אור ברסלב

שו"ת חידושי הרי"מ· יצחק מאיר רוטנברג (אלתר)

יורה דעה

אורח חיים

סימן א

שאלה במעשה שאירע בעגל שנמצא שהיה חסר כל העיגול והקולשי' של הורדא ולא נשאר רק השורש של הורדא וכל החריץ והיה לשורש ההוא תואר ורד כמו כל השרשים של ורדות. והשורש היה גדול בריוח כטרפא דאסא היינו כפרק אמצעי של אגודל. והחתיכה החסירה הי' נמצאת באונות כמו שכתב ברמ"א ז"ל סי' ל"ה. ורצה מורה א' לאסרו ושכנגדו חולק עליו ומתירו דבריהם יתבאר מתוך התשובה:

תשובה הנה אם נאמר בדין הב' ברמ"א סי' ל"ה ס"ב דיש מכשירין בתואר ורד בשורש כעובי אצבע אף שאין תואר ורד בראשה כו' דממילא די בשורש לחוד כעובי אצבע כמ"ש הש"ך ס"ק כ"א וכמ"ש הרב המתיר א"כ למה בדין הא' בחסר מקצת כו' יש לבדוק כו' אם נמצא כשר כו'. והא גם בלא החתיכה כשר. למה שפירשו כל האחרונים דדוקא ביש כטרפא דאסא ורק החתיכה להשלים התואר. ואין לומר דגרע מה שנמצא חתיכה החסירה דנראה דחסר כמ"ש הרב המתיר בשם תשובות ב"א. א"כ למה כתב יש לבדוק. וגם לשון אם נמצא כו' כשר הא בלא נמצא כ"ש דכשר. וכן בד"מ כתב ס"ק ג' דין הב' ביש תואר ורד בשורש כו' ולא תמה כלל ואח"כ ס"ק י"א הביא מ"כ דין הא' דחסר מקצת כו' וכתב שתמוה ואם קבלה נקבל. ומה התימא כיון שבלא החתיכה כשר. וברמ"א היה אפשר לפרש בדין א' דחסר מקצת כשאין תואר ורד גם בשורש שבמקומו היינו שאין לו תואר של שורש ורד ג"כ רק ע"י ההשלמה יעשה תואר ורד בצירוף. אולם הש"ך ס"ק י"ח כתב ועוד דגם בהנשאר יש תואר ורד וכדכתב הרב וכן י"מ כו' תואר ורד בשורש כו' ומשמע ליה להש"ך מדכתב וכן כו' דגם בדין א' מיירי ביש תואר ורד בנשאר בשורש כו'. היינו כמו שאינו מזיק שינתה מקומה מהחתיכה העודף על השורש כ' וכן שינתה תוארה בעודף כו' וא"כ למאי שהסכים הש"ך ס"ק כ"א להר"ץ דבשורש כעובי אצבע לחוד כשר. א"כ למה ליה לרמ"א הח' הנמצאת הא בל"ז כשר כנ"ל. וכן הר"ץ שכ' דנוהגין כו' בשורש לבד כשר והסכים הש"ך ז"ל. וס"ק י"ט הביא הש"ך הר"ץ לענין דינא כו' אבל אין נוהגין כן אלא כל שינתה מקומה מטריפין כו' וכ"כ מהר"מ דבדברי רמ"א משמע דלא ברירא ליה להכשיר והסכים הש"ך ע"ש. ואיך סותר כיון שדי בשורש. וצ"ל דסבר שזה גרע ע"י חתיכה הנמצאת שנראה שחסר וחתיכה זו משלים והוא שינתה מקומה. אך א"כ איך כתב הש"ך ונראה לי טעמא כיון שדבק לאומא כו' הוי לי' יתרת בעלמא ואין לעינינותא כלום ע"ש. ומשמע מאחר שאינו חושב חתיכה זו לורדא טריפה. ולמה הא די בשורש. ובר"ץ עצמו י"ל שאין תואר ורד בשורש. אולם הש"ך ז"ל ס"ק י"ח מפרש דברי רמ"א ביש תואר ורד בשורש ואיך הביא כל הדברים הסותרים:

והיה נראה לפרש דכיון שנראה שחסר בראשה גרע. ואף בלא החתיכה הנמצאת ניכר בהורדא שחסר בראשה דכן לשון האגור ורמ"א ע"ש אם חסר קצת מהורדא ואינה שלימה כדרכה להיות תחפש כו' ע"ש גם הלשון כפול. ומשמע דיש בזה ב' ריעותות אף שיש כעובי אצבע מ"מ נראה שחסר. וגם ע"י שחסר אין לה ממילא תואר ורד בראשה. ואף דזה וזה אחת הוא מ"מ יש חילוק. דהנה חסרה ורדא דטריפה גם להפוסקים דהג"מ מיירי בב' אבל חדא אית לכולהו מ"מ היכן מצינו שטריפה עכ"פ בכלל מילתא דרבא ליתא. וכן להר"ן בשם הברצלוני דעכשיו נשתנה ויש לכולהו מה בכך מ"מ אין להוסיף לדידן דיתרת מקמא כשר. וכבר תמהו הפוסקים. אולם הפשוט דהא לרמב"ם חסרון קמט וכו' ג"כ טריפה בכלל ריאה שחסרה ולדידן כ' כפופה ולרש"י חסרון אונא ג"כ מטריפות ריאה שחסרה הוא כיון דמקובל צורת הריאה בה' אונות וכשחסר א' הוי ריאה שחסרה. וראיות תוס' מדלא משני הכי כתב הכ"מ דלא חיישי לה. וע"כ גם לרש"י ז"ל כן דלישני בחסרון אונא כמו שפי' רש"י ורמב"ם באמת המשנה כן:

ולכך בורדא דכולהו אית להו הוי ריאה שחסרה ממילא דחסר מצורתה כמו מה' אוני כיון דאית לכולהו אנו רואין שחסרה וגרע מכ' כפופה. וזה לא הדר בריא כיון שחסר מתולדה. ושינתה תוארה ג"כ מה"ט טריפה לדידן דהא רש"י ז"ל כתב גבי חליף דב' קרומי ושט כו' דשניהם נטולים ממקום שראוים להיות וחשבינן שינוי המראה לנטול וחסר מתחלת ברייתה כיון דמקובל שצריך להיות חיצון אדום ופנימי לבן וכשהוא לבן אין זה קרום החיצון רק הפנימי ובשניהם לבנים ג"כ חסר החיצון ולא מצד לקותא דסופו לינקב ע"ש בפוסקים ובתשו' נודע ביהודה הוכיח דלרש"י ז"ל דוקא רוב נשתנה אבל אי חליף מיעוט כשר דכיון דהרוב כדרכו מורה שזה הוא קרום הראוי להיות ונגרר אחר הרוב ע"ש:

וממילא שינתה תוארה כיון דצורת הורדא מקובלת אמרינן בשינוי דהוי חליף שאין זה ורדא רק יתרת אונא כנ"ל (וזה י"ל טעם רש"ל שמחמיר בשינתה תוארה יותר משינתה מקומה ע"ש ביש"ש די"ל דהוי תרתי לריעותא דהורד חסרה ויש יתרת מקמא במקום זה עצמו דעל כל פנים ריעותא הוי להפוסקים דגם זה חשיב ב' לריעותא וגרע מחסרה ורדא לגמרי. וכ"ש להפוסקים דיתר כנטול עם מקומו עכ"פ מורה על קלקול כנ"ל. אבל שינתה מקומה אין ב' הריעותות במקום אחד דבמקום היתר אינו חסר כלל):

ומהאי טעמא א"ש דעת היש מכשירין ביש בהשורש תואר ורד אף שיש שינוי תואר בראשה מ"מ זה מורה שהוא ורדא כמו שם ברוב כן בורדא בשורש כעובי אצבע. ומה מזיק שינוי שבראשה ע"כ היא ורד כיון שיש לה תואר ורד בשורש כעובי אצבע. ודיעה האוסרת ס"ל דכל תואר הורד א' הוא וכשיש שינוי בראשה אין כל הורדא בצורתה הראוי לה ועדיין חשבינן לה נטולה כולה. וע"ז סמך רמ"א אמכשירין בתואר ורד בשורש כנ"ל דמכריע על כל הורדא שהוא ורדא וממילא אין כאן חסר כלל דאין השינוי תואר לקותא שנאמר דמקצת לקוי רק מטעם חסר כנ"ל:

וא"כ בחסר מקצת העיגול וכה"ג בראשה שנראה שחסר ממילא יש ב' דברים אחד שעי"ז אין לה תואר ורד ומורה שאינה ורד דצורתה מקובלת. וזה תלוי בב' דיעות הנ"ל מאחר שהשורש כעובי אצבע יש לה התואר ע"כ שהוא ורד ודי בכעובי אצבע כנ"ל. אך יש עוד ריעותא מצד החסרון עצמו דאף שאינה ככ' כפופה מ"מ כאן שצורתה מקובלת ממילא כמו כשחסרה כל הורדא דמטריפין מצד ריאה שחסרה מאחר דלכל הבהמות יש לריאה שלהם ורד. כן בחסר מקצת מהורד גם כאן מאחר שכל הריאות יש להם ורד שלימה עם העיגול בצורתה המקובלת וזו חסר ממנה הוא ג"כ בכלל ריאה שחסרה ומה חילוק בין חסרה כל הורדא או מקצתה. מאחר שלא הוזכר ורד בפ"ע בגמ' רק משום דכולהו אית להו הוי ריאה שחסרה וכיון דכולהו אית להו שלימה הוי ג"כ חסרה כנ"ל. ועל זה אינו מועיל מה שיש שורש כעובי אצבע דמה בכך אטו זה יכריע שאינו חסר מה שרואין שחסר הלא אנו אומרים שבאמת הוא ורד רק שחסר מקצת ממנה ולכך בלא ההשלמה היו טריפה ורק מצד חתיכה הנמצאת דהכי רביתייהו שחסר כאן ומשלים כאן כו' וזה שכתב האגור הלשון שחסר קצת ואינה שלימה כדרכה להיות כו' ומדוקדק למ"ש דמאחר שדרכה להיות שלימה שוב הוי חסרון והוי ריאה שחסרה כמו כל הורד כנ"ל וכתב שמשלים הח' ובדין זה תמה עליו הרמ"א שישלים בצד אחר ואע"פ כן כתב אם קבלה נקבל כו' ומיושבים כל דברי הש"ך ז"ל שדחה דברי מהר"ל שוחט שדייק מזה דלא בעי תואר ורד דאף שהחתיכה משלים מכל מקום אין לה תואר ורד ודחה דע"י הצירוף יש תואר ורד וכיון דהכי רביתייהו אין כאן ריעותא דשינתה תוארה. ועוד דהא בהנשאר יש תואר ורד וכיון דאין כאן חסרון דמשלים החתיכה אם כן שוב רק משום התואר שוב די בשורש כעובי אצבע כמ"ש הרמ"א וכן כו' וא"כ אף שנאמר דעל ידי הצירוף עדיין אינו תואר ורד מכל מקום השורש כעובי אצבע בתואר ורד מורה שהוא ורד ואין מזיק השינוי דבעודף כנ"ל:

ומסופק הש"ך בגסה והביא הר"ץ שגם בגדיים וטלאים אין המנהג רק כל שינתה מקומה מטריפין ואף שא"צ תואר ורד מ"מ כיון שחסר וטריפה בלא ההשלמה ממילא מתכשר רק ע"י החתיכה חשיב ליה שינתה מקומה וכן בתורת חיים שהביא הש"ך בשמאל כו' והש"ך דחה כיון דהשורש עומד במקומו כנ"ל. ושפיר כתב הש"ך בשם הר"ץ ס"ק כ' הטעם להטריף דהח' יתרת הוא ואין שייך להורד וטריפה כנ"ל. וס"ק כ"א הש"ך בשם הר"ץ בנתקטנה העינונותא רק השורש ניכר כו' נראה דהיינו שאינו ניכר שום חסרון כלל רק שהיא קטנה ואף שאין לה העיגול רק השורש כעובי אצבע או כטרפא דאסא לדידן כתב הש"ך דכשר כיון שיש שורש הרי כל הורדא קיימת כו'. והיינו כיון דדי בתואר השורש אף שאינה עגולה בראשה ומה דכל הבהמות אית להו ורד היינו כטרפא דאסא דבהכי סגי שוב העודף לא מיקרי חסר כשאינו ורק התואר חסר והא התואר אינו מזיק בראשה דמ"מ ורד הוא ויש כאן כטרפא דאסא וכמו לרמב"ם בקמט טריפה וכשהיה כל הריאה קטנה כשר דאין כאן חסרון ולכך קרי ליה כאן נתקטנה אבל שלימה משא"כ בדינים שלמעלה שגדולה ונראה חסר מקצת:

ולפי פי' הנ"ל בנראה שחסר ונמצא חתיכה כדין הא' אף שיש שורש קשה להקל נגד הש"ך בפרט בגסה ובודאי שקשה לסמוך על סתימת הת"ש בלי ראיה נגד הש"ך שהוראותיו מוסמכים. ובדין שהרמ"א כתב שתמוה רק אם קבלה נקבל ואפשר שגם רמ"א דוקא בגדיים וטלאים קאמר:

אמנם נראה לפרש עוד דהא רמ"א ז"ל מצא כתוב דין הנ"ל דחסר כו' אם נמצא חתיכה כו' סתם ואפשר לפרש ביש תואר ורד בהנשאר ואפשר לפרש באין תואר ורד רק על ידי חתיכה המשלימה. וא"כ זה תלי' אי ס"ל להך מ"כ דין הב' דסגי תואר ורד בשורש לבד אם כן ע"כ דמיירי באין תואר ורד בנשאר דאל"כ גם בלא נמצא החתיכה כשר. וע"כ דגם בזה מכשיר בהשלמה. וע"ז תמה רמ"א. אבל אי לא ס"ל כי"א של דין ב' רק דלא מהני תואר ורד בשורש לבד. שפיר יש לפרש המ"כ הנ"ל ביש תואר ורד בהנשאר שורש ואעפ"כ צריך לההשלמה שיהיה תואר ורד גם בראשה ע"י החתיכה כנ"ל. ולכך סתם רמ"א ז"ל דין הא'. אם חסר מקצת כו' וכתב וכן אם יש תואר ורד בשורש כו' להורות דגם דין א' מיירי שיש בהנשאר תואר ורד כמ"ש הש"ך בזה סומך על המ"כ להכשיר דבאין תואר ורד בהנשאר אי אפשר לסמוך להתיר דלמא הך המ"כ אינו סובר כי כי"א של דין הב' ואם כן מיירי רק ביש תואר ורד בהנשאר וא"כ אין שום דיעה להתיר באין תואר ורד בהנשאר וע"י השלמה כנ"ל. ורק ביש תואר ורד בהנשאר שפיר כשר ממ"נ כמ"כ הנ"ל ע"י ההשלמה בין אי ס"ל כדין הב' או לא. ואח"כ כתב וכן י"מ ביש תואר ורד בשורש כעובי אצבע וזה לא נלמד מדין א'. וכן בדין הב' כתב הש"ך ור"ץ דגם בשורש לבד כשר ביש תואר ורד. ומ"מ לא קשה בדין הא' למה ליה אם נמצא הא כשר בלא החתיכה. דהא לדיעה זו באמת ע"כ שם כשר באין תואר ורד בהנשאר. רק דמ"מ לא סמכינן להתיר מספק כנ"ל שמא לא ס"ל למ"כ כי"א אלו. ומיושב מ"ש מהר"מ דלא ברירא ליה לרמ"א להכשיר בהשלמה אף שכתב להדיא יש להקל כו' ועכ"פ קאי אב' דינים האחרונים. ולמ"ש היינו דהא קצת משמע מרמ"א כיון שפוסק כדין הב' דסגי תואר ורד בשורש ממילא דין א' דהשלמה באין תואר ורד בשורש רק על ידי החתיכה. אך מדכתב וכן כו' משמע דמיירי גם בדין הא' ביש תואר ורד כמ"ש הש"ך. מזה דייק מהר"מ דלא פסיקא ליה להקל לסמוך על ההשלמה היינו גם באין תואר ורד בהנשאר וכמ"ש לעיל דילמא לא ס"ל להמ"כ כי"א הנ"ל. ולכך אף שהביא דין ההשלמה סתם ליה ולא פסיקא ליה להקל רק ביש תואר ורד בהנשאר. ולכך ש"ך ס"ק י"ח דחה דברי מהר"ל שוחט שרצה להוכיח מדין השלמה דא"צ תואר ורד גם בשורש דמשמע ליה דאין בנשאר תואר ורד מהוכחה הנ"ל. דא"כ גם בלא החתיכה כשר לדין הב'. ודחה ש"ך מב' טעמים. א' דעל ידי צירוף יש תואר ורד. ואי מיירי באין תואר ורד ג"כ אין ראיה. ועוד דגם בהנשאר יש תואר ורד כו'. היינו שאין רמ"א סמוך על המ"כ רק ביש תואר ורד בנשאר וכדכ' וכן כו' ואיך ילמוד מזה לסמוך על שינתה תוארה בשורש כו'. וס"ק כ' כתב הר"ץ דאין נוהגין לסמוך על דין השלמה לחוד שיהיה כשר גם באין תואר ורד בשורש רק כל שינתה מקומה מטריפין. דכיון דאין תואר ורד בשורש רק ע"י החתיכה קרי ליה שינתה מקומה. וכתב הטעם דאין החתיכה שייך לורד ושוב אין לה תואר ורד כנ"ל. וכתב דגם רמ"א לא ברירא ליה להכשיר מצד ההשלמה לחוד באין תואר ורד בשורש כו' רק ביש תואר ורד. ואח"כ ס"ק כ"א כתב ר"ץ דנוהגין להכשיר כדין הב' בלא השלמה ג"כ כיון דהשורש יש לו תואר ורד כשאר שורש והסכים הש"ך. ומיושב מה שסתם הת"ש להתיר גם בגסה דכיון שיש תואר ורד בשורש א"צ להשלמה כנ"ל:

אך עדיין אין מדוקדק כל הצורך מאחר דס"ק י"ח משמע דפשוט לש"ך דרמ"א מיירי ביש בנשאר תואר ורד איך הסכים להר"ץ אח"כ ס"ק כ' וכתב ארמ"א לכאורה גם בגסה כו' הא מסיק בנתקטנה דכשר ואף בלי החתיכה ודנימא דגרע ע"י החתיכה הוא דוחק דהא כתב שאין החתיכה שייך כו'. וזאת נראה יותר דלא כספר ראש אפרים רק דש"ך מפרש דין א' באין בשורש כטרפא דאסא וצריך ההשלמה להשיעור ג"כ. ואין תימה כיון דמה דחסרה ורדא טריפה לדידן הוא רק משום דכולהו אית להו וחסר כו' ממילא כיון דהכי רביתייהו שימצא החסרון במקום אחר שפיר כשר. וא"ש שכתב רמ"א שמ"מ תמוה ואם קבלה נקבל וכתב כן בש"ע. וכן משמע ס"ק י"ח שכ' וכ"כ מהר"מ כו' ע"ש. ומ"מ משיג על מהר"ל שוחט. דבהנשאר יש תואר ורד אף שאינו כשיעור מ"מ התואר יש ומורה שהוא ורד ונראה שחסר ומשלים החתיכה ועוד יש כעובי אצבע ואינו טרפא דאסא דלענין השורש מהני כמו במעים וסגי בתואר כעובי אצבע ולענין השיעור עדיין אינו רק פ' ב' של אגודל. ומשלים החסרון. וכן משמע לשון הש"ך בהנשאר ע"ש. וכן ס"ק י"ט דבעי התורת חיים לאסור בשמאל משום שינתה מקומה וכן ס"ק כ' הר"ץ אין נוהגין אלא מטריפין כל ששינתה מקומה א"ש מאחר שחסר להשיעור וצריך להח' קרי ליה שינתה מקומה ומסכים הש"ך. ואח"כ בנתקטנה כ' שפיר דכשר היינו בטרפא דאסא לדידן דבזה מודה רמ"א גם בגסה. ונראה דהר"ץ מחולק בזה עם הרמ"א כפי מה שהביא בית אפרים לשון ר"ץ שכ' דח' הנמצאת חשבינן ליתרת ולא להורד ור' משה איסרלס אמר טעם אחר משום מה שחסר כאן משלים כאן כו' ואם קבלה נקבל ע"ש שכן לשון הר"ץ. ונראה שהוא מפרש דאין חושבין הח' הנמצא להשלים רק יתרת בפ"ע ומ"מ כשר ממילא לטעמו ע"כ מיירי המ"כ דוקא ביש טרפא דאסא בשורש הנשאר ומפרש אם נמצא כו' דבלא הח' ג"כ כשר דא"צ תואר ורד בראשה. רק החתיכה המורה שהוא השלמה לורדא יאסור דהוי שינתה מקומה ע"ז אמר דחשבינן ליתרת ואינו כלל להורדא ממילא כשר. וממילא באין טרפא דאסא טריפה. ורמ"א אמר טעם אחר דכך אורחיה להשלים החסרון ולטעמו כשר גם באין טרפא דאסא וע"ז כתב הר"ץ דאין נוהגין כן אלא כל שינתה מקומה אסור ואין מתירין כסברת הרמ"א שיהיה כשר גם באין כטרפא דאסא דצריך הח' להשיעור וממילא הוי שינתה מקומה אלא נוהגין לאסור. רק בנשאר כטרפא דאסא שפיר מתירין דאז לא שינתה מקומה וחסר התואר בראש אינו מזיק. והר"ל שוחט היה רוצה להוכיח מרמ"א דמכשיר גם באין תואר ורד כלל דהא רמ"א בתורת השלמה מכשיר וגם באין טרפא דאסא ומה מהני השלמה מ"מ אין תואר. ודחה הש"ך דע"י צירוף יש תואר ועוד דעכ"פ בהנשאר כו' כמ"ש לעיל ובזה הסכים הש"ך לר"ץ לאסור. אבל ביש שורש כטרפא דאסא הסכים להר"ץ דמיקרי כל הורד קיים וכשר ומיושב שסתם הת"ש ביש כטרפא דאסא להכשיר אף בגסה דגם הש"ך ס"ל כן כנ"ל:

הנה יש לשניהם המתיר והאוסר על מה לסמוך. ומי שחלה הוראתו מקודם אין לסתור הוראתו לענ"ד. את הנלע"ד כתבתי הק' יצחק מאיר:

סימן ב

ז' אלול תרי"ד לפ"ק.

לכבוד אהו' הרב הגדול החריף ובקי החסיד מוה' חיים דוד נ"י אב"ד דק"ק בענדין:

על דבר השאלה שנמצא על הריאה נקודות אדומות שכ' בשמ"ח שצריך לבדוק אחר נקבים ונמצא לפעמים קטנים מאוד בקרום עליון ומחמת שהנקב קטן א"א לבדוק במראית עין אם לא ניקב גם הב' ובודקין בפושרין ואינו מבצבץ. הנה הגם כי לא היה חפצי להשיב בזה כי ידעתי בזה שיש רבנים אוסרין ויש מכשירין וכבר קרה לי בכיוצא בזה שמביא למחלוקת. עכ"ז לבל יראה שאיני חושש להשיב לרו"מ ובאמת כבוד ת"ח יקר בעיני. אכתוב לא להלכה ולא למעשה רק מה שיש לצדד בקצרה. מ"ש רו"מ שנ"ל ברור להטריף ואינו מועיל שום בדיקה דאף דבכל מראה אדומה תולין בדר"נ שעדיין לא נבלע היינו אם אינו כנגד הנקב אבל אם הוא כנגד הנקב תולין שהוא מחמת מכה שבקרום העליון וכמו בכל ק"ד שנגד הנקב כו' בתב"ש סי' ל"ח ס"ק ט"ז ול"ש ס"ק י"ב שכתבו דאף דבכל מראה אדום לא אמרינן כלל שהוא מחמת שנצרר הדם רק תולין בדר"נ מ"מ ביש מכה בדופן לא תלינן בדר"נ כו' ולפ"ז גם כאן שהמראה כנגד הנקב כו' עכ"ל:

ולענ"ד אינו ענין לזה. דלא דברו במראה אדומה רק בקרום עליון קיים שאינו אדום אבל ביש נקבים בקרום עליון והתחתון קיים ומפורש בש"ס חולין דף מ"ו כאהינא סומקא א"כ במקום שניקב קרום עליון ראוי להיות נקודות אדומות מחמת שנראה קרום התחתון ואין כאן שום ריעותא מחמת המראה. ומה שהאודם נכנס לבשר הריאה קצת אין זה קורט דם. ומ"ש רו"מ בצ"ע הוא פשוט לבעל פ"מ ותשובות חוט השני סי' ס"ט דלית דחש לאדמומית בעלמא ודייק מלשון הרמב"ם ורש"י ומרדכי ושאר פוסקים ע"ש. ונדחה מ"ש רו"מ דהחוש מעיד שהנקודה מחמת הנקב ושלטא הלקותא מתחת לקרומים דאין שום הוכחה דרק מחמת שניקב קרום העליון אדום הנקודה. ומה"ט צריך לראות אחר נקבים שמסתמא הוא מחמת שניקב עור העליון ממילא צריך לראות אם לא ניקב גם התחתון. וממילא סגי בנפיחה ככל ניקב זה בלא זה. ומ"ש לחוש שמא טיפת דם נכנס בקרום ב' מס' ב"א. לענ"ד אין לחוש בדבר המפורש בש"ס וכל הפוסקים ניקב זה בלא זה כשר. וזה זמן רב טרם ראיתי ס' ב"א פירשתי הש"ס האי ריאה דאיגלדא כאהינא סומקא למה ליה הך סימנא. דקמ"ל דאף דאדום לגמרי לא דמי לוושט לפירש"י ול"ח לניקב דבדיקת ריאה בנפיחה מוצא מחשש זה. וי"ל דמזה למד בה"ג והוא דלא מפקא זיקא דאי לא היה צריך בדיקה למה נקט מה שקרום ב' אדום ולא היה רבותא כלל. ובנצרר הדם ממש נגד הנקב בקרום עליון יש לעיין דהגם דברש"י מפורש דגם נצרר הדם כשר וכן ברי"ף ורשב"א ומה שהקשה בת"ש סי' ל"ח ס"ק ט"ז מדרבא מכשר אדומה מדר"נ מוכח דאם בא האודם מחמת צרירת דם טריפה ע"ש. ולענ"ד לא קשה כלל דמייתי מדר"נ שדרך להאדים ע"י שלא נבלע ואח"כ נבלע ומתפשט הדם באבריו כן צרירת דם שנאסף למקום א' כמ"ש רש"י הדרא בריא וסופו להתפשט ולהבלע בריאה. והרא"ש ז"ל בשם רבינו אפרים הוא שהזכיר החילוק בין מתולדה לא נבלע ע"ש. אבל כל הפוסקים לא ס"ל כן דמ"ש התב"ש דהרא"ש ס"ל דכל הפוסקים ס"ל דכשבא ע"י צרירת דם טריפה. לנידן דידן א"א להעמיס דבריו כלל בלשון רש"י ורשב"א ובפרט ברי"ף ז"ל שהביא שקלא וטריא דש"מ מ"ש מקצתה ומסיק ל"ש וכשרה מדר"נ ודחה פי' ר"ח דטריפה כאלו מפורש בא להוציא מפי' הת"ש דגם ע"י צרירת דם כשר. ומ"ש התב"ש דמצינו כזה בשבת ושבועות לענ"ד לא דמי כלל דשם דחו ל"ש שאין חילוק או פירוש דאי חייב בכל גווני חייב ואי פטור בכל גווני פטור אבל לא כזה שמתחיל לחקור בין מקצתה בין כולה בנצרר ומסיק ל"ש וכשרה ולא בנצרר כלל. עכ"פ גם הרא"ש ור' אפרים שפירשו מחמת מכה בדופן משמע דצרירת דם בבשר הריאה אינו מזיק רק כשמבחוץ. מ"מ בענין דידן שניקב עור העליון דטריפה כמו קורט דם. דהא רמ"א כתב סוף סי' מ' נצרר הדם בעובי הבשר ה"ה בקורט דם ע"ש. מ"מ הוי להו להפוסקים לפרש זה בניקב קרום העליון דמטריף כשנצרר הדם בריאה בבשר וגם למ"ש הרא"ש פי' גיד הנשה בישרא דאסמיק שהוכחה מחיים ונתקבץ הדם שם והאדים הבשר וכ"כ הר"ן אדום ביותר ע"ש. ולמה דחה הרא"ש חילוק א' בין האדומה ביותר. דהא ודאי דלא נבלע מתולדה דלא שכיח. ול"ל לפרש מ"מ בדופן ולא שרואין שבשר הריאה אדום במקום הזה. הגם שיש לדחות מ"מ משמעות פשט דבריהם דאינו מזיק מבפנים ואפשר כמ"ש בש"ס פ' השוחט בחותך בשר מבית השחיטה קודם שתצא נפשה מלחו יפה יפה ע"ש בתוס' דגרע מאומצא דאסמיק שע"י שחותך ועדיין חי' נבלע הדם ע"ש ובש"ע סי' ס"ז ס"ג וא"כ כיון דחיי ריאה תלוין בקנה י"ל שע"י שחיטת הקנה שהוא לענין הריאה כחותך קודם שתצא נפשה יבלע הבו הדם בבשר ואין ריעותא האודם בבשר הריאה כשאינו מגיע לקרומים. אך לא מצינו זה בפוסקים. וכשנצרר ממש אין להקל כלל. גם מ"ש רו"מ שכשמונח בפושרין זמן מועט מתלבן ומבצבץ זה ודאי מחוייבים לעשות ומ"ש רו"מ בענין ניקב קרום עליון על לבושי שרד ובית אפרים שכתבו דאין הבדיקה מעכב דיעבד איני רגיל לעיין בדבריהם. אולם מה קושיא ע"כ מחזיקים דברי תב"ש רק לחומרא וכמבטל איסור כשאפשר לעיין ואינו רואה משא"כ באי אפשר דאם היה החשש מדינא למה לא יבדוק בנפיחה עכ"פ וכן מה שהאריך רו"מ בענין נשחטה הותרה המלא בספרי הפוסקים ולא יכיל כמה גליונות והי' זה אתו ברכה ושלום כנפש דו"ש הק' יצחק מאיר:

סימן ג

ב"ה יום ג' ויגש תרי"ב ל' ווארשא.

לכבוד אהובי ידיד נפשי הרב המופלג חריף ובקי החסיד מ' לוי יצחק נ"י:

מכתבך קבלתי ולא היה פנאי להשיב מיד. על דבר ריאה סרוכה לשומן הלב ובסירכא שורייקי דדמא היינו שבתוך השורייקי דבר לח אדום כמו דם. ואמר השו"ב שמקובל שמשמשין בה ומניחים וחוזרים לראותה ונמצא הסירכא מתלבנת וקולפין אותה ובודקין בפושרין כשאר סרכות. ומעלתך כתב שכולם הסכימו לט"ז סי' ל"ז ס"ק ג' דודאי טריפה:

והנה לשון הט"ז הסירכא הי' מלאה דם כו'. נתמלא כל סביביו כו' ולמה לו אריכות זה משמע קצת דדוקא קאמר. דלכך כתב שמסמפונות בא. וגם בזה מבואר מלשונו דספק הוא. והיינו כמו תרתי לריעותא דא' מורה על השני. כן בעוברת ע"י מיעוך אף שמורה דהפשטת ליחה מדעוברת. מ"מ בקרום הנעשה ע"י הפשטת ליחה דחשיב ריר אינו מצוי שיהיה בו דם. ומורה דמריאה נגד הוכחה דעוברת. ונשאר סירכא שלא כסדרן דטריפה. וא"צ להגיה כלל בט"ז ע"ת א"ל הוא איכא למימר דאינו הפשטת ליחה דדם זה בא וכו' היינו דמסלק הוכחה דעוברת שיהא ודאי הפשטת ליחה כו'. וממילא בתלוי' עוברת ע"י מיעוך שיש ב' הוכחת שהפשטת ליחה מדלא נסרכה למ"א ומדעוברת י"ל דעדיף מהוכחת הדם כמו בתלויה מבועה עוברת ע"י מיעוך דמשמע מט"ז ס"ק ב' להכשיר. לזאת הניח בס' בית אפרים ס"ק קי"ג בצ"ע דעת הת"ש. וכתב משום דט"ז כתב דגרע מתרתי לריעותא א"כ מה שנמצא דם טפי רגלים לדבר מתלויה בבועה ע"ש. ולענ"ד אינו הוכחה דכוונת הט"ז דגרע דתרתי לריעותא אין הבועה מורה שהסירכא אינו הפשטת ליחה רק קלקול בריאה וממילא חושבין לסירכא גמורה נגד הוכחה דתלויה כ"ש בזה דהוכחה דדם נגד הוכחה דעוברת כנ"ל. אבל מ"מ י"ל דלא עדיף רק נגד הוכחה א' כנ"ל. אולם מ"מ דבריהם נכונים דהגם שיהיה הפי' כן בט"ז מ"מ שוב אין ללמוד עכ"פ ממה שמכשיר הט"ז תלוי עוברת מבועה שנכשיר תלויה עוברת עם דם מאחר דגרע כנ"ל. ומ"מ י"ל דדוקא דם ממש כלשון הט"ז אבל אותן שורייקי אפשר שימצאו גם בקרום הנעשה מהפשטת ליחה דניהו דדם הרבה משמע מגמ' דאין דרך להיות בקרום דבריאה שהאדימה ונצרר כו' הספק רק על דם שבפנים לא מהקרום עצמו. מ"מ הא קורט דם מבואר סי' ל"ו דכשאינו נגד המחט כשר עכ"פ מצוי להיות על הריאה. וא"כ כמו שמחלקים התב"ש ובית אפרים במ"ש ט"ז סי' ל"ט ס"ק כ"ג בועה בשיפולי שתלוי כפתור ומוגלא דא"נ בשיפולי כשר אף דהמוגלא מורה כו' ומחלקים שם בין כפתור קטן ע"ש כן י"ל לענין דם. אולם שוב יש להוכיח מש"ס שם דאין חילוק בין רב למעט דא"כ מה פריך מ"ו ע"ב ארבא בריאה שהאדימה מקצתה כשירה כולה טריפה מ"ש כו' אי ל"ח שרצים כו' נצרר הדם כו' וברש"י שם דא"כ י"ל בכולה דל"ש שיהיה נצרר מדם הקרום עצמו וע"כ מצרירת הדם שבפנים וע"י כן האדים עור החיצון ממילא גם הפנימי ע"כ לקוי וטריפה משא"כ מקצת יכול להיות שנצרר הדם שבקרום עליון עצמו אל מקום א' וא"כ לא לקוי רק החיצון דהפנימי בלא זה אדום ולא מחזקינן ריעותא על הפנימי כמו שכתבו הפוסקים בושט וקורקבן בע"י חולי דלא חיישינן לקרום הב' ואף בלקיתא באין כולו לקוי. מכ"ש כאן דמסופקין על הדם שנצרר שי"ל בתר קורבה שהוא מקרום עליון עצמו לא מבפנים משא"כ בכולו. ומוכח דגם מקצת לא תלינן בדם שבקרום וחשיב רוב ומצוי שמבפנים בא. א"כ נראה דסרכא תלויה עם דם אף מועט שעוברת ע"י מיעוך יש להטריף. אולם בדבוקה ניהו דלסברת הט"ז גרע מתלויה דהוכחה מדם שאינו ליחה נגד מה שעוברת ע"י מיעוך כנ"ל וממילא סרכא שלא כסדרן היא דטריפה. אולם זה במיעוך שהיה נהוג אז דהוי ראיה מה שעובר שהיא כריר וליחה שפיר הדם מורה דאינו הפשטת ליחה. ובדבוקה א"ל משום דעובר שאינו מהריאה דגם אם מצד הב' שדבוק ג"כ לא היה ראוי להיות עובר במיעוך וממילא מדיש דם ע"כ שבא מאיזה מקום פנימי לא ליחה וריר. ושוב דינו כשאר סרכא שאינה עוברת שלא כסדרן דטריפה אף שיש ספק אי מריאה או ממקום הב' כנ"ל. אמנם עכשיו דא"י כלל מיעוך הנ"ל איך היה רק קילוף והוא עפ"י הג' מ' סענדיר והסכימו האחרונים לבושי שרד ובית אפרים ובאמת נכון שהוא קרום כמעשה דריינוס או בשר בלוי וכה"ג א"כ אין הקילוף מורה שהוא הפשטת ליחה רק שאינו מהריאה כיון שנקלף כולו ולא נשאר דלדול א"כ אין הוכחת הדם עומד כלל נגד הוכחת הקילוף שאינו מהריאה. דנשאר הוכחת הקילוף או דמהקרום הפרוס הסירכא והדם. ואי אין דרך דם להיות בקרום הפרוס א"כ ע"כ משומן הלב הסירכא. וככל סירכא שלא כסדרן דמדינא טריפה ואעפ"כ סומכין על הוכחת הקילוף דאינו מהריאה כנ"ל. ובדם הרבה אפשר שזה מורה ודאי דמסמפונות הריאה כמ"ש הט"ז וגם הוכחה הנ"ל מגרע משא"כ בשורייקי י"ל כנ"ל:

עוד נראה דאם נסרך לשומן הלב היינו היורד בין ערוגות הריאה ללב ובזה מבואר ססי' ל"ד דרגילים להיות בו נקבים קטנים והיינו רביתייהו וכתב ב"ח וש"ך ז"ל שהן פיות הסמפונות ע"ש א"כ סברא טובה לומר שמאלו הסמפונות הדם בסירכא כיון שעובר בקילוף מהריאה:

ויש להוסיף טעם להקבלת השו"ב למשמש עד שמתלבנת דתלינן כיון שמלבן ע"כ אם היה דם ממש בסירכא מה שנתלבנה היא בשביל שחזר הדם למקורו למקום שהסירכא יצאה משם. וא"כ שוב אח"כ שקולפין ובודקין מהני שוב הבדיקה דאם חזר הדם לסמפונות הריאה ודאי דהיה מבצבץ דברגע זו לא נסתם. ויש הוכחה דחזר הדם למקורו לשומן הלב או לקרום הפרוס כנ"ל. גם לכאורה מה דחשש בקילוף דידן הוא רק שמא זה קרום העליון שנקלף וא"כ י"ל בשלמא ט"ז לטעמיה דגם בנגלד אין אנו בקיאין בבדיקה אבל הש"ך ז"ל שכתב סי' ל"ו ס"ק ט' דבנגלד בקיאין דכיון שנגלד אם היה נקב בקרום הב' היה מבצבץ הרבה והיה ניכר ע"ש וכן נוהגין א"כ י"ל דשפיר סומכין על הקילוף ממ"נ אם קרום פרוס כשר ואם זה קרום העליון שנקלף שוב מהני הבדיקה גם לדידן דהיה ניכר כיון שנקלף כנ"ל. אך י"ל דכוונת הש"ך ז"ל רק דאם היה הלקותא גדולה כ"כ שמחיים נגלד היה ניכר גם בקרום הב'. אבל לא בקליפה דקולפין. וראיה דא"כ במה דלא מהני הבדיקה שאין בקיאין במחט וכה"ג יקלפו עור החיצון ויבדקו. וע"כ כנ"ל. הגם שיש לדחות קצת דחי' זו מ"מ נראה כן:

וא"כ נראה דאם השו"ב מקובל זה משו"ב נאמנים ובקיאין אפשר דאין לסתור קבלתם בנסרך לשומן הלב כנ"ל בפרט דהרבה פוסקין מקילין בנעניעו ע"ש ואם מסברת הלב אומרים כן נראה דאין לחדש קולות שלא נמצא בפוסקים דהקילוף ג"כ קולא גדולה. ואפשר דסומכין על הקילוף רק בצירוף שמא הפשטת ליחה משא"כ בדם. גם אפשר דיצא להם בטעות ממ"ש הט"ז ססי' ל"ח בריאה שהיה על גבה חוט א' עב כב' חוטין כו' והיה בראש החוט כו' שהיה בו דם כו' וחתכתי עד שיצא הדם לראות אם ישתנה ללובן כו' ע"ש והולידו מזה אם לא חתך והיה משתנה ללובן היה כשר. וזה טעות דשם בתוכו היה תחת הקרום ע"ש בפוסקים. אולם אם ע"י משמוש משתנה ללובן וא"י אם יש בו דם כלל נראה דכשר. הנלע"ד כתבתי וימחול כבודו לשאול עוד לאיזה רב מפורסם כי לא למראה עיני אשפוט רק למשמע אוזן וצריך בקיאות במראית עין כי אולי יש להבחין שאין אלו כסירכא שיש בתוכה דם והיה זה שלום כנפש ידידו דו"ש הק' יצחק מאיר בהרב מור"י ז"ל:

סימן ד

תשובה שניה על ענין הנ"ל שמצאתי בין הכתבים:

ב"ה יום ג' וירא תרי"ג לפ"ק. לכבוד אהו' ידידי הרב הגדול חריף ובקי החסיד מוה' אברהם דוד נ"י.

אחד"ש הנה מכתבו מזמן רב נתן לי ידידינו ר' משה נ"י שבוע העברה. והגם כי לדעתי הכל מבואר בכתבי הראשון עכ"ז לבל תחשוב שאיני חושש להשיבך הנה אכתוב בקיצור. מה שלפעמים אתה כותב שהשורייקי הולך מאחרי הקרומי הריאה היינו מתחת הקרומים מבואר היטב בדברי שטרפה וגם רחוק שלא יבצבץ. אולם מ"ש שהשורייקי בסירכא ומתאימות לקרום הריאה. והיינו שכשקולפין הסירכא מעל הריאה נקלף עם השורייקי ונשאר הריאה עם ב' הקרומים שלה שלם ויפה בזה כל דברינו כי השו"ב אומרים שניכר להם שהשורייקי הם בקרום עצמו לא מבפנים ע"ז כתבתי. שהט"ז אינו מחשיב לודאי טריפה וא"צ להגיה רק וא"ל היא ואיכא למימר דאינו הפשטת ליחה. או שהיה כ' עוד ל' ואל"ל והפי' ואית לן למימר וחסר המדפיס ל' א' שהיה נראה לו כפול. והגם שפר"ת כ' ודאי. לא היה לפניו מהט"ז רק מה שלפנינו. ואם נרצה להגיה לא נדע שום דין כראוי. ורק סברת הט"ז כן שגם אולי ימצא בקרו' שמהפשטות ליחה ג"כ דם עכ"ז אין נראה כן רק אל"ל שאין הל' רק מהריאה. וגם כ' זה בנתמלא דם הרבה. ומ"ש מעשה שהיה כן היה. לא יתכן כלל בפוסק אחרון להלכה שיתן מכשול ואם אמרו ס' ב"א לענין סירכא תלויה היינו כיון שהמעשה בדבוקה היה כ' המעשה כמו שהיה. אבל במעשה זו עצמו מה היה לו לכתוב נתמלא דם כו' הרבה כו' היה לו ליכתוב רק שהיה דם ואינו שינוי מהמעשה ולא שנוכל לטעות. ומ"ש ת' ב"א דרבותא דלא נימא דהוי כמכה בכיס אינו נראה כלל. ולזאת משמע דלא ברירא ליה להט"ז לסמוך גם ע"ז. מ"מ בשורייקי דאפשר שאינו דם כלל וכמו בקרמי המבוארים בש"ע סי' ס"ה ובתה"ב בית ג' שער ג' דכל ל' אפילו אית בהו שורייקי סומקי שריין דלאו דם הוא אלא שומנא בעלמא וכטחול כו' ע"ש. ואף אי יש בהם מעט דם הדרך בשורייקי כן ואפשר שיכול להיות שורייקי בקרום הנעשה מהפשטת ליחה ג"כ עם מעט דם. ואינו דומה לסירכא שבתוכה דם. והגם אם נאמר שבקרום הנעשה מהפשטת ליחה אין בו ממש כ"כ שיוכל לעשות שורייקי דדמא מ"מ במעשה דריינוס שהיה קרום גמור שהיה נראה לכל שהוא קרום הריאה. וכן בשר בלוי. שפיר אפשר דיש בקרום כזה או בשר בלוי גם שורייקי דדמי. דלא מצינו בפוסקים שיטרפו בבשר בלוי ויש בו דם מעט כדרך להיות בבשר או שורייקי דדמא. וכן במעשה דרינוס דהט"ז אינו מחשיבו לריעותא כלל כיון שקלוף והריאה שלימה. ולזאת כתבתי מאחר דבשלא כסדרן גמור היינו אף מגב לגב או מא' לג' דמפורש בש"ס דטריפה ולש"ך ז"ל ודאי טריפה. עכ"ז נהגו במיעוך הגם שכ' רמ"א ז"ל שלדינא נ"ל שלא יועיל עכ"ז לא מיחה במנהג וזה זמן שנהגו בקילוף והגם שהרעישו גדולים וכ' שמאכילין טריפות עכ"ז נהוג בכל מדינות אלו זולת יריאים יחידים. ובא הגאון מוה' סענדר ז"ל וישב המנהג בטוב טעם אשר הוטבו דבריו בעיני כל הגדולים:

סימן ה

הנה מחמת עדות הקצבים הפסול רק מחמת נוטל שכר על הוראתו שזה קנס שהוראותיו בטלין אולם אין זה פסול כמבואר בר"ן קדושין וש"ע ח"מ סי' ט' וסי' ל"ד דאף שלא עשה תשובה מ"מ כשר אותו עדות ודין שידוע שלא נטל שכר. א"כ על עופות שאין חשש שכר אף להמחמירין בפסול מחמת עבירה מ"מ בזה אין חשש כנ"ל. וכן פ' אלו טריפות ברש"י שפי' החשד דמיחזי כנוטל שכר על הוראתו וכל כיעור דליקח כו' פי' החשד שיאמרו בשביל כך זכהו לזה שיתן לו בזול ע"ש מ"ד ע"ב והיינו באיסור דע"א נאמן אפילו נוגע אין החשש כלל שפסק שלא כדין משום ממון ורק בממון. א"כ גם בנוטל שכר ממש ג"כ רק משום מה אני בחנם. ואף שמהרש"א פי' שם דמשום שעבר על מה אני כו' יחששו שזוכה כו' מ"מ מלבד שהפשוט ברש"י לענ"ד כמ"ש החילוק בין איסור לממון רק גם לדבריו הוא רק חשד. אבל לא שיהיה ע"י שעבר חשש פסול שקר לדידן. הגם שלשון רמ"א סי' י"ח שלא יבא להקל להכשיר כדי כו' מ"מ ג"כ י"ל שלא יהיה חשד דהוא מדברי הריב"ש סי' ת"ק ומבואר שם כדברי רש"י הנ"ל דנוטל שכר וכן ברמב"ם ז"ל משום חשדא. ובגמרא בכורות כ"ט אמר החשד דתם הוא ושרי ליה משום אגרא. וא"כ אפשר כדברי מהרש"א ז"ל ודוקא אילא ביבנה דחסיד וג"כ היו קוצבין לו השכר כך דלא היה איסור בזה רק משום אתי למחשדא ולנו אין חשש משא"כ בלקוח בעצמו שעובר על איסור דנוטל שכר שוב י"ל דיש חשש גם לדידן שמא מיקל משום שכרו. וכפשט לשון הרמ"א ז"ל וכן משמע לשון רש"י שם במשנה בכורות אין שוחטין דדלמא משום אגרא קשרי ליה והא בגמ' שם אמר להדיא רק דאתי למחשדי' ומשמע החילוק כנ"ל דבזה שבאסור שייך חשש כנ"ל. אך זה דוקא בבכור דקי"ל א"א רואה בכורי עצמו ולכך גם נוגע פסול משא"כ בשאר אסורים ולכך באמת הרמ"א צירף ב' הדינים שם שכ' וכן נהגו בקצת מקומות כו' וע"ש בט"ז. וגם אם חשבו דהטירחא לקלוף הסירכות הוא כשכר הבאה ומילוי ואף שמחויבים בל"ז מ"מ מוסיף להם שכר לא על ההוראה עכ"פ לא נפסלו בזה בעופות שאין חשש שכר נראה דלאו בכלל פסולי עבירה הן כנ"ל. רק העדות מב' וורדות אם הנער פסול גמור ע"פ ד"ת כמבואר בגב"ע אין נשאר רק ע"א מהכפר ולאו כלום בהכחשה אף לבעל נפש ולהחמיר גם בע"א וגם עדותו רק על א' מהשו"ב והב' אין עלי' שום עדות רק מהפסול:

סימן ו

ב"ה ז' שבט תרכ"ב לפ"ק גור.

החיים והשלום וכל טוב לכבוד אהו' הרב המאה"ג חריף ובקי נ"י פ"ה ע"ה חכם ושלם אבד"ק פיעטרקוב נ"י:

על דבר מכתבו בצמקה אונא וחוזר ע"י מירוס ומשמוש אם מצטרף לריעותא דסירכא עוברת ע"י מיעוך. אין ספרי האחרונים תחת ידי פה גור. ושלחתי אחר ספר לבושי שרד ומבואר שם דמצטרף. ואינו סובל פי' אחר. מ"ש מתוך בצימוק הוא דהא צמוקה הוא ומה שחוזר עתה אינו מסיר שם צימוק מה שהיה בחיי'. מ"ש רו"מ כיון דהטעם שא"י להניף על הלב וכשחוזרת אזלה חומרת בה"ג א"י הא על זה אנו דנין:

הנה דברי בה"ג פשוטים בטעמם. מאחר שחסרה אונא טריפה גם שהקרומים קיימים ואשר חסרון קמט וכה"ג אינו אוסר. ע"כ שצורתה לעשות פעולתה להניף על הלב הוא עם ה' אונות ושיהיה ג' מימין וב' משמאל וכשחסרה מצורה זו אינה ריאה וכחסרה כולה ממילא חרותא דטריפה שע"כ גם כן מטעם זה דא"י להניף ולעשות פעולתה ומ"ש בשם פ"מ דהוי כניקב הלב וכתבו כמה פעמים. ואין ממש בדברים אלו. שידוע שכל פעולת הריאה הוא זה. וכל הטריפות שבה הוא שמקולקלת ואינה יכולה לעשות מה שנבראת לעשות ממילא הטריפות מצד עצמה ואינו ענין כלל לאותן טריפות שע"ז סוף לינקב וכדומה. וממילא כמו צמקה כולה בידי אדם טריפה מצד עצמה מטעם הנ"ל כן צמקה אונא שלימה ג"כ הוי כחסרה אונא כיון שהאונא א"י לעשות פעולתה להניף:

ומה שלא הביא בש"ע הוא שלא עלה ע"ד בב"י ובד"מ לפרש דברי בה"ג לחלק בין אונא שלימה למקצת כמבואר ב"י וד"מ אבל מאחר שמהרש"ל מפרש כן וט"ז וש"ך הביאו והדברים נראין ודאי י"ל שאלו עלה ע"ד חילוק הנ"ל לא הי' דוחין דברי בה"ג שדבריו דברי קבלה ואין שום חולק מפורש עליו ואיני יודע למה רו"מ קוראה חומרא לענ"ד הוא ככל הטריפות וא"כ כיון דבצמקה כולה פ' הר"ן ורמ"א וש"ך כוותיה דבידי אדם לא מהני הבדיקה ואף שחזרה טריפה רק בספק ע"ש. וכן משמעות הש"ס וש"ע דבחרותא אינו מועיל שיתנה במים וישתנה רק שתחזור מעצמה. רק שמקובל בה"ג דגבי אונא א' מהני מירוס ומישמוש וממילא תולין שהוא בי"ש. כמו בחרותא. או אפשר דמודה הר"ן בזה אף שנראה בי"א כיון דהשאר לא נצטמק מוקמינן אחזקת כשרות. אבל לומר שאינו ריעותא א"י מנ"ל. ומ"ש רו"מ מגבשושית כו' אין מדמין בטריפות שם קים להו דכשחוזר ומכסה אינו בועה. משא"כ כאן דבי"א גם בחוזר טריפה ואם היה צמוק מחיים א"י לפעול והרי הוא כחסרה. וכל קולות שכ' לבושי שרד בענין ב' לריעותא שם לענ"ד אין מוכרחים כלל ניהו דצימוק ודאי אין הטריפות משום סופו לינקוב דהוי טריפות בפ"ע. רק כיון שרוצה לעשות פעולתה להניף ואין הצימוק מניחה סופו לינקוב או לינטל א"כ כשיש עוד ריעותא המורה שניקב מורה שמקולקלת ע"י הצמוק ולכך ניקבה ובזה נדחים כל דבריו ע"ש שכל ראיותיו הם שאין הטריפות משום סופו לנקוב זה אמת אבל כשהוא טריפה שוב סופה לנקוב וממילא מצטרף ב' לריעותא:

וגם ביתרת שהתחיל ראיתי ג"כ שאין דבריו מוכרחים כלל מ"ש מת' משאת בנימין ב' כיסין דורדא ב' רואין ל"א. ואי סופו ע"ש. ואיני מבין כלל הא ודאי במה שאינו טריפות אין סופו לינטל כלל יתרת בדרי. ובש"ס בכורות דף מ"ה ו' אצבעות כו' כ"ד. מ"ד בשבחי משתעי כו' ואי סופו לינטל אין שבח וכן רואין דיתר אצבע וכה"ג אין סופו לינטל. וכן בגובתי בחולין וכה"ג. וכן לשון הגמ' בכורות מ' חולין מ"ח אבל יתר ברגל טריפה כו' מ"ט כל יתר כנטול. אבל אותו יתרת דמיטרפה בה אף שהטריפות משום סופו לינטל וכה"ג עכ"פ מקולקלת שמעותד לינקוב ג"כ. וכן דרבא מטריף כל יתרת אין עושין פלוגתא רחוקה ודקי"ל דלית הלכתא שאינו ריעותא כלל וי"ל דפעמים שהיא יתרת דמיטרפא רק כיון דהרבה פעמים אורחא הוא וכן בוורדא דחיוי ברייתא הכי אית להו ותולין גם בבית שכן ומ"מ יש שמחמת קלקול הן וסופו לינטל. רק דמוקי אחזקת כשרות אבל מ"מ כשיש עוד ריעותא מורה שגם היתרת הי' המקולקלת והי' סוף לינטל וכנ"ל. וגם לקולא אמרינן חולין דף נ' אינהו אכלי ולדידן מסתם לא סתים. כ"ש לחומרא כיון דרבא מטריף נאמר דלמאן דפליג גם ריעותא לא חשיב. וא"כ מאי מייתי לבושי שרד ממשאת בנימין ב' כיסין שמחזיק מ"ב לחומרא מה שאינו ע"פ דין כלל להטריף חסר כיס ומילא כשאין בו טריפות לא שייך כנטול או סופו לינטל ולינקוב ורק שמחמירין בחסר כיס לומר שסופו לינטל הורדא ונחמיר עוד ביתר לומר כנטול כאלו הי' טריפות גמור אין להוסיף חומר על חומר. ואין ענין כלל להך דמפורש בש"ס ואין להאריך בזה. עכ"פ בנידן דידן צריך ראיה ברורה להכשיר מאחר שדין ב' לריעותא יש לו מקור בש"ס בהעלתה צמחים כו' רק שאין אנו בקיאין לדמות הריעותות א"כ צריך ראיה:

ובפרט עכשיו שאין בקיאין בבדיקה רק הש"ך ורש"ל כתבו מסברא ונראה דגם עכשיו כו' כמו באטום. אבל עכ"פ י"ל דריעותא חשיב ודי לסמוך על בקיאות שלנו בריעותא חדא לא בעוד שיש סירכא עע"י מיעוך כנ"ל. הנלע"ד כתבתי ואין ספרי פוסקים תחת ידי. ואם ימצא רו"מ בדבריהם לדחות דברי הנ"ל איני אומר קבלו דעתי. וכן מ"ש ת' מהגאון מהר"ש נ"י מבראד. הגם שמפורסם לת"ח גדול עכ"ז ראיתי ב' תשובות ממנו א' נשלח לי מלובלין וא' מקאסאוו וראיתי שדבריו מטושטשין אולי הוא מזקנה. לזאת הלא רו"מ ידיו רב לו אם יראה שהם דברים של טעם יסמוך עליו ואם לא לא ויצרף ג"כ עמו הרב ר"מ נ"י דברי דו"ש או' הק' יצחק מאיר:

סימן ז

הנה בענין דם שמלחו או בשלו תפסו רמ"א וט"ז וש"ך ז"ל בפשיטות שהוא דרבנן ובאמת שיש לעיין הרבה בזה דהנה בש"ס מנחות דף כ"א טעמא דמיעט כו' הא לאו הכי הוה אמינא דם ליבעי מלח הא כיון דמלחי' נפיק ליה מתורת דם דאמר זעירי אמר ר' חנינא דם שבשלו אינו עובר עליו ורב יהודה אמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו כו' ומשני מהו דתימא משדיא ביה משהו למצוה קמ"ל ופרש"י דם שבשלו בין דחולין בין דקדשים ואכלו אינו עובר עליו דהא לא חייבה תורה אלא אדם הראוי לכפרה ודם קדשים משבשלו לא חזי למלתי' ונפיק לי' מתורת דם ומלוח הרי הוא כרותח כו' ואח"כ איתא גופא אמר זעירי כו' יתיב רבא כו' איתביה אביי הקפה את הדם ואכלו או שהמחה החלב כו' חייב לא קשיא כאן באור כאן בחמה הקפה באור לא הדר בחמה הדר בחמה נמי נימא הואיל ואידחי אדחי דבעי רבי מני מר' יוחנן דם שקרוש ואכלו וא"ל הואיל ואדחי ידחה אשתיק א"ל דלמא ודאי כאן בחטאות החיצוניות כאן בחטאות הפנימיות ופרש"י כאן הא דהקפה את הדם בחמה ואכלו חייב וה"ה לשל חולין הואיל וראוי לכפרה בקדשים כו' והא דזעירי אינו עובר עליו בחטאת הפנימיות כו' וטעמא מפרש לקמן. א"ל אדכרתן מלתא דאמר רב חסדא דם שקרש בחטאות החצוניות ואכלו חייב ולקח ונתן אמר רחמנא והא בר לקיחה ונתינה הוא בחטאות הפנימיות ואכלו פטור וטבל והזה כו' ורבא דידיה אמר אפילו בפנימיות חייב הואיל וכנגדו ראוי בחצוניות אמר רב פפא הלכך דם חמור שקירש ואכלו חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצוניות ופירש"י דם חמור אע"פ שאינו ראוי לקרבן וא"ל דלא חייבה תורה כרת אלא על דם הראוי לקרבן אלא אפילו חמור דאינו ראוי חייב עכ"ל. וכ' תוס' ישנים ד"ה כאן אפירש"י ז"ל ולא נהירא דא"כ בפנימיות נמי משמע לשיטת רש"י דאם בשלו צלול הואיל וראוי לטבילה והזאה חייב עלה אם אכלו ואין הסוגיא מוכיח כן דאמר לעיל כיון דמלחי' נפיק מתורת דם כו' עוד דרבא דידיה אמר אפי' בפנימיות חייב משמע לפירש"י דרבא לית ליה דזעירי ולעיל קאמר יתיב רבא וקאמר להא שמעתא משמע דס"ל כזעירי לכן נ"ל דבזעירי היינו בבשלו באור כ"ע לא פליגי דאינו עובר עלי' והא דמחלק הכא בין חטאות הפנימיות כו'. קאי אקפאו בחמה עכ"ל:

מבואר מזה דלשיטת רש"י ז"ל למסקנא פליג רבא אזעירי. רק לס"ד דלא ידע החילוק בין חטאות חיצונות כו' וא"כ ע"כ טעמא דדם שבשלו או מלחו שאינו עובר היינו משום דנפיק מתורת דם דאי לאו הכי למה לא יהיה ראוי לכפרה אף שבשלו וע"כ דאין תורת דם עלי' ולכך ממילא אינו עובר עלי'. ולכך כ' כרש"י בקושית הש"ס משבשלו לא חזי כו' ונפיק מתורת דם ולא כ' טעמא מפרש לקמן כמ"ש אח"כ משום דלס"ד היה הטעם כנ"ל ופריך שפיר והוצרך לשנוי' מ"ד משדי' ביה כו' אבל למסקנא בתר דאמר אדכרתן כו' אין הטעם כלל בהא דזעירי משום שמבושל נפיק מתורת דם רק משום דמסתמא נקרש ולאו בר טבילה והזאה הוא כיון דמיירי בפנימיות. ובאמת שוב לא קשה לזעירי קושית הש"ס דשפיר בעי קרא למעוטי דם ממלח דס"ד שיזרוק קודם שיקרש כמ"ש תוס'. והא דיתיב רבא וקאמר לשמעתתא דזעירי היינו קודם דאמר אדכרתן מלתא דרב חסדא והיה סבור ע"כ הטעם כס"ד הנ"ל דנפיק מתורת דם כיון שבשלו וקפה ולא היה חולק אזעירי אבל בתר דאמר אדכרתן מלתא דרב חסדא דמסיק דע"כ טעמא דזעירי אינו משום דנפיק מתורת דם רק משום דרב חסדא ומיירי בחטאות הפנימיות ואינו עובר משום דלאו בר טבילה כו' ובחיצוניות מודה ושוב בסברא זו פליג רבא עליו ומייתי ורבא דידיה אמר הואיל וכנגדו ראוי ליתא לדזעירי כיון דע"כ טעמא דידיה משום דרב חסדא. וממילא לרבא חייב בכל דם שבשלו בין באור ובין בחמה. ולכך פ' רש"י ז"ל כרבא ורב פפא דבתראי נינהו ופירש בברייתא דחולין ק"כ הקפה את הדם באור ע"ש. וכן פ' כ"ה גבי הלב קורעו כו' דמיירי בלב עוף כו' ע"ש. שוב ראיתי בכו"פ כ' לישב קושית התוס' כעין מ"ש רק שכ' דגרסינן רבה במקום רבא דלא יחלוק דידיה אדידיה. ולמ"ש אין צורך לזה:

וכן ראיתי מפורש בסמ"ג סי' קל"ז שנינו פ' כ"ה הלב כו' ופרש"י שענוש כרת אף לאחר שבשלו ור"ל שאינו סובר כאותו אמורא שאומר בהקומץ דם שבשלו אינו עובר שנאמר כי הדם כו' לא חייבה תורה אלא על דם הראוי לכפרה וזה הואיל וקירש ע"י בישול אינו ראוי לכפרה לכל הפחות בחטאות הפנימיות שנא' וטבל והזה אלא סובר רש"י כאותו אמורא שחייב על דם שבשלו הואיל וראוי לכפרה בחטאות החיצוניות שנאמר ולקח כו' ובר לקיחה ונתינה הוא אף שקרוש ע"ש. ומבואר דפי' בדברי רש"י ז"ל כמ"ש דלמסקנא פליג רבא אזעירי דכיון דטעמא דזעירי למסקנא משום דקרוש ואינו ראוי לטבילה וע"ז פליג רבא משום דראוי בחטאת חיצוניות שוב חייב בכל מקום. גם משמע מדברי סמ"ג דלא משכחת כלל צלול בבישול דלעולם נקרש מיד כשנתבטל או נמלח. ולא קשה קושית תוס'. ותוס' לא ניחא להו דלמסקנא יהי' נדחין דברי רבא דאמר משמי' דזעירי. וכן שיהיה קושית הש"ס דנפיק מתורת דם לס"ד כנ"ל:

והנה פשט הסוגיא לכאורה מוכחת כפי' רש"י ז"ל דלתוס' דמבשל באור אין הטעם כלל דנפיק מתורת דם משום שנקפה רק אף צלול לא מיקרי דם וכל פלפול הש"ס בין בחטאות חיצונות לפנימיות רק אקפאו בחמה כו' וקשה טובא חדא מאי פריך אביי אזעירי מהא דהקפה הדם ואכלו חייב מאי ענין זה לזה הא בדזעירי אינו כלל משום שהקפה דגם צלול נפיק מתורת דם ע"י הבישול. ושם תני הקפה ולא נזכר כלל בישול. והא גם מעצמו אפשר להיות נקרש כדתני במשנה יומא פ"ד ממרס שלא יקרש וא"ל מאי קמ"ל ז"א דקמ"ל אף דלאו בר טבילה והזאה. וצ"ל דלתוס' לשון הקפה משמע שעשה פעולה להקפות או ע"י בישול באור או בחמה דאל"ה הוי ליה למתני דם קפוי או דם שנקרש כו' ולרש"י ז"ל א"ש כפשטיה דגם לס"ד מאי דבישול מוציאו מתורת דם הוא ג"כ רק משום שנקפה ואינו ראוי לזריקה בכל חטאות כנ"ל ופריך שפיר מהקפה משא"כ לתוס' צריך לדחוק כנ"ל. ועוד קשה דכי משני כאן שהקפה בחמה מה פריך הואיל ונדחה ידחה מי אמר לו שנדחה כלל הא דוקא באור דאף שצלול יצא מתורת דם משא"כ מחמה לא יצא מתורת דם כלל מעולם. ואם קושיתו אר' יוחנן דאמר דם שקרש כו' הואיל ונדחה הוי ליה להקשות רק אר' יוחנן לא ארבא וזעירי דלא קשה עלייהו כלל גם עכשיו דמייתי דר' יוחנן דהא אינהו לא מיירי כלל משום שנקפה רק משום בישול אף בצלול ולרש"י א"ש כיון דבבישול רק משום שנקפה ופריך שפיר הא גם בחמה נדחה כיון שנקפה משא"כ לתוס' ועוד למה הוצרך רבא לומר בחמה הדר באור לא הדר. הא באור אין הטעם כלל משום דלא הדר להיות צלול דהא אף שעדיין לא נקרש כלל יצא מתורת דם. ועוד מאי זה דמשני רבא כאן שהקפה באור הא בהא דזעירי לא נזכר כלל קפוי ולא מיירי ביה כלל ולא הוי לרבא לשנויי רק התם בלא בישול רק בחמה דזה עיקר החילוק דבהא דזעירי אין צריך להקפה ולא לטעמא דלא הדר כנ"ל:

ונראה לענ"ד בפי' שיטת התוס' דהא כ' ד"ה דם דלכך דם שבשלו אינו עובר משום דלא חייבה תורה רק אדם הראוי לכפרה כו' ותמוה ג"כ מנ"ל דאינו ראוי לכפרה כיון שהוא צלול ונראה דהנה במנחות פ"ו אמר דיין ושמן מבושל פסול לנסכים. ובב"ב צ"ז כתבו תוס' והרא"ש בשם רש"י דאשתני לגריעותא והרא"ש כתב דאף דנשתנה למעליותא מ"מ כיון שנשתנה מברייתו פסול לנסכים כדאמר בכורות י"ז גפן שהדלה כו' דיליף מה זבח שלא שנתנה כו' ע"ש ובברכות ל"ח אף ירקות שנשתנו ע"י האור כו' ובכמה דוכתי דעכ"פ בבישול חשיב נשתנה מכמו שהיה. וי"ל למאי דאמר זבחים צ"ג בקיבל פחות מכדי הזאה בכלי זה וגם בכלי אחרת פסול משום דכתי' וטבל בדם שיהיה שיעור טבילה מעיקרו ופירש"י מדם הראשון משמע ע"ש. וא"כ י"ל הטעם בבישול בדם אף שהוא צלול אינו ראוי לכפרה כיון שע"י הבישול חשיב נשתנה א"כ אין זה מדם הראשון. וכמו יין מבושל דפסול מה"ט לנסכים כנ"ל:

והנה בנדה ריש פרק דם הנדה בהני דלא מטמאין אלא לחין ולא יבישין. אמר בש"ס התם בשרץ דיליף מדכתב במותם שיהיה כעין מותם וכשנתיבש ונשתנה מכמו שהיה לא מטמא ואמר התם דאם אפשר לשרות ולחזור כמו שהיה מטמא אף בעודו יבש דלא מיקרי נשתנה כיון שאפשר לחזור כמו שהיה לח כנ"ל ע"ש:

וא"כ מיושב הכל לשיטת התוספ' דדם שבישלו אמר דאין עובר עליו אף בצלול דאינו ראוי לכפרה כיון דנשתנה מחמת הבישול דחשיב נשתנה אף שהוא צלול כנ"ל ואינו דם הראשון ואינו ראוי לכפרה עוד ולכך אינו עובר עליו ופריך מהקפה הדם ואכלו חייב והא ג"כ נשתנה עכ"פ כיון שקפוי וכמו התם בנתייבש עכ"פ ואעפ"כ חייב ומוכח או דראוי לכפרה אף שנשתנה או דחייב אף שאינו ראוי לכפרה וממילא גם מבושל יהיה חייב כנ"ל. ומשני כאן בחמה כאן באור לא הדר ובחמה הדר כו' והיינו דבאור בבישול עכ"פ לא הדר כמקודם ואותו השינוי שע"י הבישול הוי נשתנה שא"א להיות כקודם הבישול ולכך אף צלול אינו ראוי לכפרה אבל בחמה דאין נקרא בישול רק השינוי מחמת שקפוי וממילא כיון דהדר ואפשר לחזור ולהיות צלול לא חשיב נשתנה גם בעודו קפוי כמו התם ושפיר ראוי לכפרה וחייב. ופריך נימא הואיל ואידחי אידחי דאמר ר' יוחנן דם שקרש כו' הואיל ונדחה כו'. דניהו דלא חשיב שינוי כיון דאפשר לחזור לכמו שהיה מ"מ עכ"פ כל זמן שהוא קרוש אינו ראוי לזריקה דא"א להזות בקרוש וממילא אף שיחזור להיות צלול אמרינן הואיל ונדחה ידחה ולא יהיה ראוי עוד לכפרה לעולם וא"כ למה יהיה חייב בהקפה בחמה הא אף שלא נשתנה מ"מ אינו ראוי לכפרה לעולם כיון שנקפה ונדחה ומשני כאן בפנימיות כו' דכ' וטבל והזה וכיון שנקרש אינו ראוי אף דלא חשיב שינוי ונדחה ושוב אינו ראוי לעולם פטור אבל בחיצוניות דכתי' ולקח כו' ובר לקיחה ונתינה הוא ושפיר ראוי לכפרה אף כשהוא קרוש כיון דשינוי לא חשיב בחמה שאפשר לחזור כמו שהיה ולכך חייב. אבל בבישול שנשתנה ושינוי זה לא יחזיר ממילא אינו ראוי לכפרה משום השינוי ולכולי עלמא פטור. ולכך אף לרבא ורב פפא דהואיל שכנגדו ראוי בחיצונות חייב גם בדם חמור דוקא בהקפה בחמה אבל באור דגם בחצונות אינו ראוי לכפרה אף בצלול מחמת השינוי דבישול שפיר לכ"ע פטור ואין עובר עליו ומיושב כנ"ל:

ובאמת תמוה לרש"י ז"ל כיון שע"כ לס"ד היה טעמא דזעירי דבישלו נפיק מתורת דם וע"ז לא היה חולק רבא א"כ אף למסקנא שהוכרח לחלק בזעירי בין חצונות לפנימיות וע"ז חולק רבא הואיל וכנגדו ראוי כו' מ"מ מנ"ל בבישלו באור למיפלג אזעירי הא יכול להיות נשאר סברת זעירי באור דנפיק מתורת דם ורק בחמה הקפה חייב בברייתא הואיל וכנגדו ראוי. וגם מנ"ל לרש"י לפרש כן בדרבא דלמא הא דמשני כאן בפנימיות כו' קאי על הקושיא מר' יוחנן דאמר דם שקירש הואיל ונדחה כו' מיירי בפנימיות וכאן היינו ברייתא דהקפה חייב בחיצוניות. ורק בחמה. אבל אזעירי באור לא פליג רבא כלל. ורש"י ז"ל בעצמו פי' ד"ה כאן בחטאת חיצוניות הא דקתני הקפה את הדם בחמה ואכלו חייב כו' ע"ש. ולמה לו לפרש בחמה. וכיון שפי' כן א"כ למה פי' אח"כ וכאן על זעירי דאינו עובר בפנימיות. והא י"ל שפיר באור כנ"ל. רק דר' יוחנן דם שקירש היינו בפנימיות שנדחה כנ"ל. וצ"ל דמשמע ליה לרש"י דהתירוץ כאן כו' קאי על מה שהקשה אביי הברייתא על זעירי ולא אדר' יוחנן שהביא רק לדחות התירוץ בין בחמה כו':

אמנם לתוס' ז"ל תמוה ניהו דלענין כרת דבעי דם הראוי לכפרה שייך דגם דם חמור בעי שיהיו שכנגדו ראוי כו' אבל לענין לאו דאתרבי דם התמצית ודם האיברים א"כ מה בכך שבישלו ואינו ראוי לכפרה עכ"פ לא גרע מהני דמעולם אין ראוין לכפרה ומ"מ בלאו הם. וגם אם נאמר דדם הנפש כיון שיש בו לאו וכרת שראוי לכפרה וכיון שנשתנה דאינו ראוי לכפר גם לאו לית ביה. אבל מ"מ דם האברים דיש לאו מיוחד כמ"ש ריש כריתות ה' לאוין כו' ודם התמצית ג"כ ע"ש אף שמעולם אינו ראוי לכפרה א"כ מה יועיל הבישול מה שאין ראוי לכפרה כנ"ל. ולא דמי למ"ש תוס' פסחים דף כ"ח. דכיון דיליף דלאו א' להנאה אמרינן בכולהו ע"ש דהטעם דהוי רק גלוי מלתא דלא תאכל הפי' אכילה וכיון שבכולן לשון אכילה כתיב הפי' שוה אבל לענין זה אין לדמות כיון דהני לאוין נאמרו דאף שאינו ראוי לכפרה מ"מ יעבור באלו. לא שייך לדמות שלא יהיה אסור בבשלו כיון דרק משום שאינו ראוי לכפרה. וזה הוא דאמרה תורה דדם אברים אף שאינו ראוי לכפר בלאו. וצ"ל בדוחק דמ"מ כיון דדם הנפש החמור שבכרת ומ"מ כשנשתנה ע"י בישול פקע איסורו לפי שאינו ראוי לכפרה שוב גם שאר דם דאתרבי בלאו אף שאינו ראוי לכפרה מ"מ ג"כ דוקא בלא נשתנו ושכנגדו בדם הנפש היה ראוי לכפרה דכמו בדם חמור מצריך שיהיה שכנגדו בחטאת ראוי לכפרה כן בדם אברים ותמצית. ומ"מ לא דמי כלל דחמור לענין כרת נכלל בלאו וכרת א' עם הטהורים דכ' לכפר בדם הנפש ובעי שיהיה שכנגדו ראוי מה שאין כן הני דאזהרתן מיוחד אף שאינו ראוי לכפרה מ"מ צ"ל כנ"ל. דלא אתרבי רק שכנגדו בדם הנפש הי' ראוי כנ"ל וכעין זה אמר בש"ס חולין ע"ד ע"ב לר"י דם וכל דם כל היכא דחייב אדם הנפש חייב אדם התמצית והיכא דלא מחייב כשליל כו' ע"ש כן י"ל לדידן כנ"ל:

ולהנ"ל היה נראה דין חדש למאי דאמר חולין פ"ז וזבחים ע"ח בדם שנתערב במים דאמר ר' יוחנן ל"ש אלא מים לדם אבל דם למים ראשון ראשון בטל דהו"ל דחוי ואינו חוזר ונראה. ואמר עלה רב פפא לענין כסוי אינו כן דאין דחוי אצל מצות. והיינו משום דבידו כמ"ש תוס' סוכה ל"ג זבחים ל"ד. רק לכפרה חשיב דחוי ע"ש. וא"כ מה דקי"ל חוזר וניעור כשנפל מינו דראשון באיסור הוא ג"כ משום דאין דחוי באיסורין ע"ש. וא"כ כיון דאמר כאן במנחות דבעי מר' יוחנן דם שקירש ואכלו אם חייב ואמר ר' יוחנן הואיל ואידחי אידחי ע"ש ולתוס' מיירי בחמה ואעפ"כ אף שנעשה צלול וראוי לכפרה פטור מה"ת כשאכלו לפי שנדחה ולענין כפרה אינו חוזר ונראה שוב גם לאכילה פטור דתלי' בכפרה. וא"כ גם למסקנא ניהו דפליג שבחמה דהדר לא נדחה כלל בחטאת החיצונות דכ' ולקח ונתן מה"ט הוא דחייב אבל אם לא היה ראוי בחטאות חיצונות ג"כ גם למסקנא לא הי' עובר מה"ת לפי שנדחה לכפרה כנ"ל. א"כ ממילא גבי דם שנפל למים דלענין כפרה הוי דיחוי שאינו חוזר ונראה אף שנפל וניתוסף דם עד שיש מראה אדמומית ע"ש א"כ ממילא נדחה גם לענין איסור אף דאין דחוי באיסורין מ"מ כיון דלא חזי' לכפרה משום דחוי שוב ממילא אינו עובר עליו מה"ת כמו דם שבשלו לתוס' כנ"ל דאינו ראוי גם בשכנגדו בחטאת חיצונות כנ"ל כמו דם שקרש כנ"ל לס"ד ולר"י כנ"ל. ושפיר לא אמרינן חוזר וניעור שיהיה אסור מה"ת גבי דם רק מדרבנן אף שניתוסף כנ"ל. וכן אם אין במים מראה אודם אף שיש כדי ליתן טעם אף דטעם כעיקר דאורייתא בכל איסורין מ"מ גבי דם כנ"ל לא אסור מה"ת כיון שאינו ראוי לכפרה שכנגדו הוי כדם שבשלו כנ"ל שמחמת השינוי שאינו ראוי אינו עובר עליו כנ"ל. ולא מצינו זה בפוסקים ודוחק גדול לחלק בין שהשינוי בגוף הדם כבישול וקרוש כו' ובין שהשנוי שאינו ראוי לכפרה אינו מחמת עצמו רק ע"י התערובות מים ודוחק כיון דלשון הגמ' שוה בשתיהן שקורא נדחה כנ"ל ע"ש. והנה גוף הדבר תמוה ניהו דלענין כפרה שייך כיון שבשלו או מלחו או קרש נשתנה ואינו ראוי אבל לענין איסור כיון שהוא ראוי לכפרה ונאסר במה פקע איסורו ע"י שנעשה אינו ראוי והא בש"ס ע"ז כ"ט ע"ב אמר שנינו יין מבושל של נכרים כו' ופריך פשיטא משום דאיבשל פקע ליה איסור כו' ואף דמבושל אין בו משום יין נסך משום שאינו ראוי לנסך ע"ג מזבח מ"מ כיון שכבר נאסר כשהיה ראוי פשיטא ליה לש"ס דלא פקע איסוריה ע"י שנתבשל ע"ש והוא ממש כמו בדם ולמה יהיה פקע איסוריה ע"י בישול שנעשה אינו ראוי לזריקה כיון שהיה ראוי ונאסר ואטו אם נפסל הדם ביוצא ולן או לא נתקבל בכל וכה"ג לא יתחייב:

אך הא עכ"פ זה מפורש בגמ' לענין חיוב גדם שקרש דהיה פטור כשאינו ראוי לזריקה אף דהיה ראוי קודם שנקרש והיה איסור כרת מ"מ פקע איסור כרת כשנשתנה שאינו ראוי וע"כ דיש איזה לימוד לגמ' ע"ז או דמשמע להו דהך כי כו' בנפש יכפר דהאיסור רק כל שראוי עדיין לכפרה כנ"ל. וממילא גם על שאר דם וי"ל דדוקא אם שכנגדו בדם הנפש ראוי לכפרה בלא שינוי כנ"ל. ולשון סמ"ג ג"כ כנ"ל כי הדם כו' לא חייבה התורה כו' הגם דבגמ' לא אמר זה הלשון רק למעט דם התמצית וכה"ג שמתחלתו אינו ראוי לכפרה דלא חל כלל איסור כרת עליו מ"מ משמע לגמ' דגם על דם הנפש קאי רק כל שראוי כנ"ל. גם נראה די"ל לתוס' אין הטעם כלל בבשלו באור משום שאינו ראוי לזריקה ואדרבא ק' הגמ' להיפוך והא כיון דמלחו נפיק ליה מתורת דם כשבשלו או מלחו ואין שם דם עליו להיות בלאו א"כ פשוט דכ"ש שאינו ראוי לזריקה. והיה אפשר דהטעם כדאמר ברכות ל"ח שלקות כו' בפה"א ור"י אמר שהכל כו' דדברים שנשתנו ע"י בישול לגריעותא לאו במלתייהו קיימי לכל הדברים ומייתי ממצה ומרור במבושל כו' ומר"י דזית מליח פי' תוס' משום דמליח כרותח ע"ש דסברי דדברים שדרכן לאכלן חיין וע"י בישול שינו לגריעותא אף שעדיין ראוי לאכילה ואם היה מתקלקל קצת בלא בישול ודאי דבמלתייהו קאי מ"מ כיון שע"י שינוי הבישול נתקלקל לאו במלתי' קאי. ורא"ה בב"ה בית ג' שער כ' דהדם נפגם במלח דלאו אורחי' כו' דדם שמלחו א"ע ע"ש וכן תוס' כ' שהמלח שורף הדם כו' וא"כ י"ל דמה"ט לאו במלתי' קאי ונפיק לי' מתורת דם ע"י השינוי לגריעותא שע"י בישול ומליחה כנ"ל. וי"ל דתוס' לטעמייהו שפי' שם בתומי וכרתי דלאו במלתייהו כנ"ל ולכן סברי גם כאן דדם שמלחו ובשלו אינו עובר עליו כנ"ל. ורי"ף ורמב"ם פ' שם אף בשינוי לגריעותא בבישול במלתייהו קיימי ע"ש ולכך סוברים גם כאן דאינו עובר עליו. גם אפשר דלגמרי מלח ובשול פוגם הדם עד שאינו ראוי לאכילה כלל. אך לא משמע כן מהפוסקים רק שנתקלקל כנ"ל:

והנה פסחים כ"ד באוכל חלב חי דפטור שהוא שלא כדרך אכילתו ובעי לסייע ממשקין ודחי דזיעה כו' בשלמא א"א פירי גופי' כו' ופירש"י דאי אכיל שלא כדרכו כגון שבישל אגוזין ואכלן וממילא משמע דלדידן דחלב חי פטור גם מה שטוב יותר חי ממבושל פטור במבושל דהוי שלא כדרך אכילה כנ"ל. ואף דלכאורה יש לחלק בין חי דראוי עדיין לבשל ואוכלו חי א"כ הוא שלא כדרך אכילתו וכה"ג בכל מה שעדיין אפשר כדרך אכילה. משא"כ בבשלו דא"א לאכלו חי א"כ עכשיו דרך אכילתו כמו שהוא דעדיין אוכל אדם הוא אף שטוב יותר. וחשיב שאוכל כדרך אכילתו. אך מרש"י ז"ל מוכח שגם זה חשיב שלא כדרך אכילתו מדכתב בישל אגוזים כו'. ואין סברא לחלק בין בישל בעצמו כדי לאכלן ובין שהוא מבושל. וכן משמעות הגמ' שם דמה"ט שאר משקין חוץ זתים וענבים אין כמותן לחייב דחשיב שלא כדרך אכילתו ואף שכבר הן משקין ועכשיו דרך אכילתו כך מ"מ חשיב שלא כדרך אכילתו שדרך לאכול הפרי לא למשקין. דדחוי דזיעה רק דלא לסייע לר"י:

אמנם כבר הרבו לתמוה מסוגיא דחולין דף ק"כ ע"ש בח"צ סי' כ' ופי' בפסק חדש סובר כלח"מ רק לענין להתיר לגמרי מדרבנן כ' בסוף שאף הראבי' כו' אלא שלא כד"ה לגמרי בחלב חי משא"כ משקין היוצאין מפירות כמו זר נחשב בעיני לומר דאיכא מאן דשרי לכתחלה ע"ש. אבל לענין דאורייתא מסכים ע"ש:

ובאמת תמוה דא"כ למה אמר בש"ס ע"ז ס"ח בכורות כ"ג בנבילה דוקא סרוחה שאינו אוכל אדם אמרינן שאינו ראוי לגר אינו קרוי נבלה הא גם סרוחה קצת יחשב שלא כדרך אכילה דפטור דדרך לאכלו קודם שנסרח וע"כ כנ"ל דעכשיו דרך אכילתו כן וניהו דלענין טומאה שפיר איצטריך דמ"מ לא פקע שם נבלה מיניה כל שלא נפסל מאוכל אדם אף שיחשב שלא כדרך אכילה אך הש"ס מיתי לה גם לענין איסור. אך י"ל דלענין טעם מייתי שפיר דאם עדיין שם נבלה עליה רק משום שלא כד"ה הוא דפטור עכ"פ אסור מדרבנן. משא"כ דלא מיקרי נבלה מותר נותן טעם לפגם גם מדרבנן ע"ש וקרא צריך לטומאה דפקע:

והנה הרמב"ם ז"ל פ' י"ד מה' מאכלות אסורות ה' י"א המחה החלב כו' חי כו' או שעירב דברים מרים כגון ראש כו' יין נסך או נבלה ואכלן כשהן מרים או שאכל אכול איסור אחר שהסריח ובטל מאוכל אדם פטור ע"ש וגבי חי לא כתב שבטל כו' וכן כשהן מרים רק בהסריח כו' משמע דס"ל חילוק הנ"ל דבחי דאפשר לבשלו או עירב דבר מה ואפשר להסירו והוא אוכלן מרים חשיב שלא כדרך אכילתו אף שעדיין אוכל אדם משא"כ הבאיש כו' אם עדיין אוכל אדם אין בו עכשיו דרך אכילה יותר וכיון שעדיין עוכל חייב. וצ"ל דדחוי דאביי דמשקין זיעה היינו דדחי גוף הדין דפירי גופיה כה"ג שאין בו אכילה חשובה יותר לא חשיב שלא כדרך אכילתו כנ"ל והפ"י בפ' חדש הנ"ל האריך בהנ"ל ג"כ א"כ כ"ש במשקין ע"ש היטב ולענ"ד די"ל דאי לא אתרבי משקין כמותן רק מצד שהמחה החלב וגמעו שפיר היה חשוב שלא כדרך אכילתו דלגבי שיהיה נקרא אוכל חלב שהיה יכול לאכלו בלא המחה והמחהו כמ"ש תוס' דבמידי דאכילה אין שתיה בכלל אכילה. אבל כיון דמרבי נפש כו' השותה ולענין השתיה משנעשו משקין אין דרך אכילתו רק לשתות ולגמעו והוי דרך כו' ככל איסור שלא היה טוב מעולם ומ"מ אוכל הוא דחשיב דרך אכילתו כמו שהוא משא"כ בהני דלא אתרבי משקין כמותן ואין לחייבו מצד השתי' רק על האכילה בדרך שתיה חשיב שלא כדרך אכילתו. ולכך ממילא גם בהני דלא אתרבי מ"מ איסור תורה יש אף שבמקומות כ' תוס' דשלא כדרך אכילתו דרבנן מ"מ הא קי"ל דיוצא מטמא אסור ע"ש בכורות דף ו' חלב בהמה טמאה וכה"ג ומדמי לה בש"ס להא דטמאים כו' צירן ורוטבן כו' והיינו הך דמייתי גם גבי משקין אי כמותן ע"ש ורמב"ם ז"ל פ"ו ממ"א דיוצא מטמא אסור מה"ת ואין לוקין ע"ש ומה"ט במור סבר הרא"ש ברכות פ' כיצד מברכין דלא כר"י ע"ש סי' ל"ה דאף דנשתנה ואינו אותו דבר מ"מ אסור מה"ת היוצא מאיסור. וא"כ בשלמא בשלא כדרך אכילה שחי או עירב מר כו' לתוס' דרבנן דלא שייך ביה איסור יוצא מטמא כו' דמ"מ אוכלו שלא כדרך אכילתו דאסור יוצא ג"כ מה"ת רק כדרך אכילתו. אבל במה שדרך לאכלו חי לבשלו או נעשו משקין ניהו דפקע דרך אכילתו וא"א עוד לאכלו כדרך אכילתו מ"מ עכ"פ איסור יוצא מטמא אית ביה ולענין איסור זה הוי דרך אכילתו שזה כשנשתנה ונעשה משקין ודרך בכך ושפיר אסור מה"ת אף שאין לוקין. ודוקא כשנפסל מאוכל אדם כנ"ל. ואין להאריך כאן בזה:

עכ"פ י"ל בדם שבשלו דניהו דנפיק מתורת דם מ"מ איסור יוצא מטמא שייך ביה דעכ"פ מה"ת אסור אלא שאינו עובר בלאו כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות מאכלות אסורות ה"ל דהוי כחצי שיעור ע"ש וזה הן לטעם דמחמת השינוי יוצא מתורת דם והן לטעם דחשיב שלא כדרך אכילתו מ"מ לא משמע שיהיה נפגם עד שלא יהיה ראוי למאכל אדם. רק שלא כדרך אכילתו. ומ"מ אסור יוצא כמו חלב טמאה יש בו כנ"ל. דלענין זה הוי כדרך אכילתו כנ"ל. ומיושב שפיר הא דאמר שם דחלב חדוש דדם נעכר ונעשה חלב ע"ש בבכורות מ' והא עכ"פ לא עדיף מדם שבשלו דהא אינו ראוי לכפרה עכ"פ כשנעשה חלב כנ"ל ולמ"ש א"ש דלענין אסור יוצא מטמא דלענין זה מיירי שם שפיר גם בבשלו כן דאף שנשתנה מ"מ איסור הנ"ל יש בו והתירה תורה ושפיר דדרך אכילתו דגם חלב טמאה לא יהיה איסור יוצא כו' כנ"ל. וא"כ להנ"ל דאסור מה"ת מטעם יוצא מאיסור עכ"פ י"ל דדוקא דם גמור שבשלו או מלחו דהיה אסור ולכך אחר השינוי אסור מה"ת כנ"ל אבל דם אברים שפירש ע"י בישול או מליחה דבזה קודם הבשול או המליחה לא היה אסור כלל ותחלתו פירש ע"י בישול כו' אינו יוצא מאיסור כלל וי"ל שפיר דמותר מה"ת. וכן לטעם אי נפגם לגמרי יש חלוק ג"כ להפוסקים דדוקא נפסל מאכילת כלב משא"כ סרוחה מעיקרא לכ"ע מותר מה"ת ושייך ג"כ חילוק הנ"ל דכשפירש ע"י בשול ומליח לא חל עליה שם אסור כלל משא"כ בדם ממש שבשלו:

והי' מיושב מה דאמר גבי כבדא עלוי בשרא דם דאורייתא ע"ש חולין דף קי"א. וכן הא דמחמירין בדם בעין שנפל על הצלי או מליחה יותר מדם פליטה דאין טעם לחלק רק שכ' הרא"ש דלא מצינו בדם בעין דשרק ע"ש פ' כ"ה סי' מ"א ובת"ח מביא:

סימן ח

ב"ה יום ג' ער"ח שבט תרכ"ו לפ"ק גור.

לכבוד אהובי יד"נ הרב הגאון המפורסם נ"י פ"ה ע"ה בוצינא קדישא תפארת ישראל, מוהר"ר חיים נ"י אב"ד דק"ק צאנז

אחד"ש שלומו הטוב. יקרת מכתבו הגיעני יום ה' העבר איני יודע למה נתעכב כל כך. אודות התרנגולים החדשים. מתחלה כשנראו במדינתינו היה ג"כ קשה עלי מאוד ששמעתי שאוכלין באיזה מקומות. גם הב"ד אסרו בווארשא. ואח"כ התיר הרב שהעיד שו"ב א' שחיבר ספר על שו"ב ונסע לא"י. שראה במדינה אחת שאוכלין אותם כמו אלו שרואה פה. ורציתי לחקור עוד. והעידו לי שבבית הרב הגאון אבד"ק טשעכנאווי אוכלים וגם הוא בעצמו אוכל ומפורסם לגדול וצדיק. ולא רציתי לחקור יותר. והעידו לי בני הרב הנ"ל שכשכתבו לו מלובלין ושאר עיירות. השיב שסומך על זקן אחד שהעיד שאוכלין במדינה אחת ונסע איש הנ"ל לא"י. ולדעתי שהוא זה שהעיד בווארשא:

והנה עתה ראיתי מכתב קדשו שגם לפני רומ"כ העידו דיינים ובעלי הוראה שאוכלין בא"י אותן על פי מסורת ישנה. א"כ ע"פ דין א"י טעם האוסרין דמשמעות הפוסקים ורש"ל וש"ך סימן פ"ב דבכה"ג שלא היה נמצאים עופות אלו במדינה וכשבאו יכולין לסמוך על מסורת מדינה האוכלין דמעולם לא נמנעו וכמ"ש רו"מ שיחי' אולם להרעיש על האוסרין א"י כי בענין המסורת קצרו הרבה. דף ס"ב פירש רש"י עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור. וכן לשון הש"ס עוף טהור מסר לי ודף ס"ג ע"ב פי' רש"י במסורת אם זכור הוא באדם כשר שאכלו או שמסר לו רבו צייד חכם שהוא טהור. וברש"י שברי"ף והר"ן כתב או צייד חכם. וי"ל דפי' לס"ד אבל הרא"ש וטור וש"ע הזכירו רק שמסר לו שהוא טהור נראה שמפרש דברי רמב"ם שפשט היתירו היינו שהוא דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור ולא הזכירו שיהיה די שראה אדם כשר אוכלו:

והנה מהרי"ל בתשובה כתב או מדינה או עיר שהוא מנהג פשוט שם לאוכלו או שמקובל מפי אדם גדול דכדאי לסמוך על עדותו דודאי דייק שפיר כו' וחזי מאן דאסהיד עלה אבל אינש דעלמא כו' לא סמכינן דלמא לא דייק שפיר. ואכה"ג קאמר תלמודא והוא שיהיה בקי בהן ובשמותיהן וזה אינו נמצא האידנא כלל. וכתב דבריו על עוף נכרי שאין מכירין אותו וכעין נידן דידן:

וש"ך ס"ק א' העתיק אחר שהביא הש"ס רבו צייד כו' דעת רש"ל שכתב וה"ה אם ת"ח מעיד על עוף שמקובל הוא שטהור נאמן ובפרט האידנא שאין לנו צייד אלא מסורת ע"ש. וא"י איך יפרש הש"ס נאמן כו' דבעי רבו ציד או רבו חכם ופשוט דלא מהני רבו חכם מדאמר בקי בהן ובשמותיהן כו'. ופירש"י אינהו מי ידע בהו כלום מכירין שלא יהא א' דומה לזה והוא טמא ע"ש. דמשמע דהגם שכעין אותו שמראה בלי שינוי ומקובל שטהור עכ"ז חיישינן שמא טמא דומה לזה. ואין ראיה כלל ממה שהתיר זה אם אינו צייד שבקי בהן שהוא מין עצמו שאין בנמצא דומה לו. וברש"ל סי' קט"ו מוסיף בהן לא בקי ולא יכול להתירן מלבו אבל מ"מ אם מעיד ת"ח שמקובל כו'. נראה שרוצה לפרש רבו חכם להתיר מלבו. והוא תמוה עכ"ז שמעיד שהתירו רבו חכם למה לא יהיה נאמן. ואי משום שאין חכם יכול להתיר היה לש"ס לומר אין חכם יכול להתיר מלבו. וכי חשוד החכם לשקר. ואם הצייד ראה שאכל חכם למה לא יהיה נאמן מסתמא מקובל. ואין לע"ד פי' אחר רק דלא מהני אף שדומה למין זה שמא מ"מ טמאים ואין כמו זה שאכל או שהתיר. וכן נראין דברי מהרי"ל בתשובה הנ"ל שפירש הש"ס כן ולכך סיים ואין נמצא כלל שלא נסמוך. מ"מ נראה דמהרי"ל לא קאי על מדינה ועיר שהתחיל. גם נראה לענ"ד שהראשונים הרי"ף והרא"ש וטור לא פירשו כרש"ל. שלא יהיה צייד נאמן שהתיר חכם. דלא הזכירו זה כלל. רק דנאמן שרבו צייד התיר לו. וע"כ מפרשים להיפוך דבעי אי דוקא חכם או סגי בצייד. ופשט מדר"י בקי בהן כו' ע"כ מפרש רבו צייד דחכם מנא ידע להו. אבל חכם פשוט דמהני דמסתמא דייק או מקובל שטהור. אבל רש"ל וש"ך ז"ל שהביא ס"ק א' דהתיר לו חכם לא מהני וע"כ יפרש אינהו מנא ידע דלא מהני דלמא דומה לזה טמא. א"כ איך סיים מעיד שמקובל מהני. ואפשר מפרש שאין הצייד נאמן שהתיר חכם כיון שאין זה מאומנתו רק על רבו צייד. אבל כשת"ח מעיד כו' או עדים כשרים שהתיר חכם ודאי מהני דמסתמא מקובל. והיינו דסיים כ"ש האידנא שאין לנו צייד אלא מסורת. והא על פי' דמסורת קאי דווקא צייד. וע"כ ראייתו דחזינן שאוכלין עופות על סמך מסורת מאבותינו. אך מאי ראיה זה שלא נולד ספק מעולם. משא"כ בספיקות. וי"ל דס"ל הא דא"נ צייד בשם חכם הוא משום דאיכא לברורי יותר ע"י צייד בקי וחכם ועתה שלא נמצא נאמן:

מה שהעידו שבא"י אוכלין ע"פ מסורת ישנה. וכתב רומ"כ שהי' שם גדולים מימות הב"י עד עתה. עכ"ז א"י אם הי' אלו התרנגולים אז אולי הובאו כמו לכאן. גם אין לחשוב מדינה שכל עיר שם לעצמה מובדלת אין דרך כלל מזו לזו רק מדבר. ורק ד' או ה' מקומות שיושבים אחב"י:

גם שכפי הנראה לענ"ד ומסתימת בעלי הש"ע והש"ך בסוף שהביא דעת מהרי"ל הנ"ל שאין דעתם כלל שיסמכו שאר מקומות על מקומות שנהגו לאכול אם לא שיהיה המסורת ברור מאוד שראו הרבה גדולים שאכלו או אמרו בפירוש שיודעין או מקובלין שהוא טהור ומ"מ אותן מקומות שנוהגין לאכול א"צ לחקור איך נעשה המנהג. כמו נהגו כר"א כו' וכדומה. וכדאמר בש"ס הלכה מנהג נהגו כו' א"כ אין ראי' מהגדולים שבאו מחוצה לארץ לשם. שהניחו אותם כמנהגם אבל אין ראיה שהיה להם איזה קבלה או ידיעה:

ועירות יודעין אנו שיש קלות הרבה. וגם ממדינה שהעיד השו"ב הנ"ל סמוך לטורקיי. מי יודע מה טיבו של המדינה אולם ע"ז בוודאי יש לסמוך על כבוד קדושתו שמסתמא שאל איזה מסורת ישנה. וגם על הרב מטשעכנאווי שאוכל אותם:

עכ"פ מדינא נראה שמותר שהרשב"א בת"ה ושאר פוסקים לא הזכירו רק מקום שאין אוכלין אם יסכימו לשנות לאכול אבל לא מקום שלא הי' המין וכשבאו בא עמה מסורת של מקומות שאוכלין משמע דלכ"ע מותר. אבל מסתימת הפוסקים וש"ך ז"ל שהביא בסוף דבריו תשובות מהרי"ל כתב ועיין כו' משמע שצריך מסורת ברורה עכ"פ שהרבה ת"ח אוכלין או מקובלין שזה עוף טהור:

ועכ"פ מה שכתב רו"מ שיש מינים שאין דומין לאותם שהעידו עליהם פשוט שאסורין כדברי רו"מ אף שיש להם ג' סימנין ומי זה בדורותינו שיחלוק על רמ"א שכתב ואין לשנות ורש"י ורא"ש וטור דבעי מסורת דוקא. ואפשר שגם אותן אסורין משום אותן שאינן דומין כמ"ש רשב"א על מקומות שנמנעים לאכול. הגם שיש לדחות דאין משנים המנהג משום טעם הנ"ל אבל לא לאסור מחדש מ"מ אינו מוכרח. בפרט בשם תרנגולים דמפורש בש"ס ופוסקים יש בהן שהן אסורים עמוני כו' ע"ש חולין ס"ב ע"ב:

הנלע"ד כתבתי הק' יצחק מאיר

סימן ט

הנה הא דאיסורא ברובא בטל מה"ת פירש"י פרק גיד הנשה ורשב"א ורא"ש ז"ל דילפינן מאחרי רבים להטות ע"ש. ויש לתמוה איך נוכל ללמוד מזה דודאי איסור יהיה ניתר. הא כל רוב כט' חנויות וכה"ג שאנו מסופקין מכריע הרוב דע"ז יש סברא דמסתמא פירש מהרוב יותר מהמיעוט דכשר הוא ואין כאן איסור וכחזקה וקורבה וס"ס וכה"ג. וסברא זו ילפינן מאחרי רבים להטות דמכריע שאמת כהרוב דיעות. ובפ"מ ראיתי אח"כ בפתיחה כ' ויש לעיין כו' ולא תי' כלום ע"ש:

והנה אי נימא דלא כהר"ן חולין צ"ה רק דגם בלא ביטול לא חשיב קבוע כשאינו ניכר מה"ת דקבוע חידוש הוא ודוקא בניכר וא"כ מה"ת אף דחד בחד לכ"ע אסור מה"ת דאיקבע איסורא וגם להרמב"ם ספק כזה מה"ת לחומרא. מ"מ חד בתרי מותרת כל ח' מטעם כל דפריש מרובא פריש והוי ככל רוב דעלמא בט' חנויות ונמצא כו' כיון דאין האיסור ניכר ולא חשיב קבוע. וא"כ אפשר דמותרים כל החתיכות כמ"ש תוס' פ"ק דחולין דף ט' וריש נדה לענין ספק טומאה ברשות הרבים דב' שבילין שהוא דבר שא"א להיות לא ילפינן מסוטה לטהר שניהם. אבל מטעם חזקה שפיר מטהרין שניהם אף דסתרי הדדי מ"מ כל חד מוקמינן אחזקה ולא אכפת לן בדחברי' ואף באו לשאול בבת אחת כ' תוס' פ"ק דפסחים דף י' דמדרבנן הוא דטמאין ומה"ת גם בבת אחת שניהם טהורין ע"ש וא"כ גם בהיתר מטעם רוב כיון דכל א' מותרת דמרובא הוא דכשר שוב כולם מותרין דעל כל א' איכא רוב דמהיתר הוא. אף דסתרי. ואחת ודאי איסורא הוי כב' שבילין בב"א דמה"ת פוסקין דשניהם טהורין כנ"ל. דרוב כחזקה כנ"ל. ואף דבהלך בשניהם זה אחר זה הוי ודאי טמא היינו דהא עכשיו ידוע שטמא. משא"כ באכילה שאוכל זה אחר זה וראשונה מותר לסמוך על הרוב דאין איסור ושוב גם השני' מותר לסמוך על הרוב דהיתר ואף דא"כ כבר אכל איסור מה בכך מ"מ זו החתיכה מותרת ג"כ ומה דהוי הוי ואם ראשונה הי' האסורה אין תוספת איסור במה שאוכל השניה אך א"א לומר כן דהא חזינן כריתות פ' דם שחוט' ס' אכל בב"ח אכל ראשונה ואח"כ השניה חייב חטאת. וכן בשבועות ל"ה עשה מלאכה בשני בין השמשות. והכה את זה וחזר והכה זה חייב מיתה למ"ד התראת ספק שמה התראה ואף להרמב"ם דס"ד מה"ת לקולא וא"כ מותר מה"ת בה"ש ראשון וכן הכה זה כו' ומ"מ לא הותר רק הספק לא לעשות ב' דברים שיהיה ודאי איסור ממ"נ אף שהם בזה אחר זה לא בב"א וחייב אפילו מיתה. וכן בחד בתרי מיד אסור לאכול כולן כיון שיהיה ודאי איסור ממ"נ אף דכל אחד בפני עצמו מותר מטעם רוב כנ"ל:

שוב ראיתי דאין הכרח מכל הנ"ל דבין השמשות חשיב הרמב"ם ז"ל איקבע איסורא דשבת וחול לפניו וא"י כו' ע"ש פ"ה מהל' שבת ה"ד ובמגיד משנה שם וכן הכה את זה כו' דס' בן ט' כו' עכ"פ א' אסור. ושפיר כיון דספק זה אסור מה"ת ובאשם קאי ממילא בעושה שניהם חייב חטאת. דמה שלא היה עלי' עונש ודאי רק מפני שלא היה ודאי אבל בשיש ודאי חייב. וכן למ"ד התראת ספק שמה התראה לענין מיתה. וכשאוכל חצי שיעור דאף שעדיין אין חיוב מ"מ כשאוכל עוד חתיכה שני כדי אכילת פרס נגמר חיובו כיון דשם האיסור על כולו. וכן גבי ב' חתיכות כריתות כ"ג במשנה הוא לר"י דלא בעי חתיכה מב' חתיכות ושפיר ספק הראשון מה"ת אסור וגם הב' ממילא חייב כנ"ל. ולכך בברייתא שם י"ח ע"א למאן דפטר בא א' ואכל ראשונה. והזכיר שם אכל ראשונה במזיד ושניה שוגג חייב היינו אשם תלוי על הראשונה ולהיפוך פטור. ואח"כ תני שניהם במזיד פטור שניהם בשוגג ע"ש ולא הזכיר שניהם בשוגג דחייב חטאת ע"ש. ולמ"ש א"ש דלמ"ד דלא חשיב איקבע כשנאכל ראשונה פטור אף שניהם בשוגג רק א"ת חייב הראשונה דעל השניה אינו שב מידיעתו דמותרת מה"ת ואף דמדרבנן אסור לא חשיב שב כדאמר יומא בחצי שיעור ע"ש וא"כ אף שעדיין ספק שמא שניה חלב ומ"מ פטור דהיתה מותרת מה"ת והרמב"ם ז"ל דפסק פרק ה' מהלכות שגגות דאכל שתיהן בשוגג חייב חטאת. לטעמיה דסובר דגם בא נכרי ואכל ראשונה חייב א"ת על השניה כיון שהיה איקבע וא"כ שניה מה"ת אסורה ויש חיוב חטאת ממ"נ משא"כ למ"ד איתחזק דוקא:

ואף למ"ד הנ"ל ובלא איקבע מ"מ לא התירה תורה הספק שיהיה חשיב אונס אם יש איסור רק כל שאינו ודאי אין הלאו אבל אונס לא הוי ומה"ט בהזה מחלון של יחיד ונכנס חייב פ' י"ב דפרה. ובסמוך לוסתה חייב קרבן אף אי וסתות דרבנן. משא"כ בהך דאיכא רוב ואמרה תורה לסמוך ארוב דמותר דבזה אף שנודע שהיה אסור פטור דאנוס הוא וכמו שלא בשעת וסת דפטור. וכן נמצא טריפה בסתר כיון דא"צ לחוש מטעם רוב שפיר י"ל דמותר מה"ת לאכול כולן זה אחר זה דאין תוספת איסור בחתיכה ב' כשתולין דכשרה הוא אף דא"כ כבר אכל איסור מ"מ אנוס הוי ומ"מ עכשיו מותרת זאת החתיכה ג"כ כנ"ל. דהא פ"ה דטהרות משנה ד' עשה טהרות ונאכלו טבל כו' טהורות כו' דמשמע דאין חילוק בנאכלו אף שהוא עצמו אכלן רשאי אח"כ לאכול גם השניה רק בקיימת הראשונות בזה וזה תלויות היינו דהוי כבאו לשאול בבת אחת כמ"ש הר"ש שם ע"ש וזה מדרבנן לתוס' הנ"ל:

אך בהא דכריתות י"ח ע"ב ושבועות י"ט בהלך בא' ונכנס למקדש והזה וטבל והלך בב' ונכנס דחייב כו' ופי' תוס' דבר"ה מיירי ע"ש ולמה יהיה חייב הא מה"ת מותר לכנוס למקדש בין בראשונה בין בשניה מטעם חזקה ככל ספק טומאה ברשות הרבים דאף דסותר מוקמינן אחזקה כנ"ל ואף די"ל בשניה ליכא חזקת טהרה דא"כ נטמא בראשונה ויצא מחזקתו אז ואדרבא חזקה שלא נטמא אז רק עתה. רק חזקה שלא נתבררא מיקרי כיון שהיה טהור אז בספק רק עתה נודע כו' אבל גם חזקת טהרה לא חשיב ויש לדחות כיון דהזה וטבל חשיב חזקת טהרה שהיה מוחזק לנו כנ"ל. ועוד גם בלא חזקת טהרה ספק טומאה בר"ה טהור מגזירת הכתוב כמ"ש תוס' חולין וריש נדה היכא שאפשר א"כ בראשונה שבא לשאול רק על עצמו היה טהור גמור. וכן עתה. ובל"ז הקשה המשנה למלך פ' י"א מה' שגגות מחלון של רבים והניח בצ"ע ע"ש וצ"ל דלענין גברא דאפשר להזות ולטבול לא חשיב אונס וכחלון יחיד דמי אף שהתירה תורה הספק כנ"ל. וגם די"ל דלענין החיוב קרבן בנכנס למקדש כיון דהתירה תורה רק הספק ומותר לכנוס גם בשניה כשטבל והזה מ"מ יש כאן ודאי חיוב קרבן עלי' וככל הספיקות דאף שמותר מ"מ כשנודע חייב קרבן היכא דלא אנוס. וכשחזר ונכנס נודע שחייב קרבן עכ"פ. ומ"מ לענין איסור י"ל דאין איסור מה"ת גם בכניסה שניה דספק טומאה בר"ה טהור ואמרינן לענין הכניסה דעכשיו טהור וכבר מחויב קרבן על כניסה הראשונה רק שלא נודע ואין איסור עלי' בכניסה שניה מה שיהיה נודע עי"ז שודאי עבר כיון דמצד עצמו אינו איסור כנ"ל. וכן בחד בתרי כנ"ל ביבש דמותרת כל א' מטעם רוב בזה אחר זה כנ"ל. רק מדרבנן אסור כבאו לשאול בבת אחת כנ"ל דודאי א' שלא כדין משא"כ מדאורייתא י"ל דמותר כנ"ל. וא"כ להנ"ל בבת אחת לאכול שלשתן אסור מה"ת דודאי איסור לא הותר מעולם. אך א"כ בלח בלח אף במינו ובא"מ בלאו טעם כעיקר ראוי להיות אסור מה"ת כיון שמעורב ונכלל האיסור בכולו. ובכל מה שאוכל מההיתר יש בו ודאי משהו איסור שאסור מה"ת ומה יהיה מותר כיון דלא שייך מרובא פריש דקי"ל יש בילה:

תוכן העניינים

שו"ת חידושי הרי"מ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה