שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סי' פ
לבאר סוגיא דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים כו'.
כתובות דף ד'. בתוס' ד"ה אבל דברים של צינעא נוהג וא"ת רב ושמואל דאמרי בפ"ב דמ"ק דתשמיש המטה בשבת של ז' ימי אבילות רשות תקשי להו ברייתא דהכא כו' אלא נראה לר"י דרב ושמואל מפלגי בין חתן למועד ושבת אבל קשה דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים משמע אפי' בשבת הקשה המהרש"א דהרי לרב ושמואל י"ל דאין ראי' מהוא ישן בין האנשים דאיפשר משום דם בתולים ואתיא למשנה אחרונה ואינהו לית להו הא דרב יוסף דבבעל אשתו ישנה עמו באיסור נדות: הנה לכאורה י"ל דהתוס' הקשו שפיר כיון דברייתא סתמא קתני ומיירי אפי' בלא בעיל ובלא בעיל הא ליכא איסור נדות ובשלמא לשמואל י"ל דל"ק עפ"מ דא' לקמן ו'.
לענין לבעול בתחלה בשבת בבי רב אמרי שרי ושמואל אסר בנהרדעי אמרי רב אסר ושמואל שרי ובתוס' שם עמוד ב' ד"ה והני תנאי כ' בפשיטות דשמואל אסר וכ' הפנ"י שם מדאיפסקא הלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת מסתמא הוא כרב דקיי"ל הלכתא כרב באיסורי וע"כ רב שרי ושמואל אסר ע"ש וא"כ י"ל דלשמואל ממ"נ אסור היחוד בשבת דאי בעיל הא אסור משום נדות ואי לא בעיל הא אסור משום חבורה בשבת.
אמנם לרב הקשו התוס' שפיר כיון דאיהו הא לא חייש לבעילה בתחלה בשבת משום חבורה אי משום מקלקל בחבורה או מקלקל הוא אצל הפתח כדא' לקמן וע"כ לדידי' הא דקתני בברייתא ב"כ וב"כ לא יבעול בתחלה בע"ש הוא רק משום שמא ישחוט בן עוף ועל זה בודאי לא בעינין שימור] וכיון דמסתמא קתני ומיירי ג"כ בלא בעיל אמאי צריך שימור בשבת הא דברים שבצנעא רשות לדידי'.
אמנם לכאורה י"ל עפמ"ש בנקוה"כ ביו"ד סי' שמ"ב בשם רבינו ירוחם דהא דנוהג ז' ימי המשתה קודם הוא דוקא בבעל אבל בלא בעל בכניסה לחופה בלבד אין חלין ז' ימי המשתה קודם עפנ"י כתובות בק"א וכן העלה האס"ז בסוגיין בשי' רש"י ז"ל דהא דקתני ובועל ב"מ חיובא הוא כדי שתחול החתונה קודם האבילות דלא חל עליו השמחה קודם הבעילה וז"ש רש"י ז"ל בהא דפריך והא הכא דבבעל עסקינין וקתני הוא ישן כו' פירש"י וז"ל דבבעל עסקינין דקתני ובועל ב"מ לפני קבורת המת עכ"ל שלכאורה שפת יתר הוא מאי דפי' הכא דהבעילה הי' קודם קבורת המת ועכצ"ל דקשיא לי' מ"פ הש"ס דילמא הא דקתני הוא ישן כו' קאי בלא בעיל וע"כ פי' דכיון דקא' בועל ב"מ ופורש כדי לקבור המת וע"כ בועל ב"מ קודם הקבורה וע"כ חיובא הוא משום דבלא"ה לא חל עליו השמחה דז"י המשתה א"כ ע"כ בעיל קודם הקבורה וא"כ כיון דע"כ מיירי בבעיל שפיר קשה קושי' המהרש"א דילמא משום נדות אמנם י"ל דזהו רק להך שיטה שהובא ברא"ש והט"ז שם דס"ל דלא התירו בעילת מצוה רק משום פסידא א"כ עכצ"ל דבלעדי הבעילה לא חלין ז"י המשתה ואיכא פסידא אבל להרי"ף והגאונים שם הא ס"ל דגם בליכא פסידא התירו לבעול ב"מ וא"כ הא דבועל ב"מ אם ירצה ולא חיובא דז"י המשתה חלין גם בלא בעיל דלא כרש"י ורבינו ירוחם הנ"ל ע"ש וא"כ י"ל דגם התוס' קיימ' בשיטה זו ושפיר הקשו כיון דכל אותן הימים מיירי גם בלא בעיל וא"כ ליכא איסור נדות ואמאי הוא ישן בין האנשים כו' אמנם לפענ"ד י"ל בישוב קושי' התוס' עפמ"ש בשו"ת ח"צ סי' ב' להסביר דברי הראשונים ז"ל דס"ל דהתירו הבעילת מצוה קודם הקבורה אף דליכא פסידא כיון דגם בלעדי הבעילה בכניסה לחופה בלבד חלין ז"י המשתה והרי לא התירו החופה רק משום פסידא דהוא משום דס"ל דחופת נדה אינה קונה משום דבעינין יחוד הראוי לביאה וא"כ אילו היו אוסרין הביאה קודם הקבורה הא ל"ה מועיל החופה וא"כ לא יחולו ז"י המשתה ויהי' פסידא ולכך התירו הביאה כדי שתהי' חופה הראוי' לביאה אבל באמת רשות בידו לבעול או לא דכיון שהיא ראוי' לביאה כבר קנתה החופה ע"ש וכ"כ באס"ז ובספר הפלאה בחי' בסוגיין: וע"ד הפלפול יש להסביר עפי"ז דברי התוס' בסוגיין ד"ה בועל ב"מ ופורש שכ' וז"ל אבל קשה לרשב"א אמאי לא דייק מדקתני ופורש מכלל דנוהג דברים של צנעא כו' ואור"י דהומ"ל פורש משום דם בתולים כדא' בפ' תינוקת אבל מהוא ישן בין האנשים דייק שפיר דהוי משום אבלות דאי משום נדות כיון דבעיל אשתו ישנה עמו כדאר"י בסמוך ועוד דכל אותן הימים משמע דבכולהי הוי חד טעמא דהיינו משום אבלות והשתא מקילינין טפי באנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן מידי דהוי אנעילת הסנדל ועטיפת הראש וכפיית המטה עכ"ל ולכאורה הרי בין אי נימא דלא חלין ז"י המשתה בלעדי הבעילה ובין אי נימא דהיתר הבעילה כדי שתהי' חופה דחזיא לביאה הרי ל"ה זה קולא דע"כ הוכרחו להתיר כדי שיחול שמחת החתן.
ובפנ"י נתקשה דאין דמיון של התוס' עולה יפה דנעילת הסנדל ואינך נהיגי באבל ואין נוהגין באונן שהרי כמה וכמה מצות ודינין מצינו שיש בזה מה שאין בזה משא"כ איסור תשמיש הא בודאי נוהג באונן כמו באבל כדא' בפ' א"מ דפליגי רשב"ג ורבנן בת"ה בשבת לאונן שמתו מוטל לפניו מוכח להדיא דבחול לכ"ע אסור א"כ מאי סברא יש להתיר בעילת מצוה באנינות דאורייתא טפי מבאבלות דרבנן.
ולהאמור י"ל עפ"מ שיש להבין ד' התוס' שכ' דכל אותן הימים משמע דבכולהו הוי חד טעמא דלכאורה אי ס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה הא יכול להיות בכולהי משום נדות אמנם י"ל דכונת התוס' מדקתני כל אותן הימים כו' ומשמע דאסור גם בעילת מצוה כמ"ש המהרש"א וא"כ בעילת מצוה הא ע"כ ל"ה משום נדות ולפי"ז אי אמרי' דבכלל כל אותן הימים נואג"כ בעילת מצוה ע"כ דס"ל להתוס' דבועל ב"מ קודם קבורת המת רשות דאי הוי חיובא כדי שתחול שמחת החתונה א"כ ל"ה מצינין למימר דיהי' נכלל בהא דכל אותן הימים כו' איסור בעילת מצוה משום דאי לא בעיל ב"מ קודם הקבורה הא ליתא להדין דנוהג ז' ימי המשתה כו' כלל וע"כ דס"ל דבועל ב"מ רשות היינו דע"כ התירו לו כדי שיהי' חופה הראוי' לביאה וע"כ שפיר כ' התוס' והשתא מקילינין טפי באנינות דאוריי' מבאבילות דרבנן דהשתא דעושין החופה באנינות קודם קבורת המת מתירין לו הביאה כדי שתחול החופה משא"כ כשעושה החופה לאחר הקבורה דהדין דנוהג ז"י אבילות קודם ז"י המשתה אז אין מתירין לו הביאה והוא עפמ"ש השעה"מ בקונטרס חופת חתנים לצדד דהיכי דרק מדרבנן לא חזיא לביאה כיון דמדאוריי' חזיא לביאה מועיל החופה ע"ש והכי מוכח באמת מד' התוס' בסוגיין ד"ה אבל איפכא וא"כ באבילות דרבנן אין מתירין לו הביאה ובאנינות דאוריי' ע"כ מתירין לו הביאה ודו"ק (וי"ל בטעמייהו דרש"י ורבינו ירוחם דס"ל דבועל ב"מ חיובא הוא עפ"מ שהקשו הראשונים ז"ל דאמאי נוהג ז"י המשתה קודם הרי קיי"ל במי שמת לו מת ביו"ט ב' דאתי אבילות דאוריי' ודחי יו"ט דרבנן א"כ ה"נ נימא דאתי אבלות דאוריי' ודחי ז"י המשתה דרבנן ותי' דאין קוברין את המת עד למחר כי היכי דליהוי אבילות דרבנן ואע"ג דמלין את מתו עובר בעשה ול"ת בכ"ז הרי לכבודו מלינין להביא לו ארון ותכריכין והה"נ הוי לכבדו כדי שלא יתבזה בנו ביום חתונתו עיי' חי' הרשב"א והריטב"א והרא"ש פ' אלו מגלחין וא"כ לפי"ד השעה"מ הנ"ל דהיכי דרק מדרבנן לא חזיא לביאה מהני' החופה א"כ הה"נ הרי יכולין לעשות החופה בלילה דמלבד מ"ש הראשונים הנ"ל דזה הוי לכבודו וא"ע בלא תלין הרי כ' הרדב"ז הובא בתשו' גינת ורדים חיו"ד כלל ג' סי' ה' דא"ע בלאו דלא תלין את נבלתו אלא במלין כל הלילה ולא במלין מקצת מהלילה ע"ש וא"כ כיון שיעשו החופה בלילה הרי קיי"ל דאנינות לילה רק דרבנן וחזי' לביאה מדאוריי' ואמאי הוצרכו להתיר ב"מ וע"כ דהוי חיוב דבלעדה אינו חל עליו השמחה דז"י המשתה והחולקים וס"ל דבועל ב"מ רשות י"ל דס"ל באמת דגם חופה דלא חזיא לביאה מדרבנן ל"ה חופה] וא"כ הרי רב ס"ל ביבמות נ"ז:
דיש חופה לפסולות וכ' הראשונים ז"ל דע"כ ס"ל דל"ב חופה דחזי' לביאה ער"ן ריש מכילתין וא"כ עכצ"ל לדידי' דהא דהתירו לבעול קודם הקבורה היינו משום דבלעדי הבעילה בכניסה לחופה בלבד לא תחול עליו השמחה דז"י המשתה וא"כ ע"כ איירי בבעיל ושוב ל"ק קושי' התוס' דאיפשר דהוא ישן בין האנשים משום איסור נדות אמנם בכ"ז י"ל דהתוס' הקשו שפיר לרו"ש דקאמרי דברים שבצנעא רשות למ"ש התוס' ביומא י"ח: ד"ה יחודי בעלמא דרב ע"כ ס"ל הא דרב יוסף דיחוד מותר בבעל לגבי איסור נדות א"כ ליכא למימר משום נדות וע"כ משום אבלות וקשיא שפיר לרב לשי' דכיון דס"ל דברים שבצנעא רשות אמאי הוא ישן בין האנשים כו' אמנם עדיין י"ל למ"ש הרא"ש בשם הר"מ הלוי דאפי' לרב יוסף בדם בתולים דקילא לי' כמו אבילות הוא ישן בין אנשים ומוכיח לה משינויא דרב אשי דקא' אבילות דהכא כיון דאקילו בי' רבנן אתו לזלזולי בי' וה"ה בדם בתולים דאקילו בי' רבנן לגמור ביאתו [והנה ראיתי בהרא"ש שדחה ד' הר"מ הלוי שכ' הכרח לדבריו מדקא' רב יוסף דאבלות קילא לי' לעבור והרי איכא דם בתולים דהוא נדות ולא קילא לי' וע"כ דדם בתולים ג"כ קילא לי' ודחה הרא"ש דהברייתא קאי לפי משנה הראשונה קודם שאמרו בועל ב"מ ופורש.
ולכאורה הי' נ"ל בשי' הר"מ הלוי דלא ניחא לי' בהכי טפמ"ש באס"ז בשם תלמידי רבינו יונה דדוקא תשמיש המטה דהוא דבר שבצנעא שאינו ניכר שהוא מחמת אבלות הוא דנוהג שהרי פעמים שפורש מאשתו מפני הנדות אבל שאר דברים שיכירו בנ"א שמונע עצמו בעבורם מן השמחה אינו נוהג בימי חתונתו ע"ש וא"כ אי איתא דקאי למשנה ראשונה תקשי אמאי הוא ישן בין האנשים הרי בתולה נותנין לה ד' לילות ואם פורש ניכר הדבר שהוא משום אבלות והוי אבלות פרהסיא שאינו נוהג בחתן וע"כ דקאי למשנה אחרונה ושפיר מוכיח הר"מ הלוי דבתולים קילא לי' אמנם באמת ז"א דאפי' למ"ר הא לא מינכרא מילתא שהוא מחמת אבלות דאפשר שפרסה נדה שלא בשעת תשמיש] וא"כ הדר י"ל אליבא דרב דלכך הוא ישן בין אנשים משום דם בתולים והא דבגמ' מסייע לי' לר"י דברים שבצנעא נוהג מהא דכל אותן הימים אף דאיפשר לדחויי משום דם בתולים י"ל דמסייע לי' משבת שבתוך ז"י אבלות וס"י דטבילה בזמנה מצוה א"כ בשבת שני' הא כבר טבלה לנדותה וע"כ משום אבלות וש"מ דברים שבצנעא נוהג משא"כ רב ושמואל ס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה ולא היתה יכולה לטבול לנדותה א"כ גם בשבת שני' איכא משום דם בתולים ודעת לנבון נקל ליישב בזה קושי' התוס' בסוגיין עמוד ב' ד"ה ומי שאני בין אבלות דידי' לאבלות דידה שכ' וז"ל תימא דבלאו מילתא דרב יוסף הו"מ למיפרך ברייתות אהדדי וחוץ לדרכנו זה י"ל בישוב קושי' התוס' הלזו דלולא דברי רב יוסף הו"א דבועל ב"מ לאחר שנקבר ול"ב חופה הראוי' לביאה ולכך הוא ישן בין האנשים דכיון דהקילו לו לבעול ב"מ באבלות חיישינן דאתי לזלזולי בשאר בעילות כדהוי בעינין למימר לקמן אליבא דרב אשי משא"כ למאי דמחלק ר"י בין אבלות לנדה וקשה קושי' המהרש"א ז"ל שהקשה אמאי אמרינן דאבילות קילא לי' הרי איכא ג"כ דם נדה דבתולים ותי' דמיירי באלמנה וא"כ הלא מבואר בראשונים ז"ל באה"ע סי' ס"ד דאף למ"ד חופת נדה קונה ול"ב חופה דחזיא לביאה היי"ד בבתולה אבל באלמנה בעינין חופה דחזי' לביאה וא"כ ע"כ הא דבועל ב"מ לאחר החופה היינו קודם הקבורה וא"כ ליכא למימר דאתי לזלזולי דאנינות באבלות לא מיחלף ושפיר קשה הברייתות אהדדי] ולדרכנו י"ל דאי לאו מילתא דר"י הו"מ דהך ברייתא דקתני הוא ישן בין האנשים כו' הוא משום דם נדות דטבילה בזמנה לאו מצות ואיכא גם בז"י אחרונים משום נדות ואי דהא קתני גם אביו של חתן וכיון דהיא אינה אבלה הרי מותרת ברחיצה דשלב"פ אין אבלותו מוטל' עלי' בכ"ז י"ל דהוא ישן בין האנשים קאי רק במתה אמה של כלה וכי קתני אביו של חתן אשארא משא"כ לרב יוסף הא לדידי' ע"כ הא דהוא ישן בין האנשים קאי באבלות דידי' ואמה של כלה קאי אשארא וא"כ ממילא ליכא למימר משום נדות דבאביו של חתן הא ליכא בז"י אחרונים משום נדות וע"כ משום אבלות ופריך שפיר מהברייתא דקתני ונוהגת עמו אבלות ודו"ק.
אמנם זהו רק לשי' רש"י ז"ל דס"ל דבתוך ז' אפי' כלה אסורה ברחיצה אמנם לשי' הרא"ש שהובא בטור יו"ד סי' שפ"א דכלה מותרת בקישוט אפי' תוך ז' וכ"כ בחי' הרא"ה וקישוט הא שוה לרחיצה כמבואר בש"ע שם א"כ אפי' אי נימא טבילה בזמנה לאו מצוה יכולה לטבול וארווחנא ליישב עפי"ז הא דפסק הרמב"ם פי"ב מא"ב ה"ג דברגלים אינו נוהג דברים שבצנעא רק בשבת ומובא בלח"מ שם בשם הרמב"ן שהקשה עליו מסוגיין דהרי קתני כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים וחתן הוי כרגל.
ולהאמור י"ל דהרמב"ם ס"ל כהר"מ הלוי וא"כ י"ל דהא דישן בין האנשים משום דם בתולים וע"כ דדייק משבת שני' שבתוך ז"י אבילות דכבר טבלה לנדותה ואף דהרמב"ם פוסק בפ"ג מה' שביתת עשור ה"ג דטבילה בזמנה לאו מצוה בכ"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל כדקיי"ל להלכה דכלה מותרת ברחיצה וא"כ שפיר היתה יכולה לטבול וע"כ הא דישן בין האנשים בשבת שני' הוא משום אבלות וש"מ מהא דבשבת דברים שבצנעא נוהג אבל שיהא נוהג ברגל לא נשמע מהא וא"ש פסק הרמב"ם ז"ל.
עכ"פ לפי ההלכה דכלה מותרת ברחיצה אפי' בתוך ז' וע"כ דגם התוס' ס"ל הכי דכ' בד"ה ביעל כו' ועוד דכל אותן הימים משמע דבכולהו הוי חד טעמא דהיינו משום אבלות והיינו משום דבז"י אחרונים ע"כ ל"ה משום נדות כיון דהיתה יכולה לטבול והוא משום דאף דקיי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה מ"מ כלה מותרת ברחיצה וע"כ הקשו שפיר לרב ושמואל מהך ברייתא דכל אותן הימים דמשמע גם בשבת שני' דע"כ הוא משום אבלות וע"כ דאסור דברים שבצנעא ולא רשות.
וכ"ז הוא רק לפלפולא אכן לקושטא דמילתא אפי' לשי' רש"י ז"ל דכלה אסורה ברחיצה תוך ז ואפי' אי נימא טבילה בזמנה לאו מצוה ג"כ א"א לומר אליבא דרב ושמואל דהא דכל אותן הימים כ' הוא משום נדות דכיון דלדידהו בשבת דברים שבצנעא רשות א"כ שפיר יכולה לטבול ויבעול אותה בשבת וממילא ליכא בימים שאחר השבת משום נדות וי"ל שזהו באמת כונת התוס' הנ"ל שכ' ועוד דכל אותן הימים משמע דבכולהי הוי חד טעמא משום אבלות והיינו דמסייע לי' שפיר מהא דכל אותן הימים לר"י דדברים שבצנעא נוהג דא"א למידחי דהוא משום נדות דאי נימא דגם דברים שבצנעא אינו נוהג בשבת א"כ הרי יכולה לטבול א"ע בשבת וממילא ליכא בימים שאחר השבת משום נדות רק משום אבלות וא"כ ל"ה כולהי חד טעמא וא"כ לפי"ז מצינין להקשות קושי' התוס' לרב ושמואל גם לשי' רש"י ז"ל: אמנם כן ראיתי בפנ"י בחי' שכ' דאי נוקמי הברייתא כמשנה אחרונה גם בשבת שני' איכא למימר משום דם בתולים כיון דמסתמא איירי הברייתא בבתולה שניסת בד' ונבעלת בה' כדינא דמתני' וא"כ כיון דקיי"ל פולטת ש"ז סותרת א"כ לא תוכל למנות ז' נקיים אלא מיום א' נמצא דבשבת שני' נמי עדיין לא טבלה לנדתה ואמינא לבאר עפי"ז ע"ד החידוד דברי שני תירוצי התוס' הנ"ל שכ' על קושי' הרשב"א שהקשה דאמאי לא דייק מדקתני ופורש מכלל דנוהג דברים של צנעא כו' ואור"י דהומ"ל פורש משום דם בתולים אבל מהוא ישן בין אנשים דייק שפיר דהוי משום אבילות כו' ועוד דכל אותן הימים משמע דבכולהי הוי חד טעמא דהיינו משום אבלות כו' ונראה דבתי' הא' ס"ל להתוס' לאוקמי הברייתא אליבא דמשנה אחרונה דבועל ב"מ ופורש ובתי' הב' מוקמי להברייתא אליבא דמשנה ראשונה והוא עפמ"ש הרא"ש בנדה ר"פ תינוקת דבבוגרת שראתה גם למשנה ראשונה בועל ב"מ ופורש ובספר סדרי טהרה רסי' קצ"ג מביא שכ"ה גם שי' הראב"ד והרי"ף ז"ל וא"כ לפי"ז י"ל דמרישא לא הו"מ למידק דאבילות צינעא נוהג דהו"מ לאוקמי הברייתא בבוגרת שראתה דגם למשנה ראשונה בועל ב"מ ופורש משום ד"ב משא"כ מסיפא דכל אותן הימים דיין שפיר דדברים שבצנעא נוהג וא"א למידחי דמיירי בבוגרת ומשום דם בתולים דהרי כל אותן הימים משמע ג"כ שבת כד' התוס' הנ"ל ובשבת שני' הא ליכא תו משום נדות ואי כד' הפנ"י הנ"ל דע"כ לא התחילה לספור עד יום א' כיון שנשאת בד' ונבעלת בה' כנ"ל ז"א דהא מבואר בירושלמי הובא בהג"א פ"ב דכתובות ובשאר קדמונים ז"ל דבוגרת ניסת בכל יום א"כ איפשר דניסת בג' או קודם וא"כ אין הכרח שתהי' בשבת שני' בנדתה והיכי קפסיק ותני כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים הרי בשבת שני' איננה בנדתה עוד וע"כ משום אבלותצנעא ושפיר מסייע לי' לר"י דאבלות שבצנעא נוהג במועד דשבת ומועד כי הדדי נינהו ודוק:
והנה מאי דפשיטא להו להתוס' ז"ל דבועל ב"מ היינו קודם קבורה ולא לאחר קבורה כ' המהרש"א ז"ל דילפי לה מהא דא' לקמן מאי קולא אילימא דקתני בועל ב"מ ופורש התם משום דלא חל עליו אבילותא כו' והפנ"י וההפלאה תמהו דמנ"ל באמת להש"ס גופי' דבועל ב"מ הוא קודם קבורה להקל באנינות דמצינו דחמיר טפי דא' במ"ק דאפי' רו"ש דס"ל דאין דברים שבצנעא אסורין במועד ושבת דאבלות אפ"ה מודים באנינות ובתוס' מ"ק כ"ג: ד"ה ואינו הקשו דמאי קא' התם משום דלא חל עליו אבלותא הרי אונן ג"כ אסור בתשמיש המטה ופי' דה"ק אין קולא באבילות כ"א באנינות ולא אתי לזלזולי באבילות ולפענ"ד אינו מובן דהרי אנינות דאוריי' ואבילות דרבנן וכיון שיראה שמקילין לו באנינות דאוריי' מכ"ש שיזלזל באבלות דרבנן ובחי' הרשב"א בסוגיין נתקשה בזה באמת ולפענ"ד לולא דברי רבותינו הראשונים ז"ל הי' נראה לפרש פירוש אחר בגמ' דהנה בתוס' ברכות מ"ז: כפי שהבין הצל"ח בכונתם שם כ' דלהכי אמרינן התם גבי ר"א ששיחרר עבדו והשלימו לעשרה דרק משום דהוי תפלה מצוה דרבים דוחה העשה דלעולם בהם תעבודו הא אי לא"ה ל"ה נדחה העשה דלבה"ת דאוריי' מקמי מ"ע דתפלה שהוא דרבנן והכא אמרי' נוהג ז"י המשתה ואח"כ נוהג ז"י אבילות אלמא דאתי ז"י המשתה דרבנן ודחי אבילות דאוריי' ותי' דהתם כיון דהעשה דלבה"ת כבר חל קודם שהגיע העשה של צירופו לעשרה ולהכי לא הו"מ לדחות עשה הקודמת לו אם לא מפני שהוא מצוה דרבים משא"כ הכא שהכניסו החתן והכלה לחופה קודם קבורה א"כ חל המצוה של משתה החתן קודם שחל אבילות ולהכי שפיר נדחה מצות האבלות הבאה אחר הקבורה אף שהוא דאוריי' מפני מ"ע דז"י המשתה דרבנן דכיון שכבר חלה המצוה דרבנן שוב אינה נדחית אף מפני מ"ע של תורה הבאה אח"כ ע"ש ושעפי"ז נלפענ"ד ליישב קושי' התוס' מ"ק י"ד:
בהא דקא' התם אבל אינו נוהג אבלותו ברגל שנא' ושמחת בחגך אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד והק' התוס' דהא אבלות הוא רק דרבנן והיל"ל אתי עשה דאוריי' ודחי עשה דרבנן ולהאמור נכון דמטעם שהוא דרבנן הא כיון דחל האבלות מעיקרא ל"ה נדחה מקמי העשה דרגל הבאה אח"כ אף שהוא דאוריי' ולהכי קא' דוקא מפני שהוא עשה דרבים וממילא נדחה נמי לפי"ז ד' השאגת ארי' סי' ס"ה שמוכיח שם דעשה דושמחת בשאר מיני שמחות הוא דאוריי' ולהכי נוהג גם בזה"ז מה"ת מדברי הש"ס הנ"ל דקא' דאבל אינו נוהג אבלותו ברגל משום דאתי עשה דשמחת הרגל דרבים ודחי לעשה דאבלות דיחיד ואי נימא דעשה דושמחת אינו מה"ת אלא בשלמי שמחה א"כ אפי' קדים רגל לאבלות איך דחי עשה דשמחת הרגל דרבנן העשה דאבלות של תורה ע"ש ולהאמור נכון דאי רגל קדים אף שהוא דרבנן אינו נדחה מפני העשה דאבלות הבא אח"כ ואי אבלות קדים כיון דשמחת הרגל הוא מ"ע דרבים אף שהוא דרבנן ובא אח"כ מ"מ דוחה אבלות דאוריי' כמו דחזינן דתפילה אף שהוא דרבנן בכ"ז כיון שהוא מצוה דרבים דוחה להמ"ע דלבה"ת דאוריי' הקודם לו וא"כ אדרבא יהי' מוכח מד' הש"ס שם דשמחת הרגל בשאר מיני שמחות ל"ה רק דרבנן כד' התוס' שם ודוק ומעתה י"ל פירוש דברי הש"ס בסוגיין דהכי קא' מאי קולא אילימא דקתני בועל ב"מ ופורש התם משום דלא חל עליו אבלותא פי' בשעה שהי' חל עליו המצוה לבעול ב"מ היינו קודם קבורה לאחר כניסתו לחופה הא עדיין ל"ה חל אז האיסור דאבלות וא"כ הרי כללא הוא בידינו דמצוה שחל קודם דוחה לאיסור הבא אח"כ אף שהמצוה דרבנן והאיסור דאורייתא ומכ"ש להיפוך וא"כ אין זה קולא שהקילו באבלות דחתן וא"כ לפי"ז שפיר ס"ל להש"ס דבועל ב"מ היינו לאחר קבורה ודוק:
והנה הפנ"י כ' דהטעם שהתירו ב"מ טפי קודם שנקבר ולא לאחר שנקבר שאם נתיר לו ב"מ בימי אבלו לאחר שנקבר איכא למיחש דאתי לזלזולי בשאר ימי אבלות משא"כ באנינות ל"ש למיחש שיבעול וישנה כיון דבשעת אנינות תביר לי' יצרא ואנינות באבלות לא מיחלף ע"ש אמנם עדיין קשה לרבנן דס"ל בקידושין פ': דאפי' בשעת אנינותא תקיף יצרא עתוס' שם בשם ר"ח א"כ גם באנינות יש לחוש שיבעול וישנה ובפרט לר' יוחנן גופי' דס"ל במ"ק ואנינות קילא מאבלות ועתוס' ברכות ט"ז: שכ' דהא דאנינות דאוריי' הוא רק לענין קדשים ומע"ש אבל לשאר דברים הוא רק דרבנן אכן לפענ"ד י"ל דהנה באמת הקשה המהרש"א בהא דקא' אבלות דקילא לי' אתי לזלזולי בי' לפי"ד התוס' דקאי למשנה אחרונה א"כ הא איכא דם בתולים שהוא משום נדות ולא אתי לזלזולי אמנם באמת י"ל דמיירי שעומדת בי"א יום שבין נדה לנדה דאז אפי' בנדה גמורה הוי' שומרת יום כנגד יום דחומרא דר' זירא דאפי' רואה טיפת דם כחרדל יושבת עליו ז' נקיים לא היתה עדיין אף בימי האמוראים והנה הרא"ש בפ' ואלו מגלחין סי' נון דחה דברי ר"י שרצה לה"ר דאבלות יום ראשון ג"כ דרבנן מסוגיין דקא' נוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג ז"י אבלות ואי איתא דאבלות יום ראשון מה"ת האיך תדחה מצוה מה"ת מפני משתה דחופה דרבנן ולכה"פ ינהוג אבלות יום ראשון תחלה א"ו כל שבעת ימי אבלות אינן אלא מדרבנן לכן נדחין מפני יום המשתה והרא"ש כ' ע"ז וז"ל ונ"ל דלאו ראי' דל"ק הרב אלפסי דאבלות יום ראשון דאוריי' אלא בנקבר ביום המיתה דהא יליף לה מאנינותא דאהרן וכן ואחריתה כיום מר היינו יום המיתה וההוא דכחובות ה"ק מכניסין את המת לחדר ובועל ב"מ ופורש בלילה וקובר את מתו למחר הלכך ליכא אבלות דאורייתא עכ"ל וכ"כ בתשו' הרשב"א ח"א סי' קנ"ה באריכות קצת וא"כ מיושב שפיר קושי' המהרש"א דבאבלות שחל לאחר קבורת המת שהי' למחרת הא כבר שמרה מקצת יום כנגד יום והיתה טובלת דקיי"ל כלה מותרת ברחיצה אפי' תוך ז' וכיון דכבר היתה טהורה שפיר חיישינן דאבלות קילא לי' ואתי לזלזולי ומעתה מיושב ממילא הא דהתירו הב"מ באנינות ולא חיישינן שיבעול וישנה כיון דאז הא עדיין אסירא לי' משום נדות דדם בתולים ואנינות באבלות לא מיחלף משא"כ אי היתה הב"מ לאחר הקבורה שכבר חל עליו אבלות שפיר חיישינן דלבתר דתטהר למחר יבא עלי' דאבלות קילא לי' ומיושב ממילא לפי"ז ג"כ קושי' התוס' הנ"ל שהקשו דהיכי דייק מכל אותן הימים דאבלות צנעא נוהג דילמא הטעם משום דם בתולים ולהאמור נכון דברישא דקתני בועל ב"מ ופורש שפיר י"ל דפורש משום דם בתולים דאף שעומדת בימי זיבה הא עכ"פ צריכה להיות שומרת יום כנגד יום ואנינות הא אינו אלא יום א' ושפיר קתני פורש על יום האנינות משא"כ בהא דכל אותן הימים הא ליכא למימר משום נדות כיון דלאחר ספירת יום א' הא היא טהורה וע"כ דשאר הימים פורש משום אבלות וז"ש רש"י הנ"ל על הא דפריך והא הכא דבבעל עסקינן דקתני בועל ב"מ קודם קבורת המת דכונתו דלכאורה הא י"ל דהא דכל אותן הימים מיירי בלא בעיל עז"כ רש"י דהא קתני בועל ב"מ לפני קבורת המת וקשה קושיא הנ"ל הרי אבילות קילא ואמאי לא יבעול אחר ב"מ וע"כ משום דבאנינות ליכא חשש דישנה ויבעול ובאבלות איכא חשש שישנה ויבעול אחר שתשמור יום כנגד יום ותטהר א"כ ממילא מוכח דאפי' בבעיל הוא ישן בין אנשים.
ומה נכון לבאר לפי"ז שי' הר"מ הלוי הנ"ל שכתב דבדם בתולים כיון דאקילו בי' לגמור ביאתו הו"ל כמו אבלות דקילא ואסור יחוד אפי' בבעיל דלשיטתו אזיל דהנה מובא בהרשב"א והרא"ש בסוגיין בשם הר"מ הלוי שכ' לתרץ מה שהקשו דהא משתה החתן אינו רק דרבנן ואבלות יום ראשון דאוריי' ואיך דחינין דאוריי' מפני דרבנן ותי' דשמחת החתן ג"כ דאוריי' משום דכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו ע"ש וא"כ לדידי' מיירי שהמיתה והקבורה ביום א' וא"כ תקשי לדידי' איך קתני כל אותן הימים כו' נהי דמוקמינין לה דמיירי בימי זיבה דהיא שומרת יום כנגד יום עכ"פ אותו היום אחר בעילת מצוה בעוד שלא נטהרה מטומאתה אמאי הוא ישן בין האנשים כו' הא נדה חמירא לי' ושרי בבעל ואיך קתני כל אותן הימים דמשמע דגם אותו יום בכלל ומזה הוכיח הר"מ הלוי שפיר עפ"י שיטתו דע"כ דם בתולים קילא לי' כמו אבלות והבן: והנה המהרש"א כ' דתלמודא דייק לי' דב"מ דוקא קודם קבורה הבר מברייתא דדייק בסמוך דדברים של צנעא נוהג דהיינו מדקתני כל אותן הימים ומשמע דבכל ז"י המשתה וז"י אבלות פורש ואוסר אפי' בעילת מצוה אלא דבועל ב"מ קודם שיקבר ומרישא דקתני בועל ב"מ ופורש לא הו"מ למידק דהו"מ לדחויי דבועל ב"מ לאחר שיקבר וגם בזה נתקשו המפורשים ז"ל דהיכי מוכח זה מהא דכל אותן הימים דסוף סוף אפי' אם בועל ב"מ היינו קודם שנקבר אפ"ה כל אותן הימים לא קאי אכל ז"י המשתה דהא יום החופה מכלל ז"י המשתה הוא ובאותו יום בועל ב"מ בצר לי' חדא יומא וכל אותן הימים אשארא קאי.
וע"ד הפלפול י"ל בזה עפ"מ דא' בסנהדרין מ"ז: מותיב ראב"א לא הי' מתאבלין אלא אוננין שאין אנינות אלא בלב ואיס"ד כיון דאיקבור הו"ל כפרה ליאבלו בעינין נמי עיכול בשר כו' רב אשי אמר אבילות מאימתת קא מתחלא מסתימת הגולל כפרה מאימת קא הויא מכי חזו צערא דקברא פורתא הלכך הואיל ואידחו ידחו ופירש"י דכיון שלא נראו להתאבל בשעת התחלת אבלות ידחו אף לאחר מכאן ואע"ג דגבי קובר את מתו ברגל תנן מונה שבעה אחר הרגל ול"א הואיל ונדחו ידחו התם לא אידחו להו לגמרי שהרי עסקי רבים נוהג ברגל שמנחמין אותו כל הרגל ע"ש והנה מבואר בראשונים ז"ל בא"ח סי' תקס"ח וביו"ד סי' שצ"ט דהא דרבים מתעסקין עמו ברגל לנחמו בעוד שהוא שמח שמחה מריעות דהוא משום דהרגל לא בטל ממנו רק גזירת ז אבל לא גזירת שלשים או משום דאבלות צנעא נוהג ברגל ע"ש והנה מבואר בתוס' בסוגיין ד"ה אבל איפכא דנהי דכניסה שרי לאבל לאחר ז' למי שאין לו בנים אבל לבעול אסור עד אחר שלשים דביאה הראשונה יש בה משום שמחה ואסורה כל שלשים ע"ש ולפי"ז י"ל דהש"ס מדייק שפיר דאבלות צנעא נוהג רק מהא דכל אותן הימים כו' דע"כ גם בעילת מצוה בכלל דמרישא הו"מ שפיר לדחויי דבועל ב"מ לאחר קבורה משא"כ סיפא דקתני לה לבתר דקא' נוהג ז"י המשתה ואח"כ נוהג ז"י אבלות א"כ א"א למימר דכל אותן הימים הוא ישן כו' לבר מבעילת מצוה דב"מ הוא לאחר קבורה וגם דברים שבצנעא אינו נוהג דא"כ תקשי איך נוהג ז' ימי אבילות אח"כ נימא כיון דאידחו אידחו דהתינח אי נימא דאבילות צינעא נוהג הא רבים מתעסקין עמו לנחמו ולא אידחו כלל משא"כ אי נימא דבחתן אף דהוי לגבי' כרגל אינו נוהג אבילות צינעא ושרי ב"מ אחר קבורה וע"כ דגם גזירת שלשים ליכא גבי' דביאה ראשונההא אסורה כל שלשים וא"כ אין רבים מתעסקין עמו לנחמו וא"כ נימא הואיל ואידחו ידחו ואי דא"כ איך מוכיח דאבילות צנעא נוהג דילמא הוא רק משום דגזירת שלשים נוהגת ברגל ז"א דאי הוי מתורת גזירת שלשים א"כ למה אסרו היחוד בז"י המשתה יותר מאחר ז"י האבלות עד שלשים אי נימא דגם בז"י המשתה האיסור הוא משום גזירת שלשים ומדאסרו היחוד ואמרו דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים כו' ע"כ הוא משום דאבלות צנעא נוהג ברגל ודוק: