אור ברסלב

שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ

סי' סז

סימן סו

בעזהש"י יום ו' עש"ק י"ג סיון שנת תרל"א לפ"ק סערעט: שלום רב לכבוד יד"נ הרב הגדול החריף המופלג ירו"ש כש"ת מוה' צבי ארי' וויינשטיין נ"י אבד"ק סלאטווינא יצ"ו: הנני להשיב לו במה שהעיר אותי כ"ת לחוות דעי בנידן שבא לפניו ישראל ששכר שדה מעכו"ם על ג' שנים ובתוך הג' שנים הלך ומכר אותה שדה לישראל אחר ועתה השוכר בא בטענה לסלק הלוקח מדין מצרנות שהוא בעל מיצר כיון ששכורה היא לו ואפי' אי לא יהי' לו דין מצרנות עכ"פ הוא רוצה להחזיק השדה כל ימי משך שכירותו מהגוי שבדיניהם כח הקנין מבטל כח השכירות עכ"ש: הנה ש"ס ערוך הוא בב"מ ק"ח ע"ב דזבן מנכרי לית בי' משום דינא דבר מיצרא דא"ל ארי' אברחא לך ממצרך אולם בתוס' ב"מ ע"ג ע"ב בעובדא דרב מרי בר רחל משכן לי' ההוא נכרי ביתא הדר זבנה לרבא נטר תריסר ירחי שקל אגר ביתא אמטי לי' לרבא כו' כתבו שם התוס' וז"ל וא"ת מכח דינא דבר מצרא הי' לו לרב מרי להוציא מיד רבא כו' והא דמסקינן לקמן דזבן מנכרי לית בה משום דינא דב"מ היינו משום דמצי א"ל ארי אברחי לך ממצרך אבל הכא רב מרי שלא הי' לו בית אצל בית הנכרי ל"ש ההיא טעמא ואדרבא הפסידו שכ"ז שלא קנאו רבא הי' דר בו רב מרי בשביל ריבית א"כ ה"נ בנ"ד שאין לו לשוכר רק שדה זו בודאי אית בה משום דינא דבר מצרא: והנה בתשובת אבקת רוכל להב"י בסי' קי"ח מובא שם תשו' מהר"א אלשקר שרוצה לומר דהרמב"ם ז"ל אינו סובר סברת התוס' מדכ' סתם הלוקח מן הגוי אין בו דין המיצר ולא פי' דטעמא הוא משום דא"ל ארי' אברחי ממצריך והוי משתמע מיני' דדוקא היכי דשייך הך טעמא לית בה משום דינא דב"מ אבל היכי דל"ש הך טעמא אית בי' דדב"מ משמע דס"ל דבכל גווני לית בה משום דינא דב"מ ולא פלוג רבנן בדין זה כיון שהוא דין רפוף כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' אכן הב"י שם בתשו' קי"ט דחה דבריו בשתי ידים וכתב דמה שלא כ' הרמב"ם הטעם היינו משום דדבר פשוט הוא הטעם הזה וקיצר במובן א"נ משום דבסתם זבן מגוי ל"ש דדב"מ אםלא בדרך רחוקה כי ההיא דרב מרי לא הוצרך לכתוב הטעם כיון דלא נפקא לן מידי אם לא למילתא דל"ש וגם מהר"א אלשקר כ' אח"כ וז"ל ועוד אפי' את"ל שכיון שהתוס' עשו זה החילוק בפירוש והמרדכי מביא סברתם בלי שום חולק שאין לנו כח לומר שהרמב"ם ז"ל יחלוק עליהם אפ"ה בנ"ד כו' ע"ש:

איברא שראיתי בשיטה מקובצת ובריטב"א בעובדא דרב מרי שם תי' בשם התוס' דלא פלוג רבנן ובכל ענין אמור רבנן דזבן מגוי לית בה דינא דב"מ אך הלא כבר הובא להלכה בש"ע סי' קע"ה דבכה"ג אית בה דינא דב"מ בלי שום חולק אולם בתשובת ב"י הנ"ל מבואר שהשיב למהר"א אלשקר בכעובדא דידן ממש כ' וז"ל ועוד שבמגאזין השכור בידו מהגוי הי' יכול להעליל עליו בשכירותו ועתה שקנה שמעון מהגוי הבית שבכלל המאגאזין ארי' אברח מעילוי' ול"ד לדרב מרי אעפ"י שרב מארי הי' דר בבית כמ"ש התוס' דהתם כו' וא"ת אכתי אברח ארי' מהבית הממושכן לרב מרי כשם שאתה אומר בנ"ד דאברח ארי' מהמאגאזין המושכר לראובן י"ל דשא"ה שכשהי' הבית ממושכן לרב מרי הי' מרויח שהי' דר בו בחנם מפני ריבית המעות וכשקנאו רבא הפסידו השכירות וא"כ האיך א"ל ארי אברחי ממצריך דמצי א"ל מארי שקול טיבותיך ושדי' אחיזרי דאדרבא אפסדתן אגב ביתא ובההיא ארי' הוי ניחא לי דמקיימנא מהאוכל יצא מאכל והשכר הי' ודאי וההיזק ספק אבל בנ"ד כשם שפורע שכירות לישראל הי' פורע לגוי ושפיר מצי א"ל ארי' אברחא ממצרך עכ"ל א"כ ה"נ בנ"ד מצי א"ל ישראל הקונה לישראל השוכר ארי אברחי לך ממצריך דכשם שהי' פורע לגוי הוא פורע ג"כ לישראל והגוי הי' יכול להעליל עליו להזיקו בשכירותו וכדומה ודוקא בדרב מרי הקשו שפיר התוס' שהי' יכול לסלק לרבא משום מצרנות לפי שמקודם כשהי' הבית ממושכן אצלו הי' דר בו בחנם כד' הב"י הנ"ל.

וכדמות ראי' הי' נלפענ"ד לכאורה לד' הב"י מש"ס ב"ב נ"ד ע"ב אר"י אמר שמואל נכסי נכרים ה"ה כמדבר מ"ט נכרי מכי מטי זוזי לידי' אסתלק לי' ישראל לא קני עד דמטא שטרא לידי' הלכך ה"ה כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן ע"ש בתוס' והובא בש"ע ח"מ סי' קצ"ד בישראל שלקח שדה מעכו"ם ונתן דמים והלך ישראל אחר והחזיק בה זכה אחרון וכ' בהג"ה שם דאפי' החזיק בה ראשון זכה האחרון דלא סמכא דעתי' דראשון בלא שטר וס"ל שם להרמב"ם וסייעתו דמחזיר לראשון הדמים וטעמם דאף דלא קנהו מ"מ בתורת משכונא באו לידו עד שיחזיר הדמים ע"ש ולכאורה קשה כיון דנקטינן דיש זכיי' להראשון בשדה זו בתורת משכונא א"כ אע"ג דהחזיק האחרון יוכל הראשון לסלקו מטעם מצרנות ורק בדרב מרי בר רחל תי' התוס' שפיר שלא רצה רב מרי לקנות אבל הכא הי' רוצה לקנותו א"כ עכ"פ הוא בעל המיצר [ע' תוס' ב"ב כ"א ע"ב סד"ה מרחיקין ובמהרש"א שם] ואע"ג דבהפקר לית בי' דין מצרנות כמבואר בסי' קע"ה סעי' נ"ד בכ"ז הא כ' התוס' בב"מ ק"ח הטעם כיון שגם הוא הי' יכול לזכות למיהב טסקא ולא חש וע' בחי' אנשי שם שסביב הרי"ף בב"מ פ' המקבל שם והתינח בעלמא בשדה הפקר ממש משא"כ הכא הלא חזינן דטרח אבתרה לקנותה רק שלא עלתה בידו וטעה שנתן המעות קודם השטר בכה"ג שפיר קשה אמאי לא יהי' שייך דין מצרנות א"ו כד' הב"י הנ"ל דבמשכנתא בעלמא מנכרי וקנאו ישראל אחר ל"ש דין מצרנות דשייך ארי אברחי ממצרך כנ"ל ורק בדרב מרי שהי' דר בו בשעה שהי' ממושכן אצלו בחנם ל"ש ארי אברחי ממצרך וא"כ אף שהי' לישראל הראשון זכיי' בהשדה בתורת משכנתא אפ"ה לית בי' דין מצרנות אפס מסתימת דברי הפוסקים משמע שלא נראה להו לחלק בהכי ובהג"ה בסעי' נ"ט מובא בסתם המלוה לעכו"ם על שדהו או ביתו ובא אחר וקנאו המלוה מסלקו ואינו מחלק בין אם המלוה דר בו בשביל ריבית או לא א"ו דאין חילוק בזה וה"ה בשכירות וכמ"ש הסמ"ע שם בס"ק קט"ו דאפי' קידם אחר וקנאו יכול השוכר להוציאו מידו וע' לאא"ז הגאון בנתיה"מ סי' רל"ז שכ' לענין מ"ש בהג"ה שיש חר"ג שלא להשיג גבול בשכירות בתים כ' הוא ז"ל שהוא ג"כ מדינא משום שיש בו דינא דבר מיצרא ומביא ראי' מד' התוס' ב"מ הנ"ל:

והנה ראיתי לאחד מגדולי דורנו בספרו שקיהה בהא דמדמי הפוסקים שכירות למשכנתא לענין דינא דב"מ מש"ס ע"ז ע"ה דרב אשי משכן לי' נכרי כסא דכספא ואטבלה להשתמש בו דקא' שם מר ברי' דלא ידע אי משום דס"ל משכנתא כזביני או משום דחזא דדעתי' דנכרי לשקועי' בידי' ואלו בשכירות כלים מנכרי קיי"ל דלכ"ע א"צ טבילה א"כ חזינן דמשכנתא חשיב יותר זביני משכירות ולפענ"ד לא קרב זה אל זה דהלא באמת מבואר ברמב"ן במלחמות פ' כל הנשבעין גבי אומן דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי עדיף אומן יותר ממשכנתא והר"ן ז"ל חולק עליו ואמר דלא גרע משכנתא מאומן ואלו לענין טבילה לא קיי"ל הכי ע' ביו"ד סי' ק"כ וע"כ דמטבילת כלים אין ראי' דהתם בשאולין ושכורין לכך א"צ טבילה משום דל"ה דומיא דמעשה שהי' כיון דבשאולין ושכורין אין שום אופן שלא יהי' חוזר אצל עכו"ם ובודאי כשיעבור זמן השאלה או השכירות יהי' חוזר אצל העכו"ם ואפי' אי נימא שכירות ליומא ממכר הוא מ"מ ל"ב טבילה אלא באם הוא דומיא דמעשה שהי' כדמצינו בחגיגה כ"ג ע"א גבי הנושא את המדרס אינו נושא את הקודש דקא' ר' חנינא בן עקביא דכל היכא דגזרו חכמים משום מעשה שהי' לא גזרו אלא כדוגמת המעשה וכאותו דבר וכ"פ הרמב"ם פי"ב מאה"ט ה' ג' ע"ש וי"ל דה"ה לענין ט"כ אף שהיא מדאוריי' לאיזה דיעות כיון דקא' בסוף ע"ז דלא צריך טבילה אלא כמעשה שהי' ובמשכנתא הלא תפיס לי' אחובי' וכן אומן תפיס לי' אאגרי' ויוכל להיות שלא יהי' מעות ביד נכרי לפדותם ויוחלט אצלם לכך צריכין טבילה מספק ע' מג"א סי' תמ"א.

משא"כ לענין מצרנות דתקנו חכז"ל משום ועשית הישר והטוב דלא ליפסדי' לבעל המיצר בזה אדרבא נראה דעדיף שכירות ממשכנתא כיון דבמשכנתא לא תפיס לי' רק אחובי' ולא גלי אדעתי' שרוצה בשדה זו לקנותה רק שהוא אצלו לבטחון מעותיו ובמשכון בשעת הלואה הלא אין לו שום קנין רק שעבוד אפ"ה יש בו דין מצרנות מכ"ש בשכירות דחזינן שרוצה בשדה זו וטרח אבתרה לשוכרה בודאי שייך בי' ועשית הישר והטוב ויוכל לסלק ללוקח או לשוכר הבא אחריו מדין מצרנות [וכן מבואר בתשו' אבקת רוכל הנ"ל דעדיף הרבה שכירות ממשכנתא וכן בב"י סי' קע"ה מביא בשם הה"מ ועוד ראשונים דשכירות ק"ו הוא ממשכנתא ע"ש] ורק לענין טבילת כלים טעמא אחרינא איכא דמשכנתא עדיפא משום שלא תחזור אל הלוה בלא מעות א"כ יוכל להיות שיוחלט וכנ"ל אבל לענין שכינא גבי' עדיף יותר שכירות ממשכנתא וכה"ג מחלקים התוס' בערכין כ"א ע"א ד"ה ה"ק בהא שהקשו אמאי יוכל המשכיר להקדיש ביתו כשהשכירו והלוה לא מצי להקדיש משכנתא דידי' וכ' וז"ל ויש מחלקין בין משכיר ללוה דדוקא לוה שלא תחזור אליו בלא פדיון מעות ההוא ודאי לא מצי להקדיש אבל משכיר שלאחר השלמת זמן השכירות תחזור לו בחנם יכול הוא להקדיש ע"ש ואף שראיתי להרש"ל בתשו' סי' מ"ג שהאריך שם לומר דבשכירות לית בה דינא דב"מ עפי"ד התוס' פ"ק דע"ז דל"א שכירות ליומא ממכר הוא רק גבי אונאה דכתיב בי' ממכר מיותר ע"ש שכ' דמשכנתא עדיפא משכירות וכן ראיתי בת"ח בחי' לב"מ נ"ו ע"ב בתוס' ד"ה והאי ביומי' מכירה הוא שהקשה ג"כ על הרא"ש שפסק דבשכירות יש בה דינא דב"מ הרי ל"א שכירות ליומי' ממכר הוא רק באונאה אך לדברינו הנ"ל נהי דבשאר דברים ל"ה ממכר מ"מ לענין מצרנות שכינא גבי' מיקרי ועדיף יותר לענין זה שכירות ממשכנתא וכד' הראשונים הנ"ל וע' שו"ת ריב"ש סי' שנ"ה ובש"ך ח"מ סי' שי"ג ובמג"א סי' רמ"ו סק"ח:

והנה אפי' אם נרצה לדון בזה ולומר דכיון דקיי"ל בסי' קע"ה סעי' מ"ה כרמב"ם ורא"ש דבכ"מ דאינ' ספק אי זוכה המצרן וכן במקום שהפוסקים מחולקין אין מוציאין מיד הלוקח הואיל והוא חשיב מוחזק וגם קנינו קנין מה"ת ע' ברמ"א אה"ע סי' קי"ח ס"ו דבכל ספק בתקנה אוקמוה אדינא וע' בב"ש שם ובסי' נ"ג ס"ק י"ז ובסמ"ע סי' ח"י סק"י ובתשו' רדב"ז ח"ב סי' תרע"ג והאריך בזה המשנה למלך בפכ"א ממלוה הכ"א ובפ"א מנחלות ה' ח' וע' בתוס' ב"ב ל"ב שכ' דבספיקא דדינא ל"א אוקי ארעא בחזקת מ"ק אלא היכא דקיימא ארעא תיקום א"כ אפי' לד' הב"י בסי' קע"ה מחודש ל' דשוכר חשיב מק' לגבי הלוקח מ"מ בספיקא דדינא אין להוציא מיד הלוקח] וא"כ הה"נ יוכל הלוקח לומר קים לי כהני פוסקים דס"ל דבשכירות מעכו"ם ל"ש דינא רב"מ ואף אי רוב הפוסקי' לא ס"ל הכי וכנ"ל מ"מ הא כ' האחרונים דאפי' במיעוט נגד הרוב שייך טענת קים לי משום דא"ה בממון אחה"ר [דלא כהתומים בת"כ שלו שכ' דבפלוגת' דרבוות' הולכין גם בממון אחה"ר משום דבזה המיעוט כמאן דלית' ע"ש שכ' לפרש בזה דברי התוס' ריש המניח] עכ"פ אין ביד ישראל הקונה לדחות את השוכר ולסלקו קודם שיכלה זמן השכירות שכן כתב מהר"א אלשקר ז"ל בתשו' אבקת רוכל הנ"ל אפי' למאי דרצה לומר שם דבשכירות מעכו"ם לית בה דינא דב"מ וז"ל נקטינן מהאי שקלא וטריא בנ"ד שכשיכלה הזמן שהשכיר הגוי המאגאזין ליהודי חייב היהודי לצאת מן הבית ולית בה דינא דב"מ ומקמי הכי אינו חייב היהודי לצאת דא"ל היהודי לשמעון לא עדיף את ממאן דאתית מחמתי' שהרי הגוי בעצמו לא יכול להוציאו ע"כ וא"כ ה"נ בנ"ד לא יוכל לדחותו מקמי דמישלם זמן השכירות אפי' אי נימא דיכול למימר קים לי דבשכירות מעכו"ם לית בה דינא דב"מ: ומה שכתב כ"ת לדון בזה עפי"ד הרדב"ז והמהרי"ט שהובא במ"ל פט"ו מטוען דכל שאין הישראל יכול להוציא מן העכו"ם בדיניהם והעכו"ם מכרה ישראל אין הישראל יכול להוציא מיד הישראל השני אפילו בדינינו שיכול לומר לו אתינא מכח מאן דלא מצית לאשתעויי דינא בהדי' שמעתי ולא אבין דבשלמ' התם בדיניהם לא הי' יכול העכו"ם להוציא ממנו לכך גם לישראל הבא מכחו א"י לתבוע משא"כ בנ"ד אם ייחזר השדה להעכו"ם המוכר הא גם בדיניהם לא הי' יכול להוציאו קודם הג' שנים ורק כשמכרה בדיניהם המכירה מפקיע כח השכירות אבל כשהי' ביד העכו"ם הראשון לא הי' יכול לסלקו קודם זמנו וע"כ דכונת כ"ת היא רק דמכח אלמותי' דהעכו"ם הי' מסלק הישראל הזה משכירותו.

אולם בכה"ג בודאי לא דיינינן לי' לישראל הבא מכחו כמוהו שכן כתב א"ז הגאון בנתה"מ סי' רל"ו וז"ל אבל אזיל קביל רק שהעכו"ם לא רצה לעמוד בדיניהם מחמת אלמותו יכול להוציא מיד הלוקח דל"ש לומר שקנה כל זכות כיון דהראשון לא מצד זכות זוכה רק מצד גזילה זוכה עכ"ל ומכ"ש בנ"ד שהעכו"ם לא גילה לו שרוצה לסלקו רק שהישראל יטעון אתינא מכח מאן דלא מצית לאשתעויי דינא בהדי' מפני שהוא אלם זה בודאי לא אמרינן ואדרבא נראה דאסור לו להישראל להחזיר המקח לנכרי כדי שיסלקנו באלמותו כדמצינו בתוס' ב"ב נ"ד ע"ב סד"ה וישראל וז"ל אבל אם המחזיק בא לפרוע לומעותיו אם יפקיע הראשון מידו הקרקע ע"י נכרי נראה דהו"ל מסור ממש עכ"ל והה"נ אסור לו להישראל הקונה להחזיר המקח לנכרי בכדי שיסלקנו הנכרי באלמותו: והנה חילי' דהרדב"ז הנ"ל הוא מש"ס כתובות ק"ט גבי מי שהלך למדה"י ואבדה לו דרך' שדהו דס"ל לרבנן דאדמון שם בחד דאתא מכח ד' דכיון דכל א' מהד' כשהי' בידם היו יכולין לדחותו מצי גם הוא לומר לו אי שתקת שתקת ואי לא מהדרינא שטרא למארי' ע"ש.

אולם באמת בפירש"י ז"ל שם מבואר דקא"ל אי שתקת שתקת ואוזיל גבך. והטעם משום דדוקא היכי דיהי' לאידך ריוח במאי דלא יחזיר שטרא למארי' מצי א"ל אי שתקת שתקת כגון בההיא דכתובות שם דהשתא מוזיל גבי' ואי יהדר שטרא למארי' לא יוכל לקנות מהם בזול ולהכי בב"ק ח' פריך שם גבי מכרן לא' או לג' בנ"א כאחד כולן נכנסו תחת הבעלים כו' דלימא לי' לניזק אי בעית לשקול בינונית שקול ואי לא אהדר שטרא דזיבורית למארי' אבל על בע"ח לא פריך דלימא לי' הכי אי בעית לשקול זיבורית שקול כו' כדפירש"י כיון דבלא"ה גם עתה אינו רוצה לפרוע לו רק מזיבורית ואין לו ריוח במה שאינו מחזיר שפיר מצי א"ל לכי תיהדר עיי' בתוס' שם ד"ה אי שתקת וכ"כ בכסף משנה פ"ז מערכין ה' ט"ו בדעת הרמב"ם [וע' בתשו' עבודת הגרשוני סי' פ"ד שנעלם ממנו זאת] וא"כ ה"נ בנ"ד עכ"פ אין לו ריוח במאי דלא מהדר שטרא למארי' א"כ מצי א"ל לכי תיהדר: עוי"ל דהרי הא דהבא מכח העכו"ם הרי הוא כעכו"ם הוא פלוגתת הראשונים ז"ל אם אמרינן גם למעליותא ודעת המחבר בסי' קנ"ד דל"א כן רק לגריעותא ולא למעליותא ואף דברמ"א שם מביא תשו' הרא"ש דאמרינן הכי אף למעליותא מ"מ היי"ד התם שאינו מוציא את שלו מידו רק שבונה בשלו ומאפיל חלונות ישראל חבירו אבל להוציא את של חבירו מידו ומחזקתו בכה"ג ל"א הבא מכח העכו"ם ה"ה כעכו"ם.

וע' ברמ"א סי' קע"א ס"ג בהג"ה ג' שהי' שותפין בבית ולשנים הי' בהן דין חלוקה ולא' אין בו כדי חלוקה וקנה א' מהן חלקו של הא' שאין בו כדי חלוקה א"י לבטל החלוקה אעפ"י שיכול המוכר לבטלה ול"א אי בעי מהדר שטרא למארי' דל"א כן אלא להחזיק מה שבידו ולא להוציא ע"ש וכ"כ בתשו' מיימוני לס' קנין סי' י"ז ועפי"ז מיושב נמי קושי' הרא"ש ז"ל על הא דקא' דזבן מנכרי לית בה משום דינא דב"מ משום דא"ל ארי אברחית ממצריך תיפוק לי' משום דא"ל אי שתקת כו' ולהאמור נכון דלענין להוציא בעל המיצר מחזקתו ל"א אי שתקת כו' והה"נ בנ"ד שהישראל הוא בחזקת שכירותו על ג' שנים בכה"ג ל"א אי שתקת כו' כדי להוציא השוכר מחזקתו בפרט דהיכי דלא יהי' לו היזק יותר אם יהדר שטרה למארי' ממה שהוא עכשיו בידו הא יוכל לומר לו לכי תיהדר וכנ"ל.

ויש להביא עוד ראי' לזה ממשנה כתובות צ"ה ע"א מי שהי' נשוי ב' נשים ומכר את שדהו וכתבה ראשונה ללוקח דו"ד אין לי עמך השני' מוציאה מהלוקח וראשונה מן השני' כו' וקשה הרי השני' יכולה לומר אי שתקת שתקת כו' וכן קשה מבכורות מ"ח ע"א א"ר ירמי' ז"א שני יב"ש שהיו בעיר א' ולקחו שדה בשותפות בע"ח גובה אותה מהם דא"ל אי בדידך מסיקנא מנתא דידך קא שקילנא ואי בחברך מסיקנא מנתא דחברך קא שקילנא אמר רבא מכדי נכסי דבר אינש אינון ערבין בי' כו'.

ולכאורה הא בלא"ה מצי א"ל אי שתקת כו' א"ו כיון דגם אי יוחזר המקח למארי' לא יהי' לו היזק יותר מכשהוא עכשיו ביד הלוקח מצי א"ל לכי תיהדר: והנה בקושי' הרא"ש הנ"ל שהקשה בהא דזבן מנכרי לית בה משום דדב"מ דא"ל ארי אברחית ממצרך תיפוק לי' דא"ל אי שתקת כו' י"ל עוד עפי"ד הרמב"ן בכתובות פ' שני דייני גבי פלוגתא דאדמון ורבנן במי שאבדה לו דרך שדהו דהא דא"ל אי שתקת כו' הוא מטעם מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו א"כ זהו דוקא היכי דהי' שייך חיוב זה גם אצל המוכר רק שלא יכול לתובעו מדינא לכך אמרינן דגם הלוקח קנה זכות זה שא"י לתבוע גם אותו אבל אי אצל המוכר לא הי' שייך כלל חיוב זה ל"ש לומר מה מכר ראשון לשני כו' כיון דאצלו לא הי' שייך חיוב זה כלל וכן ל"ש לומר בכה"ג אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדי' כמו שביאר במהרי"ט בשניות חח"מ סי' ל"ח מדברי הש"ס בבכורות י"א ע"ב בהלוקח טבלים ממורחין מיד העכו"ם כו' וכן מורה באמת לשון התוס' שם ד"ה דמרחינהו כו' ונראה לפרש מרחינהו ישראל ברשות עכו"ם אחר שלקחן ישראל וה"ק הלוקח טבלין מן העכו"ם והן עכשיו ממורחין ע"כ ולכאורה לפי התוס' למה אצטריך לומר שהן ממורחין דפשיטא דקודם מירוח אינו חייב במעשר א"ו דהיכי דלא הי' חל החיוב כלל אצל המוכר ל"ש אתינא מכח גברא כו'.

והכי מוכח נמי מדברי הש"ס בכורות מ"ז ע"ב כהן שמת והניח בן חלל ר"ח אמר הבן חייב לפדות א"ע רבה בר ר"ה אמר אין חייב לפדות א"ע כל היכא דמת האב לאחר ל' דכ"ע ל"פ דאין הבן חייב לפדות א"ע שהרי זכה אביו בפדיונו כי פליגי היכי דמת האב בתוך ל' יום ר"ח אמר הבן חייב לפדות א"ע דהא לא זכה אביו לפדיונו רבה בר ר"ה אמר אינו חייב לפדות עצמו דא"ל אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדי' וקיי"ל ביו"ד סי' ש"ה סי"ט כר"ח וע"כ דמשום דאצל אביו לא הי' חל החיוב עדיין ל"ש אתינא מכח גברא כו' וא"כ ה"ה לענין מצרנות ל"ש למימר מה מכר לו כו' או אתינא מכח גברא כו' כיון דאצל עכו"ם לא שייך תקנתא דמצרנות כלל ובהא דמצינו בסי' מ"ה סי"ז דהבא מחמת עכו"ם ה"ה כמוהו לגבות בשטר שעדיו מרוחקין ב' שיטין כ' הסמ"ע שם משום דאין אנו רואין בו שום זיוף אלא שפסלוהו בישראל משום שהי' יכולין לזייפו ובשל עכו"ם לא תקינו להפקיע ממונו של זה הבא מחמת העכו"ם וכן בסי' ס"ו סכ"ה בעכו"ם שמכר שט"ח לישראל וחזר ומחלו אינו מחול היינו משום דכיון דקנה ממנו השט"ח לאו כל כמינ' להזיקו בידים במחילתו או כמ"ש הט"ז בסי' קנ"ד דכל היכא שישראל מחייב עצמו נגד העכו"ם לא מפקע חוב שלו בכל מילי שהי' לו אף אם בא ליד ישראל ושעל כן י"ל נמי בהא דפסקינן בסוס"י שס"ט בישראל שהי' חייב לעכו"ם והעכו"ם מכר השטר לישראל אעפ"י שאסור לדון עם ישראל חבירו בפני עכו"ם ואעפ"י שבא מכח עכו"ם מ"מ דייני ישראל יפסקו לישראל זה מה שהי' העכו"ם מרויח לפני דייני עכו"ם דהואיל וישראל זה בא מכח עכו"ם ה"ה כמוהו והיינו נמי כמ"ש הט"ז הנ"ל דישראל מתחלה כשנשתעבד לעכו"ם נשתעבד לו כפי דיניהם ולא נפקע שעבודו ע"י שמכר העכו"ם השטר לישראל וא"כ בנ"ד אפי' אי הי' העכו"ם יכול להוציא הישראל בערכאותיהם מחזקת שכירותו מ"מ אין ישראל הבא מכחו יכול לסלקו כיון דאיהו לא התחייב א"ע כלום לעכו"ם אדרבא העכו"ם שעבוד א"ע לישראל להעמידו בשכירות השדה שהשכיר לו על ג' שנים:

והנה מבואר בראשוני' ז"ל דהסברא דאי שתקת כו' ל"מ רק מטעם קם דינא ע' בנימוק"י פ' החולץ וביש"ש שם וברא"ש שם מובא פלוגתא אי קיי"ל קם דינא כר"א או הדר דינא כר"י וע' ב"ש סי' קס"ג סק"ח וע' בתה"ד סי' ש"י דקם דינא הוא מתורת יאוש בעלים והובא להלכה בח"מ סי' רס"ח ועפי"ז יתיישבו דברי הרמב"ם פ"ז מערכין ה' י"ד וז"ל המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בע"ח אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בע"ח את חובו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם אבל כשימכור ההקדש שלו ותצא השדה לחולין יש לבע"ח ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שיעבודה עומד על קרקע זו הא למה זה דומה כו' והשיג עליו הראב"ד שם דהא יוכל לומר לה אי שתקת כו' ולהאמור י"ל דהתם כיון דהקדיש קדושת דמים ע"כ לדמי קיימא למכור א"כ יודע הבע"ח שלבסוף ע"כ תצא השדה לחולין א"כ אינו מתייאש מיני' כיון דאומר בלבו שיטרפנו מיד מי שיקחנו מן ההקדש וכיון דל"ש יאוש א"כ ממילא א"י לומר אי שתקת כו' כנ"ל ומיושב נמי לפי"ז קושי' הגאון מהר"צ ז"ל מבאנהייט בס' טיב גיטין שהקשה בפ' הניזקין בסוגיא דסיקריקון לד' הרדב"ז הנ"ל מש"ס ב"ב ל"ו גבי נכרי שלקח שדה מישראל וחזר ומכרה לישראל דאמרינן התם דעכו"ם אין לו חזקה כי אם בשטר וה"ה ישראל הבא מכחו ואי החזיק ג' שנים ואמר קמאי דידי זבנה מינך העכו"ם נאמן במיגו דא"ב אמר אנא זבינתי' מינך ואכלתי' שני חזקה והקשה הרי המיגו גרוע דאי יאמר מינך זבינתי' יחול עליו שעבוד בע"ח של המוכר משא"כ בלקחה מעכו"ם דפטור מכל שעבוד בע"ח לשיטת הרדב"ז הנ"ל דא"ל אי שתקת כו' ולהאמור נכון דכיון דהטעם דאי שתקת כו' ל"מ רק משום קם דינא וא"כ הא כ' הסמ"ע בסי' קמ"ט ס"ק ס"ו דההוא מיירי שידוע שבא לידו מהעכו"ם והטעם כ' בסי' ק"נ כיון דהחזיק בה ג"ש ונשתנה שמם וענינם למי שבא להם מידם והו"ל למחות ע"ש וכיון דידוע הוא שבא לידו מעכו"ם רק שנאמן משום דהו"ל למחות א"כ עכ"פ קם דינא ואיאושי מייאש בע"ח מיני' בשעה שבא ליד העכו"ם א"כ בכ"ע אין עליו טריפת בע"ח ובמק"א הארכתי הרבה לפלפל עפי"ז בש"ס בכורות מ"ח הנ"ל גבי הא דקא' רבא מכדי נכסי דבר אינש כו' ותיפוק לי' מטעם אי שתקת כו' וכנ"ל ולהאמור י"ל דהא אי שתקת ל"מ רק היכא דקם דינא וכיון דקם דינא הוא מטעם יאוש ובאמת הא בחוב ל"מ יאוש ע' בח"מ סי' קס"ג ובט"ז ובמגיה שם וע' בסי' רס"ב אמנם אכתי תקשי לשיטת הסוברים דגם בחוב מהני יאוש אולם הרי מבואר בפוסקים דלענין לגבות מהלוה גופי' שהוא שעבוד הגוף בודאי ל"מ יאוש משום דהוי כקרקע ואין יאוש מועיל לקרקעות ע' בנתה"מ שם ורק היאוש מועיל לענין גביית משועבדים ולפי"ז הא התם בבכורות נהפוך היא דע"כ א"א לומר דהיאוש הוא רק על גופו של הלוה כיון דהאיך יוכל להתברר איזה יב"ש הוא הלוה ומייאש א"ע מהשעבוד הגוף אבל מהנכסים לא נתייאש וחושב בדעתו שאם ימכור יב"ש א' לחבירו שדהו יטרוף מכח ממ"נ אי בדידך מסיקנא כו' כדקא' התם וא"כ כיון דא"א למימר רק שנתייאש משעבוד הגוף של הלוה ולענין שעבוד הגוף הלא אין מועיל יאוש וא"כ ל"ש התם למימר קם דינא.

והרבה הארכתי בזה אך אין כאן מקומו עכ"פ זכינו לדין דאין ביד הישראל הקונה לסלק לישראל השוכר משכירותו קודם כלות הג' שנים ששכרו מהגוי ואפשר דגם דינא דב"מ שייך בי' ככל הדברים האמורים למעלה. וע' בש"ך ח"מ סי' נ"ח סע"ק ט"ו ובתומים שם ובסמ"ע סי' קע"ה ס"ק ל"א ובנתה"מ שם סק"ה.

וע' בתשו' הרא"ש כלל י"ח סי' י"ד ט"ו ובזה הנני ידידו דור"ש באהבה:סימן סח לק' הראבניטץ במדינת הגר. בעזה"י יום ג' ט"ז לירח תמוז תרל"ט לפ"ק סטריא.

שלום וישע רב לכבוד האברך החריף ושנון הותיק ירו"ש כש"מ שמואל דוד נ"י פרידמאן. מכתבו עם ח"ת הגיעני והנני לתשובתו בדבר השאלה אשה א' שבהקשותה בלדתה נדרה לחלק מלבושי' לעניים ואח"כ כשמוע אישה מזה שתק ועתה נפשה בשאלתה אם יכולה לישום בגדי' ולחלק לעניים דמי שויין עכ"ש: הנה שאלתו באה סתומה ולא ביאר אם הבעל ממאן כעת בנדרה אם לא ואם הבעל מוחה לא מיבעיא שאם הבגדים הם משלו בודאי יכול למחות כמבואר בב"ק קי"ט ע"א שאין מקבלין מן הנשים צדקה רק דבר מועט שמסתמא אין הבעל מקפיד עליו אבל אם מוחה בפירוש אסור אפי' כ"ש וכ"כ להדיא ביו"ד סי' רמ"ח ואי משום שנדרה והבעל החריש לה ביום שמעו מ"מ הא מבואר בתוס' ב"מ ק"ד ע"א שאין הבעל חייב לשלם בעדה נדרים ונדבות שאם הי' חייב לשלם היתה מפסדת לו כמה וכמה דאפי' יכול להפר דחשיב כדברים שבינו לבינה משום הפסד ממונו יש לחוש שמא תדור ותפרע קודם שישמע ואפי' ישמע זימנין דמיטריד ע"ש וא"כ ה"נ אפי' הנדר קיים מ"מ לא תוכל לשלם נדרה מהבגדים שהם משלו אמנם אפי' אם הבגדים משל האשה מ"מ כמו שאינה יכולה למכור נכסי מלוג בחיי בעלה כמו כן אינה יכולה להקדישם אע"ג דהקדש מפקיע מידי שעבוד הא אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל דהרי קיי"ל ביו"ד סי' רס"ז דעבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה דאע"ג דשחרור מפקיע מידי שעבוד מ"מ אלמוהו רבנן לשעבודא דבעל וכן מבואר באה"ע סי' צ' ס"ט בהג"ה דאין חילוק בין אם מכרה הנכסים או הקדישה אותן ואף דמבואר שם בס"ו בהג"ה שאם צותה בעת חלי' לתת כו"כ ממלבושי' ונתרצה הבעל אם נתנה לעניים א"י לחזור וכ"כ בח"מ סי' רמ"ג ס"ב בהג"ה וא"כ ה"נ בנ"ד כיון ששתק הבעל כששמע א"כ נתרצה להנדר ז"א דהלא מבואר בטו"ז שם דהא דמועיל נתרצה הבעל הוא מטעם נדר וכופין לקיים הנדר ומש"ה צ"ל מ"ש ונתרצה הבעל ליתן המלבושים היינו דאמר בפירוש אין אבל אם שתק לא מיקרי נדר ע"ש וא"כ בנ"ד שהי' המעשה ששתק הבעל כששמע זה לא מיקרי נתרצה להנדר.

והנה בב"ש סק"מ כ' עמ"ש בהג"ה דאין חילוק בין מכירה להקדש וז"ל אע"ג אם פרשו למת נצ"ב שלה יכולין לאסור כמ"ש בסימן פ"ה מ"מ היא א"י לאסור עליו דידו עדיפא מידה או הקדש דמים שאני ונ"מ אם היא פרשה על המת גלימא של נ"מ א"כ לתירץ השני דידו עדיפא מידה שהוא מדברי התוס' כתובות נ"ט ע"ב ד"ה קונמות אינו חל אפי' בקדוה"ג משום דאלמוהו רבנן לשעבודא דבעל דידו עדיפא מידה.

איברא דלכאורה הוא סותר למ"ש התוס' שם ע"א ד"ה רע"א יפר גבי קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר רע"א יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו והקשו התוס' איך יכול להפר והא אין זה מדברים שבינו לבינה כיון דהעדפה שע"י הדחק הוי לאשה ותי' דגם חלקה משעבוד לבעל שילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות והקשו תו א"כ איך יכולה להדירו כיון שמשועבדת לו דאלמוהו רבנן לשעבודא דבעל ותי' דדוקא בעיקר מעשה ידי' הוא דאלמוה שהם לבעל לגמרי אבל הכא דלאו דידי' נינהו אלא לפירות בעלמא לא אלמוה ע"כ הרי דכתבו התוס' דבפירות לא אלמוהו ואנכי אמרתי להסביר סברת התוס' טעמם ונימוקם במ"ש דלפירות לא אלמוהו לשעבודי' עפ"י מ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' נדרים ה"ו וז"ל אמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה במע"י אינו נאסר במע"י מפני שידי' משועבדים לו אעפ"י שאמרו השחרור והחמץ וההקדש מפקיעין השעבוד חכמים עשו חיזוק לשיעבוד הבעל שא"י להפקיעו מפני שהוא מדבריהם עכ"ל הרי דכל הטעם דאלמוהו לשיעבודא דבעל במע"י הוא מפני שהוא רק מדרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכן מפורש בשיטה מקובצת ר"פ המדיר ע"ש והנה בכתובות פ"ג ע"ב לענין מאי דס"ל לרשב"ג במשנה שם שאם כתב לה דו"ד אין לי בנכסיך כו' אינו אוכל פירות בחיי' ואם מתה ירשנה וקא' רב הלכה כרשב"ג ולא מטעמי' דאילו רשב"ג סבר מתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל ורב סבר תנאו קיים וקסבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה והקשו התוס' בפירות אמאי תנאו קיים לכ"ע ותי' דבפירות דלא שכיחי לא עבדו רבנן חיזוק אבל ירושת הבעל שכיחא דנצ"ב שכיחי טפי מנ"מ ע"ש.

ולפי"ז י"ל דזהו סברת התוס' במה שכתבו דבפירות לא אלמוה דהא כל הטעם דאלמוהו לשיעבודי' דבעל במע"י כיון דהוא דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה כנ"ל וא"כ תינח במע"י אבל בפירות דלא שכיחי הא לא עבדו רבנן חיזוק כדברי התוס' הנ"ל. אמנם באמת הא זה תליא בפלוגתא דתנאי ב"ק צ' ע"א דלמ"ד שם דעבדי מלוג יוצאין בשו"ע לאשה ע"כ ס"ל דבפירות לא אלמוה לשעבודי' ויסבור ר"ע ג"כ כוותי' משא"כ אנן דקיי"ל דא"י בשו"ע לא לאיש ולא לאשה ע"כ דס"ל דגם בפירות אלמוה כשיטת רש"י ז"ל בכתובות פ"ד ע"א דאין חילוק בין פירות לשאר דרבנן ע"ש.

ולקושטא דמילתא נראה בכונת דברי התוס' הנ"ל שכתבו דבפירות לא אלמוה דבשלמא בנ"מ שכבר יש לו להבעל זכות בהם שפיר אלמוה לשעבודי' דשויו' כלוקח וידו עדיפא מידה אבל לענין העדפה שע"י הדחק קודם שעשתה הרי אין להבעל עדיין שום זכות ונהי דיש לו שעבוד על הידים לר"ל דס"ל דיכול לכופה למע"י ואינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה מ"מ אטו מחויבת לעשות לו העדפה ע"י הדחק כדי שיהי' לו פירות אבל היכא שיש לו מכבר זכות בנ"מ שלה אמרינן לכ"ע אלמוהו לשעבודי' וגבי נ"מ ל"ה הטעם משום שעשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה דהא בפירות דלא שכיחי ל"ע חיזוק לדעת התוס' הנ"ל אלא כיון דידו עדיפא מידה אין לה כח להקדישם דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וע' בתשו' תה"ד סי' רע"ב: והנה מדכתב הרמ"א ואין חילוק בין אם מכרה הנכסים או אם הקדישה אותן דשוה ממש אם הקדישה לדין מכרה נ"מ שהדין לפי הדיעה הראשונה בש"ע שם שהוא דעת הרמב"ם שהבעל מוציא פירות מיד הלקוחות כל ימי חיי' אבל לא גוף הקרקע וה"נ בהקדש שייך גוף הקרקע להקדש והפירות הם לבעל.

אמנם בב"ש שם כתב דבהקדש מודה הרמב"ם דגם הגוף מוציא הבעל מיד ההקדש דהא אם יהי' הגוף הקדש תו לא יוכל להוציא הפירות וע"כ לא חל ההקדש כלל. וע' בהפלאה מה שהקשה מתוס' ערכין כ"א ע"א שהביאו בשם התוספתא דבהקדיש המשכיר מותר השוכר לדור בו כשהקדים לו שכרו וע' בש"ך יו"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ה] ועפ"י דבריו אלה אמרתי לבאר דברי הש"ס נזיר כ"ד ע"ב דפריך שם על הא דקתני במשנה האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה ואח"כ היפר לה בעלה אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר ואם שלה היתה הבהמה החטאת תמות כו' ופריך בגמ' היא מנא לה האמרת מה שקנתה אשה קנה בעלה וקשה לכאורה מדברי התוס' בסוטה כ"ג ע"א שהקשו בהא דקא' שם כל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות ופירש"י אחד מנחת סוטה וא' מנחת נדבה והקשו מנחת נדבה מה חלק יש לו בה והא אפי' ר"י דא' בפ' אין בין המודר אדם מביא על אשתו כל קרבנות שהיא חייבת כו' אבל מנחת נדבה מודה ר"י שאינו מביא ותי' דמש"ה יש לו חלק דקיי"ל מה שקנתה אשה קנה בעלה והקשה תו דמאחר שיש לו חלק בה א"כ הו"ל מנחת שותפות ואין מנחה באה בשותפות משום דכתיב בה נפש ותי' דכיון דעיקר כפרה משום דידה נפש קרינין בי' ע"ש ולפי"ז קשה לכאורה מ"פ הכא הש"ס מה שקנתה אשה קנה בעלה הרי התוס' כתבו בקידושין כ"ד ע"א דהא דאין קנין לאשה בלא בעלה היינו שהבעל אוכל פירות אבל הגוף לאשה וע' רש"י גיטין ר"פ הזורק וא"כ הוי שפיר בהמתה משום ששייך לה גוף הבהמה ואי דא"כ הוי קרבן שותפות דהבעל יש לו חלק ק"פ ז"א לפי"ד התוס' סוטה הנ"ל דלהכי ל"ה מנחת שותפות כיון דעיקר כפרה משום דידה א"כ ה"נ שהיא נזירה ועיקר הוא משום דידה אף שיש לו בה ק"פ ל"ה קרבן שותפות.

ונלפענ"ד ליישב דהנה לכאורה צריך להבין דברי התוס' סוטה הנ"ל שכתבו דיש לו חלק בה דמה שקנתה אשה קנה בעלה הרי לא היתה יכולה להקדיש כלל משום ק"פ דבעל לפמ"ש הב"ש הנ"ל דגם הגוף אינו קדוש ואפי' בקדוה"ג לפי תי' השני הנ"ל אמנם באמת לק"מ דמיירי ששניהם הבעל והאשה הסכימו על ההקדש וקיי"ל בש"ע אה"ע סי' צ' סעיף ט"ז דאיש ואשה שמכרו בנ"מ המכירה קיימת וה"ה הקדש שניהם ג"כ מהני ולפי"ז יתיישב שפיר קושייתינו הנ"ל דה"פ מה שקנתה אשה קנה בעלה וכיון דיש להבעל ק"פ לא היתה האשה יכולה להקדיש גם הגוף לפי"ד הב"ש הנ"ל דכיון דאי מועיל הקדוה"ג לא יכול הבעל להוציא הפירות ואי דמשכחת ששניהם הסכימו על ההקדש והבעל הקדיש גם ק"פ שלו ז"א דאי הוי ידע הבעל מההקדש א"כ הו"ל הקמה והאיך הוי מצי למיתני ואח"כ היפר לה בעלה דהא כיון שהקים לה שוב א"י להפר לה וע"כ דמיירי כשלא ידע הבעל מההקדש ושפיר פריך הש"ס מה שקנתה אשה קנה בעלה ואינו מועיל כלל הקדישה גם לגבי הגוף כנ"ל [וא"ל דהא קיי"ל ב"ב נ"א ע"ב במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ז"א דהא כ' התוס' שם בשם ר"י דהיי"ד שאינו אוכל הפירות אבל נ"מ הם אותם פירות וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ע"ש וא"ש וע' בתוס' גיטין ע"ז ע"ב]: אמנם הא קשיא לי הרי באמת מה"ת כיון דאין לו לבעל רק ק"פ הא קדוה"ג מפקיע מידי שיעבוד והוי הדין דתמות דהללמ"מ דחטאת שמתו בעלי' למיתה אזלה ורק חכמים אלמוה לשעבודא דבעל ואמרו דידו עדיפא מידה האיך יכלו חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה וה"ה החריף מוה' יהושע העליר נ"י מפה"ק העירני שמדברי התוס' דסוטה הנ"ל ג"כ קשיא במ"ש דלהכי הנשיאות לכהנים מנחותיהן נשרפות אפי' מנחת נדבה משום שיש לבעליהן חלק בהן כיון דמה שקנתה אשה קנה בעלה הלא אין לבעל רק ק"פ ומה"ת קדוה"ג מפקיע מידי שעבוד וצריך להיות מנחתה נאכלת והאיך נימא דמשום דרבנן אלמוה לשעבודי' דבעל תהי' מנחתה נשרפת והאיך עקרו רבנן דבר מה"ת בקו"ע ובלא"ה אין להקשות דהרי מבואר בתוספי הרא"ש יבמות ס"ו ע"א דהא דמה שקנתה אשה קנה בעלה אינו אלא מדרבנן דמד"ת אין לבעל בנכסי אשתו כלום א"כ אמאי אין מנחתה נאכלת מפני שיש לו חלק בה ומסיק דשירים מתפזרין על בית הדשן והאיך נימא דשירים מתפזרין לאיבוד משום דבר שאינו אלא מדרבנן אך זה לק"מ עפי"ד התוס' בגיטין מ"ז ע"ב שהקשו על הא דקא' ולביתך מלמד שאדםמביא בכורי אשתו והרי מה"ת אין לבעל פירות בנכסי אשתו אלא תקנתא דרבנן בעלמא הוא ותי' כיון דדרך נשים שנותנות פירות לבעליהן הוי כדאורייתא ע"ש וא"כ הה"נ י"ל כן אך זה אמרתי להעיר לכאורה בגמ' דסוטה שם דקא' אלא הקומץ קרב בעצמו והשירים קריבין בעצמן ופריך איקרי כאן כל שהוא ממנו לאישים ה"ה בבל תקטירו אר"י ברי' דר"ש בן פזי דמסיק להו לשם עצים כר"א כו' ופירש"י דנימא הכי אם ראויין הם להקטיר ולא היתה ראוי' ליקמץ כדין מנחת כהן ה"ז הקטרה לשמה וקמיצה לא מעלה ולא מורד ואם ראוי' היתה ליקמץ ואלו שירים הרי הן כשאר עצי המערכה ע"כ.

ולכאורה יש להעיר עפי"ד התוס' ב"ב פ"א ע"ב ד"ה דמקדיש שהקשו אמאי לא פריך דליקדש לי' ע"ת שאם אינה תודה יקדש הלחם לבדה"ב או לדמי נסכים ותי' דגבי תודה כיון שעשה מ' חלות מד' מינים מוכחא מילתא שלשם תודה מביאם ולהכי אפי' הקדש ע"ת חשיב חב"ע כו' ולפי"ז מאי מהני הכא תנאי כיון דמוכחא מילתא שאינה מנחת כהן מדקמץ אותה ומנחת כהן אינה נקמצת אולם באמת ג"ז לק"מ דשם התנאי הוא בלחם וכיון דבלחם גופי' מוכחא מילתא שלשם תודה מביאם ל"מ תנאי משא"כ הכא הא התנאי הוא בשירים ובשירים גופייהו ליכא היכרא שאינה בתורת מנחת כהן כיון שהקומץ כבר נקמץ].

אמנם הדבר נכון עפימ"ש הש"ך ביו"ד סי' רט"ו ס"ק י"א דהיכא דיש לחוש שתתבטל תקנתם לגמרי יכולין לעקור אף בקו"ע כדי לקיים דבריהם ע"ש [ומש"ש הש"ך בשם הב"י דהיכי דראו חכמים טעם לדבריהם יכלו לעקור דבר מה"ת אף בקו"ע לא הי' צריך להביא זאת בשם הב"י דהרי הוא מבואר בתוס' בכ"ד ומהם ביבמות פ"ח ע"א ד"ה מתוך ובנזיר מ"ג ע"א ד"ה והאי ובע"ז י"ג ע"א ד"ה אמר] וא"כ ה"נ נוכל לומר דכיון דאי נימא דהקדש מפקיע מידי שעבוד לעולם תוכל להפקיע ממנו הפירות ותתבטל תקנ"ח שתקנו לו פירות תחת פרקונה ולכך יש כח בידם אפי' נגד ד"ת בקו"ע.

ועפי"ז נראה לומר עוד טעם נכון לסברת התוס' הנ"ל שכתבו דלא אלמוה לשעבודי' אלא בגוף מע"י אבל המותר כיון שאינו אלא לפירות לא אלמוה דהנה לכאורה הקשיתי בגמ' שם דקא' בהא דתנן קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר רע"א יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו ריב"נ אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ומוקי שם באומרת יקדשו ידי לעושיהם דידים איתנהו בעולם ולהכי חל הנדר אע"ג דהוי דשלב"ל כיון דלא יוכל לחול רק אחר שתתגרש ופריך וכי קאמרה הכי מי מקדשי הא מישעבדא לי' ומתרץ רב אשי קונמות מפקיעין מידי שעבוד ופריך ונקדשי מהשתא ומשני אלמוה רבנן לשעבודא דבעל והתם ג"כ קשיא איך יכלו חכמים לאלם שיעבודו שיעקר עי"ז נדר דאורייתא הרי מצינו בב"מ מ"ח ע"א בסוגיא דמעות קונות נתנה לסיטון מעל דמשום דמה"ת מעות קונות לא יכלו חכמים לפוטרו ממעילה ואי דנימא עפי"ד הש"ך הנ"ל שכ' דכדי שלא יתבטל תקנתם יכלו לעקור דבר מה"ת אף בקו"ע ז"א דהא הכא בלא"ה תוכל לומר איני ניזונת ואיני עושה אבל באמת לק"מ דהרי באמת רצה הש"ס לשנויי שם על הא דפריך הא מישעבדה לי' דאמרה לכי מיגרשה ופריך מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמי' קדוש ומשני אלמה לא אילו האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תיקדש מי לא קדשה ופריך מי דמי התם בידו להקדישה הכא אין בידה לגרש עצמה והקשו התוס' דהא בידה לומר איני ניזונת וא"ע ותי' דרוצה ליישב גם אליבא דר"ל דס"ל דא"י לומר אנו"ע א"כ שפיר קאמר דאלמוה לשעבודי' שלא תוכל לעקרו בקונם דכדי לקיים דבריהם שלא תעקר תקנתם יכלו לעקור דבר מה"ת גם בקו"ע וא"כ לפי"ז א"ש סברת התוס' הנ"ל דבמותר לא אלמוה דהתינח בגוף מע"י שפיר אלמוה כדי לקיים תקנתם משא"כ במותר הא כתב בשיטה מקובצת בסוגיא שם בשם הרשב"א והרמב"ן דגם ר"ל מודה דא"י לכופה על המותר וכ"כ בתוס' ב"ב קל"ט ע"ב ע"ש וא"כ לא יכלו לאלם השעבוד שיתבטל עי"ז נדר דאוריי' ואי דעקר תקנתם ז"א דהא בלא"ה יכולה לעקור התקנה שתאמר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר וא"כ לא יועילו כלום במה שיאמרו שאין הנדר חל וא"כ שפיר א"י לעקור דבר מה"ת בקו"ע:

ועפ"י דרכנו זה אני מבין דברי הש"ס יבמות צ"ג דקא' התם ר"ל בשי' ר"ע דס"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והא דאר"ע קונם שאני עושה לפיך יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו מוקים לה באומרת יקדשו ידי לעושיהן וקא' ופליגא דרנב"י דארנב"י ר"ה כרב ורב כר' ינאי כו' וראב"י כר"ע דאמר אדם מקנה דשלב"ל והקשו המפורשים דאמאי לא מוקי ר"נ באמת המשנה דקונם שאני עושה לפיך באומרת יקדשו ידי לעושיהן ובאיזה סברא קמיפלגי ר"ל ורנב"י ונראה דהנה באמת אם אמרה קונם שאני עושה לפיך הוי דבר שא"ב ממש ואין הנדר חל רק מדרבנן כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רל"ד רק שאם אמרה יקדשו ידי לעושיהן שהזכירה החפץ הוי יש בו ממש כד' הר"ן בנדרים ט"ז ע"ב ולפי"ז נוכל לומר דר"נ ס"ל כרב דאשה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה א"כ תקשי לדידי' ונקדשו מהשתא ואי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל ז"א דהאיך יכלו לעקור דבר מה"ת בקו"ע (ולר"נ לא נראה לו לומר זה דהכא הוי בידה שתוכל לומר אנו"ע כיון דאינו דומה להא דהאומר לחבירו שדה זו לכשאקחנה ממך תיקדש כיון דהתם ההיא שרוצה שיחול אף שלב"ל הוא בידו דבידו להקדישו משא"כ הכא מה לנו שתוכל לומר אנו"ע עכ"פ הקונם אין בידה עכשיו וכן תמהו באמת המפורשים ע' בשיטה מקובצת] ואי דכדי שלא תתבטל תקנתם יכולין לעקור בקו"ע ז"א דהא בלא"ה תוכל לבטל שתאמר אנוע וע"כ ס"ל דלא מיתוקמא המשנה באומרת יקדשו ידי לעושיהן רק שאענה אולם שאני עושה לפיך א"כ הוי דבר שא"ב ממש וא"כ ל"ה הנדר רק מדרבנן וא"כ שפיר יכולין חכז"ל לאלם שעבודי' כדי לעקור נדרא דרבנן משא"כ ר"ל לשיטתי' דס"ל דא"י לומר אנו"ע א"כ שפיר מוקים המשנה באומרת יקדשו ידי לעושיהן ואי דאיך יכולין לעקור דבר מה"ת בקו"ע ז"א דהא כיון דסובר דא"י לומר אנו"ע א"כ שפיר יכלו לעקור דבר מה"ת כדי לקיים תקנתם וכנ"ל: אמנם הא קשיא לי בסוגיא זו בהא דפריך לבתר דמשני ר"א קונמות מפקיעין מידי שעבוד ונקדשו מהשתא דילמא לעולם חל הקונם גם מהשתא דמפקיע מידי שעבוד ואי דא"כ למה אצטריכו להו למימר שמא תעדיף או שמא יגרשנה נוכל לומר עפי"מ דאית' במשנה גיטין מ בעבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו דחייב המשחרר לרשב"ג מטעם דחיק שיעבודו של חבירו ואנן קיי"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו והנה המהרי"ט בתשובה ח"א סי' ה' כתב דהא דקונם מפקיע דוקא מע"י שעושה בצמר משום דיכולה לסלקו במעות ולכך קונם מפקיע אבל ז' מלאכות דמחויבת כל אשה לעשות לבעלה אין קונם מפקיע מפני שא"י לסלקו במעות.

והנה התוס' בב"ק ק' ע"א כתבו דהיכי דקם דינא בדיבור חשיב מזיק ממש וא"כ מחויבת האשה שאסרה מע"י על בעלה בקונם לשלם לו מטעם מזיק שעבודו של חבירו דהא ע"כ קאי לר"ל דא"י לומר אנו"ע כד' התוס' הנ"ל וחייבת לשלם לבעלה כמו המשחרר דחייב אף דשחרור מפקיע מידי שעבוד כנ"ל והנה בנדרים פ"ה ע"ב אמר שמואל נדרה מב' ככרות באחת מתענה ובאחת אין מתענה מתוך שהוא מפר למתענה מפר לשאין מתענה וא"כ הא הכא הסוגיא אזלא לשמואל ולפי"ז מ"פ הש"ס ונקדשו מהשתא דילמא באמת קדיש מע"י מהשתא והיינו מה שיכולה לסלקו במעות ומיירי דאית לה נכסים שנקנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן וא"כ הא האשה חייבת לשלם לבעלה בעד מעשה ידי' כדין מזיק שעבודו ש"ח דקם דינא בדיבור הוי מזיק ממש וגובה נזקו מהנהו נכסים שאין להבעל רשות בהן א"כ נדר זה ל"ה דברים שבינו לבינה משום שאין להבעל הפסד וא"כ אינו מועיל ההפרה ולכך קאר"ע שמא תעדיף דהעדפה שע"י הדחק הוי לאשה ויש לו הפסד כמ"ש התוס' בד"ה רע"א יפר והוי שפיר דברים שבינו לבינה כיון דבעבור זה אינה צריכה לשלם לו משום דאינה משועבדת לו לעשות העדפה ע"י הדחק וגם לא ברי היזקא וכן שמא יגרשנה דאז יהי' דברים שבינו לבינה וכיון דמיפר לה על ההעדפה וכן על אחר גירושין דהוי דברים שבינו לבינה ומתוך שהוא מיפר לה על חלות הנדר אז מיפר ג"כ על דהשתא אף שאינו נדר בינו לבינה כנ"ל.

וכדאמר שמואל לענין נדרי ע"נ דמתוך שמיפר למתענה מיפר לשאינו מתענה ות"ק ס"ל דא"צ להפר כיון דקונמות אין מפקיעין מידי שעבוד וכמ"ש הר"ן בנדרים פ"ה בטעמא דת"ק ונלפענ"ד לתרץ עפי"מ שהקשה הר"ן בסוגיין בשם רבותיו ז"ל האיך יפר משום שמא יגרשנה והא אין הבעל מיפר אלא נדרי ע"נ ודברים שבינו לבינה והכא כיון שאין הנדר חל אלא לאחר שיגרשנה האיך הוא יכול להפר ותי' כיון דמדינא חייל קונם מעכשיו אלא משום דאלמוה לשעבודא דבעל דלא ליחול מהשתא כי אלמוה לזכותי' הוא דאלמוה ולא לאפקועי זכותי' במאי דהוי מצי מיפר מדינא וע' בשעה"מ פי"ב מנדרים שהביא בשם הנ"מ דהא דאצטריכו לתרץ הכי משום דע"כ ס"ל דהא דאר"ע בנדרים פ"ט באומרת הרני נזירה לאחר שאתגרש דהבעל מיפר אינו אלא לגבי נדרי ע"נ אבל דברים שבינו לבינה כל שהוא לאחר גירושין אין זו דברים שבינו לבינה ע"ש וא"כ לפי"ז מיושב קושייתנו הנ"ל דע"כ אצטריך הש"ס לתרץ משום דאלמוה לשעבודי' דבעל דאי הו"א דבאמת מפקיע מידי שעבוד ורק משום שחייבת לשלם ל"ה דברים שבינו לבינה א"כ האיך קא' יפר שמא יגרשנה נהי דאח"כ יהי' דברים שבינו לבינה הא לע"ע ל"ה דברים שבינו לבינה והאיך מצי להפר עוי"ל עפימ"ש הר"ן בשמעתין דגם למאי דמסקינן שאני קונמות דמפקיעין מידי שעבוד ג"כ צריכין לאוקמי באומרת יקדשו ידי לעושיהן דאל"כ אין אדם מקדיש דשלב"ל וכ"כ הטור ביו"ד סוס"י רל"ד ע"ש דלא כמ"ש התוס' בקידושין ס"ג וא"כ הא כתבו התו' בכתובות מ"ז דע"כ אין להבעל זכות בגוף הידים רק לאחר שעשתה זוכה במעשה ידי' ע"ש ולפי"ז י"ל דזה לא הוי מזיק שעבודו כיון שהיא הקדישה הידים הא בשלה היא עושה ומע"י ממילא נאסרו וכסברא זו כתב התומים בסי' כ"ה ליישב קושי' הגרח"י ז"ל לענין מוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול עיי"ש: נחזור למאי דאתאן עלה דאין יכולת ביד האשה להקדיש מלבושי' כשהבעל אינו מתרצה בדבר דאלמוה לשעבודא דבעל דאין הקדש מפקיעו אפי' בקדוה"ג ומכ"ש בהקדש דמים הא פסקינן בח"מ סי' קי"ח דאין ק"ד מפקיע שום שעבוד ובפרט הקדישות דידן דמבואר בח"מ סי' רי"ב ס"ח דהאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדה"ב ואינו אלא לצדקה וי"ל שאפי' הפוסקים דס"ל דגם הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד אבל הקדשות דידן מודו דאין מפקיעין מידי שעבוד וכן מצאתי מפורש בשו"ת מבי"ט ח"א סי' רע"ד שכ' וז"ל וכל זה הוא אפי' הי' הקדש זה לבדה"ב אבל כבר כתבו המפורשים ז"ל דסתם הקדשות בזה"ז הם לעניים ואין הקדש זה מפקיע מידי שעבוד וכמו שהשיב הרמב"ן ז"ל תשו' רס"ט וכן הרשב"אז"ל סי' תרי"ח על מי שהקדיש נכסיו והי' חייב לחבירו מנה השיב דמלוה גובה מן הקדש דסתם הקדש לעניים ונראה דא"צ שום פדיון אפי' בדבר מועט כק"ד בבדה"ב דהקדש עניים אין בו שום קדושה דממון הדיוט הוא ואסור להלוותו בריבית כו' ונ"מ דהקדש עניים הוי כשל הדיוט ואינו מפקיע מידי שעבוד ולא יצטרך שום פדיון לגבות ממנו הב"ח כשאין לו נכסים אחרים לפרוע מהם החוב עכ"ל הרי נשמע מכ"ז דבהקדש עניים אין שום ספק לומר שיפקיע מידי שיעבוד וא"כ אם הבעל מוחה אפי' בבגדי מלוג שלה ל"מ הקדישה וע' בתשו' נוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' קנ"ט שמסתפק בזה ולפענ"ד הדבר פשוט דאינו מועיל הקדישה בלי הסכמת הבעל: והנה אם לא הי' נדר גדול כזה לחלק כל מלבושי' לעניים כיון שהי' בעת שהיתה מקשה לילד וצדקה מצלת ממיתה הוי נוכל לומר דהוא בכלל רפואה שחייב בעלה לשלם ע' מהרי"ט ח"א סי' קכ"ז לענין אפטרופס.

או דהוי נוכל לדמות להא דמבואר באהע"ז סי' צ"ב ס"ד ברמ"א באשה שעברה על התקנה דהבעל חייב לשלם קנס בעדה דהוי כפרה אמנם בנדר גדול כזה לא מסתבר למימר הכי אם לא שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית דמבואר בב"ש סי' צ"ב ס"ק י"ג בשם מהר"י מיכנץ שאם נדרה לצדקה צריך הבעל לשלם בעדה ומבואר בתשו' שם הטעם דלא יגרע כח הקדש מכח הדיוט כיון דבהדיוט ממכרה ממכר גם בהקדש מועיל הקדישה וע' ש"ך ח"מ סוס"י צ"ו מ"ש בשם תשו' הרא"ש: אך בעיקר הדין אי הוי גם הסכמת הבעל בזה אם יכולה להעריך הבגדים ולתת דמים תמורתם הנה מקור דין זה נובע מש"ס גיטין ע"ד גבי הר"ז גיטך ע"מ שתתני לי אצטליתי ואבדה איצטלתו איצטלתא דוקא קא' רשבג"א תתן לו את דמי' והתם פסקינן כחכמים דל"מ נתינת דמים ואף דמבואר בש"ס שם לחלק דדוקא בגיטין ל"מ נתינת דמים משום דלצעורה קמיכוין ובנתינת דמים אין לה צער כ"כ עכ"ז הרי רשב"ג ל"ל הסברא דלצעורי ואפ"ה קא' התם ע"ה ע"א דעד כאן ל"ק רשב"ג דמהני נתינת דמים אלא היכא דליתא בעיני' אבל היכא דאיתא החפץ בעין ל"מ נתינת דמים ע"ש א"כ בנ"ד דאיתנהו הבגדים בעינייהו מחויבת ליתן הבגדים ולא דמיהן וכ"כ בפירוש בתשו' תה"ד סי' שי"א ע"ש שכ' וז"ל אבל בעלמא דצריך לקיים התנאי מכח קנין או ת"כ או נדר לצדקה היכא דהחפץ בעיני' צריך לתת לו ולא מצי לסלקו בדמים עכ"ל ומ"ש בהג"ה ח"מ סי' רמ"א ס"ז דהמתנה עם חבירו לתת לו חפץ פ' יכול ליתן לו דמיו ע"כ מיירי בליתא בעיני' וע' בקצוה"ח שם שכתב דדוקא כשמכרו או נתנו או הקדישו כיון דכבר קנה הלוקח והמקבל וכן ההקדש וכבר הוציאו מרשותו הוי כליתא בעיני' ויכול ליתן דמיו כמ"ש הרא"ש בפ"ק דקידושין אבל אם נדר חפץ זה ליתן לצדקה כיון דהצדקה לא קנה עדיין גוף החפץ דבצדקה לעניים ל"א בי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי הוי כאיתא בעיני' דחייב ליתן גוף החפץ ע"ש אמנם בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' פ"ג כתב דהא דא' דהיכא דאיתא בעיני' גם רשב"ג מודה דא"י ליתן לו דמים משום דלצעורה קמיכוין ורק היכא דנאבד ממנה סבר רשב"ג דסגי בהרווחא דידי' ומוחל על הצער כיון שנאבד ממנה משא"כ היכי דל"ש לצעורי רק להרווחא אם נותן הדמים סגי אליבא דכ"ע וכה"ג אמרינן בש"ס ב"מ ס"ג מה לי הן מה לי דמיהן ולכך פוסק השבו"י שם דבנדר לתת מלבושיו לעניים יוצא בנתינת דמיהם ובאמת מסתימת לשון הרמ"א בח"מ סי' רמ"א משמע דאפי' איתא בעין יכול ליתן דמיו וכן בסי' של"ב בה"ב ששכר פועלים וא"ל ליתן לו חפץ בשכרו יכול ליתן לו אח"כ דמיו ומשמע אפי' באיתא בעיני' ואף שבשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' נ"ו קיהה בדברי השבו"י מ"מ יש לדבריו עיקר בהלכה ובדרך אגב ראיתי שתמה בשו"ת ב"א הנ"ל ע"ד הרא"ש שכ' בגיטין גבי ע"מ שתתני לי אצטליתי ויראה שאם קבלם מדעתו הוי גט וכ' וז"ל ובלא"ה יש מקום תימה על הרא"ש דס"ל דמדעתו הוי גט אפי' לרבנן דהא בגיטין גבי ע"מ שתחזירי לי את הנייר אר"ח הא מני רשב"ג היא כו' אפשר דמפייסה לה בדמי ולפמ"ש הרא"ש אפי' כרבנן נמי אתיא דהא לדידי' גם לרבנן מהני פיוס בדמי כו' ותימה על המפורשים שלא נתעוררו בזה ובמחכת"ה אשתמיט לי' דברי התוס' ערכין ל"ב ע"א ד"ה מדאצטריך הלל כו' שהקשו שם מש"ס גיטין הנ"ל דהא ע"כ הא דאמרי רבנן אצטליתא דוקא בע"כ מיירי דאי מדעתו לא גרע ממחולין לך ואפ"ה קארשב"ג תתן לו דמי' אלמא ס"ל לרשב"ג דנתינה בע"כ הויא נתינה וא"כ היכי קאמר רבא דנתינה בע"כ ל"ה נתינה ותי' דלרבא מיירי התם דא' רשב':

תתן דמי' מדעתי' ואפ"ה לרבנן אצטליתא דוקא קא' ואינה מגורשת ובעי' דהתם בהר"ז גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז וחזר וא"ל מחולין לך מהו כו' אינה אליבא דרבא דלרבא ודאי אליבא דרבנן אפי' מחולין לך ל"מ ע"ש הרי דיש פלוגתא בזה אם פלונתת רשב"ג ורבנן הוא בבע"כ או במדעתי'.

ובמ"ש הב"א שם דבאמר ליתן בגדיו לעניים כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט נקנו גוף הבגדים לעניים ול"א מה לי הן מה לי דמיהן הנה אם אמרינן בהקדש עניים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט נבוכו בזה הפוסקים הקדמונים ודעת הרמב"ן והרשב"א הובא במחנה אפרים ה' נדרים סי' ח' דל"א בהקדש עניים אמירה לגבוה כו' וכ"כ בה' צדקה סי' ב' בשם הרבינו ירוחם וע' בקצוה"ח סי' רי"ב שכתב דדעת רוב הפוסקים דבצדקה ל"א אמירה לגבוה כו' וע' ב"ק ל"ו ע"ב ואפי' לדעת הפוסקים דגם בצדקה אמרינן אמל"ג כמסירה להדיוט מ"מ היכא דליכא לעניים רווחא בזה ל"ש לומר אמירה לגבוה כ' לכ"ע ע' תוס' קידושין כ"ט ע"א וב"ב קל"ג וע' בקצוה"ח סי' רנ"ז.

ע"כ נלפענ"ד לדינא דיכולה האשה להעריך המלבושים עפ"י ב' בקיאים בשומא ולתת דמיהם לצדקה כמבואר ביו"ד סי' רנ"ט ס"א בהג"ה. דברי הדור"ש באהבה:

תוכן העניינים

שו"ת הר"י בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה