שות הריף· רבנו יצחק אלפסי [הרי"ף]
רמז
שאלה. ראובן נפטר וירשו אותו בני אחותו וביום פטירתו הזכיר אחד מן הקהל מ' מה שהניח ראובן זה הקדיש אותו לבית הכנסת והוציא מטר כתוב וחתום שנתן ראובן כל נכסיו לבית הכנסת והשיבו היורשים שמתנה זו אינה כלום שלא נתנה אלא בלשון אסמכתא או שטר זה הוחלף ועוד ששטר זה אין בו מהיום ולא כתבוה וחתמוה בשוקא ובברייתא כמו המנהג בשטרי המתנות ועוד שהעד אחד פסול שנשבע לשקר ואינו יודע לקרוא בשטר ועוד מהעדים נוגעים בעדותן שמתפללים באותו בית הכנסת היאך הדין ויש להם מן הדין להחרים ע"ל מ"י שזייף את השטר והחליף אותו או לא:
תשובה. אין רשאים להחרים על מ' שהחליף את השטר שאם העדים כשרים אינם רשאים להחרים בפניהם שכל החושד בכשרים לוקה בגופו ואם הם פסולים ואפי' חזרו בעדותן אין מקבלין מהם ומה שטענו מדין האסמכתא אין בנדרים והקדשות דין אסמכתא שהנדרים כולם בלשון אסמכתא הן כדכתיב וידר ישראל נדר להם ויאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם וכתיב וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. מכאן נתברר שאין בנדרים דין אסמכתא כתיב וכ"ש שאין בשטר זה אסמכתא כמו שטענו אלא מתנה זו קיימת היא להדיוט וכל שכן להקדש כי כל מתנה שכתוב בה קנין אינה צריכה מהיום כמו שאמרנו בין אקנייה וקנינא מיניה בין קניינא מניה ואקנייה לא צריך מהיום ובמכרן פתגמי דהוו באושא פליגי מר סבר צריך מהיום ומר סבר זמנו של שטר מוכיח על השטר אע"פ חלא נכתב בשעת המתנה אלא לאחר מיתת הנותן יתקיים כמו שכתבתי וכל שכן שהקדש אינו צריך לכל זה על פי מה שאמרי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ובהקדש בית הכנסת נמי אמרי ישראל שהתנדב מנורה או נר לבה"כ יפה טענו מפני שהן נהנין באותה עדות והוו להו נוגעים בעדותן וכן אמרו בני העיר שנגנב ס"ת שלהם אין דנין אותה בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר: