אור ברסלב
שות לחם רב שאלה נב

שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון

שאלה נב

שאלה נא

שאלה ראובן שאשתו מתקוטטת עמו מדי יום ביומו ומקללת ומחרפת אותו בפניו גם לאביו ולאמו היא מקללת כמה קללות נמרצות ובכלל החרופים והגדופים היא אומרת לו ששוכב עם בתו נשואה ועם כלתו ומתוך כך מונעת אותו לבלתי יכנס בבי' בנו שהוא איש נכבד ויש לו בן קטן גם בבית בתו וחתנו אינה מנחת אותו ליכנס ויש להם ג"כ בן קטן וראובן חשקה נפשו לראות פני הילדים נכדיו ולסיבת חרופי אשתו אינו נכנס לראותם ומלבד כל זה בנו ובתו של ראובן בראותם שחייו אינם חיים מקטטות אמם ומרוב הקטטות אינו אוכל ואינו שוכב כשאר האנשים ובחמלתם עליו כל א' מהם שולחים לו מבתיהם קצת מהאכילה שהם אוכלים והיא לוקחת הכלים עם האכילה ומשברת אותם לארץ ומלבד זה זה יותר משנה א' היא טמאה מטומאת הנדה ואינה רוצה לטבול בשום צד אדרבה כשזוכר לה ראובן ונותן לה מעות שתלך לטבול חוזרת ומחרפת אותו מלבד זה קבצה ולקחה עמה כל הבגדים תכשיטים וכלים אשר להם בבית ותסגר אותם בחדר ביתם ולא הניחה לו לבעלה אפילו מטפחת א' לנגוב את ידיו זאת ועוד אחרת פעמים הרבה סגרה פתח הסולם ואינה מנחת לו לעלות לביתו יורנו מורנו מה דינה של אשה זו אם היא מורדת ותצא בלא כתובה ומה' תהיה משכורתו שלמה: תשובה תנן בפ' המדיר ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית ופרשו שם במשנה המקללת יולדיו בפניו ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל במקללת יולדיו בפני מולידיו וסימניך אפרי' ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי אמר רבה דאמר' ליה נכליה אריא לסבא באפי' בריה ע"כ ומוכח מדברי התלמוד דמקללת אבי הבעל בפני בנו של בעל יוצאת שלא בכתובה וכ"כ הטור בא"ה סימן קט"ו אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק כיד מהלכות אישות שהיא מקללת אבי הבעל בפני הבעל ותמה הרב ב"י שם דלמה לא כתב אפילו בפני בנו של בעל ותירץ דלפי דבריו אתא שמואל לאשמועי' דלא תימא דבפניו דמתני' היינו בפני יולדיו עצמן כלומר שמקללת חמיה בפניו ממש אלא בפני הבעל קאמר וכו'. וקשה לי על פירושו דא"כ מאי האי דאמרו וסימניך אפרים ומנשה כראובן וכו' דמשמע דאתא לומר דאפילו דקלל בפני בן הבעל הרי הוא כבעל דבני בנים הרי הם כבנים ויותר נראה מ"ש בכסף משנה דס"ל להרמב"ם ז"ל דרבה פליג על רב יהודה דהכי משמע לישנא דנכליה אריא לסבא באפיה בריה דמשמע דבריה דסבא גופיה קאמר וסובר רבה שצריך שיקללנו בפני הבעל עצמו ופסק כרבה: וא"כ בנ"ד אם מקללת לאביו ולאמו בפניו ודאי דלכ"ע מפסד' כתובה אפי' להרמב"ם ז"ל אפילו אם היא אינה מקללת לאביו ולאמו בפניו כיון שכתוב בשאלה שמקלל' לו בפניו ודאי דאין לה כתובה וכדכתוב בתשובות להרמב"ן סי' ק"ב אם מקללתו חנם הדין עמו דהא מקלל' בעלה בפניו מן היוצאות שלא בכתובה. ונראה דלמדו מק"ו דמקלל' יולדיו בפניו ואף ע"ג שהרב ב"י תמה עליו אין לדחות דברי התשובה ההוא כיון שלא מצינו בשאר הפוסקים שיחלקו עליה בפירוש:

ומ"מ צריך בזה תנאים הא' שיתרו בה בפני עדים וכדכתב הטור ז"ל ואם אחר ההתראה קללה תצא שלא בכתובה וכתב המרדכי ז"ל בפרק המדיר בשם הר"ם ז"ל דבהתראה בפעם א' סגי ואם עברה פעם אחרת אח"כ על ההתראה אע"פ שלא התרו בה בשעת מעשה תצא שלא בכתובה וכ"כ בתשובות הרשב"א סימן תתס"ד בשם הר"ם עיין שם ואם לא התרו בה בפני עדים אלא בינו לבינה ועברה אח"כ בינו לבינה אם מודה בהתראה ושעברה כתב הרמב"ם ז"ל דמפסדת כתובה ואם מכחשת בין שמכחשת בהתראה או שמודה בהתראה אבל אומרת שלא עברה אח"כ תשבע: השני נ"ל דאע"ג דבמשנה הוזכר סתם המקללת יולדיו בפניו דמשמע דבכל גוונא מפסדת כתובה מ"מ אפשר דאם הוא מכה אותה ומצערה הרבה דאין להפסיד כתובתה בשביל כך דאין אדם נתפס על צערו ומשום דמצער לה יצאה ממחיצתה ואין להפסידה ומוכח כן לכאורה מלשון הרמב"ן שהבאתי דאמר אם מקללתו חנם הדין עמו דהא מקללת בעלה בפניו יוצאת וכו' ומשמע דמקלל' דיוצאת הוי מקללת חנם כדפתח ברישא אבל אם אינו חנם אלא לסבה אין להפסידה בשביל כך אבל אם קללה אחר ההתראה על לא דבר מן הטעם הזה מפסדת כתובתה דהיינו כתובתה ותוספת ואפילו מנכסי צאן ברזל אינה נוטל' אלא מה שהיא בעין וכן מנכסי מלוג אבל לא מה שכבר בלה ואבד וא"כ אינה נוטלת אלא הנדונייא הדבר שהוא קיים אבל המעות שהכניסה ומה שבלה מהבגדים שהכניסה אין לה כלום בהיות לה התנאים הנזכרים שזכרנו דהיא ההתראה ועברה אח"כ וקללה לבעלה או לאביו ולאמו והוא לא עשה לה סבה גורמת:

אבל שאר הבזויים הנז' בשאלה שעושה היא לו ודאי דראוי ליסרה ולנדותה ולהחרימה ע"כ דהיא חייב' בכבוד בעלה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהלכות אישות וכן צוו על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי וכו' יע"ש אבל מ"מ אינם מספיקין להפסידה כתובתה כיון דלא הוזכרו במשנה: עוד יש טעם אחר להפסידה כתובתה משום דאינ' רוצה לטבול והיא מורדת מתשמיש ואיכא תרי מיני מורדת חד דאמר' בעינא ליה ומצערנא ליה וחד דאמרה מאיס עלי וכבר כתבתי בפסק ארוך כל המחלוקות והסברות אשר יש בספרי הפוסקים באלו שני מיני מורדת כפי דין התלמוד ובמאיס עלי איכא תקנת הגאונים שכתב הרי"ף ואין אותה התקנה אלא במאיס עלי לבד כמו שהארכתי שם וכל הדברים מבוארים בדברי הטור סימן ע"ז והרב ב"י והרמב"ם בפ' י"ד מהלכות אישות והדברים ארוכים. וכבר דקדקתי על כל פרטיהם בפסק הנזכר ועתה אומר בקצרה דכתבתי שם דבמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה איכא פלוגתא בענין אי משהינן לה תריסר ירחי אחר ששולחים לה מב"ד ואומרים לה הוי יודעת שאת מפסד' כתובתך ואח"כ מכריזין עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות זו אחר זו ואומרין פלו' מרדה על בעלה דאיכא מ"ד דאפי' אחר המלכה והכרזה בעינן שהוי שנים עשר חדש להפסידה כתובתה ואיכא מ"ד דאין השהי' אלא לענין הגט לבד אבל אחר המלכה והכרזה הפסידה כתובה והוא דעת הרמב"ם ז"ל ואיכא מ"ד דאין צריך בה שהי' כלל וא"כ אם בנ"ד דדמי לבעינא ליה ומצערנא ליה היה כאן המלכה והכרזה ודאי דאין להוציא מיד הבעל הכתובה כיון דאיכא מ"ד דמפסדת אפילו בלא שהוי י"ב חדש אבל אם אין כאן המלכה והכרזה אין להפסידה כתובתה ואפילו אם היה כאן המלכה והכרזה אם תפסה היא מבלאותיה קיימין לא מפקינן מינה כיון דאיכא מ"ד דאי תפסה לא מפקינן מינה ובדין מאיס עלי איכא פלוגתי אחריני ואיני מאריך כעת דאינו ענין לנ"ד ואיני מאריך בכל זה דמהטעם הראשון שכתבנו היא מפסדת כתובתה:

הכלל העולה דאם אחר שהתרה בה הבעל קללה אותו בפניו או לאביו או לאמו בפניו והוא לא גרם לה שלא צערה היא מפסדת כתובתה ואין לה אלא בלאותיה קיימין הנראה לעניות דעתי כתבתי וחתמתי שמי:

הקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה:

תוכן העניינים

שות לחם רב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה