אור ברסלב

שות זכר ישעיהו· רבי זכריה ישעיה יאללעש ממינסק

סימן כט

סימן כח

בענין אשת חמיו:

הנה בבבלי דיבמות איתא בפשיטות דאשת חמיו וחורגין מותר. והתוס' והרא"ש הביאו בשם הירושלמי דגזרו מפני מראית עין באשת חמיו ובחורגין. והר"ת אפסדי' לסעודתי' באשת חמיו וכתבו ושמא אח"כ אסרוה אך בבבלי דסוטה פליג להדיא אחורגין דלא חיישינן למראית עין ע"כ. והאריך הגאון בעל נודע ביהודה במ"ק חלק אה"ע סי' כ"ו להראות כי גזירת הירושלמי היה קודם הבבלי ודלא כהתוס'. וא"כ מסתמא הלכה כבבלי אך כתב שלא רצה לדחות דברי התוס' מכל וכל רק המציא חלוקים להתירה.

ואני קורא על זה לא יאונה לצדיק וכו' דבמכ"ת בלי ספק כי מה שהתוס' כתבו ושמא אח"כ אסרוה לא כוונו לאותו ירושלמי שהביאו מקודם. רק לאיזה תקנת הגאונים אחר מסדרי הש"ס וכן פירש דבריהם הרש"ל ביש"ש במקומו (ובסמוך אכתוב לאיזה תקנה נתכוונו) וזה מבואר למעיין בפשיטות. וא"כ מטעם זה אין. להקל בגזרה זו. אך בלא זה כל מה דאיכא לצדד להתירא אמרינן. והנה הגאון הנ"ל רצה לחלק בין אשת חמיו בחיי אשתו ובין אשת חמיו לאחר מיתת אשתו. וכתב דהירושלמי לא גזר רק בחיי אשתו. וחשבתי בהשקפה ראשונה לסתור זאת ממה דאיתא במס' ד"א פ"ק אשת חמיו מותרת אבל אמרו אסורה לו מפני מראית עין ובתה מותרת לו ע"כ. הנה נראה מתחלת הדברים שחשש למ"ע והוא ממש כמו הירושלמי. וא"כ למה סיים ובתה מותרת לו הא בירושלמי אוסר ג"כ חורגין מפני מראית עין. וא"כ ה"ה אסור בשתי נשים שהם חורגין והלא במס' ד"א בתה היא חורגת עם אשתו ולמה קמתיר אע"כ דמיירי לאחר מיתת אשתו דשוב לא שייך מ"ע. דהא באחיות גמורות מותר אחר מיתת אשתו. ומ"מ קתני דאמה היינו אשת חמיו אסורה מפני מ"ע אבל באמת לא הוה נייח לי גם לפ"ז. דאכתי תמוה מה בא להשמיענו שבתה מותרת לו הא אף אחותה ממש מותרת. אכן במעט השתכלות שבתי וראיתי באותו פרק דאיתא להדיא שחורגו מותר בבתו. והיינו דלא כדברי הירושלמי שחורגין אסורין. וא"כ שפיר מיירי בחיי אשתו. ואשמועינן דבתה מותרת דלא חיישינן בחורגין. ואף שכבר קאמר זאת מ"מ דרך בעל המאמר דשם להשמיענו אגב גררא מה שכבר אמר. אך לפ"ז נראה פסק זה כסותר סופו עם תחלתו דבאשת חמיו גזרו מפני מ"ע ובחורגין לא. ומהירושלמי משמע דדא ודא אחת היא:

והנה התוס' והרא"ש כתבו דאף דבגמרא דילן נראה שתיהן להתיר. מ"מ אחר התלמוד אסרו הגאונים אשת חמיו מפני מ"ע. אבל בחורגין נראה מתלמודא דידן שלא חששו למ"ע ולכן לא נאסר גם אח"כ. ודבר ה' אמת בפיהם כי כן אי' להדיא במס' ד"א. ושפיר אסבר לן זאת הרש"ל ביש"ש (הביאו הבית מאיר) דבשלמא לענין אשת חמיו נמנו וגמרו הגאונים לאסור הואיל שראו שדורם אינם יודעים להפריש וטעו בין א"ח לחמותו. ובזמן חכמי התלמוד היו נזהרין ולא טעו אבל בחורגין שגם חכמי התלמוד ידעו מגזרה זו ולא חששו לה דקלא אית ליה ואין חילוק בין דור לדור. וא"כ לא היה להגאונים שום טעם לאסור ועיי"ש ביש"ש. וכל זה מסכים להמס' ד"א שחלק בין חורגין לאשת חמיו. ויותר נראה שמה שכתבו התוס' והרא"ש שאח"כ אסרוה אשר בל"ה כוונו לאיזה תקנת הגאונים כמ"ש. הן המה דברי המס' ד"א דנראה שבזמן הגאונים נתחברה והם העמידו גם מה שנתקן בימיהם. וכמ"ש הרא"ש בה' קטנות ס"ם י"ג מה' ס"ת על המסכת סופרים. אבל אנכי אתפלא על הרמב"ן והריטב"א והנ"י שכתבו מדחזינן שהבבלי בסוטה פליג אחורגין ה"ה פליג גם אאשת חמיו ולא תפסו לחלוק רק אחורגין דה"א טפי למיסר בי' מבאשת חמיו. ואף היש"ש הביא דבריהם ושתק והוא הפך המס' ד"א:

והגאון בעל נ"ב חשש מ"מ לאסור באשת חמיו אף לאחר מיתת אשתו דשמא המראית עין הוא דאתי למיטעי באשת אב דשוב אין חילוק בין קודם מיתת אשתו לאחר מיתת אשתו. אך כתב דלפ"ז גם אשת חתנו אסור משום כלתו דממש הם בגוונא חדא ול"נ כיון דעיקר הגזירה דאשת חמיו אתיא מהמס' ד"א ומשם משמע להדיא דלא גזרו באשת חתנו ע"כ הוא מפני מ"ע מדסיים אבל אסרו חכמים באשת חמיו ולא סיים אבל אסרו חכמים אשת חתנו. וא"כ ע"כ הא דגזרו חכמים באשת חמיו הוא מטעם חמותו דאי משום אשת אב אמאי לא גזרו גם באשת חתנו (וגם כאן תמה אני על הרא"ש וטור ורש"ל והב"ש שלא הביאו לענין אשת חתנו דמכאן משמע דלא כהבה"ג). ואחר שנתברר דלא שייך הגזירה משום אשת אב רק משום חמותו שפיר יש לחלק בין אשתו חיה דחמותו עצמה היא בשריפה ובין אחר מיתת אשתו דאית בה פלוגתא בחמותו גופה דר' ישמעאל סבר דהיא ג"כ בשריפה ור"ע סבר שאינה בשריפה. ואנן דפסקינן כר"ע שפיר לא גזרינן באשת חמיו וכמו שהאריך הגאון הנודע ביהודה:

והנה איידי דתליא זאת בפלוגתא דחמותו לאחר מיתת אשתו אמרתי לא אעבור מזה עדי אאריך קצת בהאי ענינא. ביבמות (דף צ"ד) קאמר רבא דר' ישמעאל ור"ע פליגי בחמותו לאחר מיתת אשתו דר"י סבר דחייב שריפה דאתהן אפי' אחת מהן ור"ע סבר דאינו חייב שריפה רק איסורא הוא דכתיב ואתהן כששתיהן חיין. ונחלקו המפרשים בפירוש דברי ר"ע. התוס' פי' דאף ר"ע סבר דאיכא חיוב כרת רק שריפה ליכא והרמב"ן והריטב"א והרשב"א (וכ"נ מפרש"י) הקשו ע"ז דא"כ אמאי לא גזרי בגר משום הא אף לר"ע דהא גם משום אחותו גזרו אף דבגוף אחותו ליכא אלא כרת. לכן פירשו דלר"ע ליכא לא לאו ולא כרת רק מ"מ איסורא דאורייתא הוא משום ארור שוכב עם חותנתו. ומאד יפלא בעיני פי' זה מהא דאי' בקידושין (דף ס"ח) דאי' התם ור"ע דאית ליה אין קידושין תופסין בחייבי לאוין כי תהיין במאי מוקים לה עד שדחק להוציא הכתוב מפשטא יעויי"ש. ולהמפרשים שהוא רק משום ארור שוכב עם חותנתו אמאי לא מוקי בפשיטות בחמותו לאחר מיתת אשתו דהוא גופי' אפקה מכל וכל ובודאי קידושין תופסין בה. ואף אם נאמר שגם זה כיון דקאי בארור הוא בכלל כל שאין לו ביאה בישראל. הלא מ"מ הדעת נותנת שהוא עכ"פ קיל מעשה שאינה שוה בכל ויש לפרש הקרא בהקל הקל. ועוד דהשתא לא צריך לאפוקי קרא מפשטא דשפיר שייך בכל אדם. ואני מתמה על הגאון בעל נ"ב מ"ת חלק אה"ע סי' קמ"ח והרב מהר"מ בכרך אשר עמדו בהאי סוגיא ולא הרגישו בזה. רק הוכיחו מדלא העמידו רבנן האי קרא בחמותו לאחר וכו' ע"כ סברי כר' ישמעאל דחמותו לאחר וכו' בשריפה ולכן פסק הר"ח דבשריפה כר"י. ועיי"ש שבנה רוב תשובתו על זה. ולפמ"ש אף אי יהיבנא להו זאת עדיין יקשה ר"ע דידי' אדידי'. והנה קושיית הרב מהר"מ בכרך הי' נראה לכאורה ליישב דהרי קאמר הש"ס דמש"ה לא קאמרי רבנן דמיירי בבעולה לכ"ג דאטו כ"ג כתיב בקרא. ה"נ י"ל דלא ניחא להו לפרש הקרא בחמותו דאטו חתן כתיב בקרא. אך השומע יסתור זאת דלא דמי בשלמא אם תאמר דמיירי בבעולה לכ"ג דאי אפשר האי שנואה רק בכ"ג ולא בשאר אדם שפיר אמרינן אטו כהן כתיב בקרא. דהא התורה כתבה בסתמא דמשמע ששייך לכל איש. אבל איסור דחמותו שפיר שייך בכל איש ואיש מבני ישראל ואף מי שאין לו חמות מ"מ הוא בכלל דין זה בכח רק דידי' הוא דכאיב לי'. כן יש לדחות מצד הסברא אמנם מתוס' דיבמות (דף מ"ט ע"ב) ד"ה סוטה נראה דלא מחלקי הכי דהקשו שם אמאי לא מוקמינן האי קרא בסוטה ולבועל ותירצו דאטו בועל כתיב בקרא. הרי להדיא דלא סברי הסברא שאמרנו. רק הבינו בכוונת הש"ס דבעי' דוקא שתהי' נשואי' שנואה אצל כל אדם ובאלמנה לכ"ג אינה שנואה בנשואיה רק לכ"ג. ולכן בסוטה כיון דמותר לכל אדם ורק לבועל אסורה לא מיקרי שנואה. וא"כ ה"נ בחמותו לאחר וכו' אינה אסורה רק לחתנה ולשאר כל אדם מותרת לא הוי שנואה דאטו חתן כתיב בקרא. ולק"מ קושיי' מהר"מ בכרך. אבל קושיתי עדיין במקומה עומדת דכל מה שאמרתי הוא רק אליבא דרבנן שחששו לפשטא דקרא אבל לר"ע כיון דסוף סוף אפקה לקרא מפשטי' הדק"ל לוקמה בחמותו לאחר וכו'. וכי תאמר מה נרויח בזה הא בין כך ובין כך לא אתיא קרא כפשטא ע"ז אשיבך דהקושי' היא לר' ישבב מנ"ל להוכיח מכאן דבבעולה לכ"ג מודה ר"ע דתפסי קידושין דאל"כ קרא מה תהי בי'. דילמא לעולם גם בבעולה כ"ג לא תפסי קידושין משום שהוא בכלל כל שאין לו ביאה בישראל ואין חילוק בין עשה ששוה בכל לעשה שאינה ש"ב וקרא מיירי בחמותו לאחר וכו' דליכא עשה כלל רק קאי בארור שוכב וכו'. ואי קשיא אטו חתן כתיב הא גם לדידך אטו כ"ג כתיב אע"כ דאין חוששין לזה:

ונלפע"ד ליישב זאת וגם קושיית מהר"מ בכרך. ואכתוב מקודם מאי דקשה עוד בהאי סוגיא. חדא לפמ"ש הרמב"ם בפי"ז מה' א"ב דכ"ג אסור לישא שתי נשים כאחת דאשה אחת אמרה רחמנא ולא שתים. וקשה למה קאמר הכא הש"ס דלר"ע בבעולה לכ"ג איירי תיפוק לי' בלא בעילה הא להדיא כתיב בקרא שיהי' לאותו איש ב' נשים. ואי בכ"ג מיירי ממילא אשה שניה שנואה היא דקא עבר בעשה כשנושא אותה. ואין ליישב דלפ"ז ע"כ לא מיירי קרא רק כששתיהן עומדות ומשמשין תחתיו דאי בזה אחר זה השני' מותרת ולא שנואה היא. אבל השתא דמוקמת בבעולה א"ש גם בזא"ז. דזה אינו חדא דמלישנא דקרא משמע ששניהם בבת אחת ואנן לא בעינן רק לפרש הקרא. ועוד דאדרבה השתא דאוקמי בבעולה הרחיקו עוד יותר אפשרות הענין. דאי עסקינן בגוונא בבת אחת ע"כ לא מיירי רק כשלקח הבעולה באחרונה דאי נשאה בראשונה הוה גם השניה שנואה דקא עבר אעשה דאשה א' ושנואה אחת כתיב ולא שתיהן שנואות. ואי עסקינן בזה אח"ז ע"כ מיירי שלקח הבעולה בראשונה שהרי לה היה הבכור יל"ל לבקש חשבונות רבים כאלה וטוב לו לאוקמי בסתמא בב"א וכמ"ש. ולכאורה יש להקשות עוד יותר דמנ"ל לר' ישבב להוכיח מכאן דקידושין תופסין בבעולה לכ"ג דילמא מיירי קרא כשהשני' שנואה משום אשה אחת וכו'. אך ז"א דזיל בתר טעמא אמאי הוה הקידושין תופסין אילו הי' מיירי בכה"ג '"ג משום דעשה זו דאשה א' אינה שוה בכל. וא"כ ממילא נאמר כן גם לענין בעולה לכ"ג. דטעמא חדא אית בהו ובכל חד מנייהו דמיירי קרא נלמוד חברי' מיני'. אך מ"מ קשה הקושיא בלא זה וכמ"ש:

תו קשיא אהא דאי' בירושלמי והביאו התוס' דיבמות בהא דאשת חמיו אסורה מפני מ"ע וא"ת תורה הוא הרי דוד נשא רצפה בת איה. והקשה שם הרש"ל הא אמרו חכמים בסנהדרין (דף י"ט) שלא נשאה ותירץ ראית הירושלמי בדוחק. וקשה ל"ל להירושלמי ראי' דוחקת ע"ז ילמוד ממה שהעמידו חכמים האי דכי תהיין בח"ל ואם נאמר דאשת חמיו הוא מדאורייתא והוא בכלל ארור שוכב עם חותנתו שפיר יש להעמיד הקרא בכה"ג ומנ"ל דתפסי קידושין בח"ל: תו קשה אמאי לא מוקמינן להאי קרא בספק אשת איש השנואה היא. שהיא אסורה אצל כל אדם. ואף לדעת הרמב"ם דספיקא מותר מה"ת מודה הוא בספק כרת כנודע וכ"ש בספק מיתת ב"ד ותפסי בה קידושין מספק אבל לעולם בכל איסורי ביאה ודאי לא תפסי קידושין. ואין לומר דשנואה ודאי אמר רחמנא ולא שנואה ספק דז"א דאיך שייך לחלק בשנואה מחמת איסור הקידושין בין אם האיסור ודאי או ספק בין כך ובין כך אינה ראויה לנושאה והרי היא שנואה בנשואין. ואין לומר דאי מיירי כן ל"ל קרא דכי תהיין דאטו בלא זה לא ידעינן דקידושין חל מספק. דז"א דהאי קרא לאו מיותר הוא. והש"ס לא דריש מיתורא כמבואר למעיין בתוך הסוגיא. וכן כתבו התוס' להדיא ביבמות שם. איברא די"ל דכי תהיין משמע הויה ודאי אך זה דוחק: וליישב כל זה נלענ"ד עפמ"ש התוס' דיבמות שם אם נאמר דמחזיר סוטתו גם ר"ע מודה דתפסי קידושין (פליאה דעת ממני הלא הוא תלמוד ערוך בגמרת ירושלמי ר"פ האשה רבה ורבותינו לא זכרו אותו כלל. וז"ל הירושלמי ר"ע אומר הבא על סוטתו הולד ממזר המחזיר גרושתו משנשאת הולד ממזר ע"כ. הרי להדיא דלר"ע הולד ממזר בבא על סוטתו. ומשמע אף כשעדיין היא תחתיו. וכ"כ הרמב"ן סוף ס' המצות מצוה ט"ו. וזה אינו מסכים אפי' לפרש"י וכ"ש לפי' התוס'. ונפל פיתא בבירא. אך מ"מ קושיי' תוס' הלזו יש להקשות גם לרבנן) אמאי לא מוקי להאי קרא במחזיר סוטתו ותירצו דשנואה משמע שהיא שנואה בתחלת נשואין. והנה ע"כ מה שאמרו בתחלת נשואין אינו מדוקדק וכונתם אתחלת קידושין דאל"כ אכתי קשה התינח במחזיר סוטתו מן הנשואין מחזיר סוטתו מן האירוסין דשפיר השתא הוא תחלת נשואין מאי איכא למימר אע"כ דכונתם דבעינן דוקא שתהי' שנואה מיד בשעת קידושין. והנה הרמב"ם כתב בס' המצות חלק ל"ת מצוה קנ"ח עד קס"ב דבכל איסורי כהונה איכא איסור בקידושין רק אינו לוקה עד שיבעול אח"כ. הרי שפי' הכי פלוגתא דאביי ורבא בענין בעל ולא קידש אביי סבר דחייב על הקידושין מלקות אלאו דלא יקח ורבא סבר דהקידושין בפני עצמן אינם רק איסור. ובתשובתו לחכמי לוניל הובאה בה"ה רפט"ו דא"ב כתב דאביי ורבא פליגי בכל ח"ל. ונראה ממנו דגם בשאר ח"ל איכא אי' בקידושין. וכן נראה ממ"ש הרמב"ן החולק בחידושיו סוף קידושין שכתב דלא מצינו איסור בקידושין בשאר ח"ל. משמע דשמעינן לי' להרמב"ם דיש איסור. וכ"נ ממ"ש בחבורו רפט"ו דא"ב שכתב קידש ולא בעל אינו לוקה בעל ולא קידש אינו לוקה. נראה דבחדא מחתא מחתינהו כמו דבעל ולא קידש אינו לוקה אבל מ"מ איסורא איכא ה"נ קידש ולא בעל אינו לוקה אבל עבד איסורא בקידושין. ויש לשאול מהיכא למד בשאר ח"ל איסור על הקידושין דבשלמא בח"ל דכהונה כתיב לא יקח וקיחה קידושין משמע. אבל בשאר ח"ל דלא כתיב לשון לקיחה מהיכי תיתי לאביי לומר שחייב מלקות על הקידושין. ולרבא שיש איסור עכ"פ. כן נראה דהוה משמע לי' לרבינו הרמב"ם לא יבוא כמו לא יקח וכ"נ מהרמב"ן הנ"ל שחולק עלי' וכתב ולא יבוא לאו קידושין משמע. נראה דשמע לי' להרמב"ם דקאמר לא יבוא משמע קידושין וא"ש בכל חייבי לאוין בעמוני ומואבי כתיב לא יבוא עמוני ומואבי (והכא בלא"ה ניחא דע"כ לא פליגי בעמון ומואב דאין קידושין תופסין בהו כלל. ובזה ניחא נמי בחייבי לאוין דחיתון עם הכותי דלא כתיב לא יקח וגם לא יבוא ושוב קשה מנ"ל לפלוגי דהכא נמי אין קידושין תופסין כלל ולכ"ע לקי אבעילה לחודה ובודאי לא פליגי בח"ל אלו).

בממזר כתיב לא יבוא ממזר בקהל וגו'. ואל יקשה לך ממחזיר חלוצתו דלא כתיב לשון יבוא ולא לשין לקיחה וא"כ מה"ת לאסור הקידושין. ז"א דהא הרמב"ם פסק בפ"א מה' יבום וחליצה דליכא איסורא דאורייתא במחזיר חלוצתו ויעויי"ש בה"ה. ומעתה א"ש בסוגיא דידן דחכמים מוקמי להאי קרא בח"ל והיינו רק בח"ל דממזר דכתיב לא יבוא דמשמע האיסור גם על הקידושין והוה שנואה בתחלתה. ומקשה עלייהו דילמא בחייבי עשה משתעי קרא וקאמרי הי חייבי עשה וכו'. ואין להקשות לפמ"ש אמאי לא תירצו בפשיטות דבחייבי עשה אין איסור בקידושין. דז"א דזיל בתר טעמא שכתב בח"ל דממזר משום לא יבוא ה"נ בהני חייבי עשה כתיב לא יבוא. הייני דבעשה דמצרי הוא מדכתיב דור שלישי יבוא ומשמע דקודם דור שלישי לא יבוא. ועשה דבעולה לכ"ג למידין מאשה בבתוליה יקח אבל בעולה לא יקח וקיחה בודאי לישנא דקידושין הוא. ומש"ה הצריכו לתרץ כדאי' בש"ס ור"ע לא חש לפשטי' דקרא ופירשו בבעולה לכ"ג או באייבי עשה דמצרי ואדומי דשפיר בכ"ז גם הקידושין שנואין כמ"ש. ומעתה לא קשה קושיית מהר"מ בכרך וקושיתי. דבחמותו לאחר מיתת אשתו ליכא רק ארור שוכב וכו'. אבל בקידושין לא מצינו כאן איסורא כלל. וגם מה שהקשיתי על הירושלמי דאשת חמיו לק"מ דהתם בודאי ליכא איסור בקידושין וכמ"ש. וגם קושיתי האחרונה מיושבת דבאשת איש ליכא איסורא כנ"ל בקידושין דאי בודאי א"א לא תפסי קידושין כלל ובספק א"א לא מצינו לשון לא יקח או לא יבוא. אבל מה שהקשיתי לר"ע לוקמי בכ"ג סתמא ומשום אשה אחת וכו' עוד לא יתיישב עפ"ז דהא הא דאסור ליקח ב' נשים למד הרמב"ם מדכתיב אשה בבתוליה יקח אשה אחת יקח אבל ב' נשים לא יקח הרי להדיא לישנא דקיחה דמשמע גם אקידושין. וי"ל גם זה בדוחק דהנה ה"ה הקשה הא האי קרא דאשה לאו מיותר הוא. ונ"ל דשפיר עיקר הדרשא הוא מדכתיב ביתו בית אחת ולא שתים כדאי' ביומא (דף י"ג) וכמ"ש הראב"ד. אך מזה לא ידעינן על כל השנה דאסור לזה קאמר דשמעינן ממשמעות דאשה גם בשאר הימים. וכ"נ מלשון הרמב"ם שכתב ואינו נושא ב' נשים לעולם כאחת שנאמר אשה אחת וכו' דקדק ואמר לעולם משמע דעיקר הדרשא ידע ממקום אחר רק דמכאן למד דלעולם אסור. וכ"נ מלשונו בפ"ה מה' כלי המקדש ה"י עיי"ש. וא"כ כיון דעיקר האיסור הוא מדכתיב ביתו שפיר אין איסור בקידושין דשם לא כתיב יקח או יבוא. כן נפרש לשיטת הרמב"ם. ועיין במ"ל פי"ז מה' א"ב ה' י"ז שכתב בפשיטות דאין בשום מקום איסור בקידושין רק באלמנה לכ"ג ולפמ"ש בשם ס' המצות הוא תמוה דלהדיא כתב הרמב"ם דכהן הדיוט אסור לקדש מדכתיב לא יקח דקיחה לישנא דקידושין הוא וה"ה חייבי עשה דכ"ג דנפקא ג"כ מלשון דיקח איסור יש בקידושין וכמ"ש. אך קושיית המ"ל שם נראה אף לפ"ז ליישב די"ל הא דבכ"מ יש איסור בקידושין היינו משום דאח"כ יבוא בודאי בעילה אסורה ולכן גם הקידושין נאסרו אבל בקטנה לכ"ג יכול לבוא עליה בנערותה דאין איסור כלל בבעילה מש"ה גם בקידושין ליכא איסורא: ואחר שכתבנו דאין הוכחה מסוגיא זו דקידושין לעניין חמותו לאחר מיתת אשתו דרבנן קיימי כר' ישמעאל אין ספק כלל דהלכה כר"ע לגבי ר' ישמעאל. אך עדיין צריכין אנו לתרץ שיטת הר"ח דפסק כר' ישמעאל לגבי ר"ע. ונלענ"ד דהנה בירושלמי פ' האשה רבה אי' האי פלוגתא דאי' בבבלי (דף צ"ה) בין ר' יוסי ור' יהודה וקאמר טעמא דר' יהודה דכתיב באש ישרופו אותו ואתהן וכו' כמו דאי' בבבלי והדר קאמר עד כדון כר"ע תני כר' ישמעאל באש ישרופו איתו ואתהן הוא ואת שניי' (ויעוין בנ"ב מ"ת חלק אהע"ז דף קי"ד ד"ה ואשובה. וכמדומה שנעלם, מעינו הבדולח במחכ"ת ירושלמי זה) פי' דלר"ע דמיותר האי קרא דריש לאיסורא ולר' ישמעאל דאינו מיותר לא דריש לאיסורא וא"כ אתיא ר"ע כר' יהודה ור' ישמעאל כר' יוסי דכיון דאינו מיותר לא דרשי. וכיון שמסיים שמואל אין הלכה כר' יהודה א"כ האי קרא מאי עביד לי' ע"כ דסבר כר' ישמעאל ועי"ז הוכיח הר"ח דהלכה כר' ישמעאל:

ונשובה לנידון דידן בענין אשת חמיו דכיון שמוכח מכאן דהלכה כר' ישמעאל אין לחלק בין קודם מיתת אשתו ובין אחר מיתת אשתו. אך לפ"ז קשה לדידן דפסקינן כר"ע בחמותו לאחר מיתת אשתו ולענין הפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה פסקינן כר' יוסי ולפמ"ש הוי תרתי דסתרי. אלא ע"כ דהוכחה זו לאו הוכחה היא דבין לר"ע ובין לר"י לא אייתר קרא דאתהן כדמשמע בבבלי. אך כונת הירושלמי דר' יהודה אתיא כר"ע הכי הוא דר"ע מפרש לשין דאתהן על שתיהן ושפיר מוכיח ר' יהודה דאטו שתיהן נשרפין אם אינו ענין למיתה תנהו לאיסור. אבל ר' ישמעאל דמפרש האי ואתהן אחת מהן לא מוכח כלום. אבל מ"מ אתיא ר"ע גם כר' יוסי דהקרא לא אייתר לי'. ואפשר שהר"ח היה קבלה בידו דהלכה כאן כר' ישמעאל אך אנן לא נקבל מיני' וכמ"ש התוס' (בב"ב ל"ה) ד"ה שודא. (ובחולין מ"ו) ד"ה אבל בענין חרי אוני דאף שהיה קבלה ביד הר"ח לא נקבל מיני'. אבל מ"מ כיון שהטור והרא"ש והב"י חששו לדעת הר"ח לענין גר חלילה נדחות דבריו אבל עכ"פ הוא כספק השוה נגד שאר פוסקים. א"כ הכא באשת חמיו אי גזרינן משום חמותו בודאי ליכא לחשוש אחר מיתת אשתו:

ברם כד מעיינין שפיר איכא למיהדר מעיקרא דברי הנ"ל שרצה להקל לאחר מיתת אשתו דהא בירושלמי לא אמרו דאשת חמיו אסור מטעם גזירה שמא יבואו להתיר באיסורא דאשת אב רק אמרו להדיא משום מראית עין וזה ברור. בכ"מ שאמרו מפני מ"ע הרצון שלא יחשדוהו הרואים דעבד איסורא. דומה למה שאמרו מפני החשד אבל לא שהם יטעו אבתרי' וא"כ אין חילוק בין אם יחשדוהו שעבר באיסור מיתת ב"ד או כרת או לאו או באיסורא בעלמא. והלא אף באיסורי דרבנן גזרו מפני מ"ע כדמוכח מתוס' כתובות (דף ס' ע"א) ומכמה מקומות בש"ס. וכן העלה ביו"ד רס"י פ"ז. אמנם לפ"ז קשה למה מסיים בחורגין אתא עובדא קמי' דר"ח וקאמר יסבון באתרא דלא חכימי להו ר"ל דליכא מ"ע שהרי אין האנשים באותו מקום מכירין אותו הא אמרי' בכ"מ בשם רב כ"מ שאסרו חכמים משום מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור. ומכמה פוסקים נראה דמסקי כן להלכה. והתוס' בכתובות שם לא כתבו רק באיסור דרבנן דלא אמרו כ"מ שאסרו וכו' אבל באיסור דאורייתא בודאי פסקינן הכי. ויש לכאורה לתרץ עפמ"ש הר"ן פ"ק דיו"ט ליישב הא דאמרי' במ"ק (דף ח') ומנסרין בצנעה וכן הא דכתובות בצנור משעכן בצנעה אמאי לא נימא כ"מ שאסרו חכמים כו' ותירץ וז"ל וחלקו ואמרו דכשחושדין אותו בדבר שאילו עשאו עבד איסורא בהכי אמר דאפי' בחדרי חדרים אסור כהולכת סולם ונפלו כליו למים. אבל היכא שחושדין אותו שסוברין שהוא עבד איסורא ואינו עושה בכה"ג בצנעה שרי והיינו האי דארון והאי דצינור שעלו בו קשקשים. שכיון שהדבר מותר אלא שהרואים טועים וחושבים שהוא אסור דוקא במקום רואים הוא דאסור אבל שלא במקום רואים שרי כיון שאין חושדין אותו בדבר שהוא איסור אלא בדבר שהן סוברין שהוא איסור עכ"ל הר"ן. פירוש לדבריו דלא אמרי' כ"מ שאסרו וכו' רק כשהן יודעין באותה מעשה שרואין שהוא מותר אך הם משערין ממעשה זו מסתמא עשה מעשה אשר לא יעשה כגון מי שנפלו כליו למים דאסור לסוחטן בשבת שיחשדוהו שכבר כבס. או יעשה מעשה האסורה כגון בסולם משובך לשובך שחושדין אותו שיטיח גנו. אבל בהא דצינור שעלו בו קשקשים ובמנהרין בצנעה שהרואין טועים על אותה מעשה בעצמה שהיא אסורה. ולכן במקום דליכא רואים מותר. וא"כ גם בנ"ד איכא למימר דהרואים יחשדוהו שהוא נושא חמותו והיינו איתה מעשה גופה. ולכן לא גזרו באתרא דלא חכימי להון והוא כמו בת"ח. אולם אין פי' זה שאמרתי מוכרח בדברי הר"ן דיש לפרש בע"א. ר"ל דלא גזרו אפי' בח"ח רק כשהרואים יחליפו אותה מעשה במעשה אחרת האסורה כגון בשובך שהם חושבים שיטיח גגו. אבל אי ידעי בבירור שלא יטיח לא היה כלל איסור בעיניהם במה שהוא מטלטל הסולם אבל במקום שאינם טועים בעשיית המעשה על איזה אופן הוא רק יחשבו שהיא אסורה כמו שהיא כגון בצנור שעלו בו קשקשים שטועים ויחשבו על מה דמסיר הקשקשים דעבד איסורא לא גזרו בחדרי חדרים. ולפי פי' זה גם בנ"ד יש לגזור אפי' במקום דלא חכימי להון דהא הם טועים על זה שהוא נושא חמותו. אבל אי ידעי שהיא אשת חמיו היה ברור להם דלאו איסורא הוא והוא דוגמא דשובך והדרא קושיא לדוכתא אמאי לא גזרו גם במקום דלא ידעי להם. אולם באמת לק"מ דהירושלמי לשיטתו אזיל דלא פסק כרב דאמר אפי' בחדרי חדרים אסור כיון שהוא סותר להרבה משניות וכמ"ש הריטב"א בחידושיו לע"ז (דף י"ב): אך אכתי יש לעיין למה סיים הירושלמי רק אחורגין דמותר באתרא דלא חכימי להון ולא אמר כן גם אאשת חמיו. ואם תאמר דאין ה"נ דגם באשת חמיו מותר במקום שאין מכירין רק מעשה שהיה רק בחורגין היה אכתי קשה למה לא הזכירו אותו הפוסקים שחוששין לדברי הירושלמי דמותר בכה"ג. אמנם יש ליישב עפמ"ש דלעולם דהירושלמי מתיר גם באשת חמיו במקום דלא חכימי להון רק הפוסקים לא הזכירו זאת כיון דפסקינן כרב דאסור אפי' בחדרי חדרים ואין מועיל מה שאין האנשים מאותו מקים מכירין: ואחרי שובי ראיתי מלשון הירושלמי שעולה בדרך אחרת דמדקאמר בסתם יסבון באתרא דלא חכימי להון משמע דדי אם רק הנשואין יהיה במקום שאין מכירין אותו אבל אח"כ מותר לדור אפי' באתרייהו ואמאי לא חששו למ"ע אע"כ דבירושלמי נגעו בי' רק מטעם הכירא שהמכירין אותם יאמרו מדלא נשאו רק במקום דלא חכימי להון מסתמא איכא דברים בגו האי דינא וא"כ יש להתיר גם באשת חמיו באתרא דלא חכימי להון. אך יש לחלק דבחורגין ליכא רק משום חשש דכרת משא"כ באשת חמיו דהחשש הוא מחמת חמותו שהיא בשריפה וחמור הוא ולא מהני הכירא. אמנם לכל הפחות נוציא מזה דאחר מיתת אשתו אי פסקינן כר"ע אף לדעת המפרשים שהיא בכרת מ"מ מהני היכרא כמו בחורגין אך עכ"פ הכירא בעינן אפי' להמפרשים דברי ר"ע דאינה רק בארור בעלמא דהא אפי' באיסור דרבנן גזרו מפני מ"ע:

העולה מדברינו דמכח אותו התירא שחשב הגאון בעל נודע ביהודה יש לפקפק מאד כיון דגזרת הירושלמי מפני מ"ע ואפי' בארור יש לגזור רק באתרא דלא חכימי להון יהי' מותר כמו בחורגין:

והנה כאשר עסקתי בהאי סוגיא דשניות ראיתי דבר אחד מאי דתמיה לי בסנהדרין (דף ע"ו) בעי הש"ס לאסור אשת חורגו והאריך שם בענין דון מינה ומינה. ועיקר הטעם שלא אסרוה קאמר שם רש"י סד"ה ועוד משום דאיכא ללמוד משאר דידי' לחייב סקילה דנימא מה הוא בתו בשריפה וכלתו בסקילה אף היא בתה בשריפה וכלתה בסקילה ואיכא נמי ללמוד לחייב שריפה דנימא מה הוא כלתו בסקילה כאמו אף היא כלתה בשריפה כאמה והואיל דלא ידעינן אי בסקילה אי בשריפה מש"ה פטרינן לגמרי ויעויי"ש באורך. וקשה לי אמאי פטרינן לי' מכל וכל תהיה נדונה בהקל שבהם. כמו בהנסקלין שנתערבו בנשרפים לר"ש בסקילה שהשריפה חמורה ולרבנן בשריפה שהסקילה חמורה.

ודוגמא לזה הקשו התוס' בכתובות (דף מ"ה ע"ב) ד"ה אימור לענין סרחה ולבסוף בגרה. זהו מה שראיתי להעיר בזה. הק' והצעיר בחכמה ובשנים. זכריה ישעיה בן לאאמ"ו הרב מוה' מרדכי צבי יאלללש מלבוב:

תוכן העניינים

שות זכר ישעיהו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה