אור ברסלב
שות לחם רב שאלה כ

שות לחם רב· רבי אברהם די בוטון

שאלה כ

שאלה יט

חתן שקדש בטבעת שהיו קבועים בו ב' מרגליות וקודם הקדושין הראה הטבעת לחכם אשר שם ונתן לו רשות לקדש יורנו מורנו אם כדין עשה החכם לתת לו רשות לקדש בו ועוד יורנו אם ראוי לחזור ולקדש' עתה בקדושין שאין בהם דופי כדי לצאת ידי ספק וכמ"ש הרב ב"י בא"ה סימן ל"א בשם הרשב"א גבי קדשה בטבעת מזוהב ושכרו כפול מן השמים:

תשובה ודאי דאין ראוי לעשות כן לכתחלה דהרי כתב ר"ת והביאו הטור בסימן הנז' והרא"ש בפסקיו והתוס' בפ"ק דקדושין דאע"ג דאמרו בגמ' שיראי לא צריכי שומא היינו חפץ ששומתו ידוע וכו' אבל אבנים טובות ומרגליו' וכיוצא בהן שאין בקיאין בשומתן וכו' צריך שומא ולכך נהגו העולם לקדש בטבעת בלי אבן. איברא דהרא"ש כתב דלא ברירא ליה מילתא דכיון דהעולם אין מזכירין הסכום בטבעת של קדושין אפי' שיהיה בו אבן לית לן בה דללישנא קמא דגמ' בכל דהו כ"ע לא פליגי דמקודשת וכל דהו ר"ל שקדשה סתם ומ"מ הר"ן ז"ל נתן טעם לדברי ר"ת ז"ל דיש שאינו שוה אלא מעט ואפשר שהיא סבורה כמה וכמה ובהא אפי' רבא מודה דאף ע"ג דאמר לה בכל דהו דצריכו שומא וא"כ ודאי לדבריו צריך ודאי שלא יהיה אבן ולא מרגלית בטבעת הקדושין גם הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכו' אישות כתב דדוקא שיראי שהאשה מחמדתן אינם צריכין שומא אבל דברי' אחרי' צריכי' שומא וכל זה כתב הר"ן שם בפ"ק דקדושין. איברא דאפשר דהרמב"ם לא קאמ' הכי אלא היכא דאמ' נ' ושוה נ' אבל היכא דאמ' בכל דהו דהיינו שקדשה בסת' מודה דלא צריכי שומא מ"מ מדברי ר"ת כפי מה שפי' דבריו הר"ן למדנו דטבע' שיש בו מרגליו' או אבן אין ראוי לקדש ואם קדש בו כתב שם הר"ן דלדעת רש"י אינה מקודש' ולדעת הרמב"ם מקודש' משע' השומ' ולא משע' הקדושין ואע"ג דלא נפקא לן מידי מהא פלוגתא לשיראי דהא איפסיקא הלכתא דלא צריכי שומא מ"מ נ"מ לענין דברים אחרים שצריכים שומא לדידן כגון מרגליות לדעת ר"ת ודברים שאין האשה מחמדתן לדעת הרמב"ם כן כתב הר"ן שם ועל כן יש לתמוה קצת על הרב המגיד בפ"ז מהלכות אישות שכתב סתמא דלענין דינא לא נפקא לן מידי מהא פלוגתא דרש"י והרמב"ם דהא נפקא לן לענין דברים שאין האשה מחמדתן כדכתב הר"ן מ"מ למדנו דאם קדש בטבעת שיש בו אבן או מרגלית לדעת ר"ת אינה מקודשת לפי מה שפי' רש"י ואפשר דאפי' שיפרש ר"ת כפי' הרמב"ם הדין כן דע"כ לא קאמר הר"ן דלהרמב"ם מקודשת משעת שומא אלא היכא דאמר, חמשין ושוה חמשין דבהכי איירי הרמב"ם ז"ל אבל בהא דמרגלית דנתן לה בסתם דסובר ר"ת דכשהוא נותן לה היא סבירה ששוה הרבה אפי' ששמאוה אח"כ נאמר דאינה מקודשת אפי' משעת שומא משום דקדושי טעות הוו דכשנתן לה היתה סבורה ששוה יותר מה שאין כן כשאמר לה ששוה חמשין ואשתכח הכי דאז ראוי לומר שתהא מקודשת משעת שומא משום דחמשין אמר לה וכן היה שלא הטעה אותה אם כן נמצא דלכולהו פירושי אין האשה הזאת מקודשת לדעת ר"ת:

אלא שמ"מ י"ל דלדידן מקודשת מספק משום הא דכתב הרשב"א בתשובה הביאה הרב בית יוסף שם דעכשיו נהגו בנות ישראל הצנועות שמכסות פניהן בשעת הקידושין ואין מדקדקים אם בפרוסה אם בתרקבא דדינרי איברא דהרא"ש והתוס' לא חילקו בכך מ"מ כיון דראינו להרשב"א ז"ל שכתב כן ודאי שראוי לחוש לקדושין אלו אפי' לדעת ר"ת ומ"מ הרי כתב הרשב"א שם שראוי לחזור ולקדשה אם כן בנ"ד ודאי דלדעת ר"ת לא די שאין ראוי לעשות כן לכתחלה אלא שאם קידש בטבע' שיש בו מרגלית ראוי לחזור ולקדשה ואע"ג דסברת ר"ת אינה מוסכמת מ"מ הר"ן כתבה והרא"ש לא פליג עליה בהדיא אלא שכתב דלא ברירא ליה מילתא וא"כ אני אומר בנ"ד שראוי לחזור ולקדשה בקדושין שאין בהם דופי וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ד מה' אישות דכל קדושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי וגדולה מזאת נראה מדברי ה' המגיד בפ"י מהלכות גרושין דאפילו ספק מגורשת דרצה להחזירה צריך לחזור ולקדש ואין לומר אוקמה אחזקתה שהיתה מקודשת והגם דמהר"י קולין בשרש קע"ב חלק על זה מ"מ בספק קדושין בנ"ד כ"ע מודו דראוי לחזור ולקדשה וכיון שכן אני אומר שיחזרו ויקדשוה בלא ברכה לרווחא דמילתא ומהיות טוב אל תקרי רע וכדכתב הריב"ש בתשובה סימן פ"ב וז"ל ולזה אם רצה הבעל לחזור ולקדשה בשעת נשואין לרווחא דמילתא הרשות בידו ואין מונעין אותו אבל לברך ברכ' אירוסין לא גם אני אומר בנ"ד דכיון שיש חולקים על ר"ת ואפילו לר"ת יש פנים לומר דהוו קדושי ספק כדכתיבנא א"כ ודאי שאין ראוי לברך ברכת אירוסין אבל לחזור ולקדש יפה הדבר בעיני הנלע"ד כתבתי:

הצעיר וקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה:

תוכן העניינים

שות לחם רב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה