שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סימן מד
בעזהש"י יום ג' כ"ב תמוז תרמ"א סטריא ישפות ה' שלום וברכה לכבוד ש"ב הרב המאה"ג חו"ב דו"ח בנש"ק כש"מ יעקב יצחק הלוי נ"י איש הורויץ אבד"ק ראדימישלע: מכתבו הגיעני והנני להשיבו על אתר בדבר השו"ב שזה כחמשה עשר שנים עשו הקהל תקנה בהסכמת הרב המנוח ז"ל וקצבו שכר שחיטה להשו"ב עם עוד פונקטען והשו"ב סירב מלקבל עליו חוקי התקנה ופסק מלשחוט שהי' אז שו"ב יחידי בעירו ובהישובים השייכים לה וקבלו אז הרב והקהל שו"ב אחר ואח"ז פייס השו"ב להרב ולראשי העדה ונתן להם כתב שהוא מחייב א"ע לכנוס בתקנות הקהל לבלתי סור מהחוקים אשר עשו ונשלח השו"ב הב' מהעיר ואחרי אשר עברו וגם חלפו איזה שנים אחרי פטירת הרב המנוח ז"ל התעורר השו"ב מחדש ולא רצה לשחוט על פרס הנקצב בהתקנה והכתב שנתן ע"ע להרב ז"ל נאבד או אולי השו"ב בעצמו שלח ידו בו וצעקו הרבה אנשים מרה ע"ז כי כתב התקנה עדיין הי' בידם ופסקו מלאכול משחיטתו וקצת אנשים החזיקו בידו ונחלקה העדה לשני מחנות ואחרי אשר כ"ת ראה כי פשה תפשה מספחת המריבה בעדתו חלה פני הרב הגאון מלבוב ז"ל לחפש דרך היתר להרשות להשו"ב שיקבל שכר שחיטה כרצונו למען השקט הריב אולם הגאון ז"ל מאן בדבר והניף ידו בעוז רוחו לגזור על השו"ב שיקיים כפי הכתב והשו"ב הקשה ערפו לבלתי שמוע בקולו והצד שלו תמכו בידו ועוררו מדנים ושלחו הקהל אחר שו"ב אחר ונתנו להשו"ב כתב כנהוג ונכתב בפירוש שמקבלים עליהם באו"ש לבלי לאכול משחיטת השו"ב הישן מפאת שהוא מסרב מלשמוע בקול הגאון ר' יוסף שאול אבד"ק לבוב וכעת השו"ב מתנחם על רעתו וחפצו לכוף כאגמון ראשו לשמוע בקול מורים ורוצה ליתן כתוב וחתום באוהי"מ לחוק ולא יעבור שיציית כאשר יגזרו עליו כ"ת וראשי העדה מבלי נטות ימין ושמאל ובקש כ"ת להראות לו כחא דהיתירא כי ברור הוא שאלו הי' הגאון מלבוב ז"ל בחיים והי' השו"ב מכניע א"ע הי' פורש עליו כנפי החמלה כי טפלי תלי בי' וניעבד אנן שליחותיה ובפרט כי עיקר הקטטות שהי' אז נסתבבו מפני שהי' אז שו"ב יחידי והי' סומך א"ע על כחו של זקן רב וצדיק שהי' סמוך לעירם שהוא באסיפת חסידיו כרתו ברית עלי זובח הלז ועתה ישנם שני שו"ב והרה"צ הנ"ל עזב את מקומו ותקע אהלו חוץ למדינתנו וגם בענין שכר השחיטה נקצב כעת להשו"ב חק לשבוע ונראין הדברים כי לא ישנה עוד באולת יש בהיתר זה מצוה רבה כי אז תקום סערת המריבה לדממה וכל העם על מקומו יבוא בשלום ע"כ ת"ש: הנה ראיתי ראשית לי להתחקות על שרשי החקירה אם יכולת ביד אנשי הקהלה להתיר להם שבועתם בהתרת ב"ד עפ"י פתח וחרטה יען הסיבה אשר הניעה אותם לישבע ע"ז היתה מפאת קנאת ה' צבאות שקנאו בעבור כבוד הגאון מלבוב ז"ל שהמרה את פיו ועתה יוסף איננו כי הלך למנוחות וחיים שבק לן ולכל ישראל.
והנה גמרא ערוכה היא בנדרים ס"ה ע"א הנודר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו ומייתי ראי' משבועת משה ליתרו לבלתי שוב מצרימה מפני האנשים המבקשים להרגו שאמר לו הקב"ה במדין לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים א"ל במדין נדרת לך והתר נדריך במדין וכן משבועת צדקיהו לנ"נ ובר"ן שם מייתי דפליגי בירושלמי בטעמא דאין מתירין לו אלא בפניו ח"א מפני הבושה וח"א מפני החשד וטעמא דמפני הבושה לא שייך רק כשהנודר הי' להנאתו הא לא"ה מתירין אף שלא בפניו ולמ"ד מפני החשד אפי' שלא להנאת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו דאיכא חשדא ובתוס' שם כ' דהאי טעמא דמפני החשד לא בעינן רק שיודיעיהו ואפי' בע"כ של חבירו וא"א דעתו ואפי' בקיבל טובה מחבירו וכתבו שהעיקר כהטעם דמפני החשד וא"צ רק להודיע לחבירו וכ"נ מדברי התוס' גיטין ל"ה ע"ב ד"ה ליחוש (וצ"ע מדברי התוס' סוטה ל"ו ד"ה איתשל] וכן ברמב"ם פ"ו מה' שבטעות ה"ז ובש"ע סי' רכ"ח ס"כ סתם כההיא טעמא דחשדא ועי' בר"ן נדרים דף ז' ע"ב ד"ה נידהו בפניו ע"ש וא"כ הא מבואר ברמ"א שם דאם כבר מת שא"א להודיעהו מתירין לו דשוב ליכא חשדא ועוד הרי בטי"ד ס"ק כ"ט ובש"ך שם ס"ק מ"ג כ' בשם ריב"ש דכל שאין חבירו מדירו ואע"פ שנשבע לתועלת חבירו לכ"ע א"צ דעת חבירו וא"כ בנ"ד שהגאון מלבוב ז"ל ז"ל לא השביעם וגם הא כבר נפטר בודאי יכולין להתיר נדרו אמנם בש"ך שם ס"ק נ"ג מבואר דכ"ז בלא קבל טובה דליכא אלא טעמא דחשדא וכיון שמת ליכא טעמא דחשדא משא"כ בעשה לו טובה דאז אין יכול להתיר אלא מדעתו והסכמתו וכיון שמת אינו יכול להתיר לו עי"ש וא"כ אפשר שבנ"ד אנשי הקהלה קבלו איזה טובה מהגאון ז"ל הנה מלבד מ"ש הש"ך ס"ק מ"א בשם ריב"ש דלא מקרי בשביל טובה רק אם הטובה היא בשביל השבועה אבל מה שהיטיב לו מצד אחר לא נקרא בשביל זה מקבל טובה עי"ש לבר מן דין אפי' לדעת מהר"ם אלשקר שהובא בש"ך שם דלא בעינן דוקא טובה מחמת השבועה מ"מ הא בעיקר דברי הש"ך הנ"ל תמה עליו השעה"מ פ"ו משבועות עי"ש שהוכיח היפוך מדבריו גם בעניותי נראה דיש לומר דמה שהביא הש"ך ראי' לדבריו מסוטה ל"ו ע"ב שא"ל פרעה ליוסף זיל איתשל אשבועתך משם נראה לפענ"ד ראי' להיפוך דהא שם קיבל יוסף טובה מיעקב אביו בשביל השבועה כמבואר בפירש"י בחומש פ' ויחי על הפסוק ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך פירוש רש"י לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי כו' עיי"ש וא"כ קיבל יוסף טובה מאביו ואפשר שעוד בשעת השבועה הבטיח יעקב ליוסף לתת לו הבכורה בגלל זה ואפילו הכי אמר לי' זיל איתשל אשבועתך אם כן מוכח דאפילו בקיבל טובה ג"כ מהני התרה אחרי מותו גם בלא"ה הלא מרא דשמעתא בסוטה שם הוא ר' יוחנן ור' יוחנן הא ס"ל בירושלמי טעמא דמפני הבושה ע"ש וע' תוס' גיטין ל"ה ע"ב וברא"ש שם]: ברם הא איכא לעיוני כיון שלשון הכתב הי' שאוסרים עליהם שחיטת השו"ב מפני ששוחט שלא ברשות הגאון מלבוב ויש לדמותו לכאורה להא דמבואר בהג"ה סי' רט"ז ס"ז ובמחבר סי' רכ"ח ס"מ מי שהשביע את בנו או חבירו שלא ילוה מעותיו לאחרים כי אם ברשות ראובן ושמעון ומת א' מהן מותר להלוות ברשות הב' דכ"מ שנאמר פ' ופ' משמע אפי' א' מהם עד שיפרוט לך שניהם ביחד ע"ש ומשמע דאם מתו שניהם אין לו רשותלהלוות אף שאינם בעולם שיתנו לו רשות א"כ ה"נ בנ"ד שאין הגאון ז"ל בעולם שיתן לו רשות.
אולם ז"א דהנה מבואר בתשו' הר"ן סי' י"ז במה שחילק שם בין אם אמר ע"ד רבים לבין אם אמר ע"ד א' או ב' דבאמר ע"ד א' או שנים פירושו לשתף דעת אחרת עם דעתו שלא יוכל להתיר כי אם בדעת שניהם ואין פירושו אלא כאומר ע"מ שלא ימחה אבל כשאומר ע"ד רבים אנו מפרשים דבריו שכיון לשתף דעת אחרת לדעתו ולפיכך אין לו הפרה ע"ש והנה מבואר בדברי הש"ס קידושין ס"ג ע"ב לענין המקדש ע"מ שירצה אבא דהיכי דהתנאי הי' שיאמר אבא בפירוש הן אם מת קודם ששמע לא נתקיים התנאי ואם התנאי הי' שישתוק בשעת שמיעה ומת קודם השמיעה ה"ז נתקיים התנאי וכ"פ באהע"ז סי' ל"ח וה"ה היכא דהתנאי הי' ע"מ שלא ימחה ומת קודם ששמע נתקיים התנאי כאשר מפורש יוצא מדברי התוס' שם ד"ה ע"מ כו' ואמר ר"מ דיש לחלק בין היכא דמחוסר אמירה להיכא דלא מחוסר אלא שתיקה ע"ש הרי מדכתבו הטעם משום שמחוסר אמירה משמע דכל היכי דלא מחוסר אלא שתיקה ה"ז מקודשת וא"כ לפי"ז בשלמא התם בהשביעו שלא ילוה כי אם ברשות ראובן ושמעון הוי כאומר ע"מ שיאמר אבא הן ולכך במתו אסור להלוות משא"כ בנ"ד שנשבעו ע"ד הגאון מלבוב ז"ל הא כ' הר"ן הנ"ל דבנשבע ע"ד א' הוי כאומר ע"מ שלא ימחה ובכה"ג הא במת נתקיים התנאי כנ"ל ויכולין להתיר להם השבועה: והנה לכאורה קשה בהא דבעינן קרא בנדרים ע' ע"א בנערה המאורסה שאם מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל משום דא"ק בנעורי' בית אבי' הרי בלא"ה ידעינן זה דהא מאי דבעל מיפר נדרי אשתו הוא משום כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת ומבואר בתוס' נדה מ"ו ע"ב ד"ה אא"ב דמשום דקא' רחמנא דבעל מיפר נדרי' לכך לעולם על דעתו היא נודרת ע"ש וא"כ בנערה המאורסה שאמרה תורה דאבי' ובעלה מפירין נדרי' אי משום ילפותא דרבה בנדרים ס"ז ע"א מקרא דאם הי' תהי' לאיש ונדרי' עלי' כו' אי משום ילפותא דבי ר"י שם ס"ח ע"א מבין איש לאשתו בין אב לבתו דערבינהו קרא להורות שצריך להיות הפרת שניהם וא"כ כשהנערה המאורסה נודרת היא נודרת ע"ד אבי' ובעלה בתנאי שלא ימחו הם [וע' בדרישה סי' רל"ד דגם גבי אב שייך כל הנודרת ע"ד אבי' נודרת כמו גבי בעלה] וא"כ כשמת האב ולא מחה הא נתקיים התנאי ואיך מהני הפרת הבעל ול"ל קרא ע"ז ואין לומר דמסתמא לא היתה דעתה לכשימות א' מהם תהי' אסורה עולמית וכסברת הטו"ז בסי' רכ"ח ס"ק מ"ט ז"א דהכא הא לא תיאסר עולמית דלכשתנשא יפר לה הבעל אולם באמת לק"מ דהא אצטריך הקרא דאפי' היכי ששמע האב והיפר לה ג"כ ל"מ הפרת הבעל לאחר מיתת האב כמבואר בנדרים ס"ח ע"ב דמשום דלא נגמרה ההפרה בחיי האב לכך כשמת נתבטלה הפרה דילי' ע' בפירוש הרא"ש שם: והנה אפי' לדעת הש"ך ז"ל דא"י להתיר בקיבל טובה אף שמת ה"ד היכי דבהשבועה איכא תועלת למי שנשבע לו אחרי מותו כי הא דשבועת יוסף ליעקב שכל עיקר כונתו של אותו צדיק הי' להיות קבור בא"י במערת המכפלה וא"כ עיקר התועלת היא אחרי מותו ולכך י"ל דבכה"ג בקיבל טובה לא מצי להתיר לו אחרי מותו אבל בנ"ד הא עיקר שבועתם הי' בשביל ששחט למרות עיני כבוד הגאון מלבוב ז"ל ועשו כן בשביל יקרא דאורייתא להפיס דעתו של הג' ז"ל וא"כ אפי' אי נימא דבחיים חיותו של הגאון ז"ל הי' לו לתועלת ולנייח נפשא אמנם עכשיו אחרי פטירתו מה לאדם לחוש על כבודו אחרי מותו הלא לא ירד אחריו כבודו וקטון וגדול שם הוא א"כ בודאי יוכלו להתיר שבועתם.
דומה לזה מצינו בתוס' כתובות מ"ז ע"ב שכתבו בהא דפריך בש"ס ב"ק ק"י יבמה שנפלה לפני מו"ש תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ואמאי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בע"מ תיפוק בלא גט דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ותי' משום דתלוי ג"כ בדעת המקדש ול"ש אומדנא משא"כ מיבמה שנפלה לפני מו"ש פריך שפיר משום דתלוי רק בדידה שברור לנו שהבעל לא יעכב בשביל שום דבר שאירע אחרי מיתתו כי אינו חושש במה שיהי' אחרי מותו ע"ש.
ומכ"ש בנ"ד שברור לנו שהגאון ז"ל לא חש על מה שיהי' גירעון לכבודו אחרי מותו בפרט שאין זה גירעון כלל לכבודו של הג' ז"ל ח"ו. ומבוארין עפי"ז דברי הרמ"א ביו"ד סי' רל"ב סי"ז אשה שנדרה לבעלה בחליו שלא תנשא אחרי מותו כו' אם עשו זה משום הפצרת החולה שלא תטרף דעתו עליו הוי כנדר אונס אבל אם לא עשה כן מפני זה אלא מפני דבר אחר הוי כנדר ע"ד חבירו ע"ש וקשה הרי בלא"ה כשמת מי שנדר בשבילו מתירין לו וא"כ כי מת הבעל יוכלו להתיר לה.
אולם להאמור י"ל דהתם ג"כ עיקר התועלת היא רק אחרי מותו שחושש בתקנת בניו אחריו שלא תנשא לאחר לטובת בניו שירשו נחלת אמם וכשתנשא לאחר הא תסוב הנחלה לגבר אוחרא דהבעל יורש את אשתו וכיון דעיקר התועלת היא אחר מיתה בכה"ג אין מתירין לה בלי דעת היורשים כמבואר ברמ"א סי' רכ"ח ס"כ דבכה"ג שהיא לתועלת חבירו באי כחו ויורשיו הם במקומו ע"ש וע' סי' רל"ב סי"ט.
עכ"פ בנ"ד שאין עוד כעת תועלת להגאון ז"ל ועיקר כוונת שבועתם הי' כדי שהשו"ב יכניע א"ע תחת פקודתו ולהפיס דעת הג' ז"ל ועתה שנפטר לעולמו ואין לו למי לפייס הא לא אצטריך לי' ויוכלו להתיר להם שבועתם דומיא דא' בש"ס גיטין ע"ה ע"ב באומר ה"ז גיטך ע"מ שתניקי את בני או שתשמשי את אבא דאם מת הבן או האב ה"ז מגורשת לרשב"ג ועד כאן ל"פ רבנן עלי' אלא בגט משום דלצעורא קמיכוין אבל הכא דלהרוחה קמיכוין כ"ע מודי דהא לא אצטריך וע"ש בתוס' ד"ה רשב"ג ושם ע"ד ע"ב.
וה"נ כיון שנפטר הג' ז"ל הא לא אצטריך לי' לפיוסי ונתקיים התנאי [ובפרט למ"ש הר"ן בנדרים ס"ה שם דבגיטין ל"ה בנודרת ליתומים לא חשיב לתועלת היתומים דמה תועלת יש לתינוקות באיסור פירותי' ע"ש דאף דגוף הנדר מכוון לתועלת היתומים כדי שתודה אם קיבלה הכתובה מ"מ כיון דמאיסור הפירות אין להיתומים כלום לא מיקרי לתועלת חבירו מכ"ש בנ"ד מה תועלת יש להג' ז"ל באיסור אכילתם מזבחו של השו"ב] ועוד יש להוסיף דהרי חזינן דגם בעד"ר לדבר מצוה יש לו התרה משום דמסתמא ניחא להו לרבים בקיום המצוה א"כ הא מבואר בש"ך סי' רכ"ח ס"ק ס"ג דלבטל מחלוקת הוי דבר מצוה דגדול השלום וא"כ אמרינן דמסתמא ניחא לי' להג' ז"ל בההתרה ואנן שליחותא דידי' קא עבדינין: והנה נידן ההיתר כיון שהאיסור הוא חל על כל בני העיר אין ב"ד שבאותה עיר יכולין להתיר נדר זה כיון דהוו נוגעין כמבואר ברמב"ם פ"ז מה' נדרים ה' ז' ע' כ"מ שם וע' במאירי נדרים פ"א ע"ב שכ' וז"ל קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם שהרי נוגע הוא בדבר והרי הוא כמתיר נדרים של עצמו אחר שהוא ניתר בהנאת המדיר מצד היתרו כו' ע"ש וכ"כ בשיטה מקובצת שם והוא מהירושלמי וכ"כ הריב"ש סי' ת"ו ובתשב"ץ ח"ב סי' קס"ג ואיפסק הכי בש"ע סי' רכ"ח ס"ה.
ולכאורה הי' נלפענ"ד להביא עוד ראי' לדין זה מנדרים צ' ע"ב במשנה בראשונה הי' אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך שמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיני' באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טא"ל תביא ראי' לדברי' השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ונטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים ופי' הר"ן שם על שלא תהא עיני' נותנת באחר כו' דשמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא וקשה ל"ל לפרש דחיישינן שתנשא באיסור נדר הרי חיישינן דמשום שעיני' נותנת באחר לאחר שתתגרש תלך אצל חכם ויתיר לה את נדרה בשלמא השתא לא יוכל החכם להתיר כיון דאין חכם מתיר אלא בחרטה והיא אומרת עתה שאינה מתחרטת וא"כ חיישינן דלאחר שתתגרש אזלה לגבי חכם ותאמר שהיא מתחרטת על נדרה ושרי לה ותנשא בהיתר [וע' בר"ן נדרים ע"ב ע"א שהביא בשם הרשב"א ז"ל דאיפשטא הבעיא שם דגירושין לאו כהקמה דמיא ע"ש] ואי משום דקיי"ל צריך לפרט את הנדר ותהי' מוכרחת לפרש שנדרה בעודה תחת בעלה משום שהי' התשמיש קשה לה ויראה החכם שבערמה עשתה תחבולה זו להפקיע א"ע מבעלה ולא ירצה להתיר לה ז"א דהרי כ' התוס' בערכין כ"ג ע"א ד"ה מ"ס כו' דנהי דצריך לפרט את הנדר מ"מ א"צ לפרט כי אם הלשון שנדר בו אבל לא הסיבה שבגללה נדר ע"ש א"כ כשתפרט הלשון שנדרה לא יכיר החכם ערמימותה ויתיר לה ואין לומר דהר"ן רוצה לפרש דאפי' אם נדרה עד"ר באופן שהחכם לא יוכל להתיר לה ג"כ חיישינן שמא ענ"ב ז"א דהרי גם בעד"ר קיי"ל דלדב"מ יש לו התרה א"כ תבא לפני החכם ותאמר לשון הנדר נטולה אני מן היהודים ואז אפי' אי הי' עד"ר כיון שהיא רוצה להנשא לאיש ואף דאשה אינה מצווה על פו"ר מ"מ מצוה דשבת איכא גבה וא"כ הא לדב"מ יש לו התרה ושפיר יתיר לה החכם אע"כ כיון דאסרה הנאתה על כל העולם כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות במשנה שם שאסרה הנאת עצמה על כל היהודים ויהיו מודרין הנאה ממנה וכ"כ בחיבורו הגדול פי"ב מנדרים ה' ח' ובאמת לשון נטולה אני מן היהודים אינו סובל שיהי' משמעותו רק הנאת תשמיש בלבד וא"כ לפי"ז שום חכם לא יוכל להתיר לה משום דהוי כנדרי עצמו כנ"ל אולם באמת א"א לומר הכי דהרי מבואר בש"ך סי' רכ"ח ס"ק י"א בשם הרלב"ח דכיון דבדיעבד אם נשאל לזקן שבאותה עיר והתיר לו נדרו מותר באסר ע"ע הנאת כל ישראל כיון דא"א לישאל הוי כדיעבד ע"ש ומיושב לפי"ז קושי' המ"ל בפ"ז מנדרים ה"ט] ולפי"ז ה"נ כיון שאסרה הנאתה על כל היהודים יוכל חכם להתיר לה משום דהוי כדיעבד ובמה שהוצרך הר"ן ז"ל לפרש דהחשש הוא שתנשא באיסור היטב אשר דיבר בזה ידידי הרבני החריף ובקי מוה' יהושע העליר נ"י מפה"ק דאילו לא הי' החשש רק שתנשא בהיתר ע"י שאלה לחכם הי' יכול לגרשה ע"מ שלא תתיר לה את נדרה שהרי אפי' אי אמר לה בסתם משום נדר אני מוציאך דעת רש"י ז"ל בגיטין מ"ו ע"א דאיכא קלקולא מדינא שלאחר שתנשא לאחר יאמר הבעל אילו הייתי יודע שהנדר יש לו הפרה אפי' הי' נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשך ונמצא גט בטל ובני' מן השני ממזרין ואפי' לדעת התוס' שם ד"ה אי דאינו כי אם חשש לעז בעלמא עכ"פ באמר ע"מ וכפלי' לתנאי גם התוס' מורים דאם תתיר הנדר אצל החכם יהי' הגט בטל וע"כ פי' הר"ן ז"ל דבכל גווני איכא חששא דענ"ב דתנשא באיסור:
ועם האמור למעלה אמרתי ע"ד החידוד ליישב קושי' העולם במשנה דנדרים שם דהנה הר"ן שם הקשה כיון דמדינא אי אמרה טא"ל מיתסרא אבעלה כמ"ר איך התירוה משום שמא ענ"ב וכי איסור שבה להיכן הלך ותי' משום כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ומקשין דמה הועילו חכמים בתקנתן הא תוכל למיטען טמאה אני לך ונטולה אני מן היהודים דאי יפקיעו הקידושין ותהא פנוי' הא תהי' אסורה עליו משום נטולה אני מן היהודים כיון דשוב לא יוכל להפר דאי מפקיעין הקידושין אינו בעלה וא"י להפר נדרה ויצא בעל ברית אברהם חאה"עסי' נ"ט לחדש דבכ"מ דאמרינן אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' היינו משום מי איכא מידי דמדאורייתא אסורה ומדרבנן שרי א"א לעלמא אבל אלו הוית רק א"א דרבנן לא הי' צריכין להפקעת הקידושין רק הם אמרו והם אמרו וא"כ אמרינן גם עתה דלא הפקיעו רבנן הקידושין לגמרי שתהי' פנוי' רק שהפקיעו הקידושין דאוריית' וישארו קידושין דרבנן וכיון דנשארו קידושין דרבנן שפיר יוכל להפר לה ולפענ"ד עדיין קשה דהרי באמת פריך הש"ס בנדה מ"ו ע"ב וכי אתו נשואי דרבנן ומבטלי נדרא דאורייתא ומשני כדר"פ משמי' דרבא כל הנודרת.
ע"ד בעלה היא נודרת ופי' התוס' שם משום דהיא סבורה שבידו להפר כמו בשאר נשים לכך היא נודרת על דעתו ע"ש ולפ"ז התינח התם משא"כ הכא הא כל התקנה דיפר חלקו הוא משום החשש דשמא ענ"ב ורוצית להפקיע א"ע מבעלה וכיון דכיונה בנדרה להפקיע א"ע מבעלה הא לא היתה סבורה שבידו להפר ממילא אינו מועיל ההפרה משום דלא אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דאורייתא אמנם להנ"ל יהי' נכון דהרי באמת חכם יכול להתיר דכיון דאסרה הנאת כל ישראל הוי כדיעבד וכנ"ל רק משום דקיי"ל אין חכם מתיר נדר אלא בחרטה וכיון שאומרת כעת שאינה מתחרטית א"י החכם להתיר לה אמנם הא כתב המבי"ט בתשו' ח"א סי' צ"ח דהא דבעינן חרטת הנודר אינו רק מדרבנן ומדאוריית' יכול החכם להתיר אפי' בלי דעת הנודר כלל כמו שמתירין נדויים וחרמות ולפי"ז שפיר הועילו חכמים בתקנתן דיפר חלקו ואי דתאמר טא"ל ונטולה מן היהודים ולא יוכל הבעל להפר משום דע"כ אפקעינהו לקידושין משום טא"ל ואינו בעלה ז"א דהא ישארו קידושין דרבנן ואי דאיך אתו קידושין דרבנן ומבטלי נדרא דאוריית' ז"א דהא לענין שלא יהי' נדר דאורייתא הרי יוכל החכם להתיר בלי דעתה כלל ולא נשאר רק נדר דרבנן משום דמדרבנן בעינן חרטת הנודר וא"כ אתו קידושי דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן אולם כ"ז הוא רק ע"ד החידוד ואמיתת הדברים כבר מבואר אצלי בחי' דמעולם לא עלה ע"ד המבי"ט ז"ל לומר שמדאורייתא יוכל החכם להתיר אפי' בע"כ של נודר ולא כתב רק דמדאורייתא ל"ב שיפרש חרטתו אבל רצונו מיהא בעינן וא"כ כשלא תרצה האשה בהתרת החכם איך יוכל החכם להתיר לה בע"כ.
ובעיקר קושי' העולם הנ"ל כבר כתבתי ליישב עפי"מ שהובא באס"ז ריש כתובות בשם חד מן קמייא ז"ל דל"א אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' רק מכאן ולהבא ולא למפרע ע' בטיב גיטין בחי' לגיטין ע"ג ע"א מ"ש בזה. וא"כ כיון דלא נפקעו הקידושין למפרע שפיר יוכל להפר לה כיון דעל דעתו נדרה ועוד הארכתי בישוב קושי' זו בכמה אנפין אכמ"ל: והנה ראיתי בספר מחנה לוי שהקשה מש"ס נדרים פ"ג ע"ב בהא דקתני במשנה שם קונם שאני נהנה לבריות א"י להפר ויכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה וקא' רבא לעולם בעל בכלל בריות הוא ומה טעם קא' מה טעם א"י להפר מפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה והקשה דאי בעל בכלל בריות מאי איריא דא"י להפר משום שיכולה ליהנות בלשו"פ תיפוק לי' דאינו רשאי להפר משום שהוא נהנה בהפרתו דהלא מבואר ביו"ד סי' רכ"ח דאם אסר ע"ע הניית בני העיר אסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר משום דהוי כמהנהו ורוצה ג"כ לה"ר לד' המהרלב"ח הנ"ל דמשום דא"א להשאיל הוי כדיעבד ע"ש הנה באמת בתשו' הריב"ש הנ"ל מבואר דרק באסר הנאתו על בני העיר אז אינו נשאל לזקן שבאותה עיר כיון דנהנה בהתרתו שעי"כ יהי' מותר לו ליהנות ממנו והוי נוגע בדבר וא"י להתיר דהו"ל כנדרי עצמו משא"כ באמר קונם הנאת בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני העיר נוגעים בדבר דמה הנאה יש להם כשהוא יהנה משלהם אך הכ"מ בפ"ז מנדרים ה' ט' מביא דברי הריב"ש האלה ותמה עליו דהא גבי קונם הנאת בני עירי עלי הרי הוא נהנה בהיתר זה שעי"כ מותר לו ליהנות מהם והאיך יהי' מותר לו לישאל לחכם שבעיר הרי הוא נהנה מאותו חכם בההיתר ההוא והוא אסר עליו הנאת בני העיר ע"ש והנה אם כי לפענ"ד אין בזה כ"כ תמי' על הריב"ש דאפשר לומר דהיתרו והנאתו באין כא' דומי' דאמרי' גיטו וחצרו באין כא' וה"נ הא ההנאה היא באה ע"י ההיתר ובאין ההנאה וההיתר כא' אמנם הא באמת בש"ע סי' רכ"ח ס"ה איפסק הכי דאפי' אסר הניית בני העיר עליו אסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר אבל קושי' המתנה לוי לפענ"ד בלא"ה ל"ק דהרי הבעל מיפר נדרה משום כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת ואם הבעל אינו רוצה ממיל' הנדר בטל ובשלמ' בחכם שהוא פותח פתח להתיר את הנדר י"ל דהוא מהנהו בזה אבל הבעל הא אינו עושה מאומה רק שלילת הרצון ועוד כיון דהבעל מיפר נדרי אשתו בעל כרחה הא הוי' הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו דל"ה הנאה משא"כ החכם הא אינו מתיר אלא מרצון הנודר שמתחרט על נדרו שפיר אסור משום שמהנה אותו וז"ב: אך אי קשי' הא קשי' לי לפי"ז מדברי הש"ס גיטין ל"ה ע"ב על המשנה דקתני התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה ואר"ה עלה ל"ש אלא בשלא ניסת אבל ניסת אין מדירין אותה ניסת מ"ט דמיפר לה בעל כי לא ניסת נמי לכי מינסבא מיפר לה בעל אין הבעל מיפר בקודמין וניחוש דילמ' אזלה לגבי חכם ושרא לה כו' וקשה מ הש"ס הא נוכל להדירה שתיאסר עלי' הנאת כל ישראל אם נהנית מכתובתה דאז לא תוכל להשאיל לחכם משום שנהנית ממנו משא"כ בשניסת שפיר חיישינן דיפר לה בעלה כיון דהפרת בעל הא איתה אפי' בכה"ג כנ"ל וכן יש להקשות בבכורות מ"ה ע"ב גבי כהן הנושא נשים בעבירה תנא נודר ועובד יורד ומגרש ופריך וליחוש דילמ' אזיל לגבי חכם ושרא לי' וקשה הא אפשר שיהי' נודר ואוסר עליו הנאת כל ישראל אם לא יגרשנה דאז א"א להשאיל על נדרו.
אמנם היכי שאסר ע"ע הניית כל ישראל לפענ"ד אין אנו צריכין לסברת הרלב"ח דמשום דא"א להשאיל הוי כדיעבד דבלא"ה י"ל עפי"ד הש"ס נדרים נ"ט ע"א דנדרים מצוה לאיתשולי עלייהו א"כ מאי איכפת לן מה שנהנה מההיתר הא קיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו בשלמ' בקונם הנאת בני העיר אינו נשאל לזקן שבאותה עיר דל"ש לומר מצלל"נ כיון דאפשר להשאיל אצל חכם שבעיר אחרת דומי' דכת' הרשב"א בנדרים ט"ו ע"ב בהא שהקשה כי אמר קונם הנאת תשמישך עלי אמאי מיתסר והא מצלל"נ ותי' כיון דאפשר לקיים מצות פו"ר באשה אחרת הרי דהיכי דאפשר בענין אחר ל"א מצלל"נ והה"נ משא"כ באוסר הניית כל ישראל הא א"א להשאל בהיתר שפיר אמרינן מצלל"נ.
ואזדא נמי לפי"ז קושי' הגאון רע"א ז"ל בגליון היו"ד שם שהקשה מש"ס נדרים פ"ט ע"ב ההוא גברא דאיתסר הנייתא דעלמ' עלי' אי נסיב איתת' כי לא תנינ' הלכת' רהיט בגפא ותוביל' ולא אמצי למיתנא אתא רב אחא בר ר"ה ושבשי' ואינסב איתת' ושרקי' טינא ואתיי' לקמי' דר"ח אמר רבא מאן חכים למיעבד כי הא מילת' כו' פי' במה שהשיאו אשה כדי שיחול הנדר ויוכל לאיתשל עלי' דאין מתירין את הנדר עד שיחול והקשה כיון דמיתסר הנאת עלמ' עלי' האיך יכול למיתשל עלה ולהאמור נכון דכיון דא"א להשאיל בהיתר אצל שום חכם שבעולם שפיר אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו: והנה ראיתי בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' י"ט שהקשה בסוגי' דנדרים הנ"ל מש"ס שבועות כ"ח ע"א דאמר רבא אכלה לראשונה בשוגג והשני' במזיד פטור ומותר כיון דבשעה שהיתה השבועה ראוי' לחול הי' שוכח ולא מיקרי האדם בשבועה וא"כ ה"נ הא ר"א הטעהו שלא יאסר והי' שוגג בשעה שהיתה ראוי' לחול ול"ה האדם בשבועה ותי' דר"א הטעהו שלא יאסר בהנאה לעולם אלא אותו יום ולא אח"כ ע"ש.
ולכאורה צריך להבין באיזו סברא הטעהו שלא יהי' אסור אלא באותו יום ונלפענ"ד עפי"ד התוס' בגיטין ל"ה ע"א שהקשו למה שרקי' בטינא הא מיד עבר על בל יחל כיון דהוי דבר שא"א לקיימו כמו קונם עיני בשינה ג' ימים דמכין אותו וישן לאלתר ותי' דדוק' בשעת הנדר אם לא הי' אפשר לקיימו עובר לאלתר אבל התם בשעת הנדר הי' יכול לקיים דאפשר שלא ישא אע"ג דמכי אנסבי' א"א לקיים אינו עובר לאלתר עד שיהנה וע"ש בתוס' שכתבו דלהכי ל"ג באלמנה שנודרת ליתומים ואוסרת כל פירות שבעולם דא"כ הוי דבר שא"א לקיים ועוברת לאלתר ולאח"כ אינה עוברת עוד כדא' מכין אותו וישן לאלתר וכיון שלא תעמוד באיסור כל ימי' אינה חוששת ולפי"ז נוכל לומר דר"א הטעהו לההוא גברא שלא יאסר כל ימיו כיון דהוי דבר שא"א לקיים והוי כמו קונם עיני בשינה ל"י וא"כ לא יעבור רק פעם א' על בל יחל וכיון שלא יעמוד באיסור כל ימיו לא הי' חושש אולם באמת הוא עומד באיסור כיון שבשעת הנדר הי' אפשר לקיים כתי' התוס' ולכך הוצרך לשאול על הנדר והא דסבור שלא יעמוד באיסורו לא חשיב אונס בשבועה כמ"ש התוס' בשבת ס"ט ע"ב ד"ה הא מני דמהאדם בשבועה לא ממעט אלא היכי שכסבור שבהיתר גמור נשבע אבל היכי שיש איזה איסור חשיב האדם בשבועה: עכ"פ זכינו לדין דאסור לבני הקהלה לשאול על נדרם אצל ב"ד שבעירם.
ולכאורה הי' נלפענ"ד מילת' חדתא דכיון דעל הכתב שקיבלו עליהם האיסור לבלתי אכול משחיטת השו"ב הנ"ל לא היו חתומים כל אנשי העדה רק רובם אלא דממיל' חל האיסור גם על המיעוט מפאת שהמיעוט נגרר לעולם אחר הרוב א"כ י"ל דיוכלו לשאול על נדרם לפני שלשה מהמיעוט שלא קיבלו עליהם בפירוש האיסור והם לא הויין כמתירין נדרי עצמן דהא עיקר ההיתר הוא להרוב שהם נדרו בפירוש ורק דממיל' מותרים גם הם בכה"ג ל"ה כמתירים נדרי עצמן וראי' לזה נלפענ"ד מדברי התוס' בנזיר כ"א ע"ב ד"ה אלא ש"מ כו' שכ' לענין אשה שאמרה הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אין לומר דהבעל א"י להפר לה נדרה מטעם כיון דבהיתר זה גם הוא מותר אי נימא בעל מיעקר עקר והוי מיפר נדרי עצמו דכיון דהוא מיפר לאשתו שעלי' חל עיקר הנדר ורק הוא ממיל' מותר בכה"ג ל"ה מתיר נדרי עצמו ע"ש וצריך לומר דלא תקשי מהא דקונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שבעיר מטעם נוגע ואף דהוא ממיל' מותר כיון דהתם הא עיקר הנדר הוא בשביל בני העיר לכך א"י להתיר משא"כ התם בנזיר עיקר הנדר נדרה האשה ולפי"ז הדברים ק"ו לנידן דידן דמה התם בנזיר שהבעל התפיס בפירוש ואמר ואני אפ"ה כיון שעיקר ההיתר הוא לגבי האשה ל"ה מיפר נדרי עצמו מכ"ש בנ"ד שהמיעוט לא קיבלו עליהם כלל רק שממיל' רובץ עליהם האיסור מפאת שהמיעוט נגרר אחר הרוב בכה"ג בודאי ל"ה מתירין נדרי עצמן.
אפס לאשר ראיתי במשנה למלך פ"ב מנזירות ה' ד' שהניח בצ"ע לדינא בכעין זה ע"ש לכן מסתפינ' להקל באיסור נדר: עתה נפן לדבר איך יהי' אופן ההיתר שאם שכל בני הקהלה יסעו לב"ד שבעיר אחרת זה בודאי דבר שא"א וגם שיקראו לעירם ב"ד ממקום אחר כפי מכתב כ"ת הדבר כבד לפניהם מאיזה סיבה א"כ א"א כי אם ע"י שליח אמנם הא מבואר בר"ן ח' ע"ב בשם הרמב"םז"ל דדוק' בבעל הוא דאיבעי' לן התם אם נעשה שליח לחרטת אשתו מפני שהבעל כאשתו אבל אדם אחר פשיט' לן שאינו נעשה שליח דצריך שיהא הנודר בפני המתירין והוכיח ג"כ הכי מהירושלמי ואיפסק להלכה בש"ע סי' רכ"ח סט"ז.
והנה ראיתי בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' ר"כ בענין כזה שכ' שישלחו א' מבני הקהילה לב"ד שבעיר אחרת ואף כי אין להתיר ע"י שליח מ"מ כיון שהוא מאנשי קהל עצמם אינו בגדר שליח כדמצינו בש"ס רפ"ב דקידושין שא"ה דאית לי' שותפות בגוה ע"ש ולפענ"ד דבריו צ"ע דמה ענין זה להא דא' שא"ה דאית לי' שותפות בגוה דמה לנו אם השליח ג"כ מתיר נדרו דהרי רק אם פתחם וחרטתם שוה יכולין המתירין להתיר כולם ביחד ואם לאו מתירין לכ"א כפי פתחו וחרטתו כמבואר בש"ע שם סעי' ל' א"כ נדר של כאו"א הוא ענין בפ"ע.
דבשלמ' התם בקידושין דרוצה הש"ס למילף שליחות בקדשים מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וגו' דחי שפיר דילמ' שא"ה דאית לי' שותפות בגוה והוי השוחט ג"כ בעלים משא"כ הכא לא נוכל למימר דיהי' שם בעלים על השליח שרוצה להתיר נדר של אחרים מטעם שהוא מתיר גם נדרו והרי בנדר בעינין שיהא הנודר עומד בפני המתירין ומה לנו אם השליח של הנודר עומד אם אין המשלחין הנודרין עומדין לפני המתירין ועד כאן לא התיר בירושלמי ע"י תורגמן אלא משום דהבעל דבר נמי תמן קאי אבל לא ע"י שליח כמבואר בר"ן שם.
אמנם יש להתיר ע"י כתב כמבואר שם בר"ן בשם ר"ש ז"ל ששולח אדם חרטת נדרו בכתב לב"ד והם מתירין לו ע"ש ואף שראיתי בטו"ז סי' רכ"ח סק"כ שפוסק דגם ע"י כתב אוסר דבת יפתח יוכיח דאל"כ הו"ל ליפתח ג"כ לשלוח כתב ע"ש הנה באמת מבואר כן בשו"ת הריב"ש סי' ש"ע להדי' דגם ע"י כתב אסור מכח הך ראי' דיפתח.
אולם לפענ"ד לולא דבריהם הקדושים ז"ל הי' נלפענ"ד דאין ראי' משם די"ל דלכתוב לפנחס ג"כ הי' נגד כבודו ושעל כן מצינו בש"ס גיטין מ"ו ע"א דקא' טעמ' דר"א דקא' שם במתניתין במוציא אשתו משום נדר דלא יחזיר דלא אסרו זה אלא מפני זה וק' בגמ' דל"א צריך חקירת חכם אלא מפני שא"צ משום דקסבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ופירש"י דבצריך לא הי' לנו לחוש לקלקול לפי שא"י לומר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתירו לא הייתי מגרשך דאנן סהדי דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד בפני חכם לילך לבית דינו ולישאל על נדרה כו' וקשה הא תוכל לשלוח כתב לב"ד וע"כ דגם בכתב הוי בזיון לפני' וכ"ה בהדי' בריטב"א ר"פ בתרא דנדרים להוכיח מהא דא' בכתובות גבי מכירת אלמנה למזונות אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אע"ג דאפשר לה ע"י שליח וה"ה הא דאמרינן גבי נדרים א"א רוצה שתתבזה אשתו בב"ד גם ע"י שליח איכא בזיונא ע"ש ומהא גופא יש להוכיח דגם ע"י כתב איכ' בזיון דאל"ה קשה הא אפשר לשלוח בכתב וכנ"ל וגם בשו"ת חת"ס הנ"ל הוכיח כן מר"פ שבועת העדות דצורב' מרבנן א"צ לילך לב"ד דזוטר לאסהודי אע"ג דלר"ת יכול לשלוח עדותו בכתב לב"ד וכן קשה ממלך וכ"ג וע"כ דגם ע"י כתב הוא נגד כבודו וכבר הרגיש בזה התומים בסי' כ"ח ס"ק ט"ו ע"ש ע"כ נראה בנ"ד שישלחו כתב לאיזה ב"ד שבעיר אחרת ויהי' מפורש בו חרטתם ויחתמו תחתיו טובי הקהל כמבואר בש"ע סעי' ל"א ברמ"א דאם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום כל הקהל ויש לצרף ג"כ מה שמובא בר"ן שם בשם התוס' דדוק' גבי אשתו מיבעי' לי' אם נעשה שליח לחרטת אשתו דחיישינן שמא יוסיף דברים מדעתו בחרטה מתוך שהוא חפץ בהתרה אבל באינש דעלמ' פשיט' לן דנעשה שליח לחרטת חבירו דליכ' למיחוש שמא יוסיף כלום מדעתו ע"ש וכן פי' באמת הרא"ש שם וכ"כ בריטב"א ר"פ בתר' דנדרים בשם איכ' דסברי וגם בריב"ש סי' ש"ע מביא בשם התוס' והרשב"א ז"ל שכ' הכי ואף דהרמב"ם והר"ן והריטב"א ז"ל לא פסקו הכי בכ"ז הא עכ"פ ע"י כתב מסכימים שם דמהני וע' מ"ל פ"ד מה' בכורות וא"כ יש לסמוך להתיר לשלוח אחד מאנשי העדה עם כתב פתוחי חותם ראשי הקהלה לב"ד שבעיר אחרת ולהשאיל על נדרם: ובענין תשובת השו"ב להיות חוזר לכשרותו לספחהו אל כהונת הזבח כבראשונה אף דמבואר בש"ס פז"ב ובש"ע דבעינן דוק' שילך למקום שאין מכירין אותו כו' זהו דוק' בטבח שחשוד לא"ד להאכיל נו"ט אבל בנ"ד הא אינו רק חשוד על השבועה ולא נכחד ממני מ"ש הרא"ש בתשו' הובא ביו"ד סי' א' סי"א גבי קהל שהטילו חרם דשחיטתו אסורה מטעם דדמי לחשוד לא"ד כיון שחשוד לעבור על השבועה בענין השחיטה.
אמנם הא מבואר בפוסקים דאינו רק קנסא בעלמ' וגם זה הוא רק על מה שעבר ושחט וע' בתבו"ש סי' ב' דכ' להתיר בהפ"מ. אבל לא לענין לחושבו טבח שהוציא טריפה מת"י ומלבד זה כיון דהי' סומך א"ע על הצד שתמכו אותו והי' שוחט מן הצדדין שהחזיקו בידו חסידים ואנשי מעשה אשר גברה עליהם מדת הנצחון ודיברו על לבבו לאמר שאינו עושה איסור בזה א"כ הא אפי' חשוד לא מיקרי בדבר שרבים מקילין בו כמבואר ביו"ד סי' קי"ט ובח"מ סי' ל"ד.
ועוד כיון שבשעת ששחט על הפרס שישר בעיניו הי' סובר שבהיתר הוא עושה לא נאסרה שחיטתו דכיון שהי' מוחזק בדעתו שאינו עושה איסור הוי כנדרי שגגות כמבואר בנדרים כ"ה וביו"ד סי' רל"ב ס"ו וסי' רל"ט סט"ז באומר שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה ובשעה שאכל את התנאי שכח שנשבע מותר לכתחלה לאכול את השני שנשבע עליו כיון דבשעת חלות השבועה הי' שוגג לא קרינן בי' האדם בשבועה כי לא הי' בדעתו שיחול עליו איסור והה"נ בנ"ד עכ"פ לפענ"ד אין על השו"ב כי אם לקבל עליו דברי חבירות לפני הב"ד שלא יהי' שונה באולתו ולא ישוב לכסלה עוד ובלא"ה הא כ' הפמ"ג ביו"ד סי' ב' בשפ"ד ס"ק י"א דבזה"ז שא"א להעמיד הדת על תילו סגי בקבלת ד"ח וע' בשו"ת הר"א מזרחי סי' כ"ד שהאריך הרבה בזה.
כ"ז נלפענ"ד להלכה ולא למעשה עד אשר יסכימו עמי תרי רבנן דפקיע שמייהו דברי ש"ב דור"ש באהבה: סימן סימן מה לק' גלינא. בעזה"י יום א' כ' לירח כסליו שנת תרל"ה לפ"ק סערעט.
שלום רב לכבוד ב"ד יד"נ מחמד לבבי הרב החריף ושנון מפולפל טובא חכם ושלם איש חמודות כש"ת מו"ה נפתלי הירץ תאומים נ"י כעת הרב הגדול כו' אבד"ק וויעלקאטש יצ"ו. מכתבך היקר הגיעני ולאשר סבוני כמים כל היום הקיפו עלי יחד טרדות רבות ועצומות נתאחרה תשובתי עד היום ועתה פניתי מעט להשיב לך מפני הכבוד.
בדבר אשר העירות בפסחים ע"א ע"ב במשנה הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראויין חייב ואם ראויין הן ר"א מחייב חטאת ור"י פוטר ופירש"י דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כ"ד פטור מחיוב חטאת שבה וזה עשה מצוה שהקריב קרבן וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין ואף הנשחטין לשם הפסח ר"י מכשר להו בפת"נ ע"כ וכתבת לעורר מדברי הר"ן בפ"ג דר"ה שכ' בענין הא דמחנכין התינוקת לתקוע דהתוקע א"י בזה י"ח תק"ש דגרע מתוקע לשיר ודמיא להא דא' בזבחים ג' דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה וה"נ אם נתכוין למצוה אחרת כזו לא יצא י"ח.
ולפי"ז אמאי מיקרי עשה מצוה הלא אם שוחט שאר קרבנות לשם פסח הוי בת מינה ומחריב בה ול"י מצות הקרבת הקרבן עכ"ק. הנה לבי בתוכו ישתומם על רוחב בינתך איך נפשך לשאול הגיעה שאלה שלא כהוגן כזאת דמה ענין זל"ז דלגבי מצות שפיר כ' הר"ן דבת מינה מחריב בה דומי' דא' בפסח וחטאת אבל שארי קרבנות הא ילפינן בריש זבחים מקראי דכשנזבחו של"ש כשרין וגם בת מינייהו לא מחריב בהו ומיקרי שפיר עשה מצוה כ"ד כדי לפוטרו מחיוב חטאת ואין להקשות ג"כ דמדוע למד הר"ן מפסח וחטאת הי"ל ללמוד משארי קרבנות דאף מינייהו לא מחריב בהו ז"א דעיקר הוכחת הר"ן ז"ל הוא דאף אי נימ' מצות א"צ כונה ואפי' כיון בפירוש שלא לצאת ג"כ יצא כמ"ש הרבה מן הראשונים ז"ל [והא דתוס' ורבינו יונה בברכות י"ב בנקיט כסא דשיכר' כו' י"ל דהוי כמחשב לשם מצוה דבת מינה דמחריב בה] בכ"ז אם כיון למצוה אחרת כזו יצא דומי' דמצינו בפסח וחטאת דאף דשחטה לשם חולין כשירה משום דלאו בת מינייהו לא מחריב בהו מ"מ אם שחטן לשם קרבן אחר פסולין דמינה מחריב בה וה"נ גבי מצות אף דבכיון שלא לצאת דהוי כלשם חולין יצא היינו משום דלאו בת מינה לא מחריב בה אבל כיון לשם מצוה אחרת הוי בת מינה ומחריב בה ול"י.
ואין ללמוד משאר קרבנות דלא מחריב בהו גם בת מינייהו דבהו גלי קרא דאין פוסל זביחה של"ש כנ"ל וז"ב ופשוט בתכלית הפשיטות ודבר שפתים אך למותר בזה: אפס למען רוות צמאון נפשך השוקקה לשמוע מפי דבר ה' זו הלכה אדברה וירוח לי בנידן מה שנסתפקו האחרונים בענין טעה בדב"מ ועשה מצוה פטור מקרבן היכי שמדאוריית' קיים המצוה ורק דרבנן אמרו שלא יצא י"ח אי חייב חטאת מטעם שמדרבנן ל"ע מצוה א"ד כיון דמדאוריית' קיים המצוה הוי טעה בדב"מ ועשה מצוה ופטור [ע' גיטין נ"ה כרת שע"י דבריהם בא לו והחילוק בזה קל להבין].
והנה בהשקפה ראשונה אמרתי שיש לפשוט ספק זה מש"ס סוכה מ"ב ע"א דקא' אביי שם על הא דקתני במשנה ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור מפני שהוציא ברשות וקא' אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ופריך הא מדאגבהי' נפק בי' אמר אביי כשהפכו ובתוס' שם הקשו מ"פ והא מדאגבהי' נפק בי' הרי אביי ס"ל בר"ה כ"ח מצות צריכות כונה א"כ בעינן כונה לצאת וגם לפי תי' התוס' שם דאביי קיבלה מרבא דמצות אצ"כ עכ"ז הא שם לר' יוסי קאי ור"י ס"ל בפסחים קט"ו דמצות צריכות כונה וכן מקשין מכאן ע"ד הרי"ף וסייעתי' דפוסקים להלכה דמצות צריכות כונה וע"כ נלפענ"ד לתרץ עפי"מ שהובא בפמ"ג א"ח בפתיחה כוללת ובא"א סי' ס' דאפי' למ"ד מצות צריכות כונה אינו אלא מדרבנן אבל מדאוריית' יוצא גם בלא כונה א"כ פריך שפיר הש"ס הא מדאגבי' נפק בי' מדאוריית' אף בלי כונה אף דמדרבנן לא יצא בלא כונה מ"מ הוי טעה בדבר מצוה וארווחנא בהא ליישב מה שהקשו המפורשים בר"ה כ"ח ע"א אר"י בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה בת מעילה היאכיון דמעל בה נפקא לחולין כו' מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסור' תקע והקשו המפורשים מ"פ אימת מעל לבתר דתקע כו' דילמ' כוונת ר"י דיצא התקיעות דרבנן כיון דבתקיעות דאוריית' כבר יצא לחולין ונראה דהנה באמת הקשו האחרונים דהרי כיון דמעילה היא בשוגג הא הוי טעה בדב"מ דפטור מקרבן מעילה וכיון דפטור מקרבן לא נפקא לחולין ותי' דהרי הוי ל"ע מצוה כיון דאפי' אי אינו מביא קרבן מעילה עכ"פ איסור' דאוריית' איכא והוי מצוה הבאה בעבירה.
אולם למ"ש התוס' בסוכה ט' ע"א דמהב"ע אינו אלא מדרבנן א"כ כיון דמדאוריי' יצא הא הוי עשה מצוה כנ"ל וע"כ דמה שאמר ר"י כיון דמעל בה נפקא לחולין היינו בהתקיעות דרבנן דכיון שנהנה בהתקיעות דרבנן מעל ואי דהוי טעה בדב"מ ז"א דהא כיון דהוי מה"ב הא לא עשה מצוה ול"ש לומר כיון דמדאוריית' יצא הוי עשה מצוה דהא כל תקיעות אלו אינם אלא מדרבנן וז"ש רבא אימת מעל לבתר דתקע ר"ל לבתר דתקע גם התקיעות דרבנן דאלו בהתקיעות דאוריית' הא ליכא עדיין מעילה משום דהוי טעה בדב"מ ועשה מצוה כנ"ל ודוק: עוד יש לפשוט הספק הנ"ל ממשנתינו הנ"ל דס"ל לר' יהושע בשאר זבחים ששחטן לשם פסח אם ראויין הן פטור ופירש"י דקסבר טעה בדב"מ ועשה מצוה כ"ד פטור וזה עשה מצוה שהקריב קרבן וכל הזבחים שנזבחו של"ש כשרין ולכאורה קשה דהיכי מיירי מתניתין אי בששחטו קודם התמיד של בין הערבים הלא אז ל"ש טרוד ובהיל כיון דלאו זמן שחיטת הפסח אז ואף שמבואר במשנה ס"א ע"א דבדיעבד אם נשחט קודם התמיד כשר מ"מ הא לאו זמן שחיטת הפסח הוא לכתחלה כדא' יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד וא"כ בשחטו קודם לתמיד ל"ה טרוד עדיין ולאו טועה הוא ואף שמבואר בתוס' פסחים ה' ע"א ד"ה לא תשחט דכיון דבדיעבד כשר קודם התמיד חשיב זמן שחיטה מחצות ואילך מ"מ הוי דומי' דאמורי צבור שיש להן קצבה ולאו טועה הוא ובפסח מבואר במשנתינו הטעם משום שאין לו קצבה ופירש"י שכיון שהוא רואה אחרים הרבה עסוקין בשחיטת הפסח וטרוד להתעסק במצוה ואפי' שחט הוא פסחו כבר ומצא זבח זה בעזרה וכסבור שהוא פסח ושחטו לשם מי שהוא וטעה על כך הלכך טועה בדב"מ הוא ע"כ וא"כ מיירי בשעה שהכל עסוקין בשחיטת הפסח דהיינו אחר התמיד שהוא זמן המוגבל לשחיטת הפסח לכתחלה וא"כ הקרבן פסול משום עשה דעלי' השלם וכמו שהחליטו התוס' בהוריות ד' דמשום עשה דהשלמה אפי' בדיעבד מיפסל וא"כ הוי טעה בדב"מ ול"ע מצוה ואמאי פוטר ר"י ועכצ"ל לפי"ד התוס' פסחים נ"ח ע"ב ומנחות מ"ט ובריש עירובין ד"ה שלמים שכתבו דהא דא' בתוספת' דקרבנות שעיכבן אחר תשבה"ע פסולין הוא רק מדרבנן וא"כ כיון דמדאוריית' כשר שפיר הוי עשה מצוה לענין שיפטור מחטאת וא"ש:
ולפענ"ד להביא ראי' לדברי התוס' הנ"ל דקרבנות שעיכבן אחר תמיד של בין הערבים אינן פסולין רק מדרבנן דלא כמו שר"ל ביומא כ"ט ובתוס' הוריות הנ"ל דפסולין מדאוריית' מהא דא' פסחים ס"ב ע"ב בשוחט אחרים לשם פסח בזמנו ר"א פוסל ור"י מכשיר וקא' טעמ' דר"א משום דא"ק ואמרתם זבח פסח הוא הוא בהוייתו לא הוא לשם אחרים ולא אחרים לשמו ע"ש ולכאורה קשה היכי מיירי התם אי בששחט אחרים לשם פסח קודם התמיד א"כ ע"ז לא צריך קרא דפסח ששחטו לשם אחרים פסול כיון דאפי' שחטו בסתמא ג"כ פסול דהלא כל הטעם משום דסתמ' לשמו קאי ומבואר בדרישה בא"ח סי' סמך לענין מצ"כ דאף דקיי"ל מצות א"צ כונה היינו כשעושה אותה בזמן ובאופן הראוי לכתחלה דאז אמרינן דהמעשה עומד במקום הכונה וסתמ' לשמה קאי אבל אם נעשה בזמן או באופן שא"ר לכתחלה אז כשאינו מכוין אפי' בדיעבד ל"מ דל"א סתמא לשמה קאי דאדרבא סתמ' שלא לשמה דהרי נעשית שלא באופן הראוי ע"ש ובחי' דנתי מזה לענין קרבנות דאמרינן בהו סתמא לשמה קאי הוי ג"כ הכי דאם נעשה שלא בזמן הראוי לו לכתחלה בסתמ' ג"כ פסול והעירותי עפי"ז ממשנה פסחים ס"ג בשוחט הפסח טה"ח ושם בגמ' ס"ד ע"א ואכ"מ] והוא מובן מאד בסברא ולפי"ז ל"ל קרא בפסח ששחטו קודם התמיד לשם קרבן אחר דהוא פסול הלא בכה"ג אפי' בסתמ' ג"כ פסול כיון דמצותו לכתחלה אחר התשבה"ע כנ"ל אע"כ דאצטריך הקרא בששחטו אחר התמיד לשם קרבן אחר דפסול וא"כ תקשי בכה"ג לא אצטריך לאחרים ששחטן לשמו דפסול הרי בל"ז פסול משום עשה דהשלמה וגם היכי מכשיר ר"י בזה אעכצ"ל דהא דפסול משום עשה דהשלמה הוא רק מדרבנן ושפיר אצטריך הקרא למעוטי דמדאוריית' פסול [ור"י דמכשיר אפשר דס"ל כמ"ד דאחר שחיטת תשבה"ע בלבד ליכא איסור דהשלמה רק אחר ההקטרה והוא פלוגתא בפסחים נ"ט ע"א ע' א"ח שם וע' ט"א ר"ה ל']:
והנה הצל"ח בפסחים שם הקשה מדוע פוטר ר"י משום דהוי טעה בדב"מ ועשה מצוה הרי מבואר בביצה ובמנחות גבי כבשי עצרת ששחטן של"ש או לפ"ז ולאח"ז אם היתה שבת לא יזרוק א"כ יפסול הדם בשקיעת החמה ויפסל הזבח א"כ לא עשה מצוה ואמאי יפטר מחטאת ובלפענ"ד לחזק קושייתו דהנה במנחות מ"ח ע"א פריך שם על ההוא בריית' דתני' כבשי עצרת ששחטן של"ש או ששחטן בין לפ"ז ולאח"ז הדם יזרק והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה ע"מ להקטיר אמורין לערב ואמאי לימא עמוד חטא בשביל שתזכה ומשני עמוד חטא בשבת בשביל שתזכה בשבת אמרינן עמוד חטא בשבת כדי שתזכה בחול ל"א והקשו התוס' שם ואמאי לא יזרוק כדי לאכלן חי ויהי' חטא בשבת כדי שתזכה בשבת ותי' דאין זה זכות לאכול בשר חי ואין לחטוא בכך ע"ש ובצל"ח ביצה כ' ע"ב כ' שם דהרמב"ם ז"ל ל"ל סברת התוס' הלזו אלא דגם אכילת בשר חי מיקרי זכות ובאמת י"ל דתלי' בפלוגת' דר"י ור"ל בשבת ע"ו אי אכילה ע"י הדחק שמה אכילה או לא דלמ"ד שמה אכילה חשיב גם אכילת בשר חי זכות [ויל"ע לפי"ז בתוס' ביצה כ"א ע"ב ד"ה הני סופלי לחיותא היכי שדינין כו' וי"ל דהני גרעיני תמרה אינן ראויין לבהמה אלא ע"י תיקון גדול כו' ומ"מ ראויין כמו שהם ע"י הדחק והואיל ואינן ראויין להיות עיקר מאכל בהמה אלא ע"י תיקון גדול היכי שדינין כו' הרי דמה שראוי לאכילת בהמה ע"י הדחק לא מיקרי ראוי שיהי' מותר בטלטול וא"כ היכי אמרינן בשבת קכ"ח דבשר תפל מותר לטלטלו משום דחזי לאימצא הרי לפי"ד אכילת בשר חי הוא ע"י הדחק ולא מיקרי ראוי וצריך לחלק דבשר עוף משום דרכיך ל"ה ע"י הדחק וע' ביצה כ"ד במתניתין השוחט בהמה מסוכנת ביו"ט רע"א אם יכול לאכול כזית חי מבית טביחתה כו' ואכ"מ] וא"כ אפשר לפום ריהטא לומר דר"י יסבור כמ"ד אכילה ע"י הדחק שמה אכילה ושפיר רשאי לזרוק הדם כדי לאכול בשר חי.
אמנם עדיין יש להקשות דהנה באמת צריך להבין קושי' התוס' הנ"ל דיזרוק הדם כדי לאכול בשר חי הרי האמורין אינן נקטרין עד לערב וכל כמה דלא מקטרי אמורין לא מתאכיל בשר אולם הדבר נכון דהרי אמרינן בש"ס פסחים נ"ט ע"ב דכיון דלא אפשר להקטיר האמורין עשאום כמי שנטמאו או שאבדו ורשאי לאכול הבשר א"כ ה"נ כיון דלא אפשר להקטיר האמורין בשבת שפיר הקשו התוס' דיהיו כמו שנטמאו האמורין או שאבדו ויזרוק הדם כדי לאכול הבשר חי.
והנה התוס' ביומא כ"ט ע"א הקשו שם בהא דא' בפסחים ע"ג שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם יצא לבית השריפה אמאי נשתרי בשר בזריקת דם בלא הקטרת אמורין דכיון דלא אפשר להקטיר עשאום כמי שנטמאו או שאבדו ותי' דשא"ה דכיון דמשכו הבעלים את ידם לא חזי מעיקרא האמורין להקרבה והלכך לא משתרי בשר בזריקת דם לחודי' אבל התם כיון דהוי חזי להקריבו קודם התמיד אעפ"י שהמתין עד אחר התמיד והשתא לא מצי לקרובי' אמרינן שפיר דעשאום כמי שנטמאו או שאבדו ע"ש ולפי"ז התם במנחות שפיר הקשו התוס' דיזרוק הדם כדי לאכול הבשר חי כיון דהאי ואם היתה שבת לא יזרוק קאי אשלא לשמן כמו שפירש"י התם להדיא א"כ בשלא לשמן הלא הוי חזו מעיקרא להקרבה אם הי' שוחטן לשמן כיון דכבשי עצרת הוי ק"צ הקבוע להן זמן ודחיא שבת ורק הוא שחטן של"ש בכה"ג שפיר אמרינן כיון דלא אפשר עשאום כמי שנטמאו או שאבדו והוי דומיא דשחטו אחר התמיד משא"כ במשנתינו ממ"נ היכי מיירי אי בק"צ הרי לא משכחת רק בעולת שבת או עולת תמיד א"כ הא בעולה ליכא אכילת בשר ולא אפשר לזרוק הדם בשביל אכילת בשר כיון דכולה כליל וע"כ מיירי בקרבנות יחיד ששחטן לשם פסח דאיכא בהו אכילת בשר א"כ קרבן יחיד הא מעיקרא לא חזיא להקרבה בשבת והוי כפסח שמשכו הבעלים את ידם ממנו דכיון דמעיקרא לא חזי ל"א בי' עשאום כמי שנטמאו או שאבדו כנ"ל וא"כ כיון דהכא לא אפשר לזרוק הדם לכ"ע שפיר הקשה הצל"ח דהרי יפסל הדם בשקה"ח ויפסל הזבח ול"ע מצוה ואמאי פוטר ר' מחטאת.
ועוד מטעם אחר א"א לומר דר"י יסבור כמ"ד אכילה ע"י הדחק שמה אכילה וישתרי לזרוק הדם כדי לאכול בשר חי עפי"מ שהוכחנו בסמוך דע"כ מיירי בנשחטו אחר התשבה"ע דאל"ה ל"ה טעה בדב"מ כנ"ל וא"כ הרי כ' התוס' ביומא כ"ט ע"ב דבקרבן שנשחט אחר התשבה"ע נהי דאינו נפסל רק מדרבנן היינו לענין זה שמדאורייתא הבעלים נתכפרו אבל מ"מ אסור לאכול הבשר ע"ש וא"כ לפי"ז ממילא בלא"ה א"א לומר דמותר לזרוק הדם כדי לאכול בשר חי כיון דאסור באכילה משום שנשחט אחר תשבה"ע וא"כ קושי' הצל"ח עצומה מאד דכיון דמיפסל הדם בשקה"ח הוי ל"ע מצוה ומדוע פוטר ר"י מחטאת: ומה שנלפענ"ד בישוב קושיא זו היא בשנקדים ליישב דברי רש"י ז"ל במנחות הנ"ל שפי' האי דאם היתה שבת לא יזרוק דקאי אשל"ש והוא תמוה דמנ"ל דקאי דוקא אשל"ש ולא אלפ"ז ולאח"ז.
ונראה עפ"מ שהקשו התוס' שם משבת ד' דהתירו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב שבת והתוס' שם כתבו דלא דמי להתם וסתמו דבריהם ולא ביארו החילוק בזה. והצל"ח בפסחים כ' דהתם כשרודה לא נגמרה המלאכה ולא יתחייב חטאת משא"כ בשחיטת כבשי עצרת של"ש הא כבר נתחייב חטאת ולא יפטר גם אם יזרוק עיי"ש.
אמנם לפי"ז נוכל להקשות עוד דהרי באמת בשוחט בשבת איכא גם חיוב דצובע והא דלא פסק הרמב"ם משום צובע כתב א"ז החכם צבי בתשובה דהוא משום דקיי"ל אין צביעה באוכלין וא"כ לפי"ז התינח כשזורק הדם ומותר לאכול הבשר והוי אוכל משא"כ בשלא יזרוק הא נפסל הקרבן ול"ה אוכל דהרי באמת בכל שחיטת קדשים בשעת השחיטה הא ל"ה עדיין אוכל משום דכל כמה דלא זריק דם לא משתרי בשר רק כשזורק אח"כ הוי למפרע אוכל משא"כ כשלא יזרוק הא נפסל הזבח ועומד לשריפה ול"ה אוכל כמ"ש המ"ל בפ"א מה' תמידין לענין קרבן מוסף שבת דכליל ל"ה אוכל א"כ יתחייב משום צובע א"כ לפי"ז שפיר קשה דנתיר לו לזרוק הדם כדי שיהי' אוכל ולא יתחייב משום צובע ודמי שפיר להא דהתירו לולרדותה.
ע"כ נלפענ"ד לתרץ בדרך זה דהרי באמת לא התירו לו שם רק כדי שלא יבא לידי חיוב חטאת או לידי חיוב סקילה כמו שמבואר בתשו' בית יוסף חאה"ע ריש דיני כתובה הובא בספר מחזיק ברכה מהגאון רחיד"א ז"ל בא"ח סי' רנ"ד וא"כ נוכל לומר דהאי ברייתא דכבשי עצרת מיירי שטעה וסבור שהוא זבח אחר או ששכח שהוא שבת כבמשנה סוכה מ"א ע"ב לר"י א"כ הוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ופטור מחטאת וא"כ דבלא"ה פטור מחטאת שוב ל"ש לומר שהתירו לו לזרוק כדי שלא יבא לידי חיוב חטאת.
אמנם אכתי קשה דהרי אי לא נתיר לו לזרוק א"כ יפסל הדם בשקיעת החמה ויפסל הזבח א"כ לא עשה מצוה ויתחייב חטאת וכשיזרוק יפטור מחטאת דצובע אולם ז"א דאפי' אי יפסל הדם בשקה"ח מ"מ לא יפסל הזבח דקיי"ל כלי שרת מקדש פסולין אפי' ליקרב וכמו שפוסק הרמב"ם פ"ג מפסוהמ"ק ומבואר בתוס' מנחות ז' ע"א דהא דא' בפסחים נטמא הדם לא יזרוק וכן בדם פסולין ישפך לאמה וכדומה בכ"ד היי"ד כשעירה אח"כ לכלי חול אבל כשהוא בהכ"ש מקדש אפי' ליקרב ע"ש [ועפי"ז אמרתי לתרץ מה דקשה לכאורה בזבחים כ"ה ובכורות ל"ט שה תמים זכר בן שנה יהי' לכם שיהא תמים בן שנה בשעת שחיטה ומנין הקבלה והולכה והזיי' ת"ל יהי' שיהיו כל הויותיו תם ובן שנה כו' ומא"מ דבשעת שחיטה הוי בן שנה ובשעת קבלה והולכה ב"ש אמר רבא ז"א שעות פוסלות בקדשים וקשה דא"כ ל"ל קרא בערכין י"ח ע"ב שנתו שלו ולא שנתו של מנין עולם תיפוק לי' דאי חשבינן למנין עולם הא לעולם כלתה שנה ביציאת יום ער"ה והאיך משכחת שיהא בשעת שחיטה בן שנה ובשעת זריקה בן ב' שנים וכבר העיר בזה בט"א ר"ה ט' ע"ב ולהאמור יהי' נכון דאצטריך הקרא היכי ששחטו ער"ה וזרקו בליל ר"ה ואי דבלא"ה הא הדם נפסל בשקה"ח ז"א דמשכחת היכי שהדם הוא בכוס ולא עירה אותו לכלי חול א"כ הא כלי שרת מקדש פסולין ולא נפסל מטעם זה מהקרבה] ולפי"ז אפי' אי יפסל הדם בשקה"ח מ"מ יהי' הקרבן כשר והא דפריך בגמ' שם דנימא חטא כדי שתזכה אע"ג דבלא"ה הקרבן כשר היינו משום דאע"ג דכ"ש מקדש פסולין היינו רק לזרוק את הדם ולהקטיר את האמורין אבל הבשר פסול ואינו נאכל כמ"ש בספר טה"ק בזבחים פ"ז ע"ב ע"ש וז"ש רש"י שם בד"ה בשביל שתזכה להקטיר האמורין ותאכל בשר שלכאורה שפת יתר הוא ולדברינו יובן דהקרבן כשר בלא"ה רק שהזכות הוא שתאכל הבשר.
ועוד י"ל דכיון דהא דכ"ש מקדש פסולין הוא מטעם אם עלו לא ירדו שפיר פריך דנימא עמוד וחטא בשבות דזריקה כדי שיהי' כשר הקרבן ולא נצטרך לבא לאם עלו לא ירדו וגדולה מזו מצינו במנחות ס"ד ע"א דאפי' לצורך קרבן מן המובחר דחינין שבת ע"ש] והוי שפיר זכות א"כ לפי"ז א"ש מאד דל"ד להא דהתירו לו לרדותה דהתם לא התירו רק כדי שלא יבא לידי חיוב חטאת כנ"ל והכא הא בלא"ה פטור מחטאת משום דהוי טעה בדב"מ כנ"ל ושפיר קא' דלא יזרוק.
ולפי"ז מתבארין יפה דברי רש"י הנ"ל שפי' דהאי דאם היתה שבת לא יזרוק קאי אשל"ש ולא אלפ"ז ולאח"ז משום דהוי קשה לי' קושי' התוס' דנימא דהתירו לזרוק כדי שלא יבא לידי חיוב חטאת וע"כ דבלא"ה פטור מחטאת משום דהוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כנ"ל א"כ התינח בכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן ועצרת ושבת הוא דכיון דהוי זמנן בהיל וטרוד במצותן וכיון דטעה וסבור שזבח אחר הוא או ששכח שהוא שבת שפיר הוי טעה בדב"מ משא"כ בלפ"ז או לאח"ז כיון דלאו זמנן היום הרי לא בהיל ול"ש טרוד במצוה כמו במל שלאחר השבת בשבת ולא הי' לו תינוק שזמנו למול בשבת דלכ"ע ל"ה טרוד במצוה והדרק"ל אמאי לא יזרוק כדי שיפטור מחיוב חטאת דצובע כנ"ל וע"כ פי' דקאי רק אשלא לשמן והבן.
ולפי הצעה זו אזדא קושי' הצל"ח הנ"ל דהכא במשנתינו לר' יהושע שפיר יוכל לזרוק כדי שלא יבא לידי חיוב חטאת כמו שהתירו לו לרדותה כדי שלא יבא לידי חיוב חטאת ואי דאף אם לא יזרוק יהי' ג"כ כשר הקרבן ויפטור מחטאת משום דהוי טעה בדב"מ וע"מ כנ"ל ז"א דהא יפסל הדם בשקה"ח ויפסל הזבח ואי דהקרבן יהי' כשר משום דכ"ש מקדש פסולין ז"א דהא הטעם הוא משום דאם עלו לא ירדו והלא מבואר בזבחים פ"ג ע"א ר"פ המזבח מקדש במשנה שם דס"ל לר' יהושע גופי' דרק כל שהוא ראוי לאישים אם עלה לא ירד אבל בדם פסול ירד ע"ש וא"כ אם יפסל הדם יפסל הקרבן כיון דלר"י לשיטתי' לא נוכל למימר בזה כ"ש מקדש פסולין וא"כ ל"ע מצוה ויתחייב חטאת א"כ לדידי' שפיר התירו לו לזרוק כדי שלא יבא לידי חיוב חטאת כמו שהתירו לו לרדותה ול"ק קושי' הצל"ח הנ"ל ודו"ק: ובאופן אחר נלפענ"ד לתרץ דברי רש"י הנ"ל שפי' דהא דאם היתה שבת לא יזרוק קאי רק אשלא לשמן עפי"ד הש"ס פסחים נ"ט ע"ב רב כהנא רמי כתיב לא ילין חלב חגי עד בוקר עד בוקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין וכתיב והקטיר עלי' חלבי השלמים עלי' השלם כל הקרבנות כולן הוא מותיב לה והוא מפרק לה כשניתותרו ופירש"י מקרבנות שנזרק דמן קודם התמיד ולא הספיקו להקריב דכיון דנראה להקרבה קודם לכן על תמיד של שחר הוא מושלם וא"כ קשה לכאורה האיך קא' כאן בכבשי עצרת ואם זרק הורצה ע"מ להקטיר אמורין לערב הרי אסור להקטירן לערב משום עשה דהשלמה כיון דלא הי' נראין להקרבה היום וא"כ ליכא למימר דעל תמיד של שחר הוא מושלם ועכצ"ל דבשלא לשמן הלא היו נראין ועומדין להקרבה היום אם הי' שוחטן לשמן כיון דכבשי עצרת דחיין שבת רק הוא שחטן של"ש ולכך שפיר על תמיד של שחר הוא מושלם והוא כעין סברת התוס' הנ"ל לענין אם שחטן אחר תשבה"ע כיון דאם הי' שחטו קודם התמיד הי' ראוי מיקרי חזי להקרבה אפי' אם שחטו אחר התמיד ולפי"ז שפיר פירש"י ז"ל דההיא בבא דאם היתה שבת לא יזרוק קאי רק אשלא לשמן דבזה שייך שפיר לומר על תמיד של שחר הוא מושלם ומותר להקטיר האמורין לערב משא"כ בלפ"ז או לאח"ז הרי לא היו עומדין כלל להקרבה היום וא"כ הדרק"ל איך נוכל להקטיר האימורין לערב הא קעבר משום עשה דעלי' השלם כפירכת הש"ס הנ"ל וע"כ דקאי רק אשלא לשמן והבן:
והנה לכאורה יש להקשות במשנה פסחים הנ"ל דסתם ותני פסח ששחטו של"ש בשבת חייב חטאת דמשמע בכל ענין חייב חטאת לכ"ע הרי גם בפסח משכחת דיפלוג ר"י ויפטור מחטאת כגון ששחטו לשם חולין דמבואר בזבחים מ"ו ע"ב דכשר גם בפסח וחטאת דאין חולין מחללין קדשים רק שאינו מרצה ומיירי שטעה ושכח שהוא שבת כבמשנה סוכה מ"א ע"ב הנ"ל וסבור שמותר לשחוט גם לשם חולין ע' במהרש"א בסוגיין וא"כ הוי גם בפסח טעה בדב"מ ועשה מצוה ואמאי פליגי ר"א ור"י דוקא בשארי קרבנות ולא בפסח ונלפענ"ד ליישב ע"ד החידוד עפ"י קושי' הצל"ח הנ"ל בהא דפטר ר"י הלא קיי"ל דאם היתה שבת לא יזרוק וכיון שלא יזרוק יפסל הדם בשקה"ח ויפסל הזבח א"כ ל"ע מצוה ואמאי פוטר ר"י אולם יש לתרץ עפי"מ שהכריח השאגת ארי' בתשובה סוס"י י"ז מכמה ראיות דלא נפסל הדם משקיעה ואילך אלא בפסח לבד כדי לזרזם בפסח והעמידו רבנן דבריהם במקום כרת ולא בשארי קרבנות ע"ש שהאריך בזה וע' בט"א חגיגה ז' ע"ב ולפי"ז הא בשבת ל"ד ע"ב איפלגי תנאים ואמוראים בשיעור ביה"ש ומסקנת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דשיעור ביה"ש הוי תיכף משתשקע החמה מעל הארץ ע"ש א"כ הא קיי"ל בכ"ד דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש בפרט במקום מצוה [ואף שבמג"א סי' שמ"ב מסתפק אי גם במ"ש ל"ג על שבות בכ"ז מסקנת האחרונים דאף במו"ש ל"ג על שבות ביה"ש] וא"כ בשארי קרבנות ששחטן בשבת לשם פסח יוכל לזרוק בשבת ביה"ש דאז ליכא איסור שבת גבי זריקה רק שהוא שבות והדם עדיין לא נפסל אז בשארי קרבנות עד צה"כ כשיטת התוס' הנ"ל ושפיר כשר הזבח וא"כ התינח בשארי קרבנות ששחטן לשם פסח משא"כ ברישא בפסח ששחטו לשם חולין לא יפלוג ר"י כיון דל"ה עשה מצוה משום דלא יוכל לזרוק הדם ויפסל בשקה"ח ואי דיזרוק ביה"ש כנ"ל ז"א דהא גבי פסח נפסל הדם מתחלת שקיעה כנ"ל [אמנם קשה לפי"ז בהא דפריך בש"ס מנחות הנ"ל גבי כבשי עצרת דיזרוק בשבת כדי שיזכה בקרבן הרי לשיטת התוס' אפשר לזרוק ביה"ש בשאר קרבנות כנ"ל ואולי ברייתא דהתם אתיא כר"י דס"ל בשבת ל"ד ע"ב דשיעור ביה"ש כהרף עין זה נכנס וזה יוצא] אך כ"ז הוא ע"ד החידוד אמנם לקושטא דמילתא אין עיקר לדברים האלה דאם שחט הפסח לשם חולין הא לא נתכוין למצוה ול"ש בכה"ג טעה בדב"מ וצל"ע עוד בזה:
והנה בעיקר קושי' הצל"ח הנ"ל שהקשה דהא בשבת לא יזרוק ויפסל בשקה"ח י"ל עד"ז דהנה התוס' בזבחים נ"ו ע"א ד"ה מנין הקשו בהא דקא' התם מנין לדם שנפסל בשקה"ח שנא' ביום הקריבו את זבחו יאכל כו' הניח' למ"ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח אלא למ"ד מועלת ל"ל קרא בלילה א"י לזרוק דביום צוותו כתי' ולמחר מיפסל בעמוד השחר כאמורין כו' ותי' דשקיעת החמה היינו מתחלת שקיעה ע"ש וא"כ לפי"ז הא דדם נפסל בתחלת שקיעה הוא רק למ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח משא"כ אי לינה אינה מועלת שפיר י"ל דדם אינו נפסל רק בצאת הככבים דלפי"ז הא כבר הקשינו דהא ע"כ הא דשאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח מיירי בזמן פסח שהכל שוחטין פסחיהן דאז טרוד ובהיל וא"כ א"י להקטיר האמורין משום העשה דעלי' השלם אך י"ל דמעלה ומלינה בראשו של מזבח כשינויא דר"פ בפסחים נ"ט ע"א ואתיא כמ"ד אין לינה מועלת בראשו ש"מ וא"כ הא לדידי' שפיר י"ל דלא נפסל הדם רק בצאת הככבים וא"כ שפיר יוכל לזרוק הדם ביה"ש שהוא ג' רבעי מיל קודם צה"כ דכל דבר שהוא משום שבת ל"ג עליו ביה"ש וכנ"ל ודוק (ויש לעיין לד' השא"ר הנ"ל בתוס' שבת כ' ע"א ד"ה למשרי שכתבו דהא דקא' ולא עולת חול בשבת ע"כ ממעט אברים ופדרים דחול דשחיטה וזריקה עבר זמנו בשקה"ח ע"ש ולכאורה לד' השא"ר הא י"ל דקאי לאסור הזריקה של עולת חול בשבת היינו בתוספת שבת שהוא מדאוריית' כדכתבו התוס' בכתובות מ"ז ע"א ובכ"ד וע' יומא פ"א ובשאר קרבנות הא לא נפסל הדם עד צה"כ כנ"ל.
אמנם באמת הא ע"כ הא דכתבו התוס' וזריקה אגב גררא נקט משום דבזריקה הא ליכא איסור דאוריית' בשבת דאינה אלא שבות]: והנה כאשר בינותי בספרים ראיתי להגאון ר"ע איגר ז"ל בס' דרוש וחידוש שהתפלא ע"ד הרמב"ן ז"ל במלחמות בפ"ג דר"ה בסוגי' דמצ"כ שכ' דשוחט חטאת לשם חולין כשר ועולה לבעלים לשם חובה והוא נגד ש"ס ערוך בזבחים מ"ו ע"ב דמסקינין כשר ואינו מרצה והוא תימה רבה ולחומר הנושא נלפענ"ד ליישב בפשיטות עפי"ד הש"ס זבחים ג' ע"א תו רמי מילת' אחריתי מי אר"י א"ר חטאת ששחטה לשם עולה פסולה שחטה לשם חולין כשירה אלמא דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה ורמינהי כו' קדשים דל חולין מינייהו הו"ל סתמא וסתמא כשרים.
ולכאורה ישלהבין לפי"מ דמסיק הש"ס זבחים הנ"ל דכשר ואינו מרצה א"כ חזינין דגם לאו מינה מחריב בה מדאינו מרצה לכך נלפענ"ד דהא דא' שם דכשר ואינו מרצה היינו לפי"מ דמסיק שם דטעמ' דרב הוא מקרא דולא יחללו קדשי בנ"י קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים וכיון דהטעם הוא רק משום דאין חולין מחללין קדשים לא נוכל למילף רק שאין הקרבן נפסל ומתחלל אבל לעולם דאינו מרצה משא"כ לפי הס"ד דטעמ' דרב אינו מקרא רק מסברא דלאו בת מינה לא מחריב בה שפיר קא' דל חולין מיני' והו"ל סתמ' וסתמ' כשר לגמרי ועפי"ז יתיישב קושי' הברה"ז על הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' פסוהמ"ק ה' י"א שכ' וז"ל פסח ששחטו במחשבת שינוי השם בין ששינה שמו לשם זבח אחר בין ששינהו לשם חולין פסול שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' ותמה הברה"ז דא"כ איך מוכיח הש"ס הנ"ל מהא דחטאת ששחטה לשם חולין כשרה דלאו בת מינה לא מחריב לידוק מפסח דגם לאו בת מינה מחריב ולהאמור יהי' נכון דהנה טעמא דהרמב"ם ז"ל דחילק בין חטאת לפסח י"ל עפי"ד הש"ס זבחים ד"ז ע"ב פסח מנלן כו' אלא א"ר ספרא וזבחת פסח לכדר"נ כו' ואמרתם זבח פסח בשינוי בעלים למצוה הוא לעכב בין הכא ובין הכא וז"ל הוא משמע פסח הוא בהוייתו לשמו כשר שלא לשמו פסול ע"כ.
א"כ חזינן דממעטינן ממלת הוא דבפסח מוכרח להיות כהווייתו וכמצותו לכתחלה ואם נעשית שלא כמצוותו לכתחלה הוא פסול. א"כ לפי"ז שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דהמיעוט דולא יחללו קדשי בנ"י דאין חולין מחללין קדשים לא קאי רק על חטאת ששחטה לשם חולין דאילו בפסח כיון דלא נעשה כמצותו לכתחלה אית לן מיעוט' דהוא שהוא פסול וזה שהביא הרמב"ם ז"ל הפסוק שנא' ואמרתם זבח פסח הוא דמשמע שלא כהווייתו פסול ולפי"ז תינח למאי דמסקינן דלשם חולין כשר מקרא דולא יחללו וגו' שפיר הוי הדין דבחטאת כשר ואינו מרצה ובפסח פסול לגמרי משא"כ למאי דס"ד דהטעם הוא משום דלאו בת מינה לא מחריב בה א"כ בחטאת כשר ומרצה ה"ה גם בפסח דכשר ומרצה דכיון דלאו בת מינה לא מחריב דל חולין מינייהו הו"ל סתמא וסתמא כשר לגמרי והוי שפיר כהווייתו ולא נוכל למעט מהוא וא"ש.
והשת' מיושבין שפיר דברי הרמב"ן ז"ל במלחמות הנ"ל דמביא ראי' שם דבקדשים ל"ב כונה מדס"ד דש"ס דהטעם דחטאת ששחטה לשם חולין כשירה דלאו בת מינה לא מחריב בה חזינן דבקדשים ל"ב כונה דהרי לפי הס"ד כשר ומרצה ואילו במצות הא בכיון שלא לצאת לא יצא ואי הוי אמרינן דגם בקדשים בעי כונה היכי הוי ס"ד לומר דבחטאת לשם חולין יהי' כשר ומרצה הרי הי' בלא כונה ומזה הוכיח דבקדשים ל"ב כונה עיי"ש ותראה שדברינו צודקים בביאור דבריו ועפי"ז יתיישבו שפיר דברי הר"ן שהבאנו למעלה שכ' דבכיון לשם מצוה אחרת כזו לא יצא אפי' אי מצות א"צ כונה מ"מ הא מינה מחריב בה ורק בכיון לדבר אחר כגון בתוקע לשיר אז יוצא אי מצות א"צ כונה משום דלאו בת מינה לא מחריב בה ולכאורה הוא תמוה דהרי מדחזינן דגם בחטאת לשם חולין כשר ואינו מרצה א"כ חזינן דגם לאו בת מינה מחריב מדלא יצא י"ח קרבנו וע"כ דהר"ן ז"ל הוכיח זה מהס"ד דש"ס דהוא מטעם לאו בת מינה לא מחריב הא אמרינן שפיר דכשר ומרצה כנ"ל והא דאינו מרצה הוא רק לפי המסקנא דהוא מגזה"כ דולא יחללו וגו' וז"ב לפענ"ד: והנה לפי דברי הרמב"ם הנ"ל דפסח ששחטו לשם חולין פסול יתבארו דברי התוס' בב"ק ע"ו ע"א רש"א קדשים שחייב באחריותן חייב מ"ט קרינא בי' וגונב מבית האיש כו' מכדי שמעינין לי' לר"ש דאמר שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה קדשים נמי שחיטה שא"ר הוא כי אתא רב דימי אר"י בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים והרי חזרה קרן לבעלים א"ר יצחק בר אבין שנשפך הדם.
כי אתא רבין אר"י בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים וכ' התוס' וז"ל וה"ה שלא לשמן כו' ונראה לו דוחק להעמיד בנשפך הדם ורב דימי דאוקמ' כשנשפך הדם משום דניחא לי' לאוקמ' בכל קדשים שחייב באחריותן דבשלא לשם בעלים לא מיתוקמא בפסח וחטאת דמפסלי שלא לשמן ע"כ ולכאורה לפי"ד הש"ס זבחים הנ"ל דחטאת ששחטה לשם חולין כשירה ומסקינין דכשר ואינו מרצה וא"כ שפיר מיתוקמא בפסח וחטאת בלשם חולין דכשר ולא חזרה קרן לבעלים משום דאינו מרצה ולד' הרמב"ם ז"ל הנ"ל ניחא דאף בלשם חולין אכתי לא מיתוקמ' בפסח דפסול אפי' בלשם חולין ולכך מוקים רב דימי בשנשפך הדם כדי שיתיישב בכל הקרבנות.
אמנם עדיין קשה לכאורה דהרי גם לפי אוקימתא דרב דימי ע"כ לא יתיישב בפסח דהא באמת פרכינן בסמוך וכי שחיטה מתרת והלא זריקה מתרת פי' והוי שחיטה שא"ר והקושיא היא רק לרב דימי דמוקי כשנשפך הדם כמבואר בתוס' ומשני כל העומד לזרוק כזרוק דמי וא"כ לפי"ז הא ר"ש ס"ל בפסחים פ"ט ע"א במשנה דבפסח מושכין את ידיהן ממנו עד שיזרק הדם ולכאורה הא כל העומד לזרוק כזרוק דמי וע"כ דבפסח גלי קרא דכתיב מהיות משה ודרשינן מחיותי' דשה וע"כ דל"א בי' כזרוק דמי וכן מובא בצל"ח פסחים בסוף הספר בשם חתנו והוא מסכים ע"י בזה א"כ בפסח תיהדר קושי' הגמ' לדוכתה וכי שחיטה מתרת והלא זריקה מתרת והוי שחיטה שא"ר ואי דכל העומד לזרוק כו' ז"א דהא ר"ש גופי' ע"כ ס"ל דבפסח ל"א כל העומד לזרוק כו' כנ"ל ונלפענ"ד לתרץ עפי"מ שראיתי בספר מעין החכמה על המצות מהגאון בעל עא"ר ז"ל שתמה על הא דהרמב"ם ז"ל מונה למצות שחיטת הפסח למצוה מיוחדת הלא אחר שאנו מצווים על אכילתו א"א לכזית בשר בלא שחיטה ובחטאת נמי כתיב תשחט החטאת וכתיב הכהן המחטא אותה יאכלנו וכן באשם ובשלמים ואפ"ה לא נחשבו השחיטה והאכילה לשני מצות ונשאר בצ"ע אולם באמת טעמו של דבר מבואר ומובן בסברא דבשלמא בשאר קרבנות הוי שפיר הטעם משום דא"א למיכל בלא שחיטה כיון דמצות אכילת הזבח הוא מיד ביום זבחו משא"כ בקרבן פסח הלא זמן שחיטתו הוא בין הערבים ואסור לאוכלו אז רק בלילה הלא נראה בעליל דע"כ מצות התורה על השחיטה היא מ"ע בפ"ע ואין לה שייכות עם האכילה וז"ב.
ולפי"ז נהי דמצינו בחולין פ' דפריך הש"ס שם שחיטת קדשים שחיטה שא"ר הוא דכל כמה דלא אזדרק דם לא משתרי בשר והיינו משום שאין השחיטה מתרת תיכף באכילה וטעמא דמילתא הוא כיון דבשאר קרבנות השחיטה הוא משום האכילה דא"א לכזית בשר בלא שחיטה וכיון דאינה מתרת מיד הו"ל שחיטה שא"ר משא"כ בק"פ אם השחיטה בעצמותה היא כהכשירה וכהלכתה מאי איכפת לן אם בשעה זו עדיין א"ר לאכלה הלא זמן האכילה בלא"ה הוא רק בלילה וע"כ לא שייך בק"פ למיפרך שחיטה שא"ר היא ודוקא היכי דהשחיטה בעצם אינה ראוי' כלל כמו במשנה פסחים ס"ג ע"א אז הוי שחיטה שא"ר משא"כ בסוגיין הלא היתה השחיטה כהלכתה ורק אח"כ נשפך הדם ולא נוכל לזרוק ובק"פ הא אין אנו צריכין שהשחיטה תתיר באכילה מיד וע"כ לא אצטריך לן בק"פ למיתי מדין כל העומד לזרוק ושפיר מיושב שינויא דרב דימי בק"פ משא"כ בשל"ש לא א"ש בק"פ ודו"ק אך הא קשיא לי לפי המתבאר מסוגיא דקידושין מ"ב דאף דבשחיטת שאר קדשים ל"ב שליחות מ"מ בפסח כיון דהמצוה היא על הבעלים כדכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת וגו' לכך בעינין שליחות של הבעלים ופסח שנשחט בלי שליחת הבעלים ע' בפנ"י ובמקנה שם וא"כ גם לרב דימי א"א לאוקמי בפסח כיון שהגנב שוחטו בלי שליחת הבעלים והוי שחיטה שא"ר וע' בב"ק ס"ו ע"ב קרבנו ולא הגזול ה"ד אי לימא לפני יאוש כו' ה"נ דגזל קרבן דחברי' ופירש"י שם בלישנא קמא וז"ל לעולם לפני יאוש ואצטריך לאשמעינן דאינו עולה לרצון כלל ואפי' לבעלים הראשונים ואע"ג דלא הי' יאוש.
והנה בתוס' שם הקשו ל"ל קרא אי בחטאת הא אפי' הוא עצמו אי אכל חלב אתמול והפריש קרבן אינו מתכפר באותו קרבן על חלב שאכל היום ואי בעולה ושלמים הא המוכר עולתו ושלמיו ל"ע ולא כלום ותי' דאצטריך הקרא בפסח שיכול למנות אחרים עמו על פסחו ולמוכרו והנה אף דהתוס' ע"כ מפרשים כל"ב דרש"י ז"ל דמיירי לאחר יאוש בכ"ז גם לל"ק דרש"י ז"ל אצטריך לאוקמי בפסח דאל"ה מה לי לפני יאוש או לאחר יאוש והוי אחר יאוש כמו לפני יאוש כיון דשארי קרבנות ליתנהו במכירה ולא משכחת שיקנה הגזלן וע"כ דגם לל"ק דרש"י ז"ל מיירי בפסח דשייך בי' מכירה א"כ לפ"ז ל"ל קרא שאינו עולה לבעלים הראשונים כששחטו הגזלן הרי בל"ז פסח שנשחט בלי שליחת הבעלים פסול אמנם באמת הא ל"ק די"ל דרש"י ז"ל מוקי לה בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר קדשים קלים ממון בעלים הן ושפיר אית' במכירה כמו שתי' באמת באס"ז ובפנ"י שם גם אפשר לומר התם דמיירי שהי' לו חלק בהקרבן וגזל חלק חבירו אמנם בגמ' הנ"ל א"א לאוקמי בשהוא שותף משום דא' בב"ק ע"ח ע"ב דשותף שגנב מחבירו פטור מדו"ה משום דבעינן וטבחו כולו ואפשר לומר דרב דימי ס"ל כר"א בירושלמי רפ"ב דקידושין דס"ל שם שוחט אדם פסחו של חבירו שלא מדעתי ולפי"מ שהעלינו דההיא דקרבנו ולא הגזול מיירי שיש לו חלק בו מיושב ג"כ מאי דקשיא לכאורה על הלשון השני של רש"י שכ' בזה"ל ל"א דגזל קרבן דחברי' הלכך אפי' לאחר יאוש ל"ק דקרבן אינה נגזלת דכל היכי דאית' בי גזא דרחמנא אית' ע"כ וקשה לפי"ד התוס' הנ"ל דע"כ בפסח מיירי א"כ הא כ' התוס' בפסחים ע"ג ע"ב ד"ה פסולו דהא דנמנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט אינו אלא כשנשאר א' מבני החבורה עליו אבל אם כולן משכו ידיהן ממנו ונשאר לגמרי בלי בעלים פסול ולא חזי תו לפסח ע"ש וע' בפסחים צ"ט ע"א ובתוס' פסחים פ"ט ע"א ד"ה ונטרחו ולפי"ז למאי אצטריך למימר דל"ק הגזלן הרי אפי' אי קנאו ג"כ לא חזי לי' לפסח כיון שהבעלים הראשונים התייאשו ממנו א"כ הוי כמשכו את ידיהן ממנו ונשאר בלי בעלים ובלא"ה פסול ולמ"ש דמיירי שגם הוא נמנה עליו א"כ לא נשאר בלי בעלים וא"ש ויש לפלפל עפי"ז הרבה אך מאפיסת הפנאי מוכרח אני לקצר וה' שנותיך יאריך כנפשך ונפש ב"ד הדור"ש בלונ"ח: