שות זכר ישעיהו· רבי זכריה ישעיה יאללעש ממינסק
סימן כה
שלום רב לידידי. הרב מהו' יהושע אייזיק נ"י:
מכתבו הנעים בא אלי לנכון וראיתיו מדבר אלי מתוך קן קולמסו בד"ת ולבסוף מתנצל מע"כ ומבקש סליחה מאתי אולי שגה בדבריו דלאו דעתי' צלות' הוה בעת ההיא אחר המשתה. ואני מיד בתחלת עיוני במכתבו הכרתי דכד ניים ושכיב קאמר להא מילתא. יען ראיתי שלא דקדק מע"ל במכתבי ובמהירות דילג על שטחיות הדברים מבלי שים לב לענות בהם אפי' בעיונא בעלמא. כי אלו נתן עיניו הזכים עליהם מובטחני בו שעמד על ענינם מיד בהשקפה ראשונה. ואל ירע זאת בעיניו כי ידעתיו לאוהבי ולאוהב האמת מאד. כתב בתחלת הדברים וז"ל אך לענין אשר תמה על דברי התוס' דגיטין (דף כ') הא מצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ גט הוי מצוה. ולדעתי אינה לא מצוה ולא חובה אלא רשות וכו'. ומע"כ האריך בזה אי הא חשיב רשות או מצוה. ואני תמה מאד מאד איך עבר כ"כ בנחיצה מופלגת על אגרתי כי אלו שם עינו עליו בהשקפה מועטת באין ספק לא טעה כזה בשכלו הזך. כי לא לזה כונתי כלל לדמות הא דגט לענין מצות לאו להנות וכו' ולא הוצאתי מדברי הר"ן דסוכה רק תמצית סברתו דלא מיקרי הנאה אא"כ נהנה מעיקר הדבר ומגוף העצם אבל היכא שאינו רק מסבב איזה הנאה זה אינו בכלל הנאה. ועי"ז תירץ הר"ן שם גבי מעיין דלא נקרא מתהני במה שנטהר לגבי טהרות. וסברא זו הייתי אומר גם בנידון של התוס' דגיטין דאף שנהנה במה שהאשה נתרת לעלמא ע"י הגט מ"מ אינו נקרא נהנה. אבל לא רציתי כלל לומר דגם נתינת הגט הוי מצוה. ועיין נא במכתבי הקודם ויראה שכך הוא דברי הראשונים. ומעתה אין מקום לכל האריכות שלו:
ומ"ש אח"ז על קושיית הגאון בעל הפלאה ר"פ המדיר שהקשה גבי כהן נמי יגרש על תנאי. וכתב ע"ז מע"כ עיקר הקושיא לא ידענא דמה יהי' הפעולה בזה הא אינה רשאי להנשא וכו'. הנה יעיין נא ג"כ בגוף ס' הפלאה ר"פ המדיר על פרש"י ד"ה ובכהן ויראה כי קושייתו נכונה ואני הבאתיה בקיצור שאין דרכי למלאות דברי בהעתקת דברי זולתי באורך אם לא לצורך: תו כתב על דברי שהקשיתי למה המטיל מום בקדשים לא יהי' נחשב באמת כעובד עבודה כיון שניתר לו עי"ז. ותירצתי עפמ"ש הר"ן בסוכה דזה לא מיקרי הנאה מה שיצמח לו אח"כ. וע"ז כתב מע"כ דנראה מדברי דעכ"פ נקיטנא פלגא מיהת דעבודה בעינן דניחא לי'. ותמה הלא מחגיגה (דף ט"ז) ומפסחים (דף ס"ו ודף פ"ט) וגם מסוף זבחים משמע דאי הסמיכה היא שלא לצורך אסורה משום עבודה. ואע"ג דהוא אינו מכוון רק לשם מצוה ומצוה לאו להנות נתנה. ומתוך כך רצה מע"ל להוכיח דלא נאסר רק משאוי ואפי' דלא ניחא לי' דליתהני. אבל הנאה בעלמא מותר עכת"ד. הנה לדבריו איך יפרנס הך דינא דהרמב"ם פ"ק מה' מעילה דאין מרביעין בבכור ובפסולי המוקדשין. הא המרביע לאו משא נושא וע"כ משום דבעה"ב מתהני נגעו בו. איברא דהמשנה למלך שם סוף הדיבור מסיק דבאמת הכי הוא דאינו אסור אא"כ בהמת פסולי המוקדשין היא נרבעת. אבל אני תמה על דבריו הניחא פסולי המוקדשין משכחת לה בקרבן נקבה אבל בכור מאי איכא למימר. ולכן הדרנא למילתאי דלא מצריכין כלל משאוי רק דהיכא דבגוף המעשה יכול להנות אף דבאמת אינו נהנה כמו בסמיכה שלא לצורך אעפ"י שלא מתכוון לעבודה מ"מ אי מתכוון יכול להנות מגוף סמיכה זו שפיר מיקרי עבודה דלגבי הבהמה אין נפ"מ אי הבעה"ב מתכוון להנאה או לא. אבל במקום שלא נהנה לעולם מגוף העשי' כמו הטלת מום איננו לעולם בכלל עבודה. וכמו כן אין כאן שום נפ"מ בין אי ניחא לי' דליתהני או לא דבין כך ובין כך לא מיקרי הנאה מהאי מום רק היא גורמת הנאה ומותר בכל ענין אי לאו משום איסור הטלת מום גופי':
וסיום דבריו בנידון סברת הרשב"ם דב"ב הוא ענין גדול ויש לכתבו לארכו ולרחבו. והני דוכתי מדברי הש"ס דמרמז מע"כ עלייהו הן המה שגורים בין האחרונים דעסקי בהאי ענינא. יש אשר יאמר ראה זה חדש הוא וגו':