אור ברסלב
שות לחם רב שאלה קלב

שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון

שאלה קלב

שאלה קלא

שאלה ראובן שכר עליה ובית תחתיה לזמן שנה תמימה מנערה אחת בוגרת יתומה ובתוך זמן השכירות הלך ראובן לעיר אחרת גם הנערה הנזכר' נסעה לדרכה ותוך זמן השכירות הנ"ל בא מורשה מהנערה הנזכרת בהרשאתה ומכר לשמעון העליה והבית הנז' לתשלום זמן הנז' שיזכה בקנייתו בסכו' מעות שנתפייס וקבל ממנו וביני ביני בתוך ל' יום בא ראובן לביתו ובו ביום שבא ושמע איך המורשה הנז' מכר העלי' והבית הנז' המושכרים לו וקבל המעות לשיהיה קיים המכר לתשלום זמן הנז' אז תיכף בא ראובן ולקח בידו סכום המעות ששמע שנתן שמעון למורשה בעד המכירה הנז' מעות טובות והלך אצל שמעון ואמר לו עתה באתי מדרכי ושמעתי שקנית הבתים אשר אני דר בתוכם בשכירות קח נא מעותיך מידי כי אני זוכה בקניית הבתים עפ"י הסכמות החזקות הנהוגות פה העירה וז"ל ההסכמה עוד הסכימו הנבררים שכל בעל החזקה שימכור חזקתו לשום יהודי שלא יהיה קיים המכר אם השוכר היושב בה ירצה אותה באותו המחיר שנותנים בעדה בלי ערמה ותחבולה בעולם וגם זאת התקנה בכח חרם לאהבת, האמת והשלום משום הטוב והישר עכל"ה. ושמעון משיב לראובן שנפל זכותו בבירא מפני שאינו מפורש בהסכמה שהתקנה שהתקינו היתה אפילו להולך למדינת הים והמובן מההסכמה הוא לעומד במדינה בשעת המכירה לו בלבד התקינו התקנה משום דהדר בבית אין לו דין בן המצר והתקינו מתקוני ההסכמה שיהיה לו דין בן המצר והבו לה דלא לוסיף עלה אף לעומד במדינת הים דלהולך למדינת הים לדעת הפוסקים רובם ככולם אמרו דאין לו דין בן המצר שאם אתה אומר כן אין אדם יכול למכור קרקעות מיראת לאחר כמה שנים תצא מידו ואינו הישר והטוב דהוי פסידא למוכר ולא יהא אלא ספק כיון שהלוקח הוא המוחזק מדינא דאורייתא והמוציא הוא בעל המצר מדרבנן לדעת כל הפוסקים זולת הרמ"ה בלבד דקרי מוחזק לבעל המצר ומוציא ללוקח ומספיקא לא מפקינן ממונא וכיוצא בזה כתב הרא"ש ז"ל בענין שקנה אחד מתקנות הקהל דכיון שאין הדבר מפורש בתקנה מוקמינן מילתא אדינא אם כן לעומד דוקא בעיר היתה התקנה והמוציא מחברו שהוא בן המצר עליו להביא ראיה כדאמרי' וראובן אומר לו דמפורש הוא בהסכמ' אפי' לעומד במ"ה בלישנא דקאמר כל בעל החזקה כולל בין הולך ובין עומד בעיר והוי המוחזק השוכר הדר בתוך הבית והמוציא הוא הלוקח ועליו להביא ראיה יורנו המורה צדק הדין עם מי:

תשובה איברא דאם לא היה בנ"ד ההסכמה היה הדין עם הלוקח מכמה טעמי חדא דהא רוב הפוסקים הסכימו דהיכא דהמצרן אינו בעיר לית ביה משום דינא דבר מצרא ועוד דזה שוכר הוא ושוכר לא הוי מצרן וכדכתב הרב בית יוסף בסוף הלכות מצרנות וז"ל והנה נשאלתי על מי שהשכיר ביתו ואחר כך מכרו וכו' ופסק שם דאינו יכול לעכב מלמוכרו לאפר עיין שם. ואע"ג דבכל הני טעמי איכא חולקים הא קיימא לן דהלוקח הוא מוחזק וכל הפוסקים שוין בזה זולת הרמ"ה והיכא שקנה כבר ודאי דאין מוציאין מידו וכדכתב שם הרב בית יוסף ולענין הדין נראה לי דכיון דקיימא לן וכו' והטיל שם פשרה בין היכא דכבר קנה לבא לקנות וא"כ בנדון דידן דכבר קנה ודאי דהוא מוחזק ולאו דינא ולא דיינא ופשיטא דהדין עם הלוקח ואפילו שאשתו באה ביום המכירה ליתן המעות למורש' ולא רצה לקבל הימנה דהיה מקום לומר מההיא תשובה דרב פלטוי גאון שכתב הרב ב"י דאם המצרן או אחר במקומו או א' מקרוביו חפץ לקנותו בכך מוטב דמשמע דאפילו אינו בעיר אם א' מאוהביו קונה בעדו ויכול לעכב וכ"ש אשתו דודאי הוי כגופו מ"מ הרי כתב שם הרב ב"י דלדעת הרמב"ם ליתא לתשו' רב פלטוי וכן משמע ודאי מדלא פירש הרמב"ם אלא סתם דבריו משמע דבכל גוונא לית ביה דינא דבר מצרא היכא שאין המצרן בעיר ואע"ג דאשתו כגופו מ"מ מדסתם דבריו משמע דאפילו אשתו שהיא כגופו ס"ל דאינו יכול לסלק ללוקח ואע"ג שבפרק י"ג מהלכות שכנים כתב עמדה היא וסלקה ללוקח לא כתב כן אלא גבי נכסי מלוג דהקרן שלה אבל בנכסי צאן ברזל משמע דלית ליה להרמב"ם דיכול לסלק ללוקח היכא שאין המצרן בעיר וא"כ כיון דאיכא הרמב"ם דפליג הדין ודאי עם הלוקח שכבר קנה והוא מוחזק כדכתיבנא זה נ"ל ודאי על פי שורת הדין מבלי ההסכמה:

אבל עתה דאיכא הסכמה שכל בעל חזקה שימכור חזקתו לשום יהודי שלא יהיה המכר קיי' אם השוכר היושב בה ירצה אותה באותו המחיר שיתנו בעדה ותקנה זו בכח חרם לאהבת האמת והשלום ע"כ ודאי דיש כאן מקום עיון אם נאמר דהסכמה זאת הוי אפילו דאין המצרן בעיר דיש פנים לומר דדילמא ההסכמה לא הוי אלא היכא שהמצרן בעיר דוקא וכ"ת א"כ מאי אהנו לן רבנן בתקנתייהו הנאה טובא איכא דאי לאו ההסכמה מדינא השוכר אינו מצרן כדכתיבנא דכן הסכימו רוב הפוסקים ומה גם אחר שכבר לקח שהלוקח מוחזק ולכך תקנו דאפילו השוכר הוי מצרן ואפי' שקנה הלוקח לא יהיה מקחו קיים אבל שנאמר שההסכמה הוי אפילו שאין המצרן בעיר נגד רוב הפוסקים לא אמרי' דהרי כתב הרא"ש בכלל נ"ו על ענין התקנה שכתוב בה שהאלמנה והיתומים חולקים כל עזבון המס ויצא שטר חוב על המת מאוחר לכתובת האשה והאשה לא שעבדה עצמה באותו השטר אם יפרעו אותו מתפיסת הבית קודם חלוקה והשיב כיון שאין דבר זה מפורש בנוסח תיקונכם יד התקנ' על התחתונה כי התקנ' באה להוציא מכח דין תורה שהדין נותן שתטול האלמנה כל כתובתה וכו' הרי משמע דכל מה שאנו יכולים לקיים דין תורה מקיימים ואמרי' יד התקנה על התחתונה הכא נמי נימא הכי ונאמר העמד הדבר על דין תורה ולא נתקן אלא היכא שהמצרן בעיר: איברא דאם האשה באה ביום עצמו אם המעות למורשה יש מקום לומר דהדין עם המצרן מפני שבהסכמה כתוב שעשו כן לאהבת השלום ובודאי דמכח האומדנא אנו מפרשים התקנה והרי אין לך שלום גדול מזה דודאי כיון שהאשה צווחת ככרוכיא שהיא רוצה הבית בודאי ירבו קטטות ואין כאן שלום וכבר נודע מה שכתב הרב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו ח"ג סי' פ' דמכח האומדנא אנו דנין בענין ההסכמות אפי' לעשות מהלשון הכולל חלקי וגדולה מזו כתב בשם הרב דוד כהן ז"ל דמכח האומדנא אנו יכולים להוסיף לשון התקנה כ"ש כאן דאינו להוסיף אלא לפרש דודאי אפי' שאין המצרן בעיר אם תרצה אשתו תעכב בלוקח מפני השלום אבל אם לא באה האשה ביום ההוא וכמו שהניח הח' השלם הפוסק לשון השאלה בזה ודאי נר' לכאורה דהדין עם הלוקח כדכתיבנא:

אבל כד מעיינינן שפיר חזינן דיש פנים אחרים לומר דכיון דהלשון הוא כולל וכתוב בה כל בעל חזקה שימכור חזקתו משמע בכל גוונא אפי' שאינו בעיר ומנא אמינא לה מההיא תשובה שכתב הרשב"א הביאה הרב ב"י טור ח"מ סי' מ"ב וז"ל שם כלל גדול אמרו המע"ה ולפיכך כל מוציא שטר ידו על התחתונה ופעמים שיד בעל השטר על העליונה בזמן שהלשון כולל לפי דעת השומעים ולפיכך מי שכתב סתם על דעת משמעות השומעים הוא בוטח שאלולי כן ה"ל לפרושי כיין שהוא יודע שסתמן של דברים משמע הפך כוונתי. וכאותה שאמרו בפ' חזקת ההוא דאמר ליה לחבריה נכסי דבר סיסין וכו וה"מ בדאמר ליה נכסי דפלניא שהוא לשון כולל כו' ע"ש. הרי מבואר שם דאף ע"ג דאמרי' יד בעל השטר על התחתונה היכא דהלשון כולל אמרי' ידו על העליונה דאי לא ה"ל לפרש. גם אנו נאמר בנ"ד אע"ג דיד התקנה על התחתונה כדכתב הרא"ש היכא שהלשון הוא כולל כנ"ד שכתוב כל בעל חזקה אמרי' יד התקנה על העליונה דאי לא ה"ל לפרש ולא נעשה מהלשון הכולל חלקי אלא היכא דאיכא אומדנא לבד כדכתיבנא אבל היכא דליכא אומדנא אנו אומרים דהכל בכלל ומאי דכתב הרא"ש בההיא תשו' לא הוי אלא לעשות פירוש מלשון עזבון המת שהגוף הוי מנכסי המת והכל בכלל ונ"ד הוא בהפך ואם כן אין לדמותו לתשובת הרא"ש: איברא דיש להקשות מהרשב"א ז"ל מדידיה לדידיה שהרי כתב הרב מהר"י ן' לב בפסקיו ראשונים שאלה ק"ה תשו' הרשב"א דהיכא דכתוב נאמנות סתם לא מועיל ולא מידי ואם יאמר לו פרעתיך יאמר לו לא האמנתיך על הפרעון אלא על אמנה לבד וכי יאמר לו אמנה יאמר לו לא האמנתיך אלא על הפרעון ולא על אמנה וזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קא מדחי לה כן דקדק הרב מתשובה ההיא יעויין שם. והשתא קשה נימא דלשון נאמנות סתם היי לשון כולל והאמינו על הכל ובזה נאמר יד בעל השטר על העליונה כיון דהוי משמעות כולל ולזה נראה לתרץ דאין זה לשון כולל כמו נכסי דפלניא או כנ"ד אלא בההוא דאמרי' ארעתא דבר סיסין דלא אמרינן כולהו ארעתא אלא תרי דמיעוט רבים שנים אבל נ"ד וההיא דכתב הרשב"א באותה תשו' הוא בשכתב לשון כולל כמו נכסי דפלניא דמשמע כל הנכסי' שקנה ממנו דאל"כ לימא ארעתא דפלניא וכן נ"ד כי האי גוונא:

נמצינו למדים לפי זה דכיון דאיכא לשון כולל נאמר דהדין עם המצרן דהלשון הזה יש לפרשו כולל כמו שהוא לפי דעת השומעים ואין לזכות למצרן ולומר אפילו לא הוי אלא ספק אם נכנס בלשון ההסכמה אם לאו ספק חרם להחמיר דבכל צד איכא ספק חרם דהרי הסכמות החזקות ג"כ הוא בכח חרם ואי זה לא נכנס בהסכמה נמצא דהחזקה היא של לוקח וכשנכנס המצרן בה נכנס בספק חרם א"כ אין לזכותו מטעם זה אבל מ"מ נר' לי לזכותו מההיא דהרשב"א כדכתיבנא אם יסכימו עמי הרבנים לא שיסמוכו על דעתי לבד להוציא מיד הלוקח שהוא המוחזק:

נאם הק' חייא אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה:

תוכן העניינים

שות לחם רב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה