיון דבין בשעת המתנה ובין בשעת המכירה מעולם לא היה שם שום בליטה מהבליטות ולא אחרות בשום צד ואופן ושאל משמעון שיסתור כל הבליטות שהוציא וכן נמי רוצה לבנות במקום הכנף ושרוצה לסלקה כדי שיוכל לבנות במקומה וטען שמעון דכיון דבשטרי המתנה ומכירה הנז' כתוב בהם כל זכות חצר החדש והבנינים וכו' ובור ושוקת המים וכו' ומוצאות ומובאות וכו' מתהומא דארעא ועד רום רקיעא והמוצאות ומובאות ובור ושוקת המים הם קצת תחת אויר הכנף אעפ"י שהוא ברשות וזכות חצר הישן אהני תהומא דארעא עד רום רקיעא למקניא כל אותו השטח חלל חצר הישן העומד תחת אויר הכנף לבנות ולהוציא בליטות שירצה כנגד שפת הכנף בין למעלה בין למטה עד תהומא דארעא וכ"ש בכנף עצמה דמן הדין אין כח ביד לוי לסלקה. עוד טען שמעון שכבר נטה קו בפני לוי ואיך שתק אז לוי ולא מיחה וטען לוי שבנטיית הקו לא היה אלא דברים בעלמא ועוד שכבר אמר לו באותה שעה שמה שכתוב בשטרי המתנה ומכירה היה מקבל עליו ולא עוד משום שיודע היה לוי שלא היה שום זכות מאותם הבליטות בשטרי הנז'. ולטענה השניה שטען שמעון טוען לוי ואומר דכמו ששמעון משתמש מהבור ונכנס ויוצא מתחת אויר הכנף לחצר החדש כמו כן הוא משתמש מהבור בין למעלה מהגארדאקי הנזכר בין מלמטה מהחצר הישן והבור עומד רובו תחת הגארדאקי ועוד שיש ללוי גארדאקי אתר שמאהיל על רוב דרובא ונכנס ויוצא הוא גם כן תחת אויר הכנף לחצר הישן ואין לך תחת אויר הכנף אלא מה שהיה בשעת הנתינה ומכירה ולא עוד. ועוד טען לוי לענין סלוק הכנף דכיון שהדין הוא שאין חזקה לאותם זוזין שמוציאים מגגו כמו שכתב נמוקי יוסף הביאו הרב בית יוסף ז"ל ח"מ סימן קנ"ג הוא הדין בנדון דידן שאין לשמעון שום חזקה בכנף ואין לסלק לכנף קצרה לרחבה כמו זו כיון דבכלן שייך טעמא דזה נהנה וזה אינו חסר ועוד דהכא הוו שתי החצרות מראובן לחוד שמי היה לו לומר מה תעשה אבל עתה שהשתי חצרות הם זה משמעון וזה מלוי אין ביד שמעון לשנות ולזכות בחצר הישן ממה שהיה ברשות המוכרים הן אמת שהכנף הנזכר אינו עומדת השתא כנזכר לעיל אבל שמעון רוצה לחזור ולבנותה מטענה שהיתה מקדמא דנא ולוי מוחה יורנו מורנו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים:
תשובה אע"ג דנראה מדברי נמוקי יוסף דכנף הגג אין לו חזקה כמו שהביא השואל לשונו ובודאי דאין לחלק בין קצרה לרחבה דזיל בתר טעמא וכיון דטעמא דזה נהנה וזה אינו חסר מה לי קצרה מה לי רחבה וכמו שבא בשאלה מ"מ נראה לי דאם כנף הגג היה בעת שנתן החצר ראובן לאשתו שניה ודאי דזכתה גם כן בכנף הגג דקיי"ל נותן בעין יפה נותן ואפילו במוכר קיימא לן כרבי עקיבא דאמר בפרק המוכר את הבית גבי בור ודות דאע"פ שכתב לו עומקא ורומא צריך ליקח לו דרך דמוכר בעין יפה הוא מוכר ואפילו דיש חלון בביתו לחצר ומכר החצר ושייר הבית לעצמו משמע התם בפרק המוכר את הבית דכיון דמוכר בעין יפה הוא מוכר ולא שייר לעצמו זכות באותו חלון ויכול הקונה לבנות סמוך לחלונו:
איברא דהטור ז"ל כתב דין זה בסי' קנ"ד בשם הר"י ברצלוני ז"ל וכתב דיש חולק עליו וצריך הקונה להרחיק מכנגד חלון המוכר כדי שלא יאפיל עליו וקשה לי טובא דהא התם בגמרא משמע דטעמא דאחין אין להם חלונות זה על זה משום דהוו המוכרים זה לזה דקאמר דשמואל דאמר הלכה כרבי עקיבא דמוכר בעין יפה הוא מוכר אזדא לטעמיה דסבירא ליה דאחין אין להן דרך זה על זה משמע דטעמא דאחין משום דהוו כמוכרים וכן כתב הרב רבינו משה בר מיימון זכרונו לברכה בפרק שני מהלכות שכנים וא"כ נתבאר בהדיא דמוכר אין לו חלון על הלוקח ומה טעמו של החולק דסבר איפכא דאדרבה משמע בגמרא התם דאיכא טפי באחין לומר דיש להן חלון משום תחת אבותיך יהיו בניך מכמוכר דכיון דקיי"ל כשמואל דבאחין אין להן חלונות זה על זה כל שכן במוכר וצריך עיון. ומכל מקום למדנו דמוכר לא שייר לעצמו כלום וא"כ כל שכן בנותן דהא אמרינן התם דנותן נותן בעין יפה יותר ממוכר דאמרינן התם במתניתין דקאמרה לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך וכו' במה דברים אמורים במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולה וכתבו הטור בסי' רט"ז וכן הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות שכנים כתב כללו של דבר הנותן קרקע קנה המקבל כל המחובר לה עד שפירש עד כאן. וא"כ בנדון דידן דעדיף טפי ממוכר ודאי דכשנתן לו הגג עם הכנף הכל נתן לו ואע"ג דכנף הגג הוא מילתא דלא שייך ביה חזקה היכא שהחזיק אחד על חברו מכל מקום כיון דזה נתנו לחצר עם כנף הגג הוי כאלו פירש לו שיהיה לו אותו זכות וכן ראיתי למורי הרב הגדול נר"ו שכתב בפסקיו סי' ש"ג גבי מי שהיה לו בית ויש בה חלון על החורבה ומכר הבית לאחד ושייר לעצמו החורבה ואח"כ מכרה לאחר דאע"ג דמי שמחזיק בחלון על החורבה אין לו חזקה לדעת קצת הפוסקים מ"מ כיון דמוכר בעין יפה הוא מוכר הרי כאלו מכר לו הבית עם החלון שלא יוכלו לסותמו וא"כ ה"ה בנ"ד אף ע"ג דכנף הגג אין לו חזקה הוי כאלו נתן לו הבית עם כנף הגג:
אם כן נתבאר ודאי שאם היה כנף הגג בשעת המתנה שנתן ראובן לאשתו ודאי דזכתה אשתו בה וכן הלוקח ממנה אבל אם לא היה כנף הגג בשעת המתנה ודאי דלא זכתה בה כלל דלא נתן אלא מה שהיה אבל בכנף שלא היה אז ודאי שדינה אם עשאה בעושה כנף בחצר חברו שאין לו חזקה משום דזה נהנה וזה אינו חסר כדכתב נמוקי יוסף ואם בשעת המכירה לא היה ובשעת המתנה נסתפק לנו אם היה ודאי שעליה להביא ראיה שבאה להוציא איך היה בשעת המתנה ואעפ"י שידענו שאותו הכנף היה בה מעיקרא:
וכ"ת הא אמרינן בפ"ק דחולין מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקיה אמר קרא ויצא הכהן וגו' וכתבו שם התוס' בדבור אתיא מפרה אדומה וכו' ויש לומר דכל חזקה שלא נתבררה ולא נודעה אפילו שעה אחת לא אזלינן בתרה משמע דכשנודעה שעה אחת לבד אזלינן בתרה ומהאי טעמא פסקו הרבנים הרב מורי נר"ו בפסקיו סי' מ"ח והרב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו ח"ג סי' ע"ב גבי מי ששמע שמועה שמת לו מת ולא ידע אם היא שמועה קרובה או רחוקה דחייב להתאבל דמוקמינן לה אחזקתיה והשתא היא דמת אף ע"ג דספק אבל להקל וא"כ הכא נמי נימא כיון שידענו שהיה כאן כנף ועתה איננו שנשברו מחמת הרוח ספק אם נשבר בשעת המהנה ספק אם לא נשבר אוקי אחזקתיה ואח"כ נשבר ובשעת המתנה היה או י"ל דהרי זה כמקוה שנמדד דאמרינן התם דמקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנמצאו על גביו טמאות ולא מוקמינן ליה בחזקתיה משום דהרי חסר לפניך ואיכא חזקה אחרת דהעמד טמא על חזקתו הכא נמי הרי הכנף הוא שבור בפנינו ואיכא חזקה אחרת דהעמד ממון על חזקתיה ואין לבעל המתנה זכות בכנף אלא נשאר לבעל החצר דהוא מאריה דממונא ואע"ג דגבי מקוה איכא טעמא אחרינא דחסר ואתאי חסר ואתאי כדכתבו התוס' בפ"ק דחולין בדבור המתחיל סכין אתרמאי וכו' לא ברירא להו הך תירוצא דהא כתבו תירוץ אחר דועוד יש לומר ועוד דבדבור המתחיל ודילמא אדנפיק ואתי בציר לה שיעורא הקשו דמאי שנא נגע ממקוה שנמדד דבנגע איכא תרי חזקי כי התם משמע דאית להו דטעמא דמקוה לא הוי משום חסר ואתאי כדתירצו בתירוצא קמא בדבור שלמעלה הימנו דאל"כ לא מקשו ולא מידי ואע"ג דהרא"ש תירץ כן להך קושיא בתוספות שלו וכדכתב שם הרב מורי נר"ו מ"ע לא ברירא מילתא כיון דהתוס' לא תירצו כן להך קושיא וגם שתירצו ועוד י"ל בדבור הקודם כדכתיבנא. וכן כתב הרב מהר"י ן' לב ז"ל בפסק הנז' דטעמא דמקוה לא הוי אלא משום דמוקמי' חזקה בהדי חזקה והרי חסר לפניך ועוד דאף ע"ג דמוקמי' מילתא אחזקתיה לא סגי הא להוציא ממון דהא רובא וחזקה רובא עדיף וקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב בריש פרק המניח וא"כ כיון דלא אזלינן בתר רובא להוציא ממון כל שכן דלא אזלינן בתר חזקה:
ועל מה ששאל השואל באותן הבליטות שהוציא שמעון אם זכה ודאי דאם בא מטעם שהם תחת כנף הגג ודאי דאין לו חזקה כלל דאפילו שיברר בעדים שהיה כנף הגג בשעת המתנה לא זכה אלא כנף הגג דוקא אבל כל מה שתחתיו אינו זוכה כלל דלא נתן שמעון לאשתו אלא כנף הגג לחוד אבל לא מה שתחתיו שהוא בחצר הישן ואי כתב ליה מתהומא דארעא ועד רום רקיעא לא כתב לו כן אלא מה שיש לו בחצר חדש אבל מה שיש לו בחצר הישן ודאי לא מהני מאי דכתב ליה מתהומא דארעא וזה דבר פשוט בעיני:
אבל אם בא שמעון מחמת טענה שכיון ששתקה האשה הראשונה כשהוציא אותן הבליטות הרי היא כאלו מחלה מחילה גמורה אם טען כן באנו למחלוקת הגאונים והרמב"ם ז"ל עם שאר הפוסקים דלפי שטת הגאונים דשעבודים נקנים בשתיקה וכדכתב הטור בסי' קנ"ד כתב הרמב"ן דחזקת חלון וזיזין וכיוצא בהן שאינו אלא נזק ואינו גוזל גוף הקרקע וכו' לא בעי חזקת ג' שנים אלא מכי מתברר נזקיה ושתיק מחל וכן כתב הרמ"ה וכן דעת הגאונים וכן כתב הרמב"ם ור"ת פ' שלכל דבר צריך ג' שנים וטענה בין בחזקת תשמיש בין בחזקת גוף הקרקע ע"כ. א"כ נמצא דלדעת ר"ת כיון דאין לשמעון טענה דאתה מכרתו לי אפילו שהחזיק כמה שנים אין השעבודים נקנים בשתיקה אבל לגאונים והרמב"ם והרמב"ן השעבודים נקנים בשתיקה וצריך לדעת מי הוא המוחזק והנה מתשובת הרשב"א ז"ל שהביא הרב ב"י סימן קצ"ד גבי היזק ראיה וקוטרא וכיוצא בהן דאיכא פלוגתא דרבוותא אי מהני מכירה ומתנה ואפילו קנו מידו כתב שם ולפיכך למעשה אני אומר שאם כבר פתח חלונותיו או סמך קוטרא וב"ה אין מחייבין אותו לסתום או לסלק ואם בא לפתוח אין מניחין אותו לפתוח ולא לסמוך לכתחלה ע"כ. ומכאן נראה דהיכא דאיכא פלוגתא דרבוותא כי התם דלא מסלקי' מילתא ממאי דהוי ההיא שעתא דבאו לדין וכיון שכן דלפי דעת הרמב"ם וסייעתו כל השעבודים בשתיקה הם נקנים בלא טענה לא מחייבי' לשמעון לסלקם נגד סברתם. וכן ראיתי להרב מהר"י ן' לב ז"ל בח"א סי' פ' גבי ראובן שהיה לו חלון על חורבה של גוי וקנה שמעון החורבה מהגוי ורוצה לסתום חלונו של ראובן וראובן טוען שהרי החזיק באותו החלון כמה שנים כתב שם דראובן הוא המוחזק מהך תשובה דהרשב"א ז"ל וסמך שם על הך טענה דלהרמב"ם ז"ל וסייעתו אפילו בלא טענה מהני ובסוף הפסק כתב וכבר כתבנו דלחזקת חלונות והזיזין וכיוצא בהן אין צריך טענה בחזקה לדעת רוב הפוסקים ע"כ. א"כ נמצינו למדין דאין לחייב לשמעון להסיר הבליטות כיון דאיכא דמסייעי ליה והוא המוחזק והגם כי ראיתי להחכם השלם כמהר"י אדרבי ז"ל בפסקיו סי' קי"ב על חלון שיש ללאה בחצר ראובן והחזיקה כמה שנים דמחייבין אותה לסתום משום דכל השעבודים בעינן טענה וחזקה דכן כתב הרשב"א דבריו נפלאו ממני איך לא הזכיר שיטת הרמב"ם והגאונים ז"ל דפליגי עליה ולא היה לו לחייבה לסתום נגד סברתם כיון שכבר היה פתות כדכתב הרשב"א בתשובה שהבאתי דאחר שהיה פתוח אין לחייבו לסתום בדבר שהוא מחלוקת. ולע"ד נר' כדברי הרב מהר"י ן' לב ז"ל דכיון דהמוחזק הוא מי שכבר פתח אין לחייבו לסתום ואם תטעון לאה שכשהוציא שמעון הבליטות היה שלא מדעת' והיא מחתה ושמעון מכחישה הרי הדין מבואר כהרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות שכנים שישבע שמעון היסת ויפטר כל מה שכתבתי נראה בעיני פשוט ואין לי ספק: אבל נפל לי ספק במה שכתוב בשטר שנתן ראובן לאשתו החצר החדש מוצאותיו ומובאותיו וכו' ובסוף כתב הכל מתהומא דארעא ועד רום רקיעא ולכאורה נראה דהכל מתהומא דארעא קאי אבל מאי דכתב לעיל וכיון שכן מוצא ומובא של החצר החדש הוא פתח החצר וכפי מה שסיפר לי השואל הוא מוצא ומובא ג"כ של החצר הישן שבפתח א' נכנסים לחצר חדש ולחצר ישן וא"כ כיון דקיי"ל דמוכר בעין יפה הוא מוכר וכל שכן נותן א"כ הרי לא שייר ראובן לעצמו דרך לחצר הישן כלל דהא קיי"ל כרבי עקיבא דאמר דצריך ליקח לו דרך כמו שכתבתי לעיל גבי בור ושובך וה"ה היכא דמכר חצר ושייר לעצמו בית אין לו דרך וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דבתרא גבי עובדא דאספלידא ולא עוד אלא שיש בתים מהחצר הישן שהם בנוים על פתח הנכנס לחצר חדש וישן וכיון דכתב לה מתהומא דארעא ועד רום רקיעא משמע דכל מה שהוא על הפתח נתן לה וא"כ נתן החצר חדש וקצת מהחצר הישן וכ"ת הרי החזיק בעלה כמה שנים בחצר הישן בבתים שהיו על הפתח וכן בזה הפתח שהיה נכנס בו לחצר ישן ואימור שלקח ממנה הדרך והבתים אשר על הפתח דטענינ' למי שלקח החצר הישן מהאשה הראשונה לא היא דאין לאיש חזקה על נכסי אשתו ואע"ג דקיי"ל בפ' חזקת הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות וכיון דאין הבעל אוכל פירות נאמר דאית ליה חזקה גם זה אינו דהרי כתב הטור בח"מ סי' קמ"ט דאפילו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן בעודה ארוסה דאין הבעל אוכל פירות דאין לו חזקה בנכסיה, וא"כ לבא מכחו נמי אין לו חזקה אפילו שהחזיק כמה שנים כדאמרינן בפרק חזקת וכתבו הטור בח"מ סי' קנ"ב דכל מי שאין לו חזקה לבנו הבא בטענת אביו אין לו חזקה וה"ה ללוקח הבא מכחו. ואם כן לכאורה נראה דלא שייר לעצמו דרך לחצר הישן ואפילו הבתים שעל הפתח נראה דנכנסים בכלל המתנה ואע"ג דכתב הרב ב"י תשובה לה"ר יהודה בן הרא"ש בסי' קי"ד על ראובן שיש לו ב' בתים זה אצל זה ומכר אחד לפלוני ודרך הבתים שבתי הכסאות נמשכים מבית לבית דרך חפירות ובא הלוקח לסתום החפירה שהיה נמשך בית הכסא של בית המוכר והלוקח טוען שכתב לו מתהומא דארעא ועד רום רקיעא והמוכר טוען שלא מכר לו ע"מ שיפסיד ביתו והשיב שהדין עם המוכר ע"כ. א"כ בנ"ד נמי נימא לא נתן לה על מנת שיפסיד חצרו הישן דאם לא נשאר לו דרך לחצר הישן מה יעשה לא היא דא"כ תקשה לההיא תשובה דה"ר יהודה בן הרא"ש דהא קיי"ל כר' עקיבא דצריך ליקח לו דרך ואמאי לא אמרינן התם דלא מכר לו ע"מ שיפסיד ביתו דאם אין לו דרך איך יפרח באויר. ונראה לתרץ דשאני בעובדא דה"ר יהודה ן' הרא"ש דעביד מעשה להפסידו ולא דמי לדרך דהיינו שלא שייר כלום ואין לו דרך עליו אבל לא שיעשה מעשה חברו להפסידו א"כ שאני דרך דאיכא טעמא דאין אדם רוצה ליתן מעותיו וידרסוהו אחרי' כדאמרי' בפ' המוכר את הבית ומשום הך טעמא גבי דרך אמרי' דלא לקח דרך אבל בעובדא דבנו של הרא"ש לא שייך הך טעמא ובין כך ובין כך למדנו דלא שייר לעצמו דרך וכדכתיבנא ואין בזה פקפוק כלל:
אם כן צריכין אנו למודעי איך יזכה הלוקח זה מהאשה הראשונה הדרך שלא נשאר לבעלה כשנתן במתנה לאשתו וכן הגארדאקי שנתבאר בשאלה שהוא על הכניסה סמוך לפתח החדש נכנס בכלל המתנה דהרי כתוב מתהומא דארעא ועד רום רקיעא. ועוד יש מקום לבעל דין לחלוק דהשואל סיפר לי שיש בית שער לשתי החצרות ועל הבית שער יש בתים בנוים מהחצר הישן וכיון דכתוב בשטר שנתן לו מוצא ומובא של החצר החדש הרי הבית שער של החצר בכלל מוצא ומובא הוא שהרי הבית שער הוא ענין לכניסה ויציאה שבו נכנסים ויוצאים לחצר החדש וא"כ כיון שכתוב בשטר מתהומא דארעא ועד רום רקיעא וקאי על זה המוצא והמובא א"כ נמצאו אלו הבתים של חצר ישן אשר על הבית שער דהרי הם בכלל מתהומא דארעא ועד רום רקיעא כך נראים הדברים לכאורה. אבל כד מעיינינן בה אין להלך כ"כ אחר משמעות לשון השטר דכתוב בו הכל מתהומא וכו' והטעם דהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ו מהלכות מכירה דהולכין אחר המנהג באלו הענינים בין שנהגו כשמוכרים אחד מאלו מוכרים אותו לבדו או שימכרו עמו כל סביבותיו וכן במטלטלין בכל הולכין אחר שמות הערוכות בפי כל ע"כ. וכיון שכן הרי נודע ומפורסם שאלו היה מוכר הבתים אשר על הבית שער אשר הם מהחצר הישן או הגארדאקי אשר תוך פתח החצר החדש שהוא מהחצר הישן היה ראוי שיזכיר אותו בשטר כיון שמתחלה לא כתב שנתן אלא בנייני החצר החדש וכל אלו הם בנייני חצר הישן ולא היו בכלל הכתוב קודם אלא אדרבה נתמעטו שהרי מתחלה כתבו חצר חדש משמע ולא ישן ואלו הבניינים שהם מחצר הישן יצאו מן הכלל וכיון שכן אי אתה יכול להחזירם לכלל עד שיחזירם הסופר בפירוש. תדע לך שהרי בבנייני החדש כתב בפרטות חלונות וסולמות ופרט א' לא' אף על פי שכבר כתב אותם בכלל שכתב כל בנייני החצר החדש משמע דהדרך בשטרות לכתוב כענינים אלו כלל ופרט ק"ו בבנייני החצר ישן שלא כתב בהן הכלל שהיה ראוי שיפרט אותה ולא שיניח אותם ברמז הכתוב בלשון מתהומא דארעא ועד רום רקיעא דקאי אמוצא ומובא וכדבר המוכיח מן הסברא שאינו כדמשמע הכתוב בשטר כתב הרשב"א ז"ל סי' תת"פ גבי מי שנתן לבתו עליה בנדוניא שהיא על חצרו וכתוב בה שנתן לחתנו כל אותה עליה מתהומא דארעא ועד רום רקיעא וטוען כי החצר של מטה הוא בכלל המתנה והשיב הרשב"א וז"ל ולבי מגמג' כי אפשר שהסופר טעה והיה קורא לקרקעות העליה תהום ארע' כלומר מקרקע עליה ועד רום רקיעא והביאני לזה שאלו היה החצר בכלל היה להם להזכיר החצר בפי' וכל כיוצא בזה צריכין ב"ד לחקור יפה לרדת לאמת הענין ע"כ. א"כ אני אומר בנ"ד אלו היה הדבר שהיה נותן לו מהחצר הישן היה מזכירו בפי' דכיון שכתב שנתן לו מהחצר החדש נתמעט החצר הישן והיה לו להזכיר בפי' אם היה נותן לו שום דבר מהישן אלא ודאי שמה שכתוב הכל מתהומא וכו' לא קאי אמוצא ומובא של החצר החדש אלא לשאר עניינים הנזכרים בשטר המכירה והסופר כתב הלשון המורגל בשטרות ואין זה טעות שאנו תולין בסופר כ"כ כמו הטעות שתלה הרשב"א בתשובה הנז' בסופר כדי לקרב הדבר אל הסברא וא"כ רשאים אנחנו לקרב הדבר אל הדעת שאנו רואים בכל שטרי מתנה ומכירה שדרכם לפרש כל הדברים ולפרטם א' לא' וכאן לא פירש כלל מהחצר הישן אדרבה לשון דמשמע בהפך וא"כ אין זה כל כך דחוק שנאמר דהכל מתהומא דארעא לא קאי אמוצא ומובא כדכתיבנא וזה נראה לי דין אמת אעפ"י שמי שרוצה לדייק לשון השטר יוכל לחלוק על זה מ"מ אין להלך אחר משמעות לשון השטר בעניינים אלו שכבר אנו יכולים ליישב ולא קאי מאי דכתב הכל מתהומא וכו' על כל הנז' לעיל כאמור ולכל הכתוב לעיל הוצרכנו בהניח ששטר המתנה הוא קיים אבל כיון שלאה לא נתרצית לסתום לו ובית דין גבו לה בכתובתה החצר הישן עם כל זכיותיו פשיטא ופשיטא דבתר גוביינא דבית דין אזלינן ושטר המתנה כחרס הנשבר דכיון דהקרקע ההוא משועבד לכתובתה מה שנתן בעלה לא נתן כלום:
גם מה שבא בשאלה שטען שמעון שנטה קו בפני לוי ושתק לוי הכל דברי הבל ורעות רוח שלא אמר לו אלא שיעשה כאשר כתוב בשטר המתנה והמכירה ועוד דדברים בעלמא אמר לו בלא קנין ואין בהם ממש הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: הק' חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: