שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון
שאלה לד
לד שאלוני בני קהלי ק"ק פולייא יצ"ו על ענין עניה סוערה אשת ה"ר שלמה קגיג"י אשר היה בספינה שאבדה בים הלא היא הספינה הבאה מהיריד ותשאר האשה האנושה עגונה ועגומה כשהנאלמנה ויהי היום בא עד א' והעיד בפני ב"ד מפי גוי מל"ת עדות א' הלא כתוב וחתום והנה הכהן הגדול גדול בחכמה ובמעלה ר' חסדא ורב כהנא הורה להתיר עפ"י עדות ההוא ועם היות ראה ראיתי דבריו חיים וקיימי' עדיין היה לבי נוקפי על זאת אמרתי אני אל לבי לא אפתח פי עד שהביאו לי קבלת עדות אחר אז אמרתי בהצטרפות עם הקודם ודאי יספיקו להתיר כמו שאבאר בע"ה בכל זאת אמרתי להם ישאלו משפטי צדק אל הרב הגדול מורי ורבי מהר"ר שמואל והשיבו לי כי כבר שאלו ממנו ולא רצה להורות בה לא איסור ולא היתר אז אמרתי להם אל נא גבירי תטריחוני בדבר זה בבקשה מכם זחלתי ואירא מחות דעי אתכם ויפצירו בי פעם ופעמים ושלש והשואלים ממני רבים ונכבדים בני קהלי אשר ע"כ לא יכולתי להשיב פניהם ריקם זאת ועוד כי כפי הנשמע הך סהדותא בתרא לא סיימוה קמיה דמר ניהו רבה הרב הגדול מורי נר"ו ולבי אומר לי כי אחרי הודיעי את כל זאת ויהיו נא דברי אלה נגד פני הדרת חכמת תהלתו גם הוא יסכים עמנו בהיתר האשה העניה דמעתה על לחיה:
הן אמת בקבלת העדות הראשון אשר הביאו לי כתוב שם כי ר' שלמה ארואיטי היה שואל לו תוגר א' שילוה לו לבנים ללכת לייאיל"ה והשיב לו ר' שלמה שלא היה המפתח עמו שהיה ביד אחיו אמ' התוגר אני הייתי הולך ליצחק אבאג"י כי ידעתי שהוא יתנם לי אבל אני בוש ממנו שאני ותוגר אחר הלכנו ליקח דגי' בפישקיר"ה וראינו לחתנו של ה"ר יצחק הנז' מושלך על שפת הים ולא הבאתיו לו ולא קברתיו אמר לו ה"ר שלמה הנז' מי הוא זה חתנו של ה"ר יצחק הנז' הוא איש בעל בשר והשיב התוגר לא כי אלא איש רזה וזקנו אדום ויש לו סימן בצד צוארו כמין כויה והעידו אנשי אמת שהיה בו בחתנו של ר' יצחק הנז' הסימן הנז' גם אמר התוגר שידעו שהוא חתנו של ר' יצחק הנז' ושהיה עטאר בגארג"י ע"כ:
ויש להסתפק בעדו' זה כמה ספקו' חדא שלא אמ' הגוי קברתיו וכבר נודע שהרי"ף והרמב"ם סוברים דבמים בעי' קברתיו וכבר כתב הריב"ש בסי' שע"ז בענין אשת מכלוף בשם הרשב"א דחלילה להתיר לשוק אשה שהיא ערוה לדעת'. ב' דכשעל' מן הים בעי' חזיזה בשעתיה ואעפ"י שיש מחלקי' בין ראה הטביעה למי שלא ראה הטביע' כבר כתב שם הריב"ש דהנכון דאין לחלק בכך והר מהריב"ל כתב בח"א בתחלתו דהרשב"א והר"ן והריב"ש מוסכמי' בכך ומי הוא אשר יתיר ערוה לדעת' חליל' ועוד דהריב"ש כתב בההיא עובד' דאשת מכלוף וז"ל ועוד דלדעת בעל המאור נמי בנדון זה הגוי יודע הטביע' ומה לי ראה מה לי ידע ע"כ גם אנו נאמ' כאן דקרוב הדבר שהיורו"ק אהובו של ר' יצחק ידע הטביעה כי זה כמה ימים הלך ר' יצחק ביניהם לבקשו והיה מספר כל העניני' ומילתא דאית ליה קלא הוא וא"כ אפי' מי שאומר דהיכא דלא ראה הטביעה לא בעי' חזייה בשעתיה אפשר דיודה בנ"ד מהך טעמא. ג' מההיא דכתב ת"ה דאין מל"ת נאמן אלא כשאו' נהרג או מת משום דלא צריך טביעו' עין אבל מצאתי פ' הרוג עם סימנים היכא דאיכא למיחש דילמא אחר וצריך ט"ע וכל ט"ע צ"ע וט"ע במל"ת שאין דעתו להעיד אלא שאו' אותו ממילא לא סמכינן עליה וכו' א"כ בנ"ד דאמר ראיתיו מושלך וכו' נאמר כן מיהו הא דת"ה כבר דחי לה הרב מהריב"ל שם בח"א שאלה ו' ולא חיישי' לה ועוד דההיא דאשת מכלוף היה דומה לההיא דת"ה ולא חשו לה הריב"ש ושאר הרבנים. ד' דלא הוזכר בעדות מיתה בפי' ואע"פ שאמר לא הבאתיו ולא קברתיו דמשמע דהיה מת נוכל לפרש דבריו דה"ק אני בוש ממנו שראיתי לחתנו מושלך שם ולא הסתכלתי בו לראות אם היה חי או מת דאם היה חי הייתי מביאו ואם היה מת הייתי קוברו וא"כ כיון דלא העיד בבירור מיתה מחמירי' דכי אקילו רבנן בעדות היינו בסיפא כלו' בענין העדים אבל בתחלת' כלו' בגופיה של עדות החמירו ובעי' דבר ברור והרי אנו רואים דהרי"ף והרמב"ם מצריכי' במים קברתיו ודי לנו שנא' שהחולקים עליהם יחלוקו היכא דאמר מת סתמא אבל שנוציא מיתה במים מכלל הדברים מנין לנו. ה' שלא הזכיר כאן לא שם אביו ולא שם עירו והרב מהריב"ל בח"א שאלה ו' מחמיר טובא בההיא דיוסף שאלתיאל יע"ש מפני שלא הזכיר שם אביו ולא שם עירו מיהו הא ודאי נמי לאו מילתא היא דכבר כתב הר"ן בתשו' הוזכר' בב"י וז"ל אע"פ שאמר באותה תוס' אין מעידין עד שמכירין שמו ושם עירו לא בא למעט אלא שאין סומכין על אומד הדע' כגון שמעידין על גופו דארוך וגוץ וכן למעט שאין סומכין על עדות שמו בלא שם עירו אבל ודאי כל שמעיד בדבר ברור שא"א לספק משיאין את אשתו ואע"פ שלא הזכיר שמו וכו' א"כ ה"ה והוא הטעם בנ"ד דאין לך דבר ברור יותר מזה שאמר חתנו של ר' יצחק אבאג"י ושהוא עטאר בגארג"י א"כ ודאי פשיטא ופשיטא דמהני. אמנם הג' ספקות האחרים יש להסתפק כדכתיב' וראיתי להרב מהריב"ל בח"א בתשובה הנז' דאשת ר' יצחק צדוק דלא היה שם בירור דחזיוה בשעתי' והקל שם מטעם דהוי עד השומע מפי מל"ת דדילמא אם עד הרואה הוה קמן היה אומר דחזיה בשעתי' וגדולה מזאת כתב בח' הנז' שאלה ט' בההיא דיעקב פארדו דהיה שם תרתי לריעותא דלא אמר קברתיו ולא נתברר אם חזיוה בשעתיה והקל מהך טעמא דהוי עד השומע. ופליאה דעת ממני איך הרב הנז' הקל כ"כ בערוה החמור' והלא ההיא נדון דאשת מכלוף שכתב הריב"ש בסי' שע"ז עד השומע היה ואע"פ שלא הוזכר שם המעשה בפי' הרב מהריב"ל בח' הנז' שאלה ג' כתבו שלמדו ממה שעיין בתשו' הרב ר' משה חלוואה וכתב שם המעשה כך היה העיד ר' יצחק נפוסי כי זה לו כמו חדש ימים היה הולך לראות גוי א' שהיו מוליכין לשרפה ויקר מקרהו שעבר על ביתו של גוי א' מנהיג הספינה שהיה בה מכלוף והיה שואל לאשת הגוי המנהיג אם היתה יודע' שום דבר מאודו' מכלוף הנז' עודם מדברי' והנה גוי א' מלח מאות' המלחי' שהיו באות' הספינה שהלך בה מכלוף בא אצלם ואמר להם מה אתם מדברים ענתהו אשת הגוי ואמרה למלח ההוא אנחנו מדברי' על ענין היהודי שהלך בספינ' עמכם ששמו מכלוף כי י"א שהוא חי וי"א שהוא מת אז השיב הגוי המלח וא"ל איך אתם אומרי' שהוא חי כי באמת אחר יום א' מעת שראינו הרוגים שהיה בה היהודי מכלוף הפוכה על פיה ראיתי אני בעיני למכלוף הנז' מת על שפת הים וכו' הרי פרט המעשה הוא שהי' עד השומע ובכל זאת הריב"ש שם החמיר משום הך טעמא דדילמא לא חזיוה בשעתי' ומשום הך טעמא דלא אמר קברתיו ולא הקל מטעם עד השומע כמ"ש הרב מהריב"ל גם כל הרבנים אשר כתבו באותו הנדון לא הזכירו הטעם ההוא כלל ואיך הורה להקל נגד כל הרבנים הנז' והראי' שהביא מת"ה יש לדחות' בטוב טעם ודעת דהתם ליכא רעות' ונא' דכשזה ספר הדברים דהא' ספר לו מל"ת וכן בההי' דהרמב"ם דתלי' לקולא בעד השומע משום דכיון ששמ' מת אמרי' דמי שא"ל מת יודע שמת בודאי אבל הכא איכא ריעותא בהך דלא הזכיר קברתיו הרעותא שהרגיש הרב הנז' בעצמו דדבר כזה היה ראוי לגוי להזכירו והרב הנז' דחק עצמו שם הרבה לדמותו לההיא דת"ה גם בההיא דלא חזיוה בשעתי' איכא ריעותא דעל הסתם לא ראהו בעת שעלה וכמ"ש הר"ן בתשוב' דאפי' מי שסובר דהיכא דספק לנו ביבש' גבי הא דאין מעידים אלא בתוך ג' אי הוי תוך ג' או לא דתלי' להקל הכא מודה דתלי' להחמיר כיון דהוי דבר מועט דהו' שעה א' תלי' לחומרא וא"כ לא אמרי' בהא דמסתמא כך היה אלא דוקא היכא שהגוי מזכירו בפי' ועם זה יסכימו דברי הר' בעל ת"ה עם הריב"ש והרבני' אשר בזמנו דהו' יודה בנדון דידהו דלא תלי' להקל ולא כ' הרב בעל ת"ה דתלי' להקל אלא גבי הא דאי הוי מל"ת או לא ויש טעם נכון לחלק בין הנושאים כדכתיב'. ואיברא דבההיא נדון דיעקב פארדו היה לי מקום לתרץ דברי הרב ז"ל משום דבעדות המל"ת הוזכר אי סי אפוגארון אי קון קיין יו מאש פלאטיק' טיניא' שי לייאמאוה יעקב פארדו וכיון דכתב שאמ' המל"ת סי אפוגארון הרי יש כאן עדות שטבע במשל"ס דאע"פ דלא הזכיר ששהה שם עד שתצא נפשו אמרי' דהכי הוא ומש"ה אמר איסי אפוגארון דברור לו ששהו שם עד שהות שיוכלו למות וכיון שכן הרי דינו הוי דאם נשאת לא תצא ולכתחלה לא תנש' וספק בדבר דרבנן הוי כל הספקות דקברתיו וגם הא דחזיוהו בשעתי' ומפני כן פסק שם להקל דכבר כ' הריב"ש בההיא תשו' דמכלוף סי' שע"ז ואם היה בכאן מי שמעיד בטביע' במשל"ס כראוי אז לא היתה אסורה אלא מדרבנן ואם היינו מקילין בה היינו מקילין בדרבנן גם אנו נאמר כן כאן דכיון דהוי ספקא דרבנן לקולא אבל בההיא דאשת ר' צדוק לא היה עד שמעיד על הטביע' וא"כ הוי ספק בדבר תורה ואפי' בההיא דיעקב פארדו עדיין אינו מספיק מה שכתבתי סוף דבר שקולא גדולה היא לע"ד:
נמצינו למדין בנ"ד דאיכא הנהו תרתי לריעותא דלא אמר קברתיו ואדרב' אמר לא קברתיו ואע"פ שאפשר ששינה אותו ממקום למקום מ"מ כיון דלא הזכירו והיה ראוי להזכירו ועוד דדילמא לא חזיוה בשעתיה נוסף על זה דאין כאן עדות ברור שלא הזכיר בפי' מיתה בדבריו ודאי דאין להקל כדמוכח מדברי הריב"ש והרבנים הנז' כדכתיבנא על כן לא מלאני לבי להקל על פי עדות זה:. אך אמנה אחרי כן הביאו לי עדות שנתקבל בב"ד כתוב וחתום וז"ל בלשון לעז והעד הוא ר' משה פיקורו ובה דבר קואנדו שי אבוקו איל נאביאו מי פאליי אין איל אי וידי אה שלמה קאגיג"י אין מידייו די איל אגואה קונבאטיינדו קון איל אגוא' אי דיזיינדו מי אפוגו מי אפוגו אקודימ אי נו פודיינדו מאש אואי קי דיזיא' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אי באותו פרק בולטי לה קאביסה אי נו לו וידי מאש קי לו קוברייו איל אגואה וחקרנו ודרשנו אם היה ביום או בלילה ואמר שהיה בלילה אמרנו לו ואיך ראית אותו והשיב אביא' לונאר קומו אין איל מידייו דיאה קי קון איל לונאר וימוש נוזוטרוש איל בארקו אי סיגימוש טראש איל אין טודה לה נוגו אנדובימוש פור אליי אי נו וימוש נאדה אי לה מאנייאנה טאנביין נון וימוש נאדה קי פואימוש קון איל בארקו אל נאביאו אי אלייגימוש קואנדו סי אקאבאנה די פונדיר איל נאביאו אינו וימוש ני פאליימוש מאש נאדה ני וימוש מאש פריסונה ע"כ: ואע"פ שלכאורה נראה מכאן שזה עד הוא מעיד על הטביע' כדינו מ"מ נסתפקתי בעדותו משום הא דכתב הרב ב"י בשם תשו' להרמב"ן שכתוב שם צריך לחקור וכו' ויש הפרש גדול בין זה לזה אפי' במים שאין להם סוף כי במעיד שטבע ממש ושהה עליו אם נשאת בדיעבד לא תצא כמו שאמרו בסוף יבמות ואם אינו מעיד אלא שנשברה ספינה לבד זה אינו כלום ואפי' נשאת תצא כי שמא ניצל ע"ג עץ או קורה כדרך שניצולים הרבה פעמים ע"כ משמע דבעינן עדות טביעה שכסוהו המים בפניו:
איברא שקשה קצת לזה מ"ש בגמ' בפ' האשה בתרא פעם א' הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה א' שנשברה והייתי מצטער על ת"ח שבה וכו' אמר לי דף של ספינה נזדמן לי וכו' אמרתי באותה שעה כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שיש להם סוף אשתו מותרת מים שאין להם סוף אסורה ע"כ ולפי דברי הרמב"ן דבמים שאין להם סוף דאשתו אסורה דאמרו חכמים היינו שראה שכסוהו המים ושהה כדי שתצא נפשו מה דמינן זה לספינה שנשבר' דאע"פ שזה ניצול לא ראה שכסוהו המים ולא שהה עד שתצא נפשו אבל שם דשהה עד שתצא נפשו וכסהו המים לא נאמר דניצול ולמה שבח דברי חכמים על כך ויותר קשה זה בעובד' אחרינא דאיכא התם בר"ע שראה ספינה המטרפ' בים ושבח ג"כ דברי חכמים ומה דמינן ספינה המטרפת דהתם לא ראה ששהה עד שתצא נפשו וכסוהו המים דמשמעות ספינה המטרפת הוא שעדיין לא נשברה והוי בחזקת שהוא קיים כדכתב הרמב"ן ומשום דבכאן ניצול לא אמרי' דהיכא דראה שכסוהו המים עליו ושהה עד שתצא נפשו דניצול ויש לתרץ דמ"מ ה"ק אע"פ שדבר זה היה זר בעיני שעברו עליו כמה גלים וניצול וכן בעובדא אחרינא שגל טרדהו לחברו והיה נראה זרות גדול ומ"מ ניצול ה"ה נמי התם אע"ג דהוא זר יותר אולי ניצול:
מ"מ למדנו דבעי' שראה שכסוהו המים ושהה עד שתצא נפשו ובהך סהדות' נסתפקתי שכתוב בו אי באותו פרק בולטי לה קאביסה אי נון לו וידי מאש קי לו קוברייו איל אגוא' אם זה שכתוב שם קי לו קוברייו איל אגואה היה דברי העד ששפט מדעתו אבל לא ראה כן וזה מוכיח הלשון שכתו' בולטי לה קאביסה אי נון לו וידי מאש משמע שכשחזר ראשו לא ראה כלום ושפט בשכלו שכסוהו המים או דילמא ה"ק אי נון לו וידי מאש והטעם מפני שראיתי שכסוהו המים ואמרתי יבא העד לפני ויפרש דבריו ובא לפני ואחר האיום והגזום אמרתי לו פירש דבריך ודע כי בעדותך תלוי להתיר ערוה חמורה ונמצאת ח"ו אתה מרבה ממזרים בישראל ופירש דבריו בפני ובפני ב"ד שהושבתי על כך שכוונתו היא שכשחזר ראשו ראהו אומר שמע ישראל וגו' וראה שכסהו המים ולא ראהו עוד אז אמרתי ודאי שעדות זה עדות שטבע במים שאין להם סוף כדינו דלמאי ניחוש לה אי מפני שהיה לאור הלבנה הא אמרי' בפ' האשה בתרא מעידין לאור הנר ולאור הלבנה וכתב הרמב"ם בפ"ג מה' גרושין כשמסתכלים בצורתו כדי להכירו להעיד עליו בודקים אותו ורואים אותו אפי' בלילה לאור הנר או לאור הלבנה ע"כ ואי משום שהיה עד שתצא נפשו אע"פ שלא נתבאר לנו בפי' שיעור כמה הוא למדתי מתוך תשו' הריב"ש בההיא דאשת מכלוף שהוא ג' שעות שכתב שם אבל מי שלא עמד ג' ימים אחרי מותו דהיינו משעה ג' שטבע אפשר דלא אמרי' ביה מתפח תפח ע"כ משמע דשיעור מיתה הוי בשעה ג' וכבר הזכיר העד בעדותו שהלך שם כל הלילה ולא ראה כלום א"כ ודאי דעדות זה הוי עדות שטבע במים שאין להם סוף כדינו ודינא הוי שלא תנשא ואם נשאת לא תצא וכיון שכן כל הספקות האמורי' לא הוי אלא במילתא דרבנן דהך איסור' דרבנן הוא ומקלינן בכלהו וכדכתב הריב"ש בההיא דמכלוף דאם היה עד המעיד שם שטבע היו מקילין אע"פ שלא היה שם קברתיו ולא חזיוהו בשעתיה כמו הכא דכבר נודע דבכל אלה הדברים יש מחלוקת בהא דקברתיו כבר נדחו דברי הרי"ף והרמב"ם אלא שבאיסור תורה ראוי להחמיר כדבריהם לא באיסור' דרבנן כי האי וכן בהא דחזיוהו בשעתיה איכא כמה מחלוקות כנראה מתשובת הריב"ש שם ומתשוב' הרב מהריב"ל והרב מהר"ר אליה מזרחי בפסקיו סימן ט"ל בעובדא דדוד פותו הקל בכל זה הרבה יע"ש ועוד דבנ"ד איכא סימן דכויה דהוי סימן קצת:
וגם הספק שנסתפקתי לעיל בלשון שלא הזכיר מת ודאי שמשמעות הבנת הלשון לפי פשטו הוא שמת אלא שאותו המשמעות רחוק הייתי מפר' להחמיר בשל תורה אבל השתא דחזר הדבר לאיסור' דרבנן ודאי דמקלינן סוף דבר בהא סלקינן ובהא נחתי' כיון דבעדות האחרון נתברר לנו דטבע במים שאין להם סוף כדינו יספיק העדות הא' להתיר כיון דלא נשאר כאן אלא איסורא דרבנן ותהיה האשה מותרת להנשא לפע"ד:
עוד נסתפקתי אם בדבר זה היה כאן ערמה מפני ששמעתי בו דינין וכבר נודע מ"ש נמוקי יוסף בשם הרשב"א וז"ל ואין לנו לחוש שמא תשכור גוי שיאמר כן מל"ת אעפ"כ יש לו לדיין לדקדק בזה יפה אם נראה בדבר רמאות הרשב"א ע"כ על כן באו בפני הזקן אבי האשה העגונה ואחיה ונשבעו בפני שבועה חמורה בס"ת שלא עשו ערמה ומרמה בענין כלל ומלבד זה אני מכיר לאיש הזקן נכבד מבני קהלתנו שהוא איש תם וישר ירא אלהים באופן שלא נשאר אצלי שום צד לחוש לעגן האש' העניה ואין כאן אצלי שום ספק ומבוכה ויהיו נא דברי אלה כנושא ונותן בהלכה לפני הרב הגדול מורי ורבי נר"ו כי חשבתי הוא יסכים ג"כ ודאי להתיר חבלי כבלי עגונה ומה' תהי משכורתו שלמה. נאם הק' אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: