אור ברסלב

שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ

סימן ק

סימן צט

לק' דזיקאב בעזה"י יום ה' כ"ג לירח טבת תרל"ה לפ"ק סערעט.

אלקים יענה את שלום כבוד הרבני המופלג חריף ושנון כש"מ יהושע נ"י. מכתבו עם חדו"ת הגיעני ואם כי אינני מכירו וזה יצא ראשונה לערוך מערכת הפלפול בדברים עתיקים שבסוגיא דהמטמא והמדמע כו' כבר הלכו בה נימושות ראשונים ואחרונים וגם אנכי ת"ל כבר הרביתי חזון כד הוינא זוטרא לגברי בפלפולים שונים וקשה מאד למיגמר בעתיקא אפס יען חזקו עלי דברי שאלתו ובקשתו לתת לו מענה אמרתי להשיב לו למען יגדיל תורה ויאדיר וזה החלי בעזר צורי וגואלי: ע"ד קושי' התוס' בגיטין כ"ב ע"ב שהקשו ולשמואל מ"ש מדא' בריש א"נ ומודה רנבה"ק בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור חלב.

נלפענ"ד ליישב עפי"ד רש"י ז"ל שם שפי' בהא דפריך למ"ד מנסך ממש נימא קלבד"מ ומשני כדר' ירמי' דאר"י משעה דאגבהי' קני' מתחייב בנפשו ל"ה עד שעת ניסוך ופירש"י דאגבהה ע"מ לגוזלו ותמהו המפורשים דמנ"ל לרש"י ז"ל לפרש ע"מ לגזלו ע' בחי' רשב"א ובאמת הלא גם בהגביה ע"מ להזיקו מתחייב משעת הגבהה כמבואר בש"ך ח"מ סי' שפ"ו ונראה בישוב דבריו דהנה בחולין מ"א ע"א פריך מהמשנה דהמטמא והמדמע והמנסך כו' למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש ומשני באית לי' שותפות בגוה פי' ונאסר חלק חבירו משום חלקו המעורב בו ולכאורה יש להעיר הרי רשב"ג ס"ל בע"ז בנתערב יי"נ ביין כשר ימכר כולו לנכרי חוץ מדמי יי"נ שבו א"כ לא הפסיד כל היין רק הפסד קצת במה שהוא מוכרח למכרו לנכרי בזול ע' פירש"י ב"ק דף ע"ב וא"כ הרי קיי"ל ב"ב מ"ב ובש"ע ח"מ סי' קע"ו דשותפין שומרי שכר הן זה לזה וא"כ השותף הזה כשמנסך היין הא לא הוי לגבי חלק חבירו רק שליחות יד כיון שאינו נאסר רק שצריך למכרו בזול כנ"ל וא"כ הלא ס"ל לרב בב"מ מ"א ע"א דשליחות יד צריכה חסרון גבי שומרים ע"ש וא"כ איך קאמר מדאגבי' קני' הרי לא קמה ברשותי' משעת הגבהה.

אך באמת ניחא דרב לשיטתי' דס"ל בע"ז ע"ד ע"א הלכה כרשב"ג בחבית בחבית אבל לא ביין ביין וא"כ שפיר כדאגבהי' ע"מ לנסכו הא יאסור אותו כולו ונעשה גזלן עלי' ואגבהי' ע"מ לגזלו א"צ חסרון כמבואר שם וזה כונת רש"י ז"ל דפי' דאגבהה ע"מ לגזלו ור"ל דלרב דס"ל ביין ביין ל"מ מכירה חוץ מדמי יי"נ א"כ כשמנסכו אוסרו כולו נעשה גזלן עלי' משעת הגבהה ולכך שפיר מדאגבי' קני' והשתא מיושב ע"נ קושי' התוס' הנ"ל דלשמואל לא קשה דנימא מדאגבי' קני' דאיהו לשיטתי' דס"ל בע"ז שם הלכה כרשב"ג אפי' ביין ביין א"כ יכול למכרו חוץ מדמי יי"נ שבו א"כ ל"ה רק שליחות יד וכיון דשליחות יד צריכה חסרון הא ל"ש מדאגבהי' קני' וכאמור.

ובדבר מהשהקשו התוס' בחולין מ' ע"א על פירש"י שם שפי' בד"ה רבוצה וז"ל לא מיבעיא עומדת דכשהגביהה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו כו' והקשו דא"כ מ"פ לקמן מהמנסך למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש והא מנסך מכי אגבהי' קני' ונעשה שלו. לפענד"נ ליישב ונבאר ג"כ ד' רש"י ז"ל בחולין מ"א כדפריך מהמטמא כו' וז"ל ואע"ג דמזיק בשוגג חייב כדקיי"ל אדם מועד לעולם כו' הכא היזק שא"נ היא ול"ש היזק ובמזיד חייב לשלם דקנסוהו רבנן כו' והוא תמוה דמה ראה רש"י ז"ל לפרש פירכא זו דוקא רק למ"ד היזק שא"נ ל"ש היזק והלא גם למ"ד שמי' היזק קא' בגיטין הטעם דבשוגג פטור כדי שיודיעו וכבר נתקשו המפורשים בדבריו [ובדרך חידוד אמרתי בישוב ד' רש"י ז"ל שלא פי' למ"ד היזק שא"נ ש"ה דלמ"ד שמי' היזק ובשוגג פטור כדי שיודיע אפי' למ"ד אדם אוסר דשא"ש ע"כ מיירי באית לי' שותפות בגוה עפימ"ש הפוסקים דאפי' למ"ד אדם אוסר דשא"ש הוא רק מדרבנן ומה"ת לכ"ע אינו יכול לאסור ע' פלתי סי' ד' ובתב"ש שם.

והנה א"ז הגאון בנתה"מ סי' רל"ד כ' דאף דבאיסורי תורה אם אכלן בשוגג צריך תשובה וכפרה מ"מ באיסור דרבנן בשוגג א"צ שום כפרה וכאלו לא עבר דמי תדע דא' בעירובין מ"ז בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא ואי הי' נענש על השוגג האיך הי' מניחין לו לעבור ולקבל עונש ע"ש ולפ"ז למה פטרוהו בשוגג כדי שיודיע הרי אי לא יודיע לא יהי' איסור כלל דהא אפי' אי אדם אוסר דשא"ש אינו רק מדרבנן ובדרבנן הא אין שום עבירה על השוגג ומאי איכפת לן אם לא יודיע וע"כ באית לי' שותפות בגוה ונאסר מה"ת וא"כ מדפרכינן כאן רק למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש ע"כ דקאי למ"ד היזק שא"נ ל"ש היזק ואין אנו מוכרחין לדידי' לאוקמי באית לי' שותפות בגוה גם למ"ד אדם אוסר דשא"ש] ואשר אנכי אחזה בכונתו דהנה לכאורה קשה מש"ס ע"ז נ"ט ע"ב ההוא נכרי דנסכי' לחמרא דישראל בכונה אע"ג דלזבוני' לנכרי אחרינא אסור שרי לי' למישקל דמי מההוא נכרי מ"ט מיקלא קליי' וכ' הריטב"א בחי' שם בשם י"מ דדוק' שנסכו במזיד כלומר שהי' יודע שהוא של ישראל אבל אם הי' סבור שהוא שלו אסור למשקל דמי מיני' דהשת' כיון דבדינינו כה"ג פטור שהמנסך בשוגג פטור כשזה בא ונפרע מן הנכרי ל"ה דמי נזקו אלא דמי יי"נ ע"ש.

ולפי"ז קשה למ"ד היזק שא"נ ל"ש היזק האיך יכלו חכמים לתקן שיתחייב במזיד משום שלא יהי' כאו"א כו' הרי כ' התוס' בכתובות ג' ובכ"ד דלא יכלו חכמים לעשות תקנה היכא דאיכא עבירה בקו"ע ע"ש וע' יבמות פ"ט ע"ב א"כ ה"נ הרי מד"ת פטור מלשלם וא"כ אסור לי' לניזק לקבל תשלומין שנהנה מיי"נ וא"כ האיך יכלו חכמים לחייבו בתשלומין הלא בעל היין נהנה מא"ה אם נוטל דמים בעד היין [ובדרך פלפול אמרתי בישוב קושיא זו דהנה באמת הקשו המפורשים למאי דמוקי באית לי' שותפות בגוה הרי כ' התוס' בתמורה ל' דהיכי דהוא מתחילתו מעורב אמרינן ברירה וא"כ נימא ברירה ויהי' מותר חלקו ותי' משום דהוי רוצה בקיומו ולכך אסור גם חלקו ע' בס' ישיע"ק ולפי"ז הרי כ' הפר"ח בא"ח סי' ת"נ דרוצה בקיומו אינו אסור אלא מדרבנן וא"כ שפיר יכלו חכמים לתקן שיתחייב לשלם כיון דאין זה עקירת דבר מה"ת דהא מדאוריי' שרי לברר חלקו ויהי' מותר אפי' בשתי' ולגבי איסור דרוצה בקיומו הם אמרו והם אמרו) אולם הדבר נכון עפי"ד הש"ס ע"ז ע"א ע"א דאמר רב להנהו סבוייתא כי כייליתו חמרא לנכרים שקילו זוזי מינייהו והדר כיילו להו כי היכי דתהוי יי"נ ברשותי' דנכרים ולא יהי' דמי ייי"נ ע"ש הרי דהיכי דקנאו קודם שנעשה יי"נ מותר לקבל דמים בעדו א"כ ה"נ הא מדאגבי' ע"מ לגזלו קנאו וא"כ אפי' אי נעשה יי"נ אח"כ שרי לקבל דמים בעדו ועפי"ז יתיישב קושי' המפורשים שהקשו דהרי לפי"מ דמחייבינן לי' במזיד שלא יהי' כאו"א הולך ומנסך ויאמר פטור אני א"כ גם בשוגג הי"ל לחייבו משום דאל"כ ינסך במזיד ויאמר שוגג הייתי ומה הועילו חכמים בתקנתן.

ולדברינו יהי' נכון דנוכל לומר דמיירי בשוגג כזה שסבור שהוא שלו ולא נתכוין לקנות א"כ שפיר קא' דפטור משום דל"ש לחייבו שלא יהא כאו"א כו' כיון דיהי' איסורא דאם המנסך לא קנאו מקודם הא אינו רשאי בעל היין ליטול דמים בעדו דדמי יי"נ קשקיל ולא יכלו חכמים לעשות תקנה במידי דאיסורא וכיון דלא נוכל לחייבו בשוגג תקנו עכ"פ על מזיד שיועיל עכ"פ לחייבו היכי שיראו עדים שהוא מזיד ולפי"ז הכי קאי פירכת הש"ס בחולין שם למ"ד אין אדם אוסר דהא"ש מהמנסך דבשוגג פטור במזיד חייב שלא יהי' כאו"א כו' וא"כ הי"ל לתקן שגם בשוגג יתחייב מטעם זה ואי דנימא דמיירי בשוגג כזה שלא התכוין לקנות ואין רשאי בעל היין ליטול דמים בעדו וכנ"ל ז"א דהתינח אי אדם אוסר דשא"ש נוכל לומר דמיירי בשוגג כה"ג משא"כ אי אין אדם אוסר דשא"ש א"כ א"א לומר דמיירי בכה"ג שלא קנאו מקודם דא"כ האיך קתני פטור הרי לא נאסר כלל וע"כ מיירי בשוגג כזה שעכ"פ התכוון לקנות בשעת הגבהה רק שלא ידע שנאסר בזה א"כ הדרק"ל גם בשוגג יתחייב מטעם שלא יהא כאו"א הולך ומנסך ויאמר שוגג אני ולכך שפיר פירש"י דלא קאי רק למ"ד השא"נ ל"ש היזק דלמ"ד שמי' היזק במזיד מדינא חייב ולכך שפיר משני הש"ס דאית לי' שותפות בגוה וא"כ הרי קיי"ל שותפין שומרין הן זה לזה וא"כ לעולם מיירי גם בשוגג כזה שקנאו מקודם ואי דא"כ הי"ל לחייבו כדי שלא ינסך במזיד ויאמר שוגג אני ז"א דבשומר אי יטעון שוגג הייתי הלא יצטרך לישבע כמו בטענת נאנסה א"כ לא יוכל למיטען שוגג הייתי וא"כ שפיר הועילו בתקנתן על מזיד שחייבוהו מטעם שלא יהי' כאו"א כו' אף אי בשוגג פטור כיון דאם ינסך במזיד ויאמר שוגג הייתי יצטרך לישבע כשאר שומר וא"כ ממילא אזדא קושי' התוס' על רש"י הנ"ל דאדרבא זהו פירכת הש"ס כנ"ל ויתורץ לפי"ז גם קושי' התוס' בחולין שם שהקשו למאי דמוקי באית לי' שותפות בגוה הרי מ"ד מנסך להכי לא קא' מערב דהיינו מדמע ואי מיתוקמא באית לי' שותפות בגוה א"כ היינו מדמע ולהאמור א"ש דכיון דלמאי דמוקי באית לי' שותפות בגוה הא מיירי שפיר בשוגג כה"ג שקנאו מקודם כנ"ל וא"כ שפיר יוכל לאסרו אף בלי תערובת דהא הוא שלו: עוד הנה אתי ליישב דברי רש"י ז"ל בגיטין הנ"ל שפי' דאגבהה ע"מ לגוזלו והיותר תימה דבחולין מ"א שם מביא רש"י ז"ל משעה דאגבהי' ע"מ לאסרו מיחייב לשלומי כו' ומה ראה רש"י ז"ל לשנות את טעמו בסוגיא דחולין מסוגיא דגיטין.

ונראה דהנה חזקי' ס"ל שם היזק שא"כ שמי' היזק ובשוגג פטור כדי שיודיעו וע"כ ס"ל לחזקי' מנסך ממש דאל"ה היינו מדמע ול"ש לשנויי לדידי' קנסא מקנסא לא ילפינן כיון דס"ל השא"נ ש"ה א"כ הוי ממונא ולא קנסא וקשה לדידי' פירכת הש"ס בחולין הנ"ל הא אין אדם אוסר דשא"ש דרק לגבי גבוה ס"ל לחזקי' בע"ז נ"ג דאדם אוסר דשא"ש ולא להדיוט כמבואר במפורשים ולדידי' ל"ש לתרץ במומר דהא במומר ל"ש כדי שיודיע דהא מומר לא יהי' נאמן וע"כ כהך תירוצא דמיירי באית לי' שותפות בגוה.

והנה לכאורה קשה לפי"ד התוס' ב"ק כ"ז ע"ב ד"ה ושמואל אמר באפילה שנו דבאדם המזיק היכי שהי' סבור שהוא שלו פטור דהא דהניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים שהם שלו וטבחוהו ואכלוהו משלמין דמי בשר בזול שכך נהגו אבל מה שהזיקו לא א"כ ה"נ ל"ל לחזקי' לומר דבשוגג פטור כדי שיודיע הרי בל"ז פטור בשוגג בכסבור שהיין שלו כדברי התוס' הנ"ל אמנם באמת לק"מ דהתם ביתומים הו"ל אונס גמור דמהיכן הי"ל לידע דאביהם שאל הפרה אבל בשומר עצמו נהי דמטעם מזיק לא נוכל לחייבו אבל עכ"פ פושע הוי דהו"ל להשים על לב אם הוא שלו וע' בחוו"ד סי' ק"ס סק"י מ"ש בשם המ"ל פ"ב משכירות דמזיק בשוגג דינו כפושע בשומרים וכ' ע"ז ונראה דה"ה באונס ע"ש ולפי"ז הלא באמת הקשו הראשונים על הא דקא' חזקי' דבשוגג פטור כדי שיודיע דהרי ע"כ מיירי באין רואין דאי בדאיכא רואין אחרים יודיעוהו וא"כ איך יהי' נאמן כשיודיע הלא אין ע"א נאמן באיסורין כל שאינו בידו ותי' דמיירי כשהוא שומר על יין זה ולפי"ז א"ש דאצטריך הטעם כדי שיודיע דאי מטעם שהי' סבור שהוא שלו נהי דמטעם מזיק פטור מ"מ חייב מטעם פושע שפשע בשמירתו דהו"ל להשים אל לבו שאינו שלו אמנם אכתי קשה דהא לחזקי' ע"כ מיירי כשיש לו שותפות בגוה דאל"ה אין אדם אוסר דשא"ש וא"כ הרי באמת הקשה הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תת"מ לפי"מ דמשמע בפ' חזקת הבתים דבשותפות סתם הו"ל כמו שמור לי ואשמור לך דהוי שמירה בבעלים ופטור א"כ שותף ששינה מדעת שותפו אמאי חייב מי עדיף מפשיעה ותי' דכיון ששינה מדעת שותפו ל"ה פשיעה רק מזיק בידים ומיחייב מטעם מזיק ע"ש וע' בש"ך ח"מ סי' קע"ו ס"ק ק"ז שכ' ג"כ כתי' הרדב"ז ולפי"ז הכא דמיירי באית לי' שותפות בגוה הדרק"ל אמאי בשוגג חייב אי לאו כדי שיודיע הלא אם הי' סבור שהוא שלו הוי אנוס כדברי התוס' הנ"ל ואי דעכ"פ חייב מטעם פושע ז"א דבשותף הוי פשיעה בבעלים ופטור וע"כ שפיר פירש"י דאגבהה ע"מ לגזלו א"כ אח"כ כשניסכו חייב למפרע על שעה שהגביהו ע"מ לגוזלו וא"כ בשעת ניסוך הא לא הי' פשיעה בבעלים וע' בתש' פרח מטה אהרן ח"א סי' פ"ה מ"ש בשם תשו' לחם רב משא"כ בחולין שם הא לא קאי לחזקי' רק למ"ד השא"נ ל"ש היזק כנ"ל אם כן לא אצטריך לן דחוקי דאגבי' ע"מ לגוזלו ופי' כפשוטו משעה דאגבי' ע"מ לאסרו כו':

וארווח לן ליישב בדרך זה מה שהקשית לכאורה בש"ס חולין הנ"ל דאחר דמוקי באית לי' שותפות בגוה קא' אפי' למ"ד אדם אוסר דשא"ש הנ"מ כותי אבל ישראל לצעורי קמיכוין ופריך תו מהמטמא והמדמע והמנסך וכ' התוס' שם דפירכא זו היא אפי' אי מיירי באית לי' שותפות בגוה וקשה מדברי הש"ס ב"ק ס"פ החובל שבור את כדי קרע את כסותי חייב ורמינהו לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לחלק לעניים אר"ה לא קשיא הא דאתא לידי' הא דלא אתא לידי' א"ל רבה לשמור דאתי לידי' משמע אלא אמר רבה הא והא דאתא לידי' ול"ק הא דאתא לידי' בתורת שמירה הא דאתא לידי' בתורת קריעה ע"ש אלמא דהיכי דאתא לידי' בתורת שמירה אי הדר א"ל קרע חייב אי לא א"ל ע"מ לפטור וא"כ לפי"ז מ"פ ממתניתין דנימא לצעורי קמיכוין הרי לפי"מ דמוקי באית לי' שותפות בגוה א"כ כיון דקיי"ל שותפין שומרין הן זל"ז הא נוכל לאוקמי בכה"ג דא"ל נסך ייני דהשתא ל"ל לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי ולצעורי קמיכוין דהא צוהו על כך ומבואר בתוס' ב"ק ע"א בד"ה בשלמא דכשנתן רשות לשליח לשחוט כרצונו ל"ש לצעורי קמיכוין [וע' יש"ש חולין ס"פ השוחט] ולפי"ז הא בכה"ג שפיר נאסר היין ואי דא"כ למה במזיד חייב לשלם הא צוהו על כך ז"א דהא היכי דאתא לידי' בתורת שמירה חייב בקרע כסותי כי לא א"ל ע"מ לפטור וכיון דשותפין שומרין זל"ז הא אתא לידי' בתורת שמירה ושפיר חייב לשלם: אמנם לדברינו הנ"ל יהי' נכון עפימ"ש בפוסקים להסביר החילוק בין אתא לידי' בתורת שמירה או לא שלכאורה אינו מובן דאי הלשון קרע כסותי מורה ע"מ לפטור גם באתא לידי' בתורת שמירה יפטור ואי אין במשמעות הלשון של קרע כסותי ע"מ לפטור גם בלא אתא לידי'בתורת שמירה יתחייב וכתבו בהבנת הענין דבשלמא היכי שאינו שומר א"כ שקורע כסותו ע"כ החיוב רק מצד מזיק ובמזיק איכא למימר דלא חייבי' רחמנא למזיק רק שלא נתן לו הניזק רשות להזיק משא"כ כשהוא שומר עליו לו יהא דמצד מזיק אין עליו חיוב כלל כיון דנתן לו רשות להזיק אבל עכ"פ חייב מצד פשיעה דשומר גם בלא הזיק חייב בפשיעה וא"כ לפי"ז נוכל לומר דלעולם אין הלשון של קרע כסותי מורה ע"מ לפטור ובכ"ז כשאינו שומר הוא פטור כיון שנתן לו רשות להזיק ובכה"ג לא חייבי' רחמנא למזיק ע' בדבריהם ולפי"ז התינח בשאר שומר חייב דנהי דמצד מזיק אין לחייבו אבל עכ"פ מצד פושע חייב משא"כ בסוגיין דמיירי בשותפות א"כ הא הו"ל שמירה בבעלים ופטור מפשיעה ולא נוכל לחייבו רק מטעם מזיק כסברת הרדב"ז הנ"ל וא"כ אי איתא דמיירי בא"ל נסך ייני לא הי"ל לחייבו כיון שנתן לו רשות להזיק וממ"נ לא נוכל לחייבו דמטעם פשיעה הרי הו"ל שמירה בבעלים ופטור [כיון דשם ע"כ לא קאי הש"ס באגבה ע"מ לגוזלו וכנ"ל] ואי מטעם מזיק הלא נתן לו רשות להזיק וע"כ שפיר פריך הש"ס דנימא לצעורי קמיכוין.

ומשכא לי שמעתתא ליישב עפ"י הצעתינו קושי' הראשונים ז"ל בכתובות ל"ד ע"א ובב"ק ע"א דפריך שם ור"מ אמאי מחייב שוחט לאלילים כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמארי' קטבח והקשו דאמאי פריך שם הש"ס פירכא זו דוקא לאחר דמסיק דר"מ מת ומשלם ל"ל ומוקי לה בטובח ע"י אחר ונראה דהנה הקשו עוד הראשונים מ"פ כיון דשחט בה פורתא אסרה דילמא ס"ל לר"מ אין אדם אוסר דשא"ש וא"כ לא אסרה ונראה עפי"ד הש"ס גיטין נ"ג ע"ב לימא כתנאי המטמא והמדמע והמנסך א' שוגג וא' מזיד חייב דברי ר"מ כו' וקשה לכאור' דהנה באמת הקשיתי בהא דפריך בגיטין על מ"ד מנסך ממש נימא קלבד"מ ומשני כדר' ירמי' דאמר משעת הגבהה הוא דקני מתחייב בנפשו ל"ה עד שעת ניסוך וקשה דהרי באמת פריך הש"ס בחולין נימא אין אדם אוסר דשא"ש ומוקי בשותפות או במומר והאיך מוקמינן לה במומר הלא תיהדר קושי' לדוכתה האיך במזיד חייב הא קלבד"מ ואי מדאגבה קני' ז"א דהרי אמרינן בסנהדרין ס"א דבמומר לכ"ע אם אמר אלך ואעבוד חייב וא"כ משעת הגבהה ע"מ לנסכו נתחייב מיתה ובאין המיתה ותשלומין כא' ונימא קלבד"מ ועכצ"ל דבחולין הא קאי הש"ס למ"ד היזק שא"נ ל"ש היזק ובמזיד חייב מטעם קנס כפירש"י שם וכדברינו הנ"ל וא"כ בקנס חידוש הוא דאע"ג דמיקטל משלם ואפי' בקנס דרבנן כמבואר בפוסקים וא"כ ל"ש למיפרך קלבד"מ ובגיטין קאי אי ס"ל השא"נ ש"ה וקשה דנימא קלבד"מ ומשני מדאגבה קני' והיינו לפי תי' הראשון דש"ס חולין הנ"ל דמיירי באית לי' שותפות בגוה [דהא ע"כ לא ס"ל לרב לצעורי קמיכוין מדא' בע"ז נ"ג דאפי' נכרי אינו אוסר דשא"ש והנה לכאורה קשה לפימ"ש הראב"ד בפכ"א מה' אישות דמזיק בבעלים פטור כמו פשיעה דבעלים א"כ לפי האוקימתא דאית לי' שותפות בגוה אמאי במזיד חייב לשלם הרי הוי מזיק בבעלים כנ"ל ופטור אמנם לק"מ לפמ"ש המשנה למלך שם דע"כ לא קא' הראב"ד דמזיק בבעלים פטור אלא בלא נתכוין להזיק אבל בנתכוין חייב ע"ש א"כ במזיד שפיר חייב לשלם.

אמנם לפי"ז אכתי קשה לר"מ דאמר בין שוגג בין מזיד חייב דהא שם ע"כ במנסך ממש מיירי מדקא' שם והא מנסך דאוריית' וקא קניס ע"ש וא"כ בממ"נ במאי מיירי אי באית לי' שותפות בגוה הא הוי מזיק בבעלים ואמאי בשוגג חייב הא בלא נתכוין להזיק מזיק בבעלים פטור ואי מיירי במומר קשה אמאי חייב לשלם הא קלבד"מ כיון דהוא ס"ל השא"נ ש"ה [ובמה שהקשו התוס' בחולין דהא אוסר מטעם נגיעה כבר כ' המפורשים דא"א לאוקמי בהכי כיון דלא הי' אסור רק בשתי' והוי הפסד מועט ולא מיירי מזה וגם הפנ"י בגיטין כ' דע"כ קאי בשיטה זו דמומר אינו אוסר במגע וגם בלא"ה א"א לפרש הבריית' דר"מ ור"י מטעם מגע מומר כמובן למעיין] ואי דנימא מדאגבי' קני' כו' ז"א דהא אי מוקמת לה במומר א"כ גם באלך ואעבוד חייב כנ"ל וא"כ לא מיחייב גם על שעת הגבהה מטעם קלבד"מ ועכצ"ל דר"מ אית לי' אדם אוסר דשא"ש ול"צ לאוקמי לא בשותפות ולא במומר וא"כ לפי"ז שפיר פריך שם ור"מ אמאי מחייב שוחט לע"ז כיון דשחט בה פורתא אסרה כו' וליכא למימר דר"מ ס"ל אין אדם אוסר דשא"ש דהא לפי"מ דמוקמינן דר"מ ל"ל מת ומשלם מוכח מבריית' הנ"ל דר"מ ס"ל אדם אוסר דשא"ש כנ"ל ולפי"ז שפיר פריך הש"ס קושי' זו רק אחר שמסיק דר"מ ל"ל מת ומשלם ומוכח עי"ז דס"ל אדם אוסר דשא"ש משא"כ אי הו"א דר"מ אית לי' מת ומשלם לא הו"מ למיפרך מידי דהוי יכילנא לשנויי דר"מ ס"ל אין אדם אוסר דשא"ש דאז לא הי' מוכח מידי מבריית' הנ"ל משום דהוי אפשר לאוקמי במומר ולא תקשי דנימא קלבד"מ כנ"ל כיון דאית ליה מת ומשלם.

וא"ש ע"נ: אמנם קשה לי לדעת הראב"ד הנ"ל שכ' דמזיק בבעלים פטור היכי דלא נתכוין להזיק מהא דפריך בגיטין נ"ג שם למ"ד השא"נ ש"ה מהא דהעושה מלאכה בפרת חטאת פטור מד"א וחייב בד"ש ואי ש"ה בד"א נמי ליחייב וקשה דהרי באמת הקשו התוס' בב"מ ל' האיך יוכל לאסור פרתו של חבירו הא בעינן דניחא לי' וליכא ניחותא דבעלים ותי' דמיירי בשותף ע"ש [ותי' הב' דל"ב רק ניחותא דעושה וכ"כ בב"ק צ"ח ע"א מבואר ברמב"ם פי"ב מט"א ה' א' שחולק ע"ז ע' בכ"מ שם וע' בדברי הרמב"ם והראב"ד בפ"א מפרה] וא"כ לפי"ז האיך פריך דיתחייב בד"א למ"ד השא"נ ש"ה הלא בשותף הוי מזיק בבעלים ופטור והתם לא נתכוין להזיק דהרי מתכוין לטובתו לעשות בה מלאכה ע' ראב"ד פ"ז מה' חובל ומזיק ועוק"ל לפי"ד התוס' ב"ק נ"ו ע"ב ד"ה פשיט' דבשומר א"י לומר הרי שלך לפניך והכי מבואר ביש"ש פ"ט דב"ק סי' ך' א"כ גם אי לא שמי' היזק אמאי פטור בד"א הרי לפי"מ דע"כ מוקי לה בשותף א"כ הא שותפין שומרין הן זל"ז ובשומר א"י לומר הרש"ל והנה דעת הראב"ד הנ"ל יש ליישב עפי"ד התוס' ב"ק הנ"ל בסה"ד שכ' וז"ל ועוד כיון דגזלן קמה לי' ברשותו גם לענין אונסין יש לחושבו בעלים יותר משותף א"כ י"ל דהראב"ד ס"ל כסברא זו ולא אצטריך לאוקמי בשותף משום דגם גזלן כיון דקמה ברשותי' לענין אונסין חשיב בעלים ואיכא ניחותא דבעלים אך דברי התוס' צ"ע ויש להאריך הרבה בזה אך אכ"מ: ועתה נבא לבאר דברי הפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל במשנה דהמטמא והמדמע והמנסך שכ' בזה"ל ומ"ש המנסך כו' והדרך השני שינסכהו לע"א וידע שהיין אסור בזה הניסוך כשהי' מזיד בנזק ולא ידע שחייב סקילה כשמנסך אותו לע"ז לפי שאם הי' יודע ג"כ שחייב סקילה לא הי' חייב תשלומין לפי שעיקר אצלינו אין אדם מת ומשלם כמו שביארנו בפ"ג דכתובות ע"כ וכל המפרשים ראו כן תמהו עליו דאמאי כתב שצריך שלא ידע שהוא חייב סקילה בהניסוך הלא בגמ' משני זה דמדאגבי' קני' כו' א"כ שפיר מיתוקמא אפי' יודע שהוא חייב סקילה ומה שנלפענ"ד בביאור דבריו הוא דהנה לכאורה יש להקשות בסוגי' דגיטין שם דמוכח מפירש"י שם דרב ס"ל היזק שא"נ ל"ש היזק כמבואר בפירש"י בד"ה ולמאן דיליף קנסא מקנסא היינו רב דס"ל מנסך ממש וע"כ דס"ל השא"נ ל"ש היזק ובמדד חייב מטעם קנסא שלא יהא כאו"א כו' וא"כ לכאורה הדרק"ל הא קלבד"מ (דרק ר"מ ס"ל בקנס אע"ג דמיקטל משלם] ואי מדאגבה קני' כו' ז"א דהא אי מיחייב מטעם קנס ע"כ מיירי דאיכא עדים שניסך דאל"ה הוי מודה בקנס ואפי' בקנס דרבנן פטור כמ"ש בש"ך ח"מ סי' שפ"ח בשם הרש"ל וע"כ דמתחייב עפ"י עדים וא"כ הא בקנס צריך דרישה וחקירה ולכ"ע בעי' עדות שאתה יכול להזימה כמבואר בפוסקים וא"כ הכא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דהעדים אם יוזמו לא יתחייבו בתשלומין משום דלגבי דידהו יהי' מיתה ותשלומין כא' ויפטרו מטעם קלבד"מ אמנם נלפענ"ד לתרץ דהנה הא דמשני בחולין למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש בשותפות או בישראל מומר הנה למ"ד השא"נ ל"ש היזק ע"כ ל"ל דמיירי באית לי' שותפות בגוה עפימ"ש התוס' בב"ק ק' וב"ב ב' ע"ב דהיכי דאיהו ג"כ מפסיד ל"ש שלא יהא כאו"א כו' וא"כ אי אית לי' שותפות בגוה היכי נוכל לחייבו במזיד מטעם קנס שלא יהא כאו"א הולך ומנסך יינו של חבירו הלא איהו ג"כ מפסיד ול"ש ה"ט שלא יהא כאו"א כו' וע"כ לדידי' מיתוקמא מתניתן בישראל מומר א"כ לפי"ז מיושב שפיר קושי' הנ"ל לפמ"ש בתשו' נוב"י מהדו"ק חאה"ע סי' פ"ח דבעידי מומר ליכא דין הזמה משום דבהזמה כתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וזה לאו אחיו הוא ע"ש.

ולפי"ז כיון דלרב ע"כ מיתוקמא מתניתין בישראל מומר וא"כ שפיר מיחייב בתשלומין משום מדאגבה קני' כו' ואי דהוי עשאאילה"ז כנ"ל ז"א דבמומר הא לא בעינן עידי הזמה. ולפי"ז מיושב שפיר ד' הפיהמ"ש הנ"ל דאיהו לשיטתו אזיל דמביא בחיבורו הגדול פ"ז מה' חובל ומזיק האוקימתא דשותפות ודמומר ואף דפוסק השא"נ ל"ש היזק ואינו חייב רק מטעם קנס א"כ האיך מיחייב בדא"ל שותפות בגוה הא איהו נמי מפסיד ול"ש שלא יהי' כאו"א כו' כסברת התוס' הנ"ל ועכצ"ל דהרמב"ם ז"ל פליג וסובר דאפי' היכא דאיהו נמי מפסיד שייך ג"כ שלא יהי' כאו"א כו' ומיתוקמ' שפיר מתניתין בדא"ל שותפות בגוה אף למ"ד השא"נ לש"ה [וכ"ה באמת שי' רש"י ז"ל בחולין שם] וא"כ לפי"ז הדרק"ל הא קלבד"מ ואי מדאגבה קני' ז"א דהא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דלגבי העדים הוי מיתה ותשלומין כא' כנ"ל וע"כ כתב דמיירי שלא ידע שהוא חייב סקילה שלא התרו בו וא"כ העדים לא באו לחייבו מיתה וא"כ שפיר יתקיים בהם דין הזמה בתשלומין כיון דלא יתחייבו מיתה וא"כ שפיר שייך מדאגבה קני' כו': והנה באופן אחר נלפענ"ד ליישב ד' רש"י ברבוצה הנ"ל מקושי' התוס' הנ"ל דא"כ מ"פ למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש מהמנסך נימא מדאגבה קני' ונעשה שלו.

ונראה דהנה כבר נודע דעת הר"ן ז"ל הובא בש"ע יו"ד סי' ד' דס"ל דאפי' למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש באכילה מיהא אסורה דנהי דלא אסרה לא שרי לה והו"ל כמתה מאלי' ולפי"ז הא קיי"ל בב"ק י"א ע"א דאין שמין לא לגנב ולא לגזלן ולנזקין שמין וכ' התוס' שם ד"ה אין שמין הטעם דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים אבל מזיק לא נתחייב אלא כמו שהזיק ע"ש ולפי"ז א"ש פירש"י דה"ק לא מיבעי' הגביהה והרביצה דאז נעשה גזלן וא"כ הא אפי' אי אין אדם אוסר דשא"ש באכילה מיהא אסורה ובגזלן הא שמין השברים לגזלן וא"כ הבהמה הוא של הגזלן וממילא יוכל לאסרה לגמרי אפי' בהנאה אלא אע"ג דרבוצה ולא קנאה אסר לה במעשה.

ולפי"ז שפיר פריך הש"ס מהמנסך דל"ש לומר מדאגבי' קני' כיון דכל הטעם הוא משום דבבהמה אף אי אין אדם אוסר דשא"ש אסורה באכילה והוי' שברים ושמין אותה לגזלן והויא דידי' וממילא יוכל לאסרה לגמרי משא"כ ביין הא אם אין אדם אוסר דשא"ש הוא לגמרי מותר דל"ש נהי דלא אסרה לא שרי לה ול"ה שברים וא"י לאסרו וכמ"ש באמת התוס' דנהי דמדאגבי' קני' היינו להתחייב באחריות אבל לא שיהי' שלו לגמרי וא"ש:והנה עוד אמרתי ליישב ד' רש"י הנ"ל ע"ד הפלפול והחידוד דהנה לכאורה קשה לדברי רש"י למה קא' היתה בהמת חבירו רביצה לפני ע"ז דבשלמא לפי' התוס' שם אצטריך לפני ע"א שעי"ז הוא רבותא במאי דקא' רבוצה דל"מ הרביצה לפני ע"א דודאי לשם ע"א נתכוין אלא אפי' רבוצה כבר כיון דישראל מומר הוא ושוחט לפני ע"א מתכוין לע"ז משא"כ לפירש"י דהרבותא הוא ברבוצה דל"מ הרביצה דקנאה בהגבהה כו' א"כ למאי אצטריך לומר לפני ע"א שיהי' הפי' במומר ושאפי' לא פירש לע"ז מסתמא מתכוין לע"ז נימא בישראל שאינו מומר ופירש לע"א כיון דעיקר הרבותא הוא להשמיענו דאפי' רבוצה ולא קנאה אסרה במעשה.

וכן דקדקו המפורשים ונראה בישוב הדברים עפי"מ שאמרתי לתרץ קושי' התוס' הנ"ל שהקשו על רש"י ז"ל דאי מדאגבי' קנאו ונעשית שלו א"כ מ"פ מהמנסך נימא מדאגבי' קניי' ונעשה שלו ונראה דהנה הפנ"י בחי' לגיטין כ' בטעמא דמילתא דאמרינן לצעורי קמיכוין אע"ג שהוא אומר שכוון לנסך וע"א נאמן באיסורין מ"מ אין אדם משים עצמו רשע ע"ש והנה הר"ן ז"ל בשבועות כ' לענין מי שנתחייב שבועה וקא' שחשוד הוא על השבועה נאמן אע"ג דאין' אדם מע"ר היינו לפוסלו לעדות אחר כההיא דפלוני רבעני ובכה"ג הוא דאינו נאמן אבל כשאומר שהוא חשוד על השבועה קמפסיד ממון על פיו ה"ל הודאת בע"ד דמהני גבי ממון משום דהודאת ב"ד כק' עדים דמ' וכ"כ בכתובות פ' המדיר במשנה ואלו יוצאות שלא בכתובה מאכילתו שאינו מעושר ופריך ה"ד אי דלא ידע מנא ידע אי דידע נפרוש והקשה דאמאי לא אוקמ' במודה וכ' בשם הראב"ד דאינה נאמנת משום דא"א מע"ר ודחה דבריו משום דבאמירתה הא מפסדת הכתובה ודאי נאמנת דהודאת בע"ד כק' עדים דמי ע"ש וכ"כ רש"י ז"ל ביבמות כ"ה ע"ב ובתוס' שם ד"ה לימא ע"ש.

ולפי"ז מתפרש היטב ד' רש"י ז"ל דה"ק ל"מ עומדת דכשהגביהה והרביצה קנאה בהגבהה היינו להתחייב באחריות א"כ כי אומר ששחט לע"ז מחייב עצמו בתשלומין בודאי אוסר משום דל"ש לצעורי קמיכוין דהא הטעם משום דא"א מע"ר כד' הפנ"י הנ"ל וכיון דקמחייב עצמו בהודאת פיו הא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלא אע"ג דרבוצה ולא קנאה א"כ א"ח בתשלומין משום דקלבד"מ וא"כ הי' שייך לומר לצעורי קמיכוין אפ"ה אסרה במעשה דל"ל לצעורי קמיכוין ולפי"ז א"ש פרכת הש"ס דפריך מהמנסך ולא מדאגבה קני' כיון דבאמת לא קנאה רק להתחייב באחריות ואי דהאיך פריך אח"כ דנימא לצעורי קמיכוין הא היכי דמתחייב ממון ל"ש לצעורי כנ"ל ז"א דמש"ה פירש"י שם דהפירכ' קאי למ"ד השא"נ לש"ה וא"כ הי"ל לפוטרו מתשלומין וכיון דפטור אינו נאמן משום דא"א מע"ר ושייך שפיר לצעורי קמיכוין וא"כ האיך מחייבינן לי' שלא יהי' כאו"א הולך כו' הלא יותר הי"ל לאוקמ' אדינא דפטור וממילא ל"ש שלא יהי' כאו"א כו' כיון דלא יהי' נאמן משום דאין אדם מע"ר וא"כ ממילא לא ינסך משום דמה ירויח בהניסוך אם לא יוכל לאוסרו וזהו שפירש"י שם דהפירכא קאי רק למ"ד השא"נ ל"ש היזק ולפי"ז מיושב קושי' ההפלאה שהקשה בהא דפריך בגיטין על חזקי' דס"ל השא"נ ש"ה ובשוגג פטור כדי שיודיעו א"ה במזיד נמי לפטור כדי שיודיע ומשני השתא לאזוקי קא מיכוין כו' והקשה דהא ע"כ מיתוקמא מתניתין בענין דל"ש לצעורי קמיכוין דאל"ה א"י לאסור ולהאמור נכון דהא ע"כ עיקר הקושיא רק למ"ד השא"נ לש"ה משא"כ לחזקי' דס"ל ש"ה ליכא קושי' כלל דכיון דקמתחייב ממון בהודאתו ליכא למימר לצעורי קמיכוין כנ"ל וי"ל דזהו כונת הש"ס כיון דאי נפטרנו גם במזיד א"כ לא יחייב א"ע ממון ושפיר נימא לצעורי קמיכוין א"כ לא יודיע כיון דלא יהי' נאמן ולא יזיק לו כלום כיון דלא יהי' אסור כלל והפי' הוא בניחותא השתא שנפטרנו א"כ נימא דלאזוקי קמיכוין וא"כ אודיע לא מודע כיון שלא יהי' נאמן ובשלמא בשוגג שפיר פטרינן לי' כדי שיודיע כיון דבשוגג ל"ש לצעורי קמכוין ושפיר יהי' אסור ויודיע אם יהי' פטור משא"כ במזיד אם נפטרנו לא יודיע כיון דלא יהי' נאמן ולא יזיק לו כלום שלא יהי' אסור כנ"ל.

ומיושב נמי לפי"ז מה שהקשו המפו' מ"פ א"ה במזיד נמי הלא אפי' אי נחייבנו במזיד נמי יודיע ויאמר שניסכו בלי הגבהה ויהי' פטור משום קלבד"מ [ומה שתי' משום דגם בקלבד"מ חייב לצי"ש ואי תפס לא מפקינין מיני' ויתיירא להודיע שלא יתפוס ממנו לפענ"ד אין זה כלום דהא אם הוא פטור מן הדין שוב אסור לי' למשקל דמי מההיא חמרא כיון דל"ל דמי היזקא קשקל משום דפטור מדינא וכמש"ל וע' בתוס' ב"ק ע"א ע"א ד"ה אילו תבעה לי' כו' ע"ש בסה"ד וכעין זה שגבו ממני דברי הגאון האלקי רבינו אליהו מווילנא זצללה"ה בהגהותיו בב"ק ע"ד ע"ב שהוכיח דבקנס בלא עדים אפי' לצי"ש א"צ מהא דר"ג שסימא את עין טבי עבדו והי' שמח שמחה גדולה מצאו לר"י א"ל אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות א"ל למה א"ל שסמיתי את עינו א"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לך עדים והוכיח מזה דאף לצי"ש א"צ דאל"ה דילמא הי' רוצה ר"ג לצי"ש ואנכי שמעתי ולא אבין דבשלמא בשאר מודה בקנס שייך לומר דבעי עכ"פ לצי"ש משא"כ התם הלא אם משחררו איכא איסור דהמשחרר עבדו עובר בעשה ורק היכי שמן הדין הוא משוחרר דאיכא עדים שסימא את עינו ליכא עשה משא"כ אי ליכא עדים והוא בעצמו מודה דאינו משוחרר מה"ד איך שייך לומר דבעי לצי"ש הלא אדרבא אי מה"ד אינו משוחרר האיכא איסור דהמשחרר עבדו עובר בעשה א"כ לא יצא י"ש) ולהנ"ל נכון דאי יהי' פטור א"כ לא יהי' נאמן משום דאאמע"ר ולפי"ז מיושב הדקדוק הנ"ל על פירש"י דע"כ גם לפירש"י אוקמ' במומר לפמ"ש הפוסקים בח"מ סי' ל"ג בדעת רש"י ז"ל דגם בממון בעינן עדות שאילה"ז א"כ לכאורה ליכא רבותא כלל בהאי דקתני רבוצה כיון דגם בהגביהה והרביצה שייך קלבד"מ ופטור ואיכא ג"כ לצעורי קמיכוין ואי דמדאגבה קני' כו' ז"א דהא הוי עדות שאאילה"ז דהעדים אם יוזמו לא ישלמו משום דאצלם יהי' מיתה ותשלומין כא' וע"כ דמיירי במומר דל"ב עדות שאילה"ז וכנ"ל וא"כ כיון דע"כ בלא"ה מוקמי במומר א"כ שפיר קתני לפני ע"א כדי שלא נצטרך לומר שפירש לע"ז דכיון דמומר הוא ושוחט לפני ע"א בסתמא ג"כ הוי לע"ז:

אמנם קשיא לפי הצעתינו על הא דתנינין בסוגיין על המשנה דהכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין ותני עלה שוגגין פטורין כדי שיודיע הא הכא תיהדר קושיא לדוכתה במזיד נמי לפטור כדי שיודיע ואי דלא יהי' נאמן משום דאין אדם מע"ר כנ"ל ז"א דהא כ' התוס' בב"מ ג' ע"ב וכריתות י"ב דהיכי דרוצה לעשות תשובה כגון שלא להביא חולין לעזרה אדם מע"ר וא"כ ה"נ הא קרבן שנתפגל הוא בלא ירצה א"כ שפיר מהימן אפי' אם אומר שפיגל במזיד שהוא עושה תשובה שאינו רוצה שיקריבו זבח שנתפגל ובראשית ההשקפה עלה על דעתי לתרץ עפי"ד הר"ן שהקש' בהא דפריך בגמ' א"ה במזיד נמי הלא במזיד ל"ש לפוטרו כדי שיודיע דאפי' אי נחייבנו במזיד יפטור א"ע ויאמר שוגג הייתי ול"ל לפוטרו במזיד ותי' דאי נחייבנו במזיד לא יודיע אפי' שהי' שוגג דירא פן יחקרנו ונמצא שמזיד הי' ע"ש וכ"כ הריטב"א בחי' וא"כ התינח במטמא ומדמע שעושה מעשה בידים ומורא יעלה על ראשו אולי יחקרו אחר הדבר וימצא שמזיד הי' ולכך לא יודיע כלל משא"כ בפיגול דהוא רק במחשבת הלב האיך נוכל לבא לידי בירור אם שוגג הי' או מזיד וא"כ מיושב שפיר דל"ש לפוטרו במזיד כדי שיודיע דאפי' אי נחייבנו במזיד נמי יודיע ויאמר שוגג הייתי והכא ל"ש תי' הר"ן כנ"ל אמנם התינח לשיטת הסוברים דפיגול הוא רק במחשבה אבל לשיטת התוס' פסחים ס"ג וב"מ מ"ג דפיגול הוא רק בדיבור א"כ הדרק"ל אמנם נלפענ"ד לתרץ דהנה כבר הבאתי בשם הראשונים שהקשו בהא דחזקי' דבשוגג פטור כדי שיודיע דהא ע"כ מיירי באין רואין דאי בדאיכא רואין אחרים יודיעוהו וא"צ להודעתו וא"כ קשה הרי אין ע"א נאמן באיסורין בדבר שאינו בידו.

אמנם י"ל עפי"ד הש"ס גיטין נ"ד ע"ב ההיא דאתא לקמי' דר"א וא"ל ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עיבדתי לשמן א"ל ס"ת ביד מי א"ל ס"ת ביד לוקח א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת וא"כ לפי"ז המתניתין לחזקי' ע"כ לא מיתוקמא במומר דא"כ ל"ה שייך כדי שיודיע דמומר לא יהי' נאמן וע"כ בדאית לי' שותפות בגוה וא"כ שפיר איכא למימר מתוך שנאמן להפסיד חלקו נאמן ג"כ להפסיד חלק חבירו ולפי זה הא גם בכהנים שפיגלו לכאורה קשה מאי שייך כדי שיודיע הא לאחר שיצא הקרבן מת"י לא יהי' נאמן שפיגל כיון דאין עא"נ באיסורין בדבר שאינו בידו ועכצ"ל דכיון דאם הקרבן פסול מפסיד העור ששייך להכהן דקיי"ל בזבחים ק"ג כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה ע' רמב"ם פ"ה מה' מעה"ק וא"כ כיון שנאמן להפסיד לעצמו נאמן ג"כ להפסיד הקרבן ואי דע"כ יביאו הבעלים קרבן אחר לחובתו ואינו מפסיד העור ז"א דהא היו מחלקין ביניהם אנשי המשמר העורות מע"ש לע"ש כמבואר בגמ' וברמב"ם שם ואם כן שמא יביאו הבעלים הקרבן בשבת אחרת שלא יהי' לו חלק באותו משמר וא"כ שפיר אמרינן מתוך כו' ובברייתא שם דקא' זבחים שעשיתי עמך ביום פ' נתפגלו אינו נאמן מיירי בקדשים קלים שהעורות לבעלים ול"ש מתוך כו' ולכך אינו נאמן ומשום הבשר ל"ח הפסד לגבי הכהן כמ"ש בשו"ת עטרת חכמים מהג' מלייפניק חיו"ד סי' ט' משום דהכהנים הי' להם הרבה בשר קדשים לאכילתן יום יום ע"ש שפי' מתוס' חולין ק' ע"א דבשר חטאת ל"ה ראוי' להתכבד דכהנים אין מחזיקין טובה זל"ז ע"ש.

ונוכל לומר וליישב לפי זה קושי' השיטה מקובצת בפ"ק דב"ק שהקשה למה תני הכהנים שפיגלו ולא תני זר ששחט ופיגל ולדברינו ניחא דאי הוי תני זר ששחט ופיגל אם כן הא הזר אינו מפסיד מידי ואם כן לא שייך לפוטרו בשוגג כדי שיודיע כיון דלא יהי' נאמן ולכך תני בכהנים שהוא מילתא דפסיקא דיש להם הפסד ואזדא נמי לפי זה קושי' המשנה למלך בפ"ז מה' חובל ומזיק שהקשה על הא דפירש"י בסוגיין על הכהנים שפיגלו ששחטו חוץ לזמנו דהקרבן נפסל ולא פי' בשלא לשמו דהקרבן כשר אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וצריכים להביא קרבן אחר ולכך מזידין חייבין ולהנ"ל נכון דאי בשהקרבן כשר אם כן לא מפסיד הכהן מידי ול"ש לפוטרו בשוגג כדי שיודיע כיון דלא יהי' נאמן לאחר שיצא הקרבן מת"י ואחר הצעת דברינו אלה יתיישב ע"נ קושייתינו הנ"ל.

דהנה הטו"ז ביו"ד סי' קכ"ז סק"ד הקשה אהא דאמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול ס"ת מהא דא' בקידושין ס"ה אבל איהי אי לאו דקים לה ל"ה אמרה ומיתסר נפשה וליתסר איהו בקרובותי' קמ"ל ולמה ל"א מתוך שהיא אוסרת נפשה תהא נאמנת גם כן על אחרים דהיינו קרובותי' ותי' דשאני התם דאעפ"י שיש ספק לקרובותי' אם נתקדשה זו אם לאו הרי מותרות כיון שיש לזו חזקת פנוי' דמעיקרא משא"כ בס"ת שאין לה חזקה תחלה להתיר ע"ש ובמק"א הארכתי במה שיש סתירה לזה מד' התוס' ב"ב ל"ג ע"א ד"ה ה"ג לסוף אודי לי' שכ' וז"ל דהתם כיון שהס"ת ביד לוקח כאלו יש עדיםשנכתבה לשמה ע"ש.

א"כ חזינין דגם בס"ת איכא חזקה ואפ"ה אמרינן מתוך כו' ואכמ"ל בזה] ולפי זה נכון דהתינח בשוגג שייך לפוטרו כדי שיודיע אע"ג דאין עא"כ באיסורין בדבר שאינו בידו מטעם מתוך כו' כנ"ל משא"כ במזיד האיך נוכל לפוטרו כדי שיודיע הא לא יהי' נאמן ואי מטעם מתוך כנ"ל ז"א דהא כ' הטו"ז הנ"ל דהיכי דאיכא חזקה נגד הסברא דמתוך ל"א זה וא"כ לפי"ז הרי הכהן אית לי' חזקת כשרות שאינו מפגל במזיד א"כ ל"ש מתוך כו' וא"כ ל"ש כדי שיודיע במזיד אמנם לכאורה יש לסתור דברינו הנ"ל מהא דפריך שם בגמ' על ההוא דינא דמתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול ס"ת ומ"ש מדר' אמי דקא' גבי אזכרות נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת ומשני התם איכא למימר טעי בדר' ירמי' ופירש"י דסבור שלא יפסיד אלא שכר אזכרות כר' ירמי' וכיון דהוי הפסד מועט ל"ש מתוך כו' ע"ש ולפי"ז ה"נ הלא העור הוי הפסד מועט כדמצינו ביומא י"ב ע"א דעורות קדשים בעלי אושפזיכנין נוטלין אותן בזרוע משום דאינו אלא דבר מועט ע"ש וא"כ ל"ש מתוך כו' ושעפי"ז הי' נלפענ"ד לבאר דברי התוס' בסוגיין שהקשו בהא דפריך מהמטמא והמדמע והמנסך נימא לצעורי קמיכוין והקשו הא כבר תי' בדאית לי' שותפות בגוה ותי' דמקשה אפי' אי אית לי' שותפות בגוה נימא לצעורי קמיכוין והקשה הפליתי דהא האי דאמרינן לצעורי קמיכוין אע"ג דהוי ס' שמא לא כיון לצעורי היינו משום דהא דבמעשה אדם אוסר דשא"ש הוא רק מדרבנן ונמצא דהוי ס' דרבנן וא"כ למאי דמשני באית לי' שותפות בגוה קשה האיך איכא למימר לצעורי קמיכוין האיכא ס' שמא כיון לנסך וא"ל דהוי ס' דרבנן דהא באית לי' שותפות הוי ס' דאוריי' משום חלק שלו ונלפענ"ד לתרץ דבאמת יש להקשות האיך פריך מהמנסך למאי דמשני באית לי' שותפות הרי איכא למימר דאע"ג דבעלמא לא מהימנינן לי' שכיון לנסך ואמרינן לצעורי קמיכוין מ"מ הכא כיון דע"כ מיירי בשותפות א"כ מתוך שנאמן להפסיד חלקו נאמן ג"כ להפסיד חלק חבירו (ואי דחזקת היתר היין מתנגדת ובכה"ג הא כ' הטו"ז הנ"ל דל"ש מתוך ז"א דהא היין בלא"ה אינו עומד בחזקת היתר כיון שנתערב עם יין שלו וא"כ בלא זה אסור מחמת תערובת ול"ל כסברת התוס' ביבמות פ"ב דהיתר כל היכי שהוא היתר הוא וכמו שהסבירו האחרוני' כונתם ז"א דהא לענין יי"נ דהוי ניצוק חיבור נתהפך עליון לתחתון וא"כ אבד חזקתו ושייך שפיר מתוך כו') ועכצ"ל דפירכת הש"ס הוא כך דהלא אינו מוכרח לאוקמי רק בדאית לי' שותפות ונוכל לומר אפי' חלק מועט וא"כ בהפסד מועט הא ל"ש מתוך כנ"ל ולפי"ז מיושב קושי' הפליתי הנ"ל דהא ע"כ פירכת הש"ס קאי רק אי אית לי' חלק מועט א"כ הא חלקו נתבטל מדאוריי' ורק מדרבנן הוי יין ביין במשהו א"כ הדר הוי סד"ר לקולא ושפיר פריך דנימא לצעורי קמיכוין ומיושב קושי' הפליתי (ויש להרחיב הדיבור בזה עפי"ד המרדכי דכל שבא לעולם ע"י תערובות ל"ש גבי' ביטול וכן בענין ברירה אך אין עת להאריך).

אמנם בכל זה הפלפול הנזכר אינו נסתר דהא דהיכי דהוי הפסד מועט ל"ש מתוך כו' זהו רק לפירש"י שם אבל לפי' הר"ח מובא בחי' הרשב"א שם הכונה דטעי בדר' ירמי' וסבור הי' שאין לו בו שום הפסד דבהעברת קולמס סגי ולטורח כזה אינו חושש אבל היכי דאיכא איזה הפסד אפי' בהפסד מועט ג"כ אמרינן מתוך וא"כ הא כל הפלפול הנ"ל אינו סובב רק לדעת ר"י דפיגול הוי בדיבור כנ"ל וא"כ הר"י יסבור בזה כשי' ר"ח דגם בהפסד מועט אמרינן מתוך כו' ודרך אגב אבאר דברי רש"י ז"ל בב"ק ה' ע"א אלא מניינא דר"ח למעוטי מאי למעוטי מוסר ומפגל וליתני בשלמא מפגל בקדשים לא קמיירין ופירש"י בד"ה ומפגל וז"ל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשום שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליו וצריך אחר ע"כ והקשה בשיטה מקובצת חדא אמאי לא פי' במפגל בעלמא כגון לאכול חוץ לזמנו ועוד דסותר דבריו שפי' בגיטין בהמשנה דהכהנים שפיגלו לאכול חוץ לזמנו ונלפענ"ד ליישב דהנה הריטב"א בחי' לגיטין הקשה אמאי בכהנים שפיגלו מזידין חייבין הא מזיק את ההקדש פטור וכבר העלינו במק"א לתרץ דנהי דאיש אחר שאינו שומר פטור כשהזיק את ההקדש אבל בשומר חייב כיון שקיבל עליו שמירה אדעתא דהכי שיעבד נפשי' דליחייב בפשיעה וכדמשני הש"ס ב"מ נ"ח ע"א הא דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה כו' בשקנו מידו וכ' באס"ז שם בשם י"מ דלאו דוקא קנו מידו אלא אפי' בדברים בעלמא יכול לחייב נפשו כי הא דמתנה ש"ח להיות כשואל ע"ש וה"נ הכהנים הוי שומרים על הקרבן וכאלו התחייבו א"ע בפירוש שלא יפגלו כיון דמוזהרים מה"ת שלא יפגלו ולכך שפיר חייבין וכ"מ להדיא ברשב"א גיטין נ"ד ע"ש.

אמנם לפי"ז תקשי למאי הוצרך הש"ס לומר דלהכי לא קתני ר"ח מפגל דבקדשים לא קמיירי הרי בל"ז הומ"ל כיון דמפגל א"ח רק מטעם שמירה והרי הוא בכלל השומרין אולם י"ל דהא אמרינן שם דלכך קתני מטמא ומדמע ומנסך אף שהם בכלל נזק משום דקתני היזקא דמינכרא קתני היזקא דלא מינכרא וא"כ ה"נ פריך שפיר ליתני מפגל ואי דהוי בכלל פשיעת שומרין ז"א דפשיעת שאר שומרין הוי פשיעה דמינכרא משא"כ פיגול הוי פשיעה דלא מינכרא.

אמנם אכתי קשה למ"ש הרמב"ן בדד"ג שלו דלכך טבח אומן שקילקל חייב לשלם ול"ה היזק שא"נ משום דמינכר בין חי' למתה דכיון דניבל הבהמה בשחיטה הוי כהתיז ראשה ע"ש א"כ הוי פיגול נמי פשיעה דמינכרא אך יש לחלק בין הנושאים דבשלמא התם כשניבל הבהמה ואסרה הוי שפיר כהתיז ראשה בסייף והוי היזק ניכר משא"כ בשוחט של"ש הקרבן כשר רק שאינו עולה לבעלים לשם חובה א"כ לא נוכל לומר דהשחיטה מינכרא דהוי כהתיז ראשה בסייף דהא בגוף הבהמה לא עשה שום פסול דומה לזה כ' התוס' בב"ק ק' ע"א ד"ה טיהר בסה"ד ע"ש ולפי"ז שפיר הוכרח רש"י ז"ל לפרש התם דמיירי בפיגול כזה ששחט של"ש דאי בפיגול שהקרבן נפסל תיהדר קושי' לדוכתה דלמה לא קא' דלא תני ר' חייא מפגל משום טעם הנ"ל משא"כ בגיטין פי' שפיר כפיגול דכל הש"ס דהוי חוץ לזמנו או חוץ למקומו.

והנה מה שהחל מעלתו להקשות דמ"פ לרב דאמר מנסך ממש הא א"א אוסר דשא"ר דילמא ס"ל לרב אדם אוסר דשא"ש. הנה מלבד מה שמבואר בע"ז נ"ג ע"ב דס"ל לרב אין אדם אוסר דשא"ש וכמ"ש גם מעלתו מבואר ג"כ בחולין ט"ז ע"א דאמר רב [לפי גי' הב"ח] המשתחוה לבית שלו אסרה ופירש"י אבל של חבירו לא יוכל לאסור הרי מפורש דס"ל לרב א"א אוסר דשא"ש ומה שפלפל בענין הסברא דלצעורי קמיכוון והסביר עפי"ד הרא"ש ב"ב בענין שכ"מ שכ' כל נכסיו לפ' חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת כו' היטב אשר דיבר בזה ודבר חכמה אמר: ומה שדרש ממני להשיב על פלפולו של אחיו החריף מוה' מרדכי נ"י נידן קושיית חכם א' שהקשה בהא דקיי"ל קידושין ס"ב האומר ה"א מקודשת לי שאשתחרר אינה מקודשת משום דהוי דשלב"ל והקשה לפמ"ש הכ"מ בהא דפסק הרמב"ם בפ"ז מה"א באומר ליבמה ה"א מקודשת לי לאחר שיחלוץ לך יבמך ה"ז מקודשת הואיל ואילו קידשה עתה הי' קידושין תופסין בה מספק וכ' הכ"מ דהוי קידושין גמורים דכיון דעכשיו נמי הי' קידושין תופסין בה מס' לכך ל"ה דשלב"ל והשתא לפי"ז הא התוס' ב"ב ע"ט ע"ב הקשו הלא אפי' ר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל היינו כגון פירות דקל דעבידי דאתו וא"כ אמאי לר"מ מקודשת בלאחר שאשתחרר הא לא עבידי דאתו דמי יודע שישחררנו רבו ותי' בשם ריב"ן דמיירי בח"ע וחב"ח דכופין את רבו כו' א"כ הוי עבידי דאתי וא"כ לפי"ז הא בגיטין מ"ג ע"א איבעיא לן בח"ע וחב"ח שקידש ב"ח א' מקודשת או לא ופסקינן באה"ע סי' מ"ד דקידושין תופסין מספק א"כ אמאי בלאחר שאשתחרר אינה מקודשת לרבנן הלא כיון דעכשיו ג"כ הי' קידושין תופסין מספק א"כ הול"ל בלאחר שאשתחרר דהוי קידושין גמורין דל"ה דשלב"ל כמו בלאחר שיחלוץ לך יבמך וכסברת הכ"מ הנ"ל: הנה בהשקפה הראשונה הי' נראה לתרץ קושיא זו דהנה בגיטין שם קא' ואת"ל בן ישראל המקדש חצי אשה אינה מקודשת דשייר בקנינו והא עבד לא שייך בקנינו ופירש"י וז"ל דהתם שייר בקנינו דהי"ל לקדשה לכולה אבל האי לא שייר מידי דכל מה דחזי למיעבד עבד ע"כ ולכאורה יפלא דאטו קנס חכמים הוא דיתכן לומר בזה מאי הו"ל למיעבד הלא גזה"כ הוא איש ולא חצי איש וכבר תמה בזה ש"ב הגאון בעל ישיע"ק באה"ע סי' מ"ד.

ולפענ"ד דכונת רש"י ז"ל בזה דכיון דהוא באמת קידשה לכולו ואף להחצי עבדות תתקדש לאחר שישתחרר ורק על החצי עבדות לא יוכלו הקידושין לחול כעת א"כ לא נוכל למעט זה מכי יקח איש ולא חצי איש כיון דבאמת קידשה איש שלם ולא שייר מידי בקנינו ורק כעת עדיין ארי' הוא דרביע על חלק העבדות [ובמאי דקא' אח"כ גבי חצי' שפחה וחב"ח שנתקדש דל"ד להמקדש חצי אשה משום דהתם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו י"ל דהרי הש"ס בקידושין ז' ע"א פריך ונפשטו קידושי בכולה וקא' מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת ופירש"י דהיא אין רצונה רק להתקדש לחצאין ע"ש וא"כ התינח התם משא"כ בח"ש וחב"ח שפיר י"ל דתתפשט קידושין בכולה ממילא לאחר השיחרור אבל הכא באמת רצונה להתקדש כולה רק דצד עבדות הוא דרביע עלה בכה"ג שפיר אמרינן דפשטת קידושין בכולה וזהו בכלל החילוק הכא לא שייר בקנינו] אמנם לפי"ז באמת קשה לכאורה האיך חלין הקידושין כלל לפי"ד הי"א שהובא בח"מ סי' ר"ג בהג"ה בהקנה דבר שמועיל בו קנין עם דבר שאין מועיל בו קנין ביחד בטל כל הקנין וא"כ ה"נ כיון דע"כ מיירי שלא שייר כלום וקידשה ג"כ להחצי עבדות א"כ נימא מיגו דאינו חל הקידושין על החלק העבדות אינו חל ג"כ על חלק החירות אולם הדבר נכון עפימ"ש בשו"ת נוב"י מהדו"ק חחו"מ סי' כ"ו דהא דא' דבמקנה דשלב"ל עם דשב"ל לא קנה כלל היי"ד כמו קני את וחמור שאנו רואים שרצה להקנות לחמור בודאי ואנו אומרים דלא ניחא לי' דליקני זה לבדו אם לא יקנה גם החמור וכן בדשב"ל עם דשלב"ל היינו בעבידי דאתו כגון פירות דקל אנו אומרים ג"כ אולי לא כיון להקנות גם מה שיש לו אם לא שיקנה גם הפירות דקל אבל אם מקנה דבר שאינו עביד דאתי י"ל דלא קפיד לבלתי הקנות זה בל"ז כיון שלא ידעה אם יהי' הדבר הזה אם לא ומש"ה אמרינן דקנה מה שהוא בעולם כעת ע"ש ולפי"ז י"ל דהאיבעי' בגיטין שם קאי אליבא דמשנה ראשונה דאין כופין את רבו לעשותו ב"ח והכי מוכח מדמייתי עלה מברייתא דהמית מי שח"ע וחב"ח ולעיל מוקים לה כמ"ר וא"כ ל"ה עבידי דאתי וא"כ ל"א בזה דכיון דאינו חל על חלק העבדות משום דהוי דשלב"ל אינו חל ג"כ על חלק החירות דכיון דחצי העבדות ל"ה עביד דאתי הא ל"א דכוונתו הי' שלא יקנה זה בל"ז (ומ"מ ל"ה חצי איש דעכ"פ הוא אמר שתיקדש לכולו) משא"כ באומר ה"א מקודשת לי לאחר שאשתחרר דע"כ מיירי בח"ע וחב"ח וכ"מ לפי' הריב"ן הנ"ל א"כ הוי עביד דאתי וא"כ אי הי' מקדשה עכשיו ממ"נ לא הי' הקידושין חלין דאי לא הי' מקדשה רק להחצי המשוחרר א"כ הוי חצי איש כנ"לואי הי' מקדשה גם להחלק העבדות א"כ אין הקידושין חלין מטעם מיגו דאינו חל על חלק העבדות אינו חל ג"כ על החלק החירות כיון דגם החלק העבדות הוי עבידי דאתי ובזה אמרינן שפיר דבטל כל הקנין וא"כ אי הי' מקדשה עכשיו ל"ה אפי' ספק קידושין ולכך גם כשמקדשה אלאחר שאשתחרר ג"כ אינו חל למ"ד א"א מקנה דשלב"ל ומיושב שפיר קושי' החכם הנ"ל לכאורה אולם אכתי תקשי דהרי אנן פסקינן בח"ע וחב"ח הוי ס' קידושין וגם פסקינן בלאחר שאשתחרר אינה מקודשת כמבואר באה"ע סי' מ' א"כ תקשי הלכתא אהלכתא אם לא שנימא דלא כתי' הריב"ן הנ"ל.

ונלפענ"ד ליישב עד"ז דהנה הקשה א"ז הגאון האדיר רבינו משולם מפ"ב זצוקללה"ה מאי מיבעי' לי' להש"ס בח"ע וחב"ח שקידש אם חלין הקידושין הרי פשיטא דל"ה קידושין למ"ד בקידושין דף נ"א קידושין שאין מסורין לביאה ל"ה קידושין ולמ"ש התוס' שם דכל היכי דאיסור הביאה בא ע"י קידושין הוי קשאמס"ל וה"נ ע"י הקידושין נאסרה עליו משום א"א דאתי צד עבדות ומשתמש בא"א כמבואר ביבמות מ"ה ול"מ לרבא דאיירי בשמעתין איהו גופי' הא סבר דל"ה קידושין אלא אף לאביי שם דפליגי הא לא פליג רק בשתי אחיות דהביאה אינה אסורה עליו אלא מצד ספק אם נתקדשה אבל כל כה"ג שהקידושין ודאי אוסרין ל"מ אף לאביי כמ"ש הרשב"א שם וא"כ קשה כנ"ל אמנם נוכל לומר עפימ"ש בספר המקנה שם בהא דילפינן קידושין שאין מסורין לביאה ל"ה קדושין מדכתיב כי יקח איש אשה ובעלה קידושין המסורין לביאה הוי קידושין כו' ופירש"י וז"ל כי יקח איש דהיינו ק קידושי כסף דגמרינן להו קיחה קיחה וכתיב ובעלה דבעינן ראוי' לביאה ע"כ והוכיח מזה דל"א קידושין שאמ"ל ל"ה קידושין רק בקידושי כסף ושטר שלפני הביאה אבל המקדש בביאה עצמה אף שהיא ביאה אסורה אינו בכלל הזה דנפקא מובעלה ע"ש ולפי"ז נוכל לומר דהאבעי' בח"ע וחב"ח שקידש קאי באם קידש בקידושי ביאה דל"ש בזה לומר קשאמס"ל ולפי"ז אזדא קושי' החכם הנ"ל דהרי באומר ה"א מקודשת לי לאחר שאשתחרר ע"כ מיירי בקידושי כסף או שטר כיון דבעינן שהקידושין הי' בעין בשעת חלות הקידושין [והא דמהני בקידושי כסף אף בנתאכלו המעות ע' ר"ן נדרים כ"ט ע"ב] וא"כ לא נוכל לומר כיון דאי הי' מקדשה עכשיו כשהוא ח"ע וחב"ח הי' חלין הקידושין מספק יועיל בלאחר שאשתחרר שיהיו קידושין גמורין כיון דבהקידושין הללו הא לא הי' יכול לקדשה עכשיו מטעם דהוי קידושין שאמ"ל דהא בקידושי כסף ושטר בעי' קידושין המסורין לביאה וא"כ לא הי' אפי' ס' קידושין ולכך הוי שפיר בלאחר שאשתחרר דשלב"ל ואינה מקודשת לרבנן:

והנה בגיטין שם רצה לפשוט האבעי' הנ"ל מהברייתא דהמית מי שח"ע וחב"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ואי אמרת קידושיו לאו קידושין יורשין מנ"ל והקשה בספר המקנה בחי' אה"ע סי' מ"ד דמאי פריך הלא לפי"מ דקיי"ל בחצי' שפחה וחצי' ב"ח שנתקדשה הוי קידושין גמורים א"כ נוקמ' בחצי' שפחה וחצי' ב"ח שנתקדשה לב"ח וילדה דהוי הולד ח"ע וחב"ח וא"כ אם מת אביו יורשו ומ"פ יורשין מנ"ל ולפענד"נ לתרץ דהנה לעיל מ"ב ע"ב פריך הש"ס מברייתא זו דקא' נותן חצי קנס לרבו הלא מחוסר ג"ש אין לו קנס ומשני דאתי' כמשנה ראשונה דאין כופין את רבו לעשותו ב"ח והוי אדון גמור והנה בב"ב י"ג ע"א פריך שם הש"ס למ"ד אין כדי לזה וכדי לזה אית דינא דגוד או אגוד מהך משנה דמי שח"ע וחב"ח דלמ"ד אין כופין ורק משום תקנת פי"ד כופין למ"א ואמאי הלא העבד יכול למימר להאדון גוד או אגוד ומשני שא"ה דאגוד איכא גוד ליכא ומפרש בשיטה מקובצת שם הטעם כיון דעבד משוחרר אינו נמכר ולא שום גר ע"ש (ומ"ש רש"י שם הטעם דגוד ליכא שאין ע"ע נמכר אלא לשש כבר תמהו המפו' דהתינח אי נימא דגוד או אגוד אינו רק בדמי שוי' דהשתא שפיר חלק החירות שלו כיון שאינו נמכר אלא לשש ממילא אין שויו כ"כ כחלק העבדות שהוא לעולם אולם הא בתוס' שם כ' הר"י דאפי' בדמים יקרים הרבה יותר משויו יכול לומר גוד או אגוד א"כ נהי דחלק החירות אינו שוה עד"מ רק נ' זהובים וחלק העבדות שוה ק"ן זהובים מ"מ הא יכול העבד להעלות בדמים כ"כ על חלק העבדות כפי מה שיוכל האדון להפסיד על דמי חלק החירות אם יקנהו בע"ע דהיינו שיאמר לו או שתתן לי מאה זהובים יותר על שיווי דמי חלק החירות או אתן לך מאה זהובים יותר על שיווי דמי חלק העבדות ועכצ"ל כפי' השיטה מקובצת הנ"ל) והנה בשיטה מקובצת שם הקשה האיך יכול העבד למימר אגוד הלא המשחרר עבדו עובר בעשה ותי' דאי הוי דינא דמצי למימר אגוד א"כ אינו משועבד לרבו כלל דליכא עשה דיתן לו חצי דמיו ויפטר בע"כ ובדין אין לרבו עליו אלא דמיו אם הוא רוצה ליתנם ע"ש ולפי"ז הרי מבואר בב"מ ע"א ע"א דגר אינו נקנה בע"ע משום דבעינן ושב אל משפחתו וליכא (וע' באס"ז שם בשם הריטב"א דבאמו מישראל נמכר) ולפ"ז אי נימא דהברייתא דהמית מי שח"ע וחב"ח כו' מיירי כגון שאביו מישראל א"כ צד חירות דידי' אית לי' יחס עם אביו ישראל א"כ שייך בי' שפיר ושב אל משפחתו וא"כ שפיר יוכל למימר גוד או אגוד כיון דכל הטעם דל"א גוד א' אגוד הא קא' משום דגוד ליכא וכמו שפי' בשטמ"ק הנ"ל כיון דמשוחרר אינו נמכר בע"ע והא הטעם משום דבעי' ושב אל משפחתו והשתא כשאביו ישראל הא קרינן בי' ושב אל משפחתו א"כ איכא שפיר גוד וכיון דשייך למימר גוד או אגוד שוב ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו כס' השטמ"ק הנ"ל ואינו משועבד לרבו כלל כנ"ל וא"כ הדרא פירכת הש"ס לדוכתה דהוי מחוסר ג"ש ואין לו קנס דהשתא אפי' לפי המ"ד ל"ה אדון גמור כיון דאי מוקמינן לה בכה"ג איכא דינא דגוד או אגוד והוי למ"ד כמו למ"א ומיושב שפיר קושי' המקנה הנ"ל.

יותר אין ביכלתי להאריך מחולשת כחי ה' הטוב יחזקני ויאמצני לתורתו ועבודתו ית"ש ונס יגון ואנחה והיתה לנו הרוחה כנפש הדור"ש באהבה: ס' קא תמן תנינן [גיטין נ"ד ע"ב] הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין. ת"ר הי' עושה עמו בטהרות וא"ל טהרות שעשיתי עמך נטמאו הי' עושה עמו בזבחים וא"ל זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן אבל א"ל טהרות שעשיתי עמך ביום פ' נטמאו וזבחים שעשיתי עמך ביום פ' נתפגלו אינו נאמן מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן רבא אמר כגון דאשכחי' ולא א"ל ולא מידי ולבתר הכי אשכחי וא"ל ההוא דא"ל לחברי' טהרות שעשיתי עמך ביום פ' נטמאו אתא לקמ' דר' אמי א"ל שורת הדין אינו נאמן אמר לפניו ר' אמי רבי אתה אומר כן הכי אר"י משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו היכן האמינתו אר"י בר ביסנא כ"ג ביו"כ יוכיח דכי אמר פיגול מהימן ומנא ידעינן והכתיב וכ"א לא יהי' באה"מ אלא לאו משום דמהימן ודילמא דשמעני' דפגיל אי לאו דמהימן אע"ג דשמעני' נמי לא מהימן דדילמא לבתר הכי קא' ודילמ' דחזיני' בפשפש קשי': הנה לכאורה קשה מ"פ לי' ר' אסי לר' אמי מכ"ג ביו"כ דילמא ס"ל כחזקי' לעיל נ"ג דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק ובשוגג פטור כדי שיודיעו אבל מה"ת חייב אף בשוגג א"כ א"ש מה דהתורה האמינתו דכיון דפגיל חייב לשלם וכיון דחייב בתשלומין נאמן מטעם מתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן ג"כ להפסיד את השעיר כדא' בסמוך גבי ס"ת מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת אבל בטהרות שעשיתי עמך נטמאו דנטמאו ממיל' וא"צ לשלם בכה"ג אינו נאמן.

ונלפענ"ד לתרץ דהנה בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל פי' משנתינו דכהנים שפגלו במחשבת חוץ לזמנו וכ"ה באמת במנחות מ"ט ע"א ע"ש. ולכאורה יש לדקדק מי סגי לן לאוקמי המשנה במחשבת חוץ למקומו דג"כ פסול רק שאין בו כרת עוד הקשו המפורשים בב"ק ה' ע"א מניינא דר"ח למעוטי מאי למעוטי מוסר ומפגל וליתני בשלמא מפגל בקדשים לא קמיירי אלא מוסר מ"ט לא תני שאני מוסר דדיבורא ובדיבורא לא קמיירי ופירש"י ד"ה ומפגל וז"ל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשם שלמים [והמפורשים הגיהו דצ"ל שלמים לשם חטאת] דאין הקרבן עולה לחובת בעליו וצריך אחר עכ"ל ותמהו המפורשים אמאי לא פירש"י פיגול דחוץ לזמנו וחוץ למקומו כמו פיגול דבכל הש"ס.

ונראה בישוב כל זה דהנה בשיטה מקובצת בב"ק שם הקשה דאמאי כהנים שפגלו מזידין חייבין בתשלומין הרי בזבחים כ"ט ע"ב קא"ר ינאי המחשב בקדשים לוקה וא"כ יפטרו מתשלומין מטעם גם קלבד"מ ומה שתי' שם משום דהוי לאו שאב"מ אינו נוח לפי"ד התוס' בפסחים ס"ג ובכ"ד דפיגול הוא רק בדיבור ע' מ"ל פי"ג מה' פסוהמ"ק ה"א וקיי"ל בב"מ צ' ע"ב גבי חסמה בקול כמ"ד עקימת שפתיו הוי מעשה והא דמוקי בזבחים שם כר"י דאמר לאו שאב"מ לוקין עליו הוא רק למ"ד עקימת שפתיו ל"ה מעשה ונראה לי לחזק הקושי' דהנה לעיל נ"ג הקשה המהרמ"ש בהא דהעושה מלאכה בפרת חטאת דמוקי שהכניסה לרבקה ופירש"י ולא הפסיד הפרה רק במחשבה והקשה המהרמ"ש דא"כ אמאי חייב בפיגול ותי' דאיירי בפיגול בדיבור וכ"כ באס"ז ב"מ מ"ג ולפי"ז יהי' קשה ממ"נ אי איירי בלא דיבור קשה קושי' המהרמ"ש דהא אינו חייב על שהפסיד במחשבה ואי איירי בדיבור הא עקימת שפתיו הוי מעשה ופטור מטעם קלבד"מ ובספר מראה כהן בחי' לזבחים שם תי' דכיון דקיי"ל היזק שאינו ניכר ל"ש היזק ובמזיד חייב רק מטעם קנסא שלא יהי' כאו"א הולך כו' ולכך אע"ג דלוקה אפ"ה משלם ע"ש והנה הרמב"ן בדד"ג שלו הקשה אמאי טבח אומן שקלקל חייב לשלם הרי הוי היזק שאינו ניכר ותי' דכיון דלא היתה השחיטה כהלכתה הוי כהרגה בידים והוי שפיר היזק ניכר דמעיקר' חי' והשת' מתה והקשה תו דא"כ אמאי הוי מפגל היזק שאינו ניכר ותי' דד"א גרם לה ליפסל ואינו פסול בגוף הבהמה ע"ש וכ"כ בריטב"א בחי' לגיטין נ"ג ולכאורה צריך להבין הרי כ' הרא"ה הובא בטו"ז וש"ך יו"ד סי' ד' גבי אין אדם אוסר דשא"ש דאף דלא אסרה לא שרי לה והוי כאלו מתה מאלי' ואסורה באכילה א"כ מכ"ש היכא דנאסרה באמת נימא דהוי נבילה וכאלו הרגה בידים ויהי' היזק ניכר ובאמת בנדרים ל"ו ע"א מוכח דפשיט' לי' להש"ס דהמשנה מיירי דפיגל בשחיטה ולא בשאר עבודות מדפריך שם ממשנה זו אי כהני שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול לימא לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ואי איתא דהפיגול הי' בשאר עבודות לא הוי מקשה מיד' דבעבודות דמקבלה ואילך הא בודאי שלוחי דשמיא נינהו וע"כ דהפיגול הי' בשחיטה וא"כ קשה שפיר דנימא דהוי כנחירה והוי היזק ניכר.

אמנם י"ל עפי"מ דא' בזבחים ס"ט ע"א לענין שחיטת עוף קדשים בחוץ אם הועילה שחיטתו לחייבו כרת לא תועיל לטהרו מידי נבילה ע"ש וא"כ ה"נ בפיגול דחוץ לזמנו דאיכא חיוב כרת אמרינן נמי כיון דאיכא חיוב כרת על השחיטה משום הפיגול וכיון דהועילה לחייבו כרת מועלת נמי לטהרו מידי נבילה ולכך ל"א דהויכהרגה בידים והוי שפיר השא"נ וא"כ ע"כ מיתוקמא מתניתין רק בפיגול דחוץ לזמנו דאיכא חיוב כרת משא"כ בחוץ למקומו דפסול ואין בו כרת הא ל"ש הסברא הנ"ל ושפיר הוי היזק ניכר וא"כ תיהדר קושי' לדוכתה אמאי מזידין חייבין נימא קלבד"מ כיון דאי הוי היזק ניכר הוי התשלומין מדינא ולא הוי משכחת בפיגלו בשחיטה שיתחייבו בתשלומין ושעפי"ז הנה מקום אתי לבאר ד' הש"ס נדרים הנ"ל דזה לשון הגמ' שם תנן הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין ותני עלה אלא שפיגולן פיגול אא"ב שלוחי דשמיא הוו היינו שפיגולן פיגול אא"א שלוחי דידן הוו אמאי פיגולן פיגול לימא לי' שליח שויתך לתקוני ולא לעוותי והרגיש הר"ן דל"ל להביא הא דתני עלה שוגגין פטורין מגופא דמתניתין הו"ל למידק דקתני מזידין חייבין ומשמע דפיגולן פיגול נימא לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ונראה דהנה הרשב"א בחי' שם כ' דבאמת מהא דפסול הקרבן אין ראי' דכיון דאיכא שינוי בשליחות לכך פסול הקרבן ורק דדייק מהא דהוי פיגול וחייב עליו כרת דייק וע' בפ' הרא"ש שם ולפי"ז י"ל דמגופא דמתניתין לא הו"מ למידק דהו"א דהקרבן פסול ואין בו כרת ומזידין חייבין משום דהפסידו את הקרבן ורק דדייק מדתני עלה שוגגין פטורין וע"כ משום דהוי היזק שאינו ניכר וקשה דנימא דהוי היזק ניכר דהוי נבילה דכנחירה דמיא ועכצ"ל כנ"ל משום דהועילה שחיטתו לחייבו כרת כו' וא"כ ע"כ מוכח מזה דהוי פיגול גמור וחייבין עליו כרת [ואי דהא לפי"ד גם ממזידין חייבין מוכח הכי משום דאי הוי היזק ניכר היל"ל דפטורין משום קלבד"מ וכנ"ל ז"א דאפשר הש"ס שם אזיל למ"ד עקימת שפתיו ל"ה מעשה ואין לוקין במחשב בקדשים משום דהוי לאו שאב"מ ולכך דייק רק מהא דשוגגין פטורין] ולפי"ז מיושב היטב פירש"י ב"ק הנ"ל דפי' מפגל ששחט של"ש כיון דבש"ס שם לעיל מיני' מהדר לאוקמי בריית' דר' חייא בשיטת חזקי' ברי' דהיזק שא"נ שמי' היזק ע' בתוס' שם וא"כ לא הו"מ למיתני מפגל גמור כיון דחייב מלקות משום לא יחשב ופטור מן התשלומין משום קלבד"מ [ולא אפשר נמי לאוקמי במפגל גמור ולא אתרו בי' כיון דמבואר בתוס' סנהדרין פ"ו ע"ב ד"ה גניבה כו' דלחזקי' אין חילוק בין אתרו ללא אתרו ע"ש] כיון דלדידי' התשלומין מדינא ושיך שפיר קלבד"מ ולכך פירש"י דפירכת הש"ס הוא דליתני מפגל בשחט שלא לשמן דאינו בכלל לא יחשב וליכא מלקות ע' בשו"ת חת"ס חח"מ בהשמטות סי' ר"ד שהעלה כן דבהני דבמחשב של"ש הקרבן כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה אינו בכלל לא יחשב משום דברמב"ם כ' הטעם שאסור להפסיד קדשים במחשבה דה"ז דומה למטיל מום בקדשים וזה אינו רק היכי שנפסל הקרבן ומפסידו אבל כשאין הקרבן נפסל לגמרי רק שאינו עולה לשם חובה אינו כמטיל מום ואינו באזהרה ע"ש] ואיכא שפיר חיוב תשלומין וכן המשנה מייתוקמ' ע"כ אליבא דחזקי' בשחט של"ש.

ולפי"ז מיושב שפיר קושייתינו הנ"ל דשפיר דייק מכ"ג ביו"כ דכי אמר פיגול מהימן ואי דדילמא ס"ל כמ"ד השא"נ שמי' היזק ונאמן מטעם מתוך כו' כנ"ל ז"א דאי השא"נ שמי' היזק הא הויין התשלומין מדינא וא"כ פטור מתשלומין משום חיוב מלקות דמחשב בקדשים וקלבד"מ: ובאופן אחר נלפענ"ד בישוב קושייתינו הנ"ל דנימא מתוך כו' דהנה באמת הקשו הראשונים ז"ל על הא דהכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין הרי קיי"ל דהמזיק את ההקדש פטור ותי' דמיירי בקדשים שחייב באחריותן וכר"ש דדבר להגורם לממון כממון דמי ומיקרי רעהו או בקדשים קלים וכריה"ג דס"ל קק"ל ממון בעלים הוא ע' בריטב"א ובפנ"י בסוגיין וע' במשנה למלך פ"ב מה' גניבה וא"כ לפי"ז בכ"ג ביו"כ דהשעיר הפנימי בא מתרומת הלשכה ולא הוי רעהו וא"כ ל"ש לחייבו בתשלומין דהוי מזיק את ההקדש ושפיר מוכיח דנאמן דליכא מתוך כו' ואזדא נמי לפי"ז קושי' הפנ"י שהקשה לשי' הסוברין דפיגול במחשבה בלי דיבור א"כ למה לן למידק מכ"ג ביו"כ מכח הקרא דוכ"א לא יהי' באה"מ נילף מכל עבודות בשאר ימות השנה שנאמן הכהן לומר שפיגל במחשבה ומנא ידעינן וכן הקשה באס"ז ב"מ מ"ב ולהאמור יתיישב שפיר דעיקר הראי' מכ"ג ביו"כ שהקרבנות הם ק"ק ובאין מתרומת הלשכה וא"ח באחריותן משא"כ בשאר ימות השנה הרי משכחת פיגול בקדשים קלים אליבא דריה"ג או בק"ק שחייב באחריותן לר"ש דחייב בתשלומין וא"כ שפיר מהימן מטעם מתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן ג"כ להפסיד הקרבן ומיושב ג"כ לפי"ז קושי' הרא"ש ז"ל ע"ד רש"י ז"ל בסוגיין בד"ה נאמן כו' וגבי קרבנות בכהן העובד קמיירי כגון שהודיעו בין שחיטה לזריקה ואמר פיגלתי בשחיטה שעדיין בידו לפגל בשאר עבודות והקשה דהא בעי שלומי אם יפגל ולהנ"ל ניחא דמיירי בק"ק שא"ח באחריותן ופטור דלא הוי רעהו: והנה אפי' לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דאדם המזיק חייב בתשלומין גם בהקדש דלא נתמעט מרעהו רק שורו ע' בח"מ סי' ס"ו ג"כ אפשר ליישב קושייתינו הנ"ל דנימא מתוך כו' דהנה הטו"ז ביו"ד סי' קכ"ז סק"ד הקשה על הא דא' גבי ס"ת מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול ס"ת מהא דא' בקידושין ס"ה אבל איהי אי לאו דקים לה ל"ה אמרה ומיתסר נפשה וליתסר איהו בקרובותי' קמ"ל ולמה ל"א באמת גם שם מתוך שהיא אסרה את נפשה תהא נאמנת ג"כ על אחרים קרובותי' כי הכא ותי' דשא"ה דאעפ"י שיש ספק לקרובותי' אם נתקדשה זו אם לאו הן מותרות כיון שיש לזו חזקת פנוי' דמעיקרא ע"כ מוקמינן לה אחזקתה דלא נתקדשה משא"כ בס"ח שאין לה חזקה תחלה להתיר בבירור ע"כ הרי דהיכי שהוא להוציא מחזקה ל"א הסברא דמתוך כו'.

וא"כ לפי"ז ה"נ בכ"ג ביו"כ ל"ש לומר שיאומן הכ"ג במה שאומר שפיגל מכח הסברא דמתוך כו' כיון שהוא להוציא הקרבנות מחזקת כשרות שלהן שהיו בחזקת כשרות להקרבה. ויהי' נכון עפי"ז ליישב מה שהקשה רש"י ז"ל בסוגיין בהא דקא' ודילמא דחזיני' בפשפש ואמאי ל"ק דחזינא דרך לול.

ונראה דמהזאות שלפני ולפנים ליכא קושיא כיון דעדיין בידו לפגל בהזאות שעל הפרוכת בהיכל ואי דזה לא מיקרי בידו כיון דאם אין אנו מאמינים לו על הפיגול שלפול"פ אפי' אי יפגל עכשיו בהיכל לא הוי אלא חצי מתיר דכל מ"ג הזיות הויין מתיר א' כדא' ביומא ובזבחים ז"א דהא אע"ג דאין פיגול בחצי מתיר עכ"פ פסול מיהא הוי וא"כ אבד הקרבן חזקת כשרות וממילא יהי' נאמן גם על הפיגול דמעיקרא מטעם מתוך כו' כיון דלא יהי' להוציא מחזקה משא"כ מהזאות שעל הפרוכת בהיכל שפיר הקשה דהנה הטה"ק כ' בחי' זבחים מ"ב ע"ב בגמ' שם אמר מר רמ"א פיגול וחייבין עליו כרת מכדי כרת לא מיחייב עד שיקרבו כל מתירין דאמר מר כהרצאת כשר כך הרצאת פסול כו' והא כיון דחשיב בי' בפנים פסולה כמאן דלא אדי דמי כי הדר מדי בהיכל מיא בעלמא הוא דקא אדי והקשה הטה"ק הרי קיי"ל כ"ש מקדש פסולין ליקרב לכתחלה ותי' דהא דכ"ש מקדש פסולין הלא הוא מטעם אם עלו לא ירדו וזה שייך רק בדם הנזרק ע"ג המזבח אבל אם סופו ליפול לארץ ל"ש בזה לומר אם עלו לא ירדו כיון דלא יבא על המזבח וא"כ במתנות שעל בין הבדים ועל הפרוכת שהדם נופל על הארץ ל"ש בזה לומר כ"ש מקדש פסולין ע"ש ולפי"ז מהזאות שעל הפרוכת בהיכל שפיר מדייק דנאמן ואי דהוי בידו לפגל בהזאות שעל המזבח ז"א דהא לפי דבריו שפיגל על בין הבדים ועל הפרוכת הא נפסל הקרבן כיון דבדם שנופל על הארץ ל"ש כ"ש מקדש פסולין משא"כ כשיפגל עכשיו בההזאות שעל המזבח הא יהי' כשר הקרבן דכ"ש מקדש פסולין משא"כ מהזאות שלפול"פ על בין הבדים לא הוי מצי להקשות כיון דבידו לפגל בהזאות שעל הפרוכת דיהי' ג"כ פסול ז"א דכיון דעכ"פ פסול יהי' ושוב לא יהי' להוציא מחזקה ושפיר נאמן גם על הפיגול דמעיקרא מטעם מתוך כו' ולכך ל"ק רק דחזינא דרך פשפש ולא דחזינא דרך לול והשתא דאתינא להכי יש מקום לתרץ קושי' הראשונים הנ"ל שהקשו הא מזיק את ההקדש פטור עד"ז דהנה באמת הקשו התוס' בב"ק ז ע"א ד"ה שור רעהו ל"ל הקרא דשור רעהו ולא שור של הקדש הא מכי יאכל נפקא פרט למזיק כדא' במעילה י"ט ולאו דוקא מידי דאכילה כדא' התם ותי' דאי לאו דאשכחן דפטור מזיק הקדש מרעהו ל"ה דרשינן מכי יאכל פרט למזיק אלא לחומש לחודי' אבל קרן חייב ע"ש.

והנה אמרינן שם דר"ע ס"ל כר"ש בן מנסיא דלא דריש רעהו לפטור אלא אדרבא לחיובא וקדריש הכי שור של רעהו הוא דכי הוי מזיק תם לא משלם אלא חצי נזק אבל אי מזיק שור של הקדש משלם נ"ש ואפי' תם ע"ש א"כ לדידי' שפיר לא דרשינן מכי יאכל אלא חומש אבל קרן חייב וע"ש בתוס' ד"ה ור"ע כו' א"כ נוכל לאוקמי מתניתין דהכהנים שפיגלו כר"ע סתימתאה דלדידי' משלם שפיר מזיק קרן]: והנה המפורשים ז"ל בחי' העירו עוד דאמאי לא פריך הש"ס לאביי בדרך קושיא מכ"ג ביו"כ דמוכח דנאמן אף שאינו בידו ע' במהרש"א ובקרבן נתנאל.

ומה שנראה בישוב קושיא זו הוא דהנה באמת יש להקשות איך מהימן באמת הכ"ג לומר שפיגל בס"ר דלא ידע מהא דחזינא בפשפש הרי קיי"ל דאין אדם משים עצמו רשע דע"כ אומר שפיגל במזיד דבשוגג לא משכחת בכ"ג כיון דשוגג דפיגול ע"כ הוא באומר מותר כדא' במנחות מ"ט ע"א וכ"ג הא ע"כ צריך להיות גדול בתורה ואפי' בזמן בית שני הי' מלמדין אותו כדא' ביומא ח' ע"א וע' באור זרוע ה' פסחים סי' רכ"ג מה שהביא מד' רש"י ז"ל בשבת קי"ד ע"ב וע' בחולין כ"ד ע"א דגם לענין לימוד סדר עבודת הלוים קא' שם בש"ס דאף דבשאר לימוד קא"ר יוסי דצריך לראות סימן יפה במשנתו בג' שנים מ"מ לענין לימוד העבודה צריך חמשה שנים דשאני הלכות עבודה דתקיפן ע"ש ואם לענין הלכות עבודת הלוים אמרו כן מכ"ש לענין לימוד סדר עבודת הכ"ג בודאי הי' צריך לימוד ויגיעה ביותר וע' בתוס' סנהדרין ל"ג ע"ב ד"ה שעירבן גבי חכם שטיהר את הטמא דלא הוי שוגג דהי' סבור שהדין כן כיון דחכם בעל הוראה הי"ל לדקדק בהוראתו ע"ש וא"כ ע"כ אומר הכ"ג שפיגל במזיד והיכי נאמן הרי אין אדם מע"ר ואי דהיכא דרוצה לעשות תשובה נאמן כד' התוס' ב"מ ג' ע"ב וה"נ רוצה לעשות תשובה לבלתי הקרב זבח שנתפגל שהוא בלא ירצה ז"א דהרי כתב בנוב"י מהדו"ת חאה"ע סי' קנ"ו דע"כ לא כ' התוס' סברא זו אלא להאמינו לגבי עצמו אבל לקלקל לאחרים אינו נאמן אף ברוצה לעשות תשובה וא"כ ה"נ שרוצה להפסיד להצבור השעיר בודאי א"נ אף שבא לעשות תשובה והרגיש בקושי' זו הפמ"ג ביו"ד סי' ה' במשבצות ואמרתי לתרץ עפי"ד הר"ן בכתובות פ' המדיר גבי הא דתנן ואלו יוצאות שלא בכתובה כו' מאכילתו שאינו מעושר ה"ד אי דידע נפרוש אי דלא ידע מנא ידע וכ' הר"ן בשם הראב"ד דלהכי לא אוקמ' במודה משום דאין אדם מע"ר ודחי לי' הר"ן ז"ל דכיון שמפסדת ממון בהודאתה נאמנת דהודאת בע"ד כק' עדים דמי ע"ש וכ"כ הר"ן סברא זו בפ' כל הנשבעין דהיכי דאיכא הפסד ממון נאמן אפי' היכא דמע"ר ולפי"ז ה"נ כיון דכשאומר שפיגל מחויב לשלם וכיון דמפסיד ממון בהודאתו ל"ש לומר אאמע"ר כנ"ל והשתא מיושב הדקדוק של המפרשים הנ"ל מאי דלא פריך על אביי בדרך קושיאמכ"ג ביו"כ דהנה לעיל מ"ד ע"ב אמר אביי נקטינן טימא טהרות של חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו מ"ט היזק שא"נ ל"ש היזק וקנסא הוא לדידי' קנסוה רבנן לברי' לא קנסוה רבנן וא"כ כיון דס"ל לאביי השא"נ ל"ש היזק א"כ ל"ה יכול למיפרך מכ"ג ביו"כ דשפיר אפשר לומר דבאמת אינו נאמן מטעם אין אדם מע"ר כנ"ל ואי דכיון דמפסיד ממון בהודאתו ל"ש אאמע"ר ז"א דהתינח אי השא"נ שמי' היזק מחויב לשלם כשפיגל משא"כ לאביי דס"ל השא"נ ל"ש היזק הא א"צ לשלם רק מטעם קנס במזיד אבל מד"ת אפי' במזיד פטור וא"כ שפיר נוכל לומר דבאמת אינו נאמן מטעם אאמע"ר כנ"ל כיון דלדידי' דקנסא הוא א"כ אם אין אדם רואהו ורק הוא בעצמו בא ואומר שפיגל הא א"ח לשלם כיון דקנסא הוא הא קיי"ל מודה בקנס פטור אפי' בקנס דרבנן ע' ש"ך ח"מ סי' שפ"ח וליכא הפסד ממון ושפיר אמרינן א"א מע"ר:

עוד דרך אתנו בישוב הערת המפורשים הנ"ל דלא תקשי לאביי מכ"ג ביו"כ דהנה באמת הקשו המפורשים איך מייתי מכ"ג ביו"כ הא הפר בא משל כ"ג ופשיטא דהבעלים נאמנים על שלהן וא"כ כי אומר הכ"ג שפיגל השעיר ע"כ שפיגל בכל ההזאות וכיון דמערבין בקרנות ממילא נפסל גם הפר ולכך נאמן כיון שנאמן על שלו נאמן על של חבירו (ע' בתשו' חו"י וע' פמ"ג יו"ד בשפ"ד סוס"י מ"א מש"ש בענין שוי' אנפשי' חד"א אי נאמן היכא שחב לעצמו ולאחרים וע' מש"ז סי' ה' סק"ג) ואי דנימא דגם בחצי מתיר פסול וכמ"ש באמת הט"ג בסוגיין דלד' רש"י ורמב"ם ז"ל בחצי מתיר פסול דאורי' איכא דלא כתוס' זבחים מ"א ע"ב דאינו פסול רק מדרבנן אולם באמת אכתי קשה דהנה אמרתי לתרץ קושי' התוס' בסוגיא דזבחים הנ"ל שהקשו אי נימא דבחצי מתיר איכא פסול מהא דפליגי ר"מ ורבנן בשחט סימן א' למולים וסימן ב' לערלים דלרבנן דאין פיגול בחצי מתיר כשר לגמרי והרי גם למ"ד בחצי מתיר אין פיגול פסול מיהא הוי.

וכתבתי לחדש דהא דאמרינן דבחצי מתיר עכ"פ פסול הוי הוא דוקא היכא דבמתיר שלם איכא חיוב כרת אז הוי בחצי מתיר עכ"פ פסול אבל היכי דגם בכולו מתיר ליכא כרת אז ליכא בחצי מתיר אפי' פסול ובמק"א תקעתי מסמרות בסברא זו וע"כ בפסח כיון דגם בב' סימנין ליכא כרת לפיכך בחצי מתיר כשר לגמרי ולפי"ז הרי באמת הקשו התוס' בסוגיין דהא ר' יוסי גופי' אית לי' דאין פיגול בדבר הנעשה בפנים והאיך מוכיח מכ"ג ביו"כ ותי' דנהי דפיגול לא הוי לענין חיוב כרת פסול מיהא הוי וא"כ כיון דבכולו מתיר ליכא לר"י רק פסול א"כ בחצי מתיר כשר לגמרי כאמור וע"כ הוא אומר שפיגל בכל הזריקות וא"כ כיון דמערבין לקרנות הא נפסל גם הפר וא"כ ליכא ראי' מכ"ג ביו"כ וע"כ דההוכחה היא למ"ד אין מערבין לקרנות וא"כ אביי הא ס"ל בתמורה ה' ע"ב דמערבין לקרנות וא"כ ממילא ליכא ראי' לדידי' מכ"ג ביו"כ ומיושב ע"נ קושי' המפורשים הנ"ל: ועפ"י מה שחידשנו דהיכי דבכולו מתיר ליכא רק פסול אז בחצי מתיר אפי' פסול ליכא נבא ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' פסוהמ"ק ה' ב' חישב בראשונה מחשבת הזמן ושתק בשאר כו' הרי זה פסול ואינו פיגול עד שיזה במחשבת הזמן שהרי כולם כמתנה אחת הם עכ"ל.

והנה במנחות ט"ז ע"א הוא פלוגתא דרב ושמואל גבי הא דפליגי ר"מ ורבנן בפיגל בקומץ ולא בלבונה אי יש פיגול בחצי מתיר וקא' רב מחלוקת שנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה אבל נתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה ד"ה פיגול שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה ושמואל אמר עדיין הוא מחלוקת וא"כ הרמב"ם פוסק כשמואל ולכאורה יש להבין דהרי קיי"ל הלכתא כרב באיסורי ואי דבגמ' שם נשאר על רב בקושיא ז"א דמקודם פריך שם על רב מהא דמצינו דפליגי ר"מ ורבנן בנתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה ותרגמי' רב חנינא בשתי דיעות שאחד הקטיר קומץ במחשבה ואח"כ הקטיר חבירו לבונה בשתיקה ומש"ה פליגי רבנן דל"ל ע"ד ראשונה עושה ולכך מקשי אח"כ מהא דתניא בד"א בדמים הנתנין על מזבח החיצון אבל דמים הנתנים על מזבח הפנימי כגון מ"ג של יו"כ כו' פיגל בין בראשונה בין בשני' ובין בשלישית רמ"א פיגול כו' הרי דפליגי אפי' בפיגל בראשונה וקא' וכ"ת ה"נ בב' דיעות הניחא למ"ד בפר ואפי' בדמו של פר אלא למ"ד בפר ולא בדמו של פר מא"ל והיינו דפריך על ר"ח גופי' שהוא מהדר לאוקמי' מילתי' דרב דאיהו גופי' קא' ביומא מ"ט ע"א בפר ולא בדמו של פר אבל הרמב"ם ז"ל הרי פסק בפ"ה מה' עביוה"כ בפר ואפי' בדמו של פר שפיר מיתרצא מילתי' דרב אליבא דהלכתא א"כ הו"ל לפסוק כרב לפי הכלל המסור בידינו דהלכתא כרב באיסורי ולדברינו הנ"ל יהי' נכון עפי"מ דכיילי לן הפוסקים כללא ומכללם הרא"ש ז"ל בפ"ק דכתובות י"א ע"ב דהא דהלכתא כרב באיסורי היינו היכא שאין נ"מ רק לענין איסור אבל היכא דפתיך ב' דיני ממונות ליתא לכלל זה וע' בר"ן נדרים פ"ח ע"ב שמביא פלוגתא בזה בין רב עמרם גאון והרמב"ן לבין הר"ת והראב"ד ז"ל ע"ש [ולפענ"ד י"ל דזהו כונת הש"ס בכורות מ"ט ע"ב לענין הפודה את בנו תוך ל' יום קא' הש"ס ואע"ג דקיי"ל הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני הכא הלכתא כוותי' דשמואל וי"ל דהיינו טעמא כיון דפתיך בי' ד"מ] וא"כ הכא נמי בפיגל בדברים הנעשים בפנים וכדומה שאין גם במתיר שלם רק פסול הי' נ"מ לענין חיוב ממון אם פיגל בראשונה ואח"כ שתק דלרב דאמר דלד"ה כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה הוי פיגול וחייב לשלם כדינא דמתניתין דכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין משא"כ לשמואל דאמר עדיין היא מחלוקת וא"כ לרבנן לא הוי פיגול ופטור מלשלם ואי דהא גם בחצי מתיר פסול איכא ז"א דהא היכא דבמתיר שלם לא הוי ג"כ רק פסול אז בפלגא דמתיר אפ' פסול ליכא ואין עליו חיוב לשלם וא"כ כיון דאיכא נ"מ לד"מ ליתא להכלל דהלכתא כרב באיסורי:

תוכן העניינים

שו"ת הר"י בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה