שות זרע חיים· רבי חיים ברודא
זרע חיים על שו"ע סימן קנ"ד סעיף ז אות א
זה לשון השו"ע בסי' קנ"ד סעיף ז:
אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבוא עליה ושואלת גט והוא מכחישה י"א שהיא נאמנת (ואפי' לא שהתה עשר שנים) (טור) וכופין אותו להוציא מיד ולא יתן לה כתובה ואם מגרשה מעצמו בלא כפיה יתן לה כתובה (וי"א דאע"פ שיכול לבעול אחרת צריך ליתן לזאת הכתובה הואיל ולא יכול לבוא עליה יכולה לומר מסרתי עצמי לך ומה אעשה לך יותר) (ב"י בשם א"ח) בד"א כשאינה תובעת כתובתה אבל אם תובעת כתובתה אינה נאמנת ואף להוציא אין כופין:
הג"ה. וי"א דבזמן הזה שיש נשים חצופות אינה נאמנת (מרדכי פ' עשרה יוחסין) ומ"מ במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת נאמנת (מהרי"ק שורש ע"ב) ואם יש לתלות שלא יוכל לבוא עליה משום שרחמה צר והיא בתולה שלא יכול לבוא עליה מכח רכות שניו וחולשתו תולים בזה ואין כופין להוציא (תשובת הריצב"א סוף אישות) וי"א דאפילו במקום שאין כופין אותו מ"מ אין כופין אותה להתפייס עמו ואין דנין אותה כדין מורדת אלא מאריכין הדבר עד שיתפשרו או עד שישהה עשר שנים ולא תלד (מהרי"ק שורש קל"ה ובב"י בשם הרשב"א) וה"ה אם קידש אשה ואסורה להנשא לו ולאחר כופין אותו להוציא (תשובת הרא"ש כלל מ"ג) אם טוענת שבעלה אינו שוכב עמה ואינו בא עליה דינה כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים: א:
הנה הש"ך ז"ל בפתח ד' האיר לנו לבאר דמ"ש בש"ע בטוענת אין לו ג"א בשם י"א דנאמנת משום מ"ש קצת הפוסקים דלמשנה אחרונה דנדרים אין לנו הכרח בטענת א"י אם נאמנת והשיג על הלבוש שכ' וי"א שלא נאמן לה אא"כ אמרה בפניו. אבל אם אמרה כן שלא בפניו אעפ"י שאמרה כן בפרסום בפני אדם שיגיעו הדברים לאזניו אינה נאמנת כו'. דמנ"ל ששום פוסק יסבור כן שתהא נאמנת אפי' שלא בפניו בכי האי גוונא. ויצא לחלק ג"כ על הרמ"א בד"מ ובהג"ה בסי' י"ז מש"כ שם בשם י"א דאינה נאמנת אלא א"כ אמרה בפניו ממש. דז"א דמהרי"ק לא קאמר שם אלא בטוענת גרשתני ומטעם שכ' שם דכיון דאינה טוענת כן בפניו איכא ריעותא משא"כ בהך דינא דאיירי בש"ע בסי' י"ז שנתקדשה לאחר דליכא כאן ריעותא דאותו שקדשה לא הי' בפני בעלה ומה הי' לה לעשות ועוד דכיון דעשתה מעשה פירסום כולי האי ונתקדשה לאחר כשהוא בעיר פשיטא דהוי כטוענת כן בפני ע"ש באריכות: אמנם לפי ע"ד זה אינו ומראש צורים אראנו. אשר ממנו תוצאות חיים מקור הדברים. וצריכין אנו לבאר ולהאריך קצת בדיני אומרת גרשתני כדי שיצא הדין לאורה בעה"י. גרסינן שם בגיטין (דף פ"ט) שלח לי' מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו יצא עלי' קול מראשון ובא אחר וקדשה קדושי תורה מהו. שלח להו תצא והעמדינו דבר על בוריו כו'. עד דמסיק דאי מגלי' מלתא דקדושי קמא קדושי מעלי' נינהו ל"צ גט משני. ופליגי דרב הונא דאר"ה אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת מדרב המנונא דארה"מ האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה ואידך כי אתמר דרה"מ בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ומעיזה. ופרש"י ד"ה כי אתמר דרה"מ בפניו דבעל דאמרה לי' בפניו גרשתני. אבל קבלת קדושין דר"ה לאו בפניו הוא ול"ד לרב המנונא וליתא לדר"ה עכ"ל: והנה מאריכות ביאור לשון פרש"י הנ"ל ג"כ נראה קצת דמשמע לי' סתמא דמלתא בכל ענין בין כשהי' בעלה הראשון בעיר ויודע מקבלת הקדושין או שסופו לידע. וה"א דבכה"ג בקבלת קדושין לא שייך לחלק בין שלא בפניו או לא וכמ"ש הש"ך הנ"ל ולא א"ש סוגי' הגמ'] לכן הוסיף ביאור כי אתמר דרה"מ בפניו דבעל וכו' אבל קבלת קדושין דר"ה סתמא דמלתא לאו בפניו הוא ול"ד לדרה"מ כו'. וכן נראה מד' הרמב"ם בפ"ד מה"א שכ' אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה הרי זו מקודשת לשני שאשה שאמרה לבעלה גרשתני בפניו נאמנת חזקה כו' אבל אם קבלה קדושין מאחר שלא בפני בעלה אין קדושין תופסין בה עד שתביא ראי' שנתגרשה קודם שתקבל הקדושין דכל שלא בפניו מעיזה ע"כ הרי דמדמי להו הרמב"ם לגמרי קבלת קדושין מאחר לאומרת גרשתני דכל שלא בפניו מעיזה ומשמע ודאי דבעינן פניו ממש כמו באומרת גרשתני דכל שלא אמרה כן בפני בעלה אפי' אמרה כן ע"י שליח להגיד לבעלה או לשלוחו לאו כלום היא וכמ"ש הש"ך באות ד' בשם מהרלב"ח. [ואפי' בחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח אר"י מה"ט אין הנתבע עושה מורשה עסמ"ע סי' קס"ד ויתבאר לקמן] וכן מסתימת ד' הרי"ף והרא"ש בפסקיו וש"פ משמע בפניו ממש אבל כל שלא בפניו מעיזה ולא חלקו בשלא פניו בין הוא בעיר וקרוב לה האיש או רחוק ונתת דבריך לשעורין אלא בכ"ע כל שלא בפניו ממש מעיזה וזהו ג"כ דעת המהרי"ק וריב"ש לאפוקי מהב"ז ותשו' הרא"ש הנ"ל. ומשמייא אנהירו לעינין שגם דעת התוס' והרשב"א והרא"ש עצמו בפסקיו מוכח להדי' דבעינן בפניו ממש ולא סגי בעיר אחת והיא ממ"ש התוס' בס"פ המגרש (דפ"ט ע"ב) ומעשה בא לפני ר"ת באשה א' שיצא עלי' קיל אחר נישואיה שנתקדשה לאחר והי' אותו האיש שיצא עליו קול בחופתה שנשאת לשני ואמר ר"ת שא"צ גט מראשון כיון שנתקדשה לזה בפניו הוי חזקה שאין אשה מעיזה כו'. הרי דדוקא שהי' בחופתה שנשאת לשני והוי בפניו אבל בענין אחר לא אלא דמד' התוס' יש לדחות דמעשה שהי' כך היה אבל ברא"ש והרשב"א א"א לומר כן דע"ש במ"ש המעשה דר"ת [בד"א קצת] וכ' שם ואפי' אם באו עדים והעיד שקדשה בפניהם אם היה זה בחופת אחות, אשתו ובפניו נתקדשה לאחר מותרת לו כההיא דר"ה [ונראה דצ"ל ר' המנונא] עכ"ל. וכ"כ בחי' הרשב"א שם ע"ש. הרי מוכח להדי' דווקא אם היה בחופת אחות אשתו אבל לא סגי באם הי' בעיר אחת ודברי התוס' והרא"ש הנ"ל הובא בש"ע בסס"י מ"ח [וחידוש בעיני על האחרונים שלא הרגישו בזה מאומה מה שהפקידו דווקא אם הי' באותו חופה ולא סגי בעיר אחת כדלעיל סי' י"ז וצ"ע]. וא"כ צדקו ד' רבינו הרמ"א בהגהתו הנ"ל מ"ש דיש חולקים על תשובת הרא"ש הנ"ל וס"ל דבעינן בפני בעלה ממש ולפמשנ"ת אדרבא ד' תשוב' הרא"ש יחידאי היא אשר כ"כ מד"ע ולא הביא שום ראי' ע"ז וכ"מ מהמח' שם בסי' י"ז דסברת הרא"ש הנ"ל יחידאי הוא:
אולם רבינו הגדול הרא"ש ז"ל אמר מלתא חובה עלינו לחפש סעד לדבריו ז"ל ומצאנו סעד נכון לדעתו ז"ל ויש לו פנים בהלכה והוא מהא דאמרי' בכתובות (דף כ"ב) רבא אמר לעולם תרי ותרי נינהו וראה ר"י דברי ר' מנחם בגירושין ולא ראה במיתה מ"ט מיתה אינה יכולה להכחישתו גירושין יכולה מכחישתו ופריך ומי חציפא כולי האי והאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה כו'. ויש להבין מאי קא קשה לי' מרה"מ הא רה"מ דווקא בפניו קאמר וכאן הא לא איירי בפניו ע"ש בפרש"י וע"כ דקו' הגמ' הוא בהא דיהב טעמא מיתה אינה יכולה מכחישתו כשיבא הבעל משא"כ בגרושין דיכולה מכחשת אם יבא הבעל ויאמר לא גרשתיך היא תאמר גרשתני כפרש"י ע"ש וא"כ היינו בפניו. מ"מ אכתי י"ל דאע"ג דקושטא דמלתא לכשיבא הבעל לא תוכל להעיז אז פנים נגדו לומר גרשתני מ"מ עכשיו כשאין הבעל בפניה היא טועה בדעתה ורעיונה לאמר לכשיבא הבעל תכחישנה. א"ו פשיטא לי' להגמ' דע"כ ל"א שלא בפניו מעיזה ומעיזה אלא היכי דלא מסקה אדעת' ע"ש סופה וחושבת שלא יבוא עוד האיש לביתו ולא יגולה ערותה אבל כל שמסקה אדעתה ע"ש סופה פשיטא לי' להגמרא מסברא דלא חציפא כולי האי לאסוק כך אדעתה שכחשה בפני' יענה ושפיר פריך מי חציפא כולי האי כו'. ומעתה דון מיני' מכ"ש בנידן דהרא"ש הנ"ל דבעלה בעיר כשנתקדשה לאחר ויודעת בוודאי שיגולה אליו הדבר וע"כ צריכה היא לאסוק אדעתה ע"ש סופה וכחשה בפני' יענה פשיטא דאמרי' בי' דלא חציפא להעיז כ"כ ואינה מעיזה כנ"ל ונכון הוא:
וא"כ דברי תשובת הרא"ש הנ"ל מוכרחים ואדרבא צריך ישוב לדעת החולקים על דין הרא"ש הנ"ל ויתבאר לק' בע"ה:
ומעתה אחר שנת' כ"ז בשיטת דעת הרא"ש בתשו' הנ"ל נ"ל דלשיטתו הנ"ל יתכן גם כן דבריו במש"ש עוד בתשובה הנ"ל דאם לא הי' בעלה בעיר כשנשאת אסורה לשניהם כו' ואף אם הבעל הראשון בכאן עמה והיא אומרת בפניו גרשתני לא מהימנא והא דקאמר רה"מ האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ה"מ קודם שנשאת לאחר אבל זו שכבר נישאת מעיזה ומעיזה שלא תעשה עצמה זונה וכו'. והביאו הב"י וש"ע בסי' י"ז יע"ש בבדה"ב דהטור כ' בסי' קנ"ד אם נתקדשה קודם שבא בעלה אינה נאמנת ולאו דוקא כ' הרא"ש שלא תעשה עצמה זונה. אלא משום דמעשה שהיה כך הי'. וכ"כ בש"ע בסי' י"ז בשם יש מי שאומר והביאו כ"ז הש"ך באות ס"ד והשיג על הטור וב"ה הנ"ל דהרא"ש דוקא קאמר בנשאת ע"ש ואין בדבריו כדי השנה על הטור דמסתבר כמ"ש הטור בדעת הרא"ש דלאו דוקא נשאת וה"ה נתקדשה [ובפרט לפי מה שהסביר הרא"ש בסוף נדרים בטעמא דהלכתא כרב המנונא דחזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע א"ע:
בטענת שקר להיותה באיסור א"א כל ימיו ע"ש וא"כ זו דנתקדשה שלא בפניו דאינה נאמנת דאמרי' שלא בפניו מעיזה ואיתרע חזקה זו ומעשיה אשר החלה לעשות שלא בפניו מוכיחות עליו] וכן משמע מד' הרמב"ם פ"ד מהל"א והביאו ג"כ הרא"ש בתשו' שם דין ג' שכ' דאם נתקדשה שלא בפני בעלה אין קדושין תופסין בה עד שתביא ראי' שנתגרשה כו' ולא סגי באומרת עכשיו לפניו גרשתני וכ"ז ברור:
ב:
אולם דעת הרשב"א בתשו' סי' א' רנ"ג הביאו הב"י בסי' י"ז וסי' קנ"ב בקצרה ושם בתשו' מבואר שכ"כ על השאלה בנתקדשה לאחר שלא בפניו אם אומרת אח"כ בפניו גרשתני נאמנת ע"ש וא"כ חולק להדי' על הטור ומראייתו שהביא, שם מוכת דס"ל אפי' אם הי' נשאת לאחר נאמנת אח"כ לומר בפניו גרשתני [ועיין ב"ש בסי' י"ז ס"ק י"ז ונראה דלא עיין בגוף תשו' הרשב"א הנ"ל כי אם מה שהביאו הב"י ושם אינו מבואר ע"ש. וגם הד"מ סס"י י"ז נראה דלא ראה גוף ד' הרשב"א כ"א מ"ש הב"י] ותשו' הרשב"א הנ"ל הביאו ג"כ הש"ך באות ס"ד וכ' דמד' הרשב"א שם נראה להדי' דסובר דאעפ"י שנשאת נאמנת אח"כ כשאומרת בפני בעלה גרשתני וראייתו ברורה מפ' ב' דכתובות סוף (דף כ"ב) וכ"ה בתשו' רמב"ן סי' ק"מ וכן נ"ל עיקר וכן בתשו' ר"א שושן [ואינו ת"י] הניח ד' הרא"ש וטור בצ"ע ע"ש עכ"ד הש"ך. והנה ראי' הרשב"א שם הוא מסוגי' הנ"ל וז"ל שם וכ"מ מהא דאמרינן שם על הא דאמר רבא ראה ר"י דבריו של רמב"י בגירושין כו' מ"ט מיתה אינה יכולה מכחישתה ולהחזיק שקרה אי לא סמכה דעתה דמת לא הוי סומכת על הני דאמרי מת אבל בגירושין מיחצפא ומשקרה דהא אפי' אתי בעל מעיזה פני' בפני בעלה ואקשינן ומי מיחצפא כולי האי והא ארה"מ כו' אין אשה מעיזה בפני בעלה כלומר אעפ"י שהתחילה להעיז פני' שלא בפני בעלה אינה עשוי' להחזיק שקרה השתא בפני בעלה כו' עכ"ד בזה. וראי' זו הכריע להש"ך והר"א שושן דלא כהרא"ש והטור. ולפי מה שבארתי לעיל סוגי' הגמ' הנ"ל להסתייע לד' תשוב' הרא"ש בדין דלעיל א"ש ג"כ ד' הרא"ש והטור גם בדין זה ובצדק כל אמרי פיו ואין ראי' הרשב"א הנ"ל מכרעת כלל דאע"ג דס"ל דכל שנשאת או נתקדשה שלא בפני בעלה לא מהני מה שתאמר אח"כ בפני בעלה גרשתני דע"כ היא מעיזה פני' שלא תעשה א"ע זונה או להחזיק שקרה מ"מ היינו אתר שנשאת או נתקדשה אבל קו' הגמ' ומי חציפא כולי האי כו' היינו קודם שנשאת כמש"ל דגם בהא כיון דס"ד שיבא הבעל לא סמכה ועולה אדעתה שתכחישנו ותעיז פני' נגדו דאינה חציפא כולי האי כמו כאלו הי' עומד לפני' אז קודם שנשאת וא"כ פריך הגמ' שפיר ואין מסוגי' הנ"ל סתירה כלל לדעת הרא"ש והטור הנ"ל וא"ש ודו"ק: ומעתה אדרבא חל עלינו חובת ביאור ד הרשב"א בראי' הנ"ל אשר לפמשנ"ת לכאור' אין לו מקום כלל. אולם נ"ל דכ"ז לפמשנ"ת הסוגי' לפ"ד הרא"ש בדין דלעיל דכל שיודעת שיודע הדבר לבעלה וכחשה בפני' יענה אינה מעיזה כמו פניו וכן כשסלקא אדעתה שיבא הבעל לא סמכה אדעת' להעיז ואינה חציפא כולי האי וכמש"ל אבל להרשב"א לא ניחא לי' בכ"ז. והנה נחזי אנן ונדייק שפיר בד' תשו' הרשב"א הנ"ל שהבאתי לשונו לעיל שקודם שבא לעיקר ראייתו הנ"ל הוסיף דברים הרבה בביאור הגמ' מ"ט מיתה אינה יכולה להכחישתו ולהחזיק שקרה כו' אבל בגירושין מיחצפא ומשקרה דהא אפי' אתי הבעל מעיזה פני' בפני בעלה ואקשינן ומי מיחצפא כולי האי כו' דנ"ל דכ"ז בכוונה הוסיף כאן דברים הללו דבזה יהי' מקום לראייתו שכ' אח"כ והיינו דלא ניחא לי' לפרושי קו' הגמ' ומי חציפא כולי האי כו' אס"ד לאסוקי אדעתה ככה כשיבא הבעל תכחישנו כמש"ל דמנ"ל להקשות דאימא דאע"ג דכשהבעל בפני' אינה חציפא להעיז מ"מ כשאינו לפני' היא סמכה בדעתה שתעיז כנגדי לכן הוסיף ביאור מקודם דהא דאי' בגמ' מ"ט מיתה אינה יכולה מכחישתו כשיבא הבעל כו' ולא הוי סמכה אדעתה כו' אבל גירושין יכולה, מכחישתו דמשמע לי' דקושטא דמלתא הכי היא דאף כשיבא הבעל מעיזה פני' בפני בעלה. וע"ז פריך שפיר ומי מיחצפ' כולי האי והא אמר רה"מ כו':
ומעתה אחר שקדם וביאר לנו הרשב"א ז"ל ומי מיחצפא כולי האי היינו על קושטא דמלתא דכשיבא הבעל ומי מיחצפא לאכחושא ממילא שפיר ראייתו כראי מוצק דאעפ"י שהתחילה להעיז שלא בפני בעלה אינה עשוי' להחזיק שקרה השתא בפני בעלה דאל"כ לא פריך מידי מרב המנונא כו' דהא אף לרה"מ בהא ע"כ תכחישנו א"ו ש"מ דל"ש וא"ש [וראיתי לעמיתי ש"ב הרב הגדול בעהמח"ס מרה"ג נ"י שר"ל ג"כ בד' הרשב"א ע"ד שכתבתי אלא דקשה לי' מד' הרא"ש והטור בנשאת ונתקדשה ע"ש. וזה גרם לו שלא ראה ג"כ בגוף תשו' הרשב"א שכ"כ על השאלה בנתקדשה שלא בפניו כמש"ל. ומחולק להדי' ע"ד הטור והרא"ש בזה וכמ"ש ג"כ הש"ך כבר הראנו פנים יפות לכ"א וא' בעז"ה]. ומעתה לפי שיטתו הנ"ל א"ש ג"כ שיטת הרשב"א וש"פ החולקים על הרא"ש בדין דלעיל דבעינן בפניו ממש ולא סגי בבעלה בעיר לחוד כדעת הרא"ש הנ"ל והבאתי לעיל סעד וראי' לד' הרא"ש הנ"ל מסוגי' דגמ' הנ"ל מהא דפריך ומי מיחצפא כולי האי דש"מ כל שסלקא אדעתה על סופה אינה מעיזה והיינו לפמש"ל בשיטת הרא"ש בפי' הסוגי' אבל לפמשנ"ת בשיטת הרשב"א והחולקים על הרא"ש בדין זה הסוגי' דגמ' לפי שיטה זו ממילא גם בדין דלעיל ל"ק מידי על הפוסקים החולקים על הרא"ש וכל אחד וא' יש: לו פנים יפות בהלכה בע"ה ודו"ק. וכ"ז נכון מאוד לפענ"ד:
והנה אחר שכתבתי דעת הרא"ש הנ"ל ודעת החולקים הנ"ל הדבר ברור שעד"ז המה שיטת המהרי"ק והב"ז שהביא הד"מ והש"ך דכיון דיודעת בוודאי שאי אפשר לה להתגרש מבעלה כ"א בהוודע לו טענותיה עליו א"כ שייך חזקה שאין אשה מעיזה פני' כו' והיינו ע"ד שכתבתי להרא"ש כיון דע"כ היא צריכה לאסוק אדעתה שכחשה בפני' יענה אינה מעיזה וכקו' הגמ' הנ"ל ומי מיחצפא כולי האי כו'. ודעת הרשב"ץ והריב"ש וסייעתם חולקים על ד' הנ"ל ובעינן בפני' ממש ס"ל ע"ד שכ' לעיל בשיטת הרשב"א הנ"ל ודעת החולקים על הרא"ש כנ"ל:
ג:
ועפ"י הדברים הנ"ל זכינו לדין לקיים בצדק ויושר ד' הח"מ אשר תמוהים לכאורה מאוד דהנה הח"מ בס"י י"ז סק"ו השיג ג"כ על הרמ"א במ"ש וי"ח וס"ל דבעינן בפני בעלה ממש וכתב דהריב"ש שממנו הוציא הרב הדין זה מיירי בטענת אין לו ג"א. אבל המקבלת קדושין כשבעלה בעיר אף אם נאמר דמה שקבלה שלא בפניו לאו כלום היא מ"מ כשבא בעלה והיא מחזקת בקדושין ואומרת שגרשה למה לא תהא נאמנת הא ידעה בשעת קבלת קדושין שבעלה יבא מיד לביתה ותוכרח להעיז בפניו אם לא שנאמר דאה"נ מיירי כשבא בעלה לביתה חוזרת מדבריה ואומרת לא גרשתני ובזה אפשר לא פליג הרא"ש ומנ"ל לחלוק השווים עכ"ד [ולא משמע לי' לומר דאה"נ דהרמ"א ר"ל דבעינן שתאמר אף אח"כ בפניו. ועוד דקאי על ד' המחבר שכ' עד שתביא ראי' דווקא שנתגרשה כו' כמש"ל] והוא תמוה דכיון דגם הוא ס"ל השתא בדעת זו דהא דנתקדשה באותה העיר הוי שלא בפניו א"כ אף שאומרת אח"כ בפניו לדעת הרא"ש עצמו לא מהני אמירתה אח"כ וכמש"ל וכמש"ש בטור וש"ע (וכן תמה ג"כ הרב בעהמ"ח ס' מרה"צ נ"י וממ"נ דאעפ"י שחוזרת אח"כ בפניו ואומר לא גרשתני לאו כל כמינה לאוסרה א"ע על השני כמו בקבלת קדושין בפניו ממש] וצ"ל בדעת הח"מ דס"ל מסברא כפשר דבר דשלא בפניו לגמרי כמו בעיר אחרת דחושב שלא יודע הדבר לאיש [ואף אפשר ג"כ לכוין לפי"ז דעת הרא"ש בתשו' שלא יהא סתירה ממ"ש בפסקיו דבעינן בפניו ממש כמש"ל ודו"ק] לא מהני כשאומרת אח"כ בפניו משא"כ באותו עיר דיודעת בעת קבלת קדושין דבוודאי יודע לאשה וכחשה בפני' יענה ובכה"ג ש"ד אמירתה אח"כ בפני' גרשתני. אא"כ חוזרת מדבריה בפניו ואומרת לא גרשתני כיון שגם בפעם ראשון לא נתקבלו דבריי לוודאי משא"כ כשנתקדשה פ"א בפניו ממש ונתקבלו דבריי להאמינה. וחילוק זה כה"ג איתא בראב"ד פ' י"ח מה' א"ב באומרת טמאה אני לך ע"ש ובמל"מ ובב"ש בסי' ו' ס"ק כ"ו ודו"ק. ועש"ע סס"י מ"ז וסי' מ"ח אלא דמ"מ קשה על הח"מ דמנ"ל הא ואין לזה הכרח כלל לחלוק כן:
אבל לפמש"ל א"ש [אם כי הח"מ לא ירד לזה עכ"פ דבר ה' בפיו אמת] דיש לזה הכרח מסוגי' הגמ' דפ"ב דכתו' הנ"ל והוא לפמשנ"ת לעיל בשיטת תשו' הרא"ש דס"ל בעיר אחת הוי כבפניו ובדעת הריב"ש וש"פ החולקים ע"ז דבעינן בפניו ממש וכן בדין תשובת הרא"ש דס"ל שנשאת או נתקדשה שלא בפניו לא מהני אח"כ אמירתה בפניו ובדעת תשו' הרשב"א החולק על זה. דדינים הללו הא בהא תלי' והיינו דמחולקים בפי' הסוגי' דהרא"ש מפרש הסוגי' דגמ' שם דפריך ומי מיחצפא כולי האי והא ארה"מ אין אשה מעיזה כו' דקושי' הגמ' הוא אסלקא דעתה דידה דקאמר גירושין יכולה מכחישתו דס"ד עכשיו לכשיבא הבעל הכחישתו ועל זה פריך ומי מיחצפא להעלות אדעתה ככה. וא"כ דין הא' דתשו' הרא"ש הנ"ל מוכרת אף שלא בפניו ממש כל שמסקא אדעתה אסופה אינה מעיזה כמש"ל וממילא מצ"ל ג"כ כדין הב' דהרא"ש בנשאת שלא בפניו ממש לא מהני אמירתה אח"כ ואין ראיות תשוב' הרשב"א מסוגי' הנ"ל מכרעת לסתור זה כמש"ל משא"כ הרשב"א בתשו' ס"ל דקושית הגמ' ומי מיחצפא כולי האי על הא דקאמר גירושין יכולה מכחישתו לקושטא דמלתא לכשיבא הבעל ועל זה פריך ומי מיחצפא כולי האי כו' כמש"ל וא"כ ממילא גם דין הא' דהרא"ש בעיר אחת הוי כבפניו כיון דע"כ תוודע לאיש כו' אינו מוכרח דאין מסוגי' הגמ' הוכרח לזה לפי פי' תשו' הרשב"א הנ"ל וכמש"ל כל זה בארוכה ושפיר דינים הללו במחלוקת שנויים: ומעתה איש דין דהח"מ הנ"ל כראי מוצק. דבכה"ג דאיכא תרתי לטיבותא כשמקבלת קדושין כשבעלה בעיר וידעה בשעת קבלת הקדושין שתוכרח להעיז פניה בפני בעלה וכן עשתה כשבא בעלה היא אומרת בפניו גרשתני אף אחר שנתקדשה לכ"ע ש"ד דבין להרא"ש וסיעתו ובין להרשב"א וסייעתו עכ"פ מוכרח הוא מסוגי' הנ"ל לכל הפרושים דבכה"ג אמרי' דאינה חציפא כולי האי להעיז נגדו דא"א בפי' הסוגי' כמ"ש בשיטת הרא"ש דקו' הגמ' היא היכי מסקי אדעתה ככה ש"מ דכל שבעלה בעיר ש"ד. וא"א כמ"ש בשיטת הרשב"א דקו' הגמ' הוא לקושטא דמלתא הרי ש"מ דאעפ"י שנתקדשה קודם לית לן בה כמש"ל ושפיר מהני מה שאומרת אח"כ בפניו. מה שא"כ אם כשבא בעלה חוזרת מדבריה ואומרת לא גרשתני שוב לא מהני לדעת הריב"ש וש"פ דס"ל דבעינן בפני' ממש דווקא. ודין דהח"מ הנ"ל הוא אמת ויציב ונכון: ד:
והנה יש לנו עוד דברים בגו בדברי הפוסקים הנ"ל אי בעינן בפניו ממש או לא ומקודם נקדים דהנה הב"י הביא בשם האו"ח דהא דרה"מ ור"ה איירי באיש ואשה דאתי מעלמא ואין עדות ברורה שהיא אשתו אלא בחזקה. דאתי' חזקה בתרייתא ומבטל חזקה קמייתא כו'. אבל אי ידעינן בעדות ברורה שהיא אשתו ליתא לא לדרב הונא ולא לדרב המנונא ע"כ. ודחהו הב"י בשתי ידים וכתב דכל הפוסקים המפורסמים שראיתי נראה שהם חולקים על זה ומהם לא אשתמיט חד מינייהו לפלוגי בהכי גם הש"ך פסק בפשיטות שלא כאו"ח כמשי"ת לקמן וגם הב"ש דחהו וכ' גם קשה על זה מסוגיא דסוף גיטין דקאמר שמואל אם אשתכח דקדושי הראשון היו קדושין וודאי אין צריך גט משני ופליגי דר"ה כו' ולדבריו מנ"ל דפליגי דלמא איירי שמואל כשידוע שהיא אשתו כו'. ובאמת דברי או"ח תמוהים מאוד לכאורה ומי הכריחו לחילוק זה וגברא רבה אמר מילחא מצוה עלינו לתרץ דבריו קצת: ונראה לפענ"ד דדברי האו"ח יש לו הכרח וגם התוס' הוצרכו לחלק בהא בדין אחר שכ' בפ' המגרש בד"ה כי איתמר בדרב המנונא ה"מ בפניו וא"ת וכי לרב הונא הוי דרה"מ אפילו שלא בפניו הא תנן בהדיא בפרק ב' דכתובות דאם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת לומר גרושה אני ויש לומר דוודאי רה"מ לא איירי אלא בפניו אבל לחומרא להצריכה גט משני סבר רב המנונא [צ"ל רב הונא] דנאמנת אפילו שלא בפניו והא דאמר בפ' ב' דכתובות מ"ס שלא בפניו נמי אינה מעיזה היינו דנאמנת עם מיגו שהי' לה עכ"ל וכ"כ בכתובות שם ע"ש. ולהא"ח דחיקא לי' לומר דהא דרב הונא דאם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת מדרה"מ לענין חשש בעלמא להצריכה לה גט בלבד דפשטא דמילתא משמע דלרב הונא אף שלא בפניו אית לה חזקה דרה"מ דאינה מעיזה ועכ"פ אם ניסת לא תצא [דלהתוס' תצא מזה ומזה כו'. וע"ש עוד בתוס' ד"ה אמר רב הונא כו' והבן]. [ועיין בהה"מ פרק ד' מהלכות אישות בשם הרמב"ן עב"י סי' קנ"ב ועיין ג"כ בתשו' מהרי"ק כמו שיתבאר לקמן] וע"כ הוצרך לחלק דהא דמתני' דפ"ב דכתובות הואיל שבאו עדים והא דרב הונא איירי בהוחזקה לבד אתי חזקה ומפיק מחזקה וע"כ לא תצא מה שא"כ בבאו עדים אם ניסת תצא דאין כח בחזקה זו להפקיע מידי עדים אבל בהא עכ"פ ודאי לחומרא להצריכה גט משני נאמנת גם בהא דהא, במקום חזקה נאמנת דלא תצא ואיך נימא לקולא בעדים שהיתה א"א דתצא בלא גט כיון דא"ל חזקה דאינה מעיזה וכו' וא"כ מיושב קושיית הב"ש הנ"ל כיון דאמרי' בהא דשמואל דאי מגלי' דקדושי קמא קדושי מעלי' א"צ גט משני ודאי דלא ס"ל חזקה דאינה מעיזה כלל ושפיר קאמרי' ופליג על רב הונא. כנ"ל ברור לדעת האו"ח הנ"ל ולהמליץ בעדו:
ה:
והנה ראיתי מידי עברי בבא"ה בסי' י"ז סק"ד שהביא ד' האו"ח הנ"ל וכ' וקשיא לי דא"כ לא מקשה הש"ס מידי בכתובות (דף כ"ב ע"ב) ומי חציפא כולי האי והא אמר רב המנונא לפי מה שפי' תוס' שם דסוגיא שם איירי בשהוחזקה שהיא א"א עי"ש ודו"ק עכ"ל בזה. ולא ידענא מאי קאמר דאדרבא כיון דאיירי הסוגי' בהוחזקה שהיא א"א פריך שפיר. ואולי יש חסרון בדבריו ונהפוך הוא דקושייתו הוא לולי דברי התוס' די"ל דהסוגיא איירי בעדים כדמתני' שם ועם דברי התוס' א"ש ועכ"ז אין בכ"ז ממש וגם בלא"ה יהי' איך שיהי' לק"מ דהא קו' הגמ' היא ומי חציפא כולי האי אס"ד דיכולה מכחישתו וכמש"ל בשיטת הרא"ש ואין זה ענין לנאמנות ולחילוק האו"ח הנ"ל אם לא לשיטת הרשב"א כמש"ל בארוכה וגברא אגברא קא רמית. אלא דקושייתו הב' מש"ש שם להקשות עוד על האו"ח בשם הכנה"ג מיבמות (דף קי"ו) דא"כ מאי פריך שם וליהמנא מדרהמ"נ דהא רה"מ מיירי באין עדות ברורה והכא מיירי בעדות ברורה שהיא אשתו עכ"ד הגם שגם זה ל"ק דסתמא דמלתא מיירי בכ"ע. גם לפי מש"ל י"ל ע"ד שכתב הלח"מ פ"ד מה"א בישובו לדברי הראב"ד שלשון אינה נאמנת דמתני' לגמרי משמע והא להא"ח עכ"פ אית לה חזקה דאינה מעיזה אלא דלא אלימא להפקיע מידי עדים ועכ"פ צריכה גט אם נשאת ול"ש אינה נאמנת כנ"ל [ועיין ג"כ ברמב"ם פרק י"ב מהל' גירושין שכ' אעפ"י שהוחזקה אשתו הרי היא נאמנת חזקה אין אשה כו'. מיהו הרמב"ם ע"כ דלא ירד לזה יע"ש] מ"מ לדינא קשה הדבר לחלק בין חזקה לעדים דהא קיי"ל בכ"מ סוקלין על החזקות כמ"ש בש"ע סי' י"ט ע"ש:
ו:
וע"ד הפלפול קצת י"ל דבאמת לפי מ"ש התוס' בפרק המגרש בשביל מגו שהי' לה מעיקרא י"ל דאין זה ענין לחזקה דאינה מעיזה דמשום חזקה שאינה מעיזה אפי' שלא בפניו א"כ אפי' בלא מגו הי' לנו להאמינה. וגם צריך ביאור דהא דרב הונא דלמד מדרב המנונא הא משמעות ד' ר' המנונא בפניו דווקא ומהכ"ת לומר מדרהמ"נ אף שלא בפניו. והתוספות כתבו שם בד"ה ח"ל דרב המנונא כו' אע"ג דרה"מ איירי בפניו מ"מ לענין ניסת ואח"כ באו עדים מהני שלא בפניו וע"ש במהרש"א. ואין בכ"ז טעם כלל לחלק בחזקה דאינה מעיזה כמ"ש:
והנה ע"ד שכתבנו לעיל בשיטת המהרי"ק וב"ז דלאו דווקא בפניו ממש כו' כמשנ"ת לעיל בשיטת החולקים דאליבא דמ"ד בפניו בעינן בפניו ממש. נ"ל דמצ"ל עד"ז לרב הונא דס"ל אפי' של בפניו י"ל דבדיוק קאמר ר' הונא פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר כו' ולא נקט אומרת גרושה אני כו' דבכה"ג באמרת גרשתני גם ר"ה מודה דל"ש חזקה דאינה מעיזה שלא בפניו בדבורה לבד ובפרט להתירה עי"ז אלא דווקא בפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דעבדה עובדא בנפשה ובפירסום כולי האי בכה"ג אף שלא בפניו ע"כ סמכה דעתה שאם יבוא האיש לביתו גם בפניו תענה אמרי' ותאמר גרשתני כולי האי לא מיחפצא ואינה מעיזה [כמש"ל דבכה"ג ס"ל קצת פוסקים דהיינו בפניו וכמ"ש גם כן הש"ך לחלק בין אומרת גרשתני לנתקדשה. ועיין ג"כ בב"ש ס"ק ג' מ"ש לחלק בין אומרת גרשתני לנתקדשה כמשי"ת לקמן:
ומעתה ג"כ א"ש הא דפ' ב' דכתובות הנ"ל דקודם שנשאת ואומרת גרושה אני כיון דאין כאן אלא אמירה בלבד אינה נאמנת אלא דווקא בשביל מיגו ואחר שנשאת כדין ובאו עדים שהיתה אשת איש אע"ג דלית לה מיגו מ"מ כיון שנשאת שפיר אמרינן דלא תצא משום חזקה דאינה מעיזה להנשא לזר תחת אישה כמש"ל. וניחא ג"כ מה דס"ד שם בגמ' לומר דברב המנונא קמיפלגי כו' וס"ד דבכה"ג דמי לדרה"מ באומרת בפניו גרשתני ומסיק לא דכ"ע אית לי' דרב המנונא כי פליגי שלא בפניו כו' כמובן ודו"ק:
והנה התוס' דלא ניחא להו לומר דהא רב הונא בנתקדשה לאחר ס"ל שלא בפניו נמי אינה מעיזה לענין אם נשאת שלא תצא כמש"ל וי"ל דטעמם פשוט דהא במתני' שם בכתוב' אמרינן ואם משנשאת באו עדים ל"ח ופליגי בהא אי קאי ארישא ושלא בפניו נמי אינה מעיזה כו' כדאי' התם עכ"פ מוכח להדי' דלכ"ע דאם באו עדים ואחר כך נשאת תצא ול"א דלא תצא למ"ד שלא בפניו נמי אינה מעיזה אע"ג דנשאת. חדא ועוד קאמינא דהא דבגמ' שם אמרינן אמר אבוה דשמואל לא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה להנשא אעפ"י שלא נשאת לא תצא מהתירה הראשון ולמ"ש אי אפשר כאן לומר משום חזקה דאינה מעיזה. וע"כ צ"ל משום מיגו שהי' לה ולא מסתבר להו לומר דהא דאבוה דשמואל לא קאי כ"א אשבוי' ולא ארישא. ועוד דהא התוס' שם בד"ה מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא כ' וא"ת מנ"ל דלמא אסיפא לא מצי קאי דאפי' באו עדים ואח"כ נשאת לא תצא ולמאי דפרישית בסמוך לא נשאת נשאת ממש א"ש עכ"ד. הרי לפי דבריהם מוכרח למאן דמתני לה ארישא ג"כ לא נשאת ממש וא"כ לשיטתם הנ"ל א"א לומר כמש"ל:
וכן מצאתי במהרי"ק בשורש ע"ב בד"ה ועל אשר תרצתי בכתבי הא' דלמ"ד דאתמר דרה"מ אפי' שלא בפניו דהיינו באותו מדינה להתירה להנשא לכתחילה ובמדינה אחרת לענין שאם נשאת ל"ת כו' שדן שם כן מד' התוס' הנ"ל וכמ"ש. ע"ש בארוכה וכתב ויש לתמוה דאמאי ל"א אנן נחתינן לה ואנן מסלקינן לה מאחר שבאו עדים קודם שנשאת כו' ויצא לחלק לפ"ז בין באו עדים קודם שהתירוהו להנשא דעדיין לא פקע מחזקת א"א משא"כ בהתירוהו להנשא כיון דהותרה שעה א' בב"ד [ולפ"ד צ"ע בנשאת מעצמה ואח"כ באו עדים]:
אולם לדרכינו אין מזה תברא כ"כ דמצ"ל דאפי' נימא מאן דמתני לה ארישא אית לי' ג"כ הא דאבוה דשמואל [הגם דמצ"ל דר"ה פליג עם שמואל בגיטין שם לא ס"ל כן] מצ"ל דהיינו דווקא בשבוי'. ועוד התוס' שם ד"ה לא תצא מהתירא הראשון כ' דל"ל לענין אם נשאת דלא תצא אבל לכתחלה לא תנשא כדמשמע גבי בנחי' דמר שמואל דבסמוך שהתירן לכתחילה ע"כ. וא"כ מצ"ל דווקא בשבוי' אבל בגרושה אני דווקא לענין שאם נשאת דלא תצא משום חזקה דאינה מעיזה להנשא לזר תחת אישה כמש"ל. והיינו דווקא אם משהתירוהו להנשא באו עדים אבל אם באו עדים תחילה ולא התירוהו כלל להנשא אם נשאת אח"כ תצא כיון דנשאת שלא ברשות אתרע חזקתה הנ"ל.
ומצאתי ג"כ בחי' הרשב"א דגיטין (דס"ד ע"ב) שכ' ג"כ לי"א אף שלא בפניו אם נשאת ל"ת אלא דבבאו עדים תחלה הואיל דעשתה שלא ברצון חכמים עש"ה וא"ש טל נכון ודו"ק היטב [ועיין תשו' ח"צ סי' ב' מ"ש בסוגי' דכתוב' בהא דר' מנחם בר יוסי ע"ש]:
ונראה לי דזהו ג"כ דעת התוס' דפ' האשה שלום דף קי"ו ע"ב) במה שהקשו דנהימנה במיגו דגרשתני למ"ד אפי' שלא בפניו. ועיין במהרי"ק במה שטרח בד' התוס' הנ"ל ליישבו דהא אפי' למ"ד שלא בפניו היינו לענין שאם נשאת לא תצא ע"ש אבל אי נימא בדעתם לחומרא להצריכה גט בלבד כמו שנר' מדבריהם בגיטין אין מקום כלל לקושייתם הנ"ל [ודלא כס' ב"מ שפי' בסי' י"ז ע"פ ד' הא"ח הנ"ל. ולא נהירא. וגם נר' דאשתמיטתי' ד' מהרי"ק הנ"ל] ונר' דדעות חלוקות הם אליבא דמ"ד שלא בפניו כמו שנר' בחי' הרשב"א שם בריש דבריו לדעת האומרים בהא דרה"מ לכתחלה לא תנשא. שכ' וה"נ משמע לקמן בשילהי פ' המגרש דאר"ה א"א שפשטה ידה כו' אלמא דמדמינן הא דרה"מ לדר"ה ש"מ דווקא לחוש לה אלא שאם נשאת לא תצא דהא בפשטה ידה וקבלה קדושין שלא בפני בעלה ליכא מ"ד דמתירין אותה לשני אלא שנחוש לה וצריכה גט משני ואם מתו שניהם אסורה לכהן וחולצת ולא מתייבמת עכ"ל. הרי דנר' דס"ל בדעות זו דאפי' אם נשאת תצא אלא לחומרא להצריכה גט. וכן נר' מדבריו בפ' המגרש שם והיינו כד' התוס' בפ' המגרש הנ"ל. אולם מדברי התוס' דפ' האשה שלום ע"כ צ"ל כמ"ש דלמ"ד שלא בפניו אם נשאת לא תצא וכמש"ל:
ז:
והנה הארכתי. קצת בזה דנ"ל לדון ממ"ש דאף לדידן דקיי"ל כמ"ד בפניו מ"מ נפ"מ למ"ש הב"ש שם בס"ק ד' שכ' ונר' דהא דכתבו הר"ן והמגיד דאסורה להנשא לא איירי בנתקדשה בפני בעלה אלא אם אומרת בפני בעלה גרשתני בזה כתבו דאסורה להנשא אבל אם נתקדשה בפני בעלה מותרת להתקדש עכ"ד. ונראים דבריו ז"ל דלפמש"ל אף למ"ד שלא בפניו יש מקום לומר דנאמנת לענין שלא תצא. עכ"פ למ"ד דבעינן בפניו דווקא ודאי י"ל בעבדא עובדא כולי האי בפניו ממש הוי כס"מ דלא תצא אף מהמקדש:
והנה ראיתי לש"ב עמיתי בעהמח"ס מרה"צ בסי' י"ז ס"ק ה' שהשיג עליו שכתב דלשון הראב"ד לא משמע כן מדכתב אינה נאמנת באומרת גרשתני אלא שתופסין בה קדושין וכו' ולד' הב"ש עדיפא הול"ל דנאמנת לענין שאם נשאת או נתקדשה דל"ת כו'. ובמחילה מכת"ה לפי הבנת פשט דברי הב"ש אין מקום לדבריו כלל. דהא הב"ש ר"ל דוקא בנתקדשה בפניו די"ל דכע"מ דלא תצא הואיל דעבדא עובדא כולי האי בפניו כמש"ל משא"כ באומרת גרשתני בפניו ונתקדשה או נשאת אח"כ שלא בפניו דבהא ס"ל להראב"ד דתצא וא"כ אין מקום לדבריו כלל וש"ד אינם מוכרחים [ועמש"ל ישוב נכון לד' הראב"ד] גם מש"ש שוב מצאתי להדי' בדברי הרשב"א בחי' לגיטין (דף ס"ד) כדברי שכתב לד' הראב"ד, אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אין מתירין אותה לשני כו'. מאוד תמהני על חכם כי"ב דהרשב"א קאמר שם אליבא דר"ה בפשטה ידה וקבלה קדושין שלא בפני בעלה דאינו אלא לחומרא להצריכה גט ואם מתה חולצת ולא מתייבמות כמש"ל ואין זה ענין לבפני בעלה ואדרבא אפכא משמע התם וכמ"ש ואפי' באומרת בפניו גרשתני כתב שם דאם נשאת לא תצא ע"ש וזה פשוט גדול ע"כ וכ"מ קצת כד' הב"ש מסתימת הש"ע והרמ"א בסוס"י מ"ח מש"ש אם נתקדשה אחות אשתו בפניו אינה נאסרת על בעלה ויש לדחות וע"ש בב"ש מיהו בסי' מ"ו סעיף ה' בח"מ שם בס"ק י"ב לא נר' כן וגם בב"ש שם ס"ק ט"ז נר' ג"כ כסותר א"ע למ"ש בסי' י"ז ואולי ר"ל לענין בזמן הזה לבד וצ"ע:
ובאמת שצריך להבין לפי הנר' משיטת התוס' דלרב הונא באומרת גרשתני שלא בפניו שייך חזקה דאינה מעיזה מה"ת נימא כן כיון דחזקה דהעזה שאינה מעיזה הוא לא שייך אלא בבע"ד שלה בפני' וכן בחזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בע"ח היינו בפני הבע"ד שיודע בשקרו כמ"ש בסמ"ע סי' קס"ד ובתוס' בכמה מקומות:
ונראה קצת דתלי' במ"ש התוס' בכתוב' (דף י"ח) בד"ה חזקה דאין אדם מעיז כו' דאור"ת דהיינו כגון חזקה שאין אשה מעיזה פני' בפני דמלה שאין לאדם פנים לכפור הכל וריב"א פי' אין אדם מעיז היכא שחבירו מכיר בשקרו ומבואר הוא לר"ת אפי' אינו מכיר בשקרו כגון חזקה דאין אשה מעיזה כו' ונר' דר"ל למ"ד אפי' שלא בפניו אין לאדם פנים לכפור הכל וא"ש:
ועוד צריך לבאר דלשיטת התוס' והרא"ש כי אתמר דרב הונא לחומרא אתמר להצריכה גט משני ולפ"ז למ"ד בפניו דווקא אף גט אין צריכה מהשני. וכן לפ"ז בהא בפ"ב דכתובות דאם באו עדים דהיתה אשת איש ואומרת גרושה אני ואח"כ נשאת דתצא כמש"ל לפ"ד ה"נ דתצא בלא גט וקשה לי מדוע לא ניחוש לדברי' לחומרא להצריכה גט הא שוי' אנפשה ח"ד. וצ"ל משום שלא יאמרו מחזיר גרושתו כו' [ועיין בסי' מ"ח בח"מ ס"ק ג'] ושוב ראיתי בב"ש סי' קכ"ב שעמד בזה בד' הטור שם ע"ש. אולם הא אמרי' בס"פ המגרש בהא דשמואל דאי מגלי' מלתא דקדושא קמא קדושי מעלי' הוא א"צ גט משני ויש לחלק דלא איירי באמרה בפירוש גרושה אני אלא שאנו דנין אי ה"א חזקה אין אשה מעיזה כו' אף שלא בפניו מסתמא גרושה היא אבל לשמיא לא ס"ל הכי ול"א מסתמא גרושה אני אבל לא באומרת להדי' גרושה אני. וכ"מ קצת בד' הרמב"ם כמ"ש לחלק בין קבלה קדושין מאחר סתם בין אמרה בפירוש גרושה אני דחיישינן לדבריה וחולצת ולא מתייבמת עש"ה וכמ"ש בש"ע סי' קי"ב ועדיין צ"ע:
ועתה אחר שנת' כ"ז נחזור לבאר בקצרה פרטי הדינים דלפמשנ"ת בחנם השיג הש"ך באות ג' ומאות ג' ואילך על הלבוש והרמ"א במ"ש דעות חלוקות בזה דהדין עמם ז"ל דבכ"ז דעות חלוקים המה דלדעת הרא"ש בתשו' כל שבעלה בעיר ויודעת שבודאי יגיע הדבר לאזני בעלה הוי כבפניו וכ"ה דעת המהרי"ק וב"ז בטוענת אין לו גבורת אנשים בהיותה חוץ למקומו כיון דיודעת בודאי שא"א לה להתגרש מבעלה כ"א בהוודע לו טענתה עליו הוי כמו בנתקדשה ובעלה בעיר ודעת הרשב"ץ שהביא הב"י והריב"ש חולקים ע"ז דבעינן בפניו ממש אבל שלא בפניו באיזה ענין שיהי' לא מהימנא וכאשר בארתי לעיל שכן נר' ג"כ מפרש"י והרמב"ם והתוס' והרא"ש מפסקיו וכן נר' עיקר לדינא וכי"ח שהביא הרמ"א שם. דלא כהש"ך שכ' בקיצור דיני' שלו ולפיכך אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה הרי זו מקודשת לשני ומותרת לו בלא גט כו' ואף אם אין הבעל ממש שם רק שהוא בעיר כשנתקדשה לאחר מקרי בפניו כו' ע"ש:
ומאוד תמהני עליו מה ראה על ככה לסמוך על דעת יחידאה באיסור ערוה החמורה בלי ראי' כלל ולפמ"ש דעת רוב הפוסקים ככולם אינו כן וגם דעת הרא"ש עצמו בפסקיו לא נר' כן ופשיטא יש להורות כד' הרא"ש בפסקיו נגד מ"ש בתשו' כמש"ש הש"ך עצמו כ"פ:
ע"כ לפי ענ"ד כבוד רבינו הגדול הש"ך במקומו מונח וחלילה לסמוך א"ע להקל בזה כדבריו ז"ל:
אלא דלפמ"ש הח"מ יש להשוות דעת הפוסקים דאע"ג דבעינן בפניו ממש מ"מ אע"ג דנתקדשה שלא פניו דלא מהני להרא"ש מה שאומרת אח"כ בפניו מ"מ בכה"ג דנתקדשה כשבעלה בעיר ויודעת שע"כ גם בפניו תענה גרשתני וכן עשתה ואמרה אח"כ בפניו בכה"ג ש"ד לכ"ע כמש"ל וכן בטוענת אין לו גבורת אנשים אע"ג דטענה כן מקודם שלא בפניו ממש ופרסמה לרבים מ"מ כיון דיודעת שא"א לה להתגרש מבעלה כ"א בהוודע טענתה אליו וטוענת אחר כך כן ג"כ בפניו ודאי ש"ד וכן הסכים הש"ך בזה ולא כהגהת פרש"ה ע"ש וכ"מ מטור וש"ע דדוקא בנשאת או נתקדשה שלא בפניו תו לא מהני אמירה דידה אח"כ בפניו אבל לא בע"א וכן נראה לי עיקר. מיהו בנשאת או אפילו שנתקדשה לאחר שלא בפניו כגון בעיר אחרת וכה"ג דהכריע הש"ך באות ס"ד העיקר לדינא כדעת הרשב"א דנאמנת באומרת אח"כ בפניו גרשתני ודלא כהרא"ש וטור וכ"כ בקיצור הדינים ע"ש שסתם כן בדעה ראשונה. ולפי מ"ש אינו מכרעת וגם גוף ראי' הרשב"א אינו מוכרח כמש"ל [ומש"ש הש"ך בשם הד"מ בסי' י"ז לא מצאתיו] וע"כ מעיקר הדין אינה נאמנת ותצא מזה ומזה כמ"ש לקמן וכן פ' הש"ך למעשה. וכן מ"ש הש"ך בקיצור הדינים האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת אפי' להנשא לכתחלה כו' אפי' יש עדים שהיתה אשתו ע"כ:
נראה דר"ל לאפוקי מדעת הא"ח שהביא הב"י [הגם שלא הביאו הש"ך בספרו] ולפמש"ל לכתחלה יש לחוש לדעתו ואם יש עדים שהיתה אשת איש לא תנשא לכתחלה עד שתברר וודאי בעדים שנתגרשה מכ"ש להראב"ד דבכ"ע לא תנשא לכתחלה כמו שנתבאר לקמן בע"ה ובאמת שכ"מ ג"כ פשטא דמתני' דפ"ב דכתובות ואם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת דלדעת הפוסקים דנאמנת להנשא לכתחלה מוכרחים לאוקמה אליבא דרה"מ דמתני' איירי שלא בפניו לחוד דווקא אינה נאמנת. ולמ"ש י"ל בכ"ע א"נ לכתחלה אלא דאם נשאת דלא תצא ובזה נראה לי דמדיוק המתני' דלא תנן שם במתני' איך הדין בבאו עדים ואח"כ נשאת אפילו למאן דמתני לה ארישא לא נשמע אלא מדיוקא. והיינו משום דבזה יש חילוק בין בפניו בין שלא בפניו ומתני' איירי במלתא דפסיקא בכ"ע וא"ש ודו"ק. ובנשאת לאחר שלא בפניו ואומרת גרושה אני דהכריע הש"ך בסוף אות ס"ג כהפוסקים דאינה נאמנת כלל אפי' לחומרא וכ"פ בקיצור דינים. ולפמש"ל נר' לי דאין להורות כן ותצא בגט מהשני כיון דאומרת גרושה אני ושווי' אנפשה ח"ד וכל שכן לדעת הרמב"ן דיש לחוש לחומרא להא דר"ה דאפילו שלא בפניו והביאו גם כן הב"ש בסי' י"ז וסי' קנ"ב ע"ש:
ועתה נבוא בעז"ה לדון ולבאר אם בעינן בהא באה מ"ט או לא ח: והנה מדברי הטוש"ע נר' דבכה"ג שאין לו גבורת אנשים לא בעינן באה מחמת טענה חוטרא לידה כו' כמו לעיל בסעי' ו' כיון דכאן דאינו יכול לקיים עונה והכל יודעין למה כי' וכמ"ש כה"פ והביאם הש"ך אות ח' וכ"כ הב"ש ס"ק ח"י:
אולם בתשו' הרא"ש כלל מ"ג דין ב' מש"ש בטוענת אין לו ג"א אחרי דאינה באה מ"ט כו' נראה מדבריו דאף בכה"ג בעינן באה מ"ט וכבר נתקשה בזה הש"ך באות ט' דדוחק דיסבור כן ויפלוג על רבוותא שהביא לעיל ע"ש. וגם איך יפלוג הרא"ש על הריצב"א שהביא שם ולא יזכיר דעתו כלל דהא הריצב"א ס"ל דבכה"ג לא בעינן באה מ"ט כו' ע"ש. וגם המש"ל פט"ו מהל' אישות הביא תשו' הנ"ל וכ' ודבריו תמוהים דמאי ענין באה מ"ט במי שאין לו ג"א דההיא לא נאמרה אלא במי שאינו יורה כחץ או שהתה י"ש ול"י כו' ולא ידעתי אי מר חתים עליה וצ"ע. וכתב ומצאתי בסוף תשו' הריטב"א שכ' בפשיטות דהך טענה דבעינא חוטרא לידה ל"ש במי שאינו יכול כו' ועיין תשו' הרשב"א סי' תרכ"ח [כצ"ל] וקצת משמע ממנה דצריך באה מ"ט אף באין לא ג"א אלא שרבו בו הטעיות ואין ללמוד ממנו עכ"ד:
והנה מאי דפשיטא להו לעשות כל האומר כן כטועה ולא אדון בדבר זה ולבבי לא כן ידמה. כי הם ז"ל לא שפטו אלא בבאה מחמת טענה הנאמר ונשנית בסוגי' דס"פ הבע"י שפירשו בו לענין אינו יוכ"ח או שהתה י"ש ולא ילדה כמש"ל. אבל באמת נר' ונשמע דאף בכה"ג דאין לו ג"א אם בעינן באה מ"ט מסוגי' דפ' אעפ"י (דף ס"ד) בהא דאמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין על שומרת יבם. מיתיבי אחת לי ארוסה כו' ל"ק כאן שתבע הוא כאן שתבעה היא דאמר ר"ת אמר שמואל תבע הוא נזקקין לה תבעה היא אין נזקקין לה כו' ופריך מ"ש שומרת יבם דאמרי' זיל לא מפקדא ארוסה נמי כו' אלא בבאה מ"ט דבעינא חוטרא לידה כו' הרי מסוגי' הנ"ל נראה להדיא דאף בכה"ג במניעות אישות שייך באה מ"ט ובא"ל אמרי' זיל לא מפקדא. וכן הוא בתשו' רמב"ן סי' קל"ט דאף בטענת אינו יכול בעינן באה מ"ט כדמוכח מסוגי' דפ' אעפ"י הנ"ל ע"ש וכ"ה בתשו' הרשב"א סי' תרכ"ח כמו שהביאו הש"ך באות י' וי"א. ולא לבד בתשו' הנ"ל שכ' המל"מ שרבו הטעות ואין ללמוד הימנה ואף בזו הכוונה מובן ונקל לתקן] אלא שכ' ג"כ בביאור יותר בתשו' סי' אלף קצ"ב ויתבאר לקמן בע"ה ואע"ג דלמסקנא דגמ' שם מתוקמי הא דאין כותבין אג"מ על שומ"י משום משנה אחרונה דמצות חליצה קודם כדאי' התם:
מ"מ מצ"ל דהך סברא דבעינן באה מ"ט כו' לא נדחית וכדאר"ת אמר שמואל תבעה היא אין נזקקין לה ויתבאר עוד לקמן:
אולם הא קשיא בדברי הרא"ש וטפי הול"ל לפי הבנתם ברא"ש הנ"ל דבריו אהדדי. דהרי בתשו' שם דין י"ב ביאר דעתו להדיא בטוענת אין לו גבורת אנשים דלא בעינן באה מ"ט דהכל יודעין למה כלה כו' עיין ש"ך אות י"ג:
והנה הש"ך יצא לבאר דברי תשובת הרא"ש והרמב"ן והרשב"א והנמשכים אחריהם במ"ש בהיא באה מ"ט והעמידן על אחת שכוונו משום מ"ש התוס' והרא"ש בס"פ הבא על יבמתו וריש פרק המדיר במש"ש בדינא דר"ח שאין כופין בשוטים להוציא משום תשמיש לחוד כמ"ש מאות י"ב ואילך דיני כפי' בשוטים בארוכה ומשים הא כתבו הפוסקים הנ"ל באה מ"ט [וגם אנו נרחיב הדיבור בדיני כפיי' ונשיב על דבריו באורך וכאן שלא להפסיק הרבה באמצע הפסק נקטה נפשי בקצרה]:
ואחרי בקשת המחילה מכת"ה קרב הרחוקים כמו שית' גם מהתחלת מוצאם כ"א פונה לדרכו דדין כפיי' בשוטים נובע מדברי הר"ח מהירושלמי שהביא אם שמענו יוציא שמענו שכופין כו' כמש"ש ודין מ"ש באה מ"ט נובע מסוגי' דפ' אעפ"י הנ"ל כמש"ל אשר אין ענין שם לכפיי' בשוטים כלל כמש"ל וית' לקמן עוד גם אין קיום לדברי הש"ך ז"ל בדברי הרא"ש לא מצד הלשון ולא מצד הדין והנה מצד הדין נשוב על דבריו אי"ה לקמן בעומק הדין וגם במושכל ראשון אין הדעת והסברא מקבלו כיון דס"ל להרא"ש בטענת אינו יוכ"ח וכה"ג שאין לה מניעות עונה ול"א בהו יוציא כלל באינו באה מ"ט מ"מ בבאה מ"ט חוטרא לידה כו' ס"ל כופין להוציא כמ"ש הש"ך בפשיטות בדעת הרא"ש וש"פ ובטענת אינו יכול וכה"ג דהכל יודעין למה כלה כו' נימא בהא דאין כופין אע"ג דהדין פשיט דיוציא כיון שלא באה בטענה חוטרא לידה כו' ויהא גרוע טענה זו דאינו יכול ותתעגן כל ימי' מטענת חוטרא לידה באין לה מניעת עונה כלל [ועיין במש"ל בדעת הרמב"ם דלא ס"ל כלל הך דבאה מ"ט כו' כפשוטו אלא דכל אשה מצ"ל כן ע"ש]: ועוד יש לדון ג"כ להיפוך דא"א בכה"ג שאין לו ג"א בעינן לענין כפיי' בשוטים באה מ"ט דוקא א"כ מנ"ל דגם באינו יוכ"ח ובאה מ"ט דכופין ואי מסוגי' דס"פ הבע"י דאמרי כופין. הא התם אינו מפורש דאיירי באינו יוכ"ח ודילמא גם עובדא דהתם היינו באינו יכול וכה"ג דווקא ובאה מ"ט מש"ה כופין. משא"כ באינו באה מ"ט וכסוגי' דפ' אעפ"י הנ"ל דאמרי' זיל לא מפקדא. ולא עוד אלא דלפי"ז יהי' מיושב מה שטרחו א"ע שם טובא התוס' והרא"ש וש"פ ליישב אמאי ל"ח שם לשמא עיניה נתנה באחר כמ"א דנדרים ובכה"ג א"ש דל"ח לשמא ענ"ב כמש"ש דבהא נאמנת משום דרב המנונא דאינה מעיזה כו' כמש"ש התוס' וממילא לא קשה ג"כ קושייתם שם בע"ב בד"ה ואס"ד דלא מפקדא כו' תימא כו' ע"ש א"ו משום דפשיטא להו דבאינו יכול וכה"ג כופין אף באינו במ"ט וכמשי"ת לקמן א"כ ע"כ הסוגיא הנ"ל איירי באינו יוכ"ח ומש"ה בעינן באה מ"ט אלא דהא מצינן למדחי קצת לפי' ד' הש"ך דמשמע להו התם בפשיטות דאיירי באינו יוכ"ח וכה"ג דאי באינו יכול וכה"ג לא הל"ל זיל לא מפקדא עפרש"י שם דעכ"פ הזמן הוא דיוציא ויתן כתו' ועיין עוד לקמן] ועוד נבאר לקמן כמה הוכחות דאין דעת הרא"ש כן וכנר' מד' התוס' דסוף נדרים דבכה"ג לא בעינן כלל באה מ"ט ע"ש:
וגם מצד הלשון אינו סובל כלל פי' הש"ך דנחזי אנן בתשו' הרא"ש שם כ' וז"ל וששאלתם על אשה ששואלת גט וכתו' מבעלה כי אין לו ג"א כו' אחרי שאינה באה מ"ט כו' לית דין דלא מהימנא משום טעמא דמשנה אחרונה שמא עיניה נתנה באחר הרי שתלה הדבר לענין נאמנות ולא לענין כפיי' בשוטים. וכן ממש"ש אח"ז אבל אחרי שהיא תובעת גט וכתובה אף להוציא בלא כתובה אין כופין וראי' מפ' האשה כו' הרי דלהכי אין כופין משום דתובעת כתובה ואינה נאמנת ולא זכר שם מאומה מדינא דרבינו חננאל לענין כפיי' בשוטים. וכן לעיל מינה שם בתשו' דין א' הביא ד' השואל על אודות לאה דבאה על ראובן כו' אומרת שאין לו ג"א כו' ואינה באה מ"ט חוטרא לידה כו'. ושם באמצע התשו' שהשיב ע"ז כ' הש"ך בנידון זה לא מהימנא אפי' אם היתה באה מ"ט כיון שתובעת כתובתה כו' ע"ש מכ"ז נר דלא ירד למ"ש הש"ך ועיין עוד לקמן:
ובאמת לדידי בפשיטות ה"א בדעת הרא"ש דלעיקר הדין ס"ל אף בהא דאין לו גבורת אנשים לא בעינן באה מ"ט וכמו שכ' שם בדין י"ב וכמו שית' לקמן אלא דכאן כיון דאין נ"מ בנדון דידי' בדין זה כיון שתובעת כתו' דאינה נאמנת תפס הרא"ש מלתא דפסיקא אי ה"א גם בהא במ"ט כדמשמע מסוגי' דפ' אעפ"י הנ"ל ועיין תוס' סוף נדרי' עד"ז ג"כ ע"ש:
עוד נראה לי אם באנו לכוין בלשון הנ"ל בלשונו יש לומר דלא כמו שדייקו הש"ך והמש"ל מד' הרא"ש שבעינן בהא באה מ"ט והיינו מפני שלא אסקי אדעתם ז"ל דלענין נאמנות גופא יש מקום לחלק בין באה מ"ט או לא וחילוק זה כתבו בתוס' בפ' הבע"י בסוגי' הוא אומר מינה והיא אומרת מיני' היא נאמנת כו' בחד תירוצם שתי' הא דל"ח הכא לשמא ענ"ב כמ"א דנדרים דהתם באינה באה מ"ט והך דהכא בבאה מ"ט דכיון דיש לה טענה מעלי' לא חשו לשמא ענ"ב עכ"ד. עכ"פ שמעינן דבבאה מ"ט יש יותר להאמינה [ועפ"ז א"ש לכוין לשון הב"ז שכ' עליו הש"ך באות כ"ט דדבריו מבולבלים מ"ש לענין נאמנות מחמת טענה ע"ש]:
ומעתה לשון הרא"ש מכווין היטיב שכ' וששאלתם אשה שתובעת גט וכתובה כו' אחרי:
שאינה באה מ"ט לית דין דלא מהימנא. ור"ל דבכה"ג לכל התירוצים לא מהימנא כיון שתובעת כתובה ואינה באה מ"ט אבל אם היתה באה מ"ט ושואלת גט ולא כתובה היתה נאמנת. אבל העיקר מה שהוא ז"ל סומך על מש"ש בשם ריצב"א שתי' לחלק בין תובעת כתובה או לא ומאחר שהיא תובעת כתובה לא מהימנא. ועד"ז מכווין ג"כ לשונו בדין א' שבהשאלה נאמר שאינו באה מ"ט כו' ובתשו' השיב דבנידן זה לא מהימנא אפי' אם היתה באה מ"ט כיון שתובעת כתובה כו' ומכיוון לשונו על נכון. וממילא לא קשה מ"ש הש"ך דאיך יפלוג על ריצב"א ולא יזכור דעתו. דבאו דבריו מכוונים עם דברי ריצב"א כמש"ש התוס' בס"פ הבע"י ע"ש שכתבו והיכא שהודה הבעל שאינו יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה אפי' אינה באה מ"ט כו' ול"ש לענין נאמנות מידי וא"ש:
ולפי זה זכינו לדין לכוון דעתו בתשו' הנ"ל עם מ"ש בדין י"ב דכופין בהא אף דאין לו ג"א אפי' אינה באה מ"ט דהכל יודעין כו' וכן לכוון דעתו בתשו' עם דעתו בפסקיו שלא הביא כלל הך שקלי וטרי' דגמ' דפ' אעפ"י הנ"ל הא דבאה מ"ט וכו' ש"מ דס"ל דלמסקנא אין נ"מ בזה או דיש לו ולרי"ף ז"ל פירושים אחרים בזה ע"ש בתוס' וא"ש:
ט:
אולם הרמב"ן והרשב"א ז"ל גילו לן דעתם בהדי' דאף באין לו ג"א בעינן באה מ"ט כמש"ל ומה שביאר הש"ך ג"כ דבריהם לענין כפיי' בשוטים דווקא בעינן מחמת טענה כמש"ש באורך ע"ש אות ר"ה. ג"כ אין לדבריו ז"ל קיום לא מצד הלשון ולא מצד הדין מצד הדין לא עלתה הש"ך ז"ל מעצמו מד' הרשב"א סי' תרכ"ח שכתבו דאפי' באה מ"ט אין כופין בשוטים וכמש"ש דאין מעשין אלא לפסולות ואינך דמתני' וכו' כמו שיתבאר לקמן. וכן נרא' ג"כ דעת הרמב"ן בתשו' סי' קל"ח ע"ש ולא מצינו בדבריהם שום חילוק לענין כפיי' בשוטים בין באה מ"ט או לא ע"ש. וגם מצד הלשון דהא דברי הרמב"ן ורשב"א מ"ש באה מ"ט אמורים שם מסוגי' דפ' אעפ"י הנ"ל כמש"ל ואין ענין התם משום גט מעושה וכפיי' בשוטים וגם בתשו' לא נז' זה כלל ע"ש [ומ"ש מתשו' קמ"א ית' לקמן]:
א"ו שפתיהם ברור מלולים דאף בטענת אין לו ג"א בעינן באה מ"ט ובאם לאו אין נזקקי' לה משום דלא מפקדא וכסוגי' דפ' אעפ"י הנ"ל: אולם הא קשה טובא בדברי הרשב"א ז"ל דדבריו סותרים זה א"ז כ"פ דבתשו' סי' תרכ"ח הנ"ל כתב דבעינן באה מ"ט וכמ"ש הש"ך והמש"ל ע"ש וכ"כ בתשו' אלף קצ"ב כמש"ל. ובתשו' סי' אלף רנ"ה ובשאר תשו' הביאו ג"כ הב"י כתב דבכה"ג אף באינה באה מ"ט דהכל יודעין למה כלה נכנסת לחופה כו' [וכופין עכ"פ במילי להוציא וכמשי"ת לקמן]:
וגם הש"ך הקשה באות ק"ו וכ' אך ד' תשו' רשב"א סי' תרכ"ח עדיין צל"ע דמשמע מדבריו דאף בבאה מ"ט לא כייפינן להוציא בטענת אינו יכול כשיתן כתו' וזה היפוך ד' תשו' רשב"א אלף רנ"ה וכו':
וגם דהא אמרי' בהדי' בגמ' ס"פ הבא על יבמתו דבאה מ"ט כופין להוציא והוא פשוט ומוסכם מכל הפוסקים וא"כ כ"ש הכא כו' וצ"ע עכ"ד. וא"כ מהתימא על רבינו הרשב"א שדבריו נראין לכאו' כסותרים ד"ת וסותרים זה את זה טובא כמה פעמים כאשר יראה המעיין בגוף התשו':
אמנם כד מעיינין בי' אשכחנא בי' טעמא כאשר ית' בע"ה. דלכאורה צריך להבין עוד דהא הרשב"א ז"ל הוכיח במישור כ"פ בתשו' לטענת אינו יכול מהא דאר"ה האומר אי אפשי אלא אני בבגדי כו' דיוציא ויתן כתובה ומקרי עבריינא אע"ג דהתם לא שייך באה מ"ט כו' ואיך נימא באינו יכול בעינן בא מ"ט דווקא אף לכפיית מילי ולקרותו עבריינא. ונ"ל ליישב כל זה ועפ"ז יתיישב כמה גמגומים שיש בדבריו ז"ל וממילא רווחא לן שמעתתא. והוא דכבר העירו התוס' שם בפ' אעפ"י בד"ה תבעה היא אין נזקקי' לה מהא דפ' החולץ בלא רצה לייבם ולא לחלוץ דאמרי' דחוזרין אצל גדול למכפיי'. ותירץ דאיכא למימר דכייפינן לי' לחלוץ. אבל אין נזקקין לכתוב עליו אגרת מרד להוסיף על הכתובה א"נ משום דהוא גופא איכא לפרושי בבאה מ"ט ע"ש:
והנה הרשב"א דתפס השקלא וטרי' דפ' אעפ"י הנ"ל אף למסקנא. נראה דס"ל כתי' הא' דתוס' הנ"ל וכן ראיתי בחי' ריטב"א שם שכתב על הקו' הנ"ל ויש מתרצים דהנהו בבאה מ"ט ואחרים תירצו והוא הנכון דל"א האי דזיל לא מפקדא אלא לענין לכתוב עליו אגרת מרד לא דיינינן לי' כמורד לקונסו ממון כיון דלא מפקדא אפו"ר אבל וודאי כופין אותו או לכנוס או לפטור או לחלוץ כשאינו ראוי לכנוס שלא תהא אלמנות חיות עכ"ל. ועד"ז מבואר להמעיין בתשו' רשב"א סי' אלף קצ"ב דהנ"מ בבאה מ"ט דאז כופין אותו ליתן כתובה מיד והיינו לשיטתו דאין כופים בשוטים להוציא] וכותבין עליו אגרת מרד להוסיף על כתובתה וכשאינה באה מ"ט אין נזקקי' לה לכתוב אגרת מרד להוסיף על כתובתה אעפ"י שהדין הוא שיוציא ויחן כתובה ולמקרי עבריינא אם אינו מקיים ועושה כן עש"ה. וכ"מ מפרש"י שם שפי' אין נזקקין לה לכתוב לה אגרת מרד להוסיף על כתובתה ע"ש דביאר כל הסוגי' לענין אגרת מרד ע"ש:
ועפי"ז נראה לי ביאור לשון הרשב"א בתשו' אלף רמ"ז והביאו ג"כ הב"י שכ' וז"ל תשו'. כל שיש ספק בגט ונאסרה עליו כופין את היבם מן הדין לחלוץ לה כדי שלא לעגנה וכ"ש בבאה מ"ט כו'. ואפי' במותרת ליבם ואינו רוצה לחלוץ ולא לייבם וכדאיתא בפ' אעפ"י דאפי' תבעה היא ובאה מ"ט כותבין לה אגרת מרד על היבם וכו'. וצריך ביאר לכאורה דמתחלה כתב וכ"ש בבאה מ"ט משמע דאפי' אינה באה מ"ט ואח"ז מביא ראי' מפ' אעפ"י דהיינו דווקא בבאה מ"ט [ועיין ב"י נראה קצת לחלק בין אסורה לו לאינו רוצה ודוחק] ולפמשנ"ת א"ש דמעיקר הדין אפי' אינה באה מ"ט כופין אותו לחלוץ לה. וכ"ש בבאה מ"ט דאז אפילו אגרת מרד כותבין כסוגי' דפ' אעפ"י הנ"ל וא"ש לשונו על נכון ודו"ק:
י:
והשתא א"ש דלא קשה דברי הרשב"א אהדדי דבסי' תרכ"ח דכ' דבעינן באה מ"ט היינו לפי מש"ש ובבאה מ"ט כופין אותו או להוציא או ליתן כתובה. וכיון דכתב לכופו עכ"פ ליתן כתובה והיינו שכותבין עליו אגרת מרד לכן כתב ובבאה מחמת טענה דוקא וכמש"ש באלף קצ"ב הנ"ל אבל בתשו' אחרות שלא כ' דכופין אותו ליתן כתובה ולכתוב עליו אגרת מרד אלא לענין עיקר הדין דיוציא ויתן כתובה אפילו אינה באה מ"ט. וזש"ש בתשו' אלף רנ"ה דאפי' בטוענת סתם אינו יכול יוציאן בגט שומעין לה וכ"ש בבאה מ"ט וכמשנ"ת, ולפי זה ניחא ג"כ הא דיליף לה מהוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה אע"ג דלא שייך התם באה מ"ט. אעפי"כ מעיקר הדין יוציא ויתן כתיבה וכל זה נכון וברור:
ולפי מ"ש אשכחנא טעם לשבח לדעת הב"ח שהביאו הח"מ והב"ש סס"י ע"ו באומר אי איפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה דיוציא כו' מ"מ אין לו דין מורד והשיגו עליו דאין בזה טעם ומה לי מורד כולו או מקצתו ע"ש ולפי מ"ש דלענין מורד לכתוב עליו אגרת מרד בעינן באה מחמת טענה דוקא. א"כ כ"ש בהוא בבגדו כו' דל"ש באה מחמת טענה דאין כותבין אג"מ וכן ה"ה בדידה כשהיא אומרת אי איפשי אלא אני בבגדי כו' ועיין מ"ש לקמן: ומעתה אחרי שזכינו לכל זה לא רחוקה היא לפרש גם דעת הרמב"ן דתשובה סימן קל"ט הנ"ל ע"ד שכתבנו להרשב"א וניחא לן דלא תקשה עליו ממש"ש בתשו' סי' קמ"א [הגם שבאמת היא מתשובת הרשב"א וכ"מ מהב"י שהביאו ע"ש הרשב"א ע"ש] דמש"ש בסי' קל"ט דבעינן אף בהא באה מ"ט היינו כדי לכתוב עליו אגרת מרד וכנ"ל בהרשב"א ונמצאו דעתם ז"ל באו מכוונים כאחת: ולפי מ"ש יש ליישב ג"כ קו' הש"ך ברשב"א תשובה תרכ"ח דאיך מצינו למימר דאף בבאה מ"ט אין כופין בשוטים שיתן כתובה [ועיין מש"ל דכן נראה ג"כ דעת הרמב"ן בסימן קל"ח] דזה היפך הסוגי' דס"פ הבא על יבמתו כו' כמש"ל די"ל ע"ד שכתב הרשב"א בתשו' א' קצ"ב דאחר שהביא שם הסוגיא דפרק אעפ"י וכתב וכן איתא בסוף פרק הבא על יבמתו כתב וי"ל ומהא נמי משמע דאפי' באה מחמת טענה אין כופין בשוטים לגרש אלא דכותבין עליו אגרת מרד להוסיף על כתובתה ועיין ב"ש ס"ק ל"ח הביאו כנ"ל] הרי דביאר ומפרש דבכפיי' זו איירי ג"כ בסוגיא דס"פ הבא על יבמתו לכופו וליתן כתובה ולכתוב עליו אגרת מרד וכללינהו להסוגי' דפ' אעפ"י עם הסוגיא דס"פ הבא על יבמתו בחדא מחתא (וכן משמע קצת בסוגיא בסוף פרק הבא על יבמתו דעיקר הדברים לענין כתובה נאמרו ע"ש וי"ל כל קושי' התוס' שם ע"ש והבן] וס"ל להרשב"א והרמב"ן דאין כופין בשוטים להוציא אלא לפסולות כדאמר שמואל בסוף פרק המדיר אין מעשין אלא לפסילות או שהה עשר שנים ולא ילדה וכן מוכה שחין ואינך דחשוב להדיא במתניתין ואלו שכופין להוציא [ולא נזכר שם כתובה כלל אע"פ שהדין הוא שיוציא ויתן כתובה כמו שכתוב שם בתוס' ע"ש. וע"ש מ"ש מסוגיא זו דבאה מ"ט כו' והם לשיטתם א"ש] ושמעינן דכופין על הגט להדיא מה שאין כן בשאר מקומות אין לנו הכרח שכופין ליתן כתובה מיד אבל על הגט אם שמענו יוציא שמענו כופין כנ"ל:
אולם להתוס' והרא"ש דמשמע להו מסוגי' דס"פ הבא על יבמתו הנ"ל בבאה מ"ט בא יורה כחץ וכה"ג כופין בשוטים להוציא [ובכפיית על הגט איירי בסוגיא הנ"ל] כמש"ש בפרק הבא על יבמתו ורא"ש פרק המדיר בדינא דרבינו חננאל כמו שיתבאר. ולא ניחא להו לאוקמי הסוגי' הנ"ל באין לו גבורת אנשים וכה"ג דוקא שמונע ממנה עניני אישות (דבהכי א"ש טפי הא דלא חיישינן לשמא עיני' נתנה באחר כמשנה אחרונה דנדרים כמש"ל משום דמשמע להו אף באינו בא מחמת טענה כופין להוציא ועכ"פ לא הול"ל זיל לא מפקדא) וכסוגי' דס"פ אעפ"י הנ"ל וכ"ש לתירוצם שם בפ' אעפ"י בתי' ב' דהא דחוזרין לגדול למכפיי' היינו בבאה מ"ט. וצ"ל בדעתם כמו שיתבאר לקמן בשם קצת פוסקים דדוקא בארוסה ובשומרת יבם הוא דאמרי' הכי אבל לא בנשואה דמשעבד את עצמו לה והכל יודעין למה כלה כו' וכ"מ דעת התוס' דלפ"ז יתיישבו דבריהם בכ"מ כמו שיתבאר בעז"ה לקמן ודו"ק:
אבל הרשב"א אינו מחלק בזה כן כמו שיתבאר וס"ל דאף בנשואה לענין אגרת מרד בעינן דוקא בבאה מחמת טענה וכמ"ש. והנה אחרי כותבי כ"ז ראיתי מידי עברי בתשו' מהראנ"ח סי' ע"ח לענין מש"ש דכופין אותו לחלוץ או לייבם כמ"ש בגמ' דחוזרין אצל גדול למכפיי' והא דאמרי' בפרק אעפ"י תבעה היא אין נזקקין לה נראה היינו לענין לכתוב עליו אגרת מרד ולהוסיף על:
הכתובה אבל מ"מ אפילו תבעה היא כופין אותו לחלוץ או לייבם כ"ש אם היא באה מחמת טענה כו' שכופין אותו ואף כותבין עליו אגרת מרד וכן עולה שם מתוך דברי התוס' וכן ביאר הרשב"א בתשו' עכ"ל. הרי להדיא דגם הוא הבין בפשיטות דעת הרשב"א בקנה א' עפ"י דברי התוס' הנ"ל וכמש"ל. ובאמת תמהני על גבורת הש"ך ז"ל אשר נטה מכ"ז וסובב בדעת הרשב"א דברים אשר לא עלתה על דעתו ז"ל:
ועתה אחר שזכינו לכ"ז. הנה הש"ך כ' באות ק"ו וגם קשה דבתשו' הרשב"א סי' אלף רל"ו גבי קידושין שלא נמסרו לביאה כתב דכופין אותו ליתן גט ותדע שכן הוא שהרי מי שאינו יכול כופין אותו ליתן גט וכ"ש בבאה מחמת טענה כו' הרי להדיא דאף באינה באה מחמת טענה כופין להוציא בטענת אינו יכול וצ"ע. וע"כ כתב שם דט"ס היא שהי' כתוב כל שהיא באה מחמת טענה וכתב סופר הראשון ר"ת כ"ש ח"כ כתב הסופר השני כל שכן במקום כל שהיא וגם הב"י העתיק בטעות כו' עכ"ד בזה ואם כי דבר חכמה אמר [ודבר מצוי היא ע"י העתיק הסופרים כמ"ש אצלי כה"ג בכמה מקומות] מ"מ תמהני הלא ש"כ ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כו' דכאן א"א לומר כן והני ספרי מגמר גמירי וכתבו כהוגן. ויגיד עליו ריעו אשר כדוגמתו בתשו' אלף רמ"ז הנ"ל כתב ג"כ כלשון הזה כנ"ל שיש ספק בגט ונאסר עליו כופין את היבם מה"ת לחלוץ וכל שכן בבאה מחמת טענה כו' [ויש לומר דבזה לא הי' קשה להש"ך לפ"ד לחלק בין גט לחליצה כמ"ש לקמן] וכ"כ בתשו' אחרות כ"פ ובתשו' אלף רנ"ה כ' להדיא דאפי בטוענת סתם אינו יכול שומעין לו וכ"ש בבאה מ"ט אלא דשם י"ל דניחא להש"ך שלא כתב כופין משא"כ כאן ובזה לא הועיל אף אם ישבש הסופרים דצ"ל כל שהוא באה מ"ט אכתי הא כתבתי לעיל משני תשובות רשב"א דסי' תרכ"ח וסי' א' קצ"ב דאף בבאה מ אין כופין בשוטים. א"ו דלא נחית הרשב"א לכ"ז לענין כפי' בשוטים וכמ"ש הש"ך עצמו במסקנתו באות כ"ח כדמוכח ממש"ש מהוא בבגדו כו' יוציא כו'. ומ"ש דכופין אותו ליתן גט ר"ל במילי. וז"ש וכ"ש בבאה מ"ט ור"ל דאז אפי' אגרת מרד כותבין עליו וכמש"ל וא"ש. ומה שנסתייע השיך ממהרי"ק שורש קל"ה שכ' אם הוא במ"ט נראה כיון דהרשב"א כ' וכ"ש בבאה מ"ט וכמש"ל דכופין עכ"פ על הכתובה וכותבין עליו אגרת מרד לכן כ' המהרי"ק מילתא דפסיקא ולהדיא כ' במהרי"ק תשו' ק"ב ע"ש מש"ש וכן מצינו בכ"מ שמתעגנות האשה שכופין הבעל לגרש לדברי כה"פ כי ההיא דתנן בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות כו' אלא שלמ"א אין כופין להוציא משום דשמא ענ"ב הא לא"ה מהימני ולכך כופין להוציא באומרת אינו יכול וכן בבאה מ"ט [ר"ל אף באינו טוענת אינו יכיל] כו' ע"ש. ועיין מ"ש עוד לקמן באות ר"ג במהרי"ק ואין להאריך כאן בזה כי האמת יורה דרכו דאין כאן ט"ס ברשב"א וכדין העתיק הב"י כן. ולפימ"ש בחנם השיג שם ג"כ על הב"י באות כ"ח במ"ש על ד' הרשב"א הנ"ל דלא בעינן באה מ"ט וכן נראה דעת הר"ן והתוס' בסוף נדרים גבי השמים ביני לבינה דאפי' לא בא מ"ט יוציא ויתן כתובה. וכתב עליו הש"ך דאין דבריו נכונים בזה בתרתי דלא איירי שם התוס' והר"ן מזה לכופו בשוטים וכו' והשיג ג"כ על הד"מ ע"ש וכ"ז לפ"ד דפי' דברי הרשב"א לענין כפיי' בשוטים וירד לדברי התוס' לחלק בין תשמיש לחוד בין מונע כל עניני אישות אבל באמת לא קרב זא"ז דלא ירד הרשב"א בתשו' לכ"ז כלל ולכן גם הב"י הבין ד' הרשב"א כמ"ש דלא איירי כאן מדין כפיית בשוטים ושפיר כ' הב"י דכן נראה דעת הר"ן והתוס' כו'. וגם הד"מ השיג כדין על מ"ש הב"י דאין נראה כן מדברי הרא"ש שם [ואולי צ"ל מהרי"ק] דאדרבא דעת הרא"ש דאינו יכול לא בעינן באה מ"ט כמש"ש בד"מ: