שות זכר ישעיהו· רבי זכריה ישעיה יאללעש ממינסק
סימן לז
בישע אלהים. ער"ח מנחם אב חרדלית מינסק. כבוד ידידי איש בריתי הרב המופלג בתורה ויראה חכם עדיף. שמו הטוב נודף. קש"ת מוה' מעשיל הכהן.:
הגיעני אמריו הישרים אשר העיר על אלה גרגרים אחדים ששלחתי אליו לפום רהיטא. ומאד שמחתי כי מצאתי את לבבו הנבון נאמן לפני לדעת ולהבדיל מה בין פלפולים התלוים בשערה על אבקת חול מסברות וחדושי אחרונים.
ובין אלה החשובים אשר בהררי קדש יסודתם וגובה להם ויראה להם מאור פני ההלכה וסוגיות הש"ס מקרוב ומרחוק. ועליו ועל כיוצא בו אני אומר. מי זה עולה מן המדבר בר הלבב ותמים דעים. הן יקר הוא זה בימים האלה אך אחד מאלף. על כן כבד אכבדנו מאז גם עתה. והנני רושם פה למענו את העולה על דעתי החלושה להעיר שנית בד"ת האלה אשר נפל בינינו. וידעתי מאד כי למעיין כמותו אתן מקום לסלסל ולפלפל בם מחדש כסותר וכבונה. אבל הן הוא יודע זה דרכי מעת תש כחי בעוה"ר להיות אך כמעיר לבב חרוצים ולא עלי המלאכה לגמור. ובשגם עכשיו שאין בידי העתק ממה שכתב בתחלה:
א מה שרצה מע"ל לומר בסוגיא דרחס"ה דיוסי בן יועזר לא קאמר דמשקין בית מטבחיים דכן רק במקדש ממש אבל לא כשהן חוץ למקדש. הנה הוא דומה להא דשקיל וטרי הש"ס סוף עירובין (דף ק"ג) לענין לא גזרו שבות במקדש אי לא גזרי ג"כ במדינה לצורך מקדש וע"ש. ואמנם בשמן העשוי למנורה. בלא"ה הוא לעולם מקבל טומאה הואיל דאין לו קדושת הגוף עד שהוא נתון בנרות המנורה. וניחא בזה מאי דתקשי לכאורה על פרש"י תחלת הסוגיא שכתב דהך שמן דמתניתין דוקא שמן של תרומה הוא דאי שמן של מנחות וכו'. ואמאי לא נימא דילמא שמן של מנורה אלא ודאי דהוא לא נקרא קדש דאין לו קדושת הגוף וא"צ שריפה. ולכאורה קשיא לפי מאי דקאמר הש"ס במס' שבת (דף קמ"ה) דמשקה הבא לאיבוד לאו משקה הוא הואיל דעומד לשריפה א"כ שמן של מנורה היכא מקבל כלל טומאת משקין הרי הוא עומד לשריפה. אמנם בהא איכא למימר דזאת לא נקרא עומד לאיבוד מה שהוא מוכן להיות נר למאור בהיכל הקדש. ועכ"פ מצותו מחשבי. אבל אי קשיא הא קשיא במאי דקאמר ר' יוחנן פסחים (דל"ד ע"ב) ענבים שהקדישן ואח"כ דרכן טמאין ומוקי לה הש"ס בענבים של תרומה. והשתא תקשי הרי הך משקה אזלא לאיבוד דשמן שריפה הוא וא"כ לאו שם משקין עלייהו ובמאי איתכשרי וכדאמר הש"ס בשבת התם. אמנם איכא לתירוצא דאלא מאי נימא דלאו שם טומאה עלייהו וא"כ שוב א"צ לשורפם ומותרין ושוב הם ככל משקין דעלמא וא"כ אמאי לא יקבלו טומאה. והרי זה כמו חגורה תלויה דלאיזה צד שאנו נוטין נוכיח את ההפך ולכן מחמירינן דטמאין הן. ודו"ק שזהו פרפרת יפה ולכאורה ישיבני המשיב אמאי לא הקשיתי אסתם שמן שריפה ולמה דוקא על דינו של ר' יוחנן. אך ז"א דבשמן שריפה דעלמא הרי שם משקין עלייהו מכבר ומה שנעשה תרומה טמאה אח"כ אינו יוצא מכלל משקה משא"כ בהך דינא דר' יוחק שהוקדשו מקודם הרי תיכף משנעשה שמן נשלל ממנו שם משקה: ב ובדברי ר"י אלו איכא לכאורה להקשות קושיא אלימתא. דהיכא קאמר ר"י דהקדישן ואח"כ דרכן תרומה טמאה היא. אלמא דעכ"פ תרומה היא ואמאי הא אמרינן לעיל (דף ל"ג) במפריש חמץ תרומה אינו קדוש דאמרינן לו ולא לאורו. ופריך הש"ס א"כ הא דתנן אין תורמין תרומה טמאה וכו' ואם תרם תרומתו תרומה ואמאי נימא לו ולא לאורו ומשנינן התם דאית לי' שעת הכושר. ופרש"י קודם שקרא שם תרומה עלי' והכא בדלא הי' לו שעת הכושר וכגון דאחמיץ במחובר. וא"כ ה"נ ביין של ענבים אלו הרי ג"כ לא היה להו שעת הכושר דתיכף משנעשה יין שם תרומה טמאה עלייהו ואיכא לו ולא לאורו ואמאי להוי תרומה. וזהו קושיא חדתא:
ונ"ל לתרץ בדרך חידוד דהנה בש"ס דעירובין (דף מ"ה) אמרינן דמיא בעובי מיבלע בליעי ומש"ה לא הוי כבאין מחוץ לתחום. ופריך הש"ס כל שכן דהוי להו נולד וכו'. הרי מבואר בכל משקין דאי מיבלע בליעי חשבינן כאלו עכשיו נולדו ויצאו לעולם אבל אי מיפקד פקידי הרי הם כבר בעולם אלא שהם סגורין בכלי. והשתא ניחא דהנה הש"ס קאמר הכא על ר' יוחנן דאע"ג דבכ"מ אמרינן משקין מיפקיד היינו רק בחולין אבל משום מעלה דתרומה חשבינן כמיבלע בליעי נמצא דבעוד שלא נעשה תרומה הרי הם כאלו הם בעולם דמיפקד פקידי ודמיא לתבואה שנקצרה. וכל עיקר מאי דחשבינן להו כמיבלע בליעי הוא רק אחר שנעשה תרומה. ולכן שפיר חשבינן להו דהיתה להם שעת הכושר והילכך חייל עלייהו שם תרומה. וזהו כפתור ופרח לתלמיד שדעתו יפה לאחוז בסנסני הפלפול:
ג ובנידון הך דינא דראתה דם שלא בשעת וסתה אונס הוא ופטור מחטאת. הנה כד מעיינא בי' לפי שעה מסקינן כדמסיק תעלא מבי כרבא. ברם אף לפום ריהטא חדא פלפלא חריפתא הוסיף מאתים לפרי רוב הענוה ומאי דשמיט ואכל דין הניין לי'. וזאת היא. בפ"ק דיומא שנינו מפרישין כה"ג מביתו שבעת ימים וכו' ופריך הגמרא מביתו למה פירש וכו' שמא תמצא ספק נדה וכו' אבל בחד אחר מודי' לי' לרע"ק. אר"ז ש"מ בועל נדה אינו כנדה וכו' והא בעי הערב שמש וכו' עיי"ש כל הסוגיא בפנים. ואיכא למידק לכאורה דהא דל טומאה מהכא מ"מ יהא נפסל לעבודה מטעם אחר דכשיארע לו מכשול כזה בעיוה"כ הרי יתחייב חטאת ואז בעיוה"כ לא יוכל להביאו מטעם דאין ממעטין באכילת קדשים כדאי' בפ"ק דפסחים נבי לחמי תודה בע"פ (ומטעם זה נהיגי עלמא דלא אמרי מזמור לתודה בעיוה"כ. ובסידורו של הרב יעב"ץ חולק על מנהג זה ונמשך על ספרו מור וקציעה ואינו בידי לעיין). וה"נ הרי חטאת נאכל ליום ולילה ובלילה אסור לאכול משום יוה"כ. והואיל שלא יוכל להביא קרבנו יהיה בעצמו צריך כפרה ואיננו ראוי לכפר על העם דבעינן שיבוא זכאי ויכפר על חייב. והנה לכאורה מעיקרא דדינא פירכא דהרי חטאת של כהן המשוח אינו נאכל אלא כולו כליל (ספ"ק מה' שגגות) וא"כ שוב לא שייך בי' ממעט באכילתו ושפיר מובא גם בעיוה"כ. אמנם עדיין קשה דהרי הש"ס קאמר חיישינן שמא תמצא ספק נדה וא"כ יתחייב אשם תלוי וכל אשם אפי' של כה"ג נאכל וא"כ הדק"ל הרי לא יוכל להביאו בעיוה"כ. והנה מצינו לשנויי לפי מה שהביא החכ"צ בשם הרמב"ן דכל הנאכלין ליום ולילה עיקר מצות האכילה רק ביום א"כ מסתבר דלא נקרא בהכי ממעט באכילתו במה שלא יוכל לאכול בלילה. ולא דמיא ללחמי תודה בע"פ שאינן נאכלין רק עד חצות היום:
ובאמת קושיא זו לאו קושיא היא כמו שהיא דאכתי תמיהת הש"ס קיימת דיהא כה"ג מותר בביתו עד יום אחד לפני עיוה"כ דשפיר יוכל להביא חטאתו ואשמתו:
אך הא קשיא דמאי מועיל אי בועל נדה אינו כנדה וגם למסקנא דמפרישין לי' סמוך לשקיעת החמה דלכל הני אכתי עכ"פ טמא הוא עד עיוה"כ ועד בכלל. וא"כ אם יקרה לו מקרה לא טהור שנטמאת אשתו אחר שבא עליה הרי יצטרך להביא קרבנו לכפרה. וכל שבעת ימים בעוד טומאתו עליו לא יוכל להביא ונמצא שיהיה ביוה"כ מחוסר כפרה והדק"ל דלא יוכל מהאי טעמא לעבוד עבודת יוה"כ. ואע"ג דקיי"ל הערל והטמא משלחין קרבנותיהן הרי התוס' פירשו בפסחים (סב.) דהיינו דוקא בקרבנות שאינם טעונים סמיכה כגון בכור וכו' או עופות אבל לא חטאות ואשמות. ולכאורה היא קושיא חדתא:
ויש לתרץ בדרך מרווח. דהנה חזינן מסוגית הש"ס דעיקר החשש הוא רק שיהיה נכשל בספק טומאת נדה אבל לא באיסור ודאי. וכמ"ש התוס' ישנים דאותיום לא שכיח. וא"כ הרי ליכא אלא חיוב אשם תלוי ובחיוב אשם תלוי לא איכפת לן כלל כשלא יביא עד יוה"כ הואיל דקיי"ל חייבי אשם תלוי שעבר עליהם יוה"כ נפטרו מקרבנן הואיל דיוה"כ מכפר. ובפ"ק דשבועות (י"ג א') מבואר דכל היכא דיומא מכפר אפי' מקצת היום מכפר וכדמשני התם דאכל אומצא ונחנק תיכף שלא עבר עליו רגע מן היום וכדפרש"י. ולכן ה"נ בחייבי אשם תלוי נפטרו תיכף כאור היום ושפיר עביד הכה"ג עבודתו. ואמנם אי נימא דשלא בשעת וסתה אנוס הוא ומיפטר מקרבן בלא"ה לק"מ דמה"ט נמי מיפטר מאשם תלוי ואשת כה"ג עוד עדיפה דבודאי משמשת בשני עדים דלעולם היא מבנות ישראל העסוקים בטהרות וא"כ הרי הוא אנוס גמור אף לדעת הכסף משנה:
ובעיקר הקושיא (וכמדומה שהיא כבר נמצאת בס' נו"ב מ"ק) בש"ס דספ"ק דנדה בהא דבעא מיני' ר"א מר"ה אשה מהו שתבדוק א"ע כשיעור וסת לחייב בעלה קרבן חטאת וכו' א"כ לבו נוקפו. ויקשה היכא דמי אי שלא בשעת וסתה אנוס הוא כדאי' במס' שבועות בפ"ב ואי בשעת וסתה יפרוש ויפרוש ותע"ב. וזאת היא באמת קושיא גדולה. ומה שרצה מע"כ לתרץ דאיירי בשאין לה וסת. הא לאו מילתא היא דאכתי אנוס הוא דמאי הוי לי' למיעבד כיון דמן הדין מותר לדור עם אשה כה"ג. ולהרמב"ם דבאין לה וסת צריכה לבדוק א"ע קודם תשמיש ג"כ לא נוכל לאוקמי דאי כשבדקה אנוס הוא ואי כשלא בדקה פושע הוא ואיך שייך לבו נוקפו. ותדע מדלא מתרץ הכי הגמרא בשבועות שם דחייב אכניסה ומיירי כה"ג. וכמו כן תקשה על סברת הכס"מ (ומע"ל תמך תירוצו השני על זה] דלא מקרי אנוס אלא כשבדקה מקודם דא"כ הוי לי' להש"ס לתרץ הכי דאיירי לעולם בת"ח ושלא בשעת וסתה רק היא לא בדקה א"ע קודם דלאו כל בני נשי עסוקי בטהרות נינהו וסתם אשה אינה בודקת א"ע קודם וכדפשיט לי' רב יהודה לר' זירא. והנה מע"ל הרגיש בזה וחשב לתקן דלשון הי' משמש עם הטהורה משמע טהורה ודאי והיינו כגון שבדקה א"ע קודם. אבל לדידי אין הדבר מוכרע ועכ"פ לא יוכל המקשה להקשות מכח משמעות זו:
ונלע"ד לתרץ בדרך יפה. דהנה איכא למידק טובא בלשון האיבעיא אשה מהו שתבדוק א"ע כדי לחייב בעלה חטאת. מאי האי דקאמר דוקא כדי לחייב בעלה הא שניהם שוין באיסור ביאת נדה ועל שניהם מוטל להביא חטאת כשנכשלו וכמו ששנינו בהדיא נמצא על עד שלו טמאים וחייבין קרבן. וכ"כ הרמב"ם מפורש שניהם טמאים וחייבים קרבן. וכדי ליישב זאת הנה נאמר דקושיא חדא מתורצת בירך חבירתה. דבאמת הלא נימא דגם הוא יפטור מטעם דאנוס הוא וכקושיתנו. אכן בזה איכא לתרץ דלא קאמר הש"ס התם בשבועות אנוס הוא רק לפוטרו אכניסה הואיל דברשות נכנס אבל על הפרישה פשיטא התם דמחייב הואיל דהיא אמרה לו בשעת מעשה נטמאתי. ואמנם ה"ה מצינו למימר אף דהיא לא אמרה לו בשעת מעשה נטמאתי אעפ"כ מיחייב אפרישה דבזה לא שייך למימר אנוס הוא דהיה לה למידק דבלא"ה ע"כ איירי בהרגישה. אבל טעתה וסברה דהרגשת שמש הוא וכדמוקי לה הש"ס לקמן ר"פ הרואה כתם. אבל אי דייקית ומכוונת לבה יכולה היתה להבדיל בין הרגשת דם להרגשת שמש ולכן מסתבר דעל הפרישה לאו אנוס הוא רק שוגג:
וא"ש קושיא קמייתא ונתרץ דהאיבעי' הוא לחייב אותו חטאת על הפרישה אבל על הכניסה ה"נ דפטור דאנוס הוא. ובזה ניחא נמי קושיא שלי אמאי קאמר דוקא לחייב בעלה חטאת. דכיון דבאנו לדון רק על איסור הפרישה הנה בזה מסתבר שאין עליה חיוב חטאת רק עליו דהיא לא עבדה מעשה כלל במה שהוא היה אץ ברגלים חוטא. והכי מוכח בענין דאמרינן אי אכניסה תנינא אי אפרישה תנינא. אפרישה תנינא היה משמש וכו' חייב. אכניסה תנינא נמצא על שלו טמאין וחייבין קרבן. הרי מפורש דעל הפרישה תני החיוב רק על הבעל ועל הכניסה קתני וחייבין שניהם קרבן. וכן הרמב"ם בהלכותיו לימד אותנו שני דינים אלו זה אצל זה. נמצא על עד שלו שניהם חייבין קרבן. ואח"כ כתב מי שעבר ובעל וכו' חייב שתי חטאות. הרי מכל זה משמע דאין על האשה חיוב חטאת על הפרישה. והכי מיסתבר וא"ש הכל. ושווינהו הנך שמעתתא כגדי מסנקן ובא זה ולימד על זה:
אלא דעדיין צריכין אנו לתרץ פסקו של הרמב"ם אמאי סתם וכתב דבשלא בשעת וסתה אפילו מצא על עד שלו מיפטר מחטאת ואמאי נהי דאכניסה לא מיחייב דאנוס הוא מ"מ יתחייב אפרישה לפי שיטתי. אמנם י"ל דלמסקנת הש"ס שהשיב לו רב הונא לא תבדוק שלא יהי' לבו נוקפו. הרי כי חכמים התירו ולא הטילו שום מורא על ראשם ויתהלכו במישרים באין שמץ חשש. לכן כשלא הרגישה בשעת מעשה גם אפרישה אנוס הוא. וכל זה מיוסד על פי שיקול הדעת ואין להאריך:
ולא אכלה דברי עד אם אוסיף להתפלא על הכס"מ שכתב לחלק דבלא בדקה א"ע קודם ביאה לאו אנוס הוא וחייב קרבן דשמא כבר טמאה היתה. ואמאי הא סוף סוף עכ"פ ספק חיוב חטאת הוא דאימר נטמאה בשעת מעשה ואנוס הוא. ומאי הי' מועיל אילו היתה בודקת א"ע קודם. ודוחק לדמות זאת להא דתחילתו בפשיעה וסופו באונס דמחייבין גבי דיני שומרים וה"נ נימא כעין זה הכא אף אי נטמאה בשעת מעשה מ"מ חייב הואיל דפשע שלא בדקה א"ע קודם. הא לא מסתבר כלל דזה יהיה נקרא פושע דהרי בדין א"צ לבדוק קודם. ותו מאי ענין דיני ממונות לחיוב קרבן. הילכך לא ברירא לן שיטת הכס"מ בזה:
ד וכדי לסיים במה שעלה במצודתי היום הנה הוא זה:
במס' מכות (דף יוד) פריך הש"ס וקדש מערי מקלט הוא והכתיב וערי מבצר וגו' וקדש. ותניא ערי מקלט אין עושין אותן לא מכרכין גדולים וכו' וערי מבצר כרכים גדולים משמע. עיי"ש פרש"י. וקשיא לי למה לי' להגמרא להקשות ממשמעות בעלמא דנוהג שבעולם שערי מבצר גדולים הם תיפוק לי' דבלא"ה דעיירות המוקפות חומה אין ראוי לעשות אותם ערי מקלט. ואיכא מילתא בטעמא דהא בכל הגולין לשם נאמר ישב בה עד מות הכהן הגדול ואמרינן דאסור לצאת משם אפי' לשום דבר מצוה ואפי' להציל כלל ישראל כיואב בן צרויה אסור לו לצאת וא"כ כשהיא מוקפת חומה מה נעשה כשאחד מהגולין יצטרע דאסור לו למצורע שיכנוס בערי מוקפות חומה ועובר בעשה ונמצא שיהי' חמור גמל לצאת אינו רשאי משום העשה דישב בה ולהיות שם אינו רשאי משום מ"ע דשילוח מצורע. לכן מן הטעם הזה אין יכולין לעשות ערי מקלט מעירות המוקפות חומה. וזהו לדעתי דין חדש וטעמו ונימוקו עמו ודוחק לומר דאין רואין נגעו כלל. וכי האי גוונא קשה לי בהא דפסק הרמב"ם אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת (ה' עכו"ם פ"ד ה"ד) והראב"ד לא ידע מקור לזה. ובס' תולדות אדם מביא בשם הגאון ר"ז שהראה מקורו בספרי. ואולם קדמו בזה הגאון ר' חיים יונה סוף ס' עלה דיונה (וכנראה שמשם לקח המאסף הנ"ל מדלא הרגיש שאין זאת בספרי שלנו רק בספרי זוטא המובא בילקוט). ואני שואל כענין למה לן לחפש אחר מיעוטא דקרא הא בלא"ה מסתברא הדין הכי דהרי בהגולין לערי מקלט כתיב ישב בה וכו' ואסור לו לצאת משם עד מות הכה"ג. ומעתה אם נימא דיכולין להיות נעשין עיר הנדחת הרי כל יושבי' אפי' הצדיקים נגרשים משם והיה העיר חרם. והאיך יכולין אנו לקיים זה עם זה: