שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סי' פח
בעזה"י יום ד' כ"א תמוז תרנ"ד לפ"ק בין המצרים מהרה יזרח אור לישרים וקרן ישראל ירום.
ובתוכם כבוד ב"ד ידידי הרב הגדול חריף ובקי בחדר"ת ערוגת הבושם כש"מ אפרים פישל הלוי איש הורוויץ נ"י אבד"ק מאריאמפאל יצ"ו. מכתבך הגיעני ואם כי הנני יושב עתה קרית חוצות הרחק מאדם העיר ואני עוסק ברפואות ושותה מי מעין הקשה למעיין ומחוסר ספרים אנכי בכ"ז למען כבודך פניתי מעט להשיב לך ואכלכל דברי בקוצר מלים.
בעסק ביש שבא לפניך שאברך אחד מק' זה איזה זמן שאשתו נקעה נפשה מעליו והוא מתנודד על כנפי התנועה וגם על לבושיו הפילה גורל לכבוש כל בגדיו תחה ידה וכבר באו דברי ריבותם בפלילים וזה מקרוב התפשרו על גירושין באופן שתתן לו האשה הבית שנכתב בטאבעלע על שמה עפ"י קאנטראקט בתוקף נימוסיהם ואבי האשה השליש לתכלית זה וועכסעל בחת"י ע"ס חמשה מאות ר"כ לבטחון שאחר נתינת הגט תחתום לו האשה הקאנטראקט וכן עשתה וחתמה הקאנטראקט ואח"כ הלכה האשה במרמה וערכה פראטעסט בהטאבעלע שאין בחתימתה כלום יען עוד לא מלאו שנותי' עפ"י נימוסי המדינה ואין לה יד למכור בנכסי' והבעל האומלל מר צורח על העושק והמרוצה הנעשה לו שהוא עני מדוכא ולרש אין כל כי אם עיניו ולבו אל הבית הזה שממנו פרי מחיתו ימצא ובא לבטל הגט אחרי שגילה דעתו בפירוש פעמים רבות בבית הרב המסדר קודם הגירושין שרק בשביל זה הוא מגרשה למען יזכה בהבית כפי הפשר וכאשר באה נפשו בשאלתו מאת הרב שתהיינה עיניו פקוחות לבל יהי' שום ערמה ותחבולה בדבר השיב לו לבל יעלה מורך בלבבו כי בודאי לא יפיל מדבר הפשר ארצה וכרוז קרא בחיל להעומדים שם לאמר דעו רבותי שאין שום דבר חוצץ בענין הגט רק בעסק הבית שצריכה האשה להעמידו בחזקתו וזולת זה אסור להוציא לעז על הגט זת"ש: הנה בכי"ב נחלקו גדולי האחרונים ז"ל בתשו' מהר"ם לובלין סי' קכ"ב בנידן הגט שכ"מ דווינא שהבטיחתו אשתו שכשיעמוד מחליו תחזור ותנשא לו ולאחר שהבריא מחליו חזרה בה האשה דעת המהר"ם שם לפסול הגט משום גילוי דעתא דאף דקיי"ל כאביי דג"ד בגיטא לאו מילתא הוא בכ"ז בצירוף אומדנא דמוכח מהני והסכים על ידו הגאון מהר"ם יפה ז"ל אולם בתשו' מ"ב סי' צ"ו חולק עליו וחילא דילי' מש"ס גיטין מ"ו: למימרא דר"י חייש לקלקולא ורבנן לא חיישי לקלקולא והא איפכא שמעינין להו דתנן המוציא את אשתו משום ש"ר לא יחזיר כו' דרבנן אדרבנן ל"ק מאן חכמים ר"מ דאמר בעינין תנאי כפול והב"ע בדלא כפלי' לתנאי' והשתא מה בכך דלא כפלי' לתנאי' סוף סוף לכשיתגלה הדבר שאינה אילונית הא נתברר שבשעת נתינת הגט טעות הי' שהרי אמר בפירוש דמשום אילונית הוא מוציאה וטעות הי' בידו א"ו אע"ג דבשעת גירושין איכא טעות כל כמה דלא כפלי' לתנאי' אמרינין דגירושין גמורין הן ע"ש.
והנה כבר האריך הפני יהושע בחידושיו שם בדברי התוס' ד"ה אי א"ל הכי דלכך כ' התוס' שם דליכא רק חשש קלקול לעז ומן הדין באמת א"י לבטל הגט היינו משום דליכא התם גילוי דעת גמור רק ג"ד קצת ומש"ה ליכא אפי' לעז רק בדכפלי' למילתא אבל היכי דאיכא ג"ד גמור מהני מדינא לבטל הגט אפי' בדלא כפלי' לתנאי' גם לר"מ והכי מבואר באמת בתוס' קידושין ו': דהיכי דאיכא ג"ד גמור מהני אפי' לא כפלי' לתנאי' וכ"כ בריטב"א בחי' גיטין שם בשם רבותיו וכ"ה בר"ן פ"ב דקידושין ע"ש ועלח"מ פ"י מה' גירושין הי"ג והרי מצינו בגיטין דף ע"ב: דאר"ה גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר אפי' לא אמר אם מתי דאמרי' אומדנא דמוכח היא דאדעתא דמיתה יהיב לה ורבה ורבא דפליגי התם ע"ג: על ר"ה קא' דהוא משום גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה הא אי לאו ההיא גזירה הוי מודו כ"ע דאם עמד חוזר משום דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי שיעמוד מחליו לא גירשה.
ובנ"ד כנראה מכותלי מכתבך האברך הזה נשאר בערום ובחוסר כל וחייו תלואים לו מנגד הבית הזה הדבר נראה בעליל שרק בשביל זה גירשה מפאת שחשב שבחתימתה תזכה לו הבית ובלעדי זה ל"ה מגרשה ובג"ד כעין זה הוי טעות בעיקר הגירושין ומעיקרא ל"ה חלות להגט כלל כענין שארז"ל בגיטין שם גבי הגבעונים ורבנן התם מי חלה שבועה עילווייהו כלל כיון דא"ל מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילה שבועה עילווייהו כלל והה"נ בנ"ד כיון דאמר הבעל שבשביל שבחתימתה תזכה לו הבית הוא מגרשה וכיון דבאמת אין חתימתה מועלת הוי מוטעה מעיקרא כהך דמצינו ב"ב קס"ח: דאטעינהו אביי להני מרוותא למיכתב להו שטר שהוא על המחק ועדיו על הנייר דפסול כדי להטעותן ע"ש דקא' מי קאמינא שטרא מעליא אל"ף בי"ת בעלמא קאמינא וכמו כן הטעתו האשה להבעל הזה בהבטחתה אליו לתת לו חתימתה על הקאנטראקט שא"ב כלום כ"א אותיות בעלמא וכיון דהוי טעות מעיקרא לא חיילי הגירושין כלל והו"ל גט מוטעה דמבואר ביבמות ק"ו דפסול: והנה אף דהוי רק תנאי שבממון והוא ענין חיצוני לא מפני חסרון בגוף האשה כמו משום אילונית או ש"ר או נדרנית או כבנדה י"ב: שאין לה וסת בכ"ז הרי במשנה שם גבי אילונית קתני גם קלקול זה שאלו ידעתי שסופו ליתן לך כתובה לא גירשתיך שהוא ג"כ דבר שבממון עתוס' שם ד"ה אומר לה וברי"ף שם.
והנה לכאורה הי' אפשר לעורר בנ"ד עפי"ד התוס' כתובות נ"ו. בהא דקאר"מ התם האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שכ"ו ה"ז מקודשת ותנאו בטל והקשו התוס' דהרי ע"כ מיירי בדכפלי' לתנאי' וא"כ אמאי מקודשת הרי התנה בפירוש שאם יהא עליו שכ"ו אינה מקודשת וכ' וז"ל ואין לומר דלכך מקודשת לפי שמקדשה ע"מ שתמחול לו והרי מחלה אלא דאין מחילתה מחילה דהא תניא בפ"ב דנזיר הרני נזיר ע"מ שאשתה יין כו' והתם ל"ש לשנויי הכי ע"ש הרי דהסברא בעצמותה לא נראה בתוס' ושפיר יש מקום לומר דאף דאין מחילתה מועלת מ"מ הוי קיום התנאי בהכי כיון שהיא מוחלת וא"כ הה"נ בנ"ד לכאורה י"ל ג"כ הכי דנהי דנימא דהי' תנאי גמור ע"מ שתחתום לו הקאנטראקט הרי היא חתמה לו הקאנטראקט ואף דל"מ חתימתה עפ"י נימוסי המדינה מ"מ הוי קיום התנאי בהכי אמנם באמת ז"א דהתם י"ל דהי' התנאי רק שלא יהי' מצדה עיכוב בדבר וכהא דארשב"ג במשנתינו גיטין ע"ה: כל עכבה שאינה הימנה ה"ז גט אבל הכא בנ"ד הרי ידוע שהבעל לא רצה להתפשר על גירושין רק באופן שתתן לו הבית ול"ה הקפידא על חתימתה דוקא ולבר מן דין הרי בנ"ד ההעכבה ממנה מפאת שעשתה פראטעסט נגד הטאבעלע.
והנה גם זה אין מקום לומר דמדלא הקפיד לחתור אחר זה אם חתימתה מועלת אמרינין דגמר לגרש בהחלט ולא ע"ד תנאי דומיא דכ' רש"י ז"ל בגיטין שם דלאחר שאמרו לא יחזיר לא מצי לקלקלה עוד דאמרינין דכיון שידע שאסור להחזירה אפי' לא תנשא לאחר ולא חש להמתין ולבדוק אחר הדברים גילה בדעתו שלא היתה חביבה עליו והה"נ מדלא הקפיד לחקור אם מהני חתימתה גמר לגרשה גם בלא"ה אמנם באמת ז"א דכל זה הוא רק התם דל"ה רק גילוי דעת קצת אבל היכי דאיכא אומדנא דמוכח כתנאי מפורש בודאי ל"א דגמר בדעתו שיתקיים הענין אף אם לא יהי' כן דומיא דכ' בתוס' בגיטין שם וברפ"ק דיבמות דאע"ג דכנסה סתם ונמצאו בה מומין בעיא גט ה"ד בשאר מומין דאיכא דמחיל אבל מום דאילונית אין אדם מוחל במום גדול כזה ולכך אפי' בסתם ל"א דמחיל והרי בהדין שכ' הה"מ פט"ו ממכירה והובא בסמ"ע סי' רל"ב דביכול להבחינו אמרינן דמחיל בכ"ז בהתנה בפירוש אפי' ביכול להבחינו חוזר וכ"כ להדיא בשו"ת רדב"ז ח"ד סי' קל"ו וע' בספר יהושע בפו"כ סי' תל"ב שכ' דבמכר לו בפירוש בלא מום ל"ש יכול להבחינו משום דיכול לומר דעלך סמכתי ועל הימנותך ולהכי לא בחנתי ע"ש ושעפי"ז כתבתי במק"א לתרץ מה שהקשה בתשו' מהרשד"ם חח"מ סי' שפ"ה על הסברא דיכול להבחינו מהא דא' בב"מ מ"ב: ההוא אפטרופסא דיתמי דזבן להו תורא ליתמי ומסרו לבקרא לא הו"ל ככי ושיני למיכל ומית כו' והב"ע דליכא פסידא ליתמי דאשכחוה ושקול יתמי זוזי מיני' דמקח טעות הוא ונימא דכיון דהי"ל להלוקח לנסותו קודם שיוליכנו לביתו אם הוא אוכל ולא הקפיד לראותו ודאי מחל ולהאמור י"ל דבמום גדול כזה שא"י לאכול בודאי לא ניתן למחילה והו"ל כהתנה בפירוש ובהתנה בפירוש הא ל"מיכול להבחינו.
ובלא"ה י"ל עפמ"ש באס"ז ב"מ שם שהקשה בשם הרמב"ן אמאי לא מחייבינין לי' להאפטרופס משום דהוי פושע דהו"ל לעיוני ותי' דמיירי דהוי לי' אבל היו חלושים ול"ה יכול לאכול בהם וכיון דזה אינו ניכר אלא לבקיאים ורוב אינם בקיאים לכך ל"ה פושע ע"ש ולפי"ז הרי מבואר בדברי הרדב"ז ח"ג סי' תי"ז דל"ש ההוא סברא דיכול להבחינו רק בדבר שניכר לכל וא"צ בקיאות אבל לא היכי שצריך לבקיאים ע"ש וא"כ ממילא ל"ק קושי' המהרשד"ם דהה"נ ל"ש יכול להבחינו כיון דע"כ מיירי באופן שהי' צריך לבקיאים לידע אם הככי והשיני הם חלושים ובכה"ג ל"ש יכול להבחינו.
וא"כ י"ל דל"ש בנ"ד סברת רש"י הנ"ל דמדלא חש לבדוק אחר הדברים גלי דעתי' דגמר לגרשה גם בלא"ה דזהו ל"ש רק היכי שבקל הי' יכול לעמוד על הבירור ומצינו דמיון כזה בש"ך ח"מ סי' ס"ו ס"ק קי"ג במוכר שט"ח לחבירו ונמצא שהלוה הוא עני דאינו מקח טעות משום דהי"ל לשאול עליו והיינו משום דבקל הי' יכול לדעת זאת אבל בענין שצריך בקיאות ל"ש לומר דהי"ל לחקור בזה דכיון שאינו בקי בזה לא הו"ל לאסוקי אדעתי'.
ול"ש בכה"ג איבעי לי' לעיוני וכן מפורש יוצא מדברי התוס' בכורות י"ג: לענין הא דקא' התם בלוקח גרוטאות מן העכו"ם ונמצא בהן עכו"ם משנתן מעות ל"ה מקח טעות דאיבעי לי' לעיוני ומדלא עיין אחולי אחיל והקשו בתוס' דא"כ בשאר מקח טעות נמי נימא הכי ותי' דשאני לוקח גרוטאות מעכו"ם דאיבעי לי' לאסוקי אדעתי' שמא יש בהן עכו"ם הרי דרק היכי דהו"ל לאסוקי אדעתי' שיש אותו המום אז אמרי' דל"ה מק"ט מטעם דאיבעי לי' לעיוני ולא היכי דאיכא סברא דלא אסיק אדעתי' וא"כ ה"ה בנ"ד בודאי ל"ש דהי"ל לחקור אחר זה אם יש בחתימתה ממש כיון דאינו בקי במשפטי נימוסי המדינה לא אסיק אדעתי' לחקור אחר זה ול"ש לומר בכה"ג דגמר לגרשה בכל ענין.
גם י"ל דל"ש הסברא דיכול להבחינו רק היכי שהדבר הוא אותו שמכר לו רק שי"ב מום שייך לומר שהי' יכול להבחינו ומדלא בחני גלי אדעתי' דליכא קפידא גבי' אפי' אם יהי' בו מום משא"כ במוטעה לגמרי ל"ש זה וכי"ב כ' ברמ"א ח"מ סי' רל"ב ס"ה שהרי בית מכר לו ועדיין נקרא בית כו' אבל אם מכר לו כותל שלם ונמצא רעוע הא אינו אותו דבר שמכר לו ע"ש ובפרט שבנ"ד הי' ע"י פשרנים והרב הי' השליש סמך דעתו עליהם שבודאי הם עמדו על הדבר ונמצא נכון.
והרי בתוס' סנהדרין ו' כתבו דלהכי פשרה צריכה קנין אף דקיי"ל מחילה א"צ קנין משום דפשרה שע"י דיינים הוי כמחילה בטעות לפי שמוחל עפ"י עצתם של הדיינים שהשיאו אותו לכך וע"כ צריך לאלם הדבר ע"י קנין ע"ש וא"כ בנ"ד הו"ל בודאי גט מוטעה שהסכים על הגירושין רק עפ"י עצתם של הפשרנים שהשיאוהו לכך: ונראה עוד יותר מזה שאפי' אם יתנו להבעל עתה קאנטראקט המועיל על הבית צריכה להתגרש מחדש דגט זה כבר נתבטל מאחר שהטעוהו וכי"ב מצינו בקידושין ח'.
התקדשי לי במנה זו דאם נמצא שהוא דינר של נחושת אינה מקודשת דינר רע ה"ז מקודשת ויחליף ומוקמינין לה התם בדינר רע דנפיק ע"י הדחק ויהבי' ניהלי' בלילה ולכך בדינר רע דנפיק ע"י הדחק כיון דעכ"פ הוא זה שהתנה רק שהוא רע אמרינין דמקודשת ויחליף משא"כ כשהטעה אותה לגמרי שא"ל במנה ונמצא דינר של נחושת אין הקידושין חלין כלל ול"מ גם אם מחליף לה עתה במנה מכ"ש בנ"ד שהטעוהו להמגרש שהניחו לו חספא בעלמא בודאי הגט בטל דמעיקרא אין הגירושין חלין כלל והנה לכאורה יש לנו מקום לדון דאף שמקודם אמר שמגרשה מפני שיהי' לו הבית מ"מ כיון דבשעת גירושין ל"א ולא מידי הו"ל כדברים שבלב כענין שמצינו בקידושין נ'.
בההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל ובעידנא דזבין ל"א ולא מידי הו"ל דברים שבלב ומבואר בחי' הרשב"א שם דאף דקודם המכירה אמר שמפני כן הוא מוכר משום שרוצה לעלות לא"י בכ"ז כיון של"א בשעת המכר הו"ל דברים שבלב אמנם ז"א דהרי כ' הרשב"א שם משום דמדלא אמר בשעת המכר דילמא חזר בו מכונתו ורוצה למכור בין עולה בין אינו עולה אבל בנ"ד הרי ל"ה צריך לכפול דבריו כיון דהי' סובר בדעתו שמה שמונח הקאנטראקט ביד השליש כמאן דמנח בכיסתי' דמי ומלבד זה הא שם ל"ה רק גילוי דעת קודם המכר אבל בנ"ד הלא הי' תנאי מפורש קודם הגט של"ה רוצה לגרשה רק באופן זה וע' בד"מ ח"מ סי' ר"ז ס"ד שכ' בשם הריב"ש שמי שהתנה עם חבירו בדבר ואח"כ עשה עמו שטר סתם ודאי על תנאי הראשון עשאו ע"ש וה"ה בנ"ד בודאי הי' הנתינת הגט שאח"כ על סמך תנאי הראשון ואף שבשעת סידור הגט הלא הי' מבטל כל התנאים מ"מ ל"ה זה בכלל כיון דלפי דעתו הי' סבור שתנאי זה כבר נתקיים במה שהושלש הסך חמשה מאותר"כ לבטחון חתימת האשה את הקאנטראקט: והנה ראיתי במכתבך שהבאת דברי א"ז הגאון האמתי זצלה"ה בספרו בר ליואי חאה"ע סי' מ"ד שכ' ליישב דברי הרי"ף ז"ל בגיטין שם שבדין מוציא אשתו משום אילונית פוסק דיחזיר ול"ח לקלקולא ובהמוציא את אשתו משום ש"ר ומשום נדר פסק דלא יחזיר וכ' עפי"ד התוס' כריתות כ"ד: שכתבו לחלק אליבא דר"מ בין אשם ודאי שנמצא בטעות דיקבר משום דהואיל והפרישו על הודאי ואח"כ נמצא שטעה הוי חולין דמעיקרא לא אקדשי' ע"מ כן והוי חב"ע אבל באשם תלוי הואיל ולא הפרישו אלא על הספק לפיכך גמר ומקדיש לי' וע' כי"ב בסנהדרין כ"ה.
דאי תנא תולה בד"ע התם הוא דלא גמר ומקני דאמר קים לי בנפשאי ופירש"י ול"ה ספיקא בידו וטעות הוא וכי אתני אדעתא דהוא נצח אתני ולא גמר ואקני אבל תולה בדעת יוני ספיקא הוא בידו אי נצח ואפ"ה אתני מספיקא הלכך גמר ומקני] ויצא מזה לדון בד' הרי"ף דבשלמא גבי מוציא את אשתו משום ש"ר ומשום נדר הא ל"ה מגרשה כ"א לפי שהאמין לאותו הלעז וכסבור שאין התרה להנדר וכיון שנמצא שהלעז שקר מעיקרא ל"ה גט כלל דלא גמר לגרשה רק ע"מ כן משא"כ באילונית הא מוקי בתוס' שם דע"כ מיירי בספק אילונית דודאי אילונית ל"ב גט כלל וא"כ כיון דלא גירשה אלא מספק אמרינין דגמר ומגרשה כמו באשם תלוי עכדפח"ח ואחרי המחילה רבה מכתה"ק יש לפקפק בזה טובא חדא דהרי בהרי"ף שם מבואר דס"ל כרש"י ז"ל דמיירי בודאי אילונית ואפ"ה בעיא גיטא דא"א עושה בעילתו בעילת זנות ובעיל לשם קידושין ע' בפני יהושע שם גם אפי' אי נימא דמיירי בספק אילונית ונהי דיהיבנא לי' לא"ז הגאון ז"ל סברתו דדמיא לאשם תלוי וכמבואר באמת בתוס' יבמות ס"ה.
ד"ה אי דרק בספק אילונית ל"ח רבנן לקלקולא דכיון דהיא רק ס' אילונית ולא חשש לבדוק יפה אמרינן דגמר ומגרש בכל ענין ע"ש אבל בהא דמדמה מוציא משום ש"ר לאשם ודאי ונודע לו שלא חטא בקל יש לחלק ביניהם דהרי בתוס' חולין פ"ב. הקשו מזה על הא דמוכיח התם דע"ע אינה נאסרת מחיים מהא דנמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר ומאי ראי' היא זו דילמא התם ה"ט משום דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשה ותי' דסברא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג ע"ש וא"כ ה"נ לא מסיק אדעתי' שימצא הלעז שקר וגמר ומגרש: ובהכי יש לפרש כונת התוס' בגיטין שם שחולקים על רש"י ז"ל שפי' משום קלקולא שיהי' נמצא גט בטל ובני' ממזרים ובכתובות ע"ד: כ' דלד' רש"י דהוי כתנאי גמור א"כ מה היינו מתקנין במ"ש דלא יחזיר עולמית בכך לא יבטל התנאי אמנם הלא באמת רש"י ז"ל נזהר מזה וכ' דכיון שאמרו לא יחזירנה ולא חש להמתין ולבדוק אחר הדברים גילה בדעתו של"ה חביבה עליו וגמר לגרשה בכל ענין ומה שלהתוס' ז"ל לא נראה זה י"ל דסברתם הוא דהתינח במוציא משום ש"ר ונדר איכא למימר מדלא חש לבדוק אחר הדברים נגלה בעליל דלא אסיק אדעתי' שימצא הדבר שקר או יותר הנדר וגמר לגרשה בכל ענין כסברת התוס' גבי ע"ע הנ"ל משא"כ באילונית הא דעת התוס' שם עמוד ב' דודאי אילונית ל"ב גיטא וע"כ הכא איירי בס' אילונית ומוציאה משום חשש אילונית א"כ ע"כ בשעת גירושין אסיק אדעתי' שיוכל להיות שאינה אילונית דאל"ה ל"ב גיטא וא"כ ל"ש סברא הנ"ל א"כ הדרק"ל מאי תיקנו בהא דאמרו לא יחזיר וע"כ שפיר פירשו התוס' דהקלקול הוא רק משום לעז משא"כ רש"י ז"ל לשיטתו אזיל שפי' התם במשנה דמיירי בודאי אילונית ואפ"ה בעיא גיטא משום דבבעל חזקה אאעבב"ז וא"כ שפיר י"ל גם באילונית הסברא דלא אסיק אדעתי' שלא תהי' אילונית ושפיר אמרינין דלאחר שאמרו לא יחזיר ולא חש לבדוק אחר הדברים ע"כ דלא אסיק אדעתי' צד ההיפוך וגמר לגרשה בכל ענין והבן: ומה נכון לבאר בזה דברי הש"ס שם דקא' למימרא דר"י חייש לקלקולא ורבנן ל"ח לקלקולא והא איפכא שמעינין להו דתנן המוציא אשתו משום ש"ר כו' אביי אמר לעולם לא תיפוך ור"י בההוא ס"ל כר"מ וס"ל כר"א כו' אמר רבא דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא ולכאורה הוא תמוה דמה עלה על דעתו של אביי דלא משני רק דר"י אדר"י אכתי קשיא דרבנן אדרבנן ולהנ"ל י"ל דהנה בתוס' שם הוכיחו דע"כ מיירי בספק אילונית דודאי אילונית ל"ב גיטא מדתנן בריש יבמות וכולן שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות ומבואר בראשונים ז"ל בריש יבמות דהך ראי' הוא רק לרב אסי ביבמות י"ב.
דמוקי המשנה שם באילונית שלא הכיר בה דמקחו מק"ט ולפיכך צרותיהן מותרות משא"כ לרבא דא' התם צרת אילונית מותרת אפי' הכיר בה לדידי' אילונית שלא הכיר בה ל"ה מק"ט ובעיא גיטא ע"ש א"כ אליבא דרבא שפיר מיתוקמא בודאי אילונית ולפי"ז י"ל דלאביי ל"ק לי' דרבנן אדרבנן דאיהו ס"ל כר"א דאילונית שלא הכיר בה הוי מק"ט וע"כ דמיירי מתני' בס' אילונית וא"כ ל"ק דרבנן אדרבנן די"ל דבמוציא משום ש"ר ונדר קאמרי לא יחזיר דשפיר תקנו בזה דאמרי' דלא מסיק אדעתי' צד ההיפוך ולכך גמר לגרש בכל ענין משא"כ במוציא משום אילונית כיון דע"כ מיירי בספק אילונית וע"כ אסיק אדעתי' עצד הסיקך א"כ אין מתקנים מידי אם אנו אומדים לא יחזיר ולכך ס"ל יחזיר ול"ק דרבנן אדרבנן לדידי' ולא משני רק דר"י אדר"י משא"כ רבא לשיטתי' הא מיתוקמא מתני' בודאי אילונית כנ"ל להכי קאמר שפיר דרבן אדרבנן לא קשיא ודוק כי חריף הוא.
ולבר מן כל דין י"ל דהפרש גדול בין הנושאים עפמ"ש בר"ן נדרים פ"ז. דלהכי במקדש ומגרש תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי משום דחמירי ואין אדם עושה אותם כ"א בהסכמה גמורה.
וא"כ הרי בב"ק ע"ג. מבואר דבהקדש תכ"ד כדיבור דמי כמו בשאר מילי [עמ"ל פט"ו מה' מעה"ק שתמה על הרמב"ם דלא פסק הכי ועש"ך ח"מ סי' רנ"ה סק"ד] וא"כ נהי דבהקדש י"ל דלא גמר ומקדיש לגמרי אבל בגירושין כיון שאין אדם עושה זה כ"א בהסכמה גמורה שפיר י"ל דבודאי גמר ומגרש לגמרי:עכ"פ בנידן שלנו כבר הראנו לדעת דהוי גט מוטעה עפ"י דתוה"ק והרי באמת דעת הב"ח באה"ע סי' קל"ד ובח"מ סי' ר"ח דגילוי דעת קודם כתיבת הגט לכ"ע מילתא הוא [וראיתי בתשו' בת עיני שתמה עליו מגיטין ל"ד.
בעובדא דר"י אשקלי' גיטא לחתני' דר"י ביראה דא"ל לסהדי אותיבו קרי באודניייכו וכתובו לי' ואיס"ד ג"ד בגיטא מילתא הוא הא קא רהיט בתרייהו כו' ולד' הב"ח הא ג"ד קודם הכתיבה לכ"ע מילתא היא ושם הלא הי' קודם הכתיבה. ולפענ"ד אין קושיא מזה על הב"ח דזה לשונו של הב"ח שם דאעפ"י דגילוי דעת לאו מילתא בגיטין כאביי היינו ג"ד לאחר מעשה כתיבת הגט דאין כח בג"ד לבטל מעשה דאפי' דיבור אינו מבטל מעשה כ"ש גילוי דעת אבל קודם מעשה כתיבת הגט מהני אפי' גילוי מילתא בעלמא דמגלה שיהא עושה מעשה כתיבת הגט באונס עכ"ל והנה בגיטין ל"ב: בגט שבטלו ס"ל לרב ששת דאינו חוזר ומגרש בו וכ' התוס' שם דאע"ג דקיי"ל דלא אתי דיבור ומבטל מעשה לכ"ע מ"מ כ"ז שלא הגיע ליד האשה לא חשיב גמר מעשה וכן למאי דקיי"ל התם כר"נ דחוזר ומגרש בו משום דגיטא גופי' מי קא בטיל כ' בתוס' דיכול לבטל גם גוף הגט מה"ט דכ"ז שלא הגיע הגט ליד האשה ל"ח מעשה אפס משום דהוא בטלי' רק להשליחות אבל לא לגוף הגט ע"ש וע"כ דסברת הב"ח ז"ל הוא דנהי דבאמירה בפירוש יכול לבטל גם גוף הגט דל"ח גמר מעשה אבל ג"ד אינו מועיל דלגבי ג"ד בעלמא חשיב כתיבת הגט מעשה ולהכי קודם הכתיבה דעדיין ל"ה מעשה כלל מהני גם ג"ד ולפי"ז י"ל עפי"ד הכ"מ פ"ד מתרומות ה"ט שכ' עמ"ש הרמב"ם האומר לשותפו או לבן ביתו או לעבדו או לשפחתו לתרום והלכו לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרומו אם לא שינה השליח תרומתו תרומה כו' והקשו עליו דהרי קיי"ל כר"י דאתי דיבור ומבטל דיבור א"כ גם בלא שינה בשליחות ליבטיל השליחות ותי' הכ"מ בשם מהר"י קורקוס דס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור ה"ד בקידושין שאין האשה צריכה להתקדש דוקא לזה ודרך נשים להקפיד שלא לינשא רק למי שהיא רוצה ומש"ה יכולה לחזור שעדיין לא גמרה בדעתה אבל בתרומה שע"כ הכרי עומד לתרום הדיבור אלים וא"י עוד לחזור בו עכ"ד ונראה דאף דאין דברי הר"י קורקס האלה הלכה דקיי"ל דגם בכה"ג יכול לבטל השליחות בכ"ז נראה דבכה"ג הוי דיבור אלים כמו מעשה כתיבת הגט שא"י להתבטל ע"י ג"ד וא"כ לפי"ז הרי הגירושין של חתני' דר"י ביראה הי' ע"י כפיי' והי' מהני שכופין לגרש וכיון שהוא מוכרח לגרש אלים דיבור זה שאמר רוצה אני מקודם והי' מצוה לכתוב גט כמו המעשה דכתיבת הגט והוי כג"ד דלאחר הכתיבה וא"ש.
ועוי"ל בישוב ד' הב"ח דהנה להבין הסברא דקודם הכתיבה מהני לכ"ע ג"ד י"ל משום דקודם הכתיבה נהי דהג"ד ל"מ לבטל השליחות אבל עכ"פ הציווי שאמר לסופר לכתוב הגט מיבטל כיון דכתיבת הגט הא ל"ב שליחות רק כשאינו מצוה לא חשיב לשמה עתוס' עירובין י"ג. והו"ל ככתב הגט סתמא דל"מ וא"כ הרי כ' בתוס' זבחים ד"ב: בהא דא' התם סתם אשה לאו לגירושין עומדת ואפי' זינתה מ"מ אם לא ירצה הבעל הא לא יגרשנה ולפי"ז י"ל דבהני דכופין לגרש אמרינן סתמא לגירושין עומדת וכשר בסתמא וכ"כ בט"ג וא"כ מיושב שפיר ד' הב"ח דהתם כיון דהי' כופין אותו לגרש הא אין חילוק בין קודם הכתיבה בה לאחר הכתיבה משום דאפילו אם הג"ד מבטל הציווי לסופר על כתיבת הגט וחשיב סתמא הא בגט כזה שהוא ע"י כפיי' כשר סתמא ודוק] וכבר כתבנו דל"ש לומר מדלא הקפיד להתנות בפירוש כן בשעת הגירושין ואדרבא הלא ביטל כל התנאים בשעת סידור הגט וביטל ג"כ זה משום דע"כ לא ביטל רק תנאים אבל לא טעות כמבואר כ"ז בתשו' גדולי האחרונים וביותר בנ"ד כיון שהושלש לבטחון הוועכסעל מאבי האשה הי' בעיניו כדבר שכבר נעשה ול"ה צריך להזכיר עוד מזה וכי"ב כ' בתשו' מהר"ם אלשקר סי' ע"ח ע"ש.
ע"כ הדבר ברור שיש לפסול גט זה וגם המכשירין בגט שכ"מ דווינא עב"ש סי' קמ"ה ס"ק ט"ז יודו בנ"ד שהגט פסול. בפרט אחרי שעשתה האשה רמאות כזה כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש החובה רובצת על הבי"ד לעמוד בפרץ להציל עשוק מיד עושקו להשיב גמולה בראשה ולא יחרוך רמי' צידו כענין שמצינו ביבמות ק"י.
לענין קידושי קטנה שגדלה וחטפה אחר וקידשה הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני' [עתוס' גיטין מ: ד"ה וכתב לי' כו' הכא כיון דעשה שלא כהוגן להקנותו לבנו קטן הפקירוהו בי"ד ונתנוהו לאפטרופס לשחררו כו' ע"ש] ופרש"י דכל מקדש תולה בדעת חכמים הוא דהא כדת משה וישראל קאמר וכבר האריך בתשו' הרשב"א ז"ל לומר דכיון דכותבין בגט כדמו"י כל מגרש אדעתא דרבנן מגרש וכיון שעשתה האשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לגירושין וצריכה האשה הזאת גט שנית.
דברי ב"ד ידידך דור"ש באהבה סי' פט בעזה"י יום ג' ר"ח סיון תרמ"ז לפ"ק סטרי. שלום רב לכבוד ידידי הרב החריף המופלג ירו"ש בנש"ק החסיד כש"מ מאיר שלום סג"ל נ"י ראטענבערג ראבד"ק סקאלע יצ"ו מכתב שאלתו הגיעני בדבר עלמה שנשתדכה עם בחור א' בתנאים וקיבלה מתנות מהחתן כנהוג ואח"כ נתקבל לעבודת הצבא ועתה אבי הכלה והכלה מבקשים היתר עפ"י דתוה"ק לשדך עם אחר שהכלה לא תאבה לקבל קידושין מבעל מלחמה אחרי כי משפטו לעבוד בצבא ג' שנים וא"ר להמתין ואף אם בינתים יבוא לביתו איפשר שלאחר שיהיו לה בנים ממנו יקרא לעבודת הצבא לעמוד בקשרי מלחמה ותהי' היא וילדי' עזובות באין משען ומשענה ויוכל עוד להיות שבזמן מן הזמנים תשאר עגונה ח"ו וכאלה טענות ואמתלאות שאין רצונה להחזיק בכנף הקשר הזה עכ"ש: הנה לפענ"ד ברור הדבר דעפ"י דתוה"ק אין על הכלה ואבי' שום חיוב ח"ר וקנס דאומדנא דמוכח הוא שלא נכנסו ע"ד זה בקשר השידוכין כהא דמצינו בב"ק פ' מעשה באשה א' שהי' בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבא איני מחזירתו וקפצו עלי' בנ"א שאינם מהוגנים וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו לא נתכונה זו אלא להגון לה ומה"ט פסק הרשב"א הובא בב"י אה"ע סי' נון בקלקל המשודך את מעשיו אע"ג דגם בתחלה היו מעשיו מקולקלין אלא שאח"כ החזיק בדבר הרבה דיכולין לנתק הקשר דאזלינין בתר אומדנא אפי' במקום שבועה ונדרים וכ"פ בש"ע שם ס"ה ועתשו' מהר"ם אלשקר סי' פ"ו והנה אע"ג דבנ"ד הי' אונס שנלכד במצודה זו על כרחו בכ"ז הרי קיי"ל דאנוס רחמנא פטרי' אמרינין אבל ל"א שע"י אונסו של זה יתחייב השני להחזיק בהקשר שנעשה ביניהם משום שלא נתחייב רק ע"מ כן כמו שהאריך בזה בש"ך ח"מ סי' כ"א ועתשו' ח"צ סי' ד' ואף לפ"מ שהעלה בש"ך שם דהיכי דבתנאים נכתב סתם ואין עיקר הדבר תלוי בו חייב אם השני הי' אנוס עטו"ז יו"ד סוסי' רל"ו ובנקה"כ שם הלא בנ"ד אומדנא דמוכח הוא שלא נתרצו על אופן זה וסתמו כפירושו וכבר האריך בזה בנובי"ק חיו"ד סי' ס"ט ליישב תמיהת א"ז הח"צ מד' התוס' כתובות מ"ז: שכתבו דהיכי דתלוי בדעת שניהם ל"א אומדנא ודחה דברי השואל שר"ל דהאומדנא ל"מ רק לפטור מהקנס ולא לענין השבועה ע"ש ובאמת מבואר במ"ל פ"ו מה' זכיי' בהתשו' שם ד"ה אך דאדרבא לענין החיוב שבועה יותר שייך לומר אומדנא כיון שהם דברים שבינו ובין קונו שייך לומר דאדעתא דהכי לא נשבע ע"ש וא"כ בנ"ד הרי אומדנא גדולה היא דאדעתא דהכי לא נכנסו בקשר השידוכין ועמ"ש בב"ש סי' ל"ט ס"ק י"א דבנולד בה מום גם אחר השידוכין פטור מקנס וגדולה מזו מבואר בכה"ג שם בהגהות ב"י אות כ"א דאפי' הוא מום שרוב בנ"א אינם מקפידין וזה אומר אני מן המיעוט שמקפידין מספיקא לא מפקינין ממונא וכי"ב כ' בתוס' ב"ק ר"פ המניח דאפי' לרב דס"ל דהולכין בממון אחר הרוב מודה התם שיכול המוחזק לומר למוציא אעפ"י שהרוב מסייעך לא תוציא ממנו ממון דקים לי בנפשאי שאני מן המיעוט ע"ש ומה שיל"ע בזה מתוס' כתובות ע"ו.
ד"ה על בעל החמור כו' הרגיש בזה במח"א ה' שומרים סי' כ"ו. וא"כ כיון דאזדא חיוב הממון ממילא בטל גם איסור החר' כמ"ש בנוב"י שם מד' הש"ע ח"מ סי' ס"ז ס"ז בנשבע לפרוע לחבירו והגיע שמיטה פטור מן השבועה דלא נשבע אלא כ"ז שחייב לשלם ממון וה"ה כשנולד פגם הפוטרו מלקיים השידוך ממילא בטלה השבועה ע"ש והכי מפורש בשו"ת בשמים ראש סי' שנ"ז שכ' וז"ל וכל דבר שהדעת נוטה שהי' מהנדז בו אעפ"י שאם קדשה כבר לא הי' מום זה מבטל קידושין א"א לנו לכופו לקיים תנאי השידוכין ואף דקבל אנפשי' בחרם והר"ז כתנאי מפורש לכל כי"ב וכיון דמדינא א"ח לקיים השידוכין אף החרם לאו כלום דהחרם על תנאי שחייב לקיים הוא עכ"ל: ויותר מזה נ"ל דאפי' אם אח"כ יקרא דרור להחתן מעבודת הצבא בכ"ז כיון שבשעה שנתקבל לצבא באה לבי"ד לבטל השידוך הותרו חרצובות החר' והקנס מעלי' וכיון שפקע ממנה שעה א' תו לא הדר חייל כמבואר ברמ"א יו"ד סי' רכ"ח סמ"ג גבי המירה אחות המשודכת או בקלקל המשודך מעשיו כיון שבא לבי"ד בעודו בקלקולו מאחר דהותר באותו הזמן הותר לעולם אף אם יחזור בו אח"כ עב"י שם ועסמ"ע סי' כ"א סק"ד שכ' ג"כ לענין מי שקבל עליו קנס אם לא יבא לזמן פ' ואירעו אונס שנפטר מהקנין דאפי' עבר ממנו האונס לא הדר חל החיוב ועב"ח שם ועמ"ל פ"ט מה' נדרים ה"ב שהביא בשם הראנ"ח ופנ"מ באומר קונם שאיני נושא לפ' שאביה רע שאם עשה תשובה דשרי ואם אח"כ חזר לסורו חזר האיסור למקומו ול"א פנ"ח באו לכאן והמ"ל חולק ע"ז וכ' דכיון שלא נתקיים הדבר שנשבע בגללו נתבטל הדבר מכל וכל ואף שאח"כ חזרה הסיבה למקומה מ"מ הנדר כבר נתבטל ע"ש וכיוצא בזה מצינו בתוס' ב"מ קי"ב.
לענין המחהו אצל חנוני דאף דכשאינו משלם החנוני הוא חוזר על בעה"ב בכ"ז אין עליו תו האיסור דבל תלין כיון דניתק ממנו שעה אחת שוב אינו חוזר וחל עליו ע"ש ומכ"ש דא"א לומר דלאחר שנפקע ממנו חיוב החר' שעה א' שיחזור ויחול אח"כ בלי קבלה מחדש ואף רב ששת דפליג התם בב"מ יודה בכה"ג.
ועתשו' צ"צ סי' ט"ז. ובפרט דבענין שידוך י"ל דכשנולד בהחתן איזה פגם גם אחר שיעבור הפגם יכולה הכלה לומר דלא ניחא לה לינשא לאיש כזה שהי' עליו הפגם ההוא דומיא דא' בכתובות ע"ד: במקדש את האשה ע"מ שא"ב מומין ונמצאו בה מומין אפי' הלכה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת וכ' בתוס' שם הטעם שאף לאחר שנתרפאה היא מאוסה בעיניו כשזוכר שהיובה מומין בפרט היכי שכבר נתבטל השידוך גלל זה בודאי אינו חוזר וניעור ח"ר השידוכין אחר שעבר הפגם אם לא קיבלוהו עליהם מחדש ומבואר הדבר בתשו' ח"צ סי' מ"א שכ' כיון דאח"כ לא חזר וביטא בשפתיו איך יהי' חוזר ונאסר מכח אותה שבועה ע"ש וע' בטור אה"ע סי' קנ"ד שכ' בשם שו"ת הרא"ש גבי מי שטוענת שיכפוהו לבעלה שיגרשנה מפני שהוא מוכתב למלכות וכ' דאין לך טענה גדולה מזו וכופין אותו לגרשה דהיא אינה מחויבת לילך אחריו לארץ אחרת ע"ש ומכ"ש דבכי"ב הוי טענה גדולה לבטל קשר השידוכין אחרי שהיא אמתלא גלוי' וניכרת.
וצדקו בזה דברי כ"ת שכ' דבהא גם הט"ז שכ' ביו"ד סוסי' רל"ו דצריך התרת חכם כשצד א' הי' אנוס בנ"ד יודה דא"צ להתיר החר' ועב"ש סי' נון סס"ק ט"ז. בכ"ז לרווחא דמילתא יתיר כ"ת בצירוף שנים להכלה את החר' דאף דנשבע לתועלת חבירו אין מתירין שלב"פ אפ"ה נידן דידן דומה למ"ש ברמ"א יו"ד סי' רכ"ח ס"כ באיש ואשה שנשבעו לישא זא"ז שאין מתירין לא' בלא דעת חבירו אבל אם נתנה אמתלא טובה לדברי' שמאיס עלי' וא"ר להנשא לו מתירין לה שלא מדעתו ע"ש הנלפענ"ד כתבתי דברי ידידו דור"ש באהבה: