שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סי' קמג
בעזה"י יום א' ג' תמוז שנת תרנ"ו לפ"ק סטרי. שלום ורב טוב לכבוד ידידי הרב הגדול חריף ובקי בחדר"ת כש"מ דוד צבי זעהמאן נ"י ראב"ד ומו"ץ דק"ק דוקלא יצ"ו.
מכתבך הגיעני עד"ש בעובדא דאתא לקמך באשת ראובן שלותה זה איזה שנים משמעון בידיעת בעלה ורשותו איזה סכום מעות ע"צ היתר עיסקא ולא עסקו כלל בהמעות רק שהאכילו ממנו לבניהם וב"ב וכעת תובע שמעון מראובן וזוגתו המעות וגם העיסקא עד היום ומשיב ראובן כנגדו א' שלא עסק בהמעות ולא הרויח א"צ לשלם עיסקא ב'.
הוא לא לוה ממנו רק אשתו וא"צ לשלם עיסקא עבורה גם נזכר במכתבך שראובן יש לו חלק נחלה שנפל לאשתו בירושה מאביה הוא עלית ביתו של שמעון ודר שם עם אשתו זה זמן רב והבית כולו הוא אינטאבולירט ע"ש שמעון ולא נזכר כלל בהטאבעלע שם אשת ראובן רק ידוע ומפורסם לכל שכן הוא ונעשה זה מטעם איזה הברחה זהו תוכן הענין: הנה בראש דברך כתבת שזה פשוט לכל בתי דינים שבישראל שאפי' אם הלוה לא הרויח כלום בעסקים שעשה אחר ההלואה בכ"ז אם הרויח בהעסק שהי' לו קודם שלוה מחויב ליתן עיסקא להמלוה משום שהמלוה נעשה שותף עמו בכל מה שיש לו והו"ל כמוכר להמלוה כל העסקים שיש לו ואם הרויח בא' מהן צריך לשלם ריוח להמלוה ושכן מבואר בחו"ד סי' קע"ז סק"ו עמ"ש הש"ך שאם הי' תחלה מלוה א"י לעשות עיסקא עז"כ דהיינו רק על העסקים שמכבר ומטעם דמלוה אינו קונה משמע הא אם נותנן מתחלה בתורת עיסקא מועיל אפי' על העסקים הקודמין עכ"ד.
הנה מאי דפשיטא לך מיבעיא לי טובא דהנה בעיקר דברי החו"ד הנ"ל יש לעיין לפענ"ד במ"ש דדברי הש"ך בשם המרדכי פ' החובל שהובא בש"ך שם קאי על העסקים שיש לו מכבר הלא באמת מבואר ביש"ש פ' החובל סי' ע' דקאי גם על העסקים שיקנה אח"כ דגם אם נתעסק הלוה בהן ונאנסו חייב באונסין כאשר מתחלה כי אין המעשה משתנה בחליפת דברים וראיתו מהא דא' התם בא"ל קרע כסותי באתא לידי' בתורת שמירה אע"ג דהדר א"ל קרע לאו כלום הוא ה"נ בתורת מלוה קאי ולא משתנה לעסקיו ע"ש ובש"ך סי' קע"ז ס"ק מ"א הביאו בקיצור ועפי"ז צדקו מאוד דברי הדג"מ שכתב ע"ד הש"ך שם וז"ל והיינו שהתנו כך בדברים בעלמא אבל אם קנו ממנו או שעשו שטר עיסקא משתעבד אפי' אחר ההלואה עכ"ל והיינו דכיון דהטעם דל"מ מה שאמר אחר ההלואה למחצית שכר כיון דל"ה רק פטומי מילי כמו בקרע כסותי א"כ היכי דכתב שטר הרי כתבו בתוס' כתובות ק"ב.
ד"ה אליבא דב"נ דהואיל וטרח לכתוב שטרא גמר ומשעבד נפשי' ע"ש והנה באמת דברי המרדכי דפ' החובל הנ"ל. הובאו גם ברמ"א ח"מ סי' קע"ו ס"א ובנתה"מ שם הקשה דנהי דא"ל אחר ההלואה בכ"ז הרי כיון דא"ל קנה בהמעות שאתה חייב לי סחורה לשותפות לא גרע משליח דעלמא דקנה לשותפות ואין המשלח יכול לחזור בו כמבואר בסי' קפ"ג ותי' דמיירי שנאנסו המעות בידו טרם שקנה דאז חייב כיון דלא זכה המלוה בהמעות עדיין אבל אם קנה הלוה כבר לצורך שותפות איזה סחורה נקנה להמלוה ע"ש ובמחכת"ה אשתמיט מיני' דברי היש"ש הנ"ל אבל עכ"פ הלא הנתה"מ מפרש דברי המרדכי לענין אם נאנסו המעות מידו קודם שקנה וע"ז סובבים הולכים ג"כ דבריו בחו"ד הנ"ל דעיקר דינו של המרדכי הוא דל"מ מ"ש שיהיו למחצית שכר לענין שאם נאנסו המעות מידו קודם שקנה והחו"ד מוסיף והולך דל"מ גם לענין העסקים שכבר קנה כיון דמלוה אינו קונה והיינו אפי' לד' הרמ"א שכ' בח"מ סי' קצ"ח דאם התנה שיקנה בכסף בלחוד מהני נהי דהש"ך גופי' שם חולק עליו אבל הא הב"ח שם פוסק כוותי' וכ"פ במח"א ה' קנין מעות סי' א' וא"כ לדידהו אי הי' מתנה מתחלה שיהי' למחצית שכר הו"ל כאלו התנה שיקנה בכסף לבד והי' מועיל גם לענין העסקים שכבר קנה אם הי' מתנה בפירוש שיהיו העסקים האלו למחצית שכר מ"מ לאחר ההלואה ל"מ גם לדידהו כיון דמלוה לא קני אבל אליבא דהלכתא ל"מ באמת גם בתחלת ההלואה לענין העסקים שכבר קנה למ"ש הש"ך דל"מ תנאי שיקנה בכסף לחוד וכן מפורש יוצא מדברי הק"א מבעל לחה"פ להלכות ריבית שהעתיק מפנקס הארצות שנכתבו בכת"י הגאון הסמ"ע באות ח' וז"ל והסוחרים בירידים שכבר קנו הסחורה ואח"כ לוקחין מעות לא יפה הם עושים וכשאירע כן צריך להקנות להם הסחורה בק"ס או במשיכה או בהגבהה או בדרך התגרים לפי הזמן לאחר שקנו ממכם הסחורה יתנו להם בעיסקא אבל נתינת המעות ל"מ לקנות הסחורה כי המעות אינם קונות עכ"ל: הן אמת דיש מקום לומר דשפיר נקנה הסחורה להנותן בעיסקא כיון דעושה כן להפקיע איסור ריבית אנן סהדי דגמר ומקנה בלא שום קנין כענין שמצינו בתוס' בכורות י"ח: ובע"ז דף ע"א.
לענין הפקעת בכורה עי' תוס' עירובין פ'. ד"ה רב אמר ובאס"ז ב"מ ר"פ המפקיד ואף למ"ש בנובי"ק ח"מ סי' כ"ח דלא מצינו בשום מקום דגמר קנין יהי' חשוב קנין בכ"ז י"ל בנותן עיסקא לחבירו וכיוצא דמקרבי דעתייהו מועיל גם לדידי' גמר ומקני כעין שכ' בתוס' עירובין מ"ט.
ד"ה זו דמפני הקירוב דעת שביניהן עשאו חכמים כאלו הקנו זה לזה ע"ש או כמ"ש מעלתו דכיון שמנהג נותני בעיסקא כן הוא הו"ל קנין סטימותא אמנם באמת המעיין בדברי האחרונים ז"ל נראה שההיתר עיסקא של תקנת מהר"ם ז"ל ל"ה רק במה שיתעסק הלוה אח"כ ע"ד המבואר ביו"ד סי' קס"ז וזה הא לא יוכל להיות על העסקים הקודמין ע' בס' נחלת שבעה ובשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' נ"ו וע' נתה"מ סי' קע"ו סי"ט.
ובפרט במה שראיתי לקצת אחרונים שרוצים לומר דאפי' לא הי' להלוה שום עסק והוציא המעות למזונותיו דכיון דע"י שהיו לו מעות מזומנים הוו מוזלי המזונות גבי' זה גופי' חשיב ריוח וכן ראיתי לש"ב הגאון מלבוב ז"ל בס' שו"מ מהד"ק ח"ג סי' ק"ס לענין מלמד שלוה ע"צ היתר עיסקא להשיא בנו שכתב דענין היתר עיסקא הוא כל מה שירויח ואף אם אינו בעסק זה מ"מ אי לאו שהי' לו עסק זה הי' מוכרח ליטול מעות אחר לצורך עסק זה וא"כ מלמד שפרנסתו מהמלמדות ואם לא יהי' לו מה לאכול לא יוכל לעבוד עבודת המלמדות ולא ירויח פרנסתו ושפיר מיקרי עיסקא עכ"ד והנה אף שכדבריו ראיתי ג"כ בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קל"ד לענין קהל שקבלו מעות בעיסקא וז"ל ואע"ג שאין להקהל שום עיסקא מ"מ הדבר ידוע אילו לא באו הני זוזי לידם היו צריכים להוציא כסך ההוא מבעלי בתים להוצאות וצרכי הקהלה ועכשיו שבאו לידם הני זוזי דיתמי וכדומה משלמים הרווחים ג"כ מהכנסת בע"ב כ"א לפי עשרו וסכומו ונעשה כאלו מעיקרא חלקו המעות של יתומים בין כל אנשי הקהלה והגיע לפ' סךכך ול"פ סך כך בתורת הלואה בהיתר עיסקא עכ"ד.
ואני שמעתי ולא אבין דאיך יקרא לזה עיסקא אם הלוה מוציא מעות לצרכי מזונותיו או לנישואי בנו וכדומה והרי א' בב"מ ק"ד: להכי קרו לי' עיסקא דא"ל כי יהיבנא לך לאיעסוקי בי' ולא למשתי בי' שיכרא עפירש"י ותוס' שם ומשמע דגם חלק המלוה צריך להיות בעינא תמיד בסחורה דהרי בתוס' ב"ק דף ע'.
ד' אמטלטלין הקשו בהא דא' בב"ק ק"ד: ר"פ הוי מסיק זוזי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל בר ר"י אגב אסיפי דביתי' ומסיק משמע לשון הלואה והאיך מצי להקנות מלוה הא הוי דבר שא"ב ותי' דמיירי בעיסקא ע"ש ומשמע דגם חלק המלוה מהעיסקא יכול להקנות משום שהוא ברשות הנותן כיון דצריך להיות תמיד בעינא בסחורה וכדומה והרי בשו"ת שבו"י ח"א סי' קע"ב העלה דמה"ט בכור נוטל פ"ש בשטרי עיסקא אף בחלק המלוה ע"ש ועתשו' פנ"י מהמג"ש ח"ב ח"מ סי' ק"ד שמסתפק בזה וע"ש מ"ש דאף דהאידנא נהגו שהמקבל עושה בו כל חפצו אפי' לצורכו ואין מכלים היינו כיון דנהיגי כך הו"ל כהתנו אבל מ"מ אין שם מלוה עליו דאי אין חוזר ומניחו בסחורה ולית לי' רווחא אסור ליתן ריבית ע"ש וגם נראה דאין ליתן עליו שם ריוח היכי שהמעות גופי' אינו נושא פירות רק שגרם לו רווח ביתא דכי היכי דקיי"ל המבטל כיסו ש"ח פטור משום דמניעת הריוח שהוא גרם היזק לא מיקרי פסידא עתוס' מ"ק ד"י: ד"ה ובדבר ה"ה גרם ריוח לא מיקרי ריוח.
ונהי דנימא דאם יודע המלוה שהלוה אינו מקבלו לעשות בו סחורה כגון מלוה לקהל דתשו' חת"ס הנ"ל או שמלוה למלמד דתשו' שו"מ הנ"ל דכיון שיודע המלוה שהלוה מקבלו להרויח פרנסתו הוי זה עסק שלו ונחית אדעתא דהכי וכיון דאית לי' ריוח זה א"ב איסור ריבית [והא דמצינו בש"ע סי' קע"ז ס"מ הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ואומר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת הרי דפטור מליתן לו ריוח אף שהי' לו ריוח ממק"א ע"י מעות הללו שא"ה שהתנה בפירוש ליקח בהן פירות אבל בנותן בעיסקא סתם לאדם פרטי שאינו ברור להמלוה שהלוה לא יעשה בהמעות סחורה כי מקבל הלוה המעות אח"כ לצורכי ביתו וכדומה אף שהמעות הללו גרמו לו רווח ביתא בכ"ז אין זה בכלל היתר עיסקא דהמלוה כי יהיב זוזי לעיסקא אדעתא דרווחא הבא מגוף המעות יהיב ולא על גרם ריוח ולהכי כי נותן לו הלוה רווחים י"ב משום איסור ריבית ולפענ"ד היכי שהלוה הוציא המעות לצורכו אפי' הי' המלוה יודע שהמלוה יעשה כן אין זה סברא לומר דכיון דהוי ריוח פרנסתו שהרויח במה דקא אוזלי גבי' משום שהי"ל מעות מזומנים יהי' נקרא זה עסק ויהי' שרי ליתן רווחא ואפי' עפ"י אומד הדעת עלה באמת חצי מהריוח שהי' לו להדמים שנותן להמלוה כדמשמע באמת מדברי הרמ"א בסי' קע"ז ס"ה שכתב שיתנה הנותן תחלה שאם יטול לפעמים קצת מן העסק לצורכו שלא יהא מיקרי שולח יד בפקדון בכך דאז הוי כגזלן וכל הריוח שלו והמעות מלוה עליו ואסור ליטול אח"כ ריבית ומשמע דכי מתנה הנותן תנאי זה ל"מ רק לענין כשחוזר ומתעסק בו שיוכל ליטול אח"כ מהריוח דאי לא התנה כן מכי שלח יד והוציא נעשה גזלן ול"מ גם כשחוזר ומתעסק אח"כ רק אם חזר המקבל וזיכה המעות ע"י אחר לצורך הנותן כמ"ש במרדכי פ' הגוזל קמא אות קי"ז דנהי דקיי"ל בב"ק קי"ח.
כמ"ד שלא לדעת א"צ דעת זהו דוקא בדבר שמחזירו בעינא אבל לא במעות ועוד הלא כ' בחי' אנשי שם שסביב המרדכי שם דהא דקיי"ל דא"צ דעת הוא רק בגנב דעלמא דכי מחזיר עביד לי' השבה אבל בשומר שגנב הא קיי"ל התם כר"ע דצריך דעת ע"ש ומשמע דגם כי מתנה הכי ל"מ רק לענין שיוכל ליטול אח"כ ריוח כשמתעסק ומרויח אבל לא מהריוח שנגרם לו בההוצאות לצורכו: ויש להכריח עוד ד"ז מדברי המחבר בסי' הנ"ל ס"ז הנותן מעות לחבירו למחצית שכר שנתים ושלש ושוב נמלכו ועשו קצבה ביניהם לתת לו כך לשנה אם הלוה הוציא המעות ביציאותיו ונתן ריוח הוי ריבית אבל אם הי' מתעסק והולך ופרע מריוח שהרויחו הנכסים כיון דמעיקרא לאו בתורת איסורא אתא לידי' אם חצי ריוח שהרויחו המעות עלה למה שנתן לו מותר עכ"ל ולכאורה יש להתבונן דכי הוציא הלוה המעות לצורכו מאי איריא כי נמלכו ועשו קצבה ביניהם הוי ריבית הרי אפי' לא עשו קצבה ביניהם ג"כ הוי ריבית אם לא חזר וזיכה המעות להנותן ע"י אחר שיהי' למחצית שכר וע"כ דמיירי במקום שנהגו שלא להקפיד שיוציא הלוה המעות לפעמים לצורכו דאז בודאי נתן לו ע"ד המנהג כמ"ש ברמ"א ס"ה הנ"ל וערמ"א סי' קע"ד ס"א וא"כ אמאי כי הוציא המעות לצורכו הוי ריבית הרי כמו דאמרינן דאם מתעסק והולך לא איכפת לן מה שעשו קצבה ביניהם דתנאי זה בטל כיון דאיסורא הוא ונשאר על תנאי הראשון וכמבואר בדברי הש"ך שם ס"ק כ"ב דגם השתא חצי האחריות של פלגא פקדון על הנותן א"כ גם כי הוציא המעות ביציאותיו כיון דהו"ל ריוח דקמוזלי גבי' ואיכא רווח ביתא שרי ליתן לו ריבית אם עולה חצי מהגרם ריוח למה שנותן להמלוה א"ו דסתם עיסקא ל"ה רק היכי דאיכא ריוח מקניית סחורה וכדומה לא זולת וכמו שמבואר במרדכי פ' הגוזל הנ"ל דאם לא היו המעות תמיד בחובות או בסחורה האיך יתן הריבית על מה שהוציא הרי משלו נותן ע"ש.
אפס בהא מודינא דאם אין ידוע אם המלוה עשה מסחר עם המעות או הוציאן לצורכו אינו נאמן לומר שהוציאן לצורכו כדי לפטור א"ע מן הריבית דכיון דהוי גזלן אם עושה כן כנ"ל ע' במחבר שם סעיף למד ולהכי אינו נאמן כמ"ש בט"ז שם ס"ק י"א דמוקמינין לי' בחזקת כשרות דבודאי עשה עיסקא וגם אי לאו בר הכי הוא אמרינן דנתן המעות לאחר ועשה מסחר עבורו: והנה הבאת במכתבך דברי א"ז הגאון האדיר רבינו משולם איגרא זצוקללה"ה בתשו' חיו"ד סי' כ"ד שכתב דאם לוה מעות עצה"ע ובנה דירה על קרקע שלו בעד המעות שלוה לא חשיב זה ריוח שיהי' מותר ליתן ריבית כיון דהשבח של הדירה לא נחשב מהמעות רק מקרקע שלו והו"ל כלא הרויח וה"ר לזה מהא דכתב בש"ך יו"ד סי' קס"ו ס"ק י"ג דאם בנה על חורבתו של חבירו צריך לשלם לו שכר דירה דאל"ה הוא דר בשכר המתנת מעותיו ואסור משום ריבית וקשה דהא הדירה הוא שבח מעותיו של המלוה ודידי' קא שקיל דומיא דכ' הרמ"א בסי' קע"ג סט"ז ויש מתירין בפירות אפי' אחריות הדרך על התגר המביאם כיון דהוי בעד מעותיו וע"כ דלא חשבינין שריוח הדירה הוא מהמעות רק מהקרקע והקרקע הא הוא של הלוה ואסור עכ"ד והארכת לתמוה על דבריו ואני הנני מוסיף להפליא הפלא ופלא דהרי בסי' קע"ג בחמרים שמעלים במקום היוקר כבמקום הזול הלא כ' בהה"מ פ"ט מה' מלוה הובא בב"י שם דהטעם הוא משום דאף דהאחריות אונסין הוא על המקבל מ"מ אלו הוזלו פירות בינתים במקום היוקר יותר ממה שלקחם במקום הזול יקבלום הבע"ב בסך זה שם בע"כ הרי הם כשלוחים שלהם ע"ש וא"כ ההיתר הוא רק משום דאין כאן הלואה כלל ובאס"ז ב"מ ע"ג.
מובא בשם הירושלמי דהקבלת אחריות של התגר לא דיינינין לי' דעביד לי' מפני שכר מעותיו של זה אלא מפני הנאה דאית לי' דמגלי לי' תרעא ומוזלי גבי' וע"ש מש"כ בשם הרמ"ר משא"כ כשבונה בית על חורבתו של חבירו לצורך בעל הקרקע הלא מיד כשגמר הבנין נתחייב לשלם לו ונעשה לוה דהו"ל כאלו זקף עליו המעות במלוה וכיון שדר בו בחנם אגר נטר קא שקיל ולהכי באמת כ' ברמ"א שם דכשאינו צריך ללות מעות רק לטובת המלוה א"ל בנה לך חורבה זו וכל מה שתוציא ע"ז עלי לשלם לך וכ"ז שאיני משלם לך דור בה בחנם שרי משום דאין כאן הלואה רק עשה לטובת המלוה והוא משום דכל שעשה זאת לטובת המלוה הלא אם הי' נשרף ל"ה צריך לשלם לו יציאותיו כיון דלא הרשהו לבנות רק לטובתו שיהי' לו דירה לדור בה ולא נתחייב עוד בגמר הבנין לשלם לו יציאותיו ול"ה הבנין של בעל הקרקע עד אחר שדר בה הבונה איזה שנים ואם בינתים נשרף הבנין בודאי אינו מחויב לשלם לו יציאותיו א"כ אין כאן הלואה כלל וכמבואר כי"ב בתוס' ב"מ קי"ז.
ד"ה רי"א לדחות פירש"י שם שפי' הא דאר"י במתני' התם דאף הדר בתוך ש"ח צריך להעלות לו שכר משום דאם אינו נותן לו שכר מיחזי כריבית וכ' התוס' דמה ריבית שייך הכא דלא הלוהו כלום שהרי אם הבית נשרף ל"ה נותן לו יציאותיו ע"ש ומיושב ממילא לפי"ז הך דב"ק כ"א. ההוא גברא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי אגבי' ר"נ לאפדנא מיני' וקא' לימא קסבר ר"נ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ולכאורה היכי מוכח דס"ל הדר בחצר חבירו של"מ צריך להעלות לו שכר הרי ר"נ א' בב"מ ס"ד: דאע"ג דהדר בחצר חבירו של"מ א"צ להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר משום איסור ריבית א"כ דילמא להכי אגבי' ר"נ לאפדני' מיני' ולהאמור נכון דהרי בחי' הרשב"א שם הקשה דאי עדיין לא גבה ההוא גברא יציאותיו מיתמי מאי קא' זיל פייסינהו לימא זיל גבי להו ותי' דכיון שירד לקרקע יתומים ובנאה מדעתו אעפ"י שהיא עשוי' לבנות כל שהן קטנים א"א לומר לגבות יציאותיו מהן עד שיגדלו ושמא אפי' לכשיגדלו יאמרו לו טול עציך ואבניך לפיכך אומרים לו זה שיפייס את היתומים מחמת שכירות הבתים מעתה שלא יהיו היתומים נפסדים וכשיגדלו יגבה יציאותיו ע"ש ולפי"ז הלא עדיין הדבר תלוי ועומד שאיפשר שכשיגדלו היתומים יאמרו טול עציך ואבניך וא"כ אם בין כך נשרף הבית הוא פסידא דהבונה א"כ עדיין ליכא הלואה כלל ואי דייר בי' בשלו הוא משתמש וליכא איסור ריבית.
[וצל"ע בהא דא' בערכין ל"א. במוכר בית בבתי ע"ח ריבית גמורה היא אלא שהתורה התירה ועתוס' כתובות מ"ו.
מ"ש לענין אי יש ריבית בקרקע וע' ב"ב ס"ז. דר"כ אגבה עישור נכסי אפי' מעמלא דבתי ובתוס' שם וכן בתוס' ד"ל.
ד"ה לאו] אמנם אף דדברי א"ז הגאון זצ"ל הם תמוהים לעינינו בכ"ז הלא ידוע דרכו בקודש לכתוב ברמז לרוב חריפותו ומה מאד עמקו מחשבותיו שעל כן עלינו לתלות זה בחסרון ידיעתינו שלעומק המושג קצרה יד שכלינו מהבין דבריו הקדושים ולא זכינו לעמוד על דעתו הטהורה. ובגוף הדין נראה גם לדעתי הקלושה דאם הלוה בנה בהמעות בית ויש בתוכו דירות וחניות להשכירם בודאי הו"ל בכלל רווחים מהמעות.
אמנם בנ"ד אף דהטענה השני' של ראובן אינה כלום כמבואר באה"ע סי' צ' ס"י דכל דאיכא עדים דברשות בעלה עשתה האשה הו"ל כשלוחו של הבעל בכ"ז אם ל"ה יכול ראובן לברר שהוציא המעות לצורכו ל"ה נאמן לטעון כך כיון דמאחר שקיבל המעות בעיסקא הא הו"ל כגזלן אם הוציאם לצורכו ומוקמינין לי' אחז"כ דבודאי לא עשה כן ואף דהוא בעצמו לא עסק במסחר מלאכתו נעשית ע"י אחרים אולם אם יודע שמעון בבירור שלא עסק ראובן כלל בהמעות לא בעצמו ולא ע"י שליח אינו רשאילקבל ריבית ומכ"ש שאין לנו לפסוק עליו שיתן רווחים: ס' קמד וע"ד שאלתך בכ"ח חדש שבישלו בו בשר פעם אחת ועירו לתוכו חלב צונן ונשתהא בתוכו לערך ב' או ג' שעות אח"כ שפכו החלב ממנו ובשלו בו בשר: הנה בט"ז סי' צ"ג סק"ב הביא בשם הר"י הלבן שכ' דבכ"ח חדשים כיון שהן רכין בולעים אפי' בצונן אם לא שהם שבעים מלבלוע שנשתמש בהם היתר תחלה כגון שהי' בהם ג"פ מים תחלה אח"כ אין בולעין בצונן.
ומקור דין זה הוא מש"ס ע"ז ל"ג: כסי רב אסי אסר ורב אשי שרי אי שתי בהן נכרי פעם ראשון כ"ע ל"פ דאסור כו' והלכתא פעם ראשון ושני אסור ג' מותר ופירש"י שם דבפעם ראשון ושני כיון דרכיכי בלעי יי"נ ואסירי עד שימלאם מים ג"י ובתוס' שם כ' בשם ר"ת דחולק בזה על רש"י ופירש הא דפעם ראשון ושני קאי אהדחות דב' הדחות ל"מ להכשירו רק שלשה ובש"ע יו"ד סי' קל"ה ס"ד פסקינין שם כשי' רש"י ז"ל ולמד הר"י הלבן מזה דה"ה בשאר איסורים בכ"ח בולע מיד אפי' בצונן ובפמ"ג בסי' צ"ג כ' להקל בזה בהפ"מ שאין ללמוד מיי"נ אכן ברסי' ק"ה כ' דאף בהפ"מ אין להורות היתר וכ' דהחוש יעיד דכ"ח חדש בולע ע"ש ודברים אלו למדין אנו מתורתו של הרשב"א ז"ל במה"ב בית ד' ש"ד ד"ה כתב החכם וז"ל וקנקנים חדשים כשאדם ממלאן אפי' מים לשעה יחסרו המים לפי שהן נבלעין בדופני הקנקנים ע"כ ועש"ך סי' קל"ה ס"ק י"ד שכ' בד' המחבר שם לחלק בין מים ליין דביין אפי' נשתמש בהם ב"פ הם שבעין מלבלוע אבל במים בעינן ג"פ לענין שיהי' שבע מלבלוע ע"ש ואף דאמרינן בסוכה מ"ח: חמרא סמיך יין קליש ע' יומא נ"ח.
וא"כ היל"ל דמים ממהרין יותר לבלוע מיין בכ"ז יין הוא תקיף וחזק ונקלט יותר בתוך החרס ובאמת הרמב"ן במלחמות פסחים פכ"ש וכן בר"ן שם כתבו דדוקא יין בולע כ"ח חדש לפי שהוא תקיף ואית לי' חורפא וכ"כ בריטב"א בחי' ע"ז ל"ג. בשם רבו.
ושעל כן נראה דשאר משקין כגון שמן וחלב שהם עבים יותר ממים ויין כמבואר בפ"ג דמכשירין מ"ב ע"ש בר"ע מברטנורה אין נבלעין בכ"ח חדש רק מעט באופן דאיכא לעולם בתבשיל ס' נגדו. ושכן נראה מהמשנה דב"מ מ'.
שהובאה בט"ז הנ"ל דביין מוציא לו שתות בלע ובשמן לוג ומחצה למאה דהוא חלק פחות מס' ונהי דלענין כבוש אין ראי' מהתם כמ"ש הפוסקים משום דנהי דבעין אינו בולע כ"כ אבל הטעם בולע זהו רק בכבוש שהוא כמבושל משא"כ בכ"ח חדש בצונן פחות משיעור כבישה שאינו מבליע הטעם רק משום דרכיכי נבלע הבעין בתוכו שפיר אמרינן דעכ"פ אינו נבלע רק בשיעור הנ"ל שהוא פחות מכדי שיעור ס' ואף שמדברי הר"י הלבן שבט"ז הנ"ל נראה דאם הי' חדש הי' נאסר התבשיל והרי סתם קדירה יש במה שבתוכה ס' נגד קליפתה בכ"ז כיון שגם לענין יי"נ הרבה קדמונים חולקים על רש"י ז"ל בפירושא דכסי וגם אפי' לשי' רש"י ז"ל כ' בנקוה"כ דאין ללמוד מיי"נ דחמור בכמה ענינים נראה דיש לסמוך להתיר התבשיל מפאת דיש ס' נגד קליפת הכלי וכן ראיתי להגאון מהרש"ק ז"ל מבראד בהגהותיו על הפמ"ג סי' ק"ה שפוסק להלכה למעשה דכ"ח חדש בצונן אינו אוסר רק כ"ק כמו עירוי ויש לה"ר לזה מש"ס חולין קי"א: כי אתא רבין אר"י מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל אמר אביי הא דרבין ליתא דההוא פינכא דהוי בי רב אמי דמלח בי' בשרא ותברי' [פירש"י קערה של חרס שאין לה תקנה בהגעלה] מכדי ר"א תלמיד דר"י הוי מ"ט תברי' לאו משום דשמוע לי' מיני' דר"י דאמר מליח ה"ה כרותח ולכאורה קשה דהרי ע"כ מיירי בכ"ח חדש דאי בישן הא שבע מלבלוע ולא נאסרה מכח המליחה דהרי בבישול כ' הט"ז הטעם דמבליע אפי' בישן משום דע"י הבישול מפליט הבלוע מכבר ונכנס אחר במקומו וא"כ במליחה הרי קיי"ל דאין מליחה לכלים להפליט וכוון שאין לו כח להפליט הא א"י לבלוע משום דשבע מלבלוע ובפמ"ג דחה דברי החכם שאמר להתיר בזה למעשה משום דבכסי איכא פר"ת ולכך אין להורות בזה היתר למעשה אבל אליבא דרש"י ע"כ בכלי חרס ישן אין נאסר מכח מליחה וע"כ מיירי בפינכא חדשה וא"כ מנ"ל להוכיח מדתברה דס"ל מליח ה"ה כרותח דילמא לעולם ס"ל מליח אינו כרותח ואפ"ה תברה משום דכ"ח חדש בולע גם בצונן ולדברינו הנ"ל מיושב שפיר דע"כ מוכח דס"ל מליח ה"ה כרותח דאל"ה אמאי תברה הא הוי יכול לאשתמושי בה בצונן ואי דדילמא אשתלי וישמש בה בחמין ז"א דהרי כ' הב"י ביו"ד סי' ב' דבכ"מ דבדיעבד מותר ל"ח שמא ישכח וא"כ ה"נ אפי' אי ישכח וישתמש בה בחמין כיון דלא נאסרה רק מכח דכ"ח חדש בולע בצונן א"כ לא נבלע רק כדי קליפה וקיי"ל דסתם כלי יש במה שבתוכו ס' נגד הקליפה א"כ נהי דלכתחלה אסור להשתמש בה בחמין דאין מבטלין איסור לכתחלה אבל עכ"פ בדיעבד יהי' מותר והיכי דבדיעבד שרי הא ל"ח שמא ישכח וא"כ ל"ה צריך לשוברה והי' יכול לקיימה להשתמש בה בצונן וע"כ מוכח דמליח ה"ה כרותח וא"ש דמוכיח מדתברה דע"כ ס"ל מליח ה"ה כרותח: ולענין אם נתבשל פעם א' אי מיחשב ישן הדבר פשוט דע"י בישול גם בפעם א' שבע מלבלוע דבשלמא לענין אם נשתמש בצונן בעינין ב' או ג' פעמים לפי שבתחלתו החרס רכיך ובלע וכל מה שמשתמשין יותר נבלע יותר ומתקשה טפי כמבואר בע"ז ל"ג: בפירש"י ועתוס' שם ל"ב: ד"ה כך היא גירסת הספרים משא"כ ע"י בישול מה יוסיף תת כח הבישול השני יותר מן הראשון וכמו דבחתיכה אין פועל בישול הב' יותר מן הא' לענין דנימא דשני בישולים פועלים בליעה יותר דאין בישול אחר בישול ה"ה בכלי.
וגם צדקת בדבריך מ"ש דהרי חזינן דע"י שימוש בצונן רביע היום הוי שבע מלבלוע כמבואר בסי' קל"ה והרי שהיי' ו' שעות ל"ה אפי' כבוש מכ"ש בישול שהוא עדיף אפי' מכבישה בודאי אמרינן דע"י בישול פעם א' הוי שבע מלבלוע ותמה אני על בעל לבושי שרד בחידושי דינים סעיף נ"א שכ' דבבישול ג"כ בעינין שני פעמים ולפענ"ד הדבר ברור כמ"ש.
ובדרך העברה עלה במחשבה לפני בהא דדרשינן בת"כ פ' מצורע האחת אל כלי חרש ואין שתים אל כלי חרש ר"ל דאין לשחוט צפור של מצורע אחר בכלי שכבר נשחט בו צפור של מצורע ולכאורה ל"ל קרא ע"ז תיפוק לי' דהרי שנינו בפי"ד דנגעים משנה א' פיילי של חרש חדשה והלא דרשינן בסוטה ט"ו: כלי דומיא דמים מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה ע"ש וא"כ כיון דכבר בלע הכלי מהמים ודם של צפור הראשון דכ"ח חדש הא בולע בצונן וא"כ כבר נשתנה ובלא"ה פסול לטהרת המצורע הב'.
אמנם לק"מ דע"י בליעה שהכלי מקבל ל"ח נשתנה כיון דאיפשר לצאת ע"י גיעול ל"ח נשתנה והרי מצינו ר"פ דם הנדה דשרצים אין מטמאין יבשים משום דכתיב במותם כעין מותם ולא כשנשתנה ואפ"ה קיי"ל במשנה שם דאם אפשר להשרות ולחזור לכמות שהן מטמאין גם יבשין הרי דבכה"ג ל"ח שינוי ועד כאן לא מצינו דחשיב שינוי לפסול אלא בשינוי שאינו חוזר ע' בכורות י"ז.
מה זבח שלא נשתנה כו' וכי"ב ולא בשינוי דהדרא וז"פ וברור: ומה שנתקשית בספרי שו"ת הרי בשמים ח"א סי' ז' במ"ש בסוגיא דפסחים מ"ו: בזה"ל דה"פ הש"ס דא"א מדאוריי' צרכי שבת נעשין ביו"ט א"כ האפיי' תוכל שפיר להיות ביו"ט משום דא"ש במקדש דהאפיי' היתה בפנים ואי דהלישה ל"ה יכולה להיות ביו"ט כנ"ל ז"א דלגבי הלישה שייך שפיר הואיל וא"ב פריק כו' וע"ז תמהת דהרי עיקר הפירכא הוא לר"ח ואיהו הא ל"ל הואיל הנה ידעתי בני ידעתי מזה אפס דבחידושי העליתי דהא דל"ל לר"ח הואיל היינו רק הואיל ואי מיקלעי אורחים שאינו בידו אבל הואיל שבידו כגון הואיל וא"ב מיתשל והואיל וא"ב פריק ס"ל גם לר"ח וכן העלה בס' מלא הרועים במערכת ה'.
ואנכי תקעתי מסמרות בסברא זו וצדקו דברי בעזה"י ומה שהקשית בדברי שם שכתבתי בדרך פלפול דלזעירי במנחות ע"ט. דנסכים הבאין עם הזבח אין מתקדשין אלא בשחיטת הזבח ופירש"י שם לענין פסול לינה א"כ בלחה"פ דיש לו מתירין הבזיכין הוי כנסכים הבאין עם הזבח ואין נפסלין בלינה קודם הקטרת הבזיכין וע"ז קשיא לך ממשנה מנחות ק'.
דמשמע שם דאיכא פסול לינה קודם הקטרת הבזיכין עתויו"ט שם וברמב"ם פ"ה מתוס' הי"ג ובכ"מ ובלח"מ שלפי גי' הרמב"ם ז"ל במשנה שם ליכא פסול לינה ואיכא למימר שפיר מטעמא דילן. ומה שהקשה לך בספרי סי' כ"ה במש"ש די"ל דבג"ש כיון דכתיב או חופשה לא ניתן לה ומינה דרשינן דבעי לשמה י"ל דל"ב בג"ש רק הנתינה לשמה ולא הכתיבה וע"ז הקשית מהא דתנן בגיטין ט'.
דשוו ג"נ לשחרורי עבדים למוליך ולמביא. הנה מהא דשוו למוליך ולמביא לא שמעינין דבעי לשמה רק לרבה דקא' דבפנ"כ ובפנ"ח היא משום לשמה משא"כ לרבא הא ס"ל הטעם לפי שאין עדים מצויין לקיימו והא דקפריך שם בגמ' ע"ב האיכא לשמה וקא' לרבה ניחא אלא לרבא קשיא וקמשני פסולא דאוריי' לא קתני י"ל דהפירכא הוא לרבא דליתני פסול דלשמה דגבי הנתינה דהא הנתינה שפיר מידרש מקרא דבעי' לשמה, ועוי"ל דעכ"פ מדאוריי' לא שמעינין בג"ש דניבעי בכתיבה לשמה אבל מדרבנן בעינין לשמה גם בג"ש דומיא דא' בגיטין ג': נהי דמדאוריי' ל"ב מדרבנן בעי ושם ביבמות הא אקרא קאי ושפיר י"ל דל"ב מדאוריי' הכתיבה לשמה בג"ש ולפי"ז י"ל דבגיטין ט'.
קאי גם אכתיבה לשמה והא דמשני שם פסולא דאוריי' לא קתני ר"ל דלא קחשיב רק פסולים שבשניהם הם דרבנן משא"כ פסול דכתיבה של"ש נהי דבג"ש הוי דרבנן אבל בג"ש הא הוי דאורייתא. ומה שהקשה לך א' בספרי סי' נ' שהעליתי שם בישוב קושי' העולם דאיך ילפינן טכ"ע מגיעולי נכרים דילמא אצטריך להגעיל משום בב"ח והחילותי לומר דלענין דניחוש שמא עכו"ם בשלו בשר ואנן חלב ליכא למיחש כיון דבשר עכו"ם נבילה ואין איסור בב"ח חל על איסור נבילה לר"ע כו' וע"ז תקשה דהרי השתא דס"ד דבשאר איסורין טעם אינו כעיקר א"כ ליכא איסור נבילה הנה יפה השבת דהרי עכ"פ ליכא למימר דהטעם יהי' חשיב יותר מעיקר דהא הבשר הבעין קודם שנבלע בקדירה אי הי' נתבשל בחלב הא ל"ה חל עליו איסור בב"ח ואיך נימא דהשתא כשנבלע בקדירה כיון דלגבי בב"ח הוי טכ"ע יחול איסור בב"ח והרי ל"א רק טעם כעיקר ולא יותר מעיקר וכי"ב כ' בפנ"י פסחים מ"ד ובשעה"מ ה' חו"מ לענין תערובת חמץ דאפי' למ"ד טכ"ע דאוריי' מ"מ בליכא כזית בכא"פ אינו עובר שלא יהי' הטעם חמור מעיקר וע' זבחים מ"ח: כלום מצינו טפל חמור מעיקר ובתוס' ב"ק ק"א.
ד"ה ולא יצבע ועתוס' ע"ז ס"ו. ד"ה מכלל דרישא כו' שכ' ג"כ לענין נטל"פ בפסח דאין לאסור משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר כיון דא"מ גזרינן אטו מינו ול"ש לומר דא"מ יהי' חמור ממינו ע"ש וע' בתשו' ח"צ סי' ע"ז לענין כל יתר כנטול דמי וז"ל וטבע כ"ף הדמיון כך הוא שאינו שוה ממש כמ"ש אצלי במק"א: וזה מבואר מאד בכ"מ בתלמוד ובזוהר ע"פ דמות כמראה אדם ועוד פסוקים אחרים רבים וכן באיכה רבתי ע"פ היתה כאלמנה מייתי טובא עכ"ל וע' פרישה יו"ד סי' רמ"ב דכל המוקש אינו שוה לגמרי אל אשר ניקש לו ומכ"ש דא"א למימר דהמוקש יהי' עדיף מהמקיש.
ועוי"ל עפמ"ש בתשו' הרשב"א בענין הא דפסק הרמב"ם אכל ג"ה של עולה חייב שתים דאף דס"ל דאין בגידין בנ"ט מ"מ כיון דאחשבי' לענין איסור גיד אחשבי' נמי לענין איסור בשר עולה והה"נ אף דבעלמא טעם אינו כעיקר מ"מ הכא בבב"ח כיון דחשבת לי' להטעם לגבי איסור בב"ח מיחשב נמי לענין איסור בשר נבלה.
ועולים דברי יפה תל"י דברי ידידו דור"ש באהבה: