שות זרע חיים· רבי חיים ברודא
זרע חיים על שו"ע סימן קנ"ד סעיף ז אות נב
ושוב התבוננתי וראיתי שד' הש"ך במחילה מכת"ה מעיקרא ליתא דמ"ש שהוציא הרב דבריו בהג"ה זו מד' תשו' הרשב"א כו' וכ' וכן נרשם בש"ע והוא טעות לענ"ד דמה שנרשם בהג"ה ע"ז מהרי"ק שורש קל"ה ובב"י בשם תשו' הרשב"א קאי על מ"ש בהג"ה אח"ז ואם קידש אשה ואסורה להנשא לו כו' ע"ש כמ"ש בב"י בשמם אבל ד' הג"ה הנ"ל ליתא שם כלל וגם לא מצאתי בד"מ שיכתוב כן בשם תשו' הרשב"א וגם חפשתי בכל תשוב' הרשב"א שהביא ולא מצאתי בו מאומה. והדבר ברור בעיני שהוציא הרב זה מד' הרמב"ם שהביא הטור באמרה בעלה א"י לשמש עמי שימוש כדרך כל הארץ שימוש שמוליד או שאינו יוכ"ח יעשו הדיינין פשרה ביניהן ויאמרו לה ראוי שתתנהג עם בעליך עד שתשהי י"ש ומגלגלין עמה בדבר ואין כופין אותה לשבת עמו ולא דנין אותה כדין המורדת כו' והבין ג"כ הרב פשט ד' הרמב"ם כמו שהבינו הרמב"ן והרשב"א וש"פ והמחבר בדעתו ז"ל שאף בטוענת אין לו ג"א הדין כך וכמש"ל ג"כ להוכיח שכ"ה דעתו ז"ל וא"כ שמעינן מדבריו להדי' דאף בטוענת אין לו ג"א אף דס"ל דאינה נאמנת מ"מ אין כופין אותה ואין דנין דין מורדת. ושמעינן ג"כ דאחר י"ש שוב כופין להוציא [ואף לפי פי' הש"ך בדעתו עכ"פ שמעינן מיני' דאחר י"ש יכולה היא לכופו להוציאה וליכא למיחש למידי דמשום דידי' סגי לי' בנושא אחרת על אשתו להרמב"ם כמש"ל וא"כ מה"ת לחלק בין אינו יוכ"ח או אין לו ג"א] והן הן ד' הרב ז"ל בהג"ה דאף דכ' המחבר בטוענת אין לו ג"א בלשון י"א דהיא נאמנת וכופין אותו כו' והיינו משום דחש לדעת הפוסקים דחשו לדעת הירושלמי והרמב"ם דמדמי לה לטוענת אינו יוכ"ח לכן כ' דאפי' היכא במקום שאין כופין אותו מ"מ אין כופין אותה ואין דנין אותה כדין מורדת אלא מאריכין הדבר עד שיתפשרו או עד שתשהה עשר שנים והן הן ד' הרמב"ם ממש וזה ברור לאמתתו. סופא דמלתא דלא כהש"ך ז"ל דכ' בפתיחתו על הש"ע וההג"ה בסעיף זה ואין בהם מתום מראש ועד סוף ואני אומר בד' הש"ע וההג"ה כאן כולך יפה רעיתי ומום אין בך: מ"ש האשה שאמרה בפני בעלה גרשתני נאמנת אפי' לינשא לכתחלה ויוצאת בלא גט ונטלת כתו' כו' חזקה אין אשה מעיזה פני' נגד בעלה ואפי' יש עדים שהיתה אשתו וכו' ע"כ. לפמשנ"ת בפנים לא הול"ל לסתום כדעת הפוסקים הנ"ל אלא להביא דיש חולקים ע"ז דאינה נאמנת להנשא לכתחילה וכ"ש לענין כתו' דאינה נאמנת אפי' בהוחזקה לאשת איש וכ"ש כשיש עדים שהיתה אשת איש אלא דבכ"ז אם נשאת לא תצא ולא לכתחלה אם לא שלא ידעינן שהיתה אשת איש אלא על פי' שאומרת א"א אני וגרושה אני נאמנת אפי' שלא בפניו דהפה שאסר כו':
ומ"ש ולפיכך א"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה ה"ז מקודשת לשני כו'. ואף אם אין הבעל ממש שם רק שהוא בעיר כשנתקדשה לאחר מקרי בפניו כו', ג"כ לא הו"ל להש"ך לסתום כדעה זו אלא להביא די"ח ע"ז אלא דבעינן שיהי' הקדושין בפני בעלה ממש או שיהי' בעלה הראשון בחופה שנשאת לשני אבל בלא"ה תצא מזה ומזה אלא דלענין זה מועיל מה שנתקדשה או שנשאת כשבעלה בעיר ויודעת שיוודע אליו לענין שאם אמרה אף אחר כך בפני בעלה גרשתני שפיר מהני ול"א דלאחזוקי שקרה קאמרה כן אבל בנשאת או נתקדשה שלא בפניו בעיר אחרת וכה"ג שנוכל לומר שחשבה שלא יודע הדבר לבעלה אפי' אמרה כן אח"כ בפני בעלה גרשתני. דהכריע הש"ך לקמן מעיקר הדין כהפוסקים דנאמנת ואינו מכרע וע"כ לא לחומרא לב"ד אלא מעיקר הדין תצא מזה ומזה:
ומ"ש ואם היתה קטטה ביניהם כו' אינה נאמנת בכל ענין לומר גרשתני ולא מקרי קטטה אלא כשאומר פ"א גרשתני ונתברר שהוא שקר כו' לפענ"ד אינו כן אלא לי"א אף בקטטות אחרות שלא הוחזקה שקרנית לזה עצמו. אלא שנר' שרוצה להפקיע א"ע ממנו משום הקטטות ומריבות אינה נאמנת:
ומ"ש וכ"ז בפני בעלה אבל שלא בפני בעלה אינה נאמנת כלל לומר גרשתני אפי' לחומרא ע"כ ג"כ י"ח וס"ל דלחומרא יש לחוש אפי' שלא בפני בעלה: ומ"ש ואשה שטענה על בעלה שאין לו ג"א והוא מכחישה נאמנת כו' ויוציא מיד ויתן כתו' כו' יש בזה דעות חלוקות די"א דאעפ"י דנאמנת לענין להוציאה אינה נאמנת לענין כתובה וי"א דאינה נאמנת כלל אפילו לכופו להוציאה ויעשו בכ"ז דרך בקשה ופשרה:
ומ"ש וכ"ז כשאינה תובעת כתו' אבל כשתובעת כתו' אינה נאמנת כלל בשום ענין אפי' שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה כו' וצריכה לדור עמו כשאר אשה עם בעלה [ור"ל ובא"ל יש לה דין מורדת כמ"ש בפנים] עכ"ד. וכ"ז ליתא דאפי' כשתובעת כתו' לי"א דאינה נאמנת מ"מ א"י לכופה לדור עמו כשאר אשה עם בעלה ובא"ל לדונה כמורדת. כיון שצוחת דאינו איש ואין לאיש גבורתו להזדקק לה. אלא מחרימין עליה ועושין דרך בקשה ופשרה כמו בטוענת מורד [וד' הש"ך תמוהים מלבד מש"ל בפנים. אף לדידי' ז"ל מ"ש מטוענת שהוא מורד דבאין דרך בקשה ופשרה] אע"ג דלהש"ך לית לה בכה"ג חזקה דאינה מעיזה כמ"ש בפני']:
וכל זה בדלא שהתה עשר שנים אבל בשהתה י"ש ולא ילדה אפי' תובעת כתו' ה"ז יוציא ויתן כתו' דאחר י"ש אוקמוה אדינא בין משום פו"ר דידי' או משום טענה דידה דצריכה היא לבנים לזקנותה הדין דיוציא כו': ומ"ש וכ"ז בסתם אבל אמרה בפירוש איני רוצה כתובה כו' נאמנת אף בזה"ז בלי שום אמתלא יש חולקים על זה דאין חילוק בכל זה לענין בזה"ז דאינן נאמנות וכן מסתבר אלא דווקא באומדנא ורגלים לדבר לפי ראות עיני הדיין:
ומ"ש וכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה אין כופין בשוטים כו' אבל אין לו גבורת אנשים אינו מום ע"כ. אין זה מוכרת ומוסכם ועיקר דינו יתבאר לקמן בסמוך:
ומ"ש וכן נקטעו ב' ידיו כו' או נסמו ב' עיניו לא הוי מום לכופו בשוטים או בנידוי להוציא אלא כ"מ שאמרו יוציא ויתן כתו' כופין אותו בשוטים ובנידוי על הכתו' כו' [ור"ל דה"נ בנקטעו ב' ידיו כו' כמ"ש בפנים] וז"א אלא דלי"א דהוי כמומין הגדולים וכופין אותו להוציא ולי"א דאין זה כמומין הגדולים אלא דינו כמו בנקטע ידו אחת כו' ואין כופין על הכתובה אלא אדרבא דמחוייבת להיות עמו ובא"ל יש לה דין מורדת אלא דכיון דאיכא פלוגתא אין כופין אותו לא להוציא ולא ליתן כתובה תיכף וג"כ א"י לכופה ולהיות עמו ולדונה כמורדת כנ"ל:
ומ"ש ואפי' הוא מודה שאין לו גבורת אנשים אין כופין על הגט אלא כ"מ שאמרו יוציא מבקשין על הגט כו' ואם באה מ"ט כגון שאין לה בן כו' [ובזה ג"כ הול"ל ולא בת כמ"ש הנמוק"י יע"ש וכמש"ל] כופין אותו בשוטים להוציא בגט כו' וה"ה בשהתה עמו י"ש ולא ילדה אין כופין להוציא אלא בבאה מ"ט. וכ"ז ליתא לפענ"ד דאין חילוק בזה בין באה מ"ט או לא אלא בטוענת אין לו ג"א היכא דהיא נאמנת מן הדין או שהוא מודה שאין לו ג"א אחר שנתגלגלה עמו כמה שנים ולא מצא תרופה למכתו ואין לתלות ברבות שניו וכה"ג שישתנה בהמשך זמן זה. לדעת רוב הפוסקים כוכין אף בשוטים להוציאה ולתת כתו' והכא אפי' אינה באה מ"ט. הרי הוא כטוענת שאינו יוכ"ח ובאה מ"ט. אלא דלי"א דאף בהא אין כופין בשוטים ואפי' באה מ"ט אלא עושין הרחקות כו':
ומש"ש דנאמנת ג"כ כנגדו לכופו בשוטים להוציא מיד. זה ליתא [ותמוה לענ"ד מאוד לכופו בשוטים. והיינו לשיטתו בפנים דס"ל דנאמנת בהא אף להרמב"ם וירושלמי מ"מ איך לא תש לגט מעושה שלא כדין לדעת הרמב"ן והרשב"א וש"פ טובא דס"ל דאף בטוענת אין לו ג"א אינה נאמנת וא"כ אפי' באה מ"ט לאו כלום הוא וכ"ש לפמשנ"ת בפנים שכ"ה דעת הרמב"ן וכן הירושלמי וכדעתם ז"ל]:
ומ"ש אפי' יש לו גבורת אנשים רק שאינו יורה כחץ אין כופין להוציא כו' אלא בבאה מחמת טענה כו' כבר נת' דאין זה מוסכם דלדעת י"א [הוא הרמב"ן והרשב"א] אין כופין על הגט אפי' בבאה מחמת טענה אלא בהנך דפסולות דמעשין עליהם או באותן דחשוב במתני' דכופין להוציא אבל בהך שאינו יוכ"ח וכה"ג כופין על הכתובה ואין כופין בשוטים על הגט אלא בהרחקות כו'. אבל במקדש אשה האסורה לו, בענין שצריך להוציאה בגט.
נ"ל דכופין בנידוי או בשוטים להוציא ודלא כהש"ך ז"ל:
ומ"ש מיהו יכולים לכפותו בשוטים לזונה או לשמש עמה או ליתן לה גט ואין זה נק' כפי' על הגט כו'. בפנים כתבתי דיש לפקפק בזה אלא בכל מקום שאין כופין בשוטים ראוי' שלא להזכיר בהכפיי' על הגט כלל וכל המחמיר בדין כפיי' בגיטין תבוא עליו ברכה אמן: