שות זרע אברהם· רבי אברהם לופטביר
סימן ו
ב"ה יום ב' שביעי לראשון תרע"ג ווארשא. את חג המצות יחוג בדיצות ה"ה כבוד ידיד נפשי הרה"ג המאור הגדול חריף ובקי משנתו זך ונקי שמו הטוב נודע בשערים עדיו לגאון הרב מו"ה מנחם שיחי' בפראגא. אחדשה"ט את קונטריסו היקר לי ראיתי ושש אנכי על אמרותיו אמנם הזמן גרמא כי ימי החג הבע"ל ממשמשים ובאים. ולכן לא באתי כעת אלא בשביל דבר שנתחדש: הנה הביא כבוד תורתו דברי הראב"ד ז"ל בתו"כ פ' ויקרא על קרא דוהקטירם כולם כאחת שלא יפסוק בהקטרתם הנה פשוט דהכוונה לפי שבהאימורין הי' חלב ויותרת הכבד ושתי הכליות והוה אמינא דיכול להקטיר מקצת אימורין היינו חלב לבד ואח"כ יקטיר את היתרת ושתי הכליות ולכן כתבה התורה "והקטירם" דהמצוה להקטיר כל האימורים בלא הפסק הקטרה אחרת ביניהן. וכן מבואר להדיא בפסחים (דף ס"ד ע"ב) תנו רבנן פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלסי ישראל רצה לידע כמה ישראלים יש] אמר לו לכהן גדול תן עיניך בפסחים נטל כוליא מכל אחד ונמצא שם ששים רבוא זוגי כליות וכו' ופריך נטל כוליא הא בעי אקטורא ומשני דהדר מקטיר להו ופריך והכתיב והקטירו שלא יערב חלביו של זה בזה [והקטירו משמע לבדו שלא יערב חלבים של קרבן זה בחלבים של קרבן אחר רש"י] ומשני דהדר מקטיר להו חדא חדא ופריך והתניא והקטירם שיהא כולו כאחד שיהא כולו כאחד כל האימורין של קרבן רש"י] אלא תפיסה בעלמא דשקיל מיניהו עד דיהבי לי' מידי אחרינא ע"כ. הרי להדיא דמקרא "דוהקטירו" ילפינן שלא יערב חלביו של זה בזה ומקרא "דוהקטירם" ילפינן שיהא כולו כאחת היינו שלא יפסיק בין הקטרת החלב לשתי הכליות: ואמנם המגן אברהם בספרו זית רענן שהביא כ"ת כוונתו דהוסיף דבהקטרת החלב בעצמו מצוה שיקטירו בבת אחת ולא בשני פעמים ולדבריו מדוקדק לשון המשנה בזבחים (דף כ"ז ע"ב) השוחט את הזבח לזרוק דמו בחוץ או מקצת דמו בחוץ להקטיר אימוריו בחוץ או מקצת אימוריו בחוץ לאכול בשרו בחוץ או כזית מבשרו בחוץ או לאכול כזית מעור האליה בחוץ פסול ואין בו כרת. לזרוק דמו למחר מקצת דמו למחר להקטיר אימוריו למחר או מקצת אימוריו למחר לאכול בשרו למחר או כזית מבשרו למחר או לאכול כזית מעור האליה למחר פיגול וחייבין עליו כרת ע"כ ויש לדקדק דכמו בנאכלין לא תני לאכול מקצת בשרו בחוץ כדתני גבי דם לזרוק מקצת דמו בחוץ וכן לזרוק מקצת דמו למחר וע"כ דדם דהזיה בכל שהוא גם מקצת בכלל החיוב אבל בשר שיעור אכילתו בכזית א"כ גם גבי הקטרה הוה לי' למיתני כזית מאימוריה בחוץ כזית מאימוריה למחר דאין הקטרה פחותה מכזית ולדברי הזי"ר מדוקדק דהמצוה הוא שיקטיר בבת אחת בפנים ולא הי' הקטרת כזית בפנים אלא מקצת אימורי' היינו יותרת ושתי הכליות זה הי' בפנים הקטרה דיכול להקטיר הכליות אחר החלב ובלבד שלא יפסיק ביניהם בהקטרה אחרת מקרבן אחר וזה פשוט:
ויעוין בתוספתא דפסחים פרק ד' נשחט תמיד של בין הערבים מקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ובא לו אצל פסח קרעו והוציא את אימוריו "אפילו של ארבעה ושל חמשה" נתנו במיגס והקטירו על גבי המזבח וכו' יעו"ש ומזה משמע כהפני משה בירושלמי פסחים שהביא כ"ת דבמיגס מותר לערב ואכ"מ:
ע"ד אשר דברנו בדברי המכילתא (פ' בא) שאם אין להם לישראל אלא פסח אחד שכולן יוצאין בו ידי חובתן ובדברי המפרש שם דמשמע שיש דין פסח צבור היינו שהכל ביחד מקריבין רק פסח אחד. ויש דין פסח חובה לכל אחד מישראל וכשרוב ישראל מביאין יש על זה תורת צבור ושוב אינו צריך הצבור להביא פסח אחד ביחד וכ"ת קיצר כעת בזה ואבקש את כת"ר להעתיק לי מחידושיו מה שכתב בעינן זה ע"ד המכילתא בענין פסח צבור. ויען אשר יש לי בזה הרהורי דברים אמרתי אשיחה וירוח לי. הנה לשון התוספתא פרק ד' דפסחים ועוד מקובלני מרבותי שפסח דוחה את השבת כו' ולא פסח צבור אלא פסח יחיד והגר"א לא גריס לה אולם לדברי המפרש דבעצם הפסח הוא קרבן צבור כמו תמיד ואם אין מקריבין את הפסח אז בא משל צבור אתי שפיר טובא דבזה ידעו בני בתירא דפסח של צבור דוחה שבת אלא דשכחו ולא ידעו אם גם פסח שכל ישראל מקריבין כל יחיד ויחיד אם גם זה דוחה שבת וע"ז השיב הלל ולא פסח ציבור אלא אף פסח יחיד דוחה שבת ופשוט: כן יתפרש בזה דברי הגמרא בפסחים (דף ס"ג ע"ב) אהא דאמרי' בעא מיני' רב אושעיא מרבי אמי אין לו לשוחט ויש לו לאחד מבני חבורה מהו [לענין שוחט על החמץ קא בעי אם יש לאחד מבני' חבורה חמץ אם עובר השוחט] אמר לי' מי כתיב לא תשחט על חמצך לא תשחט על חמץ כתיב אמר לי' אי הכי אפילו לאחד בסוף העולם נמי אפילו לאחד בסוף העולם שאינו מבני חבורה נמי אם ישנו עמו בעזרה יעבור השוחט הזה עליו אם התרו בו רש"י] אמר לי' אמר קרא לא תשחט ולא ילין לא תשחט על חמץ הנך דקיימי עלי' משום לא ילין [והיינו. בני חבורה דבכלל לא ילין מן הבשר הן בבל תותירו רש"י] ע"כ והנה זה שפירש רש"י ז"ל הס"ד דלאחד בסוף העולם נמי אם ישנו עמו בעזרה יעבור השוחט הזה עלי' אינו מובן הא אנן קיימא לן כרבי יוחנן דאעפ"י שאין עמו בעזרה עובר ומה יוסיף בזה שהוא בעזרה לחייב עבור זה את השוחט בשביל אחר שהוא מסוף העולם אמנם לדברי המכילתא דיש גם פסח צבור ופשטא דקרא לא תשחט על חמץ דם זבחי משמע דגם על פסח צבור הזהיר מדקרי לי' "זבחי'" ואם כן כל ישראל יש להם חלק בו והוה אמינא דאם יש לאחד חמץ בסוף העולם מעכב מלשחוט את הפסח ועל זה אמר דכתיב לא תשחט ולא ילין הנך דקיימי עלי' משום לא ילין וכמו שכתבו התוס' במנחות (דף ע"ח ע"ב) בד"ה או לאחד מבני חבורה אפסח קאי אבל אתמיד פשיטא דלא מיחייב משום אחד שבישראל יעו"ש ומבואר דלרבי יהודה דיש חיוב גם על שחיטת התמיד על החמץ מ"מ אם היחיד יש לו חמץ אין סברא שיעכב את התמיד והצל"ח בפסחים שם כתב זאת מסברא דנפשי' והם דברי התוס'] וזה פשוט:
יש לחדש עוד דלרבי שמעון דסבירא לי' דבגלגל לא היו מקריבין אלא חובות הקבוע להם זמן ויחיד לא הי' מקריב חובה אף בבמה גדולה ויתכן לומר דגם פסח לא הי' מקריבין יחידים אלא פסח צבור הי' קרב והי' מיושב בזה דברי הגמרא ביבמות (דף ע"א ע"ב) אמר רבי יוחנן משום רבי בנאה ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהן ערלים שנאמר והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון בעשרה לא מהילי משום חולשא דאורחא הזאה אימת עביד להו לאו כשהן ערלים ופריך ודילמא לא עביד פסח כלל ומשני לא ס"ד דכתיב ויעשו את הפסח מתקיף לה מר זוטרא ודילמא פסח הבא בטומאה הי' אמר לי' רב אשי תניא בהדיא מלו וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה יעו"ש ותמוה הס"ד דגמ' דלא עשו פסח אטו לא ידע קרא וזיל קרי בי רב הוא "ויעשו את הפסח' ולפי האומר ניחא דפריך דילמא רק פסח צבור הקריבו ולא יחידים דהי' טמאים עד דמשני לי' דתני להדי' דמלו וטבלו ועשו פסחיהן היינו כל יחיד ויחיד אמנם לרבי שמעון י"ל דבאמת רק פסח צבור הקריבו וכנ"ל ופשוט. וארווח לן בזה מה דנשאלתי מכבוד מו"ח הגאון נ"י זה כביר אם לא ראיתי באיזה ספר טעם למה (בעזרא ג') כאשר בנו את המזבח (והיכל לא יסד) כתיב ויעשו את חג הסוכות ועולת יום ביומו וגו' ולא הזכיר שעשו את הפסח אולם (בעזרא ו') כאשר נגמר הבית ועשו את חנוכת הבית כתיב ויעשו בני הגולה את הפסח ויאכלו בני ישראל וגו' הלא דבר הוא. והנה בראשית ההשקפה אמרתי דזה ברור דאף למ"ד דמקריבין אעפ"י שאין בית מ"מ פרה אדומה אינה נעשית אלא כשהבית בנוי דבעינן והזה אל נוכח פני אהל מועד וכמו שכתב רש"י ז"ל גיטין (דף ס' ע"ב) בד"ה ופרשת פרה אדומה לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרין לפסחיהן וקודם לכן לא יכלו לעשותה דבעינן והזה אל נוכח פני אהל מועד וכו' יעו"ש ומבואר במשנה פ"ק ג' דפרה דשני' עשה עזרא ואם כן קודם שעלה עזרא לא הי' להם אפר פרה והקריבו בטומאה ולכן לא זכר הכתוב גנותם ולכן כתיב (בעזרא ו) "כי הטהרו הכהנים והלוים כאחד כולם טהורים" הזכיר שעשו הפסח בטהרה. אמנם מצאתי בתוספתא פרק ג' דפרה אפרן ירדה עמהן לבבל כו' והלא נטמא בארץ העמים יעו"ש הרי בהדיא דהי' להם אפר פרה ונסתר תירוצי:
ואמנם לפי הנ"ל דאף בגלגל לא הקריבו רק פסח צבור יתכן דגם אז קודם שנבנה הבית וקדושת המקדש בטלה בזמן החורבן ורק המזבח נבנה הי' לו דין במת צבור וכמו שכתב הגאון מלבים ז"ל ולכן לא הקריבו רק פסח צבור רק כאשר נגמר הבית אז עשו בני הגולה את הפסח ומדיוק בפסוק "וישחטו הפסח לכל בני הגולה היינו דמעיקרא לא הקריבו אלא פסח אחד של צבור בלבד וזה יתכן:
וכבוד מו"ח הגאון נ"י כתב לי אז דיתכן דהגם דהשתא אזלינן בתר רוב הנכנסין לעזרה קודם דסילק עזרא (שית שני דלא חשוב כמבואר בערכין דף י"ג) הי' עולי גולה כיחידים לגבי כל ישראל ולכן לא עשו פסח בטומאה רק קרבנות עולות ששקלו לשם כל ישראל הרחוקים עכ"ל. ויש להמתיק יותר למאי דמבואר בתענית (דף י"ד ע"א) שלחו לי' בני נינוה לרבי כו' שלח להו כיחידים דמיתו כו' יעו"ש הרי דיושבי חו"ל אפילו מדינה שלימה כיחידים דמי ויעוי' בשו"ת אבני נזר ח"ב סי' שי"ד דמעלת ארץ ישראל על חוץ לארץ כי הארץ עושה להשוכנים עליה כאיש אחד דהארץ מצרפתם יעו"ש בשם מהר"ל ז"ל ולדבריו אתי שפיר דברי הגמרא דתענית] וא"כ קודם שעלה עזרא וקידש את הארץ הי' דינם כיחידים ולא הי' יכולין לעשות הפסח ופשוט: ובמ"א כתבתי בהא דהקשו התוס' בקידושין (דף ל"ז) דלמה לא עשו ישראל פסח במדבר יעו"ש דיתכן למאי דאיתא במכילתא ויקרא משה לכל זקני ישראל מלמד שעשאו ב"ד ופירשו המפרשים דעשאן ב"ד לקדש החדש הרי דלהקרבת הפסח הי' צריך קידוש עפ"י הראי' וכמו דאמר לו החודש הזה לכם וא"כ למאי שכתב הר"ח דבמדבר לא הי' מקדשין עפ"י הראי' כי לא ראו הלבנה כי הענן כסה אותה יעו"ש ולכן לא הקריבו פסח. ויתכן דגם קודם שעלה עזרא לא הי' מקדשין עפ"י הראי' ולכן לא עשו פסח אמנם בזה יש לי אריכות דברים ואכ"מ:
והנני דוש"ת מברכו בשמחת החג וביתרון הכשר ידידו עוז אברהם לופטביר. [אמר המלבה"ד בההעתק שהניח הגאון המחבר לעצמו מצאנו בזה קונטרס שיש בו תוספת דברים לענינים אלו ואמרנו להעתיקו כאן:
א) במכילתא פ' בא מנין אתה אומר שאם אין להם לישראל אלא פסח אחד שכולן יוצאין בו ידי חובתן ת"ל ושחטו אותו וכו' יעיי"ש ובמפרש בירורי המדות פי' דכמו דמצוה על הצבור להקריב את התמיד כך מצוה עליהם להקריב את הפסח. אלא דבפסח יש גם מצות אכילה. ולכן כל אחד מחיוב להקריב כדי שיקיים גם מצות אכילה. אבל אם אין להם לישראל אלא פסח אחד אז מצוה על הצבור להקריב יעיי"ש אף שאין זה לשונו ממש עיי"ש:
ונראה דדבר גדול דיבר. והכי ריהטא לישנא דתוספתא פ"ד דפסחים בזה"ל. ועוד מקובלני מרבותי שפסח דוחה את השבת וכו' ולא פסח צבור בלבד אלא פסח יחיד וכו' יעיי"ש. ולכאורה אינו מובן. אם הכוונה במה שאמר פסח צבור ופסח יחיד. פסח ראשון (דאתיא בכנופיא) ופסח שני (דרק יחידים מייתי לה) הא כבר אמר מתחילה ולא פסח ראשון ולא פסח שני. ובאמת הגר"א לא גריס לה. אך לגירסתינו קשה:
אמנם לפי הנ"ל יתפרש היטב. דכוונת התוספתא דזה ידעו בני בתירה דפסח צבור דוחה שבת. דמה שנא מתמיד וכל קרבן צבור שדוחין את השבת. רק על פסח יחיד מספקא להו. ולכן הוי ס"ל דאם חל ערב פסח בשבת מקריבין רק פסח צבור. ולזה קאמר ועוד מקובלני מרבותי שפסח דוחה את השבת ואפילו פסח יחיד כנ"ל:
ומיושב בזה מה שהקשו דהא מוכח דפסח דוחה שבת מפסח מדבר שחל ערב פסח להיות בשבת לפי החשבון וכן מהא דלא ילין חלב חגי דמוקמינן לקרא לערב פסח שחל להיות בשבת. ומוכח דפסח דוחה שבת ולפי הנ"ל אתי שפיר דהוי אמינא דצבור מייתי ולא יחידים ופסח צבור הוא דדחי קמ"ל:
ועפ"ז יתפרש היטב דברי הגמרא פסחים (דף סג ע"א) אי הכי אפילו לאחד בסוף העולם נמי ופירש"י שאינו מבני החבורה אם ישנו עמו בעזרה יעבור השוחט הזה עליו וכו' עיי"ש ולכאורה אינו מובן דהא אנן קיי"ל כרבי יהודה דאע"פ שאין עמו בעזרה חייב דלא בעינן על בסמוך. ואיך הוה אמינא דאם יש לאחד בסוף העולם חמץ שיעבור השוחט אמנם לפי הנ"ל דיש פסח צבור ג"כ פשטא דקרא דקרי לי' זבחי היינו המיוחד לו ומשמע דקאי על פסח צבור. והוי אמינא דפסח כזה דכל יש להן חלק בו ע"כ אם יש לאחד בסוף העולם חמץ יעבור השוחט ולזה אמר דדווקא הנך דקיימו עלי' משום לא ילין וכמו שכתבו התוס' במנחות (דף עח) דבתמיד פשיטא דלא מחייב משום אחד שבישראל ודומיא דתמיד בעינן:
ובזה יתפרש ג"כ מה דאמרינן בפסחים (דף סב ע"א) דלאוכליו ושלא לאוכליו אינו בצבור כיבחיד והכוונה כנ"ל דבפסח צבור אינו פוסל שלא לאוכליו ומיושב קו' התוס' שם בד"ה לשמו וכו' תימא לר"י מה אריא דאינו בצבור ת"ל דאפילו ביחיד אינו נוהג אלא בפסח. ולהנ"ל הכוונה דבפסח גופי' יש חילוק בין יחיד לצבור ובפסח דאינו פוסל שלא לאוכליו דהיינו בצבור פוסל ביחיד שפיר ודו"ק:
ועפ"ז יתבאר נמי לנכון דברי רבי שמעון דס"ל דאשה בראשון אין שוחטין עלי' בפני עצמה ורק עושין אותה טפילה לאחרים כמבואר בפסחים (דף צא) והיינו משום דעיקר פסח היא פסח צבור [ורק משום מצות אכילה מקריב כל אחד בפני עצמו. ומבואר בזבחים (דף עה) דצבור היינו גברי ומה צבור גברי אף יחיד גברי [וכיון דפסח צבור ליתא לנשים ה"נ יחיד.] והיינו משום דנשים אין שוקלות ואין קרבנות צבור קרבים משלהם. וזה נראה כוונת התוספות זבחים (דף פח) בד"ה מתכפרים שכתבו דיש חילוק בין צבור לכל ישראל דכתונת מכפרת על צבור ושעיר הפנימי על כל ישראל והיינו דכתונת דבא מתרומת הלשכה אינו מכפר אלא על מי ששוקל. לבד משעיר הפנימי דכמו דכהנים מתכפרים בפר משום דרחמנא אפקרי' בי גזא דאהרן לגבי אחיו הכהנים כמבואר ביומא (דף נא) כמו כן אפקרי' רחמנא את השעיר לגבי מי שאינו שוקל] ולכך נשים בפסח רשות ואינו דוחה את השבת כיון דאינם שייכים להצבור ודוק:
ונראה נמי לחדש דלר"ש דס"ל בזבחים (דף קטז) דבגלגל לא היה מקריבים אלא חובות שקבוע להם זמן ויחיד לא הי' מקריב חובה אף בבמה גדולה דה"ה דגם פסח לא הי' מקריבים יחידים אלא פסח צבור בלבד הי' מקריבים. ומיושב בזה דברי הגמרא יבמות (דף עא) ודלמא לא עביד פסח כלל. ותמוה אטו לא ידע קרא וזיל קרי בי רב הוא. ולפי האמור ניחא דפריך דלמא רק פסח צבור הקריבו ולא יחידים דהי' טמאים ומשני דתני דמלו וטבלו ועשו פסחיהן. אולם לר"ש י"ל דבאמת לא הקריבו רק פסח ציבור:
ומיושב בזה מה שהעיר מורי חמי הגאון נ"י מדוע כאשר בנו את המזבח בימי עזרא והיכל לא יוסד כתיב (בעזרא ג) ויעשו את חג הסוכות ועולת יום ביום וגו' ולא הזכיר שעשו את הפסח. ואולם (בעזרא ו) כאשר נגמר הבית ועשו את חנוכת המזבח כתיב ויעשו בני הגולה את הפסח ויאכלו בני ישראל הלא דבר היא:
ולהנ"ל דאף בגלגל לא היו מקריבים רק פסח צבור יתכן דגם אז שנבנה הבית וקדושת המקדש בטלה בזמן החורבן ורק המזבח נבנה הי' לו דין במת צבור ולכן לא הקריבו רק פסח צבור אך כאשר נגמר הבית אז עשו בני הגולה את הפסח ומדיוק הפסוק וישחטו הפסח לכל בני הגולה היינו דמעיקרא לא הקריבו אלא פסח אחד של צבור בלבד ופשוט:
וכבוד חמי הגאון נ"י כתב לי מאז דיתכן דגם דהשתא אזלינן בתר רוב הנכנסין לעזרה קודם דסליק עזרא הי' עולי גולה כיחידים לגבי כל ישראל ולכן לא עשו פסח בטומאה רק קרבנות עולות ששקלו לשם כל ישראל הרחוקים ע"כ ואכמ"ל:
ב) ואגב אכתוב בהא דפסחים (דף צח) המפריש את פסחו ומת אם בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים ויש לעיין למה אין בזה דין ירושה ומה בכך דאין בנו ממונה עמו דירשנו דהא פסח כיון דיכול למוכרו וכמ"ש התוס' בב"ק (דף סו) דגזל קרבן דחברי' פשיטא דאית בי' דין ירושה. [ודוחק גדול לומר שכבר הי' ממונה על פסח אחר] וכן יקשה בהא דב"ב (דף כג) דפריך על הא דבכור נוטל פי שנים במוקדשין מוקדשין לאו דידי' נינהו. ולשני בפסח דאביו הפריש פסח ומת ואז יטול הבכור פי שנים ופסח בלי בעלים לא הוי דמיד שמת ירושוהו בניו דזה פי' למיתה וזה פי' לחיים וצ"ע:
ג) ועיין בפסחים (דף סו) שכח ולא הביא סכין מהו וכו' למחר מי שפסחו תוחבו בין צמרו וכו' והנה משמע מזה דכל אחד הי' לו סכין מיוחד לשחיטה. דאל"כ הא הי' הרבה סכינים בעזרה. ונ"ל דטעמא דמלתא למה דקיי"ל דבית השחיטה רותח וסכין ששחט בה טריפה אסור לשחוט בה. וא"כ הא הסכין בולע מפסח. ואם ישחוט בו פסח אחר יהי' שלא למנויו ואף דקיי"ל דסגי לקנח את הסכין. מ"מ היכי דרגיל לשחוט בו צריך נעיצה והם רצו לעשות ע"צ היותר טוב ולכן הי' מיחדין סכין מיוחד לכל פסח ואף דלא מצינו דאם שחט חטאת ואח"כ שלמים דיהי' צריך הגעלה משום נותר היינו כדאיתא במכות (דף יז) זר שאכל לפני זריקה פטור כל היכי דקרינן בי' ואכלו אותם אשר כיפר בהם וכו' וא"כ ממה שבולע קודם זריקה לא אכפת לן. אבל שלא למנויו איכא אף קודם זריקה ובזה נראה דהא דאמר אבא שאול בזבחים (דף פח) סכין מטרפת הי' במקדש ונמנו עלי' הכהנים וגנזוה היינו דנמצא טריפות בקרבנות והי' צריך הגעלה וכשם שאם נפגם אין מתקנים אותו כמו כן אם נאסר אין מגעילין אותן:
ד) הנה בפסח מצרים לא נזכר מה הי' עושין בשיורי הדם דבשיעור נתינה סגי על המשקוף ועל שתי המזוזות ובפרט דהי' מותרין כל האיסורים קודם מתן תורה. ואולי משום זה לא כתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי בפסח מצרים דמזה משמע אף שיורי הדם. ובפרט דאחר תיבת לא תשחט וגו' נזכר ולא ילין חלב חגי ובפסח מצרים הא לא הי' הקטרת אימורים וכמבואר בפסחים (דף צו ע"א) ואכמ"ל:
ואגב אכתוב דבמכילתא עה"פ לחק לך ולבניך לפי שהוא אומר ולקחו מן הדם שומע אני אף הנשים ת"ל לחק לך ולבניך וגו' עיי"ש. ונראה דאף דנשים בראשון חובה וכמבואר ג"כ במכילתא על קרא דמכסת נפשות מ"מ נתינת הדם לא הי' אלא באנשים וכמבואר בירושלמי פ"א דמגילה (הלכה) דאף בבמה פסולה אשה, כן הכא אף דהי' כדין במה מ"מ פסול באשה ואכמ"ל: ה) בתוס' פסחים (דף ס"ג ע"א) בהא דאמרינן לעולם אינו חייב עד שיהי' חמץ לשוחט כו' או לאחד מבני החבורה. דמ"מ אינו חייב אלא השוחט וכו' ועוד דלאו שאין בו מעשה היא עיי"ש:
אמנם מדברי הרמב"ם בספר המצות (מצוה קטו) נראה בהדיא דחולק על התוס' הנז' והילך לשונו הזהב. וענינו שבעת שחיטת הפסח לא יהי' חמץ ברשותו לא אצל הזורק וכו' ולא אצל אחד מבני החבורה וכל מי שיהי' חמץ אצלו בעת ההיא לוקה עכ"ל מבואר להדיא דכל מי שיש חמץ אצלו לוקה. וכן מבואר מדברי החינוך פ' משפטים:
ונראה דתליא בחקירת האחרונים בהא דקיי"ל דשליחו של אדם כמותו אי אמרינן דהמעשה שעשה השליח מתייחסת להמשלח. או דהכוונה דשליחו של אדם כמותו היינו דהשליח נעשה כבעל דבר וגופו של השליח נעשה כגופו של המשלח אבל לא דהמשלח עשה מידי ורק דאמרינן דכל מה שעשה השליח הוי כמו שעשאו המשלח דשליח נעשה כמשלח עיי"ש:
ולפ"ז אם נימא כהצד הראשון הנ"ל ודאי דלוקה כל א' מבני החבורה שיש אצלו חמץ דהוי כאלו עשה מעשה הזביחה בידים ממש כיון דשחיטת קדשים בעי שליחות כמו דיליף מושחטו אותו וגו' ושפיר לוקה ולא חשוב לאו שאין בו מעשה. וכה"ג כ' הלחם משנה בפ' מה' עכו"ם (הלכה)) על מ"ש הרמב"ם דעושה עכו"ם ע"י אחרים לוקה אף דאין בו מעשה מ"מ כיון דשליחו כמותו מקרי מעשה וה"נ כנ"ל. משא"כ אם נימא כהצד השני ודאי דאינו לוקה כי אם השוחט שעשה מעשה והיא נעשה בע"ד ונעשה כמשלח וחשוב ג"כ כמו שהחמץ הי' שלו:
ומיושב מה שכתב הגאון שאגת ארי' דלמ"ד התראת ס' לא שמה התראה לא משכחת שוחט פסח על החמץ דלוקה (דהוי התראת ס' שמא יבטלנו] אלא בחמץ שקיבל עליו אחריות דלא מהני ביטול כיון דאינו שלו. וקשה טובא כיון דלוקה הרי פטור מחיוב אחריות דקום לי' בדרבה מיני' ועיין בחולין (דף פא) בחדושי רבינו גרשום הנדפס בש"ס ווילנא] בהא דאמרינן חיובי מלקיות שוגגין ודבר אחר פי' כגון שגזל חמץ שעבר בבל יראה ופטור מתשלומין וכוונתו דגזל מעכו"ם בפסח י"א. לקי משום ב"י וכמו קנה חמץ בפסח:
אמנם להנ"ל משכחת לה שהי' חמץ לאחד מבני חבורה דלוקה השוחט אף שאין לו חמץ כנ"ל. ואחד לבני חבורה הי' לו חמץ שקיבל עליו אחריות דל"ש ביטול וגם קים לי' בד"מ ל"ש לפוטרו מאחריות דהא אינו לוקה רק השוחט וא"ש:
ו) בירושלמי פ"ט דפסחים אית תנא תנוי דקין ותבלולין אין פוסלין בו מה אני מקיי' תמים להוציא מחוסר אבר עיי"ש וקשה לי הא מבואר בע"ז (דף ה) דמש"ה שואלין ודורשין בהלכות פסח ל' יום קודם הפסח משום דפסול בי' מומין אפילו בדוקין שבעין משא"כ לדידהו דאינו פוסל אלא מחוסר אבר סגי ג' ימים עיי"ש וא"כ בפסח מצרים דאינו פוסל אלא מחוסר אבר כב"נ למה הי' צריך ל' יום:
וכן יש לעיין בהא דבכורות (דף יב) יליף שה שה מפסח הא בפסח מצרים פשיטא דכלאים הי' כשר ש דשור או כשב או עז כתיב אח"כ בפ' אמור ובשלח טריפה הי' פסול גם בב"נ ואכמ"ל:
ז) ובשבת (דף ) הילך אדם אצל רועה הרגיל אצלו וכו' דמקדיש לי' רועה מעיקרא עיי"ש וקשה לי הא קיי"ל הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום וכן מבואר בירושלמי פ"ב דקדושה (הלכה) וצ"ע:
והנה שם בירושלמי מוכח דדווקא הפרשה לא מהני שלא מדעת אבל שחיטת הפסח מהני שלא מדעת. אמנם נראה דהדבר תליא אי ילפינן שליחו מושחטו כבבבלי קדושין (דף מב) א"כ הרי דגם השחיטה צריכה דעת. משא"כ אי ילפינן מאיש זוכה י"ל דדוקא הפרשה צריכה דעת ולא השחיטה א"כ בשחיטה לא בעינן שליחות. ועיין בעירכין (דף כח) איתא שם פלוגתא ור"א בעצמו דס"ל דבנדרים (דף לו) דהפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום הוא בעצמו ס"ל בירושלמי שם דאם שחט פסח על חבירו שפיר דמי הרי דיש חילוק בין הפרשה לשחיטה:
שוב מצאתי בספר אור זרוע הגדול בה' פסחים שכתב להדיא דמותר לשחוט פסח חבירו שלא מדעתו דזכות היא לו משא"כ הפרשה שהוא משום הפקעת ממון לא מהני שלא מדעתו משא"כ שחיטה ומה דילפינן מושחטו אותו היינו דזכי' הוי משום שליחות ועדיף מיני' וכל זמן דלא הי' ידעינן שליחות כ"ש דלא הוי ידעינן זכי' משא"כ אליבא דאמת י"ל גם זכי' מהני ועדיף מיני' ומהני אפילו שלא מדעת והביא דברי הירושלמי הנז' ותמהני על האחרונים שלא הביאו:
ח) ועיין פסחים (דף עא) תאמר בפסח שאין לו קצבה ופירש"י אפילו שחט כבר פסחו ומצא פסח זה שוחטו לשם מי שהוא ותמהו הא בעינן שליחות ולדברי האור זרוע הנ"ל אתי שפיר דשחיטת הפסח א"צ שליחות למסקנא: ובעיקר דברי רש"י הנ"ל י"ל עוד דהא דעת הר"ן ב בנדרים (דף לו) דהיכי שנאבד אמרינן דדעת בעלים הוא דכל כהן שירצה להקריב. וא"כ הא כ' רש"י שם (דף עב) דסבור שנאבד מבעליו וא"כ שפיר שחיט ואכמ"ל:
ט) בפתח הבית בדיני ברירה מסתפק בממנה חבירו על פסחו אי צריך נמי קנין או סגי במינוי לבד עיי"ש:
ונראה דהדבר תליא בפלוגתא דת"ק ור"י בסוכה (דף מב) יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו ר"י אומר עד שיכול לברר אכילה כיצד נותנין לו צרור וזורקו והיינו שיהי' ראוי לקנין:
אך בירושלמי פ' האשה מבואר להדיא דלא בעינן קנין דאמרינן שם הגע עצמך שמינה אותו בחנם. ושם ע"כ בלא קנין דאל"כ שוב הוי כמו נתן לו מעות דהא קיי"ל דכליו של קונה ובהאי סודר מקנה לו הפסח וע"כ דל"ב קנין ואכמ"ל:
י) עיין רש"י חולין (דף קטו) דפסח מבושל אסור בהנאה וטעון עובר צורה עיי"ש ובשו"ת ברית אברהם (סי' לא) העיר הא קיי"ל דכל שפסילו בקודש ישרף מיד עיי"ש ובמנחת חינוך שהאריכו מאד בפלפולים:
והרי הדבר מבואר בירושלמי פרק כיצד צולין נגע בחרס של תנור פסילו בגופו וישרף מיד נטף מרוטבו על החרס פסול מכשיר וטעון עובר צורה והיינו כיון דנאסר רק מחמת בליעה לא חשוב איסור מגופו. וא"כ בבישול תליא אם צלי קדר ג"כ אסור אפילו בלא מים. וא"כ הא הוי כמו חרסו של תנור דמבואר בירושלמי דישרף מיד משא"כ אם נימא דדווקא מים בעינן א"כ אם הי' אפשר לסחוט הוי שרי ולא הוי אלא פסול מכשיר ולפ"ז יש להעיר לר"ל דס"ל דצלי קדר שרי כמ"ש התוס' למה פירש"י דטעון עובר צורה אך התוס' כתבו דלא פליג ר"ל, אלא לענין מלקות אבל אסור בלאו הכי מחמת דכתיב צלי אש:
יא) דעת הרמב"ם דצליות הפסח הי' עם הגידים והקרומים והראב"ד תמה עיי"ש:
ונראה דטעם הרמב"ם ז"ל דהא בפסח מצרים פשיטא דהי' נצלה כולו וא"כ אי אפשר שאחר מתן תורה ישתנה פי' הפסוק וכה"ג כתבו התוס' ריש פרק גיד הנשה בכוונת ר"י דאמר והלא מבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. וכתבו התוס' דא"א שישתנה פי' הפסוק וה"נ כנ"ל. וי"ל דזה טעמא דר"י דס"ל אכלו ואין בו כזית חייב והיינו כנ"ל דר"י לשיטתו דגיד הנשה נאסר לבני יעקב ולא נאמרו שיעורין לב"נ וא"כ כוונת התורה הי' גם על פחות מכזית וה"ה אח"כ לא נשתנה פי' הפסוק. ולפ"ז לר"י בפסח מצרים לא הי' צולין עם הגידין ה"נ מודה הרמב"ם דלדידי' אסור לצלות עם הגידים ואכמ"ל:
יב) בחולין (דף קטו) מניין לבשר בחלב שאסור ת"ל לא תאכלו ממנו ובשל וגו' שאין ת"ל ובשל מבושל יש לך בישול אחר שהיא כזה. עיי"ש נראה הכוונה שהיא כזה היינו כמו דבבשר בחלב חצי זית בשר וחצי זית חלב מצטרפין כמבואר בחולין (דף קח) כן גבי פסח מבושל חצי זית פסח עם חצי זית מצטרפין דהא בקדשים היתר מצטרף לאיסור. אך באמת לא מצינו ענין היתר מצטרף לאיסור כי אם בפסולי קדשים. וכבר הארכתי במ"א דבפסח מבושל אינו עובר משום כל שבקודש פסול דזה דווקא היכי דקודם פסולו חזי וכמבואר במכות (דף יח) וא"כ בפסח מבושל דקודם פסולו נמי לא חזי לא שייך היתר מצטרף לאיסור וע"כ דקרא קאי על צלאו ואח"כ בשלו דאז הוי פסול ומיושב קו' התוס' דאיצטרך קרא לצלאו ואח"כ בשלו דאל"כ לא דמי לבב"ח ואכמ"ל:
יג) והנה בדין ספק טומאה ברה"י לענין קרבן פסח יש לעיין דהנה עיין פסחים (דף יט) עזרה רשות הרבים היא יעיי"ש. ובתוס' פ"ק דחולין והרמב"ן והריטב"א דלענין ס"ט דיינין להו כרה"ר דספיקו טהור עיי"ש ולפ"ז נראה לי בהא דקיי"ל בעירובין (דף קב) דהמכניס שרץ למקדש לוקה עיי"ש דמ"מ ספק טומאה מותר לכנוס דהא עזרה רה"ר וספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור כנ"ל:
ובזה יונח לי מה דשמעתי מקשים בהא דנזיר (דף כט) מקיש נקיבה לזכר מה זכר מביא קרבן על הספק אף נקיבה אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקיבה מה לזכר שאינו אלא איסור אחד דחולין בעזרה תאמר בנקיבה שיש שני איסורים חולין בעזרה וכו'. וקשה דהא גם על ההבאה י"ל כנ"ל דבזכר איסור א' ובנקיבה ב' איסורים חולין בעזרה וגם מכניס נבילה למקדש דהא המכניס שרץ למקדש לוקה וה"ה נבילה. ומזה רצו להוכיח דבנבילות עוף טהור שאין לו טומאה רק בבית הבליעה אינו מחיוב משום מכניס נבילה למקדש שוב מצאתי כן בס' בית הלוי (סי' ב') עיי"ש:
אמנם להנ"ל מיושב היטב דמשום מכניס נבילה כיון דהוי רק ס' הו"ל ס"ט ברה"ר דטהור:
ולפי"ז יש לתמוה מדברי הרמב"ם (ה' קרבן פסח פ"ז הלכה ז) שאם אחד נטמא בספק טומאה ברשות היחיד דנדחה לפסח שני. והא עזרה הוי רשות הרבים. אך י"ל דשאני הכא דכבר נטמא ברה"י והוחזק לטמא ודאי ולכן אף שיצא משם מ"מ קם דינא. ותדע דהא המסוכן ברשות היחיד והוציאו לרשות הרבים כשהוא ברשות היחיד ספיקו טמא וברה"ר ספיקו טהור עיין פ"ו דטהרות (משנה ו) ובשב שמעתתא שמעתתא ד' פ"ד וע"כ דשאני התם דלא הוי אלא ספק טומאה לא כן הכא דכבר הוחזק לטמא ברשות היחיד והוי ודאי טמא ועיין בשב שמעתתא (שמעתתא א' פט"ו) שכ' דבספק רשיות ל"א ספיקא טמא ועיין ברי"ט שהביא דהוא פלוגתא בירושלמי:
יד) ואגב אכתוב דבמנחת חינוך (מצוה רסג) נסתפק היכי דאחד נטמא בספק טומאה ברה"י ואח"כ נכנס למקדש. וכן אם כהן טימא עצמו בספק טומאה ברשות היחיד אי הוי כשאר אסורים עיי"ש ובמח"כ לא ראה דברי הירושלמי פסחים והביאו הרי"ט אלגאזי (דף ע) דאין נזיר מגלח על ספק טומאה ברשות היחיד ולפ"ז גם כהן אינו מצוה דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן מצוה עליו וה"נ בס"ט ברה"י אי נימא דאין הנזיר מגלח ה"נ כהן לא מצטוה ואכמ"ל:
טו) ודע דשמעתי בשם חכם אחד שמסתפק בהא דקיי"ל דס"ט ברה"ר טהור וברה"י טמא מהו אם הוציא ידו לרשות היחיד והוא עומד ברה"ר אם אזלינן בתר גופא או בתר ידו ע"כ. והנה כעין ס' הנ"ל מסתפק ג"כ הגאון רע"א לענין קנין ד' אמות אם הוא עומד ברשות הרבים סמוך לסימטא ד' אמות והמציאה היא בסימטא בתוך ד' אמותיו אם הוא קונה עיי"ש] ועיין בשבת (דף ג) ידו בתר גופא גריר עיי"ש:
אך עיין בנזיר (דף נז) דפריך והא הוי תלתי והוי ספק טומאה ברשות הרבים דטהור. ואמאי לא תי' דמיירי דעמדו ברשות היחיד והוא עומד ברה"ר ואפשר דהוא בכלל התי' ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם ואולם מהא דהקשו התוס' בחולין (דף ב ע"א) דעזרה רשות הרבים והוי ס' טומאה ברה"ר וכתבו דבודאי השוחט שהי' טמא עמד בחוץ לעזרה ומוכח דאזלינן בתר ידו ודו"ק:
טז) ואגב אכתוב דלמ"ש הרשב"א דנשים אפילו ג' לא חשיבו רשות הרבים ועיין בנוב"י מהדו"ת חיו"ד (סי' קכ). מיושב מה ששמעתי מקשים בהא דתי' התוס' בחולין ב' דמיירי בבמה דלא הוי רשות הרבים. דהא עכ"פ הוי תלתי הוא ואחרים רואין אותו. ולפי הנ"ל י"ל דמיירי בנשים דשוחטות או דאחרים רואין הוי נשים ואכמ"ל:
והנה הא דתירצו התוס' דאיירי בבמה לכאורה הא הוי דבר שאין בו דעת לשאול ואפילו ברה"י טהור אך למה דמבואר בפסחים (דף כ) מכדי האי מחט דבר שאינו בו דעת לשאול וכו' ומשני דהוי ספק טומאה הבא על ידי אדם ונשאלין עלי' עיי"ש הרי דבספק הבאה בידי אדם גם באין בו דעת לשאול טמא ברה"י וה"נ דכוותה ואכמ"ל:
יז) ועיין בנדה (דף טו) בעלה נכנס להיכל ומקטיר קטורת הא דנקט עבודה בהיכל דאף בהיכל דפורשין בשעת הקטרה ולא הוי רה"ר. ומצאתי זה בפני ארי' אולם הא דפריך ותיפוק לי' דהוי נוגע במעל"ע שבנדה לשון זה קשה להולמו והכי הו"ל למיפרך אמאי דאמאי נכנס להיכל הא נוגע במעל"ע שבנדה ויתכן דלכאורה הא טומאה הותרה בצבור ואך טומאה היוצאה מגופה לא הותרה עיין בכורות (דף לג). ולמה דאמרינן בזבחים (דף לב ע"א) טמאי מתים ונעשה זבים הואיל ואישתרי אישתרי עיי"ש ולזה פריך הא הוי נוגע במעת לעת שבנדה והוא טומאת מגע דאישתרי בצבור ואח"כ נהי דטמא משום בועל נדה שוב נימא הואיל ואישתרי אישתרי ומשני הוא דאמר כשמאי והא דפריך ת"ל דהוי בעל קרי היינו למה שכתב הנודע ביהודה דכל היכי דאיכא טומאה בלא"ה לקדשים לא גזרו טומאת מעת לעת עיי"ש מהדו"ת חיו"ד (סי' מו) וא"כ דהכא בלא"ה טמא משום בעל קרי ליכא טומאת מעת לעת ולמאי צריך לומר דסבר כשמאי ומשני בשלא גמר ביאתו ופשוט:
יח) ובתשובות הגאון ר"ע איגר הנדפס מחדש (סי' קח) הקשה לו חכם אחד לשי' הר"ש שבשיטה מקובצת ב"מ (דף ז) דבמעשר דרחמנא אמר עשירי ודאי ולא עשירי ס' לא מהני אפילו רובא דרוב לא יצא מגדר ס' רק שהתורה התירה או אסרה ס' זה ולהכי במעשר דבפי' גלתה התורה דלא ספק ה"נ רובא לא מהני עיי"ש. וא"כ ה"נ לענין ס' ברשות הרבים דהתורה אמרה דברה"ר טהור ה"נ ברוב יהי' טהור. והרי מבואר בתוספתא דטהרות פ' דט' שרצים וצפרדע א' ופירש אחד מהם דהולכין אחר הרוב וטמא והא ס"ט ברה"ר גזירת הכתוב דהוי טהור וה"ה רובא יהי' טהור וכמו במעשר ועיי"ש שתי' לו הגאון ז"ל למ"ש התוס' חולין (דף פה) דלא ילפינן מסוטה אלא בפלגא ופלגא ולא היכי דאיכא רוב. וגם הא בתוספתא מיירי בדבר שיש בו דעת לשאול וא"כ ליכא לטהר מרב גידל ורק מסוטה ובדאיכא רוב לא ילפי' לה מסוטה ומש"ה טמא ועיי"ש שמסיים דלפ"ז ברשות היחיד כה"ג היכי דאיכא רובא לטהר כגון דאיכא ט' צפרדעים ושרץ אחד והוא דבר שיש בו דעת לשאול מ"מ טמא ולא אזלינן בתר רובא דנהי דמסוטה ליכא למילף רק פלגא ופלגא ולא באיכא רובא מ"מ מטמאין מדר"ג כיון שיש בו דעת לשאול והוי בכלל כל טהור יאכל בשר טהור ודאי ולא ספק יעיי"ש: ויש לתמוה מדברי הירושלמי סוף פרק קמא דכתובות (הלכה ד) דט' צפרדעים ושרץ אחד ופירש ונגע ברה"י ספיקו טמא [ומשום דכל קבוע כמחצה על מחצה וכש"ס דילן בכתובות (דף טו)] פירש לרשות הרבים טהור חזר לרשות היחיד טמא ובנמצא הלך אחר הרוב וכן בט' שרצים וצפרדע אחד ברה"ר טהור ובנמצא הלך אחר הרוב הרי דאזלינן בתר רוב לטהר ברה"י ג"כ:
אמנם יש לקיים סברת הגאון הנ"ל ועפ"י פלוגתא דר"ש ורבנן בטהרות פ"ו המסוכן ברה"י והוציאו לרשות הרבים וחזר והוציאו לרשות היחיד כשהוא ברשות הרבים ספיקו טהור וכשהוא ברשות היחיד ספיקו טמא ר"ש אמר רה"ר מפסקת יעיי"ש וביאר בשב שמעתתא (שמעתתא ד' פ"ד) דטעם פלוגתייהו דר"ש דסובר דכל ס' טומאה ברשות היחיד אינו אלא ספק וכמ"ש רש"י ריש נדה וא"כ כיון דרשות הרבים ודאי הוי שוב הודאי מכריע את הספק ולכן גם ברה"י טהור אבל רבנן לטעמייהו דגם ברשות היחיד ודאי וא"כ אין ודאי מכריע את הודאי עיי"ש:
ולפ"ז זה פירוש הירושלמי דכלפי מה שאמר תחילה דאם פירש ונגע ברה"י טמא. ואם אח"כ פי' לרשות הרבים טהור ואם חזר אח"כ לרה"י טמא דזה הוי בדומה ממש להך דטהרות הנ"ל והיינו דאין הודאי מכריע את הודאי ע"ז אמר דבנמצא הלך אחר הרוב. והיינו דבנמצא ברשות הרבים ואח"כ חזר לרשות היחיד אף ברשות היחיד טהור והיינו כיון דאיכא רוב וא"כ לא ילפינן מסוטה ורק דמ"מ טמא מדרב גידל וכיון דרק מדרב גידל לא הוי אלא ספק. וכיון דכבר הי' ברה"ר גם כשחזר ופי' לרה"י טהור. דהודאי מכריע את הספק. ולעולם היכי דנמצא ברה"י ולא פי' לרה"ר גם בדאיכא רוב טמא מספק וכדברי הגאון הנ"ל:
יט) דעת הרמב"ם דבלאו דלא תוציא מן הבשר וגו' עובר בכזית. וגם אינו עובר רק בליל ט"ו. ובמנחת חינוך (מצוה טו) כ' דלא ידע מאין הוציא הרמב"ם דהשיעור בכזית דהא מבואר בפסחים (דף פה) דאינו חייב עד שיניח דהוצאה כתיב בי' כשבת א"כ י"ל דבעי כגרוגרת כמו לענין הוצאת שבת וגם מנ"ל דדווקא בליל ט"ו ולא קודם לכן עיי"ש:
ובאמת מקורו טהור מתוספתא פ"ג דמכות דאיתא שם המוציא כזית בשר מחבורה לחבורה בשעת אכילה חייב עיי"ש ומבואר מזה דדווקא בליל ט"ו שהיא שעת אכילה וגם כי שיעורי' בכזית. ובדרך פלפול י"ל דמוכח דאפי' בכזית עובר דהא לענין יוצא פשיטא דמיפסל אפילו אין בו רק כזית מבשר בשדה טריפה. וגדולה מזו דעת הצל"ח דאפילו לענין עקירה בלא הנחה דאינו חייב משום לאו דלא תוציא מ"מ הבשר מיפסל עי"ש ולפ"ז הא מבואר בשבת (דף צא) זרק כזית לבית טמא מהו ועיי"ש כיון דמצטרף לענין טומאה ה"נ לענין שבת וכו' עיי"ש וא"כ ה"נ כיון דמיפסל משום יוצא לענין אכילה חייב נמי משום יוצא ואכמ"ל:
כ) במשנה דפסחים (דף עא) שחטו ונמצא בעל מום חייב. והטעם ע"כ כמ"ש רש"י שם דלא הוי אנוס דהו"ל לבקורי יעיי"ש:
וקשה לי דא"כ דמירי דלא ביקרו מה ארי' שנמצא בעל מום אפי' נמצא תם נמי דהא פסח טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה וכמבואר שם (דף צו ע"ב) וכן היא בסוכה (דף מב ע"א) דהשוחט את התמיד שאינו מבוקר כהלכתו בשבת חייב חטאת. ומבואר שם בתוספות דאפילו נמצא תם. וא"כ ה"נ בפסח כנ"ל: ונראה דע"כ מזה ראי' דמתניתין מיירי בפסח שני דאינו טעון ביקור ולכך דווקא אם נמצא בעל מום משא"כ בנמצא תם וז"פ:
ומיושב בזה מה שהקשו התוס' בפסחים (דף עג) ד"ה שחטו בהא דשחטו ונודע שמתו הבעלים או שנטמאו פטור. ואמאי הא לא עשה מצוה ואנן קיי"ל כרבי יהושע דטעה בד"מ ולא עשה מצוה חייב ומה שתי' התוס' שם דכל אלו הם דברי ר"מ לא יספיק להרמב"ם שהביא בפ"ב מה' שגגות (הלכה ט) להמשנה כצורתה. והרי הוא ז"ל פסק כר"י דטעה בד"מ ולא עשה מצוה חייב: אך נראה דהלחם משנה שם רצה לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל דלהכי פטור דהוי כמו שוחט אחרים לשם פסח דכשר להרמב"ם עצמו יעיי"ש:
אולם גם זה יספיק דהא נשחט אחר תמיד של בין הערבים. וקיי"ל דלא יאוחר דבר לתמיד של בין הערבים זולת פסח שנאמר בו בערב ובין הערבים וא"כ קשה דלא עשה מצוה דהא שחטו אחר התמיד אם אינו פסח:
אמנם אם נימא דמיירי בפסח שני מיושב קו' התוס' אליבא דכ"ע. דהא מבואר בתוס' יומא (דף כט) דפסח שני נשחט קודם התמיד יעיי"ש. וא"כ שפיר הוי טעה בד"מ ועשה מצוה וכמו אחרים לשם פסח דכשר ומיושב קו' התוס' לנכון ודוק:
מה דמבואר דשחטו ונמצא טריפה בסתר נמי פטור בודאי יקשה דהא בכה"ג לא עשה מצוה ואמאי פטור:
ונראה דגם זה לק"מ לפמ"ש הריטב"א בחדושיו ליבמות (דף לד) בהא דפריך והרי תרומה דאינו זמנו בהול ותנן הי' אוכל בתרומה ונודע לו שהוא בן גרושה או בן חליצה וכו' רבי יהושע פוטר. והקשה הריטב"א דלמא מטעם אונס פטור ותי' הריטב"א מדקתני ונודע לו שהוא ב"ג וב"ח וכו' ולא קתני ונמצא ע"כ דמיירי שיצא עליו קול שהוא בן גרושה ובן חליצה וזה דקתני ונודע וכו' עיי"ש:
ולפ"ז הכא דקתני ונודע שמתו הבעלים וע"כ דאיירי נמי שיצא קול שמתו ע"כ לא הוי אונס משא"כ בשחטו ונמצא טריפה דקתני ונמצא שפיר הוי אונס ופטור מטעם אונס:
אך לכאורה דברי הריטב"א תמוהים דאם מיירי שיצא עליו קול שהוא בן גרושה ובן חליצה אמאי יהי' עבודתו כשרה:
וכן משמע בתוס' כתובות (דף כג) שהקשו הא גבי שבוי' נמי הוי איסור סקילה אם משמש בנה ע"ג המזבח בשבת יעיי"ש. ותמהו האחרונים הא קיי"ל בלא נודע שהורצה. ולפי הנ"ל יובן דבריהם הא כתבו התוס' דמיירי שיצא עלי' קול שיש עדים ובכה"ג חשוב נודע הרי דביצא עלי' קול אין עבודתו כשרה וא"כ בנודע שהוא בן גרושה ובין חליצה אמאי יהי' עבודתו כשרה הא עלי' יצא קול מקודם. ובכה"ג חשוב כנודע מקודם כנ"ל. ובזה נדחים דברי המשכנות יעקב בדברי רש"י כתובות (דף כז) דמש"ה הוי חזקה אף דבא מכח עדים משום דעד השתא הוי ודאי כשר עיי"ש ולפי הנ"ל הא. מיירי שיצא עלי' קול שהוא בן גרושה לא שייך לומר כן ואכמ"ל:
ובעיקר הקושיא משחטו ונמצא טריפה דפטור אף דלא עשה מצוה. די"ל דפטור מטעם מתעסק וכמ"ש התוס' בשבת (דף עב) דכסבור תלוש ונמצא מחובר פטור דחשוב מתעסק וה"נ י"ל בשחטו ונמצא טריפה דכסבור כשר ונמצא טריפה. הוי מתעסק ופטור מקרבן:
ובזה ניחא מה שפירש"י השוחט שלא לשמו דכסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו. ולא פי' דכסבור שהיא תמיד וכבר עמד ע"ז הצל"ח אך לפי הנ"ל אתי שפיר דזה הוי מתעסק ועיין בתוס' (דף עג) שכתבו דתנא דידן סובר דמתעסק חייב ואכמ"ל:
כא) בירושלמי פ' תמיד נשחט (הלכה ג) יכול אם קדם הפסח לתמיד לא יאוחר התמיד ח"ל תעשה ריבה ומבואר מזה דענין העבירה הוא במה שאיחר המוקדם דהיינו התמיד ולכן סלקא דעתן דלא יעשה התמיד שלא יעבור באיחור וצריך קרא וקשה מהא דאיתא שם בסמוך מתניתא אמרה פסח עצמו כשר אין תימר פסול כמי שלא קדמו יעו"ש הרי דהאיסור הוא גם מה שהקדים הפסח דאי לא כן היכי ס"ד שיפסול הפסח הא בו לא עשה שום איסור ורק בתמיד עשה איסור במה שאיחרו מן הפסח:
אמנם יש ליישב דהנה הדבר ברור דבפסח ותמיד אם הקריב שניהם כאחד ג"כ אסור וכמבואר להדי' בירושלמי שם (הלכה א) דפריך ויקריבו שניהם כאחד א"ר ייסה כבש שני ואין פסח שני יעי"ש ובמנ"ח האריך וכתב דלא מצינו בשום מקום דהתורה הקפידה שהפסח יהי' מאוחר מן התמיד רק שהזמן של פסח מתחיל אחר זמן התמיד ואם עברו ולא הביאו את התמיד אז יכול להיות שהפסח קודם אי לאו משום דתמיד הוא תדיר עייש"ה ובמחכת"ה לא ראה דברי הירושלמי דמפורש דהקפידא הוא דתמיד יהי' קודם הפסח דוקא ואפילו בבת אחת אסור כנ"ל וא"כ כיון דבת אחת אסור שפיר י"ל דהעבירה בשניהם שלא יוקדם המאוחר ושלא יאחר המוקדם ולכך צריך קרא דתמיד שאוחר לפסח כשר והוי ס"ד ג"כ שהפסח יהי' נאסר במה שהקדימו לתמיד וכנ"ל:
ואגב אכתוב דבירושלמי תרומות (פו) איתא הלעוס כבלוע אף בשבת כן אף ביוה"כ כן אף בפסח כן ונראה הכוונה דקיי"ל בפסחים (דף פה ע"ב) המוציא בשר הפסח מחבורה אינו חייב עד שינוח דהוצאה כתיב בה כשבת עיי"ש וא"כ הלעוס כבליע והוי כמו שהניח וכמו דחשוב הנחה לענין שבת עי' כריתות (י"ד ע"א) ודוק:
כב) כתב הר"ח הובא ברבינו בחיי פ' בא] דבמדבר לא הי' מקדשין עפ"י הראי' אלא עפ"י החשבון כי לא ראו חמה ולבנה כי הענן כיסה אותם יעיי"ש וביערות דבש ח"ב מה שהאריך והביא ראיות לזה יעיי"ש היטב: ולפענ"ד להביא ראי' ג"כ. מהא דפירש"י עה"ת פ' על הקרא דויעשו את הפסח וגו' דבגנותן של ישראל הכתוב מדבר דכל הזמן שהי' במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד יעיי"ש:
ובתוס' קדושין (דף לז ע"ב) ד"ה הואיל האריכו לתמוה דלמה באמת לא הקריבו אלא פסח א' במדבר ואי משום דלאו מלו הא מילת זכריו אינו מעכב כיון דאנוסים היו עיי"ש:
ולפי דברי הר"ח הנז' אמנם מיושב היטב. והיינו למה דאמרינן במכילתא עה"פ ויקרא משה לכל זקני ישראל. מלמד שעשאן בית דין ופי' המפורשים שעשאן בית דין לקדש החודש. הרי דלהקרבת הפסח הי' צריך קידוש חודש עפ"י הראי' וכמו דאמר שם החודש זה לכם כזה ראה וקדש. [ולדעת הרמב"ן קאי ושמרת את החקה הזאת על מצות עיבור השנה] והקדים להם מצות קידוש החודש וא"כ במדבר דלא הי' אפשר לקדש על פי הראי' לא הקריבו הפסח רק בשנה השנית עפ"י הדיבור כנ"ל:
אך תמי' לי מתוספתא ערוכה פ"א דר"ה וכן אתה מוצא בעומר של מן אם בא בזמנו מיד הוא כלה ואם לאו מתעכב הוא לשלשה ימים והיינו ע"כ דבערב ר"ה הי' יורד על יום ל' ואם בא עדים ביום שלשים הוא כלה דחם השמש ונמס ואם לאו מתעכב היא עד יום ל"א והיינו שלשה ימים כ"ט ול' ול"א. עיי"ש הרי בהדיא דהי' מקדשין עפ"י הראי'. דהרי במדבר הי' המן. ואם באו עדים שראו את החודש מיד כלה. הרי דגם במדבר מקדשין עפ"י הראי' ודלא כהר"ח הנ"ל:
ומדברי התוספתא הנז' מוכח דלא הי' יורד מן ביו"ט כמו בשבת דירד בערב שבת על שבת ה"נ בערב יו"ט על יו"ט. וצ"ע על התוס' ריש ביצה שפלפלו בזה ולא הביאו תוספתא הנז':
אמנם נראה דאדרבא דמזה ראי' להיפוך דהי' יורד מן ביו"ט דאי לא כן קשה אמאי לא אמר דפעמים דהי' יורד על ד' ימים והיינו אם חל שבת אחר יו"ט. אך אם נימא דמן ירד ביו"ט ניחא. דע"כ הא דאמר דמתעכב לשלשה ימים היינו כשחל יו"ט של ר"ה להיות ביום ו' וא"כ בודאי הי' המן ירד ביום ה' לצורך שבת. דהא מבואר בתוספות שם דאפילו אם נימא דירד מן ביו"ט מ"מ ביו"ט על שבת ודאי לא ירד דאין יו"ט מכין לשבת. ושפיר קאמר דמתעכב שלשה ימים יום ה' ויום ו'. ויום ש"ק. ואם באו בזמנו מיד הוא כלה היינו אם באו עדים ביום ה' אז מיד הוא כלה דהא למחר חול והיום הוא יו"ט וביו"ט יורד ולמחר ביום ו' ירד על שבת ופשוט: והנה יש לומר דלרבה דס"ל מוקצה דאורייתא וה"ה נולד אף אם הי' יורד ביו"ט לא הי' רשאין לאוכלו וכמו דפריך בעירובין (דף מו) על גשמים דהוי נולד ולכן לא הי' יורד מן ביו"ט לרבה משא"כ לדידן דלית לן מוקצה דאורייתא י"ל דהי' יורד מן ביו"ט ומיושב קו' התוס' ודו"ק: כג) במכילתא פ' בא על הפסוק החודש הזה לכם והלא לא הי' מדבר עמו אלא ביום אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו והראהו עם חשכה עיי"ש: הנה מזה מוכח כשיטת הרמב"ם דאם ראו את החודש ביום כ"ט סמוך לשקיעת החמה יכולים לקדש את החודש. גם מוכח מכאן דעד הרואה נעשה דיין [ובמדרש רבה אני ואתם נקדש את החודש] דהא לא הי' קבלת עדות: ויש לעיין בהא דר"ה (דף כה) סד"א הואיל ותנן ואם הי' מומחא לרבים דן אפילו יחידי וכו' אין לך מומחא לרבים יותר ממשה רבינו כו' הא אפילו אם נימא דמומחא לרבים יכול לקבל עדות החודש. אבל עד הרואה דנעשה דיין פשיטא דבעינן שלשה דע"א אינו נאמן לקידוש החודש וכ"כ האחרונים בחו"מ (סי' ג) דגם הודאה בפני יחיד מומחא לא מהני וא"כ פשיטא דהי' צריך להיות אהרן בהדי' וצ"ע:
כד) בעירוכין (דף לב ע"ב) ורמינהו אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי וכי אלו בלבד היו וכו' שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום אלא כל שתעלה לך בידך מסורת מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל מצות הללו נוהגת בה מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ופירש"י ז"ל בד"ה וקידשים מפרש במס' שבועות (דף טז) דמקדשי לה בשתי תודות ובשיר וב"ד מהלכין ושתי תודות אחריהן ע"כ. וראיתי להטורי אבן במגילה (דף י' ע"א) בד"ה מצאו אלו וקדשו וז"ל בפ"ט דעירוכין פירש"י ז"ל דמקדשי לה בשתי תודות ובשיר וב"ד מהלכין י"ב תודות אחריהן וכו' ותימה לי הא התם מקדושה דירושלים איירי שתהא קדושה לאכילת קדשים קלים ומעשר שני אבל לענין קדושת ערי חומה אינו צריך הא ועוד שאין ענין תודה לקדושת ערי חומה שהרי אמרינן התם בשבועות (טו ע"א) אין עזרה מקודשת אלא בשיורי מנחה מאי טעמא כירושלים מה ירושלים דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל אף עזרה וכו' וכיון דטעמא משום הכי הוא בשאר ערי חומה לא שייך האי טעמא דהא תודה אינה נאכלת בהן ואדרבה בביאתה לתוכן נפסלת ביוצא כיון שיצא חוץ לירושלים ובפ"ב דשבועות כתב רש"י לא פירש לי במה מקדשין ערי ארץ ישראל ול"נ דקדושת ערי א"י הי' בפה מפי ב"ד וכו' עיי"ש שהאריך ולפע"ד יש ליישב דברי רש"י ז"ל דהנה המבי"ט בספר קרית ספר כתב (בפ"ז מהלכות בית הבחירה) דעירות המוקפות חומה בדין הוא שיאכלו בה קדשים קלים כיון דהוי כמתנה ישראל שמשלחין מתוכן מצורעים כדאיתא בפ"א דכלים אלא דאי אפשר דאיכא הפסק בינם לירושלים א"כ יהי' נפסלים ביוצא אבל אי הי' סמוכות הי' אוכלים יעו"ש ולפי דבריו יומצא דלחמי תודה נאכלין בעירות המוקפות חומה דהא מבואר במנחות (דף ע"ח ע"ב) דהשוחט תודה לפנים ולחמה חוץ לחומת העזרה קדיש הלחם לרבי יוחנן דלא בעינן על בסמוך והא דהשוחט התודה לפנים ולחמה חוץ לחומה פסול היינו חוץ לחומת בית פאגי ועי' פסחים (סג ע"ב) ולפי"ז עם הי' הלחם בעירות המוקפות חומה דנאכלות שם קדשים קלים שפיר מקדש הלחם וכבר העירני בזה ידידי הרב סוע"ה עדיו לגאון כמוה"ר מנחם זעמבע שיחי' מפראגא. ולפי זה מיושב היטב דברי רש"י ז"ל דשפיר עירות המוקפות חומה מתקדשת בלחמי תודה דהוי דבר הנאכל בה דשפיר באמת תודה נאכל בה ואם יצא נפסל ודו"ק: א) והנה מו"ח הגנ"י תמה מאוד על הרב קרית ספר דמחלק בין מעשר שני דבעי ירושלים לקדשים קלים דנאכלין גם במוקפות חומה ממקרא מפורש בפרשת ראה דכתוב כמה פסוקים ואכלתם לפני ד' אלוהיכם על זבחיכם כמו שכתוב על מעשר שני שאינו נאכל רק בירושלים ומה חילוק ביניהם. וכבר כתבתי בזה איזה טעמים:
עוד כתב מו"ח הגנ"י וז"ל:
מעיין המטלטל הי' לשתי' לכל העם ויעוין תוספתא סוכה שהוא נעשה נחלים כו' ונהר גדול ולפי מה שכתב הר"ח דהענן הי' למעלה על המחנה לא היו נוטפין כלל. ודע מחמדי הנה מפשטיות הכתובים ובספרי בהעלותך מוכח דהענן הי' עליהם מלמעלה רק בעת נסיעתם מהמחנה אבל בחנייתם הי' הענן קפול על המשכן ויעוי' ילקוט פקודי בשם ברייתא דמלאכת המשכן: מאיר שמחה כהן עכ"ל. [הנה מצאנו בענינים אלו מכתב מר חמיו הגאון האדיר בעל אור שמח]: