שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סימן פה
בעזהש"י שנית להרב הנ"ל הנני לתשובתו ע"ד מה שהביא כ"ת קושי' בשם הגאון צבי בתשו' שבסוף הספר ע"ד התוס' ב"ק ע"ו ד"ה שחיטה שא"ר שכ' הא דל"מ בש"ח פדיון בעודה מפרכסת משום דמום שלאח"מ ל"ח מום ליפדות על ידו.
האיך נפרנס הא דקאר"מ בתמורה ל"ג ע"ב כל הקדשים שנפל בהם מום ושחטן יקברו משום דבעי העמדה והערכה והא טביחה הוי שינוי ונפקא לחולין בעודה מפרכסת דבת פדיון היא ור"מ ס"ל הקדש בין בשוגג בין במזיד מתחלל ואפי' למ"ד בקידושין נ"ה דלר"מ בשוגג א"מ היינו בהוצאה מרשות לרשות אבל בשינוי דא"א לאהדורי אפי' ר"מ מודה דנפקא לחולין וא"כ הא נפקא לחולין בשעת פירכוס דאז בת פדיון היא לתוס' וכאן ל"ש לומר דמום שלאח"מ ל"ח מום דהא מיירי בבע"מ מחיים וכ"ת תמה ע"ז בזה"ל דאשתמיט לי' דברי התוס' במעילה י"ט ע"ב שכ' דלרבי כיון דבהעמדה והערכה בתמימה ונעשית בע"מ יש מועל אחר מועל מחיים כיון דאלימא קדושתי' א"כ לא נפקא לחולין כלל אף לר"מ דסובר תמימים נמי מתחללין היי"ד במזיד דרוצה להפקיע הקדושה אבל בשוגג בקדוה"ג אף לר"מ אינו מתחלל כדא' בקידושין שם וא"כ כאן דיש מועל אחר מועל וחשיב כקדוה"ג לר"מ א"מ בשוגג ושפיר משכחת בשחטן בשוגג עכ"ד.
הנה איני רואה בזה תפיסה על הג"צ וקושייתו חזקה כעמוד ברזל דהא הטעם מבואר בתוס' מעילה שם כיון דקודם שנעשה בע"מ הי' דבר שאין בו פגם שאפי' רכב ע"ג בהמה והכחישה לא פסלה ממזבח הלכך גם כשנעשה בע"מ ומעל בה בפגימה אף דהשת' לדמי קאי מ"מ כיון דאינו נפדה בקל דבעי העמדה והערכה אלימ' קדושתי' וי"ב מועל א"מ והתינח במעל בה בפגימה משא"כ בדבר שמכלה אותה מן העולם היינו שא"א לאהדורי כי הכא ששחטה בודאי בכה"ג לר"מ מתחלל כמבואר בקידושין נ"ד ע"ב דכל היכי דאיכא כילוי קרנא מתחלל לר"מ ע"ש בתוס' ובריטב"א ומאי דקשיא לי בסוגיא שם דאמאי ס"ל לר"מ יקברו הרי אמרינן במנחות ק"א ריש ע"א דמכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפריק ופירש"י וז"ל לאחר שקדש בכלי שרת ואפי' בהמה בע"מ שנאמר בה פדיון לאחר שקידשה בכ"ש כגון ששחטה לא אשכחן בה פדיון עכ"ל ולפי"ז הלא ר"מ תלמידי' דר"ע יבמות ס"ב ע"ב] ומסתמא כר"ע רבי' ס"ל דבע"מ אם עלו לא ירדו והתוס' בזבחים ל"ה ע"ב כתבו דלאו דוקא דוקין שבעין הכשיר אלא ה"ה שאר בע"מ שאינן מחוסרי אבר וא"כ לפי"ד רש"י הנ"ל דשחיטת הבהמה בסכין כ"ש מהני שלא יועיל לה פדיון מטעם דלא מצינו מיקדש בכלי מיפריק (נהי דרש"י ז"ל כונתו הוא שנתקדש קודם שנעשה בע"מ וכגון שנעשה בע"מ בין שחיטה לזריקה כבזבחים כ"ה או שנטמא דקרי לי' שם בע"מ והיינו לדידן דבע"מ אם עלו ירדו אבל לר"ע דבע"מ אם עלו לא ירדו גם אחר שנעשה בע"מ מתקדשה בכ"ש) וא"כ בלא"ה ל"מ פדיון לר"מ בתמימין שנעשו בע"מ ושחטן דכיון דנתקדשו בסכין כ"ש תו לא מיפרקי דר"מ תלמידי' דר"ע מסתמא כוותי' ס"ל דאם עלו לא ירדו ובשלמא התוס' בב"ק ע"ו הנ"ל שפיר הקשו דיועיל פדיון בש"ח בעודה מפרכסת אפי' לר"ע כיון דקיי"ל בזבחים פ"ח ע"א דאין כ"ש מקדשין אלא בפנים וא"כ בששחטה בחוץ הא ל"ש קידוש כ"ש וע"כ שפיר הקשו התוס' דאית לה פדיון משא"כ התם בתמימין שנעשו בע"מ ששחטן הא מיירי בפנים קשה כנ"ל:
ומה שהקשה בספר קרן אורה ע"ד רש"י מנחות הנ"ל מש"ס חולין ל' ע"א דקא' נהי דאדחי לה מפסח מדמי פסח מי אדחי אלמא דגם לאח"ש מהני פדיון לפענ"ד לק"מ דהרי מצינו במשנה מעילה ט' ע"א גבי שהל"ח ולחה"פ דאין מתקדשין עד אחר קרימת פניהם בתנור ומבואר בתויו"ט שם הטעם משום דאין כלי שרת מקדש אלא אחר שנעשה כל הראוי לעשות בה ע"ש וע' תוס' מנחות נ"ז ע"ב וא"כ שם מכי שחיט בה פורתא שפיר קא' דמדמי פסח לא אדחי משום דעדיין לא קידשה הסכין כ"ש כיון שעדיין לא נעשה מה שראוי לעשות בה משום שלא נגמרה השחיטה כולה והוא פשוט ומה שתמה על תמיהת הג"צ שם לד' התוס' הנ"ל דא"כ היכי יליף ר"מ דשחיטה שא"ר שמה שחיטה מש"ח הא ר"מ ס"ל תמימים חיין מתחללין וא"כ ל"ש תי' התוס' דמום שלאח"מ לא חשיב מום ליפדות ע"י כיון דס"ל דגם תמימין מתחללין וקיהה רו"מ בזה דילמא לא ס"ל לר"מ כל העומד לפדות כפדוי דמי הנה לפענ"ד קושיית הג"צ עולה שפיר דהרי התוס' כ' בב"ק שם ע"ב ד"ה והלא זריקה מתרת דגם לרבנן דר"ש הוי שחיטה ראוי' מטעם זה ובלא"ה הקושיא חזקה דהיכי יכול ר"מ למילף דשחיטה שא"ר כלל לאכילה ול"ל שום תיקון כגון טריפה נמי שמא שחיטה הא מש"ח לא נוכל למילף כיון דאית לה תיקון ע"י פדיי' וע' בתוס' חולין פ"ד ע"א ד"ה וליפרקינהו שכ' וז"ל כיון שסופו לפדות משום הפסד קדשים לכשיפדה הוי למפרע שחיטה ראוי' ומקושי' התוס' שם בדיבור הסמוך משמע דכיון דבשעת פירכוס מהני הפדיון הוי' שחיטה ראוי' אפי' בלא דברי ר"ש ע"ש וממילא נדחה לפי"ז ג"כ שארי דבריו מה שהפלי' על הג"צ דהא אין מצוה לפדות וביותר מבואר ברשב"א ובריטב"א בחי' שם שכ' דמצוה לפדותן כדי שלא ילכו לאיבוד ע"ש: והנה עוד הביא כ"ת בשם ס' קרן אורה שתמה ע"ד רש"י ז"ל במעילה י"ט ע"ב שם שפי' פלוגת' דרבי ורבנן בקדשים שנפל בהם מום ושחטן דר' אומר יקברו וחכ"א יפדו דפלוגתייהו קאי בנהנה ממנו לאח"ש דלר' יש מועל אחר מועל ואמאי מועלין כלל הא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה.
לפענד"נ לתרץ עפי"מ שראיתי בתשו' ג"צ שם שתמה אהא דכל הקדשים שנפל בהם מום ושחטן יקברו משום דהשתא לאו בני העמדה נינהו הא כיון דכ"ע אית להו דשמואל דאמר הקדש שו"מ שחללו על שו"פ מחולל והא העמדה גלל הערכה היא כמבואר ברש"י בכורות י"ד ע"א וא"כ אף בשנשחטו אמאי יקברו הא בדיעבד אינה מעכבת ההערכה כלל וכ"ש ההעמדה דבגללה אתיא אמנם באמת אינה קושי' דהא כ' השעה"מ בפ"י מה' בכורים לדעת הרמב"ם אפי' הני דבעי העמדה והערכה בעבר ופדאן לאח"מ פדיונו פדוי ע"ש שמביא ראי' לזה מזבחים ק"ג עולת איש ולא עולת הקדש ומיישב בזה קושי' התוס' שם וא"כ לפי"ז מיושב שפי' ד' רש"י ז"ל דהרי מבואר בריש מעילה דכל היכי דאם עלו לא ירדו מועלין מה"ת וכ"כ רש"י ז"ל בכריתות כ"ג לענין נותר דמועלין בו משום דאם עלו לא ירדו אלמא כיון דבדיעבד ראוי מועלין וא"כ ה"נ כיון דבדיעבד פדיונו פדוי מועלין משא"כ בקדשים שמתו מאליהן דאינו מועיל הפדיי' אפי' בדיעבד משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים לכך אין מועלין בהן ומאי דלרבי יש מועל אחר מועל בתמימין שנעשו בע"מ ששחטן אף דבדיעבד פדוי מ"מ כיון דלכתחלה אסור לפדותן א"כ לאו לדמי קאי ואיך נימא דתתחלל הבהמה בהמעילה דנהי דמעל מ"מ עדיין רביע עלה האיסור דפדיי' בלי העוה"ע דגם ק"מ בכלל העוה"ע וא"כ לאו לדמי קאי והמעילה הוי שפיר כיון דבדיעבד מועיל הפדיון הא יש לה שיווי אבל לא נוכל לומר דהויא עומדת לדמי שתתחלל מה"ט כיון דאיסור פדיי' לכתחלה רכיב עלה ומפני שהיתה תמימה מעיקרא עדיין דין מעילת קדוה"ג עלה כמ"ש בתוס' שם ולכך בנהנה לחוד אף דלא פגם ג"כ מעל כמבואר ברש"י שם שכ' הנהנה אח"ש מעל ולא כתב נהנה ופגם וא"ש: ועפ"י דברי רש"י האלה יצאתי לפלפל בדברי רש"י ז"ל בר"ה כ"ח ע"א אר"י בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא כו' מ"ט עולה דבת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לחולין ופירש"י שם ותלשו מחיים דאלו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרני' שהכל לכהנים כו' ותמהו המפורשים דהרי פלוגתא דר"א ורבה הוא בזבחים פ"ו ולרבה אפי' פירש לאחר זריקה ג"כ מועלין בקרני' והכי קיי"ל א"כ מנ"ל לרש"י ז"ל לפרש הסוגיא אליב' דרבה.
ונלפענ"ד דרש"י ז"ל הוכיח זה מאתקפתא דרבא שם אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסור' תקע והקשה הכפו"ת נימא דמעל בשעת תלישה שתלש הקרן מן העולה ואז נפקא לחולין ושפיר בהיתר' קא תקע (והא דקא' לא יתקע לכתחלה ע"כ יהי' הכונה שאסור לתלוש לכתחלה קרן מן העולה לעשות שופר ולצאת בו) וע' במעילה ב' ע"א דאם נטל אבן של הקדש ופיחתה וסתתה מעל אפי' לא נהנה ממנה כיון דשניא בה שינוי גמורה וע' בתוס' ב"ק כ' ובתיו"ט שם דמבואר דה"ה בכל שינוי שאינו חוזר לברייתו (וע' בכריתות ה' ע"ב ת"ר כשמן הטובעל הראש כו' ועל דבר זה הי' משה רבינו דואג שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה ופירש"י ששמתי שם יותר מדאי וכ' המפורשים דע"כ חולק רש"י ז"ל על מה שהביא במעילה י"ט ע"א בשם רבו דלאו דוקא במידי דבר אכילה כי מזיק את ההקדש פטור אלא אף במידי דלאו בר אכילה ג"כ מזיק הקדש פטור ע"ש וכ"כ התוס' שם ומדברי רש"י בכריתות הלזו נראה שחולק וסובר דבמידי דלאו בר אכילה גם מזיק הקדש חייב מעילה ע' בס' ערוך לנר שם) אמנם י"ל דהדבר נכון אי נימא דמיירי בתלשו מחיים לפי"מ דקיי"ל בבכורות ל"ג ע"ב וכ"פ הרמב"ם פ"ח מה' איסורי מזבח דהמטיל מום בקדשים לוקה וא"כ הא הרמב"ם פוסק בפ"ב מאיסורי מזבח דניטלו קרני' הוי מום א"כ כשתלשו מחיים לוקה משום מטיל מום בקדשים וא"כ אינו משלם את הקרן דהא רבא ס"ל בפא"נ דגם חייבי מלקות שוגגין פטורין מן התשלומין וכיון דליכא קרן ליכא ג"כ אשם מעילות כמ"ש בתוס' פסחים כ"ט ע"א לענין אוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל דהוא רנבה"ק הוי ג"כ מה"ט משום דאם אין קרן אין אשם מעילות וכיון דאינו חייב קרבן מעילה לא נתחלל ההקדש כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' מעילה ה' ג' (והא דכ' התוס' בפסחים ובכתובות דאמרינן כיון דגלי גלי הנה יש שיטות חלוקות בזה ע' בשיטה מקובצת שם וביותר י"ל עפי"ד התוס' בב"ק ע"ב ע"א ד"ה דאי דהיכי דיש פסול אחר עמו ל"א אהכי חייבי' רחמנא ע"ש דומה לזה כ' הרמב"ם בפ"ז ממעילה ה' ב' לענין אשלד"ע ובמעילה יש שלד"ע דהיכי דמתערב עם מעילה איסור אחר אשלד"ע א"כ הה"נ אף דבכל מועל איכא חייבי מלקות שוגגין מ"מ כאן שנתערב גם האיסור דמטיל מום בקדשים ל"ש לומר דגלי לן דאהכי חייבי' רחמנ' ושפיר י"ל קלבד"מ) וא"כ לא נתחלל בשעת תלישה ושפיר פריך אימת מעל לבתר דתקע וע"כ פירש"י שתלשו מחיים דאלו לאחר זריקה וס"ל כרבה דגם לאחר זריקה מעל א"כ מעל בשעת תלישה ולא הוי פריך רבא מידי [ואף דמבואר בזבחים כ"ה דגם בין שחיטה לזריקה פוסל מום וא"כ הו"מ לאוקמי שתלשו בין שחיטה לזריקה וגם אז עובר משום מטיל מום בקדשים ז"א דהרי גם בדברי רש"י גופא כבר נתקשו למה לא פי' בין שחיטה לזריקה ושפיר כתב בתשו' שבות יעקב לתרץ דבין שחיטה לזריקה א"א דאי נתלש מעיו"ט הרי נזרק הדם מעיו"ט והוי לאחר זריקה ואי נשחט ביו"ט הרי אסור לעשות שופר ביו"ט ע"ש וע' בכפ"ת] אמנם אכתי קשה מנ"ל לרבא להקשות על ר"י אימת מעל לבתר דתקע כו' דילמא באמת ס"ל כרבה דגם פירש אחר זריקה מועלין ומיירי שתלשו לאחר זריקה ומעל בשעת תלישה ונפקא לחולין ובהיתר' קא תקע ונלפענ"ד לתרץ דהנה באמת הקשו המפורשים אמאי לא יתקע בשופר של עולה לכתחלה נימא דעשה דשופר דוחה ל"ת דמעילה בשלמא בשל שלמים ניחא להו לפי שהעלו דקדשים קלים כיון דממון בעלים הן אפשר בשאלה עד אחר זריקה וכיון דאפשר בשאלה הוי אפשר לקיים שניהם ובכה"ג אין עשה דוחה ל"ת משא"כ בשל עולה דק"ק הוא ומשבא ליד גזבר א"א לישאל עלי' א"כ שפיר קשה יבא עשה דשופר וידחה ל"ת דמעילה אולם הדבר נכון עפימ"ש השאגת ארי' בתשו' סי' צ"ו דכמו דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת כן אינו דוחה ל"ת שי"ב מיתה בי"ש ע"ש ולפי"ז נוכל לומר דסוגיא דהכא אזלא אליבא דרבי דאמר הזיד במעילה במיתה א"כ הוי ל"ת שי"ב מיתה בי"ש ואין עשה דשופר דוחה אותה וא"כ לפי"ז דהסוגיא ע"כ אזיל אליבא דרבי קשיא לכאורה דהרי רבי ס"ל במעילה י"ט ע"ב בקדשים תמימין ונעשו בע"מ יש מועל אחר מועל וכבר הבאנו מה שפירש"י שם אם נהנה מהם אחר שחיטה משום דאז לית להו פדיון וא"כ ה"נ הא האי שופר לאו בר פדיי' הוא משום דבעי העמדה והערכה וההעמדה והערכה של הבהמה לא אהני לגבי הקרן כדאמרינן בחולין קל"ה ע"א דל"מ העמדת הבהמה לגבי גיזת הצמר ע"ש וא"כ לאו בר פדיי' הוא כעת ונימא דיש מועל אחר מועל כדין תמימין ונעשו בע"מ לאח"ש דיש מועל אחר מועל אליבא דרבי ואמאי קאמר כיון דמעל בה נפקא לחולין ועכצ"ל דמיירי שתלשו מחיים והוי כבע"מ מעיקרו כמ"ש התוס' בבכורות כו' ע"א ד"ה התולש ע"ש ומובן הדבר דבתלשו מחיים עדיין לא חל על הקרנים שם קדשי מזבח משום דאף שמצוה להקטיר העולה עם העצמות והקרנים אינו רק משום הקטרת הבשר שצריך שלא יוסר ממנו כל המחובר לו כדכתיב והקטיר הכהן את הכל המזבחה וכמ"ש הטה"ק בזבחים פ"ו לענין העצמות דהם רק כמו ידות לבשר המוקטר על המזבח וזהו רק אחר שחיטה שנראה לזריקה חל עליהם שם ידות משא"כ קודם שחיטה ולכך כ' התוס' כבע"מ מעיקרו וכיון דהוי כבע"מ מעיקרו ל"ב העמדה והערכה ושפיר קא' כיון דמעל בה נפקא לחולין וא"כ לפי"ז כיון דע"כ מיירי בתלשו מחיים שפיר פריך רבא אימת מעל לבתר דתקע כו' דאז בשעת תלישה אינו מועל כיון דחייב מלקות משום מטיל מום בקדשים (דע"כ אם תולש קרן לשופר תולשו עם הזכרות כדמשמע בר"ה כ"ז ע"ב ע"ש וא"כ אם תלשו עם הזכרות הוי מום) ופטור מקרן ואם אין קרן אין חומש ואשם ולא נפקא לחולין:
אמנם אכתי קשה לכאורה מנ"ל לרבא דאיירי ר"י בתלשו מחיים דאז הוי בע"מ מעיקרו כדי דלא תקשי הא ל"ה בר העמדה והערכה ונימא יש מועל א"מ כאמור הרי כתבו התוס' במעילה ט"ו ע"א בהא דפריך שם בקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה אי בקדשי בדה"ב אפי' כי מתו נמי לא יהא אלא דאיקדיש אשפה לבדה"ב והקשו התוס' מי דמי אשפה ראוי' לפדות אבל הא לאו בר פדיון דלאו בר העמדה והערכה הוא ותי' דמי לא עסקינן דהעמידן מחיים ולא הספיק לפדותן מחיים עד שמתו ואפ"ה קאמר דיצאו מידי מעילה ע"ש ולפי"ז ה"נ דילמא מיירי ר"י כגון שהעמיד הבהמה טרם שנתלש ממנה הקרן ושמאה עם הקרן א"כ הוי השתא הקרן בר פדיון.
אולם הדבר נכון דהנה השעה"מ פ"י מה' ביכורים הקשה ע"ד תוס' מעילה הנ"ל מש"ס בכורות ל"ב ע"ב דפריך במעשר בהמה דכתיב בי' לא יגאל והיינו מחיים דומיא דתמורה הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי העמדה והערכה ולד' התוס' הנ"ל דילמא קרא ה"ק הא לאחר שחיטה וכגון שהעמיד והעריך מחיים נגאל אך לפענ"ד לק"מ דבמעשר בהמה הא לא מהני פדיי' מחיים א"כ מה בכך שהעמיד והעריך מחיים הא באותה שעה לא הי' מועיל הפדיי' וא"כ ממ"נ ל"מ בשעת העמדה והערכה לא הי' בר פדיון ובשעת הפדיון אינו בר העוה"ע.
וממילא מיושב לפ"ז דלא סתרי התוס' א"ע למה שכתבו בחולין קל"ה הנ"ל שהקשו שם לימא כשהעמיד והעריך ואח"כ עבר וגזז ופדה וי"ל דבשעת פדיי' בעי העמדה והערכה ולכאורה הוא סתירה מדבריהם במעילה שכ' דהעמדה מחיים מועיל על הפדיי' לאח"ש ולהאמור נכון לפימ"ש המהרש"א בחי' שם וז"ל וליכא לאקשויי דאכתי לימא כשהעמיד והעריך ופדה ואח"כ גזז די"ל כיון דהגיזה מחובר עדיין בבהמה ל"מ בה פדיי' לבדה דהו"ל כאלו פדה אבר מבהמה שכולה קדושה דלא מהני כו' וכ"כ מהר"ם מלובלין בחי' שם ולפי"ז כשהעמיד והעריך קודם הגיזה כיון דהבהמה לא היתה עומדת לפדיון רק הגיזה כדי לקיים מצות ראשית הגז וא"כ ל"מ ההעוה"ע שקודם הגיזה משום דאז ל"ה ראוי לפדיי' כד' מהרש"א ומהר"ם הנ"ל ולאחר הגיזה הא לאו בת העמדה והערכה היא ומעתה מיושב גם בסוגיין דלא נוכל לאוקמי כשהעמיד והעריך הבהמה כשהי' הקרן מחובר לה ומועיל עי"ז הפדיי' לקרן אחר התלישה ז"א דממ"נ בשעת ההעמדה והערכה שהקרנים הי' עוד מחוברין הא אז ל"ה ראוי לפדיון כיון דכל הבהמה לא חזיא לפדיון דקדשי מזבח תמימין אינן נפדין וגם הקרן בלבד לא חזי אפי' בקדשי בדה"ב כד' מהרש"א ומהר"ם הנ"ל דלאבר א' ל"מ פדיון אם הבהמה כולה קדושה ובשעת הפדיון הא לאו בר העוה"ע היא ובכה"ג ל"מ כנ"ל וע"כ מיירי בתלשו מחיים והוי בע"מ מעיקרו דל"ה בכלל העמדה והערכה: אך הא קשיא לכאורה אפי' אי מיירי בתלשו מחיים אכתי תקשי נימא דבשעת תלישה מעל ונפקא לחולין ובהיתרא תקע ואי דבשעת תלישה א"ח מעילה כיון דאיכא מלקות דמטיל מום בקדשים כנ"ל נימא דמיירי בקדשי בדה"ב דליכא מלקות במטיל מום רק איסור' דרבנן איכא גזירה אטו קדשי מזבח ע' תוס' ע"ז י"ג ע"ב וזבחים נ"ט ע"ב.
וא"כ אית לן למימר שפיר דמשתלשו מעל ונפיק לחולין אולם ג"ז ניחא דהרי באמת צריך להבין היכי נוכל לומר דמשמעל נפיק לחולין הא קיי"ל המקדיש תמימין לבדה"ב קדשי קדוה"ג וא"כ ממ"נ קודם תלישה הא לאו בת פדיון הוא דתמימין אינן נפדין ולאחר תלישה לאו בר פדיון הוא משום דבעי' העוה"ע כנ"ל וא"כ יש מועל אחר מועל ולא נפקא לחולין (ודוחק לומר דמיירי שהקדיש בע"מ) ועכצ"ל דהקרן הוי כבע"מ מעיקר' כנ"ל והתינח בקדשי מזבח משא"כ בקדשי בדה"ב הא כ' רש"י ותוס' בתמורה ל"ב ע"ב ול"ג ע"א דבקדשי בדה"ב אין חילוק בין תם ונעשה בע"מ לבע"מ מעיקרו ע"ש וכן משמע מד' הרמב"ם פ"ה מה' ערכין ה' י"ב ע"ש בכסף משנה וא"כ גם בע"מ מעיקרו בכלל העמדה והערכה וא"כ הדרק"ל דיש מועל אחר מועל וע"כ דמיירי בקדשי מזבח א"כ שפיר בשתלשו מחיים ליכא חיוב מעילה משום דאיכא מלקות דמטיל מום בקדשים וכנ"ל.
ועפי"ז תתיישב ע"ד החידוד קושי' המפורשים שהקשו באיזו סברא פליגי ר"י ורבא אטו לא ידע ר"י הא דאתקיף לי' רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסור' תקע ונלפענ"ד דהנה בספר כפ"ת הקשה מ"פ אימת מעל לבתר דתקע כו' אימא דמעל בתחלת תקיעה ויוצא בסוף תקיעה ומיירי כשהמשיך לבסוף שיעור תקיעה דאיכא מ"ד דיצא כדכתב הטור בסוס"י תקפ"ו אמנם נראה דהנה א"ז הגאון מליסא זצללה"ה בס' נחלת יעקב הקשה וכ"ה בישיע"ק בשם בנו הגאון ז"ל שהקשה כן מהא דקמיבעיא לי' לש"ס בע"ז אי יש דיחוי אצל מצות או אין דיחוי וסליק הש"ס בתיקו וא"כ אמאי בשל עולה יצא משום דנפיק לחולין הרי כיון דקודם שתקע בו עדיין הי' הקדש ונדחה ואיך יחזור להכשרו ע"י מה שתקע בו והוציאו לחולין נימא יש דיחוי אצל מצות.
אולם להצעתינו הנ"ל א"ש כיון דמיירי כשתלשו מחיים והוי כבע"מ מעיקרו א"כ הא מועיל לו פדיון וקיי"ל בזבחים ל"ד כל שבידו ל"ה דיחוי וה"נ הא בידו הי' לפדותו ולתקוע בהיתר ול"ה דיחוי אמנם הא אין פודין קדשים ביו"ט א"כ ל"ה בידו אבל י"ל דהא לגבי התקיעות דרבנן ל"ש למיפרך דלא יצא כיון דהך אי יש דיחוי אצל מצות או לא ספיק' הוא וספק דרבנן לקולא ולגבי התקיעות דאוריי' הא לא הוי דיחוי דמדאוריי' הא שרי' פדיי' ביו"ט כיון דל"ה רק שבות וא"כ לגבי דאוריית' הא בידו לפדות וכל שבידו ל"ה דיחוי משא"כ רבא ס"ל דכל דמדרבנן לא חזי מיקרי אינו ראוי מדאוריי' [ע' בס' מלא הרועים שהוכיח דרבא ס"ל הכי] ושפיר הקשה אימת מעל לבתר דתקע כו' ואי דבתחלת תקיעה מעל ונפיק לחולין ויצא בסוף תקיעה כקושי' הכפ"ת ז"א דהא עכ"פ כיון דבאיסור קתקע ולכתחלה אסור לתקוע בו א"כ אף דנפקא לחולין בתחלת תקיעה מכל מקום נדחה וא"י בו אח"כ ואי דבידו לפדותו ז"א דהא אין פודין קדשים ביו"ט ולרבא איסור דרבנן מיקרי א"ר מדאוריי' וא"כ א"י ידי תקיעות דאוריי' ויהי' שיעור דברי רבא כך אימתמעל לבתר דתקע כו' פי' לאחר שיתחיל לתקוע וכי קא תקע היינו בהתחלת תקיעה ע"כ באיסור וא"כ נדחה וא"י גם אח"כ ומיושב שפיר טעם פלוגתת ר"י ורבא דלר"י איסור דרבנן מיקרי ראוי מדאוריי' ולרבא ע"י איסור דרבנן הוי א"ר דאוריי': ונחזור לדברי השעה"מ שהבאנו למעלה דבדיעבד פדוי אפי' לאחר מיתה דאינה בת העמדה הנה נראה ג"כ הכי מדברי התוס' בתמורה כ"ז ע"ב ד"ה בין למר שכ' שם דא"א לפרש הא דאר"י שם דשמואל קא' אפי' לכתחלה מחלל שוה מנה על שו"פ היינו שמותר לחלל לכתחלה הקדש שו"מ על שו"פ מדקא' בסנהדרין י"ד דבעינן לחלל ההקדש תשעה ישראל וכהן א' וילף לה מקראי וע"כ דלכתחלה היינו שהי' מעיקרא בדעתו לאנות ההקדש ע"ש וא"כ נראה דבדיעבד סגי בלי ההעוה"ע דכתיבא בקרא מדלא קשיא להו רק על לכתחלה ובדברי התוס' שם ד"ה לא אמרו מבואר דשמואל קאי בבעה"ב הפודה הקדש שלו אבל גזבר המוכר הקדש צריך ג' או י' למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' וע' בתוס' מנחות ע"א ע"ב ד"ה ומתירין אמנם באס"ז ב"מ נ"ז מביא בשם הר' אלחנן דבעה"ב הפודה הקדש שלו מותר אפי' לכתחלה לחלל שו"מ על שו"פ משום דבידו ליתשל על ההקדש ע"ש ובעיני דבר תימה הוא דא"כ לשיטה זו ע"כ הקרא דוהעמיד והעריך לא קאי רק אם אחר פודה את ההקדש ולגבי בעלים ל"ב כלל העוה"ע דהא כיון דהבעלים מותרין להתחלה לחלל שו"מ על שו"פ א"כ ל"ב הערכה והעמדה גלל הערכה אתיא כנ"ל ויקשה לפי"ז מכ"ד בש"ס א' מחולין פ"ד ע"א דפריך שם לפרקינהו וליכסינהו ומשני בעינן העמדה והערכה ואכתי קשה לפרקינהו הבעלים בשו"פ דהא לגבי פדיית בעלים ל"ב העמדה והערכה וכן שם קל"ה ע"א לענין ראשית הגז שריא ליפרוק וליתיב לי' והא בעי העוה"ע ובתוס' שם רוצים לומר דהגמ' קאי על הבעלים וקשיא הא בבעלים ל"ב העוה"ע ועו"ק מבכורות ל"ב ע"ב אר"א מנא אמינא לי' דכתיב והי' הוא ותמורתו יהי' קודש לא יגאל אימתי אינו נגאל מחיים הא לאח"ש נגאל הא בעי העוה"ע וקשה הא התם קאי אי לא יגאל בבעלים ע' פירש"י שם ובבעלים הא ל"ב העוה"ע וכן קשה על ההוא כללא דכל הקדשים שנפל בהם מום ושחטן יקברו משום דבעי העוה"ע וקשה ג"כ הא אפשר ע"י פדיית בעלים: והנה הג"צ שם תירץ לקושייתו הנ"ל דמחיים כיון דראוי להעמדה והערכה לכך אפי' אם פדאו בשו"פ בלי העוה"ע ג"כ מתחלל דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו משא"כ לאח"מ דא"ר להעוה"ע וכן אמרינן כל שא"ר לבילה בילה מעכבת בו.
הנה מלבד דקשה גם עליו קושיותינו הנ"ל גם גוף תירוצו אינו שוה לי דמאי שייך לומר בזה כל הראוי לבילה אם אינו נותן דמי שוי' כפי שהי' נותן עפ"י ההערכה דבשלמא אם נותן דמי שוי' רק שלא נערך הי' שייך לומר כיון שראוי להערכה אין ההערכה מעכבת כמו אם לא בלל כשר מטעם הראוי לבילה כו' אבל אם אם אינו עושה כלל גוף המצוה שמחלל על שו"פ נגד ד"ת שצריך ליתן דמי שוויו האיך שייך לומר בזה כל הראוי לבילה כו' ע' רשב"ם ב"ב פ"א ע"ב בשלמא לר"י לאוקימת' בב"מ נ"ז ע"א דס"ל דצריך לעשות לו דמים רק מדבריהם דערכך כל דהו משמע ע"ש בפירש"י שפיר נוכל לומר דבשו"פ נמי נפקע איסורא ורק שלא נערך לענין זה אמרינן כל הראוי כו' אמנם אכתי תקשי גם לאוקימתא זו לר"ל דס"ל שם צריך לעשות לו דמים ד"ת דערכך דמי שוויו משמע ע"ש וא"כ איך שייך בזה לומר כל הראוי כו'.
ומה שפלפל בקושי' ש"ב הרב הגאון מפרעמיסלא נ"י בספרו שו"ת בית יצחק בב"ק ע"ו בפירש"י שם בהא דמוקי בשוחט בע"מ בחוץ ופי' דמיירי בבע"מ מעיקרו לפמ"ש התוס' שם דמסתמא לא ידע הגנב שהי' הקדש עד שנאכל והא מעל בשעת גניבה ונפקא לחולין. הנה לא ידענא אמאי לא נוקי בשלמים דלאו בני מעילה נינהו וע' ברמב"ם פ"ב מה' גניבה דלדידן בין קק"ד בין קק"ל אתמעטו מוגונב בית איש ולר"ש היכי שחייב באחריותן חייב בדו"ה ומה שהאריך בביאור שי' הרמב"ם דמפרש פלוגתא דר' ורבנן במעילה י"ט ע"ב דלרבי כיון דאין לה פדיון א"כ הו"ל כקדשים שמתו וא"ב מעילה אלא מדרבנן וע"כ רק בנהנה דהוצאה מרשות לרשות ל"ש בזה וא"כ הא הרמב"ם כ' בפ"ו דבמעילה דהנאה א"י לחולין לכך יש מועל א"מ הנה בחנם האריך בזה דהרי הרמב"ם כ' בפ"ו שם דא"י לחולין רק היכי דחייב קרבן מעילה וא"כ הא כ' הרמב"ם בפ"א ממעילה ה"ו דבמעילה דרבנן אינו מביא חומש ואשם רק קרן בלבד א"כ בקדשים שמתו דאין מועלין בהם אלא מדרבנן בלא"ה א"י לחולין: וע"ד קושייתו בתמורה י"א ע"ב בעא מיני' אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה ת"ש האומר מה שבמעי' של זו עולה מותרת בגיזה ואסורה בעבודה מפני כחוש עובר שבה א"ל כי קתני אסורה בעבודה מדרבנן ופרש"י וכי מיבעי' לי' אדאוריי' ולמילקי עלי' עכ"ל והקשה כ"ת דהרי כיון דהקדיש רק העור ע"כ לבדה"ב הוא וקדשי בדה"ב אינן אסורין בגיזה ועבודה רק מדרבנן כדא' בחולין קל"ה ע"א ואיך אפשר למיבעי לענין מלקות: הנה לפענ"ד אין כאן קושי' כלל דהרי לעיל מיני' מיבעיא ג"כ לענין הקדיש אבר א' מהו בגיזה אף דאבר א' בלבד ג"כ א"א להיות קרב ע"ג המזבח אבל מכל מקום חל עליו קדושת מזבח דר"מ ור"י ס"ל שם באומר רגלה של זו עולה לא פשטה קדושה בכולה משום דכתיב כל אשר יתן ממנו לה' יהי' קודש ממנו לה' ולא כולו לה' ואינו קדוש אלא אותו אבר אבר שהקדיש ותמכר הבהמה חוץ מדמי אותו אבר למי שרוצה להקריב עולה ויאמר הרי עלי עולה בחיי' היינו כל האברים שהבהמה חי' מהם ותהי' הבהמה כולה נקרבת לשם הלוקח ואותו אבר לשם המוכר וא"כ ה"נ לגבי העור הא קיי"ל בזבחים ק"ג כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה שהעור מהלך אחר הבשר ומבואר במשנה מעילה ט' ע"א דבעולה אין מועלין בעורה רק לאחר זריקה וכ' בתוס' שם ח' ע"א הטעם דמאחר שזרק דמה זכה המזבח בבשר והו"ל קדשי ה' והכהנים בעורות ונפקי להו מכלל קדשי ה' אבל קודם זריקה הוי קדשי ה' ומועלין בעורות כמו בהבשר וע' בזבחים ק"ד גבי פלוגתא דר' וראב"ש אי דם מרצה על העור בפ"ע או לא וא"כ כשהקדיש העור שפיר חל עליו קדוה"ג לענין למכור הבהמה חוץ מדמי העור כמו באבר א' וא"כ איכא קדוה"ג על העור ושפיר איכא למימר דאסורה בעבודה מדאורייתא.
הן אמת שמצאתי קושייתו בקונטרס הנספח לס' מזבח כפרה המכונה בשם רנו ליעקב בחי' חולין קל"ה בשם ס' חק נתן ונדחק שם ולפענ"ד הדבר פשוט כמ"ש. ומדי עיוני קצת בסוגיא זו אמרתי לבאר דברי רש"י ז"ל שם בהבעיא דהקדיש עורה מהו בעבודה ופירש"י בגיזה לא תיבעי לך דלא מכחשה לי' לעור אבל עבודה מכחשה לי' לעור ולכאורה הא בחולין קל"ה ע"א מבואר דגיזה ג"כ מכחשת ועכצ"ל דרק בשר מכחשה כדאי' שם בפירש"י וה"ט דרכיך אבל עור הקשה לא.
אולם אכתי קשה דבהבעיא הקודמת בהקדיש אבר א' מהו בגיזה פי' אבל עבודה לא תיבעי לך דאסור דהא מכחיש לי' הרי דגיזה מכחשה אפי' לבשר ועוד צריך להבין מנ"ל לרש"י ז"ל לפרש דאיסור עבודה הוא משום כיחוש דילמא גזה"כ הוא. ונלפענ"ד לבאר עפי"ד הרמב"ם ספ"א מה' מעילה שכ' וז"ל הקדיש אבר א' מן הבהמה בין לבדה"ב בין למזבח הרי הדבר ספק אם אסורה כולה בגיזה ועבודה כו' ויראה מלשונו דבעיית הש"ס בהקדיש אבר א' אינה לגבי גיזת אותו אבר שהקדיש רק אם הגיזה מכל הבהמה נאסרה ולפי"ז יתבאר שפיר דמעיקרא בהקדיש אבר א' מיבעיא לי' רק לענין גיזה משאר אברי הבהמה ופרש"י שפיר דלענין עבודה לא נוכל למיבעי כיון דאם עובד עם הבהמה ממילא עובד גם עם אותו אבר שהקדיש כיון דתנועת חיות כל האברים מסייעים בעבודה כא' אמנם הא הוי זוז"ג והיל"ל דמותר (דהא דבהקדש דהוי דשיל"מ זוז"ג אסור כבש"ס פסחים פכ"ש ז"א אלא מדרבנן והכא לענין דאיריי' קבעי כפירש"י ורק לשי' הר"ן דהוי זוז"ג מטעם ביטול יל"ע דהוי בא לעולם ע"י תערובת וע"כ רש"י ז"ל לא ס"ל כר"ן) ולכך הוכרח לפרש דאסור משום כיחוש א"כ מאי בכך דהוי זוז"ג עכ"פ אבר המוקדש מוכחש משא"כ בגיזה שפיר מיבעיא אם הגיזה משאר האברים נאסר כיון דהגיזה אינה מכחשת אלא מקום נטילתה כדאי' ברש"י חולין הנ"ל:
והנה במה דדחי הא דרצה למיפשט מהא דהאומר מה שבמעי' של ל זו עולה מותרת בגיזה ואסורה בעבודה ההיא מדרבנן לכאורה צריך להבין כיון דהוא ג"כ משום כחוש עובר אמאי מסתפק כאן בהקדיש עורה שיהא הכחוש אסור מדאוריי' ועוד מנ"ל באמת לומר דהתם רק מדרבנן ונראה ליישב עפי"מ דמבואר בש"ס דאיסור גיזה ועבודה בקדשים נלמד מבכור דכתיב בי' ולא תגוז בכור צאנך ע' רמב"ם פ"א מה' מעילה וא"כ הא קיי"ל דבכור ביציאתו מרחם הוא קדוש כדדרשינן בתמורה כ"ה אשר יבוכר משיבוכר הוא קדוש ולא בבטן אמו וקיי"ל דמותר להטיל מים בבכור קודם שיצא לאויר העולם וא"כ לפי"ז לא משכחת כלל גבי בכור הלא דלא תעבוד ולא תגוז כשהוא במעי אמו וממילא גם גבי שאר קדשים ליכא איסור דגיזה ועבודה במעי אמו אע"ג דקיי"ל ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים מכל מקום כיון דכל איסור דגיזה ועבודה נלמד מבכור ובבכור חל האיסור רק משיולד ממילא גם גבי שאר קדשים אינו חל רק לאחר שיצא לאויר העולם [בשלמא לגבי חד אבר אע"ג דליתא ג"כ בבכור מכל מקום כיון דגלי קרא גבי קדשים ממנו לה' דאבר א' ג"כ קדיש שפיר נוכל לומר דחל עליו איסור דגיזה ועבודה אבל לענין זמן חלות האיסור אין סברא לומר דבשאר קדשים יחול האיסור במעי אמן מה שאין זה בבכור דנלמדין ממנו) וא"כ לפי"ז שפיר דחי ההוא ע"כ מדרבנן הוא ונוכל לומר דכיחוש אסור ג"כ לענין דרבנן אבל שיהי' הכיחוש אסור לגבי דאיריי' ללקות עליו לא תפשוט מינה: אך הא קשיא לי בסוגיא זו דהתוס' בבכורות ג' ע"א מביא שם בענין הא דרבא אמר התם דבר שעושה אותו טריפה איפכא ממאי דאמר כאן בתמורה ומספקי שם הי מינייהו עיקר וקשה אמאי לא פשיט לי' מהך דבעא מיני' אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה ורצה למיפשט מהא דהאומר מה שבמעי' של זו עולה כו' והלא קיי"ל בחולין נ"ד ובש"ע יו"ד סי' נ"ט דגלודה אסורה וא"כ כשהקדיש עורה הוי דבר שעושה אותו טריפה ואי נימא דרבא ס"ל דבדבר שעושה אותו טריפה פשטה קדושה בכולה א"כ ליכא למיבעי מהו בעבודה דהא אם נפשטה עורה הוי' טריפה ואי ס"ל דבדבר שעושה אותו טריפה פשטה קדושה בכולה הא בודאי אסורה בגיזה ועבודה ול"ל דנ"מ בההיא בעייא לענין אם הקדיש עור של בע"מ דבבע"מ ל"א פשטה קדושה בכולה כדא' בערכין ה' ז"א דא"כ ל"ה ע"כ רק קדושת דמים ובק"ד הא ליכא למיבעי לענין איסור עבודה דאוריי' כיון דבק"ד האל"ה אלא מדרבנן.
עוד נתקשיתי למ"ד דאפי' בדבר שעושה אותו טריפה ומכ"ש לרב ששת דס"ל דאפי' בדבר שעושה אותה נבילה אמרו ר"מ ור"י דלא פשטה קדושה בכולה הלא בדבר שהחיות תלוי בו קאמרינן בביצה ל"ז ע"ב דינקי אברים מהדדי ואף דכ' הפנ"י בקידושין ח' דלמ"ד באבר שהנשמה תלוי' בו פשטה קדושה בכולה לאו מטעם יניקת האברים הוא אליבא דמסקנא דהתם רק מטעם שהי' דעתו לכך מעיקרא שתפשוט הקדושה בכולה היינו לענין דנימא שתהי' כל הבהמה ראוי להקרבה לעולה דלא יהי' שייך דיחוי ע"ש אבל עכ"פ זה לא נוכל להכחיש דהאברים ינקי מהדדי וא"כ עכ"פ שאר אברים אסורים משום שיונקים מאבר המוקדש בשלמא באבר שאין הנשמה תלוי' בו ל"ש יניקת האברים כדמוכח מד' הפנ"י שם אבל באבר שהיא נטרפת או נתנבלה בו הא ינקי האברים ממנו ומכ"ש דקשה בס"ד דרצה הש"ס כאן לומר מדקא' נראין דברי ר' יוסי בדבר שהנשמה תלוי' בו מכלל דפליג ר"י בדבר שהנשמה תלוי' בו וקשה האיך אפשר לומר כן דא"כ היכי קא' תמכר חוץ מאותו אבר ודמי' חולין הא אסור ליהנות ממנה משום דינקי שאר אברים מאבר שהוא הקדש וע' בלח"מ פ"ה מערכין ה' י"ד וצ"ע עוד העירותי מהא דא' בערכין ה' ע"א אליבא דר"מ במעריך פחות מבן חודש אדם יודע שאין ערכין לפחות מב"ח וגמר ואמר לשם דמים משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ומבואר בתוס' כתובות ע' ע"ב דבשביל א"א מוציא דבריו לבטלה אין לנו רק לתקן דיבורו אבל לא להוסיף מה שלא אמר כלל ע"ש וא"כ ה"נ אמאי ס"ל לר"מ דבדבר שהנשמה תלוי' בו אמרינן דהי' דעתו להקדיש כולה כמ"ש הפנ"י הנ"ל נימא דא"א מוציא דבריו לבטלה וכשאמר עד"מ הלב או הראש יהי' לעולה הי' דעתו שיהי' הלב או הראש לדמי עולה ואמאי נימא להוסיף על דיבורו שתהי' כל הבהמה הקדש מה שלא אמר כלל ויש ליישב ולחלק הענינים אך לא ירשני הזמן להאריך ועוד חזון למועד ברצ"ה להתחקות על שורש הדברים ובזה הנני ידידו הדור"ש באהבה כה"י: