שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה צד
שאלה ראובן תושב תוגרמה היה בויניציאה והיה סוחר ופאטור ושלח לו שמעון מקצת עורות למוכרם ומכרם ראובן כפי כתבו לאדם בטוח בהמתנה ב' חדשים ועבר זמן רב יותר מב' שנים ולא שלח ראובן תמורתם לשמעון והיה צועק שמעון נגד ראובן ככרוכיא ואין קול ואין עונה וכשעבר הזמן הנז' השיב ראובן לשמעון כי יש לו משכון מהסוחר שקנה העורות ואין לו כח למכור המשכון ודברי ראובן סותרים זה לזה כי בתחלה כתב שמכר העורות לאדם בטוח ואח"כ כתב שלקח משכון דנראה שלא היה אדם בטוח והסוחר שקנה העורות היה זר מאנקונה והיה ראוי שיעשה ראובן תנאי עם הקונה שאם באולי לא יבא לפדות המשכון לסוף שני חדשים הנז' שיהיה כח ורשות לראובן למכור המשכון ועבר זמן יותר מב' שנים ורצה ראובן לבא לביתו בתוגרמה ומכר המשכון וכפי אומרו לא הספיקו דמי המשכון שמכר לסכום תמורת העורות בשלימות ושלח ראובן לשמעון תמורת המשכון שמכר ועתה מבקש שמעון מראובן שארית סכום כל העורות באומרו שדברי ראובן כלם הם זיופים מתחלה ועד סוף כי לעת גמר הסחורה בויניציאה נמצא שם סוחר א' מתוגרמה ונעשה הסחורה על ידו והעיד הסוחר הנזכר בתורת עדות שנגמרה הסחורה הזאת ע"י בתנאי שיתן הקונה לראובן ערב בטוח בעד העורות הנז' לפורעם לזמן ב' חדשים ולא נזכר לעת גמר הסחורה משכון כלל ועיקר אלא ערב בטוח הרי דברי ראובן כלם שקרים ועל זה משיב ראובן ואומר שהן אמת שלעת גמר הסחורה נעשה הסחורה בתנאי שיתן לו ערב בטוח ולא נזכר משכון אמנם לעת לקיחת העורות לא רצה הקונה לתת ערב אלא משכון וראובן נתרצה ונתן לו העורות ולקח המשכון אלו הם דברי ראובן ושמעון טוען ואומר שאלו הדברים שאומר עתה ראובן כלם הם שקרים כי בתחלה הכחיש ראובן ואמר שלא היו דברים מעולם שעשו שיתן לו ערב אלא משכון ואחרי שהעיד הסוחר הנזכר שנעשה הסחורה על ידו בתנאי עם ערב בטוח ולא עם משכון חזר ראובן מדבריו הראשונים שהיה אומר שלא היו דברים מעולם שעשו עם ערב בטוח ואמר שאפי' שלעת גמר הסחורה נעשה עם ערב בטוח לעת לקיחת העורות נתחרט הקונה ולא רצה לתת ערב לכן טוען שמעון שכל דברי ראובן הם שקרים עוד טוען שמעון שמאחר שלקח משכון למה לא לקח משכון שישוה סכום דמי העורות וראובן משיב שלעת לקיחת המשכון היה שוה דמי העורות ויותר אמנם לעת מכירת המשכון הוזל וירד מערכו ולא הספיקו דמי המשכון לסכום העורות ושמעון טוען מאחר שהיה שוה המשכון למה לא מכרו באותו הזמן שהיה אחר שני חדשים זמן העורות ומשיב ראובן שלא היה לו כח ורשות למכרו באותו הזמן ושמעון טוען למה שינה מדרך הסוחרים ולא עשה שטר נגד הקונה שכל זמן שלא יבא לפדות המשכון שיהיה כח לראובן למכרו ואז היה לוקח סכום דמי העורות כפי דברי ראובן כי הקונה היה מאנקונה ובהגיע השני חדשים לפרוע חובו לא היה בויניציאה א"כ היה ראוי שיעשה ראובן שטר נגד הקונה שאם לא יבא לסוף השני חדשים שיהיה לו כח למכור המשכון וא"כ עשה פשיעה ע"ז וחייב לפרוע שארית סכום העורות על כל זה יורנו מורנו מורה צדק הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים. תשובה נראה דשמעון טוען על ראובן שישלם שארית העורות משלשה טענות האחד שדבריו סותרים זה לזה דבתחלה כתב שמכר העורות לאדם בטוח יאחר כך כתב שלקח משכון השני שבתחלה אמר בבית דין שלא היו דברים מעולם שעשו שיתן לו ערב אלא משכון ואחר שבא העד והכחישו בטענה זאת אמר שלעת גמר הסחור' נעשה עם ערב בטוח ולעת לקיחת העורות נתחרט הקונה ולא רצה לתת ערב אלא משכון השלישי דלמה שינה מדרך הסוחרים שהיה לו לעשות שטר נגד הקונה שאם לא יבא לסוף שני חדשים לפדות משכונו שיהיה לראובן כח למוכרו:
ובטענה הראשונה ודאי דלא צדק שמעון דאפילו היה טוען כן ראובן בבית דין לא היה סתירה באלו הטענות דתרתי הוו היה אדם בטוח ולקח משכון ממנו. ועוד שיכול לתרץ דבריו דהבטחון הוא מפני שלקח משכון ממנו ואם כן כיון שאם היה טוען כן בבית דין לא הוי סתירה אפילו נחשוב מה שכתב לו כאלו טען בבית דין אין בכך כלום דלא סתר דבריו:
גם מה שטען דהעד הכחישו גם בזה לא צדק איברא דכתב הטור בהלכות טוען סימן ע"ה דהיכא דטען תחלה לא היו דברים מעולם ובא עד אחד והכחישו ואחר כך טען לויתי ופרעתי דמתוך שאינו יכול לישבע משלם גם הרמב"ם ז"ל כתב כן בפרק ד' מהלכות טוען אלא דהטור בסימן ע"ט כתב אבל הטוען לא היו דברים מעולם וחייבוהו שבועה וכשבא לישבע חזר וטען וכו' אפילו עד אחד מכחישו ישבע היסת שפרע דמשמע דחולק על מה שכתב בסי' ע"ה וכמו שהקשה הרב ב"י שם שכתב וז"ל קשה לי דאם מכחישו בטענה ראשונה הרי הוחזק כפרן וכו' קושיתו ודאי קושיא אבל לא בההוא גוונא דמקשה לה דאיהו מקשה משום דהוחזק כפרן ולע"ד אינו כן דהרמב"ם כתב בפרק ו' מהלכו' טוען דאינו כפרן עד שיבאו שני עדים, ויכחישוהו ואם כן עד אחר אינו עושה אותו כפרן ומה שכתב בהכחישו אחד מתוך שאינו יכול לישבע משלם כבר ביאר דעתו בעל התרומות וכמו שהביא שם לשונו הרב בית יוסף דלאו טעמא משום דהעד זה שהכחישו החזיקו כפרן דודאי אינו מוחזק כפרן בכך אלא טעמו משום דכשזה אמר לא לוה והעד בא והכחישו הרי הוא חייב שבועה מן התורה וכיון שהוא חייב שבועה מן התורה אם אינו יכול לישבע אותה משלם וכשזה אמר אחר כך לויתי ופרעתי הרי אינו יכול לישבע השבועה שהוטלה עליו מן התורה בטענתו אשר טען כבר ולכך משלם ואף על גב דאיכא מגו מכל מקים אמרינן מתוך שאין יכול לישבע משלם דהכי אמרינן בנסכא דרבי אבא ליפטריה איכא סהדא וכתבו התוספות בפרק חזקת בשם ריב"ם דאע"ג דאיכא מגו כן הוא הדין שישבע להכחיש העד או ישלם ואין מועיל לו מגו ליפטר ומה שכתב כאן הרב בית יוסף דלא חציף לומר לא חטפי בידא להכחיש העד דחו התוספות שם זה הטעם אבל הקושיא היא קושיא בגוונא אחרינא דכיון דהוא כתב בסימן ע"ה דין זה כהרמב"ם ז"ל דמתוך שאינו יכול לישבע משלם היכא שהכחישו העד תחלה קודם שטען שלוה ופרע איך כתב כאן בהפך ונראה לי לתרץ דאית ליה לרבינו כהרמ"ה דכתב בשמו לקמן בסי' פ' דאפילו באו עדים והכחישוהו בטענתו הראשונה אחר שטען טענה שניה לא מהימן בבתרייתא משום דאמרי' אולי מפני שידע שהיו עדים בדבר חזר מטענתו הראשונה ולפי זה מה שכתב רבינו כאן אפילו אם עד אחד מכחישו היינו אחר שטען טענה שניה בא עד אחד והכחישו לטענה הראשונה ואלו היו שנים לא הוה מהני ליה בתרייתא כהרמ"ה אבל מפני שאינו אלא א' נאמן דלא אמרי' דמפני שידע שיבא עד אחד חזר מטענה הראשונה דאינו ירא על כך:
אבל מ"מ עדיין קשה במ"ש ישבע שאינו יודע ויפטר הא כיון דאיכא עד אחד שאומר שחייב והוא אומר איני יודע אמרי' ביה מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכמו שכתב הטור בסי' ע"ה דכיון דעד אחד מסייע לתובע ברי ושמא ברי עדיף ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ומפני שהרב ב"י לא שת לבו לקושיא זאת כתב ואין לפרש שהעד מכחישו בטענה שני' דא"כ זה נשבע להכחיש ואמאי ישבע שבועת היסת שבועת התורה מבעי ליה משמע דשבועת התורה הוה ניחא וזה אינו דבחלוקה דאיני יודע אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם וצריך עיון:
מ"מ למדנו דטען טענה ובא עד א' והכחישו ואח"כ חזר בו מטענה ההיא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם ומכאן נראה דהדין עם שמעון:
אבל כד מעיינת ביה לאו מילתא היא כלל דכיון דעד א' אינו עושה אותו כפרן אלא שנים כדכתיבנא ואי אתה בא לחייבו אלא משום שהעד מחייבו שבוע' התורה ואינו יכול לישבע היינו כד טעין הוא שלא לוה ובא העד ואמר שלוה הרי חייב שבועה מן התורה להכחיש העד שהוא מחייבו ליפרע שאמר שלוה אבל בנ"ד שאמר שלא עשו שיתן ערב והעד הכחישו ואמר שעשו שיתן ערב לא חייבו העד ממון כדי שנאמר שישבע להכחישו דהעד לא אמר אלא שהתנאי היה שיתן ערב ומי יודע אם נתן לו ערב או אם הערב פרע או היה ראוי לפרוע ולא דמי להיכא דהוא אומר לא לוה והעד אומר שלוה שהעד מחייבו ממון ואלו היו שני עדים מכחישים אותו בדבר זה ודאי דהיה מוחזק כפרן על פיהם והיה ראוי לדמותו לעובדא דפרק שבועת הדיינים דף מ"ב דאמר פרעתיך מאה קבי עפצי דקיימי בשיתא שיתא ואתו סהדי ואמרי דהוו קיימי בד' ד' ואע"פ שלא הכחישוהו אלא בענין השער הוחזק כפרן אע"פ דיש לחלק דשאני התם כיון דהוא אמר דפרע מאה קבי והעדים היו אומרים שהיו הקבי קיימי בד' ד' הרי מחייבים אותו ממון שהוא המאתים אבל מ"מ אלו היה כאן שני עדים היינו דנין על כך דדילמא הוחזק כפרן אבל כיון דעל פי עד אחד לא הוחזק כפרן א"כ אין לחייב אלא היכא דהעד מחייבו ממון בעדותו על פי טענתו של נתבע כיון שהוא אומר שלא לוה דהיינו שלא פרע משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי והעד מודה שלוה ואפילו בהא פליג הרשב"א ז"ל על דין זה וכדכתב שם הרב ב"י שהביא תשובה לו דלא אמרי' כל מקום ששנים מחייבים ממון עד אחד מחייבו שבועה אלא ע"פ עדותם לבד אבל הכא מחייבים אותו השנים ממון מתוך שכפר וחזר וטען וכו' יעו"ש וא"כ נמעט במחלוקת כל מה שנוכל ונאמר דהרמב"ם והטור והראב"ד ז"ל שנראה שהודה להרמב"ם ז"ל בהשגות פרק רביעי מהלכות טוען דאית להו האי דינא מודו בנ"ד להרשב"א:
ובר מן דין אני אומר דיכול שמעון ליישב טענתו ולומר דמה שאמר תחלה לא היו דברים מעולם שעשו שיתן לו ערב רוצה לומר דלא נעשה כן בעת לקיחת העורות אע"פ שמתחלה נעשה וכבר כתב הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל פרק ששי מהלכות טוען דכשאמר תחלה אין לך בידי כלום והלך התובע והביא עדים שהלוהו בפניהם ואמר כן היה אבל החזרתי לו פקדונו לא הוחזק כפרן ונשבע היסת ונפטר משמע דמתרצינן דבוריה דאין לך בידי רוצה לומר שפרע ומשמע דאע"ג דלא טעין טענינן ליישב דבריו דאם לא כן היה לו להרמב"ם ז"ל לכתוב דאם טען כן נאמן וכמו שכתב בפרק ט"ו מהלכות טוען גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי וכו' שכתב שם חזר זה המחזיק ואמר כן של אבותיך היה וכו' משמע התם דצריך שיטעון הוא כן וכאן לא כתב שצריך שיטעון הוא כן משמ' דהאי לישנא דאין לך בידי אין פירושו רחוק לומר דרוצה לומר פרעתי ולכך אנו מתרצים בעבורו אבל ההיא דזה אומר של אבותי דהוא פירוש רחוק יותר צריך שיטעון הוא כן ואע"ג דהטור ז"ל כתב בסימן ע"ה כשכתב דין זה שיכול לתקן דבריו הראשונים ולומר אין לך בידי דקאמינא שהרי פרעתי וכ"כ שם עוד ולפי זה לא היה יכול לחזור ולתקן דבריו אין הכוונה שיאמר כן הוא בפירוש אלא מפני שיכול לומר כן אנו מתרצים בעבורו כדמוכח מדברי הרמב"ם ז"ל כדכתיבנא:
וא"כ בנ"ד דאין הפירוש רחוק ודמי לההיא דאין לך בידי כלום ודאי דאנו מפרשים בעבורו דרוצה לומר דלא עשו שיתן ערב בעת לקיחת העורות ולא צדק שמעון באלו הטענות:
אבל בטענה השלישית שטען ששנה מדרך הסוחרים אם דרך הסוחרים הוא כן לעשות כתב וראובן לא עשה ומפני כן נמשך אותו ההיזק ודאי דחייב לשלם וכן כתב הרמב"ם פרק ה' מהלכות שותפין המשתתף עם חברו לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה וכו' ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו להמכר תדיר בהקפה משמע דאפילו יש קצת בני אדם שמוכרים בהקפה ומכר הוא כן חייב וכן כתב שם הרב כסף משנה גם אני אומר בנ"ד אם דרך רוב הסוחרים לעשות כן והוא לא עשה כתב זה ומפני כן לא מכר המשכון ונמשך ההיזק ההוא חייב בלי ספק הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי:
הק' חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: