שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה עו
שאלה ראובן איש עני הוא ואין לו על מה שיסמוך כי אם צורך אוכל נפש בלבד ואינו פורע בקהל כי אם כסף לגולגולת כופר נפש הכראג שלו ועתה מת חמיו וחיי לרבנן שבק ונפלו לאשתו מעות ונכסים בירושה ושמוהו הקהל בעריכה שלהם לענין מסים וארנוניות והוא טוען שהנכסים הם נכסי מלוג ואין לו בהם אפילו הפירות כי יש לו בת גדולה ואשתו רוצה להשיאה מיד והקהל טוענים שיש להם הסכמה שיפרעו בעלי נכסי מלוג בעד הנכסים שירשו נשותיהם מה שאין הפה יכולה לדבר שיפרע האדם מס ממה שאינו ברשותו ובידו גם שואלים ממנו ממסים שקדמו לאותם נכסי מלוג שלא נשתעבדו עדיין הנכסים להם יורנו אדוננו המורה לצדקה אם הדין עמהם כי הוא המוציא הדין לאמיתו ומה' כל משפטו ישפט עניי עם וה' יכין צעדו אנס"ו:
תשובה כבר הורה זקן הרב מהריב"ל ז"ל בפסקיו ח"ג סימן ק"ח דאין לפרוע מס על נכסי מלוג משורת הדין אלא במס שפורעים למלך אבל בשאר המסים שאינם פורעים למלך כתב דאין לפרוע מס עליהם וטעמו משום דאיפלגי רבי יוחנן ור"ל בסוף, פרק השולח אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא וריש לקיש אית ליה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואמרינן התם בסוף פרקא אמר רב יוסף אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא. משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון והקשו שם בתוספות ואנו איך מצאנו ידינו ורגלינו דקי"ל כר"ל כדאמרינן בריש החולץ וקי"ל נמי דבדאורייתא אין ברירה וכו' ורב נחמן דקי"ל כוותיה בדיניה אמר בריש פ"ב דקדושין האחין שחלקו הרי הן כלקוחות וכו' ותירצו לקושיא זאת ב' תירוצים האחד דהא דפסקינן כר"ל בריש החולץ דלאו כקנין הגוף דמי היינו דוקא בההיא דהכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה אבל בעלמא קי"ל כרבי יוחנן דכקנין הגוף דמי התירוץ הב' דהא דאית להו דמחזירין זה לזה ביובל היינו רבי יוחנן ור"ל אבל אנן קי"ל דאע"ג דלקוחות הן אין מחזירים זה לזה ביובל דמכר אמר רחמנא דליהדר ירושה ומתנה לא ע"כ ולתירוץ הא' קי"ל כקנין הגוף דמי ונכסי מלוג שהבעל אוכל פירות הוי כקנין הגוף ופורע עליהם מס ולתירוץ הב' קי"ל דלאו כקנין הגוף דמי ואינו פורע מס על נכסי מלוג וכיון דהוי ספקא אי כתירוץ קמא או כתירוץ בתרא הרבים מקרו מוחזקים לגבי יחיד בדיניה המס שפורעים למלך משום דמהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח ולכך פורע מס על נכסי מלוג במס הפורע למלך אבל במס שאינם פורעים למלך מקרי היחיד מוחזק ואין מוציאים וכמו שהאריך שם הרב הנז' יותר בביאור הדברים יע"ש ומ"מ כתב שם הרב דאין טעם זה מספיק כל כך מפני שראה כל הפוסקים חלוקים על תירוץ קמא דתוס' ופסקו כר"ל בכל מילי דקנין פירות לאו כקנין הגוף הטור והרא"ש וגם הרמב"ם פסק כן בסוף הלכות זכיה ובפרק ד' מהלכות בכורים פסק ג"כ דהמוכר שדהו לפירות מביא ואינו קורא כריש לקיש:
איברא דקשיא לי טובא דאיך ימצא ידיו ורגליו הרמב"ם ז"ל בבית המדרש דאיהו פסק כריש לקיש בכל מילי דלא כתירוצא קמא דתוס' והוא פסק ג"כ בפרק י"א מהלכות שמיטה ויובל האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל והיינו דלא כתירוצא בתרא דתוס' דסברי דאנן קי"ל דאין מחזירין זה לזה ביובל משום דמכר אמר רחמנא דליהדר וא"כ כיון דאיהו לית ליה כתירוצא קמא דתוספות ולא כתירוצא בתרא מה יעשה לתרץ הקושי' שהקשו התוס' ולמצוא ידיו ורגליו בבית המדרש ודבר זה צל"ע. מ"מ למדנו דדעת כל הפוסקים דלא כתירוצא קמא דתוס' וא"כ אין טעם זה היה מספיק כ"כ לחייב ליחיד לפרוע מס ממסים שפורעים למלך אלא שכתב שם טעם אחר דכתב בעל תרומת הדשן פלוגתא דרבוותא במי שיש בידו מעות משל אחרים שהוא מרויח גם המרדכי כתב בפרקא קמא דבתרא וז"ל ועל אודות המס כך הוא שכל מה שאדם מרויח בו בין שלו בין של אחרים חייב לתת ממנו מס ואף אם עד עכשיו נהגו מאליהן שלא ליקח המס ממה שיש ביד בני אדם משל אחרים יכולין מקצתן עתה למחות ולומר עד כה סבלנו מכאן ואילך לא נסבול עד כאן א"כ אין הדבר יוצא מידי פלוגתא דרבוותא וכיון שכן בענין המסים שפורעים למלך דהוו הרבים מוחזקים כדכתיבנא ראוי ליחיד שיפרע מנכסי מלוג כיון שהוא אוכל פירות: ומ"מ כתב שם הרב דמכח המנהג שנהגו שלא לחלק בין מסים למסים ראוי שלא יפרע היחיד מנכסי מלוג כלל אפי' במה שפורעים למלך אבל מדברי המרדכי שהבאתי נראה שאין מנהג מועיל בדבר זה ואם כן נראה דכפי שורת הדין בנדון שלפנינו חייב ראובן לפרוע במסים שפורעים למלך כיון דהרבים הם המוחזקים דהרי הוא אוכל פירות ומה שטען שהרי יש לו להשיא בת אשר לו אין זו טענה דאם יתן אלו הנכסים לבת שישיא כל זמן שהם בידו הרי הוא אוכל פרותיהן ואין טעם לפוטרו אבל במסים שאינם כורעים למלך ודאי דמשורת הדין הוא פטור זה נראה לפי מה שכתב הרב מהריב"ל ז"ל. ואלמלא שאין בידי להכריח הייתי אומר דמשורת הדין לדידן יש לפוטרו בין ממסים שפורעים למלך בין ממסים שאינם פורעים למלך דהאי ודאי לתירוצא קמא דתירצו התוס' אין לחוש כיון דכל הפוסקים חלוקים עליו וכדכתב הרב הנז' בעצמו בתשובה הנז' ואי לסברא דכתב המרדכי ופלוגתא דכתב תרומת הדשן דמי שיש בידו מעות של אחרים ומרויח בהם משלם מס אנן לא חיישי' להאי סברא כלל דא"כ היינו פורעים מס מן המעות אשר יש לנו באשראי והיינו נושאים ונותנים בהם מעולם לא שמענו פה בזמננו מנהג כזה שיפרע ממעות שיש לו לאדם בהלואה ומרויח בהם וכמו שכתב החכם השלם הרב הזקן מהר"י אדרבי בתשובותיו סימן קל"ט דכבר נהגו הפך הסברא הזאת וא"כ כיון דלית דחש בזמננו להאי סברא אלא בעינן שיהא המעות שלו דקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא"כ מעות אלו אינם שלו ודאי שהוא פטור מן הדין מכל מיני מס בין ממה שפורעים למלך בין ממה שאין פורעים למלך אבל לפי דברי הרב מהריב"ל ז"ל נראה דכפי שורת הדין חייב לפרוע במסים הפורעים למלך ומ"מ הרי כתב הוא דנהגו שאין לחלק בין מסים למסים אע"פ שאין נראה כן מדברי המרדכי כדכתיבנ' מ"מ הכלל העולה בין לפי דבריו בין לדעתי החלושה וקלושא דהוא פטור מכל מיני מסים. אבל כיון שהקהל הסכימו שיפרע בכל מסים כמו שבא בשאלה ודאי דיש כח ביד הקהל לתקן בעניני המסים כרצונ' וכדכתב הריב"ש בסימן תע"ז גבי מי שבא בעיר א' שרוצים לחייבו לפרוע במס חובות שהיו חייבים הקהל מקודם בואו וכתב שם שאין לחייבו משורת הדין אמנם כל קהל וקהל עושין תקנות וחקים לעצמם בעניני המסים והחובות וכל שהסכימו בהן הקהל הולכין אחר הסכמתן שהרי התנו ותנאי שבממון הוא אמנם אין הקהל יכולין לעשות חק ותקנה שלא כדין כנגד שום יחיד מן הקהל אלא א"כ הסכים הוא עמהם לפי שאין הקהל יכולין להתנות לגזול אחרים אבל אם הסכימו כל הקהל בתקנה או בחק ההוא אז מועיל לכלם ואם לא הסכימו כל הקהל מועיל למסכימי' ולבאים אחריהם אבל לא לאותן שלא הסכימו ע"כ וא"כ אם ראובן זה הסכים בהסכמה ההיא או שנתן כח ורשות לממוני הקהל שיסכימו ההסכמה ההיא דהוי כאלו הסכים הוא אז ודאי חייב לפרוע מנכסי מלוג אפי' במסים שאינם פורעים למלך אע"פ שמשורת הדין אינו כן כדכתיבנא דמועיל לזה הסכמת הקהל דהוי כאלו התנו כלם בכך אבל אם לא נמצא שם ראובן בהסכמה ההיא ולא נתן רשות כלל למתקני ההסכמה ההיא ודאי דאין כח בקהל לחייבו במסים שאינם פורעים למלך כיון דהדין עמו אפילו לדעת הריב"ל ז"ל כדכתיבנא ולאו כל כמנייהו דבני הקהל לחייב לשום יחיד שלא כדין אלא אם הסכים הוא עמהם:
ועל מה שבא בשאלה דרוצים שיפרע החובות שהיה מקודם גם בזה כתב שם הריב"ש באותה תשובה שהרשב"א כתב בתשובה ששורת הדין שלא יפרע אלא מי שהיה עשיר בעת ההיא דהרי זה נמי שהיו חייבים חוב בעלמא בשתוף ולוו מאחר ופרעו לזה שעכשיו יפרע כל אחד כפי מה שהיה חייב באותו חוב בזמן שלוו מזה או בשעה שזקפוהו ואפילו היה עשיר והעני יפרע מגלימא דאכתפיה ע"כ וא"כ לפי זה ראובן שנכנס עתה במס אין ראוי לו ליפרע החובות שהיו חייבים הקהל קודם אבל מה נעשה שכתב הרשב"א שם בסוף אותה תשוב' אבל בקהלות ראיתי שפורעים לפי הפסק השני וכן אנו נוהגים כאן וכן בקהלות ששמענו ע"כ וא"כ ראוי להלך אחר המנהג ויפרע החובות שחייבים הקהל קודם וכן הוא המנהג היום בעיר הזאת:
הכלל העולה מכל מה שכתבנו דראובן זה פטור לפרוע מס מנכסי מלוג אבל אם ראובן נמצא שם בעת ההסכמה או נעשתה ברשותו כגון שנתן רשות לממוני הקהל ודאי שחייב לפרוע מכח ההסכמה אבל אם לא נמצא בעת ההסכמה ולא נעשתה ברשותו פטור מן הדין לפחות במסים שאינם פורעים למלך ואפילו שנמצא בעת ההסכמה ראוי לק"ק לגמול חסד ולהקל מעליו ולעשות פשרה עמו כיון שהדין מסייעו ואיש עני הוא ויש לו צרת הבת יחוסו על דל ואביון ושכרם כפול מאל עליון הנלע"ד כתבתי וחתמתי:
הצעיר וקטון חייא אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: