אור ברסלב

שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ

סי' ע

סי' סט

בעזהש"י יום ו' עש"ק ב' דר"ח אלול תרמ"א לפ"ק סטריא עושה עש כסיל וכימה ייטיב הכתיבה והחתימה.

לכבוד ב"ד יד"נ הרב האברך החריף ושנון. זית רענן.

מופלג ושלם ערוגת הבושם. כש"מ דוד הלוי נ"י איש הורוויץ חתן הרב הגאבד"ק מקולניטץ יצ"ו: מכתבך הגיעני ולא הרשני הזמן לשום עין בוחנת על דבריך עד היום כי ארגיעה מעט מהמון טרדותי הפתוחות לקודש ולחול ואמרתי להשיב לך למען כבודך ולמען לימודך ובמה דסיימת אפתח: הקשית בש"ס חגיגה י"ד ע"ב שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו לכ"ג מי חיישינן לדשמואל דאמר שמואל יכול אני לבעול כמה בעילות בלא דם א"ד דשמואל לא שכיח א"ל דשמואל ל"ש וחיישינן כן שמא באמבטי עיברה ופירש"י שם שהיא אומרת בתולה אני ואי שכיחא דשמואל מהימנא והקשית מש"ס שבת ס"ה ע"א אבוה דשמואל לא שביק להו לבנתי' גניאן גבי הדדי וקא' לימא מסייע לי' לר"ה דאר"ה נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה כו' ופירש"י ז"ל דדוקא לכ"ג פסולות דל"ה בתולה שלימה ובתוס' שם כ' בשם י"מ דפסולות אף לכהן הדיוט.

א"כ לפי"ז מאי שאילה היא זו דשאלו את ב"ז בתולה שעיברה מהו לכ"ג הרי אף אי שכיח דשמואל ובעלה אדם אחר בהטי' הרי לא גרע מנשים המסוללות זו בזו דלשי' הי"מ פסולות אף לכהן הדיוט וגם לשי' רש"י הא עכ"פ לכ"ג פסולות ומכ"ש היכי שנבעלה מאיש והיא מעוברת עכ"ק הנה תמה אני על תמיהתך הרי ביבמות ע"ו ע"א אמר רבא שם דלית הלכתא לא כברא ולא כאבא ומייתי הא דאר"ה נשים המסוללות זב"ז פסולות לכהונה ואפי' לר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות עשאה זונה הנ"מ איש אבל אשהפריצותא בעלמא הרי דלית הלכתא כר"ה בדין זה משום דל"ה אלא פריצותא וע' יבמות נ"ה ע"ב וסוטה כ"ו ע"ב דקא' רבא שם שכבת זרע דכתיב בסוטה למעוטי בשקינא לה דרך אברים ופריך לי' אביי פריצותא אסר רחמנא ומשני אצטריך סד"א בקפידא דבעל תלה רחמנא והא קא קפיד קמ"ל הרי דרק לענין קינוי אצטריך הקרא משום דתליא בקפידת הבעל אבל לאוסרה על בעלה מטעם זנות אין סברא כלל לאסרה משום פריצותא אפי' דאיש ואשה ומכ"ש בפריצותא דשתי נשים ואיש לא ידעה וא"כ כיון דדין זה דר"ה אידחיא מהלכה אין להקשות ממנו על הא דשאלו את בן זומא אמנם הא איכא לאקשויי על דינא דר"ה דהרי אמרינן ביבמות נ"ט ע"ב דרב ס"ל כר"א דמכשיר כ"ג בבוגרת ולא ס"ל דבעינן בתולה שלימה ואדרבא דריש בתולי' אפי' מקצת בתולים ומצינו בש"ס שבת קכ"ח ע"א דפריך מרב על ר"ה לפי שהי' תלמידי' דרב ע"ש וע' תוס' ב"ב קנ"ג ע"א ד"ה שלחו לי' מבי רב כו' א"כ היכי קאר"ה נשים המסוללות זב"ז פסולות לכהונה ופירש"י לכ"ג משום דל"ה בתולה שלימה הרי רב רבי' ס"ל כר"א דמכשיר כ"ג בבוגרת ול"ב בתולה שלימה אולם י"ל דלק"מ לפי"מ דמחלק הש"ס בכתובות י"א ע"ב בוגרת לא אתעביד בה מעשה כלל הא אתעביד בה מעשה ע"ש וה"נ י"ל הכי דבשלמא בבוגרת מכשיר אף דל"ה בתולה שלימה משום דלא אתעביד בה מעשה כלל משא"כ בנשים המסוללות הא אתעביד בה מעשה ופוסל שפיר מטעם דל"ה בתולה שלימה ואדרבא י"ל דר"ה ס"ל כרב רבי' בכתובות שם דסובר קטן שבא על הגדולה עשאה מוכ"ע ופליג אדשמואל דאמר אין מוכ"ע בבשר אדם ומבואר בתוס' שם ד"ה ושמואל דמיירי בלא השיר בתולין דאי בהשיר בתולין לכ"ע לא גרעה ממוכ"ע ואפי' בלי השרת בתולין ס"ל לרב דעשאה מוכ"ע ולכך קאר"ה דה"ה בנשים המסוללות וא"כ הרי כתב הרא"ש שם דהלכה כשמואל דמתיר אף לכ"ג דאף דהלכתא כרב באיסורי מ"מ כיון דאתשיל שם לענין כתובה והלכא כשמואל בדיני הלכתא כוותי' ג"כ לענין האיסור דאיכא גבי' ע"ש (וע' באס"ז שם שמביא בשם שיטה ישנה דאפי' בהשרת בתולין קיי"ל כשמואל דאמר אין מוכ"ע בבשר ומביא ג"כ בשם הירושלמי דאם נבעלה לקטן ולמי שאינו איש כשרה לכ"ג אף בהשרת בתולים) וממילא כ"ש הוא דאין הלכה כר"ה בהא דנשים המסוללות ועוד הרי קיי"ל ביבמות נ"ט ע"ב דנבעלה לבהמה ולמי שאינו איש אעפ"י שבסקילה כשרה לכהונה ומעשה בריבה א' בהיתלו שהיתה מכבדת את הבית ורבעה כלב כופרי מאחורי' והכשירה רבי לכהונה אמר שמואל ולכ"ג הרי דאף דקיי"ל דגם בנבעלה שלכ"ד אסורה לכ"ג בכ"ז ממי שאינו איש כשרה לכ"ג ומכ"ש בלא בעילה כלל רק נשים המסוללות פשיט' שאין לאסרן לכהונה ובפרט לפי"מ שפי' התוס' בכתובות ו' ע"ב ד"ה רוב בקיאין כו' דהכי פי' בעיית הגמ' מי חיישינן לדשמואל וא"כ הרי היא בעולה ואף דל"ה השרת בתולים אסורה לכ"ג מידי דהוי אשלא כדרכה א"ד דשמואל לא שכיח וזו נתעברה באמבטי ושריא לכ"ג וכ"כ התוס' בנדה ס"ה א"כ לפי"ז בודאי ליכא לאקשויי מידי דהא לפום ההוא פירושא להך צד דחיישינן לדשמואל אסורה לכ"ג רק אי נתעברה באמבטי שריא לכ"ג וע' במ"ל פי"ז מה' איסורי ביאה מה שהאריך לתמוה בסוגיא זו וכן בשעה"מ שם:

ומדי עיוני מעט בענין זה נתקשיתי בדבר הרמב"ם ז"ל פי"ט מה' א"ב ה"ד שכתב שם דאם כהן גדול בעל בעולה בלא נשואין לא חיללה וכ' המגיד משנה שם הטעם משום דכתיב והוא אשה בבתולי' יקח מדכתיב לשון קיחה משמע דאינו מוזהר רק ע"י נשואין אבל אם בא על הבעולה שלא כדרך נשואין אינו מוזהר יותר מאדם אחר וכן אמרו בפ' הבע"י בגמ' לא ישא אדם אנוסת חבירו ומפותת חבירו ואם נשא הולד חלל ומשמע דוקא נשואין ע"ש וקשה דא"כ איך קיי"ל דקידושין תופסין בבעולה לכ"ג הרי באמת הקשו התוס' בקידושין נ"א ע"א האיך קידושין תופסין בחייבי לאוין הרי הוי קידושין שאין מסורין לביאה ותי' דקידושין שא"מ לביאה ל"ה כי אם היכי שאיסור הביאה בא ע"י הקידושין והיינו היכי דקידש א' מב' אחיות בסתם שמקודם הקידושין היתה כ"א מהן מותרת ועכשיו ע"י קידושין נאסרו שתיהן אבל בחייבי לאוין איסור הביאה לא בא ע"י הקידושין שהרי מקודם לכן נאסרו בביאה כמו אחר הקידושין ע"ש ולפי"ז בבעולה לכ"ג הדרק"ל דהוי קידושין שאין מסורין לביאה והכא איסור הביאה בא ע"י הקידושין שבלאו הקידושין הא הי' מותר לבא עלי' כד' הרמב"ם הנ"ל ונלפענ"ד דיהי' מזה ראי' למ"ש המקנה בקידושין שם דל"ש קידושין שא"מ לביאה אלא בקידושי כסף ושטר שלפני הביאה אבל המקדש בביאה עצמה אף שהיא ביאה אסורה אינו בכלל הזה ע"ש ויש להרחיב הדיבור בזה בסוגיא דקידושין ס"ח דמוקי לקרא דכי תהיין וגו' אליבא דר"ע בבעולה לכ"ג ע"ש אך עתי אין אתי להאריך כעת.

ודע דלפי"ד המ"מ הנ"ל יהי' ראי' למ"ש הרדב"ז בתשובה לענין מעוברת חבירו דא"ע רק ע"י נשואין אבל בבעילה לבד ליכא איסור מעוברת חבירו ויהי' ראי' מלשון הגמ' ביבמות ובכתובות דקא' לא ישא אדם מעוברת חבירו משמע ע"י נשואין כד' המ"מ הנ"ל: ומה שהקשית בש"ס שבת ל"ד ע"א ואמר רבא אמרו לו שנים צא וערב עלינו לא' עירב עליו מבע"י כו' ממ"נ אי ביה"ש יממא הוא בתרא ליקני קמא לא ליקני ואי ביה"ש לילה הוא קמא ליקני בתרא לא ליקני ביה"ש ספיקא הוא וספיקא דרבנן לקולא והקשית לפי"ד התוס' בב"ק ובנדה גבי ס"ס דהיכי דיש ס"ס משני צדדין ויהי' תרי קולי דסתרי אהדדי אזלינן בתרייהו לחומרא א"כ ספק א' במילתא דרבנן שוה כמו ס"ס בדאורייתא וכיון דגבי ס"ס בדאורייתא ל"א היכי דסתרי אהדדי ה"ה בספק א' במילתא דרבנן לא הי' לנו לומר היכי דסותר אהדדי הנה אין דמיונך עולה יפה דהתם שני הס"ס הם באותה אשה דלענין ימי טומאה נימא דיכלו בשבעת ימים מטעם ס"ס שמא זכר הוא וביום מ"א נימא שמא נקיבה היא ולא כלו עדיין ימי טוהר א"כ באותה אשה עצמה נימא תרתי ס"ס דסתרי אהדדי כה"ג ל"א משא"כ הכא ששנים עירבו ולגבי כל א' איכא ספק אמרינן בכל א' מהן ספיקא דרבנן לקולא ולא איכפת לן אי סתרי אהדדי כיון דאין אנו דנין שני הספקות באדם א' ובאמת בשעה"מ ה' מקואות הקשה מדברי התוס' הנ"ל לענין ספק עירוב כשר דמיירי באדם א' ע"ש.

וע' ברכות כ"ז ע"א גבי זמן תפלת המנחה דלר"י היא עד פלג המנחה ומכאן ואילך זמן ערבית ולרבנן עד הערב ואמרינן השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עביד הרי דאף דזה מתפלל ערבית מפלג המנחה וחשיב לה לילה וזה מתפלל מנחה וחשיב לה יום א"כ הוי תרי קולי דסתרי אהדדי וע"כ דבתרי גברי לא איכפת לן והא דמצינו בנדה פ' הרואה כתם לענין כתמים דבטהורה אינה תולה משום דמאי חזית דמקלקא לאידך טפי מחברתה ול"א בכ"א ספקא דרבנן לקולא אע"ג דבתרי גברי אמרינן סד"ר לקולא אע"ג דסתרי אהדדי היינו משום דאם אנו דנין על אחת אמרינן שחברתה טמאה והיא טהורה ואח"כ כשדנין על חברתה אמרינן שחברתה טהורה והיא טמאה א"כ דמיא מילי דרבנן כחוכא ואטלולא בכה"ג בודאי ל"א אבל היכי שאין אנו צריכין לדון בכל פעם על שניהם אמרינן בכ"ע בפ"ע סד"ר לקולא.

ומה שהבאת ראי' דגם סד"ר לקולא ל"א היכי דסתרי אהדדי מר"ה י"ד מהא דר"ע שליקט אתרוג בא' בשבט ונהג בו ב' עישורין דגמרא אסתפק לי' ולא ידע אי ב"ה בא' בשבט אמרו או בט"ו בשבט אמרו והרי מעשר אילנות וירק אינו אלא מדרבנן ולא הו"ל להפריש כלל. תמה אני עליך איך שייך בזה לומר סד"ר לקולא הרי איכא על האתרוג הזה חזקת חיוב הפרשה ואיך יעלה על הדעת דמחמת שמסופק בדעת ב"ה אי באחד בשבט אמרו או בט"ו בשבט אמרו לא יפריש כלל ואין צריך למיתי עלה מטעם תרי ספיקי דסתרי אהדדי והר"ז דומה למאי דא' בפסחים ק"ח ע"א גבי ד' כוסות אמרי לה תרי כסי קמאי בעו הסיבה בתראי ל"ב הסיבה ואמרי לה תרי כסי בתראי בעו הסיבה קמאי ל"ב הסיבה ואמרינן והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעו הסיבה וכ' הר"ן ז"ל אע"ג דקיי"ל סד"ר לקולא הכא ע"כ כולהו בעי הסיבה דאי ניזול לקולא אמאי ניזול בהני טפי מהני ואי ניזול בתרווייהו לקולא הא נעקרה מצות הסיבה ע"ש.

וגדולה מזו מבואר בתוס' כתובות כ"ח ע"ב ד"ה ביה"פ דהא דביה"פ טמא מדרבנן אף דבעלמא טיהרו חכמים ס"ט ברה"ר היינו כשהספק הוא באקראי ולא כשהספק איקבע לעולם ע"ש: ומה שהקשית בש"ס פסחים מ"ח ע"א גבי המבשל ג"ה בחלב ביו"ט כו' אפיק הבערה ועייל עצי אשרה ואזהרה מהכא לא ידבק בידך מאומה מן החרם ופריך ונלקי נמי משום ולא תביא תועבה אל ביתך ומשני אפיק הבערה ועייל עצי הקדש כו' והקשית לפי"ד התוס' בע"ז כ' ע"א ד"ה אף במקום שאמרו כו' דכשאמרה תורה ולא תביא תועבה אל ביתך לא אסר אלא בבית ישראל עצמו שהוא דר בו וא"כ מ"פ ונלקי נמי משום ולא תביא תועבה וגו' הרי יוכל להיות כשמבשל בבית שאינו שלו דליכא רק לאו דלא ידבק ולאו דלא תביא תועבה ליכא כיון שאינו ביתו הנה לכאורה חשבתי לבאר עפי"ד התוס' דע"ז הנ"ל דברי הש"ס במכות כ"ב ע"א דמקודם גבי המבשל ג"ה בחלב ביו"ט ואוכלו לוקה ה' קא' אפיק הבערה ועייל עצי אשרה ואזהרתי' מהכא ולא ידבק בידך וגו' ופריך ולילקי נמי משום לא תביא תועבה אל ביתך אלא הב"ע שבשלו בעצי הקדש כו' ואח"כ פריך גבי יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמנה לאוין וליחשוב נמי החורש בעצי אשירה ואזהרתי' מהכא ולא ידבק בידך.

והקשו המפורשים דאמאי לא פריך יותר מזה דמשום חורש בעצי אשרה בלבד יתחייב ב' משום ולא ידבק ומשום ולא תביא תועבה אל ביתך ויהי' עשרה מלקיות. ואמינא לתרץ עפי"ד התוס' הנ"ל דאינו חייב משום ולא תביא תועבה אל ביתך רק בבית שלו וא"כ הא במתניתין דיש חורש כו' קחשיב נמי שביעית וא"כ הא אמרינן בנדרים מ"ב ע"ב מ"ש דאוכל מן הנוטות דפרי דהפקירא אינון ארעא נמי אפקרה ע"ש א"כ חזינן דקרקע השדה בשביעית הפקר וע' בשו"ת מהרי"ט בראשונות חאה"ע סי' מ"ג שהאריך בזה או דהא קחשיב נמי כלאי הכרם והרי אמרינן במ"ק ד"ו ע"ב דשדה שיש כלאים ב"ד מפקירין כל השדה ובסמ"ע סי' רע"ג ס"ק כ"ז כתב בשם הטור דממילא הוא הפקר ע"ש וא"כ אינו עובר משום ולא תביא תועבה אל ביתך כיון דאין השדה שלו ולכך מביא רק משום ולא ידבק וגו' אמנם באמת גוף קושייתך לק"מ דאין כונת הש"ס שילקה משום שהביא ע"ז לתוך ביתו דא"כ בלאו דברי התוס' הי' יכול להקשות דמשכחת שלא יהי' איסור זה כגון אם אחר הביא לביתו או שבישל ברה"ר דבודאי א"ע אבל כונת הש"ס הוא שבהנאתו מע"ז שבישל בעצי אשרה איכא ג"כ לאו דלא תביא תועבה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"ז מע"ז ה' ב' וז"ל וכל הנהנה בא' מכל אלו לוקה שתים א' משום ולא תביא וא' משום ולא ידבק בידך וגו' וכ"כ בספר המצות לאוין כ"ב ועמ"ש הרמב"ן בסה"מ שורש ט' ומש"ש במגילת אסתר אות ו' וע' בחי' הרמב"ן בע"ז כ"א שם במה דקתני התם אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכה ע"ז שנא' לא תביא תועבה אלביתך וכ' הרמב"ן וז"ל דבא"י אנו מצווין שלא להכניס ע"ז בארצנו וחייבין לעוקרה משם בכל מקום שהיא ברשותינו וגזרינן סוריא אמו א"י כ' ומיהו הרחקה דרבנן היא דקרא בהבאת ישראל עצמו כתיב דאסורה בהנאה וע' בס' החינוך מצוה תכ"ט שלא נדבוק שום דבר מע"ז עם ממונינו וברשותינו ליהנות בו וע"ז נאמר ולא תביא תועבה אל ביתך וג' וביארו ז"ל שהמבשל בעצי אשרה לוקה ב' משום ול"ת תועבה וגו' ומשום ולא ידבק וג' שב' ענינים הם א' המכניס דבר ע"ז ברשותו כדי ליהנות בו וא' הנהנה בו שבשניהם מראה האדם בנפשו החפץ אלי' ולוקה על שניהם כמ"ש ואעפ"י ששניהם עיקר א' להם והוא ההנאה שהרי אינו לוקה אלא בשביל ההנאה מ"מ מכיון שנהנה לוקה ב' עכ"ד מכל הדברים האלה אתה רואה שעיקר כונת הקרא דולא תביא תועבה הוא ההנאה.

ובאמת י"ל דכונת הש"ס כדפריך וליחשוב נמי החורש בעצי אשרה דיתחייב שתים דמשום ההנאה לוקה נמי משום ולא תביא תועבה וגו'. יותר אין הפנאי מסכים להרחיב הדיבור עוד והנני בזה ב"ד אוהבך ומרחמך מיחל להרמת קרנך: ס' עא הנה הלח"מ בפח"י מה' סנהדרין ה' ב' הקשה על הרמב"ם ז"ל שכתב בספר המצות שורש י"ד דלא ענש הכתוב מיתה או כרת אא"כ הזהיר שזה היפוך מדברי הש"ס במכות י"ג ע"ב דפריך התם על ר"ע דקא' לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו א"ה חייבי כריתות נמי לאו שניתן לאזהרת כרת הוא א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמי' דרבא חייבי כריתות ל"צ התראה שהרי פסח ומילה ענש אעפ"י שלא הזהיר ודילמא אזהרה לקרבן דהא פסח ומילה דלית בהו' אזהרה לא מייתי קרבן התם לאו היינו טעמא אלא משום דאיתקש כה"ת כולה לע"א מה ע"א שוא"ת אף כל שוא"ת לאפוקי הני דקום עשה ע"כ הרי להדיא מסקנת הש"ס דח"כ ל"צ אזהרה ותי' דרבינו ס"ל כשינויא דרבינא במכות שם דמשני דלכך לאו שנלאמ"ד אין לוקין עליו משום דהוי שתי רשעיות משא"כ חייבי כריתות ל"ה שתי רשעיות משום דלא פסיקא מילתא לכרת שאם עשו תשובה ב"ד שלמעלה מוחלין להן ע"ש.

ולכאורה צריך להבין דאכתי מנ"ל לרבינו הרמב"ם ז"ל לפסוק כשינויא דרבינא ולדחות שינויא דרבא מההלכה. והנלפענ"ד לתרץ בטיב טעם דהנה בשבת ס"ח ע"ב ס"ל למונבז שם דתינוק שנשבה לבין הנכרים וגר שנתגייר בין הנכרים ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה פטור מחטאת וכך הי' מונבז דן לפני ר"ע הואיל ומזיד קרוי חוטא ושוגג קרוי חוטא מה מזיד שהיתה לו ידיעה אף שוגג שהיתה לו ידיעה א"ל ר"ע הרני מוסיף על דבריך אי מה מזיד שהיתה הידיעה בשעת מעשה אף שוגג שהיתה לו הידיעה בשעת מעשה א"ל הן וכ"ש שהוספת א"ל לדבריך אין זה קרוי שוגג אלא מזיד כו' מ"ט דמונבז דכתיב תורה א' יהי' לכם לעושה בשגגה וסמיך לי' והנפש אשר תעשה ביד רמה הקיש שוגג למזיד מה מזיד שהיתה לו ידיעה אף שוגג שהיתה לו ידיעה ורבנן האי תורת אחת מאי עבדי לי' מיבעי להו לכדמקרי לי' ריב"ל לברי' תורה א' יהי' לכם לעושה בשגגה וכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשו כולן לע"א מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת והקשו התוס' שם דהא רבנן דמונבז הוא ר"ע ור"ע אית לי' בפ"ק דכריתות דקרא דמגדף במברך את השם כתיב ותי' דהאי לישנא נקט לרבנן ולר"ע באמת אית לן למימר דהוקשה כל התורה למברך את השם והקשו שם מנ"ל למונבז דרשא דריב"ל ותי' דנפקא לי' כדדריש רבי בפ"ק דיבמות נאמר כאן ונודעה החטאת אשר חטאו עלי' ונאמר להלן ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עלי' מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת אף כאן דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת ע"ש.

והנה התוס' ביבמות שם ט' ע"א ד"ה מה ע"א כו' וכן ביומא פ"ו ע"א כ' שם דנ"מ בין הני דרשות דלמאן דדריש מדהוקשה כה"ת כולה לע"א ושם לא כתיב לאו לכך לא בעינן אלא דבר שחייבין על זדונו כרת בלבד ולא לאו וכרת משא"כ לרבי דדריש מגז"ש דעלי' ליכא חיוב קרבן אלא היכי דאיכא לאו וכרת כמו באחות אשה ע"ש.

ולפי"ז יתיישב שפיר דמעיקרא כדאקשי הש"ס במכות שם ודילמא אזהרה לקרבן הי' ס"ד דש"ס משום דכל הקרבנות ילפינן מגז"ש דעלי' כרבי וא"כ בעינן לאו וכרת כמו באחות אשה וזהו הטעם דבפסח ומילה ליכא קרבן משום דלא כתיב לאו גבייהו ומשני הש"ס שפיר כיון דלר"ע קיימינן וא"כ לדידי' התם לא ה"ט דהא איהו דריש מדאיתקש כה"ת כולה לע"א והיינו מברך את השם כדברי התו' שבת הנ"ל והתם בההיא פרשה הא לא כתיב לאו וא"כ ל"ב לאו וכרת כנ"ל וע"כ דהטעם דבפסח ומילה ליכא קרבן הוא משום דמה ע"א שוא"ת אף כל שוא"ת לאפוקי הני דקום ועשה נינהו.

והשתא מיושב שפיר ד' הרמב"ם בסה"מ הנ"ל דאיהו ע"כ לית לי' שינויא דרבא רק שינויא דרבינא דהא הרמב"ם ז"ל בפ"ו מיבום ה' ט' פסק דיבמה שהיא ערוה על יבמה פטורה מן היבום ומן החליצה ואין לו עלי' זיקה כלל שנא' ולקחה לו לאשה ויבמה כו' והיינו כרבי ביבמות שם וא"כ דריש עלי' לגז"ש דכל שזדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת ושעל כן פסק בפ"א משגגות ה' ה' דתורה אחת יהי' לכם מורה שלא לחלק בין יחיד שעבד ע"ז למרובין והוא כדרשת רבי ביבמות שם וא"כ ע"כ לדידי' בעינן בחיוב קרבן דבר שחייבין עליו לאו וכרת כנ"ל ולכך שפיר פסק הרמב"ם בפ"א משגגות ה' ב' דלכך פו"מ אין בהן חיוב קרבן לפי שאין בהן ל"ת ע"ש וה"ט דאיהו לשיטתי' אזיל דאיהו דריש מגז"ש דעלי' עלי' ובעינן לאו וכרת כנ"ל וא"כ א"ש דברי הרמב"ם הנ"ל דשינויא דרבא במכות שם אזיל אליבא דריע והרמב"ם לשיטתי' ע"כ לא ס"ל הכי והלכך פסק שפיר דבעינן אזהרה לכרת ור"ל לקרבן: ועפ"י הצעה זו תתיישב נמי קושי' התוס' במכות שם ד"ה לאפוקי הני שהקשו וז"ל קשה ל"ל היקשא לאפוקי פסח ומילה תיפוק לי' מדאמרינן בת"כ ועשה אחת יצא מסית ומדיח ומקלל או"א ועדים זוממין שא"ב מעשה דאין בהן קרבן וה"ה פסח ומילה דאי מימנע ולא עביד ליכא מעשה.

ועוד יש להקשות מש"ס שבת קנ"ג ע"ב דקא' רבא גופי' התם על הא דא' רמב"ח המחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג חייב חטאת ואמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכתיב תורה אחת יהי' לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כה"ת כולה לע"א מה ע"א עד דעביד מעשה בגופי' ה"נ עד דעביד מעשה בגופי' כו' א"כ חזינן דרבא גופי' קא' דאינו חייב קרבן עד דעביד מעשה בגופי' וא"כ היל"ל ה"ט בפסח ומילה.

ולהאמור יתיישב שפיר משום דהכא קאי אליבא דר"ע א"כ הא ר"ע ס"ל בכריתות ז' דמגדף מביא קרבן אע"ג דלית בי' מעשה דהא ס"ל מגדף היינו מברך את השם וא"כ לא הוי יכול למימר שם במכות בפו"מ הטעם משום דא"ב מעשה כיון דאזיל אליבא דר"ע ור"ע ס"ל מגדף היינו מברך את השם ומביא קרבן אע"ג דלית בי' מעשה משא"כ בשבת שם קאזיל רבא אליבא דנפשי' דאיהו ס"ל מגדף היינו עע"ז ומברך את השם אינו מביא קרבן ולכך אמר דמחמר אינו חייב קרבן משום דלא קעביד מעשה בגופי' אמנם הא קשי' לי לכאורה מש"ס שבת קנ"ד ע"א דקא' ר' יוחנן שם המחמר אחר בהמתו בשוגג לא מיחייב חטאת דהוקשה כה"ת כולה לע"א דעד דעביד מעשה בגופי' ע"ש וקשה דהנה התוס' בסנהדרין ס"ה ע"א ד"ה מאן תנא כו' הקשו בגמ' שם דפריך אמאי שייר בהמתניתין דכריתות ידעוני ולא קתני רק אוב ומשני ר' יוחנן הואיל ושניהן בלאו א' נאמרו ור"ל אמר ידעוני לפי שא"ב מעשה ופריך ור"י מ"ט ל"א כר"ל ומשני אמר לך מתניתין דכריתות ר"ע היא דאמר ל"ב מעשה והקשו בתוס' שם הא לא מחייב ר"ע במגדף אלא משום דכתיב כרת במקום קרבן וא"כ ידעוני אמאי חייב הא לא כתיב בי' כרת במקום קרבן.

אולם לפענ"ד י"ל עפי"ד הש"ס כריתות ג' ע"א דפריך שם תנא במאי קא חשיב אי בגברי דל האשה הנרבעת ובצרא לה חדא אי בנשי קא חשיב דל מינהון הבא על הזכר ועל הבהמה ובצרי להו תרתי א"ר יוחנן לעולם תנא גברי קא חשיב ותני הכי הבא על הזכר והביא זכר עליו ור' ישמעאל היא דאמר חייב שתים והא מדקתני מגדף בסיפא ומוקמינן לה כר"ע כו' אלא רישא ר' ישמעאל ובמגדף ס"ל כר"ע.

והנה באמת רש"י ותוס' כתבו בסנהדרין ס"ד ע"ב דר' ישמעאל ס"ל מגדף היינו עובד ע"ז ע"ש וא"כ היכי אפשר לומר דהמגדף ס"ל כר"ע דהא איהו לא מחייב במגדף אלא משום דכתיב בי' כרת במקום קרבן וס"ל מגדף היינו מברך את השם ועכצ"ל דר' יוחנן מוקי מתניתין כר' ישמעאל ובמגדף ס"ל כר"ע דחייב קרבן ולא מטעמי' אלא דס"ל דחייב קרבן אף דלית בי' מעשה וביותר י"ל עפי"מ דפירש"י במשנה ריש כריתות ובפסחים צ"ג ע"ב וסנהדרין ס"ד ע"ב דלמ"ד מגדף עע"ז ר"ל מזמר ומשורר לע"ז א"כ י"ל דר"י לשיטתי' עקימת שפתי' הוי מעשה] וא"כ מיושב שפיר קושי' התוס' הנ"ל דהא לר' יוחנן לשיטתי' כפי מה דמוקי המשנה דכריתות שם הא ס"ל דמיחייב קרבן אפי' היכי דלית בי' מעשה וא"כ גם בידעוני חייב מה"ט ולפי"ז קשה היכי קא' ר' יוחנן בש"ס שבת הנ"ל דמחמר פטור מקרבן משום דלא קעביד מעשה בגופי' הא לדידי' ל"ב מעשה כנ"ל.

אולם י"ל דר' יוחנן מוקי למתניתין דכריתות הכי אבל איהו לנפשי' לא ס"ל הכי דהרי באמת בש"ס שבת ס"ח ע"ב ס"ל לר' יוחנן כמונבז ואיהו הא לא ס"ל ההיקש דריב"ל דהוקשה כה"ת לע"ז וע"כ דאין כונת ר' יוחנן שם על ההיקש הפשוט רק דסובר דבעינן בכל הקרבנות מעשה כמו בע"ז דגלי רחמנא דכתיב בי' ועשה דבעינן מעשה ה"ה לשאר שוגגין.

וע' בס' יד דוד בחי' בשבת שם שהאריך בזה ותדע לך שכן הוא דהלא בשבת קל"ז ע"א פליגי ר"א ור"י התם אי טרוד במצוה פטור מחטאת וקא' התם ושניהם לא למדוה אלא מע"א כו' ופירש"י ז"ל שהוקשו כל חטאות שבתורה לחטאת ע"ז דכתיב תורה א' יהי' להם וג' בפ' שלח לך גבי קרבן ע"א ע"ש וא"כ תקשי למאן דיליף בגז"ש דעלי' ומצריך תורה א' יהי' לכם דכתיב בע"ז שלא לחלק בקרבנות בין יחיד למרובין א"כ מנ"ל דטרוד במצוה פטור והרי ר"י ס"ל כמונבז וע"כ דיליף מגז"ש דעלי' ומצריך תורה א' אם להורות דבעינן שהי' לו ידיעה או שלא לחלק בין יחיד למרובין ואפ"ה ס"ל בפסחים ע"ב יבמתו נדה בעל פטור משום דהוי טעה בדב"מ וע"כ דיליף מתורה א' יהי' לכם דכתיב בקרבן ע"ז וקשה הרי אצטריך לדידי' לדרשא אחרת כנ"ל וע"כ דילפותא זו אינה אלא גילוי מילתא בעלמא ולאו היקש גמור הוא: ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת אומר ליישב עפ"י דרכנו מה שהקשה אותי ידידי הרב המאוה"ג מו"ה הירצל לאנדא נ"י אבד"ק סטרעליסק בהיותו אצלי בביתי אתמול יום ה' כ"ב כסליו תרמ"א לפ"ק.

ע"ד הרמב"ם ז"ל בריש ה' שגגות דמגדף אינו חייב קרבן לפי שא"ב מעשה אף דפסק דמגדף היינו מברך את השם ע' בלח"מ שם א"כ קשהמש"ס שבת ס"ט הנ"ל דיליף שם דכל דבר שזדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת מתורה א' יהי' לכם והרי לדידי' במגדף א"ח קרבן וא"כ לא קאי כלל חיוב קרבן על מגדף וא"כ מנ"ל הא דכל דבר שזדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת ואי דנפקא לי' מגז"ש דעלי' עלי' ז"א דהרי אמרינן שם בגמ' ורבנן שגגה במאי ר"י אמר כיון ששגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו ור"ל אמר עד שישגוג בלאו ובכרת וקא' רבא מ"ט דר"ל כו' וכ' שם התוס' בד"ה כגון וצ"ל דר' יוחנן מיירי אליבא דרבנן דאית להו היקשא דריב"ל אבל לרבי דנפקא לן מגז"ש דעלי' מודה ר"י דבעי עד שישגוג בלאו ובכרת דהא כתיב לאו בההיא קרא דואשה אל אחותה לא תקח וגו' וא"כ כיון דהרמב"ם פוסק בפ"ב מה' שגגות דשגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו ע"כ דלא יליף מגז"ש דעלי' ונלפענ"ד לתרץ ונציע דברי הגמ' בשבת שם עם דיבור התוס' הנ"ל דקא' התם ורבנן שגגה במאי ר' יוחנן אמר כיון ששגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו ור"ל אמר עד שישגוג בלאו וכרת אמר רבא מ"ט דר"ל א"ק אשר לא תעשינה בשגגה ואשם עד שישגוג בלאו וכרת שבה ור' יוחנן האי קרא דרשב"ל מאי עביד לי' מיבעי לי' לכדתניא מעם הארץ פרט למומר רשב"א אומר משום ר"ש אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו וכ' התוס' שם ד"ה כגון ששגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו וז"ל וטעמא דר"י משום דלא כתיב לאו בהיקשא דר' יהושע ולא כתיב אלא כרת בההוא ענינא ולהכי בעי מ"ט דר"ל ולא בעי מ"ט דר"י וצ"ל דר"י מיירי אליבא דרבנן דאית להו היקשא דריב"ל כו' ע"כ והנה לכאורה צריך להבין למה הי' פשיטא כ"כ לר"י אטו לא ידע קרא דלא תעשינה ואשם דמוכח עד שישגוג בלאו ובכרת.

שעל כן נראה לי דגם מעיקרא ידע מההוא קרא דלא תעשינה ואשם ואפ"ה הי' ניחא לי' להש"ס מילתא דר"י ולא בעי רק מ"ט דר"ל דהנה בת"כ ויקרא פ"א אי' מצות ה' שומע אני אפי' עשה ת"ל אשר לא תעשנה ולפי"ז בס"ד עד דלא ידע מהדרשא דשב מידיעתו כו' הו"א דקרא דאשר לא תעשינה ואשם מורה דבקרבן בעי אזהרת לאו דכיון דקאי אליבא דרבנן דמונבז דדרשי מהיקש דהתורה א' יהי' לכם ושם לא כתיב לאו ומורה קרא דלא תעשינה דאינו מביא קרבן רק על אזהרת לאו כדרשא דת"כ הנ"ל אבל לענין השגגה ל"ב רק שישגוג בכרת כמו שפירש"י ז"ל שם משום דכתיב לעושה בשגגה וסמיך לי' והנפש אשר תעשה וגו' ולפי"ז שפיר כתב דע"כ ר' יוחנן לא מיירי רק אליבא דרבנן דאי אליבא דרבי כיון דנפקא לי' מגז"ש דעלי' א"כ מההוא גז"ש ידעינן דקרבן בעי אזהרת לאו כמו שהבאתי למעלה בשם התוס' וא"כ הי"ל לפרוך מ"ט דר"י כיון דע"כ אצטריך לא תעשינה ואשם שישגוג בלאו וכרת כיון דלאזהרת לאו לא אצטריך.

אבל אחרי דמסיק הש"ס דלר' יוחנן אצטריך קרא דרשב"ל לענין שב מידיעתו כו' א"כ גם אי נפקי מגז"ש דעלי' ג"כ ל"ב שישגוג בלאו ובכרת כיון דגלי קרא לעושה בשגגה וסמיך לי' והנפש אשר תעשה וילפינין מיני' גילוי מילתא דבכ"מ לא בעינן שישגוג רק בכרת ומיושבים דברי הרמב"ם ז"ל ע"נ בס"ד:

תוכן העניינים

שו"ת הר"י בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה