אור ברסלב

שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ

סי' סט

סי' סח

בעזה"י יום ה' ט"ז אד"ר שנת תרנ"ד לפ"ק סטרי: שלום רב לאוהבי תורת ד' כבוד ידידי הרבנים המאורות הגדולים לממשלת התורה והיראה ש"ב הרב מוה' שמואל ראבין נ"י אבד"ק קאראטשין והרב מוה' יצחק פינטער נ"י אבד"ק בוקאווסק יצ"ו: מכתבם הגיעני בעסק המשפט שבא לפניהם.

ראובן הבא בכח הרשאת בנו התעצם בדין עם מ"ח שמעון איך שנשתדכו שניהם והתחייבו א"ע בהתנאים שיתן כ"א להזוג מזונות ע"ש שלש שנים ולאחר הנישואין אחר שהיו הזוג סמוכים על שלחן שמעון ב' שנים נסעו לראובן על יו"ט של סוכות ואח"כ כתב להם שמעון היות שמח' מבנו השני מכריחו לעשות הנישואין ויהי' מוכרח ליתן להזוג השני מזונות לכן דעתו שישארו הזוג אצל ראובן וכן הי' ופעם א' כאשר נזדמנו המחותנים יחד שאל ראובן את שמעון מדוע אינו נותן מזונות להזוג והשיב לו הלא נתתי להם ב' שנים ולאחר שיתן הוא ג"כ כנגדו ב' שנים יקבל הזוג אצלו על השנה השלישית ולאחר שא"ל ראובן שאינו מרוצה בזה יען שעליו ליתן מזונות ג' שנים אחר הנישואין רצופים אמר לו שישלם עבור השנה מזונות ג' מאות ר"כ עפ"י ראטען וכבר עברו וחלפו ג' שנים ולא נתן שמעון בעד המזונות כלום.

ע"ז השיב שמעון שמעולם לא הבטיח לשלם בעד השנה מזונות וטוען שאינו מחויב כלל מאחר שלא היו תנאים אחרונים זאת ועוד אחרת שלאחר השנה ראשנה שהיו הזוג אצל ראובן באה אליו בתו וילדי' ומינקת ומשרתת בריש סיתוא ושהתה אצלו יען קרבה עת לידתה וגם בעלה הי' עמה בערך ארבעה חדשים והוציא עליו הוצאות רבות בימי לידתה והברית מילה ושכר ג"כ מינקת מכיסו להילד ושבה לבית ראובן ואח"כ בימי הקיץ תיכף אחר שבועות באה אליו בתו וילדי' ומשרתת ומינקת וגם בעלה הי' בא כפעם בפעם הלוך ונסוע ושהו אצלו עד ימי הסליחות והי' לו הוצאה מרובה והי' בדעתו שיהי' להם זה עבור השנה מזונות שמגיע להם ממנו ועוד אחר השתי שנים הראשונות שהו אצלו יותר ב' חדשים ויהי' בצירוף ס"ה תשעה חדשים ועוד טוען שמעון שבעת היותו במחנת ראובן הגיד לו חתנו בפה מלא שמצדו הוא מוחל לו השנה מזונות במחילה גמורה ואדרבא הוא מצטער על שאביו הוא לו כנושה גלל זה.

וראובן משיב שהחשבון שעושה שמעון שהיו הזוג אצלו ט' חדשים אינו מקבל זאת בחשבון שבדרך זה אין משלמין מזונות וגם במשך השתי שנים שהיו הזוג ניזונים אצל שמעון היו הזוג אצלו כמה פעמים ומה שטוען שבנו הוא חתנו מחל לו הוא שקר שהרי נתן לו כו"ה לדון עמו זהו תוכן טענותיהם: הנה מצד שלא נכתבו תנאים אחרונים לכאורה יש לדון כיון שהנוסח של תנאים שלנו לכתוב בלשון חיוב הלא מבואר בסמ"ע סי' ס' ס"ק י"ח דאפי' לד' האומרים דקנין אתן לא קנה דהו"ל קנין דברים בכ"ז אם כתב לשון חיוב מהני וכן דן בזה הגאון בעל חת"ס חאה"ע סי' קל"ה.

אמנם ראיתי בתשו' ברית אברהם חח"מ סי' כ"ט שכתב על פי דברי מהרי"ט בשניות חח"מ סי' פ"א שכ' דאם באמת אינו מתחייב גופו בתורת קבלת אחריות הוי קנין דברים א"כ כיון דחזינן דנהיגי בתנאים אחרונים ע"כ ברור דגם בלשון חיוב לא התחייב גופו בתורת קבלת אחריות משום דאין רצונם בזה כמ"ש בסמ"ע סי' רמ"ה ובאמת ל"מ החיוב גופו לחוד בלא שעבוד נכסי דהוי כמו קנין דברים ולא נכתב הקנין וגם הלשון חיוב רק לאמת הדברים ע"ש.

והנה אף אם במקומות שלכם לא נהיגי בכתיבת תנאים אחרונים הרי בעל בר"א בתשו' שם הוסיף לומר דל"מ הלשון חיוב שנכתב בהתנאים כיון דחיוב בשטר כל שאינו החלטי ל"מ בלא קנין כמ"ש בש"ך סי' מ' סק"ד וא"כ החיוב שבתנאים הוא לכשישאו זא"ז ול"מ בלא קנין וא"כ הרי כ' וקנינא לבסוף וקאי על כל מה שכתוב מקודם וכיון דבתחלה כותבים ר"ד פ' ישא פלונית והק"ס על הנישואין בודאי ל"מ דהוי קנין דברים ממילא בטל ג"כ הקנין לנגד החיובים שבממון הנכתבים בהתנאים דומיא דכ' בתה"ד סי' קע"ג בק"ס שנעשה על גירושין וקנס על מי שיעבור דכיון דהק"ס לגרש הוי קנין דברים ול"מ גם הקנס ל"מ ע"ש והנה אף דמבואר ברמ"א ח"מ סי' נ"א ס"ו דאם כ' בשטר ב' או ג' דברים ונתבטל השטר לדבר א' השאר לא נתבטל זהו רק בשכתב בהשטר ענינים שונים דלא שייכ' בהדדי אבל כשהם מענין אחד ותלויים זב"ז ובדיבור אחד נאמרו שפיר אמרינן בטל מקצתו בטל כולו והרי מבואר בחי' הריטב"א קידושין נ"א דאפי' למ"ד קני את וחמור קנה מחצה היי"ד בשחולקין בדיבורו והם גופים מוחלקים אבל היכי שכללן במלה אחת כעובדא דהתם שאמר כולכן מקודשות לי והיו בהן אחיות שפיר פריך בגמ' שם דיתבטלו הקידושין לכ"ע וכ"כ הה"מ בפ"ט מה' אישות ע"ש.

וה"ה בנ"ד שכל שטר התנאים הוא שפה אחת ודברים אחדים וכתוב לבסוף וקנינא על כל הא דכתוב ומפורש לעיל א"כ כיון דל"מ הקנין לענין הנישואין אינו מועיל ג"כ לגבי חיובי ממון דכתוב בשטר התנאים. והנה אפי' אי נימא דגם כשכללן בדיבור א' תלוי בפלוגתא דרבוותא בח"מ סי' ר"ג בהקנה לחבירו דבר שחל עליו הקנין עם דבר שא"ב ממש ביחד אי מהני הרי כ' בתשו' פני יהושע חח"מ סוסי' צ"ב דהמוחזק יכול למימר קים לי כדיעה זו דבכולל כאחד דברים הנקנים עם דברים שאינם נקנים דאינו חל הקנין כלל ע"ש.

וכ"כ בתשו' נוב"י מהד"ק חח"מ סוסי' כ"ה. והנה אף דבמהרי"ט בשניות חח"מ סי' נ"ד כ' דא"י המוחזק לומר קים לי כאותה דיעה דל"ק כלל וכ"פ בתשו' רח"כ חח"מ סי' ט"ז וגם בתשו' נט"ש סי' מ"א פקפק ע"ד תשו' לחם רב שכ' דהמוחזק יכול לומר קים לי בכ"ז הרי כ' בתשו' נט"ש שם בשם הראנ"ח דכיון שכתוב בהשטר קנס ואח"כ כ' וקנינא א"כ הקנין לא קאי רק על הקנס וכי"ב כ' בב"ש סי' נ"א ס"ק ט"ז בשם הר"י מינץ וז"ל אם כ' אם לא אקיים אתן קנס ואח"כ כ' שנשבע על כל זה פטור כשנותן הקנס ואמרינן דהשבועה קאי על מ"ש אם לא יקיים יתן הקנס ולא על חיוב שלו ע"ש וא"כ הקנס הוא רק על קודם הנישואין ולאחר הנישואין פקע החיוב לגמרי.

והרי בנוב"י שם הביא דברי הכנה"ג שמביא בשם הר"ש הלוי דלשון התחייב ליתן הוי קנין דברים ורק מודה אני שאני חייב מהני ע"ש. ולבר מן כל דין היטב אשר דבר בזה בשו"ת הר הכרמל חח"מ סי' א' דאף דבתנאים שלנו כותבין לשון חיוב מ"מ כיון דכותבין לבסוף וקנס מצד העובר כו' א"כ כל עיקר תלוי בהקנס דאם ירצה ליתן הקנס נפטר מהחיוב וכותבין וקנס לא יפטור החרם אבל החיוב פוטר א"כ לא גמרו להתחייב א"ע בהחלט ומיקרי שפיר קנין אהן שעל כן כותבין בשעת הנישואין תנאים אחרונים לחזור ולהתחייב בחיוב לחלוטין ע"ש וא"כ בנ"ד שלא נכתבו תנאים אחרונים אין בידינו להוציא מאבי האשה עבור המזונות: ובפרט שכפי הצעת הטענות באמת אכלו הזוג על שלחנו עוד תשעה חדשים אף של"ה רצופים בודאי יוכל לחשבם על חשבון חיובו לתשלום הג' שנים מזונות שהתחייב א"ע אף אי היו כותבין תנאים אחרונים והי' מחויב מצד הדין בודאי יוכל עכ"פ לנכות התשעה חדשים מחיובו ואף דבעלמא בנתן לחבירו מזונות אינו מבורר בפוסקים אם חייב לשלם לו דמי המזונות וכבר העיד הנוב"י במהד"ת חח"מ סי' ל"ד שזהו מהלכות עמומות.

בכ"ז הרי הב"ש בסי' ע' ס"ק כ"ח הכריע דחייב לשלם ומבואר בחמ"ח שם ס"ק ל"א בשם התה"ד דאין לדון מסברת הכרס באב שמאכיל לבתו יותר מקצבת חיובו במזונות לומר שלבתו מחל ונתן במתנה יותר מלאחר ע"ש ואף דבאמת פוסק שם הרמ"א דאב שפירנס את בתו הניח מעותיו על קרן הצבי. אמנם בנ"ד כיון שהי' חייב להזוג שנה מזונות בודאי ל"א דבמתנה נתן לה ואמרינן דבודאי נתן לה לחשבון התחייבות שלו וכמ"ש בסמ"ע סי' נ"ח ס"ק ט"ו דאין מדרך בנ"א ליתן מתנה עד שישלם לו חובו תחלה והרי מבואר באה"ע סי' ע' ס"ח דאם הי' חייב לבעל ופירנס את אשתו מנכין לו מחובו וע' בח"מ סי' קכ"ח ס"א ברמ"א ובש"ך שם סק"ח ובאמת דין זה מוכרע הוא מדברי הירושלמי דב"מ פ' איזהו נשך הובא בר"ן בכתובות פ' שני דייני גזירות חד בר נש אושיל לחברי' דינרין אשריתי' גו ביתי' א"ל הב לי דינרין א"ל הב לי אגר בית' אתא עובדא קומי ר' אבא בר זביני א"ל וקים לי' מאי דהוי חמי למשריי' והוכיח מזה הר"ן ז"ל דבא"ל דור בחצרי סתם לאו למתנה יהיב לי' וה"ה במפרנס אשת חבירו סתם לאו לשם מתנה אלא לשם הלואה איכוין וחוזר וגובה ממנו ע"ש ולכאורה יקשה מזה להרשב"ץ הובא בב"י ח"מ סי' שס"ג שפוסק בא"ל דור עמי או אכול עמי א"צ לשלם לו שכר האיך יפרנס דברי הירושלמי הללו וכבר תמה בזה המ"ל פ"ג מגזילה ואבידה ה"ט ועכצ"ל דס"ל להרשב"ץ דשאני התם דהי' חייב לו מעות לכך אמרינן דבודאי לא נתכוין לשם מתנה אלא לשם פירעון חובו וכ"כ בקצוה"ח סי' שס"ג סק"ט וע' חו"ד סי' קס"ו סק"ב שתי' בזה קושי' הט"ז שם: ואף גם זאת נלפענ"ד דיוכל האב לחשוב מה שהי' מוציא יותר במזונותיה בימי לידתה דזה הוא בכלל רפואה דאינו בכלל מזונות והא דמצינו בח"מ סי' ת"ך ס"ג לענין חובל בחבירו דצריך ליתן ג"כ תוספת מזונות הצריכין בחליו ממה שהי' אוכל כשהי' בריא דוקא התם כיון דחייב בריפוי מד"ת אבל כשמחייב א"ע ליתן לחבירו מזונות מבואר ברמ"א ח"מ סי' ס' ס"ג דאינו חייב ברפואתו רק בדמי מזונות כמו שהי' בריא וכ' בש"ך שם בשם הרא"ש דאע"ג דאמרינן במזון האשה דרפואה שאין לה קצבה הרי הוא כמזונות הנ"מ באוכלת בתנאי בי"ד שהוא מחויב להספיק כל צרכיה אבל המקבל עליו לפרנס אין רפואה בכלל ע"ש.

ומכח זה פסק הב"ח בתשו' סי' מ"ו בנתחייב לזון חתנו ובתו דאינו חיוב לזונה בימי לידתה במזונות החשובים. ואף דבתומים שם מביא בשם תשו' שבות יעקבשחולק על הב"ח ופוסק דמחויב לתת לה כל ימי לידתה מאכלים הראוים לה בכ"ז מוכח מכמה דוכתי כדברי הב"ח בזה כמו שהאריך בזה בתשו' רעק"א סי' ק"נ ע"ש ומוכח ג"כ הכי מדברי הש"ס בגיטין י"ב ת"ש דאר"י הקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבחו ורפואתו לרבו ואותו עבד ניזון מן הצדקה שמעת מינה יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך הב"ע במענה לו מזונות א"ה אמאי ניזון מן הצדקה להעדפה פירש"י מה שהוא צריך מפני חליו להוסיף על מזונותיו הרי להדיא שהמזונות הקלים שצריך להחולי העודפים על מזונות בריא אינם בכלל מזונות אם לא כל שהמנהג כן הוא שהאב המחזיק הזוג אצלו סובל כל ההוצאות הצריכין לה בימי לידתה בזה בודאי אמרינן כל המתחייב על דעת המנהג הוא מתחייב וכמ"ש באמת בתשו' רש"ל הובא בב"ש סי' ע"ט סק"ב ע"ש.

ועכ"פ מה ששכר לה מינקת מכיסו בודאי יוכל לנכות ולא אמרינן דלשם מתנה נתן להם וכנ"ל דאין דרך ליתן מתנה עד שישלם חובו תחלה. הנלפענ"ד כתבתי.

דברי ידידם דור"ש באהבה סי' ע בעזה"י יום ד' כ' מנ"א תרנ"ג לפ"ק סטרי אלקים יענה את שלום כבוד ידידי הרב הגדול חריף ובקי ירו"ש כש"מ אברהם יוסף יעקב געלערנטער נ"י אבד"ק יאשניצא יצ"ו. מכתבו הגיעני עד"ש בעובדא דאתא לקמי' וחד דעמי' בעסק שידוכין שנתעצמו בדין לפניכם שהכלה ממאנת בהחתן שמאיס עלי' וכבר מושלש הנדוניא משני הצדדים ופסקתם עפי"ד השבו"י ח"ג סי' קי"ז שהכלה תשבע שלא אלפו אותה לטעון כן ואינה עושה זאת בשביל שנתנה עיני' באחר ונפש כ"ת בשאלתו אם צריך החתן לקבל בחרם מקודם שאינו משביעה בחנם.

ודעת הדיין שעמו שכיון שאינו מבואר זה בדברי השבו"י א"צ לקבלת חרם שעל כן דעתו שלפי שהכלה משמטת א"ע מלישבע בלתי אם יקבל החתן בח' מקודם שצריכין הבי"ד לצוות על השליש לתת להחתן הנדוניא שלו עם חצי נדן קנס והוצאות ממעות הכלה ודורש כ"ת ממנו לחוות דעתי דעת תורה האיך נידייני' להאי דינא: הנה לפענ"ד בשבועות כמו אלה אין מקום להתקנה שבש"ע ח"מ סי' פ"ז סכ"ב שיקבל מקודם המשביע בחרם אם אינו משביעו בחנם דלכאורה יש מקום לומר דהתקנה לא היתה רק בשמכחיש הנתבע בברי דאז טוען הוא שבודאי משביעו בחנם ושפיר יוכל לומר השבע לי שאין אתה משביעני בחנם אבל בשבועת ספק הרי טוען התובע בעצמו שמשביעו רק מספק שחושדו בכך לזאת הא לא יוכל הנתבע לדעת אם באמת התובע חושדו אם לא להכחישו בברי א"כ מהיכי תיתי להטיל עליו קבלת חרם מספק.

אמנם הרי באמת כ' בש"ך סי' פ"ז ס"ק ל"ב לענין מה שהקשה הב"ה ע"ד הרמ"ה שמובא שם גבי שבועת השותפין דאי טען לישתבע דחשיד לי בכך הדין עמו והקשה הב"ה הרי אין נשבעין על טענת שמא ותי' דכשם שהתובע משביע אותו בשמא ה"ה דיוכל להפך דכוותי' בשמא שישבע שישבע שחושדו בכך אעפ"י שהנתבע אינו יכול לידע בודאי שאינו חושדו ע"ש הרי דגם בשבועה ממש אמרינן דכשם שמשביעו מספק ה"ה דיכול להשביעו שאינו חושדו מספק וא"כ מכ"ש קבלת חרם דצריך בכה"ג ולהכי כ' באמת הט"ז שם דגם בשבועות הבאות ע"י שמא הנזכרות ברסי' צ"ג צריך המשביע קבלת חרם אמנם זהו תינח בשבועת ספק משא"כ בנ"ד הרי החתן אינו משביעה להכלה בטענת ספק כיון דהוא תובע בברי שמגיע לו קנס ממנה ע"י שמבטלת הקשר רק שהכלה פוטרת א"ע בטענת מאיס עלי והוזקקה לישבע ע"ז לאמת דבריה ובכזה הוי משביע בטענת ודאי ולא ספק כמבואר כי"ב בש"ך סי' רל"ב ס"ק י"ג.

וא"כ כיון שהחתן משביעה בברי לא נוכל לחייב להחתן קבלת חרם מספק מאחר שלא תוכל לטעון טענת ודאי שהחתן משביעה בחנם שיודע מחשבות לבה שהוא מאיס עלי' ובכה"ג לא תקינו הגאונים לקבל בחרם מקודם. ועכ"פ ספק בתקנה הוא ומוקמינן לה אדינא עב"ש סי' קי"ח סק"ה ומלבד זה לא ידעתי מקום לחייב בנ"ד להחתן קב"ח שאינו יודע אם באמת מאיס הוא בעיני הכלה שמזקיקה לישבע על כך כיון שהכלה בעצמה ע"כ תודה שאין החתן יודע מה שבלבה וכבר האריך בש"ך ח"מ סי' ע"ב ס"ק נ"א לענין משואיל"מ דדוקא כשהתובע תובע בסתם ואינו מודה שהנתבע אינו יודע אז אעפ"י שיוכל להיות שהנתבע אינו יודע ואפי' מסתבר טפי לומר שאינו יודע מ"מ כיון שיכול להיות שיודע צריך הנתבע לישבע שאינו יודע שיש כאן הכחשה שהתובע אומר אף שיוכל להיות שאינך יודע אני סובר שאתה יודע כמו אני אבל כשהתובע יודע שהנתבע אינו יודע מה שבועה שייכא כלל ע"ש וה"ה בנ"ד מה שייכות יש כאן להטיל קב"ח על החתן כיון שהכלה בעצמה ע"כ תודה שאין החתן יודע מחשבות לבה וכיון שכן אין להטיל על החתן קב"ח בכדי כמבואר בתשו' רש"ל סי' ס"ט דאין להטיל קב"ח בחנם כיון דקללת חרם אפי' על תנאי ח"ו באה לפעמים ע"ש ועתשו' מהרי"ט בשניות חח"מ סי' מ"ז: ולבר מן כל דין הרי שבועה זו אינה חיובית מן הדין רק על הבי"ד רמיא כדי להוציא אמיתת הדברים לאור שלא יהי' דין מרומה.

ובאמת בבתי דינין שלנו אין אנו נוהגין בזה בשבועה רק בקב"ח מחייבין הכלה מאחר שמבואר בב"ה ובב"ח סי' פ"ז דרק שבועה אין משביעין מספק אבל קב"ח מחייבין מספק. והרי בדין מורדת על בעלה בטענת מאיס עלי באמתלא שאינה מבוררת דדיינינן לה בדינא דמתיבתא מבואר בטור אה"ע סי' ע"ז בשם הר"מ מרוטנבורק וכ"ה בתשו' הרא"ש כלל מ"ג סי' ח' דיש להטיל חרם אם לא למדוה בנ"א למרוד הרי דלא הטילו רק קב"ח ומה שמבואר ברמ"א שם בשם מהרי"ו דיכולין הבי"ד להשביע אותה על כך מבואר בתשו' רש"ל הנ"ל דהוא דוקא בטענת מאיס עלי בלי שום נתינת אמתלא לדברי' כלל ע"ש אבל בנותנת אמתלא רק שאינה מבוררת די לברר הדברים בקבלת חרם בלבד ומה שנזכר בשבות יעקב שבועה ע"כ הוא לאו דוקא והכי מבואר בתשו' עבוה"ג סי' ע"ד דהבי"ד צריכין לברר הדברים עפ"י שבועה או קבלת חרם ע"ש ודבר זה תלוי בראות עיני הבי"ד דהרי מבואר בש"ע ח"מ סי' ט"ו ס"ד ובסי' פ"ז ס"כ ברמ"א דיכול הדיין להשביע אפי' במקום שאינו חייב שבועה מצד הדין אם עושה כדי לברר האמת ועש"ך סי' ע"ה ס"ק ס"ג ואנו נוהגין לפסוק בענין זה קבלת חרם על הכלה ולא שבועה: וע"ד שעלה בדעת הדיין הנ"ל לפסוק שאם הכלה משמטת א"ע מלישבע שהבי"ד יצוו להשליש ליתן מהמעות שלה להחתן לפי שאינה צייתה ד"ת הנה אף במקום דאיכא שבועת היסת מן הדין הרי קיי"ל דבשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסי' ומה שנסתפקו הרבנים האחרונים לענין אם חתמו א"ע הבע"ד על קאמפראמיס לציית הדין שיצא מהבי"ד ונתחייב הנתבע עפ"י ד"ת לישבע היסת אם יכולין הבי"ד ליתן אורטהייל המועיל עפ"י נימוסיהם לחייבו הממון שמסרב מלישבע עליו לפענ"ד אין מקום לספק הזה כלל דמה לי לירד לנכסיו ממש או לכופו ע"י ערכאות שירדו לנכסיו כדמוכח פשטות דברי הגמ' שבועות מ"א.

דפריך האי נקטי' בכובסי' דלישבקי' לגלימי' הוא. והנה לכאורה הי' אפשר לומר דלעולם יוכל להיות דכל שאין בי"ד גופי' יורדין לנכסיו ל"ה מיחת לנכסי' אפס דפירכת הש"ס הוא כיון דסוף סוף על כרחו ישלם א"כ הדר קשיא מאי נ"מ בין שבועה דאוריי' לשבועה דרבנן.

אמנם מלבד דבפירש"י שם כ' להדיא בזה"ל כיון דמשמתינן לי' לעולם עד דליתיב לי' לית לך מיחת לנכסי' עדיף מהאי. חוץ לזה הנה מקום אתי להוכיח ע"ד החידוד דע"כ אין כונת הש"ס למיפרך מאי נ"מ בין שבועה דאוריי' לדרבנן ובדרבנן משמתין לעולם.

דהנה לכאורה יש להקשות עפי"ד הראשונים ז"ל דהא דקא' התם מה בין שבועה דאוריי' לדרבנן לא על היסת בלבד קאי רק על כל שבועות דרבנן ובשבועת המשנה ג"כ לא נחתינן לנכסי וידוע שי' רש"י ז"ל דשבועת היסת נתקנה בימי המשנה ולפי"ז קשה לכאורה מדברי הש"ס מ"ק דף י"ד: מצורע מהו שינהוג צרעתו ברגל אמר רבא ת"ש והצרוע לרבות כ"ג והא כ"ג דכל השנה כרגל לכ"ע דמי דתנן כ"ג מקריב אונן ואינו אוכל ש"מ נוהג צרעתו ברגל ש"מ.

וכ' התוס' שם דמשמע מזה דאם אין מנודה נוהג נדויו ברגל ה"ה כ"ג אינו נוהג נידוי כלל וקשה דהא כ"ג דן ודנין אותו ואי לא ציית דינא משמתינן לי' ותי' דבכ"ג אי לא ציית דינא נחתינן לנכסיו וא"כ לפי"ז לא הו"מ למיפרך מאי נ"מ בין שבועה דאוריי' לשבועת המשנה דרבנן כיון דמשמתינן לי' לעולם דאיכא למימר דנ"מ בכ"ג שאם נתחייב שבועה ואינו רוצה לישבע נחתינן לנכסי' משא"כ שבועת המשנה כיון דבשאר בנ"א משמתינן לי' בכ"ג דא"א לשמת אותו כיון דכל השנה לגבי' כרגל הוא פטור לגמרי.

אע"כ דפירכת הש"ס הוא דכיון דמשמתינן לי' לעולם הוי זה גופי' מיחת לנכסי'. ואם כי רק ע"ד החידוד הוא דבאמת י"ל דהש"ס פריך מאי נ"מ בין שבועה דאוריי' לשבועה דרבנן בזה"ז דליכא כ"ג בכ"ז הלא בפירש"י הנ"ל מבואר דגם השמתא הוי מיחת לנכסי ממש וכי"ב מצינו בש"ס כתובות ק"ז בניו ובנותיו דאי בעי מיחת לנכסי' בע"א לא מצי נחתי מזוני נמי לא יהבינן להו ע"ש והיינו כיון דעפ"י ע"א אין יורדין לנכסיו למכור עתוס' שם ד"ה ששמעו וא"כ אם הבי"ד יפסקו להם מזונות ויעמוד א' וילוה להם עפ"י ציווי הבי"ד ע"כ לבסוף יוכרח האב כשיבא לשלם להמפרנס וירדו הבי"ד לנכסיו עש"ע אה"ע סי' ע' ס"ח א"כ הו"ל הפסיקה גופי' מיחת לנכסי': והנה ראיתי מביאים ראי' מתשו' הרא"ש כלל ק"ה גבי שטר המופקד שנמצא ת"י היתומים ואין ידוע מה טיבו אם המלוה הפקידו או הלוה או השלישו אותו שניהם היינו שפרע החצי וכ' הרא"ש דיוכל המלוה לטעון נגד הלוה השבע לי היסת שנפרע כולו והפטר ואם לא ירצה לישבע מחזירין אותו למלוה הרי דגם בשבועת היסת מחזירין השטר דזה ל"ה מיחת לנכסי'.

אמנם לפענ"ד אין ראי' מהתם כלל והוא עפמ"ש הר"ן בשבועות שם דהא דאר"פ האי מאן דמפיק שטרא אחברי' וא"ל שטרא פריעא הוא לאו כל כמיני' אלא אמרינין לי' זיל שלים ואי אמר לישתבע לי אמרינין לי' אישתבע לי' וכ' הר"ן שם וז"ל וי"א דאי תפיס ת"ח לא מפקינין מיני' וא"ת ובאינש אחרינא אי תפיס מי מפקינין מיני' והא שבועה זו דרבנן הוא ובדרבנן לא נחתינין לנכסי' כו' א"נ י"ל דכי אמרינן דרבנן לא נחתינין לנכסי' הנ"מ בנתבע שהוא תופס ברשות אבל תובע שתפס שלא ברשות מפקינין מיני' וזהו נראה עיקר עכ"ל ולכאורהתמוה דהרי הש"ס בשבועות שם מדמי הא דבשבועה דרבנן לא נחתינין לנכסי' והא דס"ל לרבנן דר' יוסי מציאת חש"ו א"ב גזל רק מפני ד"ש ואינו יוצא בדיינין והרי התם בודאי תפס שלא ברשות דהרי גזל מהם ואפ"ה א"י בדיינין.

ומה שלפענ"ד בזה הוא דהרי לכאורה יש להבין אמאי בדרבנן לא נחתינין לנכסי' הרי קיי"ל הפקר בי"ד הפקר אמנם י"ל עפי"ד הכ"מ פ"ט מה' שמיטה ויובל שהעלה בד' הרמב"ם דס"ל דהא דא' בגיטין ל"ו: הפקר ב"ד הפקר הוא רק על מה דתיקנו רבנן דתשמט דכיון שאין בידו המעות מהני הפקר ב"ד משא"כ על פרוזבול דתקון רבנן דלא תשמט וצריך להוציא המעות מרשות לוה בכה"ג ל"א הפקר ב"ד הפקר ע"ש וא"כ לכך בשבועה דרבנן לא נחתינין לנכסי' כיון דצריכין להוציא המעות מחזקת הלוה וכן בגזל חש"ו דצריכין להוציא המציאה מיד התופס מהם כיון דהתופס הא הוא יותר מוחזק מהחש"ו דהם ל"ל זכיי' מדאוריית' והתופס הא הוא מוחזק מה"ת משא"כ במלוה בשטר שתפס המלוה המעות שלא ברשות הא צריכין להוציא המעות מהמלוה דהלוה אית לי' חז"מ דקיי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וא"כ המלוה שתפס שלא ברשות ל"ה מוחזק והלוה הא אית לי' חז"מ לכך אפי' תפס מפקינין מיני' כיון דלאוקמי ממונא בחזקתי' בודאי אמרינין הפקר ב"ד הפקר וממילא אזדא לפי"ז הראי' מתשו' הרא"ש הנ"ל דלהכי מחזירין השטר למלוה דכיון דבמה שמחזירין השטר למלוה אכתי אינו נפקא הממון מחזקת הלוה כנ"ל ועתוס' חולין צ"ו.

ד"ה פלניא ובכה"ג שפיר אמרינין דכיון דאין הלוה רוצה לישבע שבועה המוטלת עליו מדרבנן מהני הפקר ב"ד הפקר לענין החזרת השטר ליד המלוה והבן: והנה בנידן שלנו אין לומר דכיון דמושלש ביד שליש הא השליש תופס בחזקת שניהם כענין שכ' התוס' ריש ב"מ גבי מנה שלישי ועב"ש סי' ע"ז ובבית מאיר שם א"כ הוי החתן כתופס.

ובתשו' רדב"ז ח"ד סי' רי"ז כ' דמי שא"ר לישבע שבועה דרבנן והתובע תפס משלו לא מפקינין מיני' אמנם באמת מלבד דבקצוה"ח סי' פ"ז כתב דכיון שאין הבי"ד יורדין לנכסיו אם א"ר לישבע גם הוא אין לו כח למיעבד דינא לנפשי' בנכסיו וצריך להחזיר ע"ש לבר מן דין הרי כ' המלמ"ל בפט"ו מטוען ה"ט.

דבמטלטלין שמונחים ביד שליש שאין שום אחד מהן מוחזק מוקמינין להו בחזקת מ"ק ע"ש וע"כ דל"ד להך מנה שלישי דעד כאן לא כ' התוס' התם רק כל דאלים גבר כיון שהנפקד תופס בחזקת שניהם היינו שתופס עבור מי שהוא שלו וכיון דהספק הוא בין שני אלה הוי תפיסה שלו בשבילם והוי ברשות שניהם כאלו שניהם מוחזקין בו ול"ש שנפסק להוציא מרשות הא' בע"כ דשמא הוא של זה והנפקד תופס בשבילו והוי זה מוחזק ולכך הדין דיחלוקו אבל עכ"פ אותו שידוע שהוא שלו הנפקד תופס בשבילו והו"ל כאלו המפקיד מוחזק דפקדון כל היכי דאיתי' ברשותיה דמארי' איתי' וע' ב"ק ק"ד.

כיון דידע למאן גזל' ואודי לי' כיון דאפשר לאהדורי ממונא למארי' הו"ל כמאן דא"ל יהיו בידך עפירש"י שם. ובפרט דבנידן שלנו יש סברא לומר דחזקת ממון הוא אצל הכלה ולא אצל החתן דהרי קיי"ל בלאחר נישואין בטוענת מאיס עלי ונותנת אמתלא רק שאינה מבוררת לב"ד דיכולה לתפוס אפי' מעות נדוניא כיון שיכולה לומר שטענתה אמת כמ"ש בב"ש סי' ע"ז ס"ק כה ובס' קהלת יעקב מא"ז הגאון מליסא ז"ל כ' שם דמהני אפי' תפיסה בעדים כיון שאומרת מפני מה הוא מאיס עלי' ומבררת דברי' רק שהטענה אינה ברורה לבי"ד אם באמת מאיס הוא בעיני' בשביל זה והוי כדררא דממונא כיון שבלא טענותיהם יש ספק לבי"ד מש"ה מהני אפי' תפיסה בעדים ע"ש וא"כ כיון דהיא יכולה לתפוס הו"ל חזקת ממון כענין שמצינו בב"מ ו': ואיס"ד תקפו כהן אין מוציאין מידו נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן הרי דאפי' היכי דל"ה שלו רק ע"י תפיסה מיקרי ממונו וכ"כ הרמב"ם בפכ"א מה' עדות דהיכי דהעדים העידו על דבר דמהני בי' תפיסה והוזמו חייבין לשלם וע' בראב"ד ובנו"כ שם וא"כ כיון דהכלה יכולה לתפוס והחתן א"י לתפוס הוי החזקת ממון אצל הכלה ולא אצל החתן וחוץ מכל האמור אין מקום לומר בנ"ד דהבי"ד יצוו להשליש ליתן הקנס להחתן מאחר שאין הכלה רוצה לישבע כיון דאין חיוב השבועה הזאת רמיא עלה מצד הדין רק על הבי"ד מוטל לברר הדברים שלא יהי' הדין מרומה וכמ"ש למעלה.

הנלפענ"ד: כתבתי דברי ידידור"ש באהבה:

תוכן העניינים

שו"ת הר"י בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה