שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סי' צה
בעזה"י יום ג' א' דר"ח אלול תרמ"ב לפ"ק סטריא. תכל שנה וקללותי' תחל שנה וברכותיה לכבוד גיסי יד"נ מחמד לבבי האברך המופלג החריף השלם בנש"ק כש"ת מוה' לוי יצחק לעאנבערסקי נ"י.
יקרת מכתבך הגיעני והנני להפיק רצונך להשיב לך ע"ד קושייתך בב"ק י' ע"ב טעמא דכ"ר והמת יהי' לו הא לא"ה הו"א נבילה דמזיק הויא השתא אי אית לי' לדידי' כמה טריפות יהיב לי' דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין דידי' מיבעיא והקשית דילמא ס"ל כר' ישמעאל דאמר לקמן ל"ג ע"א בע"ח הוא וזוזי הוא דמסיק לי' וא"כ לפי' שי' ר"ת דבבע"ח אי אית לי' זוזי לא מצי מסלק לי' אלא בזוזי א"כ דילמא אצטריך קרא דוהמת יהי' לו באית לי' למזיק זוזי דהשתא לא מצי מסלק לי' בשאר טריפות ואשמעינן דבנבילה זו מסלק לי' עכ"ק הנה לפענ"ד לא קשיא ולא מידי דהרי בנזקין בפירוש ריבתה תורה ישיב לרבות שו"כ ואפי' סובין וע"כ דרביא רחמנא אפי' באית לי' זוזי דאי בלית לי' זוזי הא לא גרע מבע"ח דמבואר בכתובות פ"ו ע"א דלא מצי א"ל טרח וזבין ואייתי זוזי וע"כ דרבי קרא אפי' באית לי' זוזי וא"כ אפי' לר' ישמעאל דאמר בע"ח הוא ע"כ לא קא' אלא לאפוקי מר"ע דאמר יוחלט השור וקסבר בשור שוה ר' שנגח שור שוה ר' דשותפין נינהו אבל לא דנימא דיהי' לו דין בע"ח ממש ואפי' אית לי' זוזי מצי מסלק לי' בכל דבר ועוד הא מבואר בתוס' ב"ב צ"ב ע"ב ד"ה אי דטעמי' דר"ת דס"ל דבע"ח אי אית לי' זוזי אינו מסלק לו אלא בזוזי הוא משום דהוא הלוה לו זוזי ואדעתא דפרע לי' זזי אוזפיי ע"ש וא"כ זה ל"ש בניזק ומהיכי תיתי נימא דלא יוכל לסלקו אלא בזוזי.
ברם הא מצית לאקשויי לר"ה דס"ל בב"ק ט' ע"א או כסף או מיטב וס"ל דהא דמרבינין ישיב לרבות שו"כ ואפי' סובין בדלית לי' דהו"א דאמרין לי' זיל טרח זבין ואייתי לי' כסף א"כ לדידי' אי אית לי' כסף א"י ליתן לו סובין דהיינו נבילה וכי"ב ושפיר אצטריך קרא דוהמת יהי' לו ובאמת נתקשה בזה באס"ז שם ומביא בשם רבינו שמחה דלא פריך רק לר"פ ולר"ה דאמר או כסף או מיטב ניחא ע"ש מה שתירץ עוד בזה: ומדי שוטטו רעיוני בסוגיא שם ל"ג נתחדש לי איזה פלפול ולא אחדול מהעלותו עלי גליון למען רוות צמאונך והוא שם במשנה שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום נוטל את השור וקא' בגמ' מתניתין מני ר"ע היא דתניא יושם השור בב"ד דברי ר"י רע"א הוחלט השור כו' מאי בינייהו הקדישו ניזק א"ב בעא מיני' רבא מר"נ מכרו מזיק לר"י מהו כיון דאר"י בע"ח הוא וזוזי הוא דמסיק לי' מכור א"ד כיון דמשעבדא לי' לניזק לא כל כמיני' א"ל אינו מכור והתניא מכרו מכור חוזר וגובהו וכי מאחר שחוזר וגובהו למה מכור לרידיא כו' ועיי' ברמב"ם פ"ח מה' נז"מ כ' וז"ל שור תם שהזיק אם מכרו המזיק עד שלא עמד בדין אע"פ שהוא מכור הרי הניזק גובה הימנו וחוזר הלוקח וגובה מן המזיק כו' ע"כ וכ' הה"מ שם וז"ל ומ"ש אע"פ שהוא מכור הכונה לומר שהלוקח חורש בו לכתחלה וכן שהמכר קיים ואין כ"א יכול לחזור בו נראה שהוא סובר שהברייתא אתיא אפי' לר"ע דאמר התם שותפי נינהו ויליף לה מדקא' הקדישו מוקדש מדר"א דאי לר"י דאמר בע"ח הוא לא צריכינן לר"א עכ"ל והנה התוס' ואתם צבא רב מן הקדמונים מובא באס"ז שם חולקים על הרמב"ם וכתבו דלר"ע משעת הנזק הוחלט השור ואם מכרו המזיק אינו מכור אפי' לרידיא ומוקמי הברייתא כר"י דוקא והא דהקדישו מוקדש משום דר"א מיירי בקדושת דמים ותמהו האחרונים על הרמב"ם ז"ל מהא דקא' הש"ס הקדישו ניזק א"ב ממ"נ אי קודם שעמד בדין הלא גם לר"ע אינו קדוש דהא עדיין גופו דמזיק הוא ומהני מכירתו לרידיא כמו לר"י ואי לאחר שעמד בדין גם לר"י אינו קדוש.
והנלפענ"ד לתרץ דהנה בשיטה מקובצת בסוגי' הקשה בהא דקא' הקדישו ניזק א"ב ולר"ע קדוש והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שא"ב א"כ חזינן דהנגזל שהוא שלו ולא נתייאש הימנו א"י להקדישו לפי שאינו ברשותו וא"כ הניזק שלא בא לרשותו מעולם האיך יכול להקדישו ותי' דאחר שגבאו ובא ברשותו ולא קיבל הדמים לר"ע אנו רואין כאלו מעיקרא כשהקדישו הי' כבר ברשותו כו' והא דאר"י אינו קדוש היכי שלא הוציאו בב"ד ע"ש ולכאורה קשה לפי"ז דא"כ הדר"ק התוס' שם לדוכתה שהקשו אמאי לא מהני הקדישו ניזק גם לר"י אי למפרע הוא גובה ותי' דמיירי שלא גבאו לבסוף ול"ש למפה"ג ולדברי הש"מ הדרק"ל דע"כ מיירי שגבאו לבסוף דאל"ה ל"מ אפי' לר"ע אמנם הדבר נכון עפי"ד התוס' בפסחים ו' ע"א שכ' בהא דבהמת ארנונא חייבת בבכורה אי מצי מסלק לי' בזוזי והקשו מהא דהמקבל צ"ב מן הנכרים הולדות פטורין מן הבכורה אע"ג דמצי מסלק לנכרי בזוזי ותי' ר"י דשא"ה שמתחלה היתה הבהמה של נכרי וכיון דא"ב זוזי ולא משכח שקיל בהמה לא נפקא מרשותי' אבל כשהבהמה של ישראל ומצי מסלק לי' לנכרי בזוזי לא נכנסה לרשותו.
והנה באס"ז בסוגיין מביא בשם הריב"א דאפי' לר"י נמי אם אין השור שוה אלא כשיעור ח"נ גרידא א"י לסלקו בזוזי ורק בשוה יותר מצי לסלוקי בזוזי והקשה דא"כ מאי קא' מתניתין מני ר"ע היא והלא גם ר"י מודה דנוטל את השור כיון דאינו שוה אלא ח"נ ותי' וז"ל י"ל משום דמשמע לי' דמתניתין דקתני נוטל את השור ר"ל מיד לפני העמדתו בדין ולכך קא' דהיינו ר"ע דאמר הוחלט השור ומיד משעת נזק קא' כו' אבל לר"י נהי דנוטל את השור כשאינו שוה אלא ח"נ כדפי' היי"ד לאחר שעמד בדין שב"ד מוסרין לו את השור לניזק לפרעון ההיזק כדפי' כו' ע"כ וא"כ לד' הרמב"ם דס"ל דגם לר"ע אינו זוכה בגוף השור רק משעת העמדה בדין ע"כ דס"ל דלר"י אף אם אינו שוה רק ח"נ ג"כ יכול לסלק לי' בזוזי דאל"כ הדרק"ל אמאי קא' מני ר"ע היא הלא גם לר"י נוטל את השור כשאינו שוה רק ח"נ ואי דמשמע לי' נוטל את השור מיד משעת הנזק ז"א דלהרמב"ם הא ל"ל הכי דלדידי' אפי' לר"ע אינו זוכה רק משעת העמדה בדין ועכצ"ל דלשיטת הרמב"ם אליבא דר"י לעולם יכול לסלוקי לי' בזוזי והנה כבר מבואר אצלי בחי' סברת התוס' שכ' דלמפה"ג ל"א רק כשגבאו לבסוף דהוא דומיא דא' בש"ס כריתות כ"ד ע"ב גבי כל העומד לזרוק כו' אבל ההיא מאחר דלא חטא הוברר הדבר למפרע דלא עמד לזריקה וכן בתוס' פסחים י"ג ע"ב דכיון דעקרו מלשמן גרע מנשפך הדם דאיגלי מילתא דל"ה כזרוק בשעת קבלה והכי מצינו בתוס' חגיגה ד' ס' ע"א גבי כל העומד לשחרר דכיון דמית אגמ"ל דלא הי' עומד לשחרר ול"א כל העומד כו' והה"נ לענין כל העומדלגבות כו' דבשלמא היכי דגבאו לבסוף שייך למימר למפה"ג דכל העומד לגבות כגבוי דמי משא"כ היכי דלא גבאו לבסוף אגמ"ל דלא הי' עומד לגבות ול"ש למפה"ג ולהצעה זו שפיר א"ב גם אליבא דהרמב"ם בקודם שעמד בדין דלר"ע מהני שפיר כיון דלמפה"ג ומיירי בגבאו לבסוף ואגמ"ל דהי' עומד לגבות וכגבוי דמי ושפיר מהני ההקדש דהוי ברשותו כיון דהוי כגבוי ובמק"א כתבתי לפלפל בענין מ"ש הנימוק"י פ"ק דב"מ דא"י להקדיש מלוה בשטר אמאי לא נימא כגבוי דמי] וזהו סברת האס"ז דבגבאו לבסוף מהני ההקדש אף שא"ב משא"כ אליבא דר"י הא מצי לסלוקי לי' בזוזי בכל ענין כמו שהוכחנו לדעת הרמב"ם וא"כ הא היכי שהי' שלו מקודם ועדיין מצי לסלוקי בזוזי הא לא נפיק מרשותי' כמ"ש בשם התוס' פסחים הנ"ל וה"נ הא השור הי' של המזיק וגם עכשיו כיון דמצי לסלוקי לי' בזוזי לא נפקא מרשות' ושפיר לר"י א"י הניזק להקדישו משום שאינו ברשותו וא"ש גם לדעת הרמב"ם ז"ל ועפי"ז מיושב לי מה דקשה לכאורה לשי' הרמב"ם דאף לר"ע לא זכה המזיק בהשור רק משעת העמדה בדין מהא דא' לקמן ל"ד ע"א אמר מר שבח מזיק נותן כשעת הנזק מני ר"י הוא דאמר בע"ח הוא וזוזי היא דמסיק בי' וקשה הלא לד' הרמב"ם גם לר"ע עדיין לא זכה בו הניזק ושפיר ברשותי' דמזיק אשבח ושייך לו השבח.
ולפי דברינו ניחא דהק' הש"ס מני ר"י הוא דאמר בע"ח הוא וזוזי הוא דמסיק בי' דלכאורה שפת יתר הוא רק דזה כונת הש"ס דכיון דמצי לסלוקי לי' בזוזי א"כ עדיין לא נפיק מרשותו דהמזיק כנ"ל וא"כ ברשות המזיק השביח משא"כ לר"ע הא אי נימא למפה"ג א"כ עמד ברשות הניזק משעת הנזק מטעם כל העומד לגבות כו' ונהי דבגוף השור לא הי' לניזק זכות לגבותו עד שעת העמדה בדין לענין שיוכל המזיק לחרוש בו לכתחלה אבל ברשותו הי' עומד וברשותו השביח ושפיר שייך השבח לניזק בשבחא דממילא אם לא שפיטמו המזיק והא דאינו חייב ליתן לו דמי חרישה כיון דהוי כמו פיטמו דעשה מעשה בהשור משא"כ לענין שבחא דממילא שפיר עומד ברשות הניזק אליבא דר"ע ובסגנון הנ"ל נראה לומר עוד באופן אחר בטעם פלוגתת ר"י ור"ע דכיון דכל טעמו של ר"ע דמהני ההקדש אע"גב שא"ב משום דכל העומד לגבות כגבוי דמי א"כ הרי כתבו התוס' בסוטה כ"ה ע"ב דהיכי דצריך ב"ד להגבותו ל"א דכגבוי דמי ולפי"ז הלא ר"י ס"ל יושם השור בב"ד ולפני עמדו למשפט בפני ב"ד אין לו כלום בגוף השור כדקא' לבי דינא קמזהר רחמנא ע' באס"ז וא"כ לכך לר"י אינו קדוש כיון דלדידי' ל"ש כל העומד לגבות כו' משום דצריך ב"ד להגבותו ולכך ל"מ ההקדש מטעם דהוי דבר שא"ב עוי"ל בהסבר פלוגתת ר"י ור"ע וממילא תתיישב נמי קושי' התוס' שהקשו אמאי לא קא' מכירה לרידיא א"ב דלר"י מהני אם מכרו המזיק לרדיא ולר"ע ל"מ ונראה עפי"מ שנראה בטעמו של ר"י דל"מ ההקדש של ניזק קודם שעמד בדין כיון דס"ל דיכול למכרו לרידיא וליקח דמי חרישה א"כ יש לו קנין פירות בהשור קודם שעמד בדין וכיון דק"פ כקה"ג דמי א"י הניזק להקדישו משום הקנין פירות של המזיק משא"כ לר"ע כיון דס"ל דאינו מכור לרידיא א"כ אין לו להמזיק קנין פירות ולכך שפיר יכול הניזק להקדישו (ויש להוסיף תבלין עפ"י סברת התוס' ב"ב נ' ע"א לענין ק"פ ע"ש) וממילא אזדא קושי' התוס' הנ"ל דכיון דכדקא' הקדישו ניזק א"ב נכלל גם הנפקותא של מכור לרידיא כיון דתליא זב"ז כנ"ל: אמנם הא יש להקשות לכאורה בסוגיא שם כדא"ל ר"נ לרבא דלר"י מכרו מזיק אינו מכור פריך לי' מברייתא דתניא מכרו מכור ומשני שחוזר וגובה ופריך אם חוזר וגובה למה מכור ומשני מכור לרידיא ומקשי תו ש"מ לוה ומכר מטלטלין ב"ד גובין לו מהם ומשני שא"ה דכמאן דעשאו אפותיקי דמי ופירש"י רחמנא שוי' אפותיקי למיגבי מהאי שור ופריך והאמר רבא עשה עבדו אפותיקי ומכרו בע"ח גובה הימנו שורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה הימנו ומשני עבד מ"ט משום דאית לי' קלא האי נמי כיון דנגח קלא אית לי' דתורא נגחנא קרי לי' ע"כ ולכאורה קשה לפימ"ש הב"י בח"מ סי' קי"ז בשם ר"ה גאון דבאפותיקי מפורש גובה הבע"ח אף ממטלטלין בדלית לי' נכסי א"כ מ"פ הש"ס מדאמר רבא עשה שורו אפותיקי כו' הלא הכא הוי אפותיקי מפורש דשור תם מגופו משתלם ואין לו פרעון אלא מזה וכמבואר באס"ז ודילמא מיירי הכא בדל"ל לגבות משאר נכסי ובכה"ג הא גם בשורו אפותיקי גובה.
ונלפענ"ד לתרץ דהרב האי גאון לשיטתי' אזיל דהבעה"ת בשער מ"ג ח"ג הביא בשמו דהא דהקדש מפקיע מידי שעבוד היינו ביש לו שאר נכסים לגבות מהם אבל אם אין לבע"ח נכסים אחרים לגבות את חובו אין ההקדש מפקיע מידי שעבוד ע"ש וא"כ לפי"ז יתיישב שפיר דהש"ס פריך על הברייתא דתניא מכרו מכור רק לרדיא אבל הניזק חוזר וגובה אמאי הא בעשה שורו אפותיקי אין הבע"ח גובה ואי דהכא הא הוי אפותיקי מפורש ודילמא מיירי בל"ל נכסי ז"א דא"כ האיך קתני בסיפא הקדישו מוקדש דאכתי לא ידע מהא דר' אבהו גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ובפרט לדברי הה"מ הנ"ל אליבא דר"י אף לפי המסקנא מהני ההקדש מדינא משום דהקדש מפקיע מידי שיעבוד והשתא קיימינן אליבא דר"י וא"כ לפי"ז א"א לומר דמיירי בדל"ל נכסי דא"כ איך קתני אח"כ הקדישו מוקדש והלא הר"ה גופי' ס"ל דבאין לו נכסים אחרים אין ההקדש מפקיע מידי שעבוד כנ"ל וא"ש.
ולפי דברינו אלה אשכחנא פתרי להוכיח לדעת הרמב"ם ז"ל דבאפותיקי מפורש יכול הלוה לסלוקי בזוזי ורק הלוקח א"י לסלקו בזוזי כמ"ש המחבר בח"מ סי' קי"ז והש"ך שם בסק"ב מפקפק מאין מקור דין זה ונלפענ"ד להוכיח זה מדברי הרמב"ם הנ"ל שכ' דאליבא דר"י מדינא מהני הקדישו של מזיק משום דהקדש מפקיע מידי שיעבוד וכמ"ש בכונתו הה"מ ז"ל ולכאורה קשה האיך יפרנס הברייתא הנ"ל אליבא דר"י דהרי כ' הה"מ בפי"ח מה' מלוה הלכה ה' דהא דעשה עבדו אפותיקי בע"ח גובה הימנו אם הוא אפותיקי סתם אינו גובה רק כשאין לו שאר נכסים ובאפותיקי מפורש אפי' אית לי' שאר נכסים גובה הימנו ע"ש וא"כ כיון דקאמר ברישא מכרו מכור לרידיא וקשה פירכת הש"ס ש"מ לוה ומכר מטלטלין כו' וע"כ צריך לשנויי שא"ה דכמאן דעשאו אפותיקי דמי וא"כ אי נימא דבאפותיקי מפורש א"י לסלוקי בזוזי ע"כ מדאמר ר' ישמעאל דמצי לסלוקי בזוזי שוי' לההיא שור האפותיקי סתם וא"כ באפותיקי סתם הא כ' הה"מ הנ"ל דאינו גובה רק כשאין לו שאר נכסים וא"כ כיון דמיירי באין לו שאר נכסים האיך קא' הקדישו מוקדש משום דמפקיע מידי שיעבוד הרי באין לו נכסים אחרים אין ההקדש מפקיע מי"ש כנ"ל אעכצ"ל דאפי' באפותיקי מפורש ג"כ יכול לסלוקי לי' בזוזי וא"כ שפיר הוי' ההיא שור אפותיקי מפורש ונוכל שפיר לאוקמי הבריית' באית לי' שאר נכסי: והנה רש"י ז"ל פי' שם בהא דקאר"י יושם השור בב"ד וז"ל ויתן לו מזיק מעות דמי השור שהוא חצי נזקו ובשוה מנה שנגח לשוה מאתים ואין הנבילה שוה כלום קמיירי עכ"ל ולכאורה צריכנא להבין מנ"ל לרש"י ז"ל לפרש דפלוגתא דר"י ור"ע מיירי בענין ששור המזיק אינו שוה רק כחצי נזק ולא יותר ובאמת באס"ז הובא חולקים ע"ד בזה ונלפענ"ד שהוכרח רש"י ז"ל לפרש כן דהנה לכאורה קשה על הא דאמרינן הקדישו ניזק א"ב האיך מהני ההקדש לר"ע דילמא מודה ומיפטר והוי דשלב"ל כדא' ר"פ המפקיד דאפי' ר"מ מודה בכה"ג דל"ה עבידי דאתי וע' בתוס' כתובות מ"ב ע"א ד"ה ר"ש ובר"ן פ' אלו נערות ובמ"ל פכ"ג מה' אישות וא"כ האיך חל ההקדש הא הוי דשלב"ל אמנם י"ל עפי"ד התוס' קידושין ס"ג דקדושת הגוף חייל על דשלב"ל ע' בפנ"י ובמקנה שם ובקצוה"ח סי' קי"ז ולפי"ז איכא למימר דבהקדישו ניזק קדושת הגוף איכא בינייהו (ויתיישב נמי קושי' האס"ז הנ"ל שהקשה האיך מצי חייל ההקדש לר"ע הא הוי דבר שא"ב ולדברינו ניחא עפי"ד הריב"ש בתשו' סי' שנ"ט דקדוה"ג חייל על דבר שא"ב וכיון דמיירי שהקדישו ניזק קדוה"ג שפיר חייל) ולפי"ז התינח אי מיירי בשוה מנה שנגח לשוה מאתיים דאין השור שוה אלא כחצי נזקו דכל השור שייך לניזק שפיר מצינו למימר שהקדישו קדוה"ג משא"כ היכי ששוה יותר מחצי נזק א"כ לא נקנה להניזק רק כפי חלקו והויין הניזק והמזיק שותפין בהשור א"כ לא מצי מקדיש לי' רק קדושת דמים וע' בקידושין ז' דאפי' בחזר ולקח חצי' והקדישה קדושה ואינה קריבה א"כ תהדר קושיא לדוכתה הא אינו חל על דשלב"ל וע"כ שפיר פירש"י דמיירי שאין השור שוה רק כחצי נזק ולא יותר ושפיר מצי מקדיש לי' קדוה"ג: ומענין לענין באותו ענין נבא לבאר דברי רש"י ז"ל בב"ק ל"ה ע"ב במשנה אחד גדול וא' קטן הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק א' תם וא' מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר לא כי אלא תם הזיק הממע"ה ופירש"י וז"ל קטן הזיק ודמי הקטן תקח ומותר ח"נ תפסיד ותמה התויו"ט דהא לר"ע דאמר יוחלט השור לא מצי לסלוקי לי' בזוזי וא"כ היל"ל והקטן תקח.
ונלפענ"ד ליישב דהנה באמת הקשו הראשונים ז"ל לרחב"א דמוקי לה בברי וברי א"כ הוי המזיק מודה במקצת וחייב שד"א (ובפשיטות י"ל עפי"מ דא' בב"מ ג' מפני מה אמרה תורה מב"מ ישבע יהי' נאמן במיגו דכופ"ה ומשני אשתמוטי הוא דקא משתמיט כו' א"כ הכא הא ל"ש הסברא דאשתמוטי כיון דע"כ מיירי בשהשוורים לפנינו דהא גדול וקטן מיירי בשניהם תמין ואי אינם לפנינו הא תם אינו משלם מעליי' וא"כ ל"ש אשתמוטי וא"כ שפיר איכא מיגו דכופ"ה) אמנם י"ל דלק"מ עפי"מ דקיי"ל בשבועות מ"ב ע"ב במשנה דאין נשבעין אלא על דבר שבמדה שבמשקל ושבמנין ואם אמר בית מלא מסרתי לך ואיהו משיב לו מה שהנחת אתה נוטל פטור וע' בש"ך סי' ע"ב סק"נ והעולה מדבריו דבאמר מה שהנחת אתה נוטל דנכלל בהודאתו שכל מה שבבית הוא שלו ואם יהי' שם מאה פרוטות ויותר הכל שלו ע"י הודאתו ונמצא בשעה שהודה ל"ה דבר שבמדה וכבר יצאה הודאתו בפטור ע"ש ולפי"ז ה"נ כשמודה המזיק שקטן הזיק מודה לי' שכל השור הקטן הוא שלו כמה שיהי' שוה כיון דעכ"פ אינו שוה חצי נזק של הניזק דאל"ה מאי נ"מ לי' להמזיק אי הגדול הזיק או הקטן הזיק כיון דשניהם תמין ותם אינו משתלם אלא מגופו אמנם לפמ"ש התוס' בשבועות מ"ג ע"א ד"ה אלא אמר רבא דסגי אם מזכיר מדה בהודאתו אף שאינו ידוע שויו ע"ש בתי' הב' וא"כ ה"נ אם מזכיר בהודאתו שהשור הקטן הזיק א"כ אף שא"י שויו הוי שפיר דבר שבמדה והדק"ל דליחייב שבועה מטעם מודה במקצת אמנם ז"א דזהו דוקא לר"ע דאמר יוחלט השור וא"י לסלקו בזוזי א"כ כי מודה שהקטן הזיק הוי שפיר דבר שבמדה משא"כ לר"י דאמר בע"ח הוא ומצי לסלוקי לי' בזוזי א"כ בהודאתו שהשור הקטן הזיק לא הוי דבר שבמדה כיון דאין לו עליו רק מעות ולא ידענו כמה הוא שויו של השור ולפי"ז ע"כ נימא דההוא אתיא כר"י דאמר בע"ח הוא וזוזי הוא דמסיק בי' א"כ ל"ה מב"מ ושפיר פירש"י ז"ל ודמי הקטן תקח כיון דלר"י יכול לסלקו בזוזי.
ועפי"ז יתיישב נמי פירש"י לקמן בשמעתין דקא' אימא סיפא הי' א' גדולוא' קטן ניזק אומר גדול הזיק ומזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק א' תם וא' מועד ניזק אומר מועד הזיק ומזיק אומר לא כי אלא תם הזיק הממע"ה הא לא מייתי ראי' שקיל כדאמר מזיק נימא תהוי תיובתא דרב"נ דאמר טענו חטין והודה לו בשעורין פטור ופירש"י וז"ל שקיל כדאמר מזיק וגובה מן התם ואע"ג דקא' ניזק ברי לי שזה לא הזיקני ע"כ והוא תמוה דאמאי פירש דהפירכא הוא מן תם ומועד ולא מן קטן וגדול דקתני ברישא ולהאמור נכון דמההוא בבא דקטן וגדול ליכא קושיא דע"כ מוקמינן לה כר"י דאמר דמצי לסלוקי לי' בזוזי ובכה"ג שיכול לסלקו בזוזי הלא מבואר בש"ך סי' פ"ח ס"ק כ"ז דל"ה טענו חטין והודה לו בשעורין דהוי הודאה ממין הטענה ע"ש וא"כ לא הי' יכול למיפרך כלל על רב"נ משא"כ מבבא דתם ומועד פריך שפיר כיון דההיא בבא מיירי בענין שהניזק טוען שמועד הזיק ותובעו נ"ש ואיהו מודה לי' שהתם הזיק ומיירי גם בכה"ג ששור המזיק שוה יותר מח"נ אבל מ"מ אינו משתלם רק פלגא נזקא א"כ ע"כ גם לר"ע צריך לישום השור בב"ד דלא נוכל למימר בי' יוחלט השור כיון ששוה יותר מח"נ א"כ בהודאתו ששור התם הזיק אינו ידוע כמה עולה חלקו של מזיק בהשור וא"כ ל"ה דבר שבמדה ואתיא שפיר כר"ע ושפיר פריך דלר"ע הא הו"ל טענו חטין והודה לו בשעורין: אמנם עדיין קשה דהנה באמת הקשו הראשונים ז"ל אמאי אי לא מייתי ראי' שקיל כדאמר מזיק הרי הוי מודה בקנס ופטור כיון דקיי"ל פלגא ניזקא קנסא ותי' הש"ך בסי' פ"ח דמיירי כגון שהניזק אומר גדול הזיק והעמדתיך בדין ונתחייבת עפ"י עדים והמזיק אומר קטן הזיק ועליו נתחייבתי בדין ומיהו השתא ליכא עדים אלא דמ"מ חייב כיון שעמד בדין ע"ש וא"כ כיון דע"כ מיירי שכבר עמד בדין א"כ מסתמא הב"ד שמו לו כמה עולה תשלומי נזקו וא"כ תו הו"ל דבר שבמדה והדרק"ל ליחייב המזיק שבועת מודה במקצת.
אולם הדבר נכון דהנה העיר הפנ"י ז"ל בר"פ שור שנגח את הפרה דהיכי משכחת שבועה במודה במקצת דנזקין הרי קיי"ל דשטר הוי הילך וקיי"ל מלוה הכתובה בתורה ככתיבה בשטר דמיא אך י"ל דל"ק עפי"ד התוס' ב"ב קכ"ח ע"ב דהא דשטר הוי הילך היינו רק בשטר דגובה בו ממשעבדי ע"ש וא"כ בנזקין נהי דהוי ככתיבה בשטר לגבות מן היורשין אבל אינו גובה מן הלקוחות א"כ תו ל"ה הילך אמנם התינח כשלא עמד בדין משא"כ כשעמד בדין הלא קיי"ל עמד בדין קלא אית לי' וגובה ממשעבדי כמבואר בב"ק ק"ה וב"מ ט"ו וא"כ הדר הו"ל הילך וא"כ מתורץ קושיא הנ"ל בכח ממ"נ דבשלא עמד בדין הא ל"ה דבר שבמדה כנ"ל ואי עמד בדין הא הו"ל הילך ופטור ג"כ משבועה.
עוי"ל בישוב הקושיא הנ"ל דהנה באמת על הך בבא דקטן וגדול איכא למימר דאין כאן קושיא כל עיקר עפימ"ש הראשונים דבקנס ליכא שבועת מודה במקצת כיון דעיקר השבועה הוא כי היכי דלודי ובקנס הא אי מודה מיפטר אמנם עיקר הקושיא הוא מבבא דתם ומועד דאי יודה שהמועד הזיק הא יתחייב לשלם נ"ש ושפיר הקשו דהו"ל המתיק מב"מ ויתחייב שד"א ונראה דהנה באמת הקשה בשיטה מקובצת בב"מ ג' אמאי לא יהי' מהימן מובמ"ק בלא שבועה במיגו דא"ב אמר על אותם החמשים שמודה הילך דאז הי' פטור ותי' דהרי הטעם דהילך פטור משום דהחמשים זוז שמודה כמאן דנקיט להו מלוה בידי' דמי ואידך הא כפר בכולה וא"כ הדר איכא חזקה דאין אדם מעיז לכפור הכל ע"ש וכסברא זו מבואר ג"כ בתוס' שם.
וא"כ לפי"ז יתיישב שפיר דהכא אפי' אי מיירי בגוונא דלית לי' להמזיק מיגו דכופ"ה כגון דאיכא עדים על הרדיפה ע' ברא"ש מ"מ הא אית לי' מיגו דהילך ואי דהוי מיגו דהעזה ז"א דהא כ' הסמ"ע בח"מ סי' ק"ח דממעיז ללא שכיח אמרינן מיגו ובתומים שם מבואר דה"ה איפכא בטענה דלא שכיח אמרינן מיגו דהעזה וא"כ לפי"ז הא השתא קיימינן למ"ד פלגא ניזקא קנסא דהרי עי"ז מוקמינן בשעמד בדין וא"כ הא מבואר בב"ק ט"ו הטעם דמ"ד פלגא נזקא קנסא משום דס"ל סתם שוורים בחזקת שימור קיימי והיינו דלא שכיחי שיגחו שוורים זא"ז ומועד כבר יצא מחזקת שימור א"כ לפי"ז כשטוען המזיק שהתם הזיק הוי טענה דלא שכיחא ושפיר י"ל דפטור משבועת מב"מ משום מיגו דהילך ואי דהוי מגו דהעזה ז"א דהא מלא שכיח למעיז אמרינן מיגו כנ"ל: ובאופן אחר נלפענ"ד לתרץ דברי רש"י ז"ל הנ"ל שפי' דהפירכא הוא מבבא דתם ומועד ולא מבבא דקטן וגדול עפי"מ שלכאורה יש להקשות על הא דקא' לימא תיהוי תיובתא דרב"נ דאמר טענו חטין והודה לו בשעורין פטור הרי לפירש"י ותוס' הטעם משום דמחל לו השעורין וא"כ הא בכתובות כ"ט הביאו התוס' בשם הירושלמי דקנס דמפותה א"י למחול משום דאינו מתחייב עד שעת העמדה בדין והוי דבר שלבל"ע וע' בכתובות מ"ב ע"א בתוס' ד"ה ר"ש שכ' דלהכי ל"מ ג"כ יחוד כלי בקנס דהוי דשלב"ל וא"כ ה"נ הלא פלגא נזקא קנסא ואיך נוכל לפוטרו מטעם מחילה.
אמנם לפי"מ שהבאתי בשם הש"ך דהכא ע"כ מיירי בשכבר עמד בדין דאל"ה הוי מודה בקנס וא"כ ל"ה דשלב"ל אמנם התינח בההוא בבא דתם ומועד משא"כ מבבא דקטן וגדול ליכא קושיא דנוכל לומר דלא מיירי בשכבר עמד בדין וא"כ ל"מ מחילה מטעם דהוי דשלב"ל ואי דא"כ קשה הרי הוי מודה בקנס ז"א דאיכא לאוקמי בדאיכא עדים שראו א' מהן שהזיק ולא ידעי הי מינייהו הקטן או הגדול ואי דא"כ בעי שבועה מדר"ח קמייתא אפי' לפי"מ דמוקי כשמזיק אומר שמא מ"מ לפי"ד העדים עכ"פ חייב על נזק הקטן והוא תובעו בעד נזק הגדול וא"כ בעי שבועה ז"א דהא גם אי הי' מודה על העודף שמגדול על הקטן ג"כ הי' פטור מטעם מודה בקנס דע"ז ליכא עדים ובכה"ג גם בהודאת עצמו לא הי' מחויב שבועה דעיקר שבועה הוא כי היכי דלודי והכא אי הי' מודה הי' פטור ע' בתוס' ר"פ שור שנגח את הפרה משא"כ מבבא דתם ומועד פריך שפיר דע"כ מוקמינן בשעמד בדין דאי בדאיכא עדים ליבעי שבועה מדר"ח קמייתא אפי' אי המזיק אומר שמא דהא אי הי' מודה שמועד הזיק שפיר הי' חייב לשלם דתשלומי מועד ל"ה קנסא א"כ גם השתא ליבעי שבועה מדר"ח קמייתא וע"כ מיירי בשעמד בדין ומותיב שפיר תיובתא על רב"נ דאמר טענו חטין והודה לו בשעורין פטור.
ועוד צריך לשקול הדברים האלה בפלס מאזני הבחינה: והנה הקשו המפורשים מ"פ לימא תיהוי תיובתא דרב"נ דאמר טענו חטין והודה לו בשעורין פטור דילמא אתיא כר"י דאמר בע"ח הוא ומצי לסלוקי לי' בזוזי א"כ אין מחולקין אלא במעות ול"ה טענו חטין והודה בשעורין ולפענ"ד נכון בפשיטות דבאמת לפמ"ש התוס' בכ"ד דבברי וברי ומוחזק מודה סומכוס דהממע"ה וא"כ הלא כ' התוס' בר"פ שור שנגח את הפרה דלר"י דאמר דיכול לסלוקי בזוזי הוי לעולם מוחזק אפי' בעומדת באגם וא"כ האיך קא' רחב"א דמתניתין דלא כסומכוס דילמא אתיא כר"י וגם סומכוס מודה אע"כ דפשיטא לי' לרחב"א דמתניתין לא אתיא כר"י וע"ז אתקיף ר"ב תיובתא על רב"נ דלר"ע הוי טענו חטין והודה לו בשעורין ואזדא ממילא לפ"ז קושי' התוס' שהקשו דילמא אתי' כר"ג דמחייב בטענו חטין והודה לו בשעורין ולהאמור ניחא דע"כ לדברי רחב"א לא אתיא מתניתין כר"ג דאיהו מחייב שד"א בטענו חטין והודה לו בשעורין דל"ב ממין הטענה וא"כ הא כ' התוס' בב"מ ק' דהיכא דאיכא ש"ד מודה סומכוס דל"א חולקין וא"כ למה קא' רחב"א דלא אתיא מתניתין כסומכוס דעיקר פירכת ר"פ אינו אלא לדברי רחב"א כנ"ל: אמנם ראיתי במפורשים שתי' לקושיא הנ"ל דגם לר"י אזלא הפירכא דר"פ על רב"נ עפי"ד הרשב"א בב"מ בסוגיא דשאלה ושכורה דבקנס לא אזלינן בתר שעת התביעה דהא אי מודה מיפטר רק בתר מעיקרא וא"כ אי אזלינן בתר מעיקרא היינו שעת הנגיחה דהוי חטין ושעורין דרק השתא בשעת התביעה מחולקים בדמים אבל מעיקרא הי' עבור נגיחת גדול או קטן [ולפמש"ל בשם הש"ך אא"ל דהקושיא יהי' אליבא דר"י] ולפי"ז דהקושיא קאי גם לר"י יתיישב לי מה דהוי קשיא לי לכאורה דהנה בטעמא דטענו חטין והודה לו בשעורין דפטור איכא ב' טעמים אי משום דמחל לו או מטעם הודאה ולכאורה קשה הרי מבואר ברמב"ן במלחמות בהסבר טעמא דהודאה הלא הנתבע מודה ג"כ ואמאי אזלינן בתר הודאת התובע וכ' דכיון דב' הודאות סותרות זא"ז והוא מוחזק לכך פטור ולפי"ז מ"פ הכא לימא תיהוי תיובתא דרב"נ כו' הלא מתניתין ע"כ לרחב"א מיירי בענין דל"ה מוחזק דאל"ה למה אתיא מתניתין דלא כסומכוס הלא בברי וברי ומוחזק גם סומכוס מודה כד' התוס' הנ"ל וא"כ ליכא טעמא דהודאה ולא נשאר רק טעמא דמחילה וקשה לפי"ד המהרי"ק הובא בח"מ סי' רמ"א דבדבר שהוא בעין ל"ש מחילה ולפי"ז ה"נ בתובעו גדול האיך נימא דמחל לו לו את הקטן הרי בדבר שהוא בעין ל"ש מחילה אמנם לפי"ד המפורשים הנ"ל דהפירכא מצי קאי לר"י יתיישב שפיר עפי"מ דאמרינן לעיל ל"ג דלר"י אין לו לניזק בגוף השור כלל עד שעת העמדה בדין ומהני מכירתו לרידיא ע' בש"מ שם ולפי"ז הא דכ' המהרי"ק דל"מ מחילה בדבר שהוא בעין היינו בדבר שכבר הוא שלו ומסרו לפקדון ל"מ בי' מחילה אבל הא מכל מקום מצי לסלק א"ע מלזכות בדבר שהוא בעין וא"כ ה"נ שפיר פריך לר"י דעד שעת העמדה בדין לא זכה הניזק בגוף השור הי"ל להמזיק לפטור משום דסילק א"ע מזכייתו בגוף השור וסילוק מועיל גם בדבר שהוא בעין.
ובדרך אגב אודיעך מה שאמרתי בישוב קושי' הפנ"י בגיטין מ"ח ע"ב בהא דקא' התם ולר' ישמעאל אכל שמנה משלם שמנה אכל כחושה משלם שמנה אראב"א הב"ע כגון שאכלה ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמנה אכל דמשלם לי' ממיטב אמר רבא אלו ידעינן דכחושה אכל משלם כחושה השתא דלא ידעינן משלם שמנה הממע"ה והקשה הפנ"י ז"ל מאי מקשה בפשיטות השתא דלא ידעינן הממע"ה דילמא איירי במזיק אומר שמא וניזק אומר ברי וא"כ המזיק הו"ל כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שיודע בודאי שהזיק ונתחייב וא"י כמה הזיק דקיי"ל דבכה"ג מיקרי מחויב שבועה וא"י לישבע משלם וא"כ דילמא בהכי איירי קרא והנה האריך שם וכ' דבדליכא סהדי ליכא לאוקמא הקרא ומטעם שבועת מב"מ דבאמת פריך הש"ס מפני מה א"ת מודה מקצת הטענה ישבע ולא מהימנינן לי' במיגו דא"ב כפר הכל ומשני דאין אדם מעיז ומסקינן פ' הגוזל דף ק"ז דה"ד במלוה אבל בפקדון מעיז ופירש"י ז"ל משום דאין לו שום טובה מזה ויכול להעיז נגדו ומדלא העיז לכפור בכל קושטא קאמר והתוס' כ' דל"ש לומר א"א מעיז אלא כשהטענה שכופר הוא בהעזה שהלה מכיר בשקרו משא"כ בפקדון במיגו דנאנסה ליכא העזה ולפי"ז א"ש דבנזקין כיון שלא עשה לו הניזק שום טובה וגם אינו מכיר בשקרו אם יאמר שלא הזיקה בהמתו כלל שמזיק לא הי' שם א"כ שפיר יכול להעיז ומדלא העיז ודאי קושטא קאמר ותו ל"ש שבועה דמב"מ גבי' וע"כ דנוקמא בדאיכא סהדי שהזיקה בהמתו ואינן יודעין אם כחושה אכל או שמנה אכל דהו"ל כאומר מנה לי בידך והעדים מעידים שחייב חמשים דמחויב שבועה מדר' חייא קמייתא והו"ל משואיל"מ כשאומר איני יודע ומיגו נמי ליכא דהא איכאסהדי אמנם אי נימא דמיירי בדאיכא סהדי א"כ הו"ל שעבוד קרקעות הו"ל מלוה הכתובה בתורה ושעבודא דאוריי' והא אין נשבעין על כפירת שע"ק וא"כ ליכא למימר משואיל"מ עכ"ד אמנם עדיין קשה להקדמונים שהובאו באס"ז ב"מ ט"ו ע"א גבי הא דמוקי שם כשעמד בדין על הקרן ולא על הפירות דהיכי דאינו טורף ממשעבדי רק לאחר שעמד בדין שפסקו לו הב"ד א"כ בשעה שכופר ל"ה שע"ק ולכך איכא שבועת מב"מ כיון דבשעה שטוען וכופר ליכא שע"ק וא"כ הדרק"ל לוקמא בדאיכא סהדי שראו שאכל ערוגה בין הערוגות ולא ידעו אם כחושה אכל או שמנה אכל דליכא מגו וחייב שבועה מדר"ח קמייתא וא"י לישבע ולכך משלם שמנה והרגיש בזה בס' טיב גיטין (וביותר יש להקשות לפמ"ש הה"מ פט"ז מה' אשות בדעת הרמב"ם דכל שיש שעבוד מטלטלין ג"כ שוב ל"ה שע"ק וע' באב"מ סי' ק' א"כ הא בנזקין מדינא גובה ממטלטלין רק כשרוצה המזיק לשלם מקרקע מחולקין הסמ"ע והש"ך בסי' תי"ט אי כופין לניזק ליטול מקרקע וא"כ בודאי ל"ה שע"ק) ונלפענ"ד לתרץ עפי"ד הט"ז בח"מ סי' ל' שכ' דבעדות מיוחדת ל"ש דינא דר"ח קמייתא לחייבו שבועה משום דהא דהעדאת עדים מחייב שבועה ילפינן בק"ו מפיו וע"א ומה פד שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבים קנס אינו דין שמחייבין שבועה ועדות מיוחדת הא ל"מ בקנס כמו דלא מהני בא' אומר נסתרה שחרית וא' אומר נסתרה ערבית כו' ע"ש ולפי"ז נשמע מדברי הט"ז אלו דהעדאת עדים אינו מחייב שבועה מדר"ח קמייתא רק היכי שעפ"י עדות הלז נוכל לחייב קנס אבל כשאין עדות הלז מועיל לקנס אינו מועיל ג"כ לחייב שבועה ולפי"ז הרי קיי"ל בסנהדרין מ"א ע"ב דבחקירות אפי' אמר א' מהם איני יודע עדותן בטלה משום דהוי עדות שא"א יכול להזימה ע' בש"ך סי' ל"ג וא"כ כאן שאין יודעין אם אכל ערוגה כחושה או שמנה הא זהו הו"ל בכלל חקירות כמו חבית יין או חבית שמן ע' סנהדרין ל"א ורמב"ם פ"ג מה' עדות וא"כ כשהעדים אומרים שא"י אם שמנה אכל או כחושה אכל הו"ל כמו שאומרים א"י בחקירות וא"כ נהי דנימא כמ"ש האחרונים דבממון ל"ב כלל עדות שאילה"ז אפי' מה"ת אמנם הא כ' הטו"ז הנ"ל דבעדים דלא מהני לגבי קנס אינו מועיל ג"כ לחייב שבועה מדר"ח קמייתא וא"כ כיון דעידי קנס הא קיי"ל דבעו דרישה וחקירה א"כ בעי' עדות שאילה"ז והכא שאומרים שא"י אם כחושה או שמנה הוי א"י בחקירות וא"כ לא הי' מהני לגבי קנס ממילא ליכא נמי לחייב שבועה מדר"ח קמייתא ע"י עדות זה וא"כ ל"ה משואי"ל ושפיר פריך הגמ' נימא הממע"ה ומיושב קושי' הפנ"י ע"נ.
הארכתי מעט להשלים חפצך ותשוקתך העזה להקשיב לקח מפי וה' יאר פניו אתך סלה לתתך לשם ולתהלה ותתברך בשנה טובה ומבורכה מאלקי המערכת כנפשך ונפש גיסך דור"ש באהבה כה"י סי' צו בעזה"י יום ג' י"ד אלול תרמ"ב לפ"ק סטריא. הנוטה כדוק שמים יחוק בספר לחיים את כבוד הנגידים עיני העדה היראי' וחרדים על דבר ה' שבק"ק בארדיזען יצ"ו ובראשם כבוד הרב החריף ובקי כו' כש"מ נפתלי הירץ הכהן נ"י אבד"ק דשם: מכתבכם הגיעני והנני להפיק רצונכם להחיש תשובתי אליכם ידן השאלה שהצעתם לפני בדבר המנהג שבעירכם מעת הוסדה שהנפטרים ב"מ אינן נקברים בטליתים ואין אתכם יודע מקורו ושורשו מאיזה סיבה נקבע המנהג הלז אם עפ"י ב"ד או מנהג בטעות הוא ועתה באה הפקידה מאת הממשלה יר"ה בכל ערי מלכותה שכל בית החיים הקרובה לעיר תסגר ויעשו חדשה הרחק מהעיר ונסגרה גם הביה"ח שבק' ויעשו ביה"ח חדשה עפ"י בחירת פקידי העיר ברשיון הממשלה ויש את נפשכם לחדש מנהג בק' לקבור בטליתים רק להסיר הציצית כאשר המנהג נפוץ בכל תפוצות ישראל ונפשכם לשאול הגיעה אם אריך למיעבד הכי או לא עכ"ש: הנה בתשו' מהרשד"ם חיו"ד סי' ק"כ וקכ"ט מבואר שם דאף דמנהג שאדם נוהג מעצמו הוי כמו נדר ויש לו היתר בפתח וחרטה מ"מ אם צבור נהגו באיזה מנהג מסיבת אבותיהם קדושים שנהגו כך ודאי אין לבניהם ולדור הבא אחריהם תקנה וה"ר מפסחים נ' ע"ב בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצדון במעלי שבתא אתו בנייהו קמי' דר"י א"ל אבהתן אפשר להו אנן לא אפשר לן מאי א"ל כבר קיבלו אבותיכם עליהן שנא' שמע בני מוסר אביך וגו' ואם הי' אפשר בהתרה למה לא התירה להם א"ו דבזה ל"מ התרה ע"ש והנה באמת מצינו בקהל שקיבלו עליהם איזה דבר סתמא שהקבלה חלה גם על זרעם אחריהם אפי' לא התנו שתחול גם על הדורות שאחריהם וכנראה מדברי הש"ס ב"ב קכ"א ע"א אלא ט"ו באב מאי היא כו' רבב"ח אר"י יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל דכתיב ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן יתן לבנימן לאשה מאי דרוש ממנו ולא מבנינו הרי דרק לפי שמלשון קבלת שבועתם מתמעט בניהם הא אי לא"ה הי' חל על זרעם בסתמא וביל מכ"ד וה"ה מנהג שנהגו האבות לסייג ולגדר מאיזה סיבה הבנים גרירי בתרייהו דהרי כקבלה בעירו בסתמא.
אולם בהא שכ' המהרשד"ם דאין להבנים התרה בפתח וסרמה מבואר היפוך דבריו בב"י יו"ד סי' רי"ד שכ' בפירוש דכמו שלהאבות הי' מועיל פתח וחרטה כן גם הבנים לא גריעי מהם ובאמת שמדברי הש"ס הנ"ל לאו ראי' היא כ"כ חדא דהרי דעת הרמב"ם ורש"י ז"ל בנדרים ס"ד ע"ב דעניות הוי נולד והא דקא' שם כי מתו כל האנשים שירדו מנכסיהם פי' שמתו כבר בשעת הנדר ולאו נולד הוא וא"כ לשי' זו בודאי אין ראיה מהתם כיון דבני ביישן אמרו קמי' דר"י אנן לא אפשר לן ופירש"י משום שאבותיהם הי' עשירים והי' אפשר להם להמנע מן השוק והם שהתחילו להחזיק במנהג אבותיהם ע"כ שהי' ג"כ עשירים ועתה נתרוששו וא"כ אי עניות הוי נולד הא קיי"ל דאין פותחין בנולד אלא אפ' לשי' הר"ן והרא"ש ז"ל בנדרים שם שהעניות מצו' ול"ה נולד ושכן איתא בירושלמי שם.
מכל מקום זהו דוקא ביחידים אבל בני ביישן שם הוי צבור שלם דביישן לאו שם אדם הוא אלא שם מקום והוא בית שאן ע' פר"ח ס' תצ"ו א"כ כיון דהוי צבור שלם וגמירי דצבור לא מיעט ועכ"פ מילתא דלא שכיח הוא א"כ הוי נולד ואין פותחין בנולד ובלא"ה אפשר לומר שהם ה' באין לר"י לשאול אם הם מותרין ממילא בלא פתח וחרטה וע"ז השיב להם כבר קיבלו עליהם אבותיכם אבל ע"י פתח וחרטה אפשר דיש להתיר להם רק שר"י לא רצה להזדקק לזה או אפשר לומר דכ"י הי' דר אז בבית שאן והא מבואר ביו"ד ס' רכ"ח דאין נשאלין לחכם מבני אותה העיר דהוי כמיפר נדרי עצמו והכי מבואר בירושלמי שם דמביא ששאלו לרבי מהו לפרוש בים הגדול וקא שם ואין אדם נשאל על נדרו ומשני דרבי תלמידי' דר"י דאמר אסור לפרוש בים הגדול ומשמע דרק לפי שאין מתירין נדר של איסור אבל כבנ"ד שהוא להיפוך שהקהל נהגו קולא לקבור בלי טליתים שפיר מהני הפרה [ויש להוכיח קצת זה ג"כ מש"ס סנהדרין מ"ו ע"ב אר"י משום רשב"י רמז לקבורה מה"ת מנין כו' ונימא מדאיקבור צדיקי מנהגא בעלמא ואכתי נימא דכבר קבילו אבותינו המנהג הזה וח' ג"כ על הדורות שאחריהם מתורת נדר א"כ הוי חיוב וע"כ משום דאי מטעם זה הא הי' מועיל התרה] ובפרט שלפי מכתב כבודם אינו ידוע שרשו ומוצאו של המנהג הלז ואולי הוא מפאת שאירע במקרה שא' נקבר בלי טלית מחמת איזה סיבה ואזלי וגררי אבתרי' לפי שלא הי' בני תורה או שהי' סבורין שאסור לקבור בטלית משום השחתת הטלית והלא אפי' בדברים המתירין ואחרים נהגו בהן איסור מבואר בתוס' פסחים נ"א ע"א ובעירובין ק"א ע"ב דרשאין להתיר בפניהם ע"ש ובנ"ד אף בלי התרה ג"כ יכולין לבטלו: והנה אם כי מבואר בתשו' א"ז מהר"ם פדואה סי' ע"ח דאין אנו רשאין להשען אל בינתינו לבטל מנהג קדום וצריך לבקש בכל עוז למצוא סמך ליישבו ושכן עשו כל קדמונינו כאשר מצאו מנהג של תמהון ע"ש וארז"ל בירושלמי הובא בתוס' ע"ז נ"ט ע"א אם הלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג.
אמנם זהו דוקא בהלכה שאינה ברורה שהיא רפיי' בידינו אבל בהלכה שנתבררה כגון בנידן שאלתינו דהלא המחבר פוסק ביו"ד סי' שנ"א דאין קוברין את המת אלא בטלית שיש בו ציצית ובתוס' ב"ב ע"ד ע"א הובא בשם המדרש למה נסמכה פרשת מקושש לפ' ציצית לומר לך שהמתים חייבין בציצית וכן אליבא דשמואל דאמר מצות אין בטילות לע"ל צריך שיהא לו ציצית דעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן ואם יתירו לו הציצית במותו נמצא שלעתיד יעמוד בלא ציצית ע"ש ורק דאנן קיי"ל בהא כר"י בנדה ס"א דמצות בטילות לע"ל ולכך כ' התוס' שמשימין בו ציצית ומסלקין אותן מיד או פוסלין אותן להודיע שקיים מצות ציצית וכ"פ ברמ"א שם אבל עכ"פ קוברין אותו בטלית וא"כ היכי דידוע ההלכה שהיא היפוך המנהג בודאי מורינין לבטל המנהג כדא' בר"פ ט"ו ע"ב במקום איסורא כי נהגו שבקינן להו בתמי' והכי אמרינן בתענית כ"ו ע"ב מ"ד נהגו העם אורויי לא מורינן ואי עביד עביד ולא מהדרינן לי' וע' בתוס' עירובין ע"ב ע"א ד"ה נהגו העם כר"מ ע"ש ובפרט במנהג שנוהגין בעירכם שאינו ידוע מוצאו ומובאו אולי מנהג הדיוטים הוא והלא אפי' גבי דיני ממונות מצינו בתוס' ריש ב"ב ב' ע"א ד"ה בגויל דיש כמה מנהגים שהם מנהגי הדיוטים ואין לסמוך עליהם אפי' היכי דקתני הכל כמנהג המדינה הרי דאפי' בד"מ דבהו אזלינן יותר בתר מנהגא כמ"ש הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תע"ב הטעם דאי מצרכת להו למיזל בתר דין תורה בכל דבר לעולם תהא מריבה ביניהם ומש"ה מעיקרא מתלי אהדדי וגמרי ומקני למיזל בתר מנהגא ע"ש ואפ"ה אין סומכין על מנהגי הדיוטים בפרט בדבר שיש חשש ביטול מצות כנ"ל וע' בתשו' הרא"ש כלל נ"ה סי' י' שכ' וז"ל כל המנהגים שאמרו חכמים שיש לילך אחר המנהג זהו מנהג שנהגו לעשות סייג והרחקה כגון ההוא דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ עד חצות כי' כל אלו המנהגים הם לדב"מ לעשות סייג והרחקה וארז"ל שאין לשנותן אבל אם נהגו במקומות מנהג שיש בו עבירה יש לשנות את המנהג אפי' הנהיגו גדולים את המנהג כו' ולא מיבעיא מנהג של עבירה שיש לשנות' אלא אפי' מנהג שעשו לסייג ולהרחקה ויכול לבא ממנו קלקול יש לבטל המנהג כדא' פסחים נ"א בני חוזאי נהגו כו' ע"ש וע' ברדב"ז ח"ב ס' תקכ"ז שכ' וז"ל ואם יש במנהג חשש איסור כההיא דבית שאן מתירין להם אע"פ שלא נשאט ואפ' בע"כ וכל מ"ש הוא במנהג להחמיר אבל במנהג שנהגו להקל שם הדבר מוכרע לאסור אין חכמה ואין עצה נגד ה' ומוחין בידם עד שמחזיריןאותה להלכה ואם המנהג קבוע והאיסור אינו מוכרע יעשה לעצמו להחמיר באופן שלא יהי' מחלוקת עד אשר יחזירם מעט מעט כו' ע"ש.
והנה אפי' אי נימא שהי' בזה תקנה עפ"י ב"ד מאיזה סיבה כאותה מעשה שאירע בק' קיטוב ושמעתי באומרים לי שגם שם נתיסדה תקנה לבל לקבור בטליתים עכ"ז איכא למימר שמעיקרא הי' דעת המתקנים רק על הבית החיים הישן ואולי הסיבה הלזו הי' רק בביה"ח הישן ושפיר יוכלו כעת להתיר ואף דקיי"ל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו וכ' הרמב"ם פ"ב מה' ממרים דבעינן שיהא המנין האחרון גדול בחכמה ובמנין מן הראשון מ"מ אם מתחלה לא היתה התקנה רק בביה"ח הישן שפיר יוכלו עתה להתיר דומיא דכ' התוס' בע"ז נ"ז ע"ב ד"ה לאפוקי על הא שהקשו האיך מתירין בזה"ז יי"נ בהנאה הלא כיון דגזרו על ניסוך הנכרי הו"ל דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו ותי' דל"ג אלא על המנסכים וכיון דהשתא אין מנסכים לע"ז א"צ מנין אחר להתיר ע"ש ושם ל"ה ע"א בתוס' ד"ה חדא גם הרי כ' התוס' בביצה ו' ע"א ד"ה והאידנא דל"ש הא דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו רק היכי שנאסר באיסור מוחלט אבל היכי שאסרו רק משום חששא אי עבר החשש עבר הטעם וא"צ מנין אחר להתירו וכמו דל"ש עכשיו גילוי ע"ש וא"כ יוכל להיות דגם בנ"ד בתחלה היתה התקנה משום איזה חששא והשתא ליכא האי חששא ואפי' אי היתה אז התקנה מאיזה טעם והרי מבואר במג"א סי' ט' סק"ז דאפי' היכי דל"ש עכשיו הטעם א"י להתיר רק כשהטעם ידוע אבל אם אין הטעם ידוע צריך מנין אחר שהוא גדול בחכמה ובמנין להתירו ע"ש וא"כ ה"נ בנ"ד לכאורה א"א לבטל התקנה אולם בכ"ז בנ"ד אין לחוש לזה עפי"ד התוס' בשבועות כ"ט ע"ב ד"ה כי שהקשו אותן חרמות שאנו גוזרין ע"ד הקב"ה וע"ד הקהל איך יש להן היתר דאפי' ע"ד הקהל גרידא הוי עד"ר ועוד היכי משתרי בלי חרטה ותי' דדעת הקהל כך היא שיתירו כשירצו ואפי' בלא חרטה כו' ע"ש הרי דכל תקנות הקהל מעיקרא מיתקנו על אופן זה שאם ירצו יבטלוה וא"כ בכה"ג א"צ שיהא המנין האחרון גדול בחכמה ובמנין שכן מפורש יוצא ממשנה דמע"ש פ"ה משנה ב' כרם רבעי הי' עולה לירושלים מהלך יום א' לכל צד כו' ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה ותנאי הי' הדבר שאימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהי' וכ' התוס' יו"ט שם וז"ל ולא סגי בביטול טעם האיסור ונ"ל טעמא מדמסקינן בפ"ק דביצה דכל דבר שבמנין צריך מ"א להתירו ופירש"י אפי' אירע דבר שאתה יכול להורות בו היתר ולומר אין תקנת מנין הראשון עומדת אפ"ה אסור עד שהתירוה חכמים בפירוש בקיבוץ חכמים והואיל ואין שום דבר שבמנין מתבטל מעצמו וצריך מ"א להתירו וחששו המתקנים שמא אותו המנין שיבא אחריהם לא יהי' גדולים מהם בחכמה ובמנין ותנן בפ"ק דעדיות אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ולפיכך המתקנים עצמן הטילו תנאי בדבר לחזור לכמות שהי' לכשיתבטל הטעם דהשתא המתקנים עצמם הם המבטלים התקנה בהתבטל הטעם ע"כ ולפי"ז ה"נ בתקנות הקהל שלעולם על תנאי הן עשויות שכשירצו יבטלוה וכן לכשירצו הדורות הבאים אחריהם וא"כ אח"כ כשזרעם רוצים בביטול התקנה הוי כאלו המתקנים המה המבטלים.
וביותר י"ל עפימ"ש בשו"ת ברית אברהם חאה"ע סי' מ"א דהא דדבר שבמנין צריך מ"א להתירו זהו דוקא אם מתחלה הי' רק היתר ונאסר באיסורו עומד אבל אם מתחלה הי' מצוה בדבר רק שאסרו הדבר לבטל המצוה מחמת איזה טעם או גדר וסייג כשבטל הטעם למה נבטל המצוה ע"ש שתקע מסמרות בסברא זו והה"נ בנ"ד שהיתה התקנה בביטול מצוה וכיון דתקנות הקהל נעשין מתחלה על אופן זה שכשירצו הם או זרעם יבטלוה א"כ כשעכשיו אינם רוצים והוי כבטל הטעם ממילא א"צ מ"א להתירו לפי שהוא בביטול מצוה.
עוי"ל עפימ"ש התוס' מגילה ה' ע"ב ד"ה ובקש דהיכא שאינו עוקר לגמרי ל"ש אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כו' וא"כ בנ"ד אלו הי' רוצים לעקור לגמרי התקנה להלביש טלית ולעשות לו ציצית הי' שייך לומר דצריך מ"א להתירו ובעי' שיהא גדול בחכמה ובמנין משא"כ השתא שאינם רוצים לעקור התקנה לגמרי רק שילבישו טלית ובלא ציצית ל"ה עקירת התקנה לגמרי וע' מ"ק ג' ע"ב: והנה בפר"ח סי' תצ"ו מביא בשם המהריב"ל שנסתפק בקהל א' שזה כמה שנים שנהגו קולא בדבר א' ורוצים להסכים לבטל אותו המנהג ולהחמיר בדבר אם יש לחוש להוצאת לעז על הראשונים ובפר"ח שם מסיק דל"ח ללעז הראשונים ובאמת בשו"ת מהראנר"ח ח"ב סי' י"א כ' דל"ח ללעז חכמים הקודמים אלא בדבר של אישות דאז אם נחמיר בשום ענין נמצינו מוציאין לעז על דורות הראשונים שעשו שלא כדין ונמשך מזה ס' ממזרות גם על הנולדים עכשיו ונמצא דלעז ההוא בדבר ההוה עכשיו אבל בשאר איסורים אפי' אתה מוציא לעז על דורות הראשונים שאכלו דבר איסור מאי דהוי הוי ובנ"ד יש עוד סברא לומר דאין לחוש ללעז הראשונים כיון שהוא בית החיים אחר והוי כהא דמצינו במהרי"ק שורש קע"ב לענין חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר דזהו דוקא באותה מעשה גופה שאסר האוסר אבל אם יש איזה השתנות אף שלענין הדין אין נ"מ באותה שינוי מ"מ יכול חבירו להתיר ול"ה זלזול לגבי הראשון ע"ש וכ"כ באס"ז כתובות ג' ע"ב גבי הא דפריך שם נהגו לגמרי ניעקרי' לענין אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כו' דהיכי שנשתנה הענין אין זה ביטול דבריו ע"ש והה"נ כיון דאיכא השתנות שהוא ביה"ח אחר ליכא זלזול והוצאת לעז לגבי דורות הראשונים והנה מצינו בכתובות ק"ג ע"א גבי רבי כל בי שמשי הוי אתי לבית' כו' כיון דשמע שוב לא אתא שלא להוציא לעז על הצדיקים הראשונים ופירש"י שיאמרו לא צדיקים הי' שלא הי' להם רשות לבא לביתם כמו רבי ולפי"ז הרי עיקר הטעם שקוברין בטלית משום דעתידין שיעמדו בלבושיהן וכשלא יעשו להם ציצית נראה שאין חשובין להחיות בתח"ה וא"כ אם הראשונים לא נקברו בטליתים ומתים של עכשיו יקברו בטליתים איכא חשש לעז שיאמרו שהראשונים לא הי' חשיבין שיעמדו בתח"ה ועכשיו אכשור דרי אמנם ז"א דבשלמא אי הי' עכשיו בוחרין לקבור בטליתים דוקא הצדיקים והיראים אז שפיר איכא חשש לעז לגבי הראשונים ולא הי' רשאין לעשות כן (דומיא דמצינו בש"ע יו"ד סי' שס"ג ס"ב אין מוליכין את המת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת וכ' בש"ך שם סק"ד הטעם משום כבוד המתים הקבורים באותה העיר שמבזה אותם שלא לנוח אצלם את זה הרי דקפדינן שלא יהי' בזיון לגבי המתים הראשונים) אמנם בנ"ד הא עושין תקנה על הכלל וגם הדיוטים ואינשי דלא מעלי ר"ל יקברו ג"כ בטליתים מעכשיו א"כ מהיכי תיתי לחשוד ולומר שמפאת שהראשונים לא הי' צדיקים נקברו בלי טליתים ובודאי יאמרו שמפני שנעשה ביה"ח חדשה נתחדשה התקנה לקבור הכל בטליתים והרי בברכות ח"י ע"א ד"ה למחר כ' התוס' שם דאין לומר שנטיל ציצית רק לאותם שהי' לובשים בחייהם דא"כ יהי' לועג לרש לאחרים ע"ש וא"כ הא מבואר בגמ' שם דרק בתוך ד"א של קבר שייך לועג לרש א"כ כשעושין ביה"ח חדשה ברחוק ל"ש לועג לרש לאחרים.
ועוד אפי' יהי' בזיון לגבי הראשונים מכל מקום כיון דהשתא אומרים שרוצים להקבר בטליתים ובזיון הוא להם שיעמדו בתח"ה בלי ציצית א"כ מה להם להקפיד על בזיון הראשונים בזיון דידהו עדיפא להו וכן דן בכי"ב הגאון בשו"ת תפארת צבי חיו"ד סי' ס' שאין למנוע לאלו הרוצים להקבר בקבר חדש עבור שימשך עי"ז בזיון להמתים הקודמים הקבורים בביה"ק ישן מן העכו"ם דמה להם בזה מ"מ אין רצונם להתבזות ולהקבר במקום זה ואף בחיים חיותו אבידתו שלו קודם ובזיונו דידי' עדיף לי' אף דבזיונו דידי' אינו כ"כ כבזיון שיבא עי"ז לאחרים אפ"ה לא ניחא לי' למסבל בזיון מועט עבור חבירו ול"ד להני דחשיב במ"ק כ"ז שהי' מקילין בכבוד העשירים שלא לבייש העניים דשם כיון דכולהו נהוג הכי ליכא זילותא לעשירים ע"ש לכן לפענ"ד יכולין שפיר לבטל התקנה הקודמת וליתר שאת ישאלו לחכם ע"י פתח וחרטה אך לא בב"ד שבאותה עיר ויעשו כמ"ש בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' ר"כ.
ותהיו נמלכין עוד בזה עם איזה צדיק וחסיד מפורסים שבדורנו שיסכים על ידכם בזה ואני הראיתי לכם פנים מסבירות עפ"י דינא. יבולע המות לנצח.
ובימינו יושע יהודא וירושלים. ונזכה לראות באור פני מלך חיים.
כנפש ידידכם הדור"ש מברככם בכוח"ט לראשית השנה הבע"ל: