שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סי' פה
לק"ק באבוב בעזה"י יום א' ל"ו למב"י תרנ"ג לפ"ק סטרי ישפות ה' שלום לכבוד ידידי הרב החריף ובקי ירו"ש כש"מ יחיאל לעהרער נ"י מכתבו הגיעני והנני לתשובתו עד"ש באשה אחת שהי' לה קטטהעם בעלה ואחר כמה יגיעות וברצוי כסף נתרצה ליתן לה ג"פ אחר שהשלישה האשה מעות עבורו ועל הוצאות הגט ביד הרב המסדר וגירשה בג"פ כדת ועתה מוציא הבעל לעז על הגט איך שנדר הנאה מהסופר פב"פ שיהי' הנאתו עליו כקרבן ואסר נכסי הסופר עליו וגם אחר שהושלש המעות מהאשה עבור הסופר ביד הרב המסדר הדיר את הסופר בחינם ממעות הללו ושלא יהנה הסופר ממנו וקונם הנייר שרני לצורך הגט ויהי' אסורין עלי כקרבן עכת"ש: הנה נתחיל לדון בענין מה שהעיר רו"מ דכיון שאסר הבעל המעות על הסופר הרי קיי"ל דיכול לאסור גם דשלב"ל כמ"ש ביו"ד סי' רכ"ז וה"ה דבר שאב"ר ובפרט דקונם הוי קדוה"ג יכול להקדיש גם דשלב"ל כמ"ש בכ"מ פי"ב מנדרים ובב"י סי' רל"ד וקצוה"ח סי' קי"ז.
א"כ כיון שאינו משלם לסופר הוי הגט גזול ביד הבעל ועוד דכיון דאסר נכסי הסופר ע"ע הרי איסוה"נ ל"ה לכם והביא מש"ע א"ח סי' תרמ"ט ס"ב בהג"ה דבאוסר נכסיו ע"ע א"י בלולבו דל"ה לכם וע"כ צריך לחלק בין שאר איסוה"נ של תורה דהוי לכם ולכך כתבו על איסה"נ כשר ובין היכי שאסור ע"י נדרו א"כ בנ"ד פשיטא שאינו שלו עכת"ד בקצרה: והנה לכאורה לפמ"ש בב"י אה"ע סי' ק"כ וז"ל והרא"ש כ' בסדר הגט והסופר יתן הקלף והדיו במתנה לבעל דבעינין וכתב ונתן שיהא הגט שלו עכ"ל כלומר כדרך שבנ"א כותבין בדבר שהוא שלהם וגם ל"ש נתינה אלא בדבר שהוא שלו עכ"ל א"כ לפי"ז משמע דבעינין שגם בשעת כתיבה יהי' של הבעל וא"כ כדאמרי' בגיטין כ'.
דבתר התקנה דהיא נותנת שכר הסופר אקנויי אקני לי' רבנן ופירש"י דאקנו לי' לבעל ההוא זוזא מדידה והוי כמאן דיהיב לי' איהו דהפקר בי"ד הפקר ולהאמור דגם בשעת כתיבה בעינין שיהי' משל הבעל מיד כשמסרה האשה המעות עבור הסופר הלא נקנה מיד להבעל וכמו שהעתיק בב"י שם לשון הרמב"ן ז"ל שכ' הטעם דא"צ הסופר להקנות הגט להבעל דהכל הוא מוכר להבעל באותו פשוט שנותנת האשה לו בין קלף בין דיו בין טרחו ועמלו הלכך מדאקנו לי' רבנן נעשה שכירו של הבעל בפשוט זה ע"ש וכיון שכן שע"כ נקנה תיכף המעות להבעל שפיר הי' יכול הבעל לאסור המעות על הסופר בקונם אפי' אי נימא דאין קונם חל על דשלב"ל כיון דבשעה שאסרו הי' כבר שלו ובאמת פשטא דלישנא דהש"ס גיטין הנ"ל משמע לכאורה כהרא"ש הנ"ל דבעינין דבשעת כתיבה יהי' ג"כ של הבעל דקא' התם רב חסדא יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה לי' ודילמא אקנויי אקנו לי' רבנן ומדנקט משום וכתב משמע דבעינין שבשעת כתיבה יהי' משל הבעל.
והנה אין להקשות מד' הש"ס זבחים ג'. דמדייק שם דסתמא פסול בגט מהא דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש והאשה כו' ואי נימא דהכתיבה צריך להיות על קלף של הבעל א"כ דילמא לכך צריך להניח התורף כדי שיהי' נכתב לאחר שיהי' נקנה הקלף להבעל וע' בס' מכתב מאליהו שער א' סי' ב' מה שהביא מדברי הסמ"ג.
וע"ד פלפול קצת הי' מקום לומר דהרי לכאורה יש להתבונן דאיך איפשר לומר דבעינין שהקלף יהי' של הבעל הרי קיי"ל אומן קונה בשבח כלי א"כ תמיד הסופר קונה הקלף בכתיבתו אפי' אם כותב על הקלף. של הבעל ממילא נקנה לו כשיעור השבח כמ"ש בפנ"י בסוגיין ובנתה"מ סי' ש"ו וא"כ ע"כ דגלי קרא דל"ב שיהי' הקלף משל הבעל אמנם באמת י"ל דל"ש שבח כלי אלא בכגון שנתן להאומן כסף וכה"ג ועשה ממנו כלי שהוא ראוי לכל העולם למוכרו בשוק אבל גט הא אינו שוה למכרו לאדם אחר כיון דבעינין כתיבה לשמה ואין שבח הזה שוה כלום לשום אדם רק לגבי הבעל וא"כ ל"ש בזה אומן קונה בשבח כלי כיון דכ"ז שהוא ביד האומן הרי ליכא שבחא עדיין וי"ל דמטעם זה אין אנו נוהגין שהסופר יחזור ויקנה להבעל הגט לאחר כתיבה רק קודם כתיבה אף דאומן קונה בשבח כלי והוא משום דבכגון דא ל"ש אומן קונה בש"כ וא"כ התינח למאי דידעינין דסתמא פסול דבעינין בפירוש לשמה משא"כ אי נימא דסתמא כשר וג"ז הוא בכלל וכתב לה א"כ בכה"ג הרי איכא שבחא דראוי לכל העולם וא"כ שייך שפיר אומן קונה בשבח כלי וא"כ אי איפשר למימר דבעינין שיהי' בשעת כתיבה הקלף של הבעל דהרי גלי קרא דוכתב לה דל"ב שיהי' בשעת הכתיבה הקלף משל בעל כנ"ל אמנם באמת ז"א דמאי שייך לומר בזה גלי קרא דהרי עכ"פ מתקיים וכתב לה בשכתבו הבעל בעצמו או שכתבו הסופר בפירוש לשמה דאז ליכא שבחא כנ"ל ובמק"א כ' עפ"י האמור ליישב ע"ד החידוד קושי' הפנ"י בגיטין כ"ב: דפריך על המתני' דהכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חש"ו והא לאו בני דיעה נינהו ומסיק דאתי' מתני' כר"מ דל"ב כתיבה לשמה והקשה הפנ"י בדיבור התוס' שם מאי הי' ס"ד דמקשן דלא מוקי המשנה כר"מ ע"ש וי"ל עפ"מ שהקשה עוד הפנ"י שם הרי קיי"ל קטן מיקני קני אקנויי לא מקני א"כ כיון דאומן קונה בשבח כלי אין הגט של הבעל בשעת נתינה אמנם לס' הנ"ל הא ל"ש בגט אומן קונה בש"כ כיון דבעי' לשמה הא אינו שוה כלום לאדם אחר ולפי"ז הרי בב"ק צ"ט.
בעי התם לאוקמי פלוגתא דר"מ וחכמים בעשה לי שירים נזמים וטבעות ואקדש לך באומן קונה בש"כ דר"מ ס"ל אומן קונה בש"כ וא"כ י"ל דלהכי הוי ס"ד דלא מיתוקמא מתני' כר"מ דכיון דאיהו ס"ל דל"ב כתיבה לשמה א"כ שייך שפיר אומן קונה בש"כ לדידי' וקטן מיקני קני אקנויי לא מקנה ול"ה הקלף של הבעל בשעת נתינה ולמסקנא דמוקי כר"מ ס"ל כהמסקנא דש"ס בב"ק שם דכ"ע אין אומן קונה בש"כ ושפיר מיתוקמא כר"מ אמנם הרי באמת בכל הקנינים בעינין שיתכוין הקונה לקנות ובודאי גם בהא דאומן קונה בשבח כלי וקונה גוף הכלי צריך שיתכוין האומן לקנות וכ"מ באמת מלשון הרשב"א ז"ל ב"ק פ' הגוזל עצים שכ' וז"ל וכן דעתו לקנות בו כנגד שכרו ע"ש וא"כ אם אין הסופר מכוין לקנות ל"ק וגם היכי דהקדים לו שכרו הא ל"ש אומן קונה בש"כ] אמנם באמת ז"א דהרי כ' הב"י הנ"ל דלהכי דייקינין מוכתב שתהי' הכתיבה בשל בעל דבעינין כדרך שבנ"א כותבין על דבר שלהם וא"כ תינח כשיודעין בשעת כתיבה מי הוא המגרש וכותבין לשמו בעינין שפיר שיהי' שלו שעל קלף שאינו שלו אין דרך לכתוב והתינח למאי דידעינין כבר דסתמא פסול וע"כ כותב בפירוש לשם בעל המגרש הידוע ואין דרך לכתוב על קלף שאינו שלו משא"כ לס"ד דסתמא כשר כיון דאין אנו יודעין בשעת כתיבה מי הוא המגרש רק שכותב שיהי' מזומן למי שיצטרך לגרש א"כ הוי שפיר דרך כתיבה בכך.
והנה לכאורה הי' איפשר לומר דגם הא דבעי' בשעת נתינה שיהי' שלו הוא ג"כ מטעם זה דאין אדם נותן לחבירו מה שאינו שלו כנראה מרהיטת לשון הב"י הנ"ל ויתיישב לפי"ז הא דקתני במתני' גיטין י"ט על יד של עבד ונותן לה את העבד ומדקתני סתמא משמע אפי' בנותן לה העבד ע"י שטר מתנה שכתב לה ג"כ על היד של העבד או על נייר בפ"ע ומסר לה העבד עם השטר כאחד וקשה לאביי דא' עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ כשהגיע לידה השטר מתנה על העבד הא נעשה העבד שלה למפרע משעת חתימה וא"כ כיון דהגט נכתב על יד העבד הא הו"ל היד הקלף של הגט וא"כ ל"ה הקלף של הבעל בשעת נתינה ולהנ"ל י"ל דכיון דבאמת בשעת הכתיבה והנתינה הי' של הבעל והי' הכתיבה והנתינה כדרך שבנ"א כותבים ונותנים נהי דמצד הדין אמרי' אח"כ עבחז"ל למפרע אבל לא מיפסל עי"ז מקרא דוכתב ונתן כנ"ל אמנם באמת הא ליתא דבשעת נתינה בעינין בודאי שיהי' שלו לגמרי ולא מטעם שאין דרך נתינה בדבר שאינו שלו אלא כיון דכתיב ונתן לה ספר כריתות בעינין שיהי' הגט יוצא מרשותו לרשותה ואל"ה ל"ה נתינה כלל והמשנה דכותב לה על יד של עבד ונותן לה העבד הלא ע"כ לא מיירי שכתב לה שטר מתנה על העבד דליקני לה הגט מתורת חצר דהרי זהו מימרא דרבא בגיטין כ"א.
כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו ובאמת בחי' הרשב"א שם הקשה מאי קמ"ל רבא מתני' הוא על היד של עבד ונותן לה את העבד ותי' דמתני' בכותב על יד העבד ונותן לה העבד בתורת גט כנותן לה גט הכתוב בספר וכ"ה באמת בירושלמי ותוספתא עפנ"י שם ואפי' אי נימא דבעינין הקנאה ע"כ מיירי באחד משאר דרכי הקנאה והא דא' התם י"ט: ההוא גברא דעל לבי כנישתא שקל ס"ת יהב לה לדביתהו כו' ולכאורה אפי' אי הי' מיירי בביהכנ"ס של כפרים גם הביהכנ"ס גופי' ל"ה דיני' רק כשותפים דעלמא ע' יומא י"ב.
ובת"י שם ומכ"ש הס"ת שבו ע' ירושלמי פ"ה דנדרים הלכה ה' וא"כ ל"ה הקלף שלו כיון שהקהל קנאוהו במעות שלהם. הנה באמת בחי' הרשב"א שם כ' דהא דא' התם דילמא אקדים ויהיב לי' זוזי לספרא מעיקרא דהוא כדי להקנות לו הגויל שנכתב בו אותה פרשה ע"ש אמנם באמת לא נראה הכי מדברי הש"ס והפוסקים שצריכין שיהי' הקלף של הבעל בשעת הכתיבה דאפי' למאי דקיי"ל כר"א דעידי מסירה כרתי ובעינין כתיבה לשמה הרי כ' בתוס' גיטין כ"ב: דל"ב שליחות בכתיבה דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר והרבה מהראשונים ז"ל עמדו בשיטה זו וכיון דלא קאי כלל וכתב אבעל איך איפשר למילף מזה שיהי' הקלף בשעת כתיבה משל הבעל ואפי' לשי' הרמ"ה ודעמי' המובא בטור אה"ע סי' קכ"ג ובב"ש שם החולקים וס"ל דבע"י שליחות בכתיבה וכ"ה באמת לחד תירוצא בתוס' גיטין ט': ד"ה ואעפ"י [וצ"ע בתוס' גיטין כ"א: ד"ה בכתיבה] בכ"ז לו יהיבנא לי' להב"י ז"ל דעתו בשי' הרא"ש הנ"ל דבעי' שלא יהי' הקלף משל אחר בשעת כתיבה דאז ל"ה כדרך שבנ"א כותבין כנ"ל אמנם אם הוא של האשה בשעת הכתיבה בודאי לא איכפת לן כיון דקיי"ל מה שקנתה אשה קנה בעלה ויש לו קנין פירות בנכסי' וא"כ מלבד דכ' התוס' בגיטין מ"ח.
דדוקא בההוא דהכותב לבנו מהיום ולאח"מ קיי"ל כר"ל דלאו כקה"ג דמי משום דאבא לגבי ברא אחולי מחיל אבל בעלמא קיי"ל דכקה"ג דמי א"כ הוי שלו ורק לענין נתינת הגט ס"ל לר"ח דאפ"ה פסול דהרי חזינין דע"י ק"פ לא מיקרי אפי' חלקו שלו המיוחד לו כדא' בב"ק צ'. לענין יום או יומים אבל לענין הכתיבה הא עכ"פ הו"ל הבעל מכתיבו.
ובלא"ה י"ל דהרי באמת דעת בעה"ע ודעמי' דקיי"ל להלכה כמ"ד דאין לבעל פירות משעת חתימה ובפרט לפמ"ש הראשונים דעיקר הטעם דיש לבעל פירות עד שעת נתינה הוא משום דעידי מסירה כרתי וכ"ז שלא נמסר לפני עידי מסירה הו"ל כאלו ל"ה רק כתיבה דהחתימה אינה כלום וא"כ לר"מ דס"ל עידי חתימה כרתי בודאי משעת חתימה אין להבעל פירות ושפיר פריך ר"ח הרי בעינין ונתן.
ולבר מן דין אפי' אי נימא דלא מיקרי של הבעל ע"י הק"פ אין להקשות מכח וכתב דלענין הכתיבה הרי לפי הטעם הנ"ל משום דבעינין כדרך שבנ"א כותבין הרי בכה"ג בודאי הו"ל כדרך שבנ"א כותבין וקרינין בי' וכתב והדבר מוכרח ג"כ מהא דבגיטין כ"אפשטינין דאיתתא ידעה נתקנויי ממתניתין דהאשה כותבת את גיטה ומשמע לי' להש"ס דמיירי בקלף שלה כמ"ש בתוס' שם כ': ובתר הכתיבה היא מקנית לי' להבעל הרי דאף דבשעת הכתיבה הי' של האשה לא איכפת לן.
איברא די"ל דמהתם ליכא למשמע מידי להך סברא שכתבנו למעלה דכיון דיש לבעל ק"פ הרי הבעל מכתיבו דהרי בע"מ שהנייר שלי בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה דל"מ משום דאותיות פורחות באויר אבל אי יש לו זכות ק"פ בודאי מהני והוי הבעל מכתיבו אפס די"ל דכיון דבכתיבת הגט קא מכליא קרנא הרי אין לבעל פירות ואיהי קא כתבה וכ"כ בס' ישיע"ק אה"ע סי' קכ"ד ע"ש וא"כ התינח למאי דקיי"ל דבעינין כתיבה לשמה וכיון שנכתב לגרש בו אשה זו פסול לגרש בו אשה אחרת שפיר מכליא קרנא משא"כ מתניתין דהתם דהאשה כותבת את גיטה כו' שאין קיום הגט אלא בחותמיו הא אתיא כר"מ ואיהו ל"ב כתיבה לשמה וא"כ לא מכליא קרנא ויש בו להבעל זכות פירות וא"כ שפיר הבעל מכתיבו והבן.
אמנם באמת משמע הכי מד' שאר פוסקים שהובא בב"י שם דאפי' הקלף הוא של אחר בשעת כתיבה לא מזיק כלום שכ' דיותר טוב ליתנו לבעל תחלה כדי שלא ישכח הסופר ליתנו אח"כ להבעל ומוכח דמצד הדין אין קפידא אם הוא של הסופר בשעת הכתיבה ובפר"ח אה"ע סי' ק"כ כתב דגם מד' הרא"ש גופי' שהובא בב"י ליכא למישמע מיני' מידי דבעינין שבשעת כתיבה יהי' שלו ומסיק להלכה דלכ"ע ל"ב שיהי' של הבעל בשעת כתיבה וכן העלה בס' מכתב מאליהו שער א' סי' ב' להוכיח מד' הרא"ש גופי' בפ"ב דגיטין גבי מתני' דהכל כשרין לכתוב את הגט דס"ל ג"כ דל"ב שיהא של הבעל רק בשעת נתינה ע"ש והרי אפי' אי נימא דוכתב לה קאי אכתיבה הרי בתוס' גיטין כ"ב: מבואר דלכתיבה ל"ב שליחות דלא קאי וכתב אבעל רק אסופר והכי ס"ל לרבים מהראשונים ז"ל א"כ מהיכי תיתי נימא דבעינין וכתב משל בעל: והנה לכאורה אכתי יש לנו להכריח דאקנויי אקנו לי' רבנן המעות להבעל קודם הכתיבה דאל"ה הלא כיון שהאשה נותנת שכר הסופר א"כ הסופר קונה הקלף בשביל בעל המעות כדקיי"ל בח"מ סי' קפ"ג דהמוכר מקנה בסתם לבעל המעות וא"כ נעשה הקלף של האשה וקלף דידה הא לא אקני לי' רבנן כמ"ש בתוס' גיטין כ': וכבר דחה הב"ש בסי' קכ"ד ס"ק י"ט.
כ'.
דברי תשו' רש"ך שכ' בדעת הרמב"ם והרשב"א דגם הקלף הקנו חז"ל להבעל ע"ש אמנם כן מלבד שכבר הסביר א"ז הגאון מליסא ז"ל בס' תו"ג סי' ק"כ בד' הרמב"ן ז"ל דכל שהאשה נותנת בהבלעה להסופר עד"מ עשרה זהובים שיכתוב לה גט כשר הויין כל העשרה זהובים בעד שכר טרחו של הסופר לבד דהא הסופר יכול לכתוב הגט על עלה של זית או על איסוה"נ ויקח כל העשרה זהובים בעד טרחתו וכיון דכל העשרה זהובים נחשב על שכר טרחי אקנויי אקנו לי' רבנן כל הי' זהובים וממילא כל הי' זהובים הן של בעל וא"כ אף שהסופר נותן ג"כ קלף בעד הי' זהובים גם הקלף של הבעל הוא כיון דהבעל הוא בעל המעות של כל הי' זהובים ודעת הסופר הוא בסתם להקנות להבעל המעות ממילא הקלף הוא של בעל אפי' בסתם ע"ש ולפי"ז הרי בסתם נחשב באמת כל המעות שהוא עבור הסופר בעד שכר טרחו וא"כ מה יכריח אותנו לומר דהקנוהו חכז"ל לבעל קודם הכתיבה כיון דשכר פעולתו אין מגיע לו עד אחר הכתיבה: ולבר מן דין גוף הדבר מה שהעלה א"ז הגאון שם דאם נתנה האשה בפירוש ה' זהובים על קלף וה' על שכר טרחו שאז הוי הקלף של האשה וזה לא הקנוהו חז"ל ואז צריכה האשה להקנות בפירוש להבעל או שיקנה לו הסופר במתנה כיון שהאשה לא קנתה קלף מיוחד ע"ש בזה אני אומר במטותא מיני' דמר זקני הגאון זצ"ל דלפענ"ד גם בזה א"צ הקנאה בפירוש דהנה לכאורה יש להבין סברת התוס' הנ"ל שכ' דטבלא דידה לא אקנו לי' רבנן דלכאורה מה לי הקלף מה לי דמיו וכמ"ש באמת ברשב"א בחי' שם אמנם י"ל כיון דהא דאקנו לי' רבנן פירש"י שהוא מטעם הפקר ב"ד הפקר וא"כ הרי ידוע מ"ש הג"פ ובמח"א ה' קנין משיכה סי' ב' ובמק"ח סי' תמ"ח ובנתה"מ סי' רל"ה דל"מ הפקר בי"ד רק לאפקועי ממונא אבל לא הוי קנין לעשות שאינו זוכה כזוכה וא"כ לכאורה מאי מהני כאן ההפקר בי"ד הרי נהי דרבנן הפקיעוהו מרשות האשה אבל אכתי לא נכנס לרשות הבעל בלא קנין ואנן הא בעינין שיהא משל הבעל ובשלמא לשי' הקונדרס שהובא בב"י סי' ק"כ דאין קפידא רק שלא יהי' הקלף משל אחרים אבל על של הפקר כשר ניחא שפיר דהא ל"ב שיכנס לרשות הבעל רק שלא יהי' של האשה וכיון דהפקר בי"ד הפקר אינו שוב של האשה אבל הב"י הלא חולק עליו וס"ל דבעי' דוקא שיהי' של הבעל [ ובמק"א כ' להעיר בזה דאי איתא דכשר גט על של הפקר א"כ גם שטר קידושין כשר דאיתקש הוי' ליציאה כמ"ש בתשו' הרשב"א סי' תר"ג לענין איסוה"נ וא"כ תקשי בהא דא' בכ"ד כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו לקידושין מיני' תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מא"ל ופרש"י תינח דקדיש בכספא י"ל הפקר בי"ד הפקר ונפקעו הקידושין קדיש בביאה מא"ל מאי הפקר בי"ד איכא למימר וא"כ אי נימא דשטר קידושין כשר על של הפקר אמאי לא פריך קדיש בשטר מא"ל] א"כ קשה איך נקנה להבעל אמנם י"ל דהנה הא דאין יכולת ביד חכז"ל לעשות שאינו זוכה כזוכה ע"י הפקר בי"ד נלפענ"ד דהוא מטעם דאין כח ביד חז"ל לעשות שתי תקנות כאחד להפקיע מרשות זה ולהכניס לרשות האחר דומיא דכ' בתוס' ב"מ י"ב.
ד"ה אא"ב וז"ל דמדרבנן אין סברא שיתקנו שתי זכיות שיזכה הבן מקודם ואח"כ יזכה החוב ממנו כו' ע"ש והה"נ אין ביד חז"ל לתקן שני דברים להוציא מחזקת מ"ק ולהקנותו לבעלים אחרים וא"כ י"ל דבנ"ד כיון דהאשה נתנה מעותי' להסופר ובין כך וב"כ יצאו הני זוזי מחזקת האשה אין זה הפקעה מחזקת מ"ק דמיון לזה כ' בש"ך ח"מ סי' צ"א גבי חנוני על פינקסו וע' מל"מ פט"ו מה' טוען וא"כ ליכא בהך תקנת חז"ל רק ההקנאה להבעל והוי שפיר של הבעל וא"כ תינח המעות של האשה שנותנת להסופר משא"כ טבלא דידה הא נהי דע"י תקנת חז"ל יוצאת הטבלא מחזקת האשה אבל עדיין ל"ה של הבעל דשתי תקנות כאחד לא תיקנו חכז"ל [ובדרך קצרה איפשר לומר עפי"ד הכ"מ פ"ט משמיטה ויובל שהעלה בדעת הרמב"ם דס"ל דהא דא' בגיטין ל"ו: הפקר בי"ד הפקר הוא רק על מה דתקון רבנן דתשמט דכיון שאין בידו המעות מהני הפקר ב"ד משא"כ על פרוזבול דתקון רבנן דלא תשמט וצריך להוציא המעות מרשות לוה בכה"ג ל"א הפקר בי"ד הפקר ע"ש ולפי"ז בשלמא לענין אפקועי ממונא שכבר יצא מרשות האשה שפיר מהני הפקר בי"ד משא"כ להוציא הטבלא מרשותה ל"מ הפקר בי"ד] וא"כ התינח התם בטבלא משא"כ כשהאשה נותנת מעות על קלף והקלף הזה ל"ה מעולם בחזקת האשה אפס דלולא תקנת חז"ל הו"א דנקנה הקלף לבעל המעות שהוא האשה אזי שפיר אמרי' דע"י תקנת חז"ל לא נקנה להאשה רק להבעל דזה הא הוי רק ענין אחד ולא שני ענינים.
ובפרט לפמ"ש בנתה"מ סי' קפ"ג בשם האס"ז דהך דדעתו להקנות לבעל המעות הוא רק תקנתא דרבנן וא"כ הם אמרו והם אמרו ואין אנו צריכין לזה לומר הפקר ב"ד הפקר ושפיר נקנה לבעל מכח תקנת חז"ל דהם אמרו והם אמרו וכיון שכן שפיר י"ל דאקנויי אקנו לי' רבנן לבעל המעות אחר הכתיבה והוי כאילו שילם הוא שכר הסופר המשתלם לו לאחר הכתיבה והא דנקט בגמ' אי לימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה לי' ע"כ אנו צריכין לדחוק ולפרש כד' התוס' בדף כ"ב: ד"ה והא דאונתן סמיך ע"ש ומשני אקנויי אקנו לי' רבנן המעות: והנה בחי' פנ"י שם הקשה בהא דקא' ואלא משום דכתיב ונתן והכא לא יהיב לה מידי דילמא נתינת הגט הוא תדע דשלחו מתם כתבו על איה"נ כשר והקשה דמ"פ והכא לא יהיב לה מידי הרי קא יהיב לה גוף הגט ומילתא דפשיטא דעלה קאי ונתן ואי מגיטין שאינן שו"פ קשיא לי' כנראה מלשון רש"י ותוס' א"כ אמאי קא' יכילנא למיפסל לכולהי גיטי הא רוב גיטין שו"פ הם ועוד א"כ מאי מסיק ודילמא נתינת הגט היא מעיקרא נמי ידע דנתינת הגט הוא אלא דס"ד דצריך שיהא הגט שו"פ ועוד הקשה דאי מגיטין שאין שו"פ קא קשי' לי' לר"ח א"כ מאי קא' תדע דשלחו מתם כתבו על איסוה"נ כשר אמאי לא מייתי ממתני' דכותבין על עלה זית ואי משום דחזי לאיצטרופי כ"ש דנייר נמי חזי לאיצטרופי.
ולפענ"ד י"ל דהנה לכאורה יש להתבונן לפמ"ש בחי' הרשב"א הובא בפנ"י שם להקשות דלמה לי' לרבא לומר אקנויי אקנו לי' רבנן תיפוק לי' דבלא"ה אין לפסול דנהי דהגט הוא של האשה שקנאתו בדמים מ"מ כיון שהיא אמרה לסופר שימסרנו ליד הבעל א"כ היא אקנתו לבעל ע"י הסופר כדמסקינין לקמן גבי טבלא דאיתתא ידעה לאקנויי ותי' דרבא לטעמא דר"ח קא' את"ל דסבירא לך דאיתתא לא ידעה לאקנויי אפ"ה לא מיפסל דאקנויי אקנו רבנן וא"כ ילה"ק לכאורה לשיטת הרבינו ירוחם הובא באה"ע סי' כ"ח גבי מעמ"ש דל"מ קנין דרבנן לשויי' קידושי תורה וכ"כ במרדכי ר"פ הזורק וברא"ש ב"ק פ' מרובה דיאוש דל"ה רק קנין דרבנן אינו מועיל לקידושין דאוריי' וא"כ הכא כיון דמן הדין הוא שיהי' הקלף של האשה אפס דמחמת תקנתא דרבנן אמרינן דהוי של הבעל דהם אמרו והם אמרו כנ"ל א"כ איך מהני הקנין דרבנן דליהו' גט מדאוריי' ואיך מתקיים קרא דונתן שיהי' הגט משל בעל אמנם באמת י"ל לפי"ד הקונדרס שבב"י הנ"ל שכ' דלא בעינין שיהא הקלף של הבעל דוקא אלא שלא יהא של אחר וא"כ כיון דאמרו הפקר בי"ד הפקר אין אנו צריכין להקנין דרבנן וע"כ לדידי' הקרא דונתן אינו במשמע שיהא של הבעל כדס"ד מעיקרא שנהי' מוכרחים לבוא לקנין דרבנן אלא קאי על נתינת הגט וז"ש ודילמא נתינת הגט הוא ול"ב שיהא של הבעל כשי' הקונדרס תדע דהא שלחו מתם כתבו על איסוה"נ כשר ואף אי נימא דיש זכיי' באיסוה"נ והוי שלו וכמ"ש באמת במג"א סי' תרמ"ט סק"ך דרק באתרוג דרשינין מלכם היתר אכילה אבל לולב אף דאסור בהנאה לכם קרינין בי' והוי שלו מ"מ לאחר התקנה דהאשה משלמת שכר הסופר אי נימא מטעם אקנויי אקנו לי' רבנן קשה האיך כשר בכתב על איה"נ הרי ל"ה הגט של הבעל רק של האשה ואי דאקנויי אקנו לי' רבנן הרי כ' בתשו' הר"ן סי' מ"ט הובא בח"מ סי' רל"ה לענין קנין הפעוטות דרבנן דבמקום איסור לא תיקנו רבנן וע' ב"מ צ"ו: כי עבדי רבנן תקנתא בהיתרא באיסורא לא עבוד רבנן תקנתא ועמ"ל פ"ט מזכיי' ה"ג.
וא"כ הרי כ' התוס' בגיטין כ': ד"ה בכתובת דאע"ג דכתבו על איסוה"נ כשר מ"מ עביד איסורא דאסור לכתוב דהא מתהני באיה"נ וא"כ הא במקום איסור לא עבוד רבנן תקנתא ול"ה הקלף של הבעל וע"כ דונתן קאי על כתיבת הגט כשי' הקונדרס וכשר אף שהוא הפקר ואינו של הבעל רק שלא יהא גזול ואיןאנו צריכין להא דאקנו רבנן רק מכח הפקר בי"ד הפקר ומתבארים דברי הש"ס שפיר: ובאופן אחר י"ל בביאור דברי הש"ס הנ"ל דהנה ראיתי להמפורשים שהקשו למ"ש הרשב"א הנ"ל דהכא קאי הסוגיא אי נימא דאיתתא לא ידעה לאקנויי א"כ לשי' הב"י דבע"י שיהא הקלף של הבעל ממש מאי מהני הא דאקנו לי' רבנן להני זוזי הרי קיי"ל מעות אין קונות ובמאי נקנה הקלף להבעל ובפשיטות י"ל עפמ"ש ברמב"ן ב"ב קס"ז דהכא עשאוהו כמו שאומרת האשה להסופר הילך זוזי והקנה הגט להבעל מדין עבד כנעני כמבואר בקידושין ז.
וער"ן שם ובח"מ סי' ק"צ ועתשו' מהרי"ט ח"א סי' כ"א וא"כ הלא כ' במח"א ה' מכירה דבדינא דהילך מנה ושדך מכורה ל"פ כיון שהוא מילתא דל"ש לא תקינו דמעות אין קונות כמבואר בש"ס בכ"ד דבמילתא דל"ש אוקמ' אד"ת דמעות קונות. וע"ד פלפול וחידוד קצת נראה בישוב קושיא זו עפמ"ש ברמ"א ח"מ סי' קצ"ח ס"ה דבמטלטלי מהני אם התנה בהדיא שיקנה בכסף בלבד בלא משיכה והש"ך שם חולק עליו וכתבתי במק"א בטעמא דהרמ"א ז"ל עפמ"ש הנימוק"י ב"מ פ' הזהב דהא דקיי"ל כר"י בב"מ צ"ד גבי מתנה ש"ח להיות כשואל דל"ב קנין משום דהוא שומר חנם וכיון שהוא בדין השומרים יכול לחייב עצמו להיות כשואל אפי' בדברים אבל כל שאינו בתורת שומרים א"א שיחול עליו שום חיוב אא"כ קנו מידו ע"ש וכ"ה כונת התוס' ב"מ נ"ח.
ד"ה אר"י בתי' הא' ע"ש וכי"ב כ' בתוס' כתובות ק"ב. ד"ה ת"ש דאפי' לר"ל דס"ל התם לא אלימי מילתא דשטרי היינו היכי דמבלעדי השטר ל"ה עליו שום שעבוד כלל אבל היכי דגם בלאו השטר איכא קצת שעבוד מהני מילתא דשטרי להתחייב לגמרי ע"ש ולפי"ז י"ל ג"כ בקנין כסף במטלטלין כיון דגם בלאו התנאי קאי באבל ואיכא עליו מי שפרע אם חוזר וכיון דאיכא מעיקרא קצת שעבוד מהני התנאי שיהי' קנין גמור וע' ב"מ ס"ג ביש לו מותר ופירש"י ותוס' משום דזכי מהשתא אע"ג דלא משך כי מוקרי ברשותי' מוקרי הואיל ואם בא לחזור קאי במי שפרע וכ"כ בנימוק"י והג"א שם ועט"ז וש"ך יו"ד סי' קס"ב.
והנה בח"מ סי' ר"ט ס"ו כ' לענין פסק עד שלא יצא השער דכיון שהמקח נעשה באיסור חוזר בו וליכא מי שפרע ע"ש ולפי"ז מתבאר שפיר ד' הש"ס הנ"ל דהא דקא' אקנויי אקנו לי' רבנן היינו דעשאוהו כאלו התנה בהדיא שיקנה בכסף בלבד דמהני וקא' אח"כ ואי משום דכתיב ונתן פי' ול"מ הקנין דרבנן לגבי דאוריי' שיהי' הקלף שלו כנ"ל עז"א ודילמא נתינה הגט הוא פי' אם תקשי כן אמינא לך דא"צ הבעל קנין כלל וא"צ להא דאקנויי אקנו משום דל"ב שיהא שלו רק הפקירו הבי"ד שלא יהי' של חאשה כשי' הקונדרס הנ"ל וקרא דונתן אינו מורה שיהי' שלו רק דקאי הנתינה על הגט ולזה אמר ותדע דע"כ לאו כדאמינא לך מעיקרא דהוא משום דאקנויי אקנו לי' רבנן היינו שיהי' כאלו התנה שיקנה בכסף בלבד דהא שלחו מתם כתבו על איסוה"נ כשר והתם שפיר קשה במאי נקנה להבעל הקלף אם האשה נותנת שכר הסופר דנהי דאקנו לי' המעות הרי מעות אין קונות ואי דהוי כאלו התנה שיקנה בכסף בלבד ז"א דהרי הטעם דמהני תנאי הוא משום דבלא"ה איכא מי שפרע לכך עושה.
התנאי קנין גמור ובכתבו על איסוה"נ דאיכא איסורא כנ"ל הרי ליכא מי שפרע כד' הרמ"א הנ"ל וא"כ ל"מ התנאי ואיך הוא נקנה להבעל וע"כ דל"ב שיהי' של הבעל כלל וקאי ונתן על נתינת הגט ודוק: והנה הקשו עוד על הרשב"א הנ"ל שכ' דהכא קאי את"ל דאיתתא לא ידעה לאקנויי א"כ מאי משני דאקנויי אקנו לי' רבנן איך יפרנס את המשנה דהאשה כותבת את גיטה אי אמרי' איתתא לא ידעה לאקנויי וקלף דידה הא לא אקנו לי' רבנן.
לפענ"ד נראה ליישב עפ"מ שכבר כתבנו למעלה דהסברא דקלף דידה לא אקנו לי' הוא משום דל"מ הפקר בי"ד להפקיע ולהקנות כאחד ולכך לענין המעות שנותנת להסופר דבלא"ה יצאו מרשותה אמרינין אקנויי אקנו ולא הקלף שהוא ברשותה והנה מבואר ביש"ש ביבמות דהך מילתא אי מהני הפקר בי"ד גם לעשות שאינו זוכה כזוכה תלוי בפלוגתא דרב יצחק ור"א דלרב יצחק דיליף הפקר בי"ד מקרא דעזרא דיחרם כל רכושי ל"מ רק לאפקועי ממונא ולא להקנות ולר"א דיליף מאלה הנחלות כו' מה אבות מנחילין לבניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין העם כל מה שירצו מהני גם להקנות ע"ש ואנן דקיי"ל להלכה דהפקר בי"ד ל"מ להקנות משום דסתמא דש"ס דילן במ"ק טז.
בהא דקא' ומנלן דמפקרינין נכסי' לא מייתי רק קרא דעזרא וכן ברמב"ם פכ"ד מסנהדרין אינו מביא רק ההוא קרא ועפירש"י ר"ה כ"ב: ולכך תפסינין עיקר להלכה דל"מ הפקר בי"ד להקנות ולכך שפיר פשיט רב אשי דאיתתא ידעה לאקנויי מהך דהאשה כותבת את גיטה משום דל"ש אקנויי אקנו בקלף דידה כיון דקיי"ל דל"מ הפקר בי"ד להקנות כנ"ל משא"כ רבא קא' שפיר הכא ודילמא אקנויי אקני לי' רבנן ול"ק לדידי' מהא דאשה כותבת את גיטה כיון דמבואר בחי' הרשב"א גיטין ל"ו: דרבא יליף הפקר בי"ד מאלה הנחלות ומהני לדידי' אפי' להקנות ושפיר ניחא לי' גם הא דהאשה כותבת את גיטה משום אקנויי אקנו לי' רבנן קלף דידה דלדידי' מהני הפקר ב"ד גם להקנות והבן [אמנם בהא איכא לעיוני אמאי לא פשיט לה מגיטין ר"פ המגרש דפ"ב.
דתנן המגרש את אשתו וא"ל ה"א מותרת לכ"א אלא לפלוני ר"א מתיר וחכמים אוסרין כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם ושם בגמ' פ"ד: מאן תנא אמר חזקי' רשב"א הוא כו' ר' יוחנן אמר אפ"ת רבי שא"ה הואיל וקנאתו ליפסל בו לכהונה ופירש"י מש"ה צריך לחזור וליטלו דקנאתו בנתינה קמייתא ליפסל בו לכהונה ע"ש ולכאורה כיון דקנאתו בנתינה הראשונה הא הו"ל הקלף של האשה וקלף דידה הא לא אקנו לי' רבנן וע"כ מוכח מזה דאיתתא ידעה לאקנויי ויהי' מזה ראי' למ"ש א"ז בנתה"מ סי' קצ"ז סק"ד דל"ב שהאשה תקנה לו הגט וסגי כשנוטל הימנה ע"ש ועכצ"ל משום דבשעה שהתחיל חלות הגט בנתינה הראשנה שחל אז לפוסלה מן הכהונה הי' אז הקלף של הבעל לא איכפת לן במה דהוי הקלף של האשה בשעת גמר הגירושין בנתינה השני'] ובמסלה זאת נעלה לבאר דברי הש"ס שם גופא שלחו סתם כתבו על איסוה"נ כשר אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא על העלה של זית דילמא שאני עלה של זית דחזי לאצטרופי ולכאורה צריך להבין סברת רב אשי דקמסייע לי' מעלה של זית ולפי דברינו הנ"ל דסברתי' דרב אשי דקא מייתי סייעתא דאיתתא ידעה לאקנויי מהאשה כותבת את גיטה ול"ק משום אקנויי אקנו לי' רבנן דקלף שלה לא אקנו והיינו דל"מ הפקר בי"ד לעשות קנין ואנן בעינין שיהי' הקלף של הבעל דוקא ול"מ בשל הפקר וצריך להבין לפי"ז להסוברים דאיסוה"נ הוי הפקר עריטב"א קידושין נ"ו א"כ אמאי כתבו על איה"נ כשר אפי' אי הבעל משלם שכר הסופר הא ל"ה הקלף דידי' משום שאסור בהנאה אמנם י"ל עפמ"ש בירושלמי הובא בח"מ וב"ש אה"ע סי' כ"ח וסי' ל"ב דהא דכתבו על איסוה"נ כשר הוא דוקא באיה"נ דרבנן אבל לא באיה"נ דאוריי' וע"ש שמובא ד' תשו' רשב"א סי' תר"ג שמסתפק אי ש"ס דילן מחולק עם הירושלמי בזה או לא עכ"פ י"ל דלרב אשי דס"ל דבעי' שיהי' הקלף משל בעל דוקא ע"כ מיירי הא דכתבו על איה"נ כשר באיה"נ דרבנן וא"כ הרי כ' התוס' בב"ק דף ע"ב:
דהא דקא' התם קסבר ר"י חשנ"ב לאו דאוריי' דאיס"ד דאוריי' מכי שחיט לה פורתא אסרה אידך לאו דמרה קא טבח ומוכיחים מזה התוס' דאיסוה"נ דרבנן הו' שפיר דמרה וא"כ הוי באיה"נ דרבנן שפיר הקלף של בעל והנה בתוס' קידושין נ"ו: הקשו בהא דקתני המקדש בערלה אינה מקודשת והרי שרי ליהנות ממנו שלכדה"נ ותי' דמיירי דבשלכדה"נ לית בי' שו"פ א"נ י"ל דמיירי שפיר דאיכא שו"פ אפי' שלכדה"נ רק כיון שהאשה סבורה שיש לה ליהנות דרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי מק"ט עכ"ל ולפי"ז הלא התי' הב' ל"ש בגט כיון דבגירושין ל"ב דעתה וע"כ כתי' הא' דשלכדה"נ אינו שו"פ ולפי"ז לכאורה צריך להבין מאי קא מדחי לי' דל"ד לעלה של זית דחזי לאצטרופי הרי גם באיה"נ אית לי' שיווי בשלכדה"נ רק דליכא שו"פ וא"כ שייך ג"כ חזי לאצטרופי וכן הקשה בס' ישיע"ק ע"ק אמנם הרי באמת מבואר בתוס' שבועות כ"ג: ד"ה אלא דשלכדה"נ עכ"פ אסור מדרבנן וא"כ ליכא שום שיווי משא"כ רב אשי לשיטתי' דע"כ לדידי' מיירי הא דכתבו על איה"נ כשר באיה"נ דרבנן וכבר כ' במ"ל פ"ה מיסוה"ת דבאיסור דרבנן ליכא בשלכדה"נ איסור כלל וא"כ מדמי לי' שפיר לעלה של זית ועפי"ז יעלה בידינו לפרש הא דקא' רבא תדע דשלחו מתם כתבו על איה"נ כשר כפירש"י ותוס' דל"ב שיווי כלל בגט כדי להכריח מזה דל"ב שיהא הקלף של הבעל ולא קאי ע"ז ונתן ולכך לא מייתי מעלה של זית דזה אית בי' עכ"פ איזה שיווי וחזי לאצטרופי ונקרא עליו שם בעלים ולכך מייתי מכתבו על איה"נ דכיון דאיהו אזיל עכשיו בשיטתו דל"ב שיהי' הקלף של הבעל ומיירי שפיר באיה"נ דאוריי' וא"כ לית לי' שום שיווי כיון דבאיסוה"נ דאוריי' גם בשלכדה"נ איסור דרבנן מיהא איכא כנ"ל ואזלי רבא ורב אשי כל חד לשיטתי' ודוק: נמשכתי קצת לענין אחר מעתה נשוב לנ"ד לענין דינא דכפי המורם מדברינו ל"א אקנויי אקנו לי' רבנן מעות של האשה להבעל עד אחר הכתיבה שמגיע להסופר שכר פעולתו וא"כ בשעה שאסר הבעל המעות על הסופר ל"ה שלו עדיין.
והן אמת דס"ל להכ"מ פי"ב מנדרים ובב"י סי' רל"ד דקונמות הוי כקדוה"ג וחל גם על דשלב"ל וכ"כ בר"ן פ' אעפ"י אולם הלח"מ שם חולק עליו וכן הש"ך בנקוה"כ סי' הנ"ל פוסק להלכה דא"י לאסור דשלב"ל בקונם מגמרא ערוכה בנדרים מ"ז דאין אדם יכול לאסור על חבירו דשלב"ל ע"ש ומכ"ש בנ"ד שהושלש המעות ביד הרב עבור הסופר דהוי דבר שאינו ברשותו בודאי ל"מ דהרי מד' התוס' בקידושין ס"ג.
ד"ה וידים נראה ג"כ דס"ל דקונמות כיון דקדוה"ג הוי חייל על דשלב"ל ובכ"ז כתבו בגיטין מ': דלכך קדוה"ג מפקיע מידי שעבוד משום דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וחשיב ברשותו של לוה וקדוה"ג שאין לו פדיון כיון שחל שעה א' תו לא פקע ומשמע דדבר שאינו ברשותו א"י להקדיש גם קדוה"ג ודעת קצוה"ח בסי' קי"ז שכ' לדמות דבר שאב"ר לדשלב"ל לענין זה באמת צ"ע.
ולבר מן דין הרי כיון דלאחר הכתיבה הא מגיע להסופר שכר פעולתו וא"י לאסור עליו בקונם כדכ' התוס' בכתובות נ"ט: דא"כ כל אדם יפקיע כל ממונו מבע"ח ע"י קונם וכ' דאלמוה לשיעבודי' דבע"ח ואפי' לשי' הי"ח בת"מ סוסי' קי"ז דיכול הלוה לאסור נכסיו על המלוה בכ"ז הרי בנ"ד הא דאוקמו' רבנן הני זוזי ברשותי' דהבעל כדי שיבא שכר הסופר מהבעל ואינו של הבעל רק על רגע אחד ותו לא וער"ן נדרים מ"ח: ובודאי אין כח בידו לאסור המעות על הסופר דאין אדם יכול לאסור של חבירו על חבירו וכי"ב מצינו בתוס' ב"ק ס"ח: דאפקעינהו רבנן מרשות ע"ה כדי שלאיהי' נכשל ואוקמי' ברשות זה שיכול לחלל דהפקר בי"ד הפקר ע"ש הרי דהוי ההפקעה על דבר מיוחד והה"נ אפקעינהו רבנן להני זוזי מרשות האשה ואוקמו' ברשות הבעל כדי שיהי' תשלומי הסופר מידו אבל לא שיהי' שלו שיוכל לאסרן על הסופר.
ובמה שאסר הבעל ע"ע הנייר שקנו לצורך הגט בודאי לא איכפת לן כיון דהלכה פסוקה היא בידינו דכתבו על איה"נ כשר ובתשו' הרשב"א סי' תשמ"ו מבואר דאין חילוק בזה בין נדר לשאר איסוה"נ וכיון שלפי מנהגינו הסופר מקנה הקלף להבעל במתנה והוא מגביהו וזוכה בו שפיר מהני זכייתו כפשטא דגמ' ע"ז מ"ב.
דילמא מגבה לה כו' ערש"י ור"ן שם וכן בנדרים ל"ד. ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו כו' וער"ן שם והלא בשעת סידור הגט הוא מבטל כל דיבור שהי' מזיק להגט א"כ ממילא ביטל ג"כ מה שגילה דעתו מעיקרא שאינו רוצה לזכות בו כי על כן לפענ"ד הגט כשר בלי פקפוק ואין בערעורו של בעל כלום: