שות זכר ישעיהו· רבי זכריה ישעיה יאללעש ממינסק
סימן יט
מאבי המחבר הרה"ג מוה' מרדכי צבי הכהן יאללעש ז"ל:
ב"ה יום ועש"ק משפטים כ"ד שבט תר"ב. אהובי בני. מחמד נפשי. עטרת ראשי. מאיר עיני. היקר והמסולא מכל מחמדי תבל מהו' זכרי' ישעי'. יאריך ימים בטוב ובנעימים. יגדל שמו לעולמי עולמים. א"ס:
שימה נא עיניך על אשר כתבתי מעל"ד בד"ת וכאשר אדמה צדקתי בכל אלה.
ונא להראות ג"כ לידידנו הרבנים. הגדולים ראפפארט וישורון. ובפאסט הבא אשלח עוד מה שהראיתי בדברי התומים ותתפלאו כי המצאתי שם דבר חדש. ראה כי ד' נתן לי כח ואומץ להגות בענינים כאלה אף כי הנני מסובך ומוטרד מאד:
בש"ע חו"מ סי' ע"ג ס"ק ו' הביא האורים ותומים דברי התוס' בנימין (דל"ג) שהקשו אהך דנזיר שהי' שותה יין ואמרו לו אל תשתה אל תשתה, חייב על כל אחת ואחת הוי לי' התראת ספק דשמא ישאל על נזירותו. ותירצו דמוקמינן אחזקה. והקשה המהרש"א דהא ודאי ישאל כדי שלא ילקה והאיך מצינו נזיר שלוקה. ותירץ דודאי ביודעין שעבר על נזירתו במתכוין החכם לא ישאל לו כדי שלא ילקה. אבל התראות ספק מיהת הוי דשמא יבוא לחכם שלא ידע אם עבר נזירתו וישאל לו עכ"ל. ועפ"ז תירץ בתומים קושי' השניה של המהרש"א שם שהקשה מדוע הביאו התוס' בקושיתם מהך דאל תשתה אל תשתה ולא הקשו בפשיטות מכל מקום דקיי"ל דנזיר לוקה. וכתב הוא דבאמת קשה מאי הקשו התוס' דדילמא מיירי בנודר ונזר על דעת רבים דלית לי' התרה. אולם ידוע דעת הרשב"א הובא במשנה למלך פ"ו מה' שבועות הלכה ח' (ואני בעניי חפשתי ברשב"א בכל המקומות ולא מצאתי) דאם כבר עבר על נדרו דמתירין לו דהוי כמו לדבר מצוה. וא"כ הקשו התוס' שפיר דהא עכ"ז יתירו לו אחר שיעבור על שבועתו רק הא קיי"ל דצריך לפרט הנדר ויאמר דע"ד רבים נדר וא"כ אם לא יאמר שעבר על שבועתו לא יתיר לו ואם יאמר דעבר הא כתב מהרש"א דאין חכם מתיר עד שילקה. אמנם בהך דאל תשתה אל תשתה קשה האיך משכחת לה מלקות שנית הא יוכל להיות שיעבור וילקה על פעם ראשונה ואח"ז ישתה והוא ילך לחכם ויאמר האמת נדרתי ועברתי ונלקיתי דאז יתיר לו כדי שיהי' לו כפרה דאף דלקה מ"מ צריך כפרה ומשתי' השניה לא יגיד לו רק דממילא הותר למפרע וא"כ האיך משכחת לה שילקה אשתיה שניה כן הוא דבריו בדרך חידוד: ולדעתי אין לדברים אלו שחר כמו שאבאר. א' מה שהמציא גווני לסתור קושיי' התוס' וכתב דהא משכחת לה בנדר ע"ד רבים. הנה אם דחק עצמו למצוא גוונא בדרך רחוקה לאוקמי מתני' בהכי הלא נוכל למצוא עוד גוונא אחרת בנזיר שמשון דאין לו התרה. ולפ"ז לא יתקיים בנינו עוד. אלא ע"כ דקושיי' התוס' מדנקט סתם במתניתין ע"כ לא ניחא להו לאוקמי במילתא דלא שכיח כמו בנזיר שמשון או בנודר ע"ד רבים. וכמו שמצינו בכיוצא בזה שאמרו איכפל תנא לאשמועינן וכו' אם כן נסתרו דבריו. ב' מה שקיבץ ההקדמות דברי המהרש"א ודברי הרשב"א לגמור משניהם המצאתו הנ"ל. הנה כפי הנראה בפשיטות לא יוכלו דברי שניהם להתקיים יחד. ולא נשא אותם השכל הישר לשבת יחדיו כי סותרים זא"ז. דהרי לדברי הרשב"א מצוה היא להתיר למי שעבר על נדרו אף שנדר ע"ד רבים כדי שלא יעבור למפרע על איסור נדר החמור ומצוה לתקוני גברא ואף שעי"ז ירויח שלא ילקה מה בכך. ודעת מהרש"א הוא להיפך שאין מהראוי להתיר כדי שלא יעבור ולא ילקה וע"ד הלעיטהו לרשע וכו'. ודברי שני הגאונים הללו המה שני הפכים בנושא אחד. ועל גוף קושיית המהרש"א מדוע נקטו בלשונם הך דאל תשתה וכו', כבר תירץ שם במהרש"א וכן במהר"ם שי"ף בדרך פשוט ונכון בלא פלפול עיי"ש. אולם על קושיי' המהרש"א השני' שהקשה דהא ודאי ישאל נזירתו כדי שלא ילקה (וזהו רק דקדוק בלשון התוס') נראה לענ"ד לתרץ דהא לפי ההוי אמינא דהשתא בקושיי' התוס' דהוי התראת ספק הא בלא זה לא ילקה בשום אופן אף אם לא ישאל ומטעם זה גופא דהוי התראת ספק וכיון דמטעם ספק לא ילקה אין כאן ודאי שישאל וק"ל:
עוד שם בתומים תירץ קושיי' מהרש"א הלזו וז"ל הא ל"ק דאם ציער עצמו בנזיר זמן רב ויש שכר לפעולתו ובסוף ל' יום שתה יין אם ילקה נפטר מעונשו החמור ומקבל שכר טל ימים שסיגף עצמו ואין הקב"ה מחליף זכות בחובה משא"כ אם יתיר נזירתו וכלא היה יחשב ומתחרט על מחשבתו ומוצא שפתיו. א"כ אין מקבל שכר כלל על ימים שציער וסיגף את עצמו אך לשוא שמר ימים כאלה בלי חפץ.
וא"כ זאת העצה היעוצה לעובד השלם לקבל עונשו ומבלי להתחרט ולק"מ עכ"ד. והנה תוכן דבריו אלו מבוארים בס' חות יאיר סי' קכ"ט ורק שהוא תירץ בזה קושיי' מהרש"א. ולענ"ד דדברים אלו לא יקובלו לכל לב מבין היודע ומעמיק לדעת כונת התורה השלמה בעניני הצומות וסגופים וכל מי שקרא ושנה בספרי מוסר המושכלים האמיתים יבין וישכיל מה ה' אלקינו שואל מעמנו. החפץ לה' בתעניתים ועינוים שמסגף האדם עצמו ומה בצע כי יכחיש את בשרו ונפשו עליו תאבל ויחלה בשרו ואיזה פעולה טובה ודעה אמיתית או הסרת העול (אשר זהו מטרת תוה"ק בכל פינותיה) יגיע לנו ע"י הצום והעינוי. אולם כל מה שמצינו בענין זה בתורתינו היתה הכונה לחסום תאות לבנו להתרחק מן המותרות בכל מה דאפשר ולמעטם בכל היכולת כדי שלא יקח האדם מעדוני העוה"ז רק כפי ההכרח לו וכשיעור הנאות והנותר יחרים ואז לא יופסד גופו ויהיה בוטח ושקט מדאגה ואנחה בהצטרכות העולם הנפסד המטרידים והמונעים את האדם מלעשות מה שתחייבהו התורה לעשות רק יהי' לו פנאי להשלים נפשו ולעבוד בוראו כל ימיו. וזאת היתה כונת תורתנו התמימה במצות הצום והעינוי למען הרגיל נפשינו במדת ההסתפקות ולא להיות להוט אחרי בולמוס החשק והתאוה ואם כן נחזה אנן בנזיר הזה ששתה יין בסוף ימי נזירותו ולא יכול לעמוד על נפשו ולהתאפק עד שימלאו לו ימי נזירותו. מה לי אם עודנו שם נזיר עליו או סותר נזרו יקרא. הן כל מה שפעל זה הנזיר שעוד שם נזיר עליו בנזירתו פעל גם זה שסתר נזרו ומדה אחת לשניהם כמו זה כן זה הכין לבבו להיישיר את נפשו עד שהיתה ידו יד קרוץ מחומר מגעת. שניהם הרגילו עצמם בנזירות מההנאות הפחותות מזמן תחלת שלשים עד סוף השלשים ולא עד בכלל ולבסוף לא קיימו מוצא שפתם ומה יתרון האחד מן השני. וכי תאמר שזה הראשון סבל מלקות עבור זה ששתה יין לבסוף ולא כן השני. הנה גם בזה לא בחר ה'. ובפרט שכפי הנראה לא סבל היסורין של מלקות ולא עשה טצדקי הלא רק למען יהיה בידו המצוה שציער עצמו בשלימות ולא יסתור נזרו כמו שכתב בתומים שזהו העצה היעוצה לעובד השלם שיהי' בידו המצוה הזו ויקבל שכרו. משלם ומהתימא על הגאון התומים שקראו לזה עובד השלם העובד ע"מ לקבל פרס. ומה גם שלקח הדברים כפשטן שבכל תענית ותענית יעשו נחת רוח ליוצרם ויעשירו כבוד ביתו. לא זו הדרך ולא זו המסילה לעלות אל הר בית ה' ולא זו העצה היעוצה לעובד השלם כמו שיעץ אותנו הגאון הזה. והדברים פשוטים ונכונים לכל בעל שכל ישר:
עוד בסי' ע"ה ס"ק י' תירץ שם בתומים קושיי' התוס' בב"ב (דף ל"ד) בסוגיא דנסכא דאמאי פטור לרב ושמואל מכיון דלית לי' מיגו וכו' וכתב דבאמת כתבו התוס' דהאיך משכחת לרב ושמואל מ"מ הא אית לי' מיגו דחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהא ל"ל משאיל"מ. ותירצו דזה הוי מיגו גרוע ע"ש. א"כ הא שפיר יש לו מיגו כאן דאיני יודע אם חטפתי או אם ברצון נתנו לי אליבא דרב ושמואל ולא הוי מיגו גרוע דהא גם עתה טוען טענה גרוע דשלו חטף דזהו נגד חזקה עכ"ד. ונהירא כד הוינא טליא נתן לי מורי דבר חידוש הלז לבחון אותי אם אוכל להוציא דבר הזה מעצמי ולבוא עד תכונתו וב"ה כי כונתי לדעתו. ועתה אחרי העיון מעט נראה השגיאה המונחת על פני החידוש הלז דהאיך נוכל לומר שאדם א' יטעון איני יודע אם חטפתי או אם נתן לי ברצון ואיך משכחת לה במציאות כלל שישכח מעשה רבה כזו אם עשה היינו אם חטף מחבירו. ובשלמא איני יודע אם נתחייבתי או חמשין ידענא וחמשין ל"י שפיר יוכל. להיות ששני אנשים סוחרים אשר היה להם עסק ביניהם וא' לקח מחבירו כמה פעמים סכומים ונתן לו בחזרה ובתוך הזמן נשכח ממנו סך א' אם לקח או שהוא טרוד מאד. ועכ"ז היא טענה גרוע. אבל כאן אף טענה גרוע לא הוי דאיך יוכל להיות שישכח דבר כזה אם גזל וחטף. ומה שהביא ראיה מלקמן סי' צ"ב דאף בזמן קרוב שייך לומר אשתלי. הנה משם מבואר ההיפך ע"ש בסעיף ב' ובמפרשים. הנני מחכה ומצפה לראות דבריך ותשמחני כימות עניתני:
דברי אביך המחבקך מרדכי הירש.: