שות הריף· רבנו יצחק אלפסי [הרי"ף]
קלד
שאלה. ראובן ואשתו היה להם חצר ומשכנו אותה בחמשה עשר זהובי' מוראביטיא לשמעון והשכיר אותה שמעון זה לעכו"ם וישראל חמשה דינרים בכל חדש וזו החורבה נהרסו בה מקומו' הרבה שהרסו הדרי' בה והפסידו מדמיה הרבה הוא הפסד חצירו:
תשובה. יכנסו אנשים בקיאים בחצר וידעו מה נהרס בה אם מחמת שהיתה החצר ישנה ולא מן הדרים בה נהרסה אין על שמעון ולא הדרים בה כלום ואם הדרים בה גרמו להרסה בהכנסת בהמות ובמרבית הזבלים וכיוצא באלו יש על שמעין לשפץ מה שהפסיד בה ונוטל שכירות שאלה לפני רבינו יצחק ברבי ברוך ז"ל. ראובן השיא בתו לשמעון וכתב לה בכלל עסקת הנדוניא חצי כרם וכשכנס שמעון את אשתו בקש לחלוק את הכרם לשומא אמר לו ראובן איני נותן לך כי אם מחצית במדה והורה בית דין שהיה במקום שאינו לו אלא מחצית במדה בזיבורית הכרם יורנו. תשובה עייננו בשאלה זו וראינו שמ' שאמר שיש חלוקה בלא שומא לא אמר כלום לפי מה שכתבו רבותינו ז"ל ז"ל חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהו ונוטל חציה בדרום אלא אם התנו עמו שיטול כמדה ברוח פלוני היינו אומרי' סבר וקביל הילכך הדין שיחלוק הכרם בשומא ויטול שמעון חלקו בפחות מן הכרם על פי שאמר משמנין ביניהם ולוקח נוטל כחוש על מה שאמרו רבותינו ז"ל נמי ספק ממונא לקולא ואם יש מי שהורה ששמעון זה נוטל ברוח עדית שבדרום הוראתו הוראה ושומעין לו מפני שאמרו רבותינו ז"ל מוכר בעין רעה מוכר ונותן בעין יפה נותן ויש דברים שיוצאין מכלל המכירה ואין יוצאין המתנה כמו שאמרינן במה דברים אמורים במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולם ואמרינן נמי וכי יפה כח מתנה מכח מכר והשיבו יפה ויפה וכל שכן בפסקת מתנת הבת שנקנה הדבר באמירה ואמ' נמי בההיא הנאה דמיחתני בהדי הדדי גמר ומקני ואם כן הוא זה שאמר לוקח נוטל כחוש אינו אלא בלוקח אבל לא בנותן מתנה וכל שכן פסיקת הבת ונוטל שמן והמקום יצילנו מעונש הדין. תשובה עמדנו על חשובה זו וזה הרב ז"ל שהורה שיטול שמעון מחצית הכרה בשומא אינה הוראה נכונה שזה משמנין ביניהם אינה אלא שומת ממון לידע כמה דמים שוה שיתן אותם הלוקה משום שלא פסק עמו בדמים אלא מכד לו המחצית סתם בלא פסיקת דמים הילכך שאין המחצית סתם בדמים ידועים וזהו שאמר אפי' דאמר וכו ויש מן הדין שיטול מחצית הכרם במדה במקום כחוש כמו שהורה בית דין של אותו מקום כמו שאמרו בשטרות יד בעל הפטר על התחתונה וזה שאמר שמי שהורה שיטול שמעון בעידית הכרם שומעין לו והביא ראיה ממוכר בעין רעה מוכר ונותן בעין יפה נותן אלו דברי תימה הן שהיה לו לסמוך או על ההודאה ראשונה או בל ההוראה השנית ומה שאמר מוכר בעין רעה מוכר אינו כן שכבר נפסקה הלכה כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין רעה מוכר. ואע"פ שאמרו מוכר בעין יפה מוכר לא אמרו כן במוכר סתם שיטול עידית ואינו נוטל כחוש כמו שכתב משמנין ביניהם ולוקח נוטל כחוש והוא הדין נמי בנותן כחוש. והטעם בדבר שאין אדם עשוי שיתן הבור וישאיר לעצמו הכחוש בין שהיה מוכר בין שהיה נותן ומה שאמרו רבותינו ז"ל מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב לא באו לומר שמי שנותן סתם שהמקבל נוטל עידית וחלילה לרבותינו ז"ל מדין עיכן אבל אמר מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב שלא השאיר לעצמו כלום כגון שהיה בה בור ודות ואלו דברים שאין יוצאין מכלל מכר ונכנסין בכלל מתנה ואין הטעם משום עין יפה במתנה ועין רעה במכר אלא משום שאמר זה היה לו לפרש וזה לא היה לו לפרש שהלוקח שנותן דמים יש לו לפרש אבל המקבל מתנה אינו יכול לומר איני מקבל ממך אלא כך וכך: