אור ברסלב

שות זרע אברהם· רבי אברהם לופטביר

סימן ח

סימן ז

בעזה"י פה פראגא. החיים וכט"ס לכבוד ידי"נ צמיד לבבי הרה"ג המופלא בבקיאותו עיניו כיונים על אפיקי הש"ס איש חמודות וכו' כמוהר"ר אברהם לופטביר נ"י:

אחדשה"ט מכתביו היקרים קבלתי והנה כ"ת הכפיל ראייתו מהא דחולין (עה ע"א) לשיטת הראב"ד ז"ל בתו"כ (פ' אחרי) שהבאתי דכתב דבר חדש דולדות קדשים אינן נפסלין ביוצא דופן משום דקדמה קדושתו לפסולן למ"ד במעי אמן הן קדושים הנה כעת בטח תח"י תשובתי ושמה יראה מה שביארתי ב"ה שיטת ראב"ד ז"ל מכמה דוכתי בש"ס וכמה סתירות וא"צ לכפול הדברים: א) ואמנם אחת אזכור מה דהקשתי לדברי ראב"ד ז"ל דאין יוצא דופן פוסל אם קדמה קדושה מהא דש"ס תמורה (דף י"ז ע"א) תניא אר"מ ומאחר שאינן קדושין היאך מקדישין אלא אי אתה מוצא אלא במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה במקדיש ולד ויצא דרך דופן (וקמ"ל דאינו עושה תמורה וגרע מבע"מ דחלה עליו תמורה) ומבואר להדי' דאף שקדמה קדושה שהרי הקדיש הולד במעי אמו מ"מ אם יצא אח"כ דרך דופן מיפסל ואינו עושה תמורה. אולם תירצתי עפ"י דברי רש"י ז"ל בתמורה (דף י ע"א) בד"ה אין קדושה חלה וכו' יעו"ש דמבואר דאם קדושה חלה על עוברין הוי כתחלת הקדש ואינו קדוש מכח אמי' ולכן י"ל דזה דכתב ראב"ד ז"ל דקדמה קדושה ללידה לא מיפסל ביוצא דופן דזהו רק בולדות קדשים שקדושתן מכח אמן וכדקדוק לשונו ז"ל שם "במעי אמן הן קדושין וכל קדושת אמן חלה עליהן" וע"כ נהי דכל בהמה צריכה הכשר לידה שיהי' נולד כדרכו ולא מהני מה דקדמה קדושה להכשירו להקרבה אם חסר לו דבר המכשירו שהוא הלידה כדרכו מ"מ סובר ראב"ד ז"ל דכיון דקדושתו מכח אמו כמו דמהני לי' עצם קדושה דאמי' ומותר להקריבו בעצמו כן מהני לי' הכשר לידה דאמו שנולדה כדרכה והי' לה הכשר הלידה ואף דמקריבין את הולד בתורת עצמו מ"מ חשוב מוקדש ומוכשר מצד אמו. וכ"ז בולדות קדשים. אבל בהא דתמורה (יז ע"א) הנ"ל במקדיש ולד ויצא דרך דופן דקדושת הולד תחלת הקדש מצד עצמו ולא מכח אמי' שפיר אף דקדמה קדושה ללידה פסול דהא חסר לקדושה זו הכשר הלידה ולא מהני לי' הכשר לידה דאמו כיון דאין קדושתו מכח אמו והם דברים ברורים. יעו"ש באורך:

ב) והנה לפי"ז יש ליישב שיטת רש"י ז"ל בנדה (מ"א ע"א) דגם ולדות קדשים נפסלין ביוצא דופן דיקשה מהא דחולין (עה ע"א) דאמר מה אשם מוצא מכלל שליל דחלב שליל אינו ראוי להקטרה ולא קאמר משום דהוה יוצא דופן ומוכח דבשליל קדשים אינו חל הפסול ולפי דברינו יש להתבונן. דהנה בש"ס תמורה (דף יז ע"ב) אם זכר לרבות הולד וכן הוא בבכורות (טו ע"ב) ובת"כ ויקרא פט"ז יעו"ש ומבואר דמרבינן ולדות קדשים להקרבה ויש לעיין לפמ"ש התוס' בנדה (דף ג' ע"ב) בד"ה תרנגולא דאגמא דלמ"ד חוששין לזרע האב אם האב אסור הו"ל זוז"ג וכן להיפוך אם האב היתר והאם אסורה הו"ל ג"כ זוז"ג ועי' חולין (נח) ותמורה (לא ע"א) יעו"ש וא"כ יקשה דהתינח דולדות קדשים שהאב והאם קדושין שפיר רבי קרא דקדשו ליקרב. אבל אם האב חולין אמאי לא נימא דהו"ל זוז"ג האב חולין ואם קדשים ואין בולד קדושת קרבן דאדרבה אינו ראוי להקרבה מצד תורת חולין של אביו ועי' תוס' חולין (סט) ד"ה תלתא יעו"ש וכבר התעורר בגוף הדבר בס' יהושע (סי' לז) והגאון מלבוב בס' בי"צ (יו"ד ח"ב) האריך בדבר:

וראיתי דכ' לתרץ דהקדש דהוי דשיל"מ זוז"ג אסור. אבל אינו מיושב בזה דמלבד דאיסור דשיל"מ בזוז"ג דהקדש רק מדרבנן כמ"ש תוס' ועי' מ"ל (פ"ז ממעילה) ובראב"ד (פ"ה מנדרים הט"ו) ובכס"מ שם והד' עתיקים. ואנן בדאוריתא קיימינן. מלבד זה הלא הקדש דהוי דשיל"מ אינו משום שאלה רק משום חילול וכמ"ש הר"ן בנדרים (נט ע"א) בד"ה תרומה מאי מצוה לאתשולי איכא וכו' והקדש דמנו לעיל בדשיל"מ אינו משום שאלה רק בהקדש בד"ה עסקינן דע"כ לפדי' קאי עכ"ל ומבואר דאם אינו ראוי לפדיון לא הוי דשיל"מ וא"כ הא אותה קדושה שלולדי קדשים שמצד אמו הרי לאו בר פדיון הוא דהוי קדוה"ג. ואף חצי דין קדוה"ג אינו נפדה וכדמוכח מתוס' גיטין (מג ע"ב) בד"ה גמרי דבהמה של שני שותפים והקדיש חצי' דאינה קרבה דמ"מ תרעה ואינה נפדית בלא מום יעו"ש ואכ"מ בזה. וא"כ שוב קדושה זו שמתורת ולדי קדשים לאו בר חילול ואינו כלל דשיל"מ וכזה בפסחים (כ"ז: ) תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו את הפת וכו' הפת אסורה ובתו' שם בד"ה הקדש דהקדש דשיל"מ ע"י חילול וביאר הא"מ (בתשובה סי' לפי דברי הר"ש (פ"ב דמע"ש) דבדבר שאינו בעין לא מהני חילול שוב זוז"ג מותר בהקדש יעו"ש ואכ"מ. ועי' ברא"ש נדרים. (נט ע"ב) שם. וראה ברמב"ם ז"ל (פ"ד מתמורה ה"ב) ולד חטאת תמות וכל שכן ולד תמורתה עכ"ל ולפי דבריהם הנ"ל יש לעורר דאינו כל שכן. דאדרבה ולד חטאת אף אם אביו חולין והו"ל זוז"ג מ"מ כיון דהוי הקדש ויש לו שאלה (דכן צ"ל סברתם דהוי דשיל"מ משום שאלה דחילול לא מהני) שפיר בכה"ג זוז"ג אסיר אבל בולד תמורת חטאת דמבואר בירושלמי (פ"ז דדמאי) דאין נשאלין על התמורה יעו"ש ובפ"מ שם. ואף למאי דאמר בנזיר (לב) לב"ה נמי אע"ג דאמרי ב"ה תמורה בטעות הוי תמורה ה"מ היכי דאיתי' לעיקר הקדש אבל היכא דמתעקר עיקר הקדש מתעקר נמי תמורה ע"כ ומבואר דע"י שאלה בגוף ההקדש מתבטלת התמורה ושוב גם תמורה ישנה בשאלה ע"י שאלת ההקדש מ"מ היכא דליתי' להקדש בעולם ודאי דלא שייך שאלה וכהא דשבועות (כח ע"א) אכלה כולה אין נשאלין ועי' תוס' כריתות (י"ג ע"ב) ועצם התמורה הרי ליתא בשאלה א"כ שוב אם אביו חולין יהי' מותר משום זוז"ג דהקדש כזה דליתי' לא בחילול ולא בשאלה בודאי זוז"ג מותר ועכ"פ לדידן דמספקא לן אם חוששין לזרע האב ע"י חולין (עט ע"א) שוב מספק לא תמות ושאני ולד חטאת דתמיד בעת העיבור והלידה ישנה להאם בעולם ומהני שאלה לאם להפקע קדושת הולד דלא עדיף ולד קדשים מתמורה דג"כ קדושת התורה ומתעקרה ע"י עקירת גוף ההקדש ה"נ בזה והו"ל זוז"ג בדשיל"מ דאסור ואכמ"ל בזה]:

ואמנם נראה בישוב הדבר דהנה בהא דתמורה (דף י"א ע"ב) ובעירוכין (דף ד ע"א) מנין לאומר רגלה של זו עולה תהי' כולה עולה וכו' ואפילו למ"ד אין כולה עולה ה"מ דאקדיש דבר שאין הנשמה תלוי' בה אקדיש דבר שהנשמה תלוי' בה קדשה כולה עיי"ש ובקידושין (ז) ומבואר דגזה"כ בהקדש דכל שיש דין הקדש במקצתו פשטה קדושה בכולה וגם החולין נעשה קודש. ויש לחקור אם דין זה הוא דוקא בקדושה הבאה ע"י אדם דגזה"כ דכיון שהקדיש מקצת מיפשט בכולה אבל בקדושה הבאה מאלי' ע"י דין התורה לא אמרי' פשטה וכהא דכתב רמב"ן ז"ל ב"ב (ע"ט ע"א) לענין מעילה דאינה רק בהקדש הבא ע"י אדם ולא בהקדש ממילא יעוש"ה ובקצוה"ח (סי' ר') וה"נ לענין פשטה. או דאין חילוק דדין פשטה הוא מחמת עצם כח של הקדושה וכל שהוא קדוש במקצתו בדבר שהנשמה תלוי' בו אף הקדש מאליו ג"כ מתפשט בכולה [וד' פנ"י קידושין (ז ע"א) עי' במקנה שם] ויש להביא ראי' מהא דכתבו תוס' גיטין (דף מג ע"ב) ד"ה גמרי להקשות בבהמה של שני שותפים והקדיש חצי' וחזר ולקחה דאמר בש"ס קידושין (ז' ע"א) דאם חזר והקדיש חצי' השני' קדושה ול"ל לקדושי הא מיד שלקח חצי' נימא פשטא קדושה בכולה יעו"ש ואם נימא דרק הקדש אדם מתפשט אבל לא הקדש תורה א"כ בעת שהקדישו האדם הרי לא הי' יכול להתפשט דהוי דעת אחרת מעכבת ועכשיו שחזר ולקחה הרי כבר קדוש הוא מצד דין תורה וליתי' לדיבורי' וע"כ דכל שקדוש. מאלי' מתפשטת בכולה ואולם אינו מוכרח די"ל דמ"מ הקדושה שעלי' מכח אדם היא באה וכמובן. ואולם מהא דש"ס תמורה (דף ה ע"ב) דפריך לרבא דכל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ והרי תמורה דאמר רחמנא לא יחליפנו וכו' ותנא כו' שאם הימר מומר ומשני שאני התם דאמר קרא והי' הוא ותמורתו יהי' קודש עיי"ש ומבואר דמצד דיבור האדם לא מהני כלל בתמורה דהא כ"מ דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ רק הוא דין קדושה שע"י גזה"כ דכשאומר לשון תמורה נותנת עליו דין התורה קדושה לא מצד הקדשו וכבר בארתי בחי' כן מכמה דוכתי דקדושת תמורה אינה קדושת אדם רק קדושת התורה ולפי זה הלא מפורש בש"ס תמורה (דף י ע"א) במשנה אמר רבי יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה אף כשיאמר רגלה של זו תמורה תהי' כולה תמורה תחתי' ע"כ ועי' רש"י שם (דף י ע"ב) בד"ה ואי ר"י דטעמא דמ"ד דלא אמרי' פשטה משום דסובר דהוי גזה"כ שאינו מתחיל כלל דין תמורה על אבר אחד דאינה נוהגת באברים יעו"ש ומבואר דאלו הי' חלה תמורה על אבר אחד אזי לכ"ע הוה אמרי' דפשטה תמורה בכולה וא"כ מבואר מזה דאף בקדושת התורה ג"כ אמרי' פשטה דהא תמורה אינו הקדש אדם רק הקדש תורה ומ"מ אמרי' פשטה. ולפי זה נראה ברור דגם בולדות קדשים אם יש על מקצתו קדושה מכח דין ולדות קדשים אף שזה קדושה הבאה מאלי' מגזה"כ וכמ"ש תוס' תמורה (לא ע"ב) והוי רק קדושת התורה מ"מ נימא פשטה קדושה בכולה דגם בקדושת התורה אמרי' פשטה וכנ"ל:

ומעתה נראה עפ"י דברי הר"ש משנץ בפירוש לת"כ פ' אמור (פרק ד' ברייתא י') אהא דתני' בת"כ שם מנין אוכלי תרומה באוכלי חולין וכו' משקה קדש במשקה תרומה (שאם נתערבו בפחות ממאה שאסור לאכלן בטומאה] ת"ל מן הקדשים וכתב הר"ש ז"ל עוד קשה דמשקה קודש מאי נינהו דמותרין בשתי' דבטלי טמאין בטהורין וכ"ת יין ושמן שנלקחו לצורך נסכים ונתערב בהן ממשקה קדש טמא דבטלי במאה והלא כיון שנגעו להדדי נטמאו כלם כדמוכח בבכורות (כב) גבי ציר של עם הארץ דלקדירה אסור משום דמצא מין את מינו וכו' וי"ל לעולם במשקה שנטהר לצורך הקדש וכשנתערב בהן מעט משקין טמאים פודין אותו ומוציאין לחולין ואע"ג שכששותה הן חולין מ"מ כשנתערב הי' קדש עכ"ל:

והנה בד' הר"ש ז"ל שם יש לעי' טובא ועכ"פ מבואר מדבריו ז"ל דלא אמרינן ביטול מיעוט ברוב היכא שאם לא יתבטל מיעוט הטמא ברוב הטהור יהי' הדין דגם הרוב נעשה טמא כמו המיעוט וכעת נדפס בס' א"נ ח"ב סי' שנ"ח וסי' שע"ד יעו"ש שהאריך להוכיח מהא דבכורות (כ"ב ע"א) ומריש מקואות (פ"א) דכללא הוא בכל ביטול כן דאם לולי הביטול לא יהי' רוב שיבטל לא אמרינן כלל ביטול דאדרבה אמרינן שאינו בטל וממילא אין כאן רוב יעו"ש וקדמו הר"ש ז"ל ואכ"מ בזה] ולפי"ז הלא כתב הר"ן ז"ל (בע"ז פ"ג) דטעם היתר זוז"ג מתורת ביטול שבטל גורם האיסור בגורם היתר וסגי לי' בחד דכיון דגורם קיל איסורי' בטל חד בחד יעו"ש וא"כ מיושב שפיר הקושי' דולדות קדשים שאביהן חולין יהי' מותרין משום דהוה זוז"ג ולפמ"ש ניחא דבכל זוז"ג הרי אף אם נימא דאינו בטל ויש שם גורם איסור מ"מ הגורם היתר נשאר בהיתרו שהרי אין היתר מתהפך להיות איסור וכד' המ"ל בפ"ז ממעילה ומכמה דוכתי והד' עתיקים. ולכן שפיר אמרי' דין ביטול דבטל גורם איסור בהיתר דכיון דקיל איסורו סגי חד בחד אמנם בהא דולדות קדשים שהוא קדשים בעלי חיים דהדין דאם קדיש מקצתו אף שהוא הקדש תורה מ"מ פשטה קדושה בכולה וכנ"ל א"כ אם לא נימא ביטול לגורם דהקדש שוב הרי גם גורם דחולין יעשה הקדש עי"ז דנימא פשטה קדושה בכולה ויעשה גם החולין קודש ולא יהי' כלל גורם חולין. שוב בכה"ג לא אמרינן כלל ביטול ואדרבה אמרינן דיש גורם דהקדש ונעשה הכל קודש מצד פשטה. ואף דאם יבוטל הגורם דהקדש בגורם דחולין לא יהי' כלל בזה דין פשטה שהרי אין כאן קדושה כלל דהא נתבטלה מ"מ אמרינן להיפוך דכיון דלולי דין הביטול ליכא גורם חולין שיבטל שהרי נעשה קודש ע"י פשטה ממילא ליכא דין ביטול ובכה"ג שפיר זוז"ג אסור מה"ת ועי' ר"ן שם דאם א"א להיות כמוהו זוז"ג אסור]:

ג) והנה י"ל לפי"ז דברי רש"י ז"ל דכתב דיוצא דופן פוסל בולדות קדשים דקשה מהא דחולין (ע"ה ע"א) דאמר פסול שליל מצד מחו"ז ומצריך קרא ולא קאמר משום יוצא דופן וכמ"ש כ"ת. ולפמ"ש ניחא ואקדים מה דנראה ברור בהא דאמרי' בעירוכין (ד ע"א) הנ"ל דבדבר שהנשמה תלוי' בו אמרינן פשטה קדושה בכולה ונראה דענין פשטה שייך רק במה שהוא תלוי בענין קדושה אזי אמרינן דהקדושה יש לה כח להתפשט ולהפך את החולין לקדש אבל מה שאינו תלוי בקדושה רק שיש לו הכשר לאיזו ענין אף שהדבר הקדוש יש לו אותו הכשר מ"מ כיון דאין דנין על עצם הקדושה רק על ההכשר נראה ברור דלא אמרינן בזה פשטה הכשרו בכולו דלא מצינו שהכשר לחציו יתפשט הכשרו בכולו דרק בקדושה יש גזה"כ זה להתפשט ולא בשאר הדינים וראי' לזה מהא דאי' בת"כ (פ' אמור פרשתא ה) פרט לשחציו עבד וחציו בן חורין (חצי עבד וחצי בן חורין של כהן אינו אוכל בתרומה] ועי' בר"ש משנץ שם. וכן מפורש במשנה דיבמות (ס"ז ע"א) מפני חלקו של עובר עיי"ש וכבר תמהו על התוס' גיטין (מב ע"ב) בד"ה מעוכב ואכ"מ ובס' שמחת יו"ט להריט"א עמד דנימא בחציו דפשטה קדושה בכולו יעו"ש וע"כ מוכח מזה לפמ"ש רמב"ם ז"ל בפירוש המשנה גיטין (דף י"ב ע"א) בהא דאמרינן מפני שהוא קנינו דענין אכילת עבד בתרומה אינו מצד מצוה רק מצד קנין הרב יש לו הכשר זה יעו"ש ועי' בשו"ת הרי"מ ז"ל ריש ברכות שמסתפק בזה יעו"ש ומפורש בדברי רמב"ם ז"ל ועי' תו' גיטין (יג ע"ב) ואכ"מ בזה. ולכן לא שייך בזה פשטה דבשלמא אלו הי' אוכל מצד קדושת כהונה שבעצמותו הי' שייך כן אבל הכשר זה שיש לו לאכילת תרומה הרי הוא מצד קנין כהונה וזה אינו ענין קדושה רק דין והכשר לא אמרינן בזה שיפשוט הכשרו בכולו ומש"ה חצי עבד וחצי בן חורין דכהן אינו אוכל בתרומה וזה פשוט:

ד) ולפי זה יתכן דזה דכתב רש"י ז"ל דולדות קדשים נפסלין ביוצא דופן דהוא רק בולדות קדשים מאב חולין אז שפיר מיפסל ביוצא דופן אבל בולדות ששניהם קודש דהיינו האב והאם שפיר י"ל דסובר כראב"ד ז"ל וטעם הדבר לפ"ד (באות א') דבמקדיש ולד בתחלה שקדושתו מכח עצמו גם לראב"ד ז"ל מיפסל ביוצא דופן ולא הכשיר רק בולדות קדשים דקדושתן מכח אמן מש"ה מהני לי' ג"כ הכשר לידה דאמו. ומבואר דאין הענין דולדות קדשים אינן נפסלין ביוצא דופן משום דא"צ הכשר לידה רק משום דיש להם הכשר זה ע"י אמן. דכשם דקדושתו דאמו מקניא להו ה"נ מהני' להו הכשר לידה דאמו והיכא דאינו קדוש מכח אמו שפיר מיפסל ביוצא דופן אף שקדוש מתחלה קודם שחל הפסול. ולפי"ז בולדות קדשים שאביו חולין הלא אית לן למימר דיהי' מותרין לגמרי משום דהו"ל זוז"ג והתירוץ כמ"ש דכיון דלולי דין ביטול גורם דהקדש בחולין נימא פשטה אמרי' להיפוך דאינו בטל הגורם הקדש ופשטה קדושתו גם בגורם חולין וכנ"ל וכל זה כשדנין לגבי דין חלות הקדושה בולד שפיר אמרינן דפשטה בכולו אבל אם הולד קדשים יצא דרך דופן דאזי מלבד דין חלות הקדושה הא בעינן הכשר לידה דגזה"כ בכל קרבן שאינו קרב כל שלא נולד כדרכו וא"כ שוב נהי דמהני לי' הכשר לידה דאמו כמו דמהני לי' גוף קדושתי' דאמי' אבל הרי מצד האב שהוא חולין לית לי' הכשר לידה דאף דהאב נולד כדרכו ולא יצא דרך דופן מ"מ ברור דלא מהני הכשר לידה דאב חולין לולד דאל"כ בכל ולד שיצא דרך דופן ואביו ואמו לא יצאו דרך דופן נימא כן דמהני לי' הכשר לידה, דאביו ודאמו ולא יפסול משום יוצא דופן וע"כ דרק בולד קדשים מהני לי' מתורת דין דאמרי' מיגו דמהני קדושת האם לולד יש לו ג"כ דין זה דהכשר לידה דאמו לולד וכמפורש בלשון הראב"ד ז"ל אבל בולדות דחולין לא מהני הכשר לידה דאב ודאם לולד וא"כ שוב הרי חסר לו הכשר לידה מצד אביו חולין וראוי שיפסול מצד יוצא דופן מה תאמר דנימא פשטה קדושה בכולה וגם גורם האב נעשה קודש ז"א דמ"מ לא עדיף ממקדיש ולד ויצא דרך דופן דש"ס תמורה (י"ז ע"א) דאמרי' דמיפסל אף שקדוש מקודם ולא עדיף גורם זה דחולין שנעשה קודש ע"י פשטה וגם הרי אין בו לא אמרינן פשטה רק בדין קדושה אבל לא בדין ההכשר לידה דאמו וכנ"ל דרק בדין קדושה אמרינן פשטה ולא בדינים אחרים ושוב חציו פסול מצד שחסר לו הכשר לידה לגורם דחולין ואף אם נימא דע"י דאמרי' פשטה קדושתי' בכולי' יש גם על הגורם חולין תורת קדושת האם לא לבד דהוי קדוש מצד הדין פשטה רק דשוה בדינו להחשב הכל בשם קדושת האם וכדמוכח מהא דתמורה (י"א ע"א) דקדושה שמתפשטת בכולה עושה תמורה יעו"ש הנה דפשטה אינו חשוב הקדש תורה מאליו רק דשוה בדינו לגוף ההקדש מ"מ זה רק במה דנוגע לקדושה שפיר ע"י דפשטה בכולו אמרי' דשני הקדושות היינו עצם ההקדש והחצי השני שע"י פשטה שניהם שוים בקדושתם וכ"ז במה שנוגע לדין קדושה. אבל לענין יוצא דופן דאף דקדיש מיפסל אח"כ עי"ז שנעשה יוצא דופן וכהא דתמורה (יז ע"א) במקדיש ולד ויצא דרך דופן א"כ זה הולד שאינו מיפסל הוא מצד הדין דהכשר דאמו וזה אינו גדר קדושה רק הכשר וגזה"כ ושוב בהכשר זה הרי לא אמרי' פשטה וממילא. נשאר חציו דהיינו הגורם חולין בלי הכשר לידה והוי איפוא קדוש בכולו והכשר לידה במקצתו ושפיר מיפסל ביוצא דופן ובזה ל"ש ביטול גורם דחולין בגורם דהקדש כי אינו מחדש הכשר ע"י הביטול ומאחר דגורם דחולין כיון שיצא דרך דופן הרי חסר לו בחציו הכשר לידה לדין הקרבה א"א להכשירו ע"י ביטול שאינו רק מסלק הפסול אבל אינו מחדש שם וכמ"ש האחרונים בנתערב מיעוט אינו מצה ברוב מצה ועי' ירושלמי פסחים (פ"ג ה"א) א"ר בון ב"כ קומי ר"ל תפתר בחמץ ומצה שנתערבו וכו' אם בשרובו מצה יוצא בהן ידי חובתו יעו"ש ואכ"מ בזה]:

וזה יש לומר טעמא דרש"י ז"ל דפוסל יוצא דופן בולדות קדשים דאף דבגוף הסברא י"ל דסובר כראב"ד מ"מ כיון דיש בולד גורם דחולין ולהכשר לידה לא אמרי' פשטה מש"ה שפיר יש בולד פסולא דיוצא דופן. אמנם זה רק אם חוששין לזרע האב ויש על הולד תורת גורם מאביו ועי' תוס' בכורות (ז) בד"ה והא ובתוס' חולין (נח) ד"ה מכאן יעו"ש אבל למ"ד בחולין (ע"ט) ובבכורות (יז ע"א) דאין חוששין לזרע האב א"כ גורס דחולין דליתי' והוי על הולד דין מוקדשין בכולו שפיר מהני לי' הכשר לידה דאמו לשלא יופסל ביוצא דופן וא"כ ניחא דבהא דילפינן בחולין (ע"ה ע"א) מה אשם מוצא מכלל שליל הוא סתם ספרא דאתי' כר"י ור"י סובר דאין חוששין לזרע האב וכדאמר בחולין (עט ע"א) זו דברי ר"י דאמר אין חוששין לזרע האב יעו"ש ועי' תוס' שם בד"ה מאי ובחולין (פ"ו ע"ב) ד"ה לחלק א"כ שפיר לר"י דליכא גורם האב ליכא פסולא דיוצא דופן בולדות קדשים ושפיר איצטריך קרא. [וגם בפשוטו הי' ניחא כי עכ"פ בולד שהאב והאם קדשים לא מיפסל משום יוצא דופן ומ"מ אימעוט מהקרבה ושפיר איצטריך קרא. אך בזה יש לפלפל עוד בס' רש"י ז"ל אם מהני הכשר לידה דאב אפי' כשהוא קודש וחוששין לזרע האב וכ"כ במ"א בזה כי אף דחוששין לזרע האב מ"מ אינו דומה גורם האב לגורם האם עי' תו' סנהדרין (פ"א ע"ב) ואכ"מ דלפי"ז הי' ניחא שיטת רש"י ז"ל בכל גווני. ולכן כתבתי בפשוטו דלר"י לטעמי' דאין חוששין לזרע האב בכל גווני ליכא פסולא דיוצא דופן] ויש עוד לבנות בזה וכתבתי רק להעיר:

ה) ובש"ס תמורה (דף ט"ז ע"א) ת"ר חמש חטאות מיתות וכו' אי אתה יכול לומר ולד חטאת בצבור לפי שאין חטאת נקיבה בצבור וכו' ע"כ וכן הוא בהוריות (ו ע"ב) ובכמה דוכתי ועי' ירושלמי שבת פ"א ה"ד ה' חטאות המיתות רצו ב"ד לבטל מבטלין ובגה"ש. וראיתי בספר יהושע שם דהקשה דשפיר משכחת לה ולד חטאת בצבור למ"ד חוששין לזרע האב א"כ חטאת זכר שבא בהמת חולין הוי הולד כדין ולד חטאת יעו"ש שהאריך והנראה בזה למאי דאמר בש"ס מעילה (י ע"א) חטאות המיתות לא נהנין ולא מועלין ופירש"י ז"ל שם דלא נהנין מדרבנן וכ"כ ר"ג ז"ל שם דהוי רק איסור דרבנן ומבואר מזה דמה"ת פקע קדושתן לגמרי ועי' מעילה (י"ב ע"א) ובתוס' שם ד"ה וכי דכתבו דגם על חטאות המיתות יש קושיא דקדושה שבהם להיכן הלכה יעו"ש אבל עכ"פ כן הדין דפקעה קדושתם לגמרי יראה לשון הגמ' בגיטין (כ"ח ע"א) השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים [ופירש"י ז"ל ולא חיישינן שמא מתו בעלי' ולמיתה אזלא] ובגמ' שם אבל חטאת העוף מספיקא לא ליעול חולין בעזרה צריכה יעו"ש ומבואר פשטות לשון הגמרא דחטאת שמתו בעלי' יש בו דין חולין בעזרה וצע"ק מהא דנזיר (דף כ"ה ע"א) ותמורה (דף ח' ע"ב) דאמר אלא קרא מיבעי' לי' דאי עבר ומקריב (חטאות המיתות) קאי בעשה ע"כ ואכ"מ ועי' בתוס' ישנים יומא (דף נ"ה ע"א) ד"ה ונברור יעו"ש. והנה לפי זה ברור דבחטאות המיתות אם יהי' מקצתו חטאת המיתות דלא אמרי' פשטה קדושתו בכולו וטעם הדבר למאי דאמר בתמורה (יא ע"ב) דבעי רבא בעוף מהו אם אמרי' פשטה קדושה בכולו] בהמה אמר רחמנא והא לאו בהמה או דילמא קרבן אמר רחמנא והא נמי קרבן הוא יעו"ש וא"כ שוב ודאי היכא דעי"ז דנימא דפשטה יהי' נפקע דין קרבן ודאי דלא אמרינן פשטה דכיון דמבואר בגמ' דענין פשטה אינו דין כללי רק הוא גזה"כ ואף במה שאין טעם לחלק מ"מ במה דאינו מפורש לא אמרי' פשטה ואם נימא גם בעוף פשטה הוא משום דגם עוף קרי קרבן ושוב הרי לא מצינו הא דגזה"כ דפשטה רק היכא דעי"ז דתפשיט תתפשט הקדושה ביותר אבל היכא דאדרבה תפקע לגמרי בודאי דל"ש לומר פשטה קדושה שעי"ז תפקע הקדושה וזה ברור וא"כ גם בחטאות המיתות כיון דעי"ז דאמרינן פשטה יחול עליו הדין חטאת המיתות ויפקע מעילתו ונעשה כחולין בודאי דלא אמרינן בכזה פשטה וזה פשוט:

והנה לפי"ז קשיא בולד חטאת שאביו חולין דשוב נימא בזה דהו"ל זוז"ג ויהי' הולד מותר מה"ת ואי"ל כמ"ש (באות ב) דכיון דלולי הביטול נימא פשטה קדושה ויעשה גם גורם חולין קודש לא מהני גורם חולין לבטל גורם הקדש דז"א דהתינח בכל הקדשים דאמרי' פשטה. אבל בולד חטאת אם נימא דפשטה יהי' ע"ז דין ולד חטאת דלמיתה ונעשה כחולין וא"כ לא שייך בזה פשטה ושוב נימא דבטל גורם חטאת בגורם דחולין ואין כאן דין חטאת כלל כמו בכל זוז"ג ועי' סנהדרין (פ"א ע"ב) וחולין (נח ע"א) ותמורה (ל"א ע"א) יעו"ש דנטרפה ולבסוף עיברה תליא בזוז"ג ועי' רש"י תמורה (י"א ע"א) ד"ה מתי דכשנתעברה ואח"כ הקדישה אינו ולדות קדשים רק כשהקדישה ולבסוף נתעברה עיי"ש וא"כ ולד חטאת היינו היכא דהקדישה ולבסוף נתעברה וזה תליא בזוז"ג:

וואמנם דהי' נראה ליישב בסברא נכונה. דלא שייך כלל גדר דזה וזה גורם בולד חטאת. וזה דהיכא דבאנו לאסור את הולד להמשיך עליו איסור שיש באביו או באמו כהא דתמורה (דף ל) כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרים ובגמ' שם דהוא משום דזוז"ג מותר יע"ש דשם הרי הולד בעצם אינו מאיסורי מזבח שהרי אינו לא מחיר ולא אתנן רק דאמו הוא באיסור זה ורוצים להמשיך איסור האם לולד ע"ז שפיר אמרינן דהוה זוז"ג דכשם שהאם גורמת לולד כן האב גורם ובאב הרי ליכא איסור זה של האם והולד בעצמותו אינו איסור אבל בולד חטאת הלא האם אין עלי' דין זה דתמות דאדרבה האם חטאת כשרה וקריבה א"כ זה שאנו אוסרין לולד חטאת אינו משום שממשיכין איסור האם לולד שהרי באם ליכא כלל איסור וע"כ הא דאוסרין לולד הוא מצד עצמו שכשהוא ולד חטאת גזה"כ לאוסרו אף שאין אמו אסורה וא"כ שוב לא שייך להתיר מצד גורם אביו שהוא חולין דזה אינו שהרי גם גורם אמו אינו אוסרו וחשיבי שני הגורמים היתר גורם דאב וגורם דאם ולא בטל כלל אחד בחבירו וכמ"ש בחי' הר"ן ז"ל אלא (סט) דמש"ה בן פקועה שבא על בהמה מעלייתא דאין לולד תקנה דכיון דשניהם מותרים ל"ש זוז"ג להתיר בלי שחיטה עיי"ש וה"נ בזה האיסור שבולד מצד עצמו מפאת שהוא ולד חטאת ואין אמו החטאת אוסרו לכן אינו בטל גורם האם בגורם האב וזה סברא נכונה:

אורם בהתבונן אין זה ישוב. למאי דאמר בתמורה (כ"ד ע"ב) מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעי' זו אם זכר עולה ואם נקבה זבחי שלמים [ועי"ז יפקיע מכהן] ובגמ' פריך נקבה מי קא קדושה בבכורה ומשני סיפא אתי' לבהמה והקדש דאם חטאת הוא ונתעברה ורוצה להערים שלא ילך למיחה משנהו לקדושה אחרת, רש"י] ומבואר דאף דאיסור ולד חטאת הוא מעצמו של ולד לא משום שנמשך עליו איסור האם מ"מ היכא שאין בולד קדושת חטאת של אמו אף דהוא ולד חטאת אין עליו דין ולד חטאת למות דהא במה ששינהו לקדושה אחרת הרי לא נסתלק ממנו שם ולד חטאת שזה דבר בעצם וע"כ דיש תנאי בזה דכל אא על הולד קדושת חטאת אינו חל עליו דין מיתה מצד שהוא ולד ועי' בירושלמי פסחים (פ"ט ה"ו) וא"כ שפיר לענין זה שדנין על הולד שיהי' בו קדושת חטאת של אמו הרי בזה י"ל שפיר דגורם דאביו שהוא חולין יתירו למ"ד חוששין לזרע האב שלא א. ער והי' בולד קדושת חטאת ושוב ממילא אף כשדנין לענין מם שבא איסורו מצד הולד בעצמו דהיינו לגבי דין ולד חטאת למות ג"כ יהי' מותר דהא אינו נאסר מצד עצמו כל שאין עליו קדושת אמו וקדושת אמו שבאה ע"י גורם דאמו בטלה בגורם דאביו שהוא חולין ושפיר יקשה דלא יהי' איסור ולד חטאת רק באביו ואמו חטאות לא כשהאב חולין]:

וא ואמנם ראה בירושלמי יומא (פ"ו סוף הלכה א') אהא דתנן במתני' אם משהגריל מת יביא שנים ויגריל עליהם בתחלה כו' והשני ירעה ר"י אומר תמות ופריר הירושלמי וקשיא על דר' יהודה וכי יש אדם מגריל למיתה דכיון דמיד שמגריל יהי' דין השני למות איך חלה הקדושה של הגרלה] וכו' א"ר מנא הן דאת מקשי לה על ר' יהודה קשייתא על דמתניתא דתנין תמן ולד חטאת אאאא חטאת) וחטאת שמתו בעלי' ימותו ויש אדם מימר למיתה משעה ראשונה עיי"ש ובגה"ש שם והנה מבואר מזה דהוקשה לירושלמי דאיך מהני תמורה בחטאת הא מיד הוי קדושה למות ואיך חלה קדושה בכה"ג [ועי' תמורה (י"ז ע"א) דמקדש טריפה קדוש למות עיי"ש] ולכאורה צ"ע אמאי לא קשיא לי' לירושלמי גם מולד חטאת דתני ברישא דכיון דבלי קדושת החטאת אינו חל דין מיתה איך חלה קדושה למות ואי דגזה"כ הוא הא גם תמורה הוי גזה"כ והלל"מ וע"כ נראה לומר דכיון דקדושת ולד חטאת חלה במעי אמו ואזי אינו מבורר שיהי' דינו למות שהרי אפשר שתשחט החטאת ויהי' נאכל כאמו וכהך דתמורה (י"א ע"א) דהשוחט את החטאת ומצא בה ולד דנאכל כבשר החטאת שפיר אין להקדש אלא מקומו ושעתו ואזי שפיר חל דין קדושת חטאת גם על הולד ועי' רשב"א חולין (צ' ע"א) דאין איסור גיד חל במעי אמו כיון שאפשר שתשחט האם ולא יהי' איסור גיד על הולד עיי"ש וה"נ בעת חלות הקדושה אינו נחשב קדושה למות כיון דאפשר שיהי' קדיש ולא יהי' דינו למיתה ומש"ה פריך רק מתמורת חטאת דמיד קדוש למות וז"פ: ולפי"ז י"ל שפיר גם בהא דפשטה קדושה בכולה דאף דמסתבר דל"ש פשטה היכא דעי"ז תופקע הקדושה ואף לפי מסקנת הירושלמי דיש קרושה למות היינו היכא דכך הוא ענין קדושתו. אבל לא דתתפשט קדושה ועי"ז חופקע לגמרי כמובן. מ"מ בולד חטאת דחלות קדושתו הוא במעי אמו בשעה שאינו מבורר למות שהרי אפשר שיהי' ניתר בשחיטת וזריקת אמו החטאת שפיר אמרינן אז דפשטה קדושה בכולה ויש על כל הולד קדושת חטאת לענין שאם תשחט האם יהי' נאכל כבשר חטאת. ואם לא שחטו לאם ונולד אזי הוא דחל דין ולד חטאת מאליו אבל חלות קדושתו הוא לקדושה לא למות ודומה ממש לס"ד דירושלמי דליכא קדושה למות דמ"מ בולד חטאת הי' ניחא משום דחלות קדושתו אינו מבוררת למיתה וכנ"ל כן לענין פשטה י"ל ג"כ כן דבתר שעתו אזלי' ואזי בעת החלות ענין הפשטה אינו למות רק להתקדש לגמרי ולפי"ז ניחא שפיר קושיא הנ"ל דכשהוא ולד חטאת שאביו חולין אמאי יש עליו דין ולד חטאת ולא מהני גורם אביו להתירו ולמ"ש ניחא דממ"נ מצד איסור ולד חטאת הרי הוא מעצמו ואינו בשביל איסור של אמו לא מהני זוז"ג ומצד דין קדושת חטאת שבאמו שגורם לולד שיהי' קדוש בקדושת חטאת ע"ז אמרינן פשטה קדושה בכולה כנ"ל דכל דבלי הביטול אין כאן גורם היתר אינו בטל כלל. דאין זה נחשב קדושה למות כיון דבמעי אמו קדושתו ליקדש דהרי יכול להיות ניתר בזריקת אמו ולהאכל כאמו וכל זה בולד חטאת נקבה אבל בולד חטאת זכר ואמו חולין הלא אם ישחוט האם לא יהי' ניתר או שאין כאן זריקה להתירו וא"כ כל קדושתו הוא מיד למות אף במעי אמו וא"כ לא אמרי' בזה פשטה קדושה בכולה ושוב הוי שני גורמים שוים וזוז"ג מותר ובטל גורם דאביו שהוא ולד חטאת בגורם דאמו שהוא חולין ואין כאן דין קדושה כלל וזה נכון:

ח) ויתיישב לפי זה הא דתמורה (טו ע"א) לרבי נתן אחת הוא והעמידוה על חמש [חטאות המיתות לא הוי רק אחת ומספק העמידוה על חמש] והקשו דהרי מפורש בסוגי' שם דהלל"מ דכל שבחטאת מתה באשם רועה א"כ שוב ליכא ספק על ולד חטאת שהרי באשם שהוא זכר ליכא ולד וכתוס' תמורה (י"ח ע"א) ד"ה בדמיהן יעו"ש ועי' שעה"מ (פ"ד ממעה"ק ה"ח). ולמ"ש ניחא דהא כתבו תוס' בזבחים (ה' ע"ב) ד"ה בשם ר"ת דהא דבכל שבחטאת מתה באשם רועה הוא מדרבנן דמה"ת באשם קרב עולה יעו"ש וכ"כ בכמה דוכתי. א"כ שוב כיון דקרב עולה וקדושה הוא שוב שפיר בזכר עולה הבא על בהמה דחולין הוי הולד ולד אשם דהא בזה שנשאר קדיש מה"ת אמרי' פשטה קדושה בכולה ודמי לשאר ולדות קדשים דלא הוי זוז"ג. ובמ"א כתבתי עוד בהא דהערו דולד הנולד מחולין וקדשים יהי' כלאים לפי שי' רש"י מכות (כ"ב ע"א) דחולין וקדשים כלאים הן ולמ"ש נדחה כ"ז. אולם עי' בריטב"א מכות (כב ע"א) שם דתמה טובא דהיכן שמענו דחולין וקדשים ב' מינים והביא בשם רמ"ה דהבשר והעור שני מינים והבשר חול והעור קודש נחלקים העור והבשר זה מזה ונעשה כשני גופים עכ"ל וזה ל"ש בולד קדשים שהעור והבשר שוין בדינם. ויל"ע בזה מזבחים ק"ג. אבל עור תפיס עיי"ש ומד' תוס' חולין (קיז ע"א) ד"ה הוא וכן ביומא (נט ע"ב) דליכא מעילה בהעור ובכה"ג יהי' כלאים ואכ"מ]:

ודע דלפמ"ש הטעם דולד חטאת שאביו חולין אינו ניתר משום זוז"ג אף דבמה שאזיל למיתה ל"ש פשטה מ"מ חלות קדושתו הוא במעי אמו שאינו מבורר למית' יש לעיין בהא דירושלמי פסחים (פ"ט ה"ו) צבור שהפריש נקבה וכן נשיא שהפריש שעירה ר"י אמר קדשה וולדה מת [דהוי ולד חטאת] יעו"ש ובזה יש להקשות היכא דאביו חולין דיהי' הולד מותר לגמרי לפמ"ש בשמ"ק בכורות (ט"ו ע"ב) דולדות בע"מ כיון שאין אמן ראוי' לכ"ע בהויתן הן קדושין יעו"ש וא"כ ממילא גם ולדות חטאת נקיבה דכבע"מ דמי וכמ"ש תו' בתמורה (ז ע"א) ד"ה אפילו דמקדיש נקיבה לעולה לקי ומפורש כן בזבחים (ל"ה ע"ב) גבי עולת נקיבה דכמאן דקדים מומן להקדשן דמי יעו"ש. ג"כ אינו חל עליהם קדושה במעי אמן כיון דאמן אינו ראוי להקרבה ודינה כבע"מ ושוב ל"ש פשטה קדושה בכולה כיון דחלות קדושה מיד למות וא"כ שוב יהי' מותר מטעם זוז"ג דל"ש טעם הנ"ל דלולי הביטול הכל נעשה קדש וליכא גורם חולין כלל דז"א דהא לא אמרי' פשטה בקדושה למות וכנ"ל ואכ"מ בזה:

ט) ובעיקר הדבר דכתבתי דבחטאת המיתות לא אמרינן פשטה קדושה בכולה משום דעי"ז שתתפשט יהי' דינה למות ויופקע הקדושה ולא אמרי' פשטה כדי להפקיע הקדושה. יש לעיין עוד בזה די"ל בטעם הירושלמי יומא (פ"ו) דפריך וכי יש אדם מימר למיתה ולא פריך על ולד חטאת דבלי דין קדושת חטאת אין עלי' דין ולד חטאת כתמורה (כ"ה ע"ב) ואיך חלה קדושה למות ונראה די"ל דאדרבה היא הנותנת דכיון דאם אין קדושת חטאת על הולד אין בה דין מיתה ע"כ לומר דבתחלה חלה קדושת החטאת על הולד ואחר זה הוא דנעשה הדין מיתה ומש"ה שפיר אין זה נחשב קדושה למות דהתחלת הקדושה הוא ליקדש לא לדין מיתה ואח"כ הוא דנסתאב מזה הדין מיתה וטעם הדבר דכיון דקדושת חטאת באה עליו מכח אמו המתפסת עלי' קדושה זו ודין למות הוא מעצמו שהוא ולד חטאת וכמו שביארתי באורך ע"כ שפיר חלות דין האם קודם זמן מה לחלות דין שבעצמו והוי התפסת האם רק ליקדש וממילא נעשה דין עצמו למות. אבל בתמורה דהכל מעצמו ואין כאן דבר אחר המתפיס בו קדושה כי לא נתחלל קדושה דחטאת כלל על התמורה כמובן שפיר סובר הירושלמי דהוה מיד קדושה למות דהקדושה והדין מיתה בדבר אחד ודו"ק. ולפי"ז יש לדון דאף דולד חטאת למיתה מ"מ אמרינן פשטה דכיון דדנין לענין חלות קדושה בתחלה מצד האם ואזי ליכא עדיין הדין למות שפיר י"ל דהקדושה פשטה בכולה ולא איכפת לן מה שיהי' בסופו הדין למות כיון דמ"מ התחלת הפשטה ליקדש ואין ברצוני להאריך במה שיש להעמיק בזה (יעוי' בסי' ב' אות י"ד):

ואולם יתכן בפשיטו הטעם דלא אמרינן פשטה בחטאות המיתות וזה עפ"י דברי התוס' ישנים יומא (דף נ"ו ע"א) דבחטאות המיתות ל"ש פדיון דאין פדיון לאיסור הנאה רק לקדושה והני לאו קדושים נינהו יעו"ש. וא"כ הא מבואר בש"ס תמורה (כו ע"א) תניא אידך בהמה חצי' עולה וחצי' חטאת תקרב עולה דברי ר"מ ר"י אומר תמות ושוין באומר חצי' חטאת וחצי' עולה שתמות כו' היינו טעמא דחטאת מעורבת קריבה ואפי' אמר חצי' חטאת וחצי' עולה קרבה קמ"ל דלא ועיי"ש בפירש"י ז"ל ובתוס' ד"ה ר"י דמיירי דאמר חצי תמורת חטאת וכיון דאיכא עליו תמורת חטאת למיתה אזלא עיי"ש ונראה לכאורה ללמוד מזה דאף דבש"ס הוריות (ו ע"א) אמרינן דבחטאות המיתות בעינן שימותו רוב בעלי' יעו"ש [ועי' תוס' יומא (ס"ה ע"ב) ד"ה גזירה דאם כהן א' מת הוי חטאת שמתו בעלי' יעו"ש ובגה"ש שם] מ"מ זה רק בגברא אבל בבהמה כיון שיש עלי' שם חטאות המיתות במקצתה כעין תמורת חטאת במקצתה אף שאין כולה בשם זה מ"מ הדין דתמות. וה"ה בולד חטאת דכל חטאות המיתות דין א' להם. וא"כ שוב בשלמא אלו הי' נצרך לדין חטאת המיתות שיהי' על כל הבהמה דין זה א"כ כ"ז דלא נפשטה הקדושה בכולה לא הי' גם על מקצת זה דין חטאת המיתות שפיר הי' שייך לדון כנ"ל דעכ"פ עכשיו אין ענין הפשטה למות רק לקדושה. אבל לפ"ד דגם על מקצתו יש דין מיתה א"כ אותו מקצת שקדש שוב חל עליו דין מיתה ופקע ממנו דין קדושה ויש עליו רק איסור דחטאת המיתות א"כ לא שייך כלל פשטה דהא רק בקדושה אמרי' פשטה לא באיסורין וזה המקצת פקע קדושתי' וליכא עליו רק דין איסור שלא אמרינן בזה פשטה:

ולפי"ז נכון גם כן הטעם דולד חטאת נקיבה אף שאביו חולין דתמות ואלו ולד חטאת זכר לא אזלא למיתה וכנ"ל ולמ"ש מובן הטעם בפשיטו דבולד חטאת נקיבה דבמעי אמו עדיין אין בו דין מיתה שהרי יכול לשחוט האם ולאכלו בזריקה דאמו שפיר אמרי' במקצתו דין פשטה וליכא כלל גורם דחולין. אבל בחטאת זכר הרי מצד גורם אביו יש דין מיתה אף שעדיין לא נפשיט בכולו ולא נהפך הגורם דחולין להקדש מ"מ מצד מחציתו בעצמו ג"כ יש בו דין מיתה כדין חצי תמורת חטאת א"כ שוב אותו גורם שמצד אביו פקע קדושתו וחל עליו דין איסור חטאת המיתות שוב באיסור הרי לא אמרינן פשטה וממילא הגורם חולין מבטל לה גורם איסור וכולו מותר דנהי דמקצתו יש בו דין מיתה אבל עכ"פ מקצתו בעי' ובזוז"ג דמשוי לגורם איסור כמאן דליתא א"כ אין כאן אפי' מקצתו ומתוך החומר שבתחלה מותר לגמרי ודו"ק היטב. ויש לפלפל עוד בזה:

י) ובגוף דברי הירושלמי יומא (פ"ו סוה"א) דפריך על תמורת חטאת וכי יש אדם מימר למיתה והקשיתי דמדוע לא הוקשה מרישא דולד חטאת וכתבתי לתרץ דכיון דחלות קדושתו במעי אמו ואז אפשר שיהי' כשר אגב אמו מש"ה לא מיחשב קדושה למות יש לעיין דהא בש"ס תמורה (י"א ע"א) פליגי אם במעי אמן הן קדושין או בהויתן קדושין יעו"ש והך דולד חטאת למיתה הוא הלל"מ א"כ יקשה למ"ד בהויתן קדושים וגם בולד חטאת כן כמפורש בתמורה (יא ע"א) שם א"כ איך משכחת ולד חטאת הא כל שאין עלי' קדושת חטאת אין עלי' דין ולד חטאת כתמורה (כה) ואיך חלה קדושה למות. ולכן הי' נראה בכוונת הירושלמי דסובר דתמורה הוי הקדש ע"י אדם וכתמורה (ג) לא תיתני מימר דבדיבורי' איתעביד מעשה יעו"ש ודלא כמ"ש בפשיטו (באות ב) ולכן ולד חטאת דהוא הקדש תורה שפיר ניחא לי' דקדוש אף דעי"ז אזיל למיתה דגזה"כ הוא בהקדש תורה. אבל תמורה דהקדש הבא ע"י אדם אין סברא שיוכל להתפיס קדושה למות. ולפי"ז יש לפלפל בדברינו ואולם בפשוטו אין קושיא כ"כ דלא הקשה הירושלמי למ"ד בהויתן קדושים דהרי י"ל דהאמת דבמעי אמו קדיש ולמסקנא הרי כמו דתמורת חטאת תמות וע"כ דגזה"כ לחול קדושה למות ה"ה ולד חטאת למ"ד בהויתן קדושים ג"כ גזה"כ שיחול ופשוט. וניחא לפי"ז הא דקשיא למ"ד בהויתן קדושין איך משכחת ולד חטאת כשאביו חולין הא הדרא קושיא דהוי זוז"ג ואי"ל כמ"ש דפשטה קדושה בכולה וליכא גורם חולין דז"א דזה ניחא למ"ד במעי אמן קדושים ואז עדיין אפשר ליקדש בלי דין מיתה שפיר אמרי' פשטה אבל למ"ד בהויתן קדושים דמיד הוה למות א"כ לא אמרי' פשטה ושוב הוה זוז"ג ונימא דמותר לגמרי. ולפמ"ש ניחא כי הא בהא תליא דלמ"ד במעי אמן קדושים א"כ ליכא גזה"כ בולד חטאת שיחול קדושה למות הרי שפיר שייך פשטה בשעה שאין דינו למות ולא הוי זוז"ג כי נהפך לקדש ולמ"ד בהויתן קדושים א"כ כל ולד חטאת גזה"כ שיחול קדושה למות ושוב י"ל דאמרי' פשטה גם בכה"ג כיון דגזה"כ דקדושה זו חלה למות ומ"ד חוששין לזרע האב י"ל דסובר במעי אמן קדושים וכנ"ל ויש לפלפל עוד בכ"ז:

יא) ובגוף הדבר שכתבתי בולד חטאת למ"ד במעי אמן הן קדושים דאין בו דין ולד חטאת במעי אמו (ועי' בסי' ב' אות מ' מ"ש בזה) ויסוד הטעם עפ"י ס' רשב"א ז"ל בחולין (צ ע"א) דכיון דאפשר שתשחט האם ויהי' חלבו מותר מש"ה אינו חל האיסור במעי אמו יעו"ש וה"נ כיון דאפשר להיות ניתר ע"י אמו כהא דתמורה (יא) ממילא אינו כלל באיסור ולד חטאת במעי אמו. הנה יש להבין לפי"ז טעם דברי השמ"ק בכורות (טו ע"ב) דכתב דולדות קדשים בע"מ אף למ"ד בתמורה (יז ע"ב) ובבכורות שם דקרבי מ"מ אינם קדושים רק בהויתן ועיי"ש טעמו כי יש לעיין טובא וכ"כ במ"א בזה. ואמנם למ"ש י"ל דהנה לכאורה לפי סברא זו דכיון דאפשר שלא תשאר איסור אינו חל איסור במעי אמו כן להיפוך נימא כיון דאפשר שלא יוכשר לקרבן שוב גם במעי אמו לא יחול הקדושה עדיין וא"כ יקשה בטעמא דמ"ד ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים והא אפשר שתשחט האם ואזי יהי' הולד פסול להקרבה כמפורש בחולין (עד) והיכא דאינו חזי להקרבה לא חלה עליו קדושה כמו שדנו תו' זבחים (פ"ד ע"ב) וכמה דוכתי וא"כ נימא דאינו חל קדושה במעי אמו כיון שאינו מבורר ליקדש. ואולם זה טעות דהא מבואר בש"ס תמורה (יא ע"א) דהשוחט את החטאת ומצא בה ולד דנאכלת לזכרי כהונה למ"ד במעי אמן, קדושים א"כ הרי גם אם תשחט האם יש עליו דין קרבן אגב אמו וממ"נ אם יולד קודם שחיטת אמו הרי שפיר מיחזי חזי להקרבה ואם תשחט אמו הרי זה עצמו קרבן הוא דמאי נ"מ אם נקרב בעצמו או דיש עליו תורת קרבן ע"י זריקה דאמו ועי' תוס' חולין (ע"ז ע"ב) וזבחים (קי"ד ע"א) דגם נדמה וטריפה קדשי בולדות קדשים משום דחזי אגב אמו ולכן שפיר חשיב מבורר קדושתו ושפיר חלה הקדושה במעי אמו וא"כ ניחא דזהו רק בולדות קדשים תמימים אבל ולדות בע"מ דמבואר במעילה (יט ע"ב) קדשי מזבח תמימים ונעשו בע"מ עבר ושחטן רבי אומר יקברו יעו"ש ובשמ"ק שם וא"כ אם ישחוט האם לא יהי' הולד חזי לדין קרבן שהרי גם האם תקבר ושוב כיון דאינו מבורר קדושתו דאפשר שתשחט האם ולא יהי' חזי להקרבה מש"ה לא אמרי' במעי אמן קדושים וזה פשוט:

יב) ודע דיש לעיין בטעם שכתבתי דמש"ה ולדות קדשים במעי אמן קדושים משום דמבורר קדושתו דבין אם יולדו קודם שחיטה יכשרו לקרבן בין אם יולדו אחרי שחיטה יכשרו אגב אמן ויש לעיין דא"כ אמאי אמרי' בתמורה (יא ע"א) דגם בולד חטאת במעי אמן הן קדושין ומנ"ל הא והא י"ל דרק בולדות שאר הקדשים דאף אם יולדו קודם שחיטת אמן ג"כ יוכשרו לקרבן דגזה"כ דולדות קדשים קרבים שפיר חלה קדושה במעי אמו. אבל ולד חטאת דאם יולד קודם שחיטת אמו הרי יהי' ולד חטאת דלמיתה ולא יקרב א"כ אינו מבורר קדושתו במעי אמו דהא אפשר שקודם שתשחט אמו יולד ויהי' פסול לקרבן א"כ וכמ"ש הרשב"א דאינו חל איסור במעי אמו משום דאפשר שתשחט קודם שיולד כן נימא דאינו חל במעי אמו קדושה בולד חטאת כיון דאפשר שיולד קודם שישחוט וצ"ל דמ"מ כיון דחזי אגב אמו דהא השוחט חטאת ומצא בה ולד הדין דנאכל כבשר החטאת סגי משום זה עצמו שתחול עליו קדושה במעי אמו כיון דכעת הוא ביחד עם אמו וחזי אגב אמי' ואינו דומה לאפשריות הסתלקות האיסור במעי אמו מזה שאפשרות הסתלקות קדושתו הוא רק כשישתנה ממה שהוא עכשיו ופשוט:

ולפי זה י"ל טעם נכון בהא דתמורה (יא ע"א) דהשוחט את החטאת ומצא בה ולד דנאכלת דהקשה ראב"ד ז"ל בתו"כ (פ' אחרי) דיפסול משום יוצא דופן וניחא לי' דכיון דקדמה קדושה ללידה אינו פוסל יו"ד וכ"כ בזה ליישב שי' רש"י ורמב"ם דלא תירצו כן. ולמ"ש ניחא דהא בהא תליא דעכשיו דאמרינן דשחיטת האם מהני לולד גם בחטאת ולית בי' פסולא דיוצא דופן בכה"ג. שפיר הדין דגם בולד חטאת במעי אמן קדושים דאף דלא חזי לכשיולד קודם שחיטה דהא הוה ולד חטאת מ"מ הרי חזי אגב אמו. אבל אם נימא דאם שחט האם אסור לאכול הולד דהוי כיו"ד א"כ בע"כ הא דאמרי' בכל ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים אינו משום דחזי אגב אמו לכשתשחט דז"א שהרי בכה"ג פסול משום יוצא דופן וע"כ דחשוב חזי להקרבה כשיולד קודם שחיטה ושוב בחטאת ממ"נ לא חזי דכשיולד קודם שחיטה הוי ולד חטאת וכשישחט קודם שיולד הוי יוצא דופן וא"כ שוב אז נימא בחטאת דלכ"ע בהויתן קדושים וא"כ מיושב שפיר דאיך נימא דמש"ה ליכא פסילא דיו"ד משום דקדמה קדושה במעי אמו ז"א דאם נימא דיש פסול דיוצא דופן שוב הרי לא קדמה קדושה כלל בולד חטאת דהא אם נימא דפסול הרי ולד חטאת לא חזי להקרבה בשום ענין ושוב דמי לולדות בע"מ דכ' השמ"ק בכורות (טו ע"ב) דלכ"ע בהויתן קדושים. ושוב לא קדמה קדושה כלל לפסול ואיך אפשר להכשיר מצד קדמה קדושה הא אם פסול לא קדמה קדושה כלל וזה נכון: יג) ראיתי לכ"ת שתמה בד' ראב"ד ז"ל בתו"כ (פ' אחרי) דכתב דאם קדמה קדושה ללידה אינו נפסל ע"י שיצא דרך דופן והוכיח מהא דתמורה (יא) דהשוחט את החטאת ומצא בה ולד דנאכלת כנ"ל ותמה כ"ת דעכ"פ יתום הוי ומפורש בבכורות (נ"ז ע"א) איזהו יתום כל שנשחטה אמו ואח"כ ילדה עכ"ד הנה בפשוטו לפי ס' ראב"ד ז"ל דקדמה קדושה ללידה לא נפסל ביו"ד ומוקמינן קרא דפוסל יו"ד בחולין א"כ הלא יתום ויו"ד מחד קרא נפקא א"כ מדוע לא נאמר ביתום כן דרק בחולין פוסל יתום אבל לא בולדות קדשים שקדמה קדושה ללידה. ועי' במכילתא בא (פרשה ח"י) יתום שהוא כשר למזבח וכו' מה להלן אין חלה עליו אלא בחיי אמו גבי בכור יתום פסול] וכו' יעו"ש ובס' זית רענן להמג"א (בא רמז רכג מכילתא) כתב דשי' המכילתא דיתום כשר בכל הקדשים משום דכ' תחת אמו לבד בבכור דכ' עם אמו יעוש"ה ובפירוש מיצוי המדות שם כתב לפרש דיש תרי גווני יתום ויתום גמור גם למכילתא פסול יעו"ש באורך ולפמ"ש יש לעיין ביתום דקדמה קדושה לפסול דבכזה כשר לגבי מזבח ועי' רש"י חולין (קלו ע"ב) ואכ"מ:

והנה לפי ס' כ"ת דבפסולא דיתום לא מהני קדמה קדושה ללידה יש לעיין מהא דחולין (לח ע"ב) אהא דאמר תחת אמו פרט ליתום ופריך היכי דמי אילימא דילדתי' אמי' והדר מתה לעולם תחי ותיזל אלא דמתה והדר ילידתי' מכי יולד נפקא [דהיינו יוצא דופן] אלא פשיטא זה פירש למיתה וזה פירש לחיים [כלומר בשעת מיתתה ילדה דרך הרחם ואשמעי' קרא דבעי חיות עד גמר לידה רש"י] ע"כ ואם נימא דיתום פוסל אף שקדמה קדושה א"כ מאי פריך אלא דמתה והדר ילידתי' מכי יולד נפקא ופסול מצד יו"ד והא נ"מ בולדות קדשים דמשום יו"ד אינו פוסל כמ"ש ראב"ד ז"ל ומצד יתום מיפסל. ומוכח כמ"ש דהיכא דאינו מיפסל משום יו"ד ה"ה דאינו מיפסל משום יתום. ואמנם לק"מ דכיון דהש"ס אקרא קאי א"כ הרי בעינן לתרוצי לכ"ע ושוב ליכא למימר דאיצטריך מיעוט דיתום לולדות קדשים שאינן נפסלין משום יו"ד דז"א דהתינח למ"ד במעי אמן קדושים אבל למ"ד בהויתן קדושים הרי גם יוצא דופן פוסל וכמ"ש ראב"ד ז"ל בתו"כ (פ' אחרי) שם לפרש סוגי' דנדה (מא ע"א) דאמר דיו"ד פוסל בולדות קדשים דקסבר בהויתן קדושין ולא קדמה קדושה וא"כ למ"ד זה לא איצטריך קרא ליתום שמתה אמו והדר ילידתי' דגם בולדות קדשים יש פסול דיוצא דופן וזה פשוט:

יד) וראה ברמב"ם (פ"ג מאיסו"מ ה"ד) תחת אמו פרט ליתום שנולד אחרי שנשחטה אמו וכבר תמה בס' חסדי דוד הספרדי לתוספתא דתיפוק לי' דנולד אחרי שחיטת אמו הוי יו"ד כקושית הגמ' בחולין (לח ע"ב) ולע"ד צ"ע עוד מהא דכתב רמב"ם ז"ל (בפ"ו מבכורות הי"ד) הכל נכנסים לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים וכו' וכן היתום שמתה אמו "או נשחטה עם לידתו" אינו מתעשר ע"כ הנה מבואר דרמב"ם ז"ל דקדק לכתוב "עם לידתו" ולא כתב אחר שנשחטה והיינו דפסק כמסקנת הש"ס בחולין (ל"ח ע"ב) דעל יתום כזה שמת עם לידתו דזה פירש למיתה וזה פירש לחיים דלא הוה יוצא דופן הוא דאיצטריך פסול דיתום ומדוע זה גבי קדשים נקט שנולד אחרי שנשחטה אמו שזה הרי יוצא דופן הוא וזה צ"ע:

אולם לפמ"ש יתכן ליישב דהא קשה כנ"ל דאיצטריך קרא דיתום לפסול אף בנולד אחרי שנשחטה אמו היכא דליכא פסול דיוצא דופן כגון בולדות קדשים קדושה אינו נפסל משום יוצא דופן לראב"ד ז"ל. [וגם לשיטת רמב"ם ז"ל פ"ג מתמורה ה"ח דכתב ולדות קדשים שיצאו דרך דופן הרי אלו יפדו יעו"ש דמבואר דחולק וסובר דלא מהני קדמה קדושה לענין פסול דיו"ד. מ"מ הרי ראב"ד ז"ל הוכיח מהא דתמורה (י"א ע"א) דהשוחט חטאת ומצא בה ולד זיליכא פסול דיו"ד ורמב"ם ז"ל פסקה (בפ"א ממעה"ק הי"ט) ובפ"ד מתמורה (ה"ד) יעו"ש. ויש בזה ב' תירוצים חדא דאחר שחיטה לכ"ע אינו פוסל יוצא דופן וכמ"ש באורך בסמוך. ועוד דבזה שאינו נקרב הולד רק נאכל אגב אמו ל"ש פסולא דיוצא דופן כמ"ש בס' עז"כ לת"כ ויקרא יעו"ש ונ"מ לענין ליקרב הולד בעצמו דלטעם הב' הרי שפיר לענין הקרבה בעצמו יש בו פסול דיוצא דופן ולטעם הא' אחר שחיטה אינו פוסל יוצא דופן ועי' רש"י חולין (ע"ד ע"ב) בטעם פסול דבן פקועה לפסח משום דהוה יו"ד ועי' תוס' שם ובתו"ח שם וכ"כ בזה והיינו להקריבו בעצמו וא"כ שפיר בולדות קדשים שנשחטו אמן אי לאו הפסול דיתום לא הי' פסולין להקריבן בעצמן קודם זריקת אמן דהא אחר שחיטה אינו פוסל יו"ד ואיצטריך שפיר פסולא דיתום ואכ"מ]:

ואמנם הש"ס בעי לתרוצי גם למ"ד בהויתן הן קדושים וכנ"ל אבל רמב"ם ז"ל דפסק במעי אמן קדושים וכמ"ש (בפ"ד מתמורה ה"ד) א"כ שוב קדמה קדושה ושחיטה הרי אינו פוסל יוצא דופן ושפיר איצטריך למיפסל להקריבו בתורת עצמו מצד יתום וכ"ז בקדשים אבל בה' בכורות דגבי מעשר אם נכנס לדיר להתעשר דלא מיירי בולד מעשר רק בולד חולין עי' בכורות (נ"ג ע"ב) דאין מוקדשין מתעשרין ושוב שפיר פוסל יוצא דופן וליכא פסול יתום רק אם נשחטה עם לידתו וזה פירש למיתה וזה לחיים כן הי' נראה לכאורה: ואמנם נתישבתי דאין זה תירוץ כלל. דהנה בהא דכתב רש"י ז"ל בחולין (ע"ד ע"ב) לפסול בן פקועה לקרבן משום יוצא דופן יש לעיין דהא מפורש בחולין (דף עה ע"א) מה אשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל יעו"ש ומבואר דשליל אימעוט מהקטרה ומהאי קרא גופא יש למעוט גם זריקה שהרי באשם ליכא גם זריקת שליל ועי' תוס' חולין (צב ע"א) ד"ה אילימא ובפרט לשי' תוס' יומא (כט ע"א) דאם אינו ראוי להקטרה בתחלתו הקטרה מעכבת יעו"ש וא"כ ממילא ידעי' דא"א להכשיר שליל לקרבן ולכן נראה פשוט דשני ענינים הם דיש קדושת ולדות קדשים דמהני לי' קדושה דאמו. ויש קדושת עצמו. ולכן המיעוט דמה אשם מוציא מכלל שליל היינו שמיעטן הכתוב מתורת הכשר קדושת ולדות קדשים דגזה"כ שמצד קדושה זו אין השליל בר הקרבה אבל בן פקועה הנולד מחולין והוא מקדישו בעצמו שפיר ס"ד דלא אמעוט שליל כי הוה אמרי' דשליל פסול לדין ולדות קדשים אבל לא לדין קרבן ומש"ה איצטריך רש"י ז"ל הטעם דהוה יוצא דופן וזה פשוט. ולפי זה שו בולדות קדשים גופיהו הרי אינו חל שום קדושה מחדש וכמפורש בתמורה (דף ) ושם (כה ע"ב) יעוש"ה וע"כ א"א להקריבן רק בקדושה זו שעליהן מתורת ולדות קדשים ושוב לא איצטריך מיעוט דיתום לולדות קדשים שנולדו אחרי שחיטת אמן דהא מיעטן הכתוב דמה אשם מוציא מכלל שליל ורמב"ם ז"ל הביא דרש זה בפ"א ממעה"ק יעו"ש א"כ ידעי' דבתורת ולדות קדשים אין שליל נקטר ונזרק ולכן ד' רמב"ם ז"ל עדיין צ"ע:

טו) ובגוף הדבר אם יתום פוסל בולדות קדשים לפי שי' ראב"ד ז"ל דיוצא דופן אינו פוסל.הי' נראה דזה תליא בטעם דברי ראב"ד ז"ל דהנה י"ל ב' טעמים הא' דכיון דכבר חל דין הקידוש אין בכח הפסול להפקיע. הב' י"ל דמהני לי' הכשר לידה דאמי' דסובר הראב"ד דענין פסול דיוצא דופן אינו דבר הפוסל בעצם רק חסרון הכשר שחסר לו הכשר לידה ולכן מהני הכשר לידה דאמי' וכבר ביארתי זה. וא"כ לטעם הא' שפיר גם בפסול יתום כן דכיון דקדמה קדושה א"א להפקיע מה שכבר חל. אבל לטעם הב' זה ל"ש בפסול יתום כי זה אינו חסרון דבר שיועיל השלמה דאמי' כי הוא ענין פסול בעצמותו כמובן ומאי מועיל לזה מה שאמו כשרה ואין בה פסול זה הא מ"מ אין לאמה הכשר וכח לסלק פסול זה שבולד ורק בפסול יו"ד לפי הנ"ל דהוי פסול חסרון שחסר לו הכשר לידה מהני הכשר לידה דאמו להשלים חסרון זה אבל אין בכח הכשרות דאם לבטל פסול עצם שבולד ודו"ק. ונחזי הנה בש"ס בכורות (מב ע"א) חמשה לא קדושים ולא מקדישים לענין תמורה] וכו' אפיק טומטום ועייל יתום ע"כ ופירש"י ז"ל שאם הן קדושים אין עושין תמורה והיכי דמי שהן עצמן קדושים כגון בולדות קדשים יעו"ש. ולפי"ז מוכח דיתום פוסל גם בולדות קדשים שהרי מוקי הא דאין עושין תמורה ביתום והיכי קדיש וע"כ בולדות קדשים ונעשה יתום ומוכח מדאינו עושה תמורה דפקעה קדושה לגמרי. ואמנם דכן הוא שי' רש"י ז"ל אבל הרי הש"ס יש לפרש דאינו מיירי בולדות קדשים רק במקדיש ולד ונעשה יתום כהא דתמורה (יז ע"א) במקדיש ולד ויצא דרך דופן יעו"ש. אבל שפיר בולדות קדשים י"ל דאינו פוסל. ואמנם עכ"פ זה מוכח דגם בקדמה קדושה מסתלק עי"ז שנעשה יתום ושוב ממ"נ אם נימא כטעם הא' דקדמה קדושה אינו יכול להפקיע הרי ביתום אינו כן שהרי מבואר להדי' דפסול דיתום מפקיע הקדושה ולטעם הב' דמהני הכשר דאמי' בודאי ל"ש ביתום שאין בכח האם להפקיע פוסל דולד ורק להשלים חסרון ההכשר של לידה אבל לא הפקעה וכנ"ל [ויש לפלפל עוד דקדושת ולדות קדשים שפיר אינו יכול להפקיע] ואכמ"ל:

טז) ובעיקר דברי רמב"ם (פ"ד מתמורה ה"ח) דפסק דיוצא דופן פוסל גם ולדות קדשים אף שקדמה קדושה במעי אמן דיקשה לפ"ד, מהא דתמורה (י"א ע"א) דהשוחט החטאת ומצא בה ולד דנאכלת והרי הוי יוצא דופן וכקו' ראב"ד ז"ל בתו"כ יעו"ש הי' נראה ליישב בפשוטו דהנה באמת ס' ראב"ד ז"ל נכוחה דכיון דקדמה הקדושה לחול אמאי יפקע עי"ז שנעשה יו"ד אח"כ. וצריך מובן ס' רמב"ם ז"ל. ונראה בטעמו דהא במנחות (טז ע"ב) דם סכין מקדשא לי' ועי' סוטה (ט"ו) ומנחות (עח ע"ב) ובתו' חולין (ג ע"א) וזבחים (מז ע"א) יעו"ש ומבואר דבשחיטה נגמר ההקדש וחל קדוה"ג גמור יעו"ש ואינו מובן הא בהמה מחיים הוי קדוה"ג גמור ועי' ראב"ד ריש תמיד. ועי' מעילה (ט) נשחטה הוכשרה ליפסל בטבוי' כו' ונראה דהכוונה דמחיים כיון שיש לו אפשריות פדיון ע"י מום אין זה קדוה"ג גמור אבל אחרי שחיטה דאמר בש"ס מנחות (ק"א ע"א) מכלי שרת לא אשכחן דמיפרק ופירש"י ז"ל ואפי' נולד בה מום אין פדיון אחר שחיטה יעו"ש ע"כ הוי זה קדוה"ג גמור ועי' רשב"א ביצה (ל) דמוכח מדבריו דגם לאביי דסובר בנדרים (כט ע"א) דקדוה"ג פקע בכדי היינו קדושה דמחיים אבל קדושה דשחיטה שנגמר קדוה"ג גמור לא פקע בכדי יעו"ש שכתב דעצי סוכה לא מהני תנאי דמדמינן לחגיגה ממש וכוונתו כמ"ש, הר"ש בפי' לת"כ (פ' אמור) דהיקש סוכה לחגיגה היינו לאימורי חגיגה יעו"ש דאין להם פדיון לאחר שחיטה (ומר חמיו הגנ"י ביאר כן בד' רשב"א ז"ל) ולכן ניחא דכיון דמחיים אפשר להפקע הקדושת הגוף ע"י מום ופדיון לכן סובר רמב"ם ז"ל דנפקע ג"כ עי"ז שנעשה יוצא דופן דלא חשיב קדמה קדושה משום שאינה קדוה"ג גמור שלא יוכל להפקע. וא"כ ניחא דזה בנעשה יוצא דופן מחיים. אבל השוחט את החטאת ומצא בה ולד דהי' שחיטה ג"כ ונעשה קדוה"ג כזה שאין לו הפקעה שפיר גם לרמב"ם ז"ל קדמה קדושה כזו ללידה אינו מיפסל ביו"ד וכמו לראב"ד ז"ל בקדמה קדושה גרידא כן לרמב"ם קדושה ושחיטה וז"פ:

יז) ודע דבגוף הדבר שכתבתי בשי' רמב"ם ז"ל דגם ולדות קדשים נפסלין ביוצא דופן דמ"מ קדמה קדושה ושחיטה אינו פוסל ביוצא דופן יש להתבונן עוד דהנה בהא דאמרי' ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים יש לחקור אם הענין דיצירתו בקדש מקדשתו או דמה שהוא במעי אמו מקדשתא לי' ונ"מ אם בשעה שנוצר לא הי' קודש ואח"כ נתקדשה האם. דאם היצירה מקדשת זה אינו קדוש שהרי לא הי' יצירה בקודש. ואם מחיצת אמו מקדשא לי' שפיר בכל המשך הזמן שהוא במעי אמו מתקדש אף שלא הי' יצירה בקודש. ונחזי הנה בתמורה (י"א ע"ב) בעיא מיני' אביי מרב יוסף היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים מהו למ"ד ולדי קדשים בהויתן הן קדושים מי הוה חולין בעזרה או לא [הקדיש בהמה מעוברת חוץ מעוברה כו' ומיבעי לי' אליבא דמ"ד בהויתן הן קדושים והשתא מיהא לא קדוש עובר. ושחטה לאם בפנים בעזרה מי הוה ולד חב"ע רש"י] א"ל מי קרינן בי' כי ירחק ממך המקום עיי"ש ומבואר מדברי הגמ' דאמרה למ"ד בהויתן קדושים דרק למ"ד זה היא דמשכחת בהמה שלמים והולד חולין אבל למ"ד במעי אמן קדושים ליכא למיבעי' אם יש חיוב משום חב"ע של הולד דלעולם הולד מתקדש ולפי"ז מוכח דמחיצת אמו מקדשת אף שלא הי' יצירה בקודש דהא הכא בהקדיש בהמה מעוברת מיבעי' לי' כמ"ש רש"י ז"ל ולא הי' בזה יצירה בקודש ומ"מ הוה אמרי' במעי אמן קדושין. ועי' רש"י תמורה (י' ע"ב) בד"ה לעוברה וכו' והיכא דאקדשי' לעובר ושיירי' לולד לקדושה אחרת אינו קדוש ולמ"ד במעי אמן קדושים קדיש לאלתר יעו"ש ומבואר ג"כ דבהקדיש מעוברת שלא הי' יצירה בקודש מ"מ מתקדש וע"כ דמחיצת אמו אהני לי' לקדשו:

ואולם הרמב"ם (פ"ב משחיטה ה"ד) כתב היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים הולד מותר באכילה לפי שאינו יכול לשחוט אותו בריחוק מקום ע"כ והנה שיטתו ז"ל (בפ"ד מתמורה ה"ד) דבמעי אמן קדושים א"כ מבואר לכאורה מזה דמצריך טעם שאינו בריחוק מקום שיש ולד קדשים שאינו קדוש במעי אמו והיכי דמי ע"כ דסובר דבנתעברה ואח"כ הקדישה אינו קדוש הולד ומוכח מזה דסובר דבעי' יצירה בקודש ולא מהני לקדשו מה שהוא במחיצת אמו [וסוגי' דתמורה (י"א ע"ב) צ"ל דאינו מפרש כפירש"י ז"ל הנ"ל רק מפרש כפי' רבינו גרשום ז"ל שם והיינו דלמ"ד במעי אמו קדיש בודאי הוה חב"ע בנתעברה ואח"כ הקדיש והבעי' גם למ"ד בהויתן קדושים אם איסור חב"ע ג"כ בהויתן ומסיק דאף דיש חב"ע פטור ושוב גם למ"ד במעי אמו אף דהוה חב"ע פטור שאינו בריחוק מקום]:

ולפי"ז נתבונן דהתינח לפי שי' רש"י ז"ל דלא בעי' יצירה בקודש רק מה שהוא במחיצת אמו מהני להמשיך קדושת האם שפיר י"ל דשחיטה דאם מהני' לולד דכיון דהוא במחיצה אחת והשחיטה מקדשת כמנחות (ט"ז ע"ב) ושם (עח ע"ב) וסוטה (יד ע"ב) אף שאינו שעת יצירה מתקדש הולד בקדוה"ג גמור לשלא יופסל ביוצא דופן. אמנם לרמב"ם ז"ל לטעמי' דרק היצירה מקדשת וחזי' דגם בעת שמתגדל בתוכו לא מהני לקדש בנתעברה ואח"כ הקדישה א"כ שוב הרי שעת השחיטה הרי אינו שעת היצירה שוב אין בכח האם לקדש לולד ונשאר רק הקידוש שמשעת היצירה וזה הרי נפקע עי"ז שנעשה יוצא דופן לפי שי' רמב"ם ז"ל:

ואמנם י"ל למ"ש תו' שבועות (יא ע"א) ד"ה מ"מ וז"ל וי"מ דודאי לא היתה המכתשת כלי שרת אלא שהקטורת הי' קדוש קדוה"ג בדיבורו שהי' אומר יהא זה קטורת חל עלי' קדוה"ג אחר כתישה במכתשת שהי' ראוי להקטיר כמו בבהמה שהיא קדושה כשאומר יהא זה לעולה וכו' עכ"ל ונראה כוונתם דס"ל דגם בבהמה אין הענין דהסכין מקדש קדוה"ג גמור דלטעמיהו אין הסכין כלי שרת עי' חולין (ג ע"א) וזבחים (מז ע"א) רק הקידוש הוא בדיבורו ונגמר להיות קדוה"ג גמור בעת שנעשה ראוי לזריקה והקטרה שהוא אחר השחיטה לכן גם בקטורת מהני דיבורו שיחול קדוה"ג אחר שנכתש במכתשת ונעשה ראוי להקטרה אבל לא דהמכתשת מקדשת וכן השחיטה רק הענין שנגמר אז כח דיבורו שבתחלה וזה מבואר:

ולפי"ז נראה דאף דזה ודאי דלפי שיטת רש"י ז"ל דבעי' יצירה בקודש דלא מהני שחיטה דאם לחוד לקדש עי' תמורה (יא ע"א) דמ"מ בזה שהי' יצירה בקודש א"כ התחיל אז לחול קדוה"ג להיות נגמר אחר השחיטה שפיר גמר זה דשחיטה מהני גם לולד דבשלמא אלו הי' זה עצם ענין קדושה הי' שייך לדון כלל שאז לא מהני דין קדושת האם לולד אבל הרי זה הוא רק גמר קדושה שבתחלה שפיר כיון דהולד ג"כ הי' לו יצירה בקודש מהני לי' שחיטה להיות נגמר קדושתו שבתחלה וז"פ:

ועוד י"ל בפשיטות לפי מה דכתבנו מדברי הרא"ש פ' בהמה המקשה דשחיטה דאם דמהני לולד אינו מתורת היתר גרידא שניתר הולד רק מתורת נשחט ג"כ דשוחט לאם חשוב שוחט לולד דהא מה"ט בעי לאוסרי' משום חב"ע לולד במעי אמו וכ"כ בזה באורך (בסי' ב' ואכ"מ) א"כ פשוט דגם לגדר שחיטת מוקדשין כיון דגם הולד קודש חשוב ששוחט לולד בשחיטת מוקדשין וא"כ שוב נהי דאינו שעת היצירה היינו רק למה דבעי לקדושי מכח קדושת האם שפיר בעי' שעת היצירה. וכן אלו הי' נחשב רק שוחט להאם ואנן בעי' להמשיך קדושת האם לולד הי' מקום לומר דאין זה שעת היצירה אבל הלא אינו כן רק דחשיב שוחט לולד בעצמו והולד בעצמו יש לו פעולת השחיטה א"כ מאי בכך דאינו שעת היצירה הא אין קדושתו מאמו רק מעצמו וקדושת עצמו א"צ שעת היצירה ולכן כיון דקדוש הוא ע"י יצירה בקודש מהני לי' שחיטה מחמת עצמו לשלא יופסל ביו"ד. ורק היכא דלא נתקדש ביצירה הוא דלא מהני שחיטה דהא אינו שחיטת מוקדשין ופשוט:

יח) ובגוף החקירה בהא דבמעי אמן קדושים אם בעי' שעת היצירה או מחיצת אמו מקדשא לי' דהבאתי מדברי הש"ס תמורה ורמב"ם יש לעיין עוד כזה למ"ד בהויתן קדושים אם הוי' גרידא בלי יצירה בקדש מקדשת דהא למ"ד זה ליכא יצירה בקודש דבמעי אמו חולין הוא. או דרק הוי' שאחר יצירה בקודש מקדשת אבל הוי' גרידא בלי יצירה בקדש אינה מקדשת והטעם דס"ל למ"ד זה דקדושת ולדי קדשים מתלי תלי וקאי עד שנגמר הויתו וכס' תו' שבועות (י"א ע"א) הנ"ל לענין קדוה"ג גמור כן למ"ד זה בגוף הקדושה מתחיל משעת יצירה במעי אם קודש ונגמר בהויתו. והנה בהא דאי' בתמורה (יא ע"א) דבעי היא שלמים וולדה חולין למ"ד בהויתן קדושים אם יש איסור דחב"ע וביאר רש"י ז"ל דמיירי שהקדישה מעוברת יעו"ש וזה צ"ע כי אף בהקדישה ואח"כ נתעברה ג"כ סובר מ"ד זה דרק בהויתן קדושין ולמאי זה נקיט ז"ל דוקא בנתעברה ואח"כ הקדישה ובהגהת הש"ס רצו להגיה יעו"ש ולזה הי' נראה דהכוונה עפ"ד תו' (שם יא ע"ב) ד"ה היא דהקשו דהא מפורש בתמורה (יא ע"א) דהשוחט החטאת ומצא בה ולד דנאכלת לכל אדם למ"ד בהויתן קדושים יעו"ש א"כ מפורש דליכא איסורא דחב"ע וראיתי בשמ"ק שתירץ דשם בלא כלו חדשיו אבל כאן בעי בכלו חדשיו אם יש חולין בעזרה יעו"ש והנה רש"י בתמורה (י"א ע"א) שם כתב דאף דבהויתן קדושים מ"מ אם כלו חדשיו מתקדש אחר שחיטת האם כיון דחי הוא אף דלא הי' לידה יעו"ש וכבר הוכיח כן הלח"מ (בפ"ד מתמורה ה"ד) והארכתי בזה. וזו י"ל הכוונה דכיון דבעיית הש"ס לענין חב"ע היינו בכלו חדשיו כד' השמ"ק א"כ הרי לרש"י ז"ל לכ"ע בהויתן קדושין ומאי מיבעי לי'. ולזה פירש"י ז"ל דמיירי בנתעברה ואח"כ הקדישה דבזה שלא הי' יצירה בקדש לא מהני הויתו ליקדש ושפיר גם בכלו חדשיו הוי חולין ויש ספק אם הוי חב"ע. וכ"ז אם בהויתן קדושים אבל אם במעי אמן קדושים שפיר מחיצת אמו מקדשה אף בלי יצירה בקודש כהא דנתעברה ואח"כ הקדישה כן יש לפרש. ולפי"ז יהי' מוכח מזה ב' החקירות חדא דאם במעי אמן קדושין לא בעי' יצירה בקודש הב' דאם בהויתן קדושין הוא בגדר גמר להיצירה בקדש שבתחלה:

ואולם יקשה לפי"ז דברי רש"י ז"ל אהדדי דכתב בתמורה (י ע"ב) ד"ה לעוברה דנתעברה ואח"כ הקדישה למ"ד בהויתן קדושים קדיש לכשיילד יעו"ש. וכן בהא דש"ס תמורה (יא) ברש"י ד"ה מאי לאו תנאי וכו' כשהוא מעוברת בשעת הקדש וכו' דבהויתן הוא דקדיש עכ"ל. ומבואר דהוי' גרידא בלי יצירה מקדשת וזה סותר לדברינו בבאור ד' רש"י ז"ל הנ"ל. אולם יש לחלק לפמ"ש במ"א דיש תרי גווני בהויתן קדושים הא' ע"י פעולת לידה הב' ע"י זה דחי ויצא לאויר העולם (עי' בסי' ב' אות ד) ולכן בהני דוכתי דיש פעולת לידה שפיר מקדשת הוי' בלי יצירה אבל בהא דתמורה (י"א ע"ב) דבעי לענין חב"ע דלא הי' לידה שפיר אם הי' יצירה בקדש מהני גם הוי' כזו דכלו חדשיו. אבל בנתעברה ולבסוף הקדישה לא מיקדש ע"י הוי' כזו ופשוט:

ודע דמה שכתבתי להוכיח מתמורה (יא ע"ב) ומרש"י שם (י' ע"ב) דלמ"ד במעי אמן קדושים לא בעי' יצירה בקדש רק מחיצת אמו מקדשא לי' יש לעיין עוד בזה דהנה ברש"י תמורה (כ"ה ע"ב) ד"ה אבל וכו' דכי אמרי' בהויתן או במעי אמן ה"מ בהקדישן ולבסוף נתעברו וכו' אבל במקדיש מעוברת חשוב עובר לקבולי קדושה באנפי' נפשי' עכ"ל ומבואר להדי' דגם למ"ד במעי אמן קדושים בעי יצירה בקודש. וזה סותר הני דוכתי. וגם יקשה בהא דתמורה (יא ע"ב) דבעי למ"ד בהויתן בהיא שלמים וולדה חולין אם הוי חב"ע והלא גם למ"ד במעי אמן קדושין יש למיבעי כיון דמיירי בנתעברה ולבסוף הקדישה כמ"ש רש"י ז"ל שם להדיא. (וזה אין סברא לומר דלמ"ד במעי אמן גרע מלמ"ד בהויתן דהמכוון במעי אמן הוא דוקא בעת היצירה דאין טעם לזה וגם בפשוטו נראה דלכ"ע בהויתן מקדש רק דמ"ד זה דבמעי אמן סובר דמתחיל עוד בזמן מוקדם ליקדש אבל ודאי דסובר ג"כ דהוי' מקדשא. וא"כ אלו הוי' מקדשא בלי יצירה ה"ה למ"ד במעי אמו דהוי' לכ"ע מקדשא ובל"ז לא תתישב הקושיא לפי"ז דהא בשוחט שלמים והולד חולין דליכא לידה לכ"ע חולין הוא דנתעברה ואח"כ הקדישה כנ"ל] ועי' תמורה (כ"ד ע"ב) דמבואר דגם למ"ד בהויתן כשמשנהו במעי אמו אינו מיקדש יעו"ש ועי' תוס' שם ד"ה קסבר ועי' תו' זבחים (קי"ד ע"א) ד"ה וקסבר ובנדה (מ"א ע"א) יעו"ש: וליישב כל זה הי' נראה עפ"י דברי הש"ס תמורה (כה ע"ב) אר"י הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר מ"ט קסבר ר"י אם שיירו משויר ועי' בפירש"י שם ובמסקנא מסיק דשיירו אינו משויר יעו"ש בכל הסוגי'. ולכן יתכן דאם שיירו משויר והולד חולין דשפיר בנתעברה ולבסוף הקדישה אין על הולד תורת ולד קדשים ולא מהני שוים הוי' לקדשו אבל אם נימא דשיירו אינו משויר שפיר אף בנתעברה ולבסוף הקדישה יש על הולד תורת ולדות קדשים אך יש חילוק בדבר דלמ"ד במעי אמן אינו יכול להתפיסו בקדושה אחרת אבל למ"ד בהויתן כיון דיכול להתפיסו בקדושה אחרת כמפורש בתמורה (כ"ד ע"ב) ה"ה בנתעברה ואח"כ הקדישה אף דאינו משויר ויש לו תורת ולד קדשים דלא עדיף מולד ממש יעו"ש וזה מבואר בלשון רמב"ם ז"ל (בפ"ד מתמורה הי"ג) ואין מערימין על בהמת הקדש להקדיש עוברה קדושה אחרת אלא הרי הוא כקדושת אמו שולדות הקדשים ממעי אמן הן קדושים עכ"ל ומבואר דלמ"ד בהויתן מהני לשנותו קודם שנולד (וזה סותר ס' תוס' בבכורות (טו ע"ב) ד"ה מאי יעו"ש] ולכן ניחא הא דרש"י תמורה (י' ע"ב) ד"ה לעוברה דשם לר"י דשיירו משויר וולדה חולין אפי' נולד והא דתמורה (יא) דמבואר דנתעברה ואח"כ הקדישה מהני בהויתן ליקדש למ"ד אינו משויר דיש לו תורת ולד קדשים וצ"ע עוד בדבר וכתבתי להעיר: יט) ראיתי לכ"ת שהעיר לפי דברי הקרית ספר (בפ"ז מביהב"ח) דמותר לאכול קדשים קלים בעירות המוקפות חומה כמו בירושלים דלפי"ז מותר לאכול בירושלים עצמה ג"כ בתורת מוק"ח ול"מ אם בטלה קדושת הבית והעיר מדברי תוס' זבחים (ס' ע"ב) ד"ה מאי וכו' ואיך יתכן שקדושת הבית תבטל וקדושת ירושלים קיימא יעי"ש והא י"ל דהוא מדין מוק"ח דלא בטלה עכ"ד ונראה די"ל דברי תוס' דהנה סברת הקרית ספר דמוק"ח שוה לירושלים נראה עפ"י סוגי' דזבחים (נ"ה ע"א) ת"ר ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור א"ר נחמי' וכי ראשונים בטומאה אכלו אלא טהור מכלל שהוא טמא טהור מטומאת מצורע וכו' ואיזה זה מחנה ישראל ע"כ ומבואר דאכילת קדשים דבעי ירושלים אינו מצד ירושלים רק דבעי שיהי' מקום הטהור מטומאת מצורעים ולכן שפיר הא מפורש במשנה דכלים (פ"א מ"ח) עירות המוקפות חומה מקודשות מהם שהמצורעין משתלחין משם יעו"ש א"כ הרי גם מוק"ח הוא בכלל מקום טהור מטומאת מצורעים ולכן כשר לאכילת קק"ל וז"פ:

ולפי"ז הא בש"ס ברכות (ה ע"ב) גבי הא דאר"י נגעים אינן יסורין של אהבה דפריך מהא דתני' דהוי מזבח כפרה ומשני הא לן והא להו ופירש"י ז"ל הא לן בארץ ישראל שערי חומה מקודשות בה ומצורע טעון שילוח חוצה להן וכו' יעו"ש ובתוס' ד"ה הוא תמהו דשילוח מחנות אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג יעו"ש ולפי"ז לתוס' לטעמייהו ברור דבזמן שאין היובל נוהג אין לאכול במוקפות חומה כיון דעכשיו שוב אינו מקום טהור דאין טעון שילוח למצורעים. [ועי' רש"י ותוס' גיטין (לו) אם בזמן בית שני הי' היובל נוהג יעו"ש]. ולכן גם בירושלים אין אוכלין מטעם מוק"ח ופשוט. ואמנם הרי קושית תוס' תוכל להיות על גוף הדין שחרב הבית בזמן שהי' נוהג היובל כמובן. אך הרי תוס' הזכירו גם מע"ש וזה מבואר בדברי קרית ספר דבעי ירושלים דוקא [ועי' בר"ש (פ"א דכלים שם מז) דביאר הא דסנהדרין (מב ע"א) דבית הסקילה חוץ לג' מחנות דהיינו גם חוץ למוקפות חומה יעו"ש ומבואר ג"כ דערי חומה תורת מחנה ישראל עלייהו ועי' בסוגי' דזבחים (ק"ה ע"ב) יעו"ש]:

כ) ובעיקר דברי הק"ס דמותר לאכול קק"ל במוק"ח קשה לי בהא דפסחים (פה ע"ב) אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו [בין גגי ירושלים בקדושת ירושלים לקדשים קלים בין גגי עזרה לקדושת עזרה לאכילת קדשי קדשים רש"י] יעו"ש וקשה דהא מבואר ברמב"ם פי"ב משמיטה ויובל הי"א כל שהוא לפנים מן החומה כגון "הגגות" והמרחצאות והשובכות הרי הוא כבתים וכו' ע"כ ומבואר דבבתי ערי חומה אין חילוק בין גגין לבתים. וא"כ ה"ה לענין שילוח מצורעים וכה"ג ג"כ כן דחד דינא אית להו. וא"כ ודאי דלפי דברי ק"ס דמותר לאכול במוק"ח דה"ה בגגין שבמוק"ח כיון דשם אין חילוק בין גגין לבתים א"כ קשה אמאי אין אוכלין בגגין שבירושלים נהי דליכא קדושת ירושלים בגגין מ"מ הרי ירושלים מוק"ת כעירוכין (לב ע"א) א"כ יהי' נאכל בתורת מוק"ח. [ועי' בתו' מכות (י"ב ע"א) ד"ה אילן וכו' ואויר ירושלים כירושלים ובמהרש"א שם דביאר דאוכלין קדשים קלים בגגין דירושלים יעו"ש וכבר תמה עליו המ"ל מהא דמפורש פסחים (פה ע"ב) דפריך לרב דגגין לא נתקדשו מהא דאמר רב כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא מאי לאו דאכלי לי' באיגרא עיי"ש הנה מפורש דגם פסח דהוא קדשים קלים אין אוכלין בגגין יעו"ש שנשאר בצ"ע ולמ"ש טעם בדבר לפי ד' הק"ס ואולם התוס' בעצמם בשבועות (יז ע"ב) ד"ה ואין כתבו וה"ה דאין אוכלין דגגין ועליות לא נתקדשו יעו"ש וכן ברש"י פסחים הנ"ל ומפורש דאין אוכלין גם קק"ל בגגין]:

והנה בתשובת הרשב"א ז"ל סי' ל"ד כתב השואל גירסא דאין אוכלין קדשים קלים בגגין ועליות וכ' הרשב"א ז"ל ותמיהני אפילו למ"ד גגין ועליות לא נתקדשו מי גריעי משאר העיר שנאכלין שם קק"ל ע"כ ומפורש כדברי מהרש"א ז"ל ולזה העירני מר חמיו הגנ"י אלא שתמה מהא דפסחים (פה ע"ב) דאמר דגם פסח אין אוכלין בגגין ובספרו פ"ז מביהב"ח נדחק בזה יעו"ש והקושיא הוא קושית המ"ל על המהרש"א ז"ל ועי' מנ"ח מ' שס"ב מ"ש בזה יעו"ש ובירושלמי פסחים (פ"ז הי"ב) ר"ש בשם רב גגות ירושלים חול יעו"ש:

וליישב דברי הרשב"א ז"ל יתכן עפ"י דברי המכילתא (בא פ"א) עד שלא נבחרה ירושלים היתה כל א"י כשרה למזבחות משנבחרה ירושלים יצאה א"י שנאמר השמר לך כו' כי אם במקום אשר יבחר ע"כ ומבואר מזה דהיכא דכתיב במקום אשר יבחר הכוונה ירושלים דוקא ועי' רלב"ג פ' ראה גבי פסח דכ' ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר דהיינו ירושלים והמקדש יעו"ש והוא כדברי המכילתא ולפי"ז ברור דאף לפי דברי הקרית ספר דאוכלין קדשים קלים במוק"ת היינו טעמא כהא דזבחים (נה ע"א) דהוי מקום טהור כנ"ל וקק"ל אינם צריכין ירושלים רק מקום טהור ממצורעים. אבל פסח דגזה"כ דבעי מקום אשר יבחר דהוא ירושלים ודאי דאינו נאכל במוק"ח וזה ברור:

ולפי"ז נכונים דברי רשב"א ז"ל די"ל דשפיר גגין דירושלים לא נתקדשו בקדושת ירושלים רק דמ"מ אוכלין שם שהרי לא גרע ממוקף חומה דירושלים קדושת מוק"ח עלי' ובמוק"ח גם גגין נתקדשו לשילוח מצורעים והוי מקום טהור. אמנם הש"ס דפסחים פריך שפיר מפסח דאכלי בגגין דפסח דבעי מקום אשר יבחר שהוא ירושלים דוקא ואינן נאכלין במוק"ח א"כ איך נאכלין בגגין שאין עליהן קדושת ירושלים. (ועי' ראב"ד ריש תמיד דגגין ועליות דלא נתקדשו היינו בהני שנבנו קודם שהוקדש אבל גגין שנבנו אח"כ אינו מפקיע הקדושה יעו"ש ויש לעי' לפי"ז בד' רשב"א ז"ל ואכ"מ]:

כא) והנה הקרית ספר שם כתב דמעשר שני בעי ירושלים ואינו נאכל בערי חומה משום דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך יעו"ש וזה צ"ע כי לאו זה ישנו גם בקק"ל כמפורש ברמב"ם (פי"א ממעה"ק ה"ד) דאוכל קק"ל חוץ לחומת ירושלים לוקה משום לא תוכל לאכול בשעריך יעו"ש ובמכות (י"ח ע"א) וגמ' מפורשת בזבחים (נה גבי קק"ל ועוד לא תוכל לאכול בשעריך כתיב יעו"ש ודוחק לומר דלאכילה שפיר א"א במוק"ח דהוא בכלל שעריך אבל מ"מ כיון דהוא מקום טהור לא יופסל ביוצא שזה פסול אחר ואם יוסיפו על ירושלים עד מוק"ח כהא דרמב"ם פ"ו מביהב"ח ובספרי דברים שלעתיד יוסיפו עד דמשק יעו"ש לא יופסל דאינו במשמעות דבריו] וראיתי לכת"ר שהאריך טובא לחלק בין מע"ש לקק"ל דמע"ש חמיר יעו"ש ובאמת כי מצינו חומר בקק"ל ממע"ש לענין גגין דשי' רש"י ותוס' דקק"ל אין אוכלין בגגות ומפורש בגמ' פסחים כנ"ל ואולם במע"ש כתב הריטב"א במכות (יב) דאוכלין מע"ש בגגין ועליות וכן הוא בתוס' שנ"ץ שם יעו"ש ויש לפלפל מכמה דוכתי בזה:

והנה הי' נראה לומר טעם החילוק דמע"ש אינו נאכל במוק"ח ואקדים מה דהקשתי במכתבי דמשכחת הכשר אכילת קק"ל במוק"ח בלחמי תודה דאמר במנחות (עח ע"ב) דלא בעי' על בסמוך וקדוש הלחם חוץ לעזרה אם הוא בירושלים וה"ה אם הוא במוק"ח לקרית ספר כיון שאינו מקום פסולו וכמבואר ברש"י פסחים (ס"ג ע"ב) ד"ה בית פגי דחוץ לירושלים שהוא מקום שנפסל א"א להתקדש יעו"ש ושוב במוק"ח שפיר יתקדש ויהי' נאכל ומדוע זה כ' הק"ס דמש"ה לא נזכר בש"ס דין זה משום דלא משכחת והרי משכחת שפיר כנ"ל:

ומצאתי ברבנו חננאל ז"ל בפסחים (סג ע"ב) שם דכתב השוחט את התודה לפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדיש הלחם כו' ונמצא זבח בלא לחם כי הוא במקום אחד והלחם במקום אחר יעו"ש בנועם לשונו ז"ל ונראה הכוונה למאי דאמר בזבחים (קה ע"ב) מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי יעו"ש ואולם בנזיר (מ"ה ע"ב) אם גילח במדינה חוץ לירושלים לא הי' מגלח תחת הדוד ובארו תוס' שם ד"ה לא משום דמחוסר הבאת שערו מחוץ ירושלים לתתם תחת הדוד יעו"ש ומבואר דחשיב מחוסר ע"י חסרון קריבה וע"כ החילוק דכמו בירושלים גופי' לא חשיב מחוסר אף שגילח רחוק ממקום הבישול והיינו משום דהוא מקום אחד בדינו כן בזה שהוא במקום אחד בדינו ויכול לקרבם מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה אבל בגילח חוץ למדינה שהוא קריבה משני מקומות שונים בדינם שזה בחוץ וזה במקום הקודש מחוסר קריבה חשיב מחוסר וכ"כ במ"א ואכמ"ל בזה. ולפי זה כל שכן שני דברים המרוחקים ויש אויר פסול מפסיק ביניהם דחשיב מחוסר קריבה דזה גרע ממה שמונחים במקומות חלוקים שמ"מ אפשר לקרבם כמובן וזה שא"א לקרבם בודאי מחוסר גמור הוא וזה נראה כוונת הר"ח ז"ל דשיטתו ז"ל דהא דהשוחט תודה לפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדיש הלחם אינו משום פסול יוצא רק דסובר דאף דלא בעינן על בסמוך היינו דסגי במה דאפשר לקרבן דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה ואפשריות זה משוי' לי' כבסמוך ולכן זה רק שניהם במקום אחד שוה בדינו אבל כשהלחם בחוץ לא מיחשב בסמוך דחשוב בכה"ג מחוסר קריבה וזה ברור למדקדק בלשונו הזהב יעו"ש ולפי"ז ניחא דגם בשוחט תודה לפנים ולחמה במוקף חומה דלא יתקדש הלחם דנהי דאינו פוסל שם אבל מ"מ הרי א"א לקרב הלחם להזבח דהא יש אויר פסול בנתים שוב הוה זה מחוסר קריבה ואינו מקרי על בסמוך וזה ברור:

ולפי"ז יתכן לחלק בין מע"ש דבעי ירושלים לקק"ל דסגי במוק"ח. דהנה בזבחים (ס' ע"א) ומכות (יט ע"א) מבואר דמע"ש איתקוש לבכור ואינו נאכל אלא בזמן שמזבח בנוי ועי' במ"ל (פ"ו מביהב"ח הי"ד) דזה דכתב רמב"ם דאם אין מקדש ירקב הוא משום דליכא מזבח ע"ש וזה דבעי מזבח אמרי' בזבחים (ס ע"א) דילפי' מדכתיב אצל המזבח ושם (נ"ט ע"א) לענין מזבח שנפגם דכתיב וזבחת עליו יעו"ש א"כ י"ל דכיון דגזה"כ דבעי מזבח בנוי ה"ה דבעי אצל המזבח ועי' במשנת חכמים לענין לאו דלא תטע כל עץ אצל המזבח דכיון דבעי שיהי' אצל המזבח בעי שיהי' מזבח בנוי יעו"ש וה"ה די"ל להיפוך דזהו הטעם דבעי מזבח בנוי משום דבעי' אצל המזבח. ולפי זה שפיר כיון דבעי אכילה אצל המזבח א"כ הי' נצרך להיות בסמוך ממש רק דכל שהוא מקום אחד בדינו חשוב בסמוך לדידן דלא בעי' בסמוך ממש. אבל שוב במוקפות חומה דיש אויר שאינו כשר שמפסיק בין המזבח להעיר האוק"ח נהי דמע"ש אינו נפסל ביוצא כחולין (ס"ח ע"ב) [ועי' מהרש"א מכות (יז ע"ב) דגם קק"ל אין נפסלין וכבר תמהו עליו ממשנה דפסחים (פ"ה ע"ב) אבר שיצא מקצתו חותך יעו"ש ועי' בזבחים (פט) ובירושלמי יומא (פ"ו) ופסחים (מט ע"ב) ומעילה (ו ע"ב) וכמה דוכתי] אבל מ"מ הרי גם חוץ ופנים במקום שאינו פוסל חשיבי מחוסר הבאה כנ"ל ה"ה בזה שאויר שאינו כשר מפסיק בנתים אינו נחשב אצל המזבח. וכל זה רק במע"ש אבל בקק"ל דכתבו תוס' זבחים (סח ע"א) דלר"ע אינו מעכב באכילה שיהי' מזבח יעו"ש שפיר נאכל במוק"ח דלא בעי' אצל המזבח כן י"ל [ועי' סנהדרין (יד ע"ב) מלמד שהמקום גורם ובתוס' שם ד"ה מלמד דגם במע"ש כתיב מקום ואמאי נאכל בכל העיר וגבי סנהדרין לא מקרי מקום אלא סמוך למחנה שכינה יעו"ש ובחי' רבינו יונה לסנהדרין שם ואולם עכ"פ י"ל דכיון דכתיב מקום בעי עכ"פ שלא יהי' הפסק מקום אחר למחנה שכינה וכל דליכא הפסק מקרי סמוך אבל במוק"ח דיש הפסק מקום פסול שוב הרי אינו סמוך למחנה שכינה ואכ"מ] ואולם אין הדבר ברור כ"כ כי י"ל דאף דבעי מזבח לא בעי אצל מזבח וכבר תמהו על המשנ"ח וגם עי' ברמב"ם בסופ"ג מפסוהמ"ק דכתב מפורש דגם אכילת קדשים קלים בעי מזבח ובלח"מ שם וכתבתי רק להעיר:

כב) ודע דגוף הקושיא שהקשתי דמשכחת אכילת קק"ל במוק"ח בלחמי תודה ראיתי בפי' הר"ש (פ"א דכלים מ"ח) אהא דתני לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלין שם קק"ל דהקשה הר"ש הרי איכא עוד נ"מ גם לענין שוחט התודה לפנים ולחמה חוץ לחומה יעו"ש ולדברי ק"ס נכון דלענין אכילת קק"ל נקט ירושלים משום דלא משכחת במוקף חומה כיון דהשחיטה בירושלים יפסל ביוצא וכמ"ש הק"ס, אבל לענין שוחט התודה לפנים ולחמה חוץ לחומה הרי לאו דוקא ירושלים הא גם בערי חומה יתקדש וזה ראי' נכונה לדברי ק"ס: כג) ודע דבפי' הרא"ש לכלים (פ"א מ"ח) כתב ואפשר דהיינו בכלל אכילת קק"ל דאינו קדוש אלא במקום הראוי לאכילה ע"כ ויעוי' רש"י פסחים (ס"ג ע"ב) ד"ה בית דכ' שני גדרים בזה שאינו מקדש כשהלחם בחוץ משום דאינו מקום אכילה ומשום דמיפסל שם ביוצא אולם הרא"ש ז"ל נראה טעמו רק משום דאינו מקום מוכשר לאכילה. ונראה ברור דהכוונה עפ"י הירושלמי (יומא פ"ו ה"ו) רשב"ל כדעתי' דבשר קק"ל שיצא קודם זריקת דמים דמיפסל משום שלא הגיע זמנו לצאת ע"כ ומבואר דלר"ל הטעם דלא קדיש הלחם בירושלים משום דמיפסל ביוצא וכמו לר"י אם הלחם חוץ לחומת ירושלים וזה הוא שי' הירושלמי אמנם בגמ' דילן פסחים (ס"ג ע"ב) שם אמר טעמא דר"ל משום דבעי' על בסמוך ועי' בדו"ח לרעק"א ז"ל שתמה דמנ"ל הא י"ל משום הפסול יעו"ש ונראה לפי דברי רשב"א ז"ל במנחות (נ) דאם נתקדש בחוץ ליכא פסול יוצא דאינו יוצא כיון שלא יצא מפנים והוכיח כן מסוגי' יעו"ש וכ"כ במ"א מהא דסוכה (נ ע"א) ואכ"מ וזה י"ל שיטת הגמ' דילן דאלו הי' מועיל קידוש כשהלחם בחוץ לא הי' מיפסל ביוצא שהרי לא יצא מפנים וזהו דפירש הרא"ש ז"ל כי לקידוש בעי' מקום אכילתו וע"כ חוץ לירושלים שאינו מקום אכילה אף דלא הי' מיפסל ביוצא אינו יכול להתקדש אבל בירושלים לר"ל דהוי מקום אכילתו הוצרך להא דעל בסמוך וזה עומק דברי הרא"ש ז"ל ואכ"מ:

תוכן העניינים

שות זרע אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה