אור ברסלב

שות זכר ישעיהו· רבי זכריה ישעיה יאללעש ממינסק

סימן לט

סימן לח

קידושין דף ע"ח כדתני' יכיר יכירנו לאחרים וכו'. לרבנן יכיר למה לי כשצריך הכירא למאי הלכתא לתת לו פי שנים. פשיטא ל"ל קרא מיגו דאי בעי מיתבי' לי' במתנה. בנכסים שנפלו לו לאחר מכן. ולר"מ דאדם מקנה דבר שלב"ל יכיר למה לי שנפלו לו כשהוא גוסס. פי' רש"י ולהכי נקיט כשהוא גוסס ולא נקיט לאחר מיתה דהנהו אפי' בתורת בכורה לא מהני לי' דבורי' דאין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק עכ"ל רש"י. ויש לי בסוגיא זו איזה הערות מושכלות בפלפול יפה לענ"ד:

קושיא :

א הנה בפרק יש נוחלין במשנה דבנות צלפחד (דף קט"ז) בביאור הרשב"ם שהבי' תוספתא דמס' בכורות כתב וז"ל הלכך ראובן הבא לירש מכח יעקב בנכסי יצחק לא יטול אלא חלק פשיטותו של אביו. ואם הי' אביו בכור אף הוא נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו וכו' שהבן במקום אב עומד. עומד בין לחלק בכורה וכו'. וה"נ תניא בגמ' ירושלמית נאמר משפט לענין כפילא ונאמר משפט לענין פשוט. מה לענין פשוט וכו' אף לענין כפילא אתה רואה את הבן כאלו קיים ליטול כפילת אביו עכ"ל. מבואר לכאורה בדבריו שאם הי' ראובן בכור יעקב ויעקב בכור יצחק אז נוטל ראובן בין אחיו פי שנים אף בנכסי אבי אביו כי גדול כחו של בכור בן בכור לענין זה.

ומעתה יקשה בנ"ד לענין יכיר לימא הש"ס בפשיטות דנ"מ כה"ג כגון שהוא עצמו בכור והוא אומר על בן בין הבנים שהוא בכור ורוצה לאלומי כחו גם בירושת אבי אביו דבמתנה א"א למיתב בנכסים שיפלו לאחר מותו. אבל בתורת בכור יקח פי שנים אף בנכסי אבי אביו הואיל שהוא בכור בן בכור: ואמנם באמת הך דינא הוא זר מאד. דהואיל שהוא בכור בן בכור יקח פי שנים אף בנכסי אבי אביו אע"פ שהוא ראוי. הגם כי נראה מהמפרש בעל פני משה בירושלמי שם שביאר כך. אבל באין ספק שהכוונה הוא רק אשר יעקב הבכור שמת הוא יקח פי שנים נגד אחיו ולא הורע כחו אע"פ שמת. דלא גרע הכח אצל ראוי רק בבחינת היורש אבל לא בבחינת המוריש. אבל בני יעקב זה נגד זה הם חולקין בשוה בנכסי יצחק ואין הבכור נוטל פי שנים הואיל שהוא ראוי. כך הוא בלי ספק הדין הישר. ולא הי' אצלי ספק כלל. אלא שראיתי להנימוקי יוסף במשנה שם שביאר להדיא כמו שכתבתי. כדי להוציא מלב תלמיד טועה וז"ל:

ומעתה אפי' הוא בכור בן בכור אינו נוטל פי שנים כשבא לחלוק הירושה עם אחיו (צ"ל איפכא: עם אחיו הירושה) הבאה להם מאבי אביהם וכו'. וכן דעת הר"י בן מיגש אעפ"י שלא כתב בן בה"ג ז"ל עכ"ל הרי שהבה"ג מפרש הענין כמ"ש מקודם. וא"כ לדידי' תקשה קושייתי לימא הש"ס הכא דאיצטרך קרא בבכור בן בכור לגבי נכסי אבי אביו שנפלו לאחר מיתת אביו וכמ"ש. ואמנם איני כדאי להאריך בשיטת דין כזה שהוא זר מעיקרא. ואין ספק אשר איזה תלמיד טועה כתבו כאשר קבלנו מרבותינו שכך אירע לבעל הלכות בהיותו סגי נהור. וע"כ מצאנו בו הרבה דברים מוקשים. כגון מה שהביאו התוס' בר"ה (דף יו"ד) דפירות שנה רביעית בתר דפריק להו אסורין עד דנפק ועייל שנה החמישית (ועי' מ"ש על זה הרמב"ם ה' מ"א פ"ו הי"ח). והרא"ש פרק כיצד מברכין (סי' כ"ז) כתב בשם בעל ה"ג שאין לברך אחר כוס בהמ"ז על הגפן: ועוד כדומה:

(קו' ותירוץ):

ב ונחזור לענינינו. והנה לכאורה יש להקשות בסוגיא דילן מהא ששנינו בפ' מעשר בהמה (דף נ"ו) האחין השותפין שחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה וכו'. פי' רש"י שיש הבדל בין אחין ובין שותפין דעלמא. דאחין שירשו קודם שעשו החלוקה הם חייבין במעש"ב דחזינן כאלו אביהם קיים משא"כ שותפין פטורין דהוי כמו לקוח (עיי"ש באריכות והרמב"ם משוה אתין לשותפין ועי' בלח"מ שם). ולפ"ז נימא הכא שפיר דבעינן דצריך הכירא לענין שיהי' החלק בכורה בתורת ירושה. דאז יהיה אח"כ היורשין חייבין במעש"ב משא"כ כשיתן לו בתורת מתנה החלק בכורה הרי האח ההוא ג"כ כמו שותף בתוכם. שהרי הוא בא בתור מקבל מתנה על חלק הכפל הלז. וע"כ יהיו פטורין ממעש"ב. וא"כ הרי איכא נ"מ רבתא. כן יש להקשות לכאורה (ובמק"א ישבתי בדרך פלפול לשיטתי דכהנים פטורים ממעש"ב ולעיל דף ס"ח מוקי הש"ס להנך קראי דכי תהיינה וגו' בכהן גדול. וא"כ ליכא למימר דנ"מ לענין מעש"ב). אמנם באמת הא לא קשה מידי דמה בכך שיש נ"מ בין מתנה וירושה לענין מעשר בהמה. סוף סוף הרי יש לו מיגו בגוף הענין דאי בעי ליתבי' ליה במתנה. וא"כ יהי' נאמן ג"כ להכירו לבכור במיגו זו ול"ל קרא ואע"ג דהי' פטור ממעש"ב במתנה. מאי איכפת לי' להאב בזה. והואיל דבגוף נתינת הנכסים נאמן במיגו ממילא יהי' הדין גם לענין מעש"ב כמו ירושה. וזה ברור ולא קשה מידי:

קושיא :

ג אך הא קשיא לי. ששנינו במשנה (בב"ק דף ק"ח) האומר לבנו קונם אי אתה נהנה משלי אם מת יירשנו. וא"כ שפיר מצינו למימר דבעינן קרא בכה"ג היכא שהאב הדיר את הבכור בהנאה דאעפ"כ מותר לירשו. דהשתא אי משום מכיר יוכל לומר זה בני בכור הרי זה נוטל פי שנים. ואי בתורת מיגו דאי בעי יתן לו במתנה. הרי בכה"ג אינו נאמן דבמתנה לא יוכל ליתן לו לפי שהדירו הנאה. ולכאורה יש לומר דהואיל שהדירו הנאה אזי הא גופא אסור לו להאב להעיד עליו שהוא בכור דנמצא מהנה אותו. ואעפ"י דאמרינן בתוספתא (יו"ד רכ"א סעיף ד') דיכול המדיר הנאה להעיד להמודר כל מיני עדיות. הנה שאני התם דכיון שיודע לו עדות מחוייב הוא להעיד.

משא"כ הכא הרי פשיטא דאע"ג שיש רשות להאב להכירו לבכור מ"מ אינו מחוייב בדבר ורשאי לשתוק וא"כ יהי' לו אסור להעיד. כן י"ל לכאורה. אבל הא בודאי ליתא דפשיטא דבכ"מ רשאי להעיד אף כשלא מוטל עליו הואיל דמה שמגלה האמת הידוע לו לא חשיב מהנה. ועיי"ש בש"ך דמפרש ג"כ דלאו משום החיוב מותר להעיד. וא"כ ה"נ פשיטא דהאב רשאי להכירו והדק"ל: ונראה לענ"ד דבכה"ג שהאב הדירו בהנאה בחייו כיון שהבן לא מצי לקנות בנכסי אביו רק משעה שמת וקודם לכן הם לגבי' כמאן דליתניהו משום שנאסרו עליו בהנאה. הנה מסתברא דנכסי האב הללו יהיו נקראים אצלו כמו ראוי ולא כמוחזק. וע"כ אף משום טעמא דיכיר לא יטול הבכור פי שנים. כדאמרינן בעלמא אין הבכור נוטל פ"ש בראוי וכו'. ומצינו כה"ג בב"ק (דף מ"ב ע"ב) דכופר חשיב ראוי הואיל דבשעת מיתה משתלם ה"נ כה"ג כאן רק בשעת מיתה ניתרין הנכסים לגבי'. הגם דאיכא למדחי דהא סוף סוף הרי קרינן בזה אשר ימצא הואיל דלגבי המוריש הי' בעין בחייו. אעפ"כ מאן דאמר הכי לא משתבש והסברא מסייעתו הואיל שהיו הנכסים הללו על היורש אסורים בהנאה כמאן דקליין דמו. ועי' ר"פ הכותב בכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך וכו' ובמותך אינו יורשה. ומשמע אי לא כתב ובמותך אז יורש אותה. והרי להסברא שכתבתי להוי כמו ראוי דאין הבעל יורש בראוי. וה"נ הרי בחייה הנכסים אלו לגבי' כמאן דליתניהו. אך יש לחלק בין הכא להתם. דהתם הרי מ"מ רשות בידו ליהנות אף בחייה מנכסיה אלא שאין לו חיוב עליהם. משא"כ הכא שהנכסים אסורים עליו בהנאה והרי הם נגדו כאלו נשרפו כן נראה לי:

(קו' ותירוץ):

ד תו קשיא לי לכאורה מהא דאמרינן ספ"ד דנזיר האיש מגלח על נזירות אביו. ובעי רבא בכור מהו שיקח בזה פי שנים. ומסיק התם דהבכור נוטל פי שנים במעות סתומין אלו שהפריש אביהם לקרבנות נזירותו. והשתא קשה לימא הש"ס הכא דבעינן קרא כה"ג לענין שהיה הוא ובניו נזירים דמהימן ליטול הבכור פ"ש. דע"י מתנה לא מצי למיתב לי' דהא כל זמן שהוא חי הרי המעות הללו מופרשין לצורך תגלחותו ואין בם זכיה רק משעה שמת. וי"ל הואיל דהך דינא דהאיש מגלח על מעות אביו הוא רק הלכה מפי הקבלה כדאיתא התם לא שייך למוקמי קרא דאתי ללמד על כה"ג. ובדרך פלפול י"ל כעין מה שכתבתי לעיל. דהואיל דמוקמינן הך פרשתא בכה"ג לא מצי למימר דאיירי ג"כ בנזיר. עפ"י מה שכתבתי במק"א. דלכתחלה אין לו לכהן לידור נזירות הואיל דלא מצי למימר שיקיים מצות גילוח דהוי אצלו תרתי דסתרי מצד כהונה אסור לגדל פרע ומצד נזירות יהי' מחוייב לגדל פרע. ואעפ"י שמצינו בכ"מ כה"ג שהי' נזיר. היינו בדיעבד אבל למוקים קרא בכה"ג דאי עבר וכו' זהו הי' דוחק להש"ס. כדאמרינן בעלמא (יבמות דף ע"ח) דאי לא כתב קרא. ובהך מילתא דבכור נוטל פ"ש במעות נזירות יש עוד לדקדק להוי כמו ראוי ובמק"א יבואר זאת:

תוכן העניינים

שות זכר ישעיהו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה