אור ברסלב

שות זכר ישעיהו· רבי זכריה ישעיה יאללעש ממינסק

סימן ה

סימן ד

מכות דף כ"א: יש חורש תלם אחת וחייב שמונה לאוין החורש בשור וחמור וכו': פי' רש"י לחד פירושא דעבר ג"כ משום פט"ח לר"י. וי"מ דאתי כמ"ד פט"ח מותר בהנאה וחמור דקתני במתני' לאו דוקא. אלא ה"ה לכל שני מינין. ומיירי דהחמור הוא קדשי הבית ולקי משום מעילה (כמבואר ברש"י פסחים דף מ"ז) ועל השור לקי משום בכור דעביד עבודה בקדשים. אבל משום מעילה שמועל בבכור לא לקי. דבכור הוא קדשים קלים דאין מועלין בהם מחיים. ע"כ תוכן דברי רש"י. והקשה ר"י בתוס' לפי' רש"י דלקי אחמור משום קדשי בדק הבית דהזיד במעילה. דהא אמרינן בגמ' מידי דאיתא בשאלה לא קתני. והקדש דמתני' מוקי בבכור. וא"כ היכי חשיב הזיד במעילה דחמור. הא קדשי ב"ה איתא בשאלה:

(קו' ופלפול נחמד):

א ולכאורה נוכל לתרץ דהכא איירי בקדשי קטן שהגיע להפלאה שהקדשו הקדש (ר"פ יוצא דופן) ואעפ"כ מסתברא דליתא בשאלה. דלענין זה לא איתרבאי. דאף דלענין נדר צריך בדיקה דוקא לשם מי נדר (פי"א ה' נדרים ה"ב ועיי"ש בכ"מ) אבל לענין שאלה לא מצינו לשם מי נדר ולא שייך בזה בדיקה. ומצאתי חקירה זו במ"ל (פ"ב ה' נזירות הי"ג) ומסיק ג"כ כמ"ש דקטן לא יוכל לשאול על נדרו. אמנם לא מצינו למוקי בהקדש קטן דאז תו לא שייך מעילה. דקדשי קטן אין מועלין בהם כמבואר בפרק יוצא דופן שם. ועי' מ"ל ה' נדרים פי"א דין ה' שתמה למה השמיט רבינו הרמב"ם דין זה: (סברא חדשה):

והנה נסתפקתי גבי נכרי שהקדיש אם יכול לשאול על זה. דלכאורה יש לומר דלמה יגרע בזה מישראל. אך מסתברא דאינו נשאל הואיל דלהכי לא איתרבאי. ויש סברא אלימתא בזה. דהנה אף בישראל עיקר ההיתר ע"י שאלה הוא רק משום דחשבינן כהקדש בטעות. ומהאי טעמא אין נשאלין על התמורה הואיל דתמורה בטעות נמי חיילא (עי' כ"מ פ"ד ה' נדרים) ואמנם הא דהקדש בטעות אינו הקדש מסתבר דהוא רק בישראל. אבל בנכרי כיון דאפי' לגבי הדיוט קיי"ל דטעות כנעני מותר ק"ו לגבי הקדש דלא יהי' כח הדיוט עדיף מכח הקדש. (כדאמרינן בכ"מ ועי' גיטין דף נ"ב) ולכן בודאי לכ"ע אין הנכרי נשאל על הקדשות שלו. ולפ"ז מצינו לתרץ פי' רש"י דהחמור דהכא איירי שהי' קדשי בדק הבית של נכרי דליתא בשאלה ואף על פי כן מועלין בהם כדאמרינן ריש תמורה. קדשי מזבח של נכרי לא מועלין ובקדשי ב"ה מועלין. ועפ"ז ניחא שפיר דנקיט במשנה דוקא שור וחמור ולא נקיט שארי מינים טהורין (ויש סמך דלעולם ילמוד אדם בלשון נקיה) והיינו לאשמעינן דחמור הוא בודאי רק קדשי ב"ה דאיירי בהו דוקא דשל נכרי הוא דמועלין רק בקדשי ב"ה ואעפ"כ אין נשאלין. שוב מצאתי במ"ל פ"י ה' מלכים דין ז' שהביא בשם הירושלמי פ"ב דנזיר אי נכרי יש לו היתר חכם.

אבל התם איירי רק לנזירות. ועי' מ"ש ה' נדרים פ"ד:

ולכאורה קשה א"כ דקדשי נכרים ליתנייהו בשאלה למה מוקי הגמ' למתני' במוקדשין בבכור לוקמי בכה"ג בשור של קדשי נכרי לבדק הבית דג"כ ליתא בשאלה ומועלין בם. אך זה לק"מ דלפי' רש"י כבר איירי חמור באיסור מעילה דקדשי נכרי. אמנם אכתי קשה לוקמי בשור קדשי נכרי למזבח ולקי משום עבודה בקדשים [כמו דבבכור הוא ג"כ משום איסור עבודה ולא משום מעילה דקדשים קלים הוא כמ"ש רש"י]. ומסתברא דאיסור עבודה שייך ג"כ בקדשי נכרים דלא נתמעטו רק מן מעילה. והכי משמע ג"כ בש"ס דסוטה (דף מ"ו) דדרשינן ומיד בן נכר לא וגו' מכל אלה. אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בם עבודה עיי"ש. משמע דיש איסור עבודה אף בקדשי נכרים. אמנם י"ל דבלא"ה משני שפיר בבכור. ובהכי ניחא נמי מה דקשה עוד. למה לא מוקי הש"ס בתמורה דליתא ג"כ בשאלה כמ"ש. וכן יכול למוקים בקרבנות ציבור דליתא בשאלה דמאן ישאל. רק חשיב בכור עדיפא: ובמס' שבועות (דף כ"ד) מוקי למתני' דכריתות ג"כ בבכור דליתא בשאלה. ויש גם התם לפלפל בכל הנך גווני שהקשיתי למעלה. אך התם לחד תירוצא מצריך הש"ס דוקא איסור הבא מאליו ולא הבא ע"י פיו ומש"ה לא מצי למוקים בכל הני גווני דלעיל. אבל בנ"ד הרי חשיב ג"כ נזיר ואיסור מעילה בדק הבית לפירש"י דכל הני ע"י פיו נאסרו. אך מ"מ עדיפא להש"ס לאוקי בבכור ואולי ג"כ אשגרתא דלישנא נקטי' הואיל דבשבועות התם מוכרח לאוקי בבכור דוקא ואין להאריך:

(קו' ותי'):

ב:

ונשוב לענינינו. והנה התוס' לא מנו בין הלאווין איסור מעילה והכניסו נגד זה הלאו דכלאים בכרם עיי"ש. וקשיא על דבריהם. הא א"כ שוב ליכא איסור עבודה בקדשים דבעינן בודאי שיהנה [ובמק"א הארכתי בזה אי בעינן ש"פ באיסור עבודה. ועכ"פ פשיטא דבעינן שיהנה]. וכאן בכלאים בכרם הרי יהי' איסור הנאה. בשלמא לפירש"י ניחא דמוקים בכלאי זרעים דליכא איסור הנאה. אבל בכלאי הכרם להתוס' קשיא דהא שוב ליכא איסור עבודה בקדשים. וכן יקשה לקמן בגמ' דאמרינן וליחשב נמי החורש בעצי אשרה. והא גם בזה בעינן דוקא נהנה כמו בשוחט בסכין של ע"ג אסור דוקא במסוכנת. וכן ביותר קשה לענין איסור מלאכה ביו"ט דחשיב ג"כ במשנה בין הלאווין. ואיך חייב משום זורע והא מקלקל הוא בכלאי הכרם דאסור בהנאה:

ונראה לענ"ד לתרץ כל זאת. דהנה בין הני שמונה לאוין חשיב ג"כ שביעית. הרי שזורע בשביעית איירי. והנה שנינו בפ"ז דשביעית מ"ה מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני רע"ק ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. והכי פסקינן. ולפ"ז אתי שפיר על נכון. דאעפ"י שהוא זורע כלאים בכרם הואיל דבשנת שביעית הוא לא מיתסר בהנאה ושפיר נהנה ומילקי משום עבודה בקדשים ואיסור יו"ט:

ולכאורה יקשה דלפ"ז דבשביעית מותר כלאים בכרם דהוי כזורע שדה שאינו שלו. א"כ לא יהי' מילקי ג"כ. והנה הרמב"ם כתב (ה' כלאים בפ"ג דין ט"ז) בד"א שצריך הרחקה וכו' בשזרע בתוך שדהו אבל אם היתה שדהו זרוע חטים מותר לחברו לזרוע בצדה שעורים שנאמר שדך לא תזרע כלאים אין האיסור אלא שלא יזרע שדהו כלאים. שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים ע"כ. משמע לכאורה דבשדה שאינה שלו מותר לזרוע כלאים. וא"כ ה"ה נמי בזורע בשביעית דהפקר הוא ודמי לאינו שלו כמ"ש. אך בודאי הא ליתא. דהא דמותר לסמוך שעורים לשדה חברו ואינו חושש משום כלאים היינו רק דאינו צריך הבדלה או הרחקה אבל לזרוע פשיטא דאסור אפי' בשדה חברו והלא אפי' לזרוע לנכרי אסור (ר"פ ה' כלאים). והיינו דבמפולת יד הוא זריעת כלאים ממש ואסור אפי' בשדה שאינה שלו. ומכ"ש כלאי הכרם דחמירי טפי. ובודאי מחוייב מלקות אף כשזרע בשביעית אעפ"י שלא קידש לאוסרם בהנאה. וכה"ג מצינו בכלאי הכרם לר' יאשי' אעפ"י דלדידי' אינו חייב מלקות רק במפולת יד מ"מ לענין איסור הפירות אסור אף בסומך (עי' ה' כלאים רפ"ה וספ"ח ובכ"מ) הרי דבמפולת יד חמיר. אך עדיין צ"ע לטעמו של הרמב"ם דדייק מדכתיב שדך וכו' דוקא שדך. א"כ איסור להזורע מנ"ל ואכ"מ: ג:

ולכאורה יש להקשות עפ"י מה דאמרינן סוף ערכין אין עושין בערי הלוים מגרש שדה וכו' והרב החינוך הביאו המ"ל פסק שאם שינה לוקה. וא"כ ליחשב נמי במשנה כגון שחרש בתחום המגרש של ערי הלוים. הרי נעשה עי"ז שדה וחייב מלקות [הגם דבמתני' חשיב נמי בבית הטומאה. ולפ"ז לא מצי למימר שהי' גם בתחום מגרש דהא בית הקברות נותנין להו חוץ לכל התחומין שנתנו לחיים ולא לקבורה כדאיתא לעיל בפ"ק. אך מ"מ הא משכחת מקום טומאה שהי' מונח שם מת לפי שעה ובאמת נקיט במשנה בית הטומאה ולא קאמר בית הקברות דאין צורך למנקט ביה"ק קבוע]. אך זה לק"מ דפשיטא דאינו לוקה על לאו זה רק כשעשה מאיזה מקצת קרקע של המגרש שדה ממש דמינכר להיות נקרא שדה אבל לא בחרישה וזריעה כל שהוא וז"פ: והנה הרמב"ם כתב בהלכות שמיטה ויובל פ"ט אם מכר קרקע בא"י לצמיתות שניהם עוברים בל"ת ואין מעשיהן מועילין אלא תחזור השדה. והביא המ"ל בשם ספר החינוך שאם מכרו שניהם לוקין אעפ"י שלא הועילו מעשיהם. והקשה עליו המ"ל דהא כתב רבינו (פ"י מה' בכורות) דכל שמעשיו אינם מועילין אינו לוקה. וכ"כ הרב גבי מעשר בהמה שאינו לוקה על המכירה. ולענ"ד נראה לתרץ דלא דמי דהתם במעשר בהמה וכל הני דחשב רבינו התם] הרי לא הועילו מעשיו כלל ולא עשה שום פעולה בהמכירה. והוי כמו לאו שאין בו מעשה. כלומר שלא נתקיים כלל תכלית מעשהו. והרי זה כאלו לא עשה כלל ע"כ אינו לוקה משא"כ במוכר שדהו לצמיתות הרי המכירה נעשתה עכ"פ לענין זה שיקנה עד היובל. כדמשמע מלשון הרמב"ם שלא הועיל בתנאו אלא תחזור השדה. ולשון תחזור היינו ביובל. אבל עד היובל אזי קנויה ככל שדה מקנה. והואיל שהמכירה עשתה פעולתה ככל יכולתה ונכנסה הקרקע לרשות הלוקח כמו בכל המכירות אלא שלא נתקיימה מחשבתו שרצה לעבור על דברי תורה שתשאר כן לצמיתות הרי דעיקר המכירה נתקיימה מעשה אלימתא היא לכן מילקי שפיר. וזה נ"ל ברור. ובמקומו נדבר אי"ה עוד מזה: ומעתה לדעת החינוך הלז דמילקי כשמכר שדהו לצמיתות קשיא במתניתין ליחשב נמי כגון דבחרישה זו קנה להאי שדה מהמוכר לצמיתות דחייב מלקות. ואעפ"י דמשמע מדברי התוס' לקמן (דף כ"ב ד"ה אלא) דבעינן לפרש חרישה דמתני' בשיעור כל שהוא אפי' פחות מש"פ. הלא מ"מ קונה הקרקע בחזקה אף במעשה קלה כזו דרפיק בה פורתא קנה:

(המצאה עמוקה):

ונ"ל לתרץ בדרך חריפות מחודד הלא הוא. הנה אמרינן במס' שבת (דף ק"ג) התולש עולשין והמזרד כו' אם לאכילה כגרוגרת אם ליפות את הקרקע כל שהן. אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו וכו' לא צריכא בארעא דלאו דידי' דלא איכפת לי' ליפות. כלומר בשדה שאינה שלו ניתנו השיעורים האמורים אבל בשדה שלו אפי' בכל שהוא חייב דממילא מתיפה הקרקע. והנה במתני' דילן פשיטא דלא ניתנה שיעור להאי חרישה ובודאי מוקמינן לי' בשיעורא זוטא כל מה דאפשר כדי שיחולו כל השמונה לאווין בבת אחת בשעת עשיה קלה ההיא:

והנה בח"מ (סי' ר"ח) מבואר דמקח הנעשה באיסור המקח קיים. וביארו שם הפוסקים דהיינו הואיל שכבר נעשה האיסור ואין נ"מ לגבי זה אם יתקיים המקח או לא. הלכך אין לנו סבה לבטלו ונשאר קיים. אבל היכא דע"י ביטול המקח יתוקן האיסור אז מסתברא דהמקח בטל (ויש בזה ענינים רחבים והארכתי בדבר זה במק"א בענינים מושכלים ת"ל). ומעתה א"ש משנתינו דבנ"ד הלא איירי שהי' ג"כ ביו"ט ועבר על מלאכת יו"ט (השוה לשבת לכל דבר) ואי נימא דע"י החרישה כל שהוא קנה ג"כ אותה שדה. הנה שפיר נדחה לאמר דלא קנה משום מקח הנעשה באיסור היינו ע"י מלאכה אסורה. ותו ליכא למימר הרי האיסור כבר איתעבד בין כך ובין כך ואין להשיב. זה אינו דהא לא עביד בקרקע רק מעשה כ"ש דהשתא כשלא יקנה השדה ויהי' עושה בקרקע של חבירו עדיין אין שם מלאכה על זה כמ"ש במס' שבת כנ"ל. משא"כ אם יקנה את השדה במעשהו הרי נעשתה המלאכה בקרקע שלו והרי מיחשבא מלאכה אף בכ"ש. (וחוץ מזה מהאי טעמא גופי' הוי מלאכת מחשבת שהועילו מעשיו להיות קונה עי"ז את השדה. וזהו סברא אלימתא). והואיל דעי"ז שיתבטל המקח יתוקן האיסור שפיר אמרינן דהמקח בטל ולא קנה כלל. וכיון דלא אהנו מעשיו כלל במקצת שוב דמי למוכר מעשר בהמה דלא אהני כלל וע"כ לא מילקי כמ"ש לעיל דלא קאמר החינוך דלקי על לאו זה המכירה לצמיתות רק כשנתקיימה מכירתו עכ"פ עד היובל:

(קו' ותי'):

ד תו קשיא בסוגיא דילן לפי מה דאמרינן בפסחים (דף ס"ז) דמצורע וזב שנכנסו לפנים ממחיצתן לוקין. והכי פסקינן. א"כ ליחשב במתני' נמי הך לאו כגון שהי' ג"כ מצורע ונכנס לפנים מן החומה לבית הטומאה וחרש. ואין לומר דא"כ שוב לא יהי' לאו דנזיר דבימים שנצטרע לא מקרי קדוש. זה אינו דנהי דאין עולין לו לנזירתו וליכא עשה דקדוש יהי' אבל פשיטא דמילקי כשיתטמא משום לאו דטומאה. והכי כתב רבינו ספ"ז מנזירות לענין תגלחת דעשה ליכא אבל לאו איכא. ויש לתרץ דבאמת יש להבין במתני' הלא יפה השיב חנני' בן חכינאי לחכמים דאף נזיר לא מן השם הוא שלא בא עליו משום חרישה אלא משום כניסה למקום טומאה. כלומר דאף אלו לא חרש הי' מחוייב ע"כ נימא דחכמים אשכחו גוונא דרק ע"י החרישה יגרום לעצמו איסור טומאה. כגון שהיתה הטומאה בחלל סתום רק יש לו פותח טפח מן הצד והוא עומד ע"ג החלל דאינו מטמא. וע"י החרישה נסתם הפותח טפח והוי הכל טומאה רצוצה דבוקעת גם תחת רגליו. הכי נראה להסביר מלתא דרבנן. וע"כ לק"מ קושייתי דהלאו דמצורע לפנים ממחיצתו הרי הוא לכ"ע לא מן השם דלא מצינו גוונא אשר רק החרישה גרמה ללאו זה. ושוב דמיא ללאו דכלאים:

ה:

עוד יש לדקדק ליחשב נמי כגון שחסמה ודש בה דרך הלוכה ועבר על לא תחסום. עוד קשה לי לפי מ"ש השער המלך (פ"ה ה' יו"ט דין ב') להסוברים דביו"ט ג"כ מחוייבין בשביתת בהמתן יש בזה איסור לאו עיי"ש. א"כ ליחשב כאן נמי שביתת בהמתו דביו"ט איירי. בשלמא לפי' רש"י דגם החמור מוקדשין הוא לק"מ דלאו דידי' הוא. ואפי' אי משום איסור פט"ח נמי כיון דאסור בהנאה לא מיחשב כשלו אבל להתוס' שם דהחמור יכול להיות שהוא חולין קשה. ואפשר אע"ג דאיכא לאו מ"מ מלקות ליכא דהוי לאו שאין בו מעשה דלאו איהו עביד רק בהמתו וצ"ע:

תוכן העניינים

שות זכר ישעיהו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה