אור ברסלב

שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ

סי' מח

סי' מז

לק' באלשוועטץ. בעזה"י יום א' לסדר וישב תר"מ לפ"ק סטריא.

שלום רב לכבוד ידיד"נ הרב החריף ובקי משכיל על דבר. לזרות ולהבר ירו"ש כש"מ יהושע העליר נ"י.

מכתבך עם פלפולך היקר הגיעני והנני להשיב לך בקיצור נמרץ לרגלי הטרדות אשר סבבוני מכל צד. ראשונה הקשית בר"ה ה' ע"ב אמר מר לא תאחר לשלמו הוא ולא חליפיו חליפי מאי אי חילופי עולה ושלמים מקרב קרבי אי חילופי חטאת למיתה אזלה כו' אר"ש לעולם למעוטי חליפי עולה ושלמים והב"ע כגון שעברו עליו ב' רגלים והומם וחללו על אחר ועבר עליו רגל א' סד"א הואיל ומכח קמא קאתי כמאן דעברו עליו ג' רגלים דמיא קמ"ל והקשית דהא לפי"מ דמוקי בהומם וחללו על אחר גם בחטאת הי' יכול לאוקמי כן דהא רק באבדה והפריש אחרת תחתי' לא אפשר לאוקמי בחטאת דהוא מחמש חטאות המתות ומצינו גם בחטאת דמהני הומם וחיללו על אחר דמוקמי ביומא ס"ג ע"ב הא דאצטריך לרבות דשעיר המשתלח אינו קדוש במחוסר זמן כגון שהומם וחללו על אחר דאין צריך להגדיל עליו וא"כ מאי עולה ושלמים דוקא דנקט הרי הי' יכול לאוקמי גם בחטאת הכי עכ"ק הנה לפענ"ד אין כאן קושי' דהרי באמת צריך להבין מאי מהני הא דהומם וחיללו על אחר הרי עכ"פ הי' מחויב להביא הקרבן עוד לפני ג' רגלים וממיל' עובר בב"ת אף אי לא הי' מפריש הקרבן.

וע"כ דמיירי בעולת נדבה ושלמי נדבה דאין עליו חיוב אלא מכח ההפרשה דא"כ ממיל' לא הי' יכול לאוקמי בחטאת כיון דאין החטאת באה נדבה וז"ב: ומה שהקשה בקידושין נ"ה ע"ב דפריך התם על המשנה דבהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר כו' ודילמ' חטאת היא ומשני חטאת בת שנתה ואשתכח בת ב' שנים ופריך אשתכח בת שנתה מאי תני' חנני' בן חכינאי אומר עז בת שנתה לחטאת לחטאת ס"ד אלא אמר אביי כחטאת כונסה לכיפה והוא מתה מאליה והקשה מעלתו דהרי גם בחטאת מהני חילול ימתן עד שתומם ויחללה אח"כ כוני דקאמרי' לעיל מיני' ממתין עד שתומם כו'.

הנה שגה ברואה בזה דהא לעיל מיני' שפיר קא' ממתין לה עד שתומם ומייתי ב' בהמות חדא לעולה וחדא לשלמים ומתנה אם זו עולה תהא זו שלמים תחתי' וחברתה שלמי נדבה. ואם זו שלמים תהא זו שלמים תחתי' וחברתה עולת נדבה והתינח בהני קרבנות שבאין נדבה משא"כ בחטאת דאינה באה נדבה אם יחלל אח"כ ויאמר אם היתה זו חטאת הר"ז תחת זו ודילמ' לא הי' חטאת א"כ הויא חטאת שאין לה בעלים דלמיתה אזלא והוא פשוט וא"צ לאריכות: ומדי התבוננתי מעט בסוגי' זו ראיתי לבאר דברי התוס' שם ד"ה ודילמא אשם הוא וז"ל וא"ת ויתנה באותן של שלמים דהא שוו במתנות ואי משום סמיכה כו' וי"ל דאין להתנות אשם בשלמים שהרי שלמים טעונין נסכים ואשם אינו טעון נסכים ואין לומר שיתנה לנסכים ויאמר אם הוא שלמים מוטב ואם לאו יהי' נסכי נדבה שהרי אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוין שנסכי חובה לספלים ונסכי נדבה מזלפו ע"ג האישים ולכאורה דבריהם תמוהים דהא קיי"ל בזבחים צ"א ע"ב דנסכי נדבה לספלים ורק שמואל קא' התם המתנדב יין מזלפו ע"ג האישים אבל אנן קיי"ל דהוא לספלים וכ"פ הרמב"ם ז"ל פט"ז מה' מעה"ק [ומה שקשה מחוס' מנחות צ"א וחולין כ" שכ' דהיכי דמפריש לספלים לכ"ע לספלים כבר העיר בזה הגרי"פ ז"ל בגליון הש"ס] אולם הדבר נכון דהנה התוס' שם כ' בא"ד ובדיבור הקדים דההוא תנא ג"כ סבר דמביאין קדשים לבית הפסול מדקא' פסח שלב"ז שלמים ואע"ג דפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ושלמים נאכלין לב' ימים ולילה ע"ש וא"כ ע"כ קאי בשי' ר"ש דס"ל הכי במשנה דזבחים ד' ע"ה ע"ב דמביאין קדשים לבית הפסול וא"כ הא קא' התם בשמעתא דזבחים צ"א הנ"ל דשמואל דאמר המתנדב יין מזלפו ע"ג האישים והכתיב לא תכבה ומשני דקא' לה אליבא דר"ש רס"ל דבר שאינו מתכיין מותר ע"ש וא"כ שפיר תי' התוס' דכיון דע"כ הכא קאי אליבא דר"ש דא' מביאין קדשים לבית הפסול וא"כ לדידי' נסכי נדבה מזלפו ע"ג אישים.

וארווח לן ליישב בזה מאי דקשה לכאורה דהנה בש"ס פריך התם ודילמא תודה היא. ומשני דמייתי תודה.

והא בעי לחם דמייתי נמי לחם. והקשו התוס' ואמאי צריך להביא בהמה אחרת לתודה באותה עצמה שתעשה זבחי שלמים יתנה ויאמר אם אינה שלמים תהא תודה כו' ותי' משום דתודה בעי לחם וא"ת ליתי לחם ויתנה אם היא תודה הרי הוא לחמה ואם הוא שלמים תהא הלחם נדבה הא אין הלחם בא נדבה וחב"ע הוא וקשה דהא התוס' בד"ה ודילמא אשם נזיר ואשם מצורע הוא הקשו וא"ת אשם מצורע מיהא יתנה בשלמים שהרי שוין הן בנסכים ותי' בשם הר"ש מקוצי דאין לומר שיתנה אשם בשלמים דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד ומביא אחר תחתיו ולא ידע שנמצא ויהי' אותו שיביא חולין בעזרה משום דהוי אשם שנתכפרו בעליו באחר.

ולפי"ז הרי קיי"ל במנחות ע"ט ע"ב בהפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתי' ונמצאת הראשונה דאם הוא לאחר כפרה אפי' בתודת חובה אין השני' טעונה לחם ע"ש וא"כ אפי' אי מביא בהמה אחרת עם לחם לתודה ג"כ אינו יוצא מחשש חולין בעזרה דהא אכתי איכא למיחש דשמא היום או למחר ידע בעל התודה שנאבדה התודה ויביא אחרת תחתי' ולא ידע שנמצא כדברי הר"ש מקוצי הנ"ל לענין אשם וא"כ הא השני' אינה טעונה לחם ויהי' הלחם חולין בעזרה וא"כ בין כך ובין כך לא יצאנו מחשש ספק חולין בעזרה.

ולהאמור יתיישב שפיר דהנה בספר המקנה כ' בכונת תי' הר"ש מקוצי הנ"ל במ"ש דשמא היום או למחר ידע כו' דמהיכי תיתי לחשוש שימהרו הבעלים כ"כ להביא קודם שיהי' נודע לו שנמצא וכ' כגון שלא ירצו לעבור בבל תאחר ע"ש ולפי"ז התינח באשם משא"כ בתודה כיון דע"כ לר"ש קיימינן כנ"ל וכיון דר"ש האס"ל בפ"ק דר"ה דלענין ב"ת בעינן ג' רגלים כסדרן ובתודה הא א"א דאין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה וא"כ לא משכחת ב"ת לדידי' בתודה [ומה שיל"ע בזה בדברי רש"י ז"ל ביצה י"ט ע"ב כבר העיר בס' ט"א בקונטרס אבני שוהם] וכבר פלפלתי בענין זה בתשו' לש"ב הרב החריף מו"ה יהושע העשיל וואללערשטיין נ"י מק' סערעט וא"כ ליתא לחשש זה שימהרו הבעלים להביא אחרת קודם שיהי' נודע להם שנמצאת הראשונה דמהיכי תיתי ימהרו כ"כ כיון דלר"ש ע"כ ליכא ב"ת בתודה.

ומה שהקשה רו"מ בש"ס יומא הנ"ל דמוקי הא דאצטריך לרבות דשעיר המשתלח אינו קדוש במחו"ז כגון שהומם וחללו על אחר הרי אי' בתמורה כ"ד היו לפניו ב' חטאות א' תמימה וא' בע"מ תמימה תקרב בע"מ תפדה נשחטה בע"מ עד שלא נזרק דמה של תמימה מותרת משנזרק דמה של תמימה מותרת משנזרק דמה של תמימה אסורה ראב"ש אומר אפי' בשר בע"מ בקדירה ונזרק דמה של תמימה יוצא לבית השריפה.

ולפי"ז הרי הכא ביו"כ לא יוכל לשחוט השעיר בע"מ והשעיר השני יהי' נדחה היום לצוק ודחייתו לצוק זהו שחיטתו וא"כ יהי' השעיר בע"מ אסור בהנאה והא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והארכת לפלפל בזה. הנה לדברי התוס' שם במקומו בד"ה ראב"ש בודאי לא קשי' שכתבו שם וז"ל וא"ת מ"ש הכא ממתניתין דאמרי רבנן בהאי דמתניתין דאפי' נזרק דמה דשניי' בעוד ראשונה בע"מ קיימא אין לה דין מיתה והכא אמר דאם נשחט בע"מ משנזרק דם תמימה אסורה כו' וכתב לחלק דבההוא דמתניתין כיון דהיתה כבר בע"מ קודם הפרשה של זו אין עלי' קדושה כ"כ ע"ש ולפי"ז הא ה"נ השעיר הראשון הומם ואח"כ חללו א"כ הא בכה"ג אין עלי' קדושה כ"כ ואפי' הוא קיימת אחר שנתכפרו בשעיר השני לא נאסר אולם אפי' לפי"מ דמשמע מפירש"י התם דגם שם מיירי בהיתה בע"מ בשעת הפרשה עכ"ז לק"מ דהא משנה ערוכה היא בר"פ שני שעירים דאין חטאת צבור מתה ועד כאן לא קמיירי התם בפלוגת' דראב"ש ורבנן אלא בחטאת יחיד דאפי' באפריק אכתי בקדושתי' קיימא שיהי' עליו דין חטאת שמתו בעלי' אבל בחטאת צבור הא הדין דירעה עד שיסתאב וכיון דזה הי' כבר בע"מ ונתחלל בודאי מותר בהנאה: וגם בלא"ה ל"ק כלל דאיך נוכל לומר דלא נחלל השעיר המשתלח שהומם מטעם דאין פודין כו' הא ע"כ אנו צריכים להביא שעיר המשתלח ואין תקנה אחרת אלא בחילול ודמיא להא דתנן בזבחים ע"ה ע"ב במשנה שהבאתי למעלה בהא דפליגי ר"ש ורבנן שם אי מביאין קדשים לבית הפסול ובסיפא דנתערבו חתיכות קדשי קדשים בקדשים קלים אפי' רבנן מודו דמותר להביא קדשים לבית הפסול משום דלית לי' תקנתא אחריתא כמבואר בגמ' שם וה"נ כיון דלית לן תקנה אחרת לכ"ע פודין את הקדשים להאכיל לכלבים ויותר מזה מצינו בתוס' זבחים ע"ה וגיטין כ"ח ובכ"ד דמותר לבטל מ"ע דסמיכה היכי דליכא תקנתא אחריתי ומכ"ש איסור דפדיית קדשים להאכיל לכלבים שאינו רק לאו הבא מכלל עשה ע' בכורות ט"ו ע"ב: ועוד הא בשעת החילול עדיין אינו אסור השעיר בע"מ ורק לאחר שיהי' נדחה השעיר השני לצוק יהי' נאסר לפי דברי מעלתו ובכה"ג בודאי ליכא איסור' וגדולה מזו כ' התוס' בזבחים ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה דהא דאין פודין את הקדשים להאכיל לכלבים דוקא היכי דלא חזי מחמת עצמו אלא לכלבים כגון קדשים שמתו או נטרפו אבל היכי שמצ"ע ראוי אלא שאיסור ד"א גרם לו כגון מחמת תערובת ואלו הי' מכיר הקדשים גופייהו חזי לדידי' שרי גם להאכילן לכלבים ע"ש וע' שיטה מקובצת ב"ק נ"ג ע"ב וה"נ הרי השעיר בזה מצד עצמו אינו איסור הנאה והרי בשעת חילול הוא מותר רק אח"כ ד"א גרם לו הוא דחיית השעיר השני לצוק בכה"ג בודאי ל"ש האיסור דאין פודין כו'.

ומה שהקשה בר"ה ז' ע"ב בהא דפריך ותנא דידן אמאי לא קחשיב בא' בניסן ר"ה לתרומת שקלים והקשית לפי"מ שנסתפק בעל חקרי לב הובא בס' יד דוד בחי' יומא ס"ה ע"א באם שקל ב' או ג' חצאי שקלים לכל כך שנים אי יצא י"ח לכל אלו השנים א"ד שאין עולין אלא לאותה שנה בלבד ואי נימא דמהני כשהפריש בפעם א' שקלים לכמה שנים א"כ נימא דלכך לא קחשיב לי' תנא דידן משום דל"ד לר"ה דמעשר דא"י לעשר מן החדש על הישן וצריך להפריש בכל שנה מעשר מתבואה חדשה אבל בתרומת שקלים יכול להתנות בפעם א' לכמה שנים ולכך לא קחשיב לי'.

הנה במח"כ אין כאן קושי' דמאי בכך דל"ד למעשר עכ"פ אפי' הפריש בפעם א' לב' שנים הרי השקל הב' ינתן לתקלין חדתין ויהי' נחשב לתרומה חדשה ומה לנו אם הוא הפרישו אשתקד עכ"פ מא' בניסן התחילה התרומה החדשה ושפיר הי"ל לתנא דידן למתני כמו דתני לי' בבריית' והוא פשוט: ומה שהביא בשם הגאון מהרש"ק ז"ל בס' טטו"ד שהקשה בהא דקא' בחולין צ"ח ע"ב בסוגי' דזרוע בשלה אמר אביי לא נצרכא אלא לר"י דאמר מין במינו לא בטיל קמ"ל דהכא בטיל וליגמר מינה גלי רחמנא ולקח מדם הפר ומדם השעיר תרווייהו בהדי הדדי נינהו ולא בטילי.

והקשה דדילמ' התם משום דרק דם הפר מרובה על דם השעיר ואיכא רוב אבל ס' ליכא ודילמא היכא דאיכא ס' בטיל שפיר דגמרינן מזרוע בשלה. הנה תמה אני על הגאון הנ"ל שלא זכר שהיא קושי' הרמב"ן הובא בחידושי הרשב"א במקומו ע"ש שתי' דכיון דמדאוריית' חד בתרי בטל וגלי רחמנא בדם הפר ובדם השעיר דל"ב אע"ג דדם הפר מרובה מדם השעיר אי גמרי' מז"ב דבס' בטיל הו"ל קולא ולקולא לא גמרינן מיני' ע"ש ולולא דבריהם הקדושים ז"ל אמינא ליישב קושי' זו עפי"ד התוס' סוטה ט"ז ע"ב שהקשו שם על הא דקא' גבי צפור מצורע מביא מים שדם צפור ניכר בהן וכמה רביעית והקשו התוס' דהא ר"י יליף דמב"מ לא בטיל מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדמו של פר מרובה משל שעיר וכן רבנן דייקי מכאן דעולין אין מבטלין זא"ז והא התם דהוי מבא"מ והדבר ידוע שהמים מרובין על הדם ואפ"ה כתיב בדם ותי' דכיון דממשו ניכר הרי הוא בעין והקשו הפוסקים ל"ל למימר משום שהממש ניכר הרי חזותא ג"כ לא בטיל ולהרבה דיעות הוא מדאוריית' ע' במנחת יעקב ובאמת הא מהני בדם קדשים אם יש לו רק מראית דם ולא בעי' ממשות הדם ניכר.

ועכצ"ל דכונת התוס' היא דעיקר הוכחת ר"י דמב"מ ל"ב או לרבנן דאין עולין מבטלין זא"ז הוא מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר שאלו הי' שייך ביטול לא הי' קורהו הפסוק מדם ומדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר ולא כתיב מדם הפר והשעיר בודאי ל"ש בו עירוב כלל ולכך הוכרחו התוס' לומר דהתם ממשות הדם ניכר משום דהתם הא דם במים הוי מבא"מ ושייך בי' ביטול ולכך אצטריך לן לומר שלכך קראו הפסוק בדם כיון דממשות הדם ניכר ומצאתי שפי' כן כונת התוס' בס' טהרת הקודש זבחים ע"ח ע"ב ע"ש שמיישב בזה שלא תקשי מדברי התוס' ב"מ נ"ג ע"א ד"ה ועולה שכ' דבמב"מ בלח פחות מס' הוי דאוריית' וע' פמ"ג יו"ד בפתיחה לה' תערובות ח"ב פ"א ולפי"ז ממילא מיושב קושי' הרמב"ן הנ"ל דע"כ מוכרחין אנו לומר דל"ש כלל ביטול דאי הי' שייך ביטול ורק משום דליכא ס' לא הי' קראו רחמנא ומדם השעיר.

ומה נעים ליישב בזה מה דקשה לכאורה למ"ד מב"מ בטיל דס"ל אין מערבין לקרנות הרי כ' התוס' ביומא נ"ז דעל טהרו של מזבח לדברי הכל מערבין וא"כ מוכח מהזריקות דעל טהרו של מזבח דמב"מ ל"ב ובת"י שם הרגיש בזה. וגם הא התוס' הקשו למ"ד אין מערבין לקרנות מנ"ל דעולין אין מבטלין זא"ז ונדחקו לתרץ דיליף מדם דם ולמה לא תי' דיליף מהזריקות שעל טהרו של מזבח דשם הי' מערבין לדברי הכל ולדברינו מיושב ע"נ דמהזריקות שעל טהרו של מזבח אע"ג דמערבין ליכא ראי' דל"ש ביטול דדילמא בס' בטיל שפיר ובדם הפר ליכא רק רוב נגד הדם השעיר כקושי' הרמב"ן הנ"ל והתינח מהזריקות שעל הקרנות מוכיח שפיר מדקראו רחמנא ומדם בודאי ל"ש בי' ביטול כלל כנ"ל משא"כ בהנך זריקות שעל טהרו של מזבח הא לא כתיב ומדם הא ליכא ראי' כלל דאימא דבטיל שפיר בס' וז"נ בס"ד.

ודעת לנבון נקל ליישב ג"כ מה דקשה לכאורה האיך ילפינן מולקח מדם הפר ומדם השעיר דמב"מ ל"ב או דעולין א"מ זא"ז דילמא שאני התם דמצותו בכך אמנם למ"ש אין ראי' מעיקר הדין דאיך מהני הזריקה אלא מדקראי רחמנא ומדם וממילא לפי"ז אזדי נמי הקושיות הנ"ל דל"ק מהא דמערבין בטהרו של מזבח משום דאיכא למימר דמשם אין ראי' דמצותו בכך.

ובאופן אחר אומר בישוב הקושיא הנ"ל דנימא שא"ה דמצותו בכך עפי"מ שנלפענ"ד לתרץ קושי' התוס' ביומא נ"ז ע"ב שם האיך דריש ר"י מדם הפר ומדם השעיר דמב"מ לא בטיל הרי כיון דס"ל בחולין ע"ט כחנניא וחנניא ס"ל כר' יונתן דל"ב או לחלק כדקא' התם וכיון דס"ל כר' יונתן הא אין מערבין לקרנות ונראה ליישב עפי"מ שהקשו התוס' שם נ"ח ע"א והא ר' יונתן אית לי' דמשמע שניהם כא' ומשמע א' א' בפ"ע ואמאי אית לי' הכא דוקא מזה בפ"ע ומזה בפ"ע ותי' דכיון דמשמע הכי ומשמע הכי ולמד סתום מן המפורש כי היכי דלפני ולפנים ובהיכל נותן מזה בעצמו ומזה בעצמו ה"נ לקרנות דכתיב מדם הפר ומדם השעיר מסתמא מזה בעצמו ומזה בעצמו וא"כ נוכל לומר דר' יהודא ס"ל כר' יונתן רק כדקא' בעלמא דמשמע שניהם כא' ומשמע נמי כ"א בפ"ע ולא ס"ל הסברא דילמד סתום מן המפורש וא"כ כיון דע"כ מערבין ג"כ משמע דמב"מ ל"ב.

ועפי"ז מיושב שפיר הקושיא הנ"ל עפי"ד התוס' ביבמות ג' ע"ב שהקשו שם אמאי לא ילפינן דעשה דוחה ל"ת שי"ב כרת מעשה דיבום דדחי ל"ת שיש בו כרת דאשת אח ותי' ר"י דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה לל"ת שי"ב כרת דשאני אשת אח דמצותו בכך וא"א בענין אחר לקיים מצות יבום דאל"כ בטלה מצות יבום אבל מכלאים בציצית ילפינן שפיר בעלמא דאי לא מיקיימא מצות תכלת בפשתים מיקיימא בצמר ואפ"ה דחי ע"ש נשמע מדברי התוס' הללו דהיכא דהוי אפשר בהיתר ואפ"ה התירה התורה באופן האסור ל"ש לומר מצותו בכך ולפי"ז ה"נ שפיר יליף ר"י דמב"מ ל"ב מולקח מדם הפר ומדם השעיר ול"ש למיפרך דמצותו בכך כיון דע"כ ר"י ס"ל כדקא' ר' יונתן בעלמא דמשמע כא' ומשמע נמי בפ"ע כנ"ל וא"כ כיון דהמצוה יכולה להיות ג"כ בלי עירוב הדמים ואפ"ה אמרה תורה שמערבין ג"כ א"כ ל"ש לומר דמצותו בכך כדברי התוס' הנ"ל והבן.

וטרדותי העצומות לא ירשוני להאריך בפלפול עוד והי' בזה שלום מאד"ה דברי הדור"ש בלונ"ח כה"י:סימן מט בעזה"י יום ה' כ"ו למב"י תר"מ לפ"ק סטריא. בשלשה ועשרים למנין.

אשיב לשואל כענין כבוד ב"ד יד"נ הרב הגדול חריף ובקי זך השכל כש"מ שלום אלטר הלוי איש הורוויץ נ"י כעת אבד"ק טויסט יצ"ו. קונטרסך מגילה עפה.

בפלפול יפה. הגיעני וששתי לראות מתוכו כי ת"ל ידך הדה לתורה ולתעודה ואת אשר מצאה ידי די השב לך מדי עברי בין בתרי הענין שהצעת לפני אענך ואערכה לעיניך: בדבר קושי' הברכת הזבח על הרמב"ם ז"ל פ"ח מה' מעה"ק שפוסק דדוקא בחטאת הצריכה התורה שבירה בכ"ח ולא בשאר קדשים מדברי הש"ס זבחים צ"ה ע"ב בעי רמב"ח תלאו באויר התנור מהו אבישול ובילוע הוא דקפיד רחמנא או דילמא אבישול בלא בילוע כו' ת"ש דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוהו תנור של מקדש של מתכת הי' ואס"ד בישול בלא בילוע לא קפיד נעביד של חרס כיון דאיכא שיורי מנחות דאפייתן בתנור ואיכא בישול ובילוע עבדינן של מתכת ולדברי הרמב"ם ז"ל מאי משני כיון דאיכא שיורי מנחות והוי בישול ובילוע הרי בשאר קדשים ל"ב שבירה בכ"ח ואי משום מנחת חוטא הרי מנחת חוטא לא הי' שמן: הנה בהשקפה ראשונה הי' נלפע"ד לתרץ דהנה במנחות דף ו' ובסוטה ט"ו אר"ש בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה שלא יהא חוטא נשכר ומפני מה אינה טעונה שלא יהא קרבנו מהודר ולכאורה צריך להבין דא"כ כיון דאי לאו קרא הי' בדין שיהא קרבנו טעון שמן א"כ מנ"ל דלא ישים עליה שמן דכתיב במנחת חוטא הוא לאו דילמא היא רק שלילה שא"צ להביא שמן למנחת חוטא מפני שאין אנו צריכין לחוש שיהא קרבנו מהודר כדס"ל לראב"ש בזבחים ס"ו דאין מבדילין בחטאת העוף ומאי לא יבדיל שאין צריך להבדיל וכ' התוס' שם ד"ה אלא כו' כלל גדול בדין לראב"ש דהיכא דמסברא החיצונה הו"א לחיוב מורה הקדא שא"צ ועכצ"ל דהא דפסקינין דהלאו דלא ישים עלי' שמן הוא לאו גמור ולוקין עליו כמבואר ברמב"ם פי"ב ממעה"ק ע"כ משום דאנן פסקינין באמת כרבנן דראב"ש דסברי דגם לא יבדיל הוא לאו ולא שלילה אבל לראב"ש נוכל לומר דאה"נ דגם לא ישים עלי' שמן הוא רק שלילה והנה בספר צאן קדשים הקשה בזבחים צ"ו שם דמ"פ הש"ס כאן ואיס"ד בישול בלא בילוע לא קפיד ניעבד של חרס נימא משום דאין עושין כלי שרת של חרס ותי' דאזיל למ"ד תנור אינו מקדש ול"ה כ"ש והנה לא מצינו תנא שיאמר תנור אינו מקדש אלא ר"ש דס"ל במנחות ס"ג לעולם הוי למוד לומר שתי הלחם ולחה"פ כשירות בעזרה וכשירות אבית פאגי וקא' שם דדריש תנור ב"פ שיהא הקדשן לשום תנור ולא שיהא הקדשן בתנור.

וע' מנחות צ"ו ע"א ר"י ור"ש בגמרא פליגי ובפירש"י שם. וא"כ כיון דע"כ אזיל אליבא דר"ש והוא ס"ל דבדין הי' שיהא מנחת חוטא טעונה שמן ומסתמא קאי ג"כ בשי' ברי' דר"א דהיכי דהסברא החיצונה היא לחיוב ל"ה הלאו רק שלילה וא"כ ע"כ לא ישים עלי' שמן הוא שלילה שא"צ וא"כ לדידי' שפיר משני משום מנחת חוטא דאפייתה בתנור ואי דלא ישים עלי' שמן כתיב ול"ה בישול ובילוע ז"א דכיון דשולל רק החיוב אבל רשאי ליתן שמן א"כ חיישינן דילמא יתן שמן במנחת חוטא ויצטרך שבירה כן הי' נ"ל לכאורה אבל באמת ז"א דאילו הי' תנא דס"ל דלאו דלא ישים עלי' שמן הוא רק שלילה לא הוי שתיק הש"ס מלהשמיענו חידוש כזה בהדיא וע"כ דלכ"ע לאו גמור היא: לכן אחזה אשית לבי לתרץ באופן אחר דהנה הלח"מ הקשה עוד שם דאמאי כ' הרמב"ם שם דהא דהקפידה התורה אבישול בלא בילוע הוא רק גבי שבירה דכ"ח ולא במו"ש דכ"נ מנ"ל לרבינו הא ונראה דהנה מקור דברי הרמב"ם ז"ל מה שמחלק בין חטאת לשאר קדשים לענין שבירת כ"ח נובע מהמשנה זבחים צ"ג ע"ב והכיבוס במקום קדוש ושבירת כ"ח במקום קדוש ומו"ש בכ"נ במקום קדוש זה חומר בחטאת מבקדשי קדשים ופירש"י אכיבוס קאי.

אולם הרמב"ם ז"ל מפרש דקאי גם על מה שצריך שבירה בכ"ח שזה דוקא בחטאת ולא בשאר ק"ק וכ"כ בפיהמ"ש שם להדיא וכמו שהקפידה תורה בבגד שניתז עליו דם חטאת שטעון כיבוס שלא ישאר על הבגד יותר מבשאר ק"ק כמו כן החמירה תורה בבליעה בכ"ח שא"א לצאת מהכלי להצריך שבירה במקום קדוש יותר מבשאר ק"ק וטעמא דמילתא דמישך שייכי בהדדי נראה דהנה הקשו התוס' ר"פ דם חטאת צ"ב ע"א וז"ל ותימה דבסוף פירקין מרבה מזאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת מה חטאת מתקדשת בבלוע אף כל מתקדש בבלוע והשתא מנ"ל דאתיא היקשא לרבות כל הקדשים כחטאת לענין בליעה ומיעוטא דהכא לענין כיבוס אימא איפכא וי"ל כיון דאשכחן דכל קדשים טעונין מו"ש מדאצטריך אותה למעוטי תרומה סברא הוא לאוקמי היקשא לענין להתקדש בבלוע מאחר דאשכחן דטעונין מו"ש מטעם בליעת כלי ע"ש.

והנה באמת הקשו הראשונים ז"ל למ"ד לינת לילה פוגמת אמאי הצריכה התורה בקדשים מו"ש בכ"נ ושבירה בכ"ח הרי אימת נעשה נותר בעמוד השחר ואז הוא נפגם ותי' דנהי דהבליעה כשבאה לתבשיל היא פוגמת אבל בפ"ע כשהיא בקדירה היא מושבחת ולכך צריך לבער בליעת הנותר מן העולם אולם התינח מו"ש דבכ"נ משא"כ בכ"ח דאמרה תורה ישבר הא בזה לא מתבער הנותר מן העולם כיון שהחרסין בעולם וכמ"ש באמת בתוס' זבחים צ"ו ע"א ד"ה אלא וכן הקשה הפמ"א ודברי הר"ן ז"ל סוף ע"ז בזה דחוקים ועכצ"ל דבאמת צורך השבירה בכ"ח הוא כדי שלא יאסר המתבשל ואי דהוי נטל"פ ז"א דכיון דהקפידה תורה גם אבישול בלי בילוע ונהי דלענין מו"ש בשאר כלים כיון דנוכל לומר דהוא לבער הבליעה מן העולם ע"כ אינו רק בבישול ובילוע אבל בכ"ח מוכרחין אנו לומר דכך גזירת התורה דגם בישול בלא בילוע אסור וא"כ מה בכך שנותן טעם לפגם הא אפי' בישול בלא בילוע צריך שבירה וכיון שכן דבכ"ת לא תליא בבליעה א"כ שפיר מימעט מזאת כמו כיבוס דהוא רק בחטאת ולא בשאר ק"ק דהא כתבו התוס' הנ"ל דהא דלא ממעטינן מזאת מו"ש בשאר קדשים הוא משום דבבליעה תליא מילתא א"א לחלק בין חטאת לשאר קדשים והתינח מו"ש דכ"נ משא"כ שבירה דכ"ח כיון דקפדה רחמנא גם אבישול בלא בילוע א"כ לא תליא בבליעה ושפיר מימעט מזאת כמו כיבוס ולכך נקטינהו במשנה הנ"ל כאחד דחמיר בהו חטאת משאר קדשים וא"כ לפי"ז התינח למאי דידעינן דגם בישול בלא בילוע אסור נוכל שפיר לומר דאימעט שבירה דכ"ח מזאת דאינו נוהג רק בחטאת משא"כ השתא דס"ד דבישול בלא בילוע אינו אוסר אפי' בכ"ח ועכצ"ל דהא דהצריכה התורה שבירה בכ"ח ג"כ הוא משום הבליעה ואי דהוי נטל"פ עכצ"ל כסברת התוס' פסחים ל' ע"א דחרס א"י להתקנח יפה ונשאר לעולם שמנונית בעין אפי' אחר ההיסק ע"ש וכיון דנשאר לעולם בעין הא שמנונית בעין אינו נפגם וצריך שבירה וא"כ השתא בס"ד לא נוכל למעט מזאת שאר קדשים אפי' לענין שבירת כ"ח כיון דהשתא קיימינן דגם בשבירה דכ"ח הוא מתורת בישול ובילוע וא"כ אין חילוק בין חטאת לשאר קדשים ול"ש למעוטי מזאת כתי' התוס' הנ"ל לענין מו"ש דכלי מתכת וזהו לס"ד דגמ' שם אבל אליבא דמסקנא באמת ס"ל להרמב"ם דלא נוכל לומר דשבירה דכ"ח הוא משום בישול ובילוע ומטעמא דבעין אינו נפגם כיון דהרמב"ם לשיטתי' דס"ל דגם טיחה בעין שע"ג כלי נפגם כמ"ש בטיו"ד סי' קכ"ב בשמו וע"כ דהקפידה תורה בשבירה דכ"ח גם אבישול בלא בלוע וכיון דלא תליא בבליעה שפיר ממעט שאר ק"ק מזאת כמו כיבוס משא"כ מו"ש דכ"נ כיון דלא הקפידה תורה רק בבישול שפיר אתרבי גם שאר ק"ק מההיקש דזאת התורה לעולה כו' כתי' התוס' הנ"ל וע' בצאן קדשים בחי' לזבחים צ"ג ע"א שכ' להדי' בדעת הרמב"ם דס"ל דשאר קדשים טעונין מו"ש משום דאיתקש זאת התורה כו' לענין בליעה ה"ה לענין מו"ש דמו"ש מטעם בליעת כלי אתיא ע"ש ודוק: ובאופן אחר אומר בישוב ד' הרמב"ם ז"ל דהנה באמת הקשה הראב"ד ז"ל עליו בהשגות מתוספתא דמבואר בהדיא ר"ש אומר קק"ל אין טעונין מו"ש אלא מדיחו במים משום נ"ט וכ"ח ישבר הרי דאפי' בקדשים קלים צריך שבירה בכ"ח מכ"ש קדשי קדשים.

ונראה בישוב זה דהנה בספר צאן קדשים כתב דהטעם מה שחילק הרמב"ם ז"ל בין חטאת לשאר קדשים הוא כיון דבחטאת אוסר במשהו לכך אינו מועיל מו"ש דאכתי נשאר משהו משא"כ שאר קדשים אין אוסרין במשהו. והנה באמת הקשו התוס' בזבחים צ"ו ע"א ובחולין קי"ב ע"א על הא דקא' כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו היכי קשרי לבשל חטאת והדר שלמים הרי ממעט באכילתן דמיתסרי לזרים לנשים ולעבדים ותי' כיון דמדאורייתא בטל מב"מ ברוב ובכלי מקדש אוקמוה אדאוריית' וכ' הפמ"ג בס' ראש יוסף בחי' חולין שם דלא כ' כן רק למאי דבעי למימר בפסחים בפא"ע דיקדש אתא להיתר מצטרף לאיסור וכפירש"י שם ובזבחים צ"ז ע"ב דמיירי שסכו בשמן של חטאת שלמים דהוי בעין וקמ"ל דהיתר מצטרף לאיסור וא"כ אה"נ דמב"מ בטיל ברוב משא"כ להך סוגיא דנזיר ל"ז ע"ב דאתי לטכ"ע משמע אשר יגע בבשרה אף במינו ג"כ אסור ואסור במינו גם במשהו דאי נבלע רק טעם ע"כ דאיכא רוב והנה ר"ש ס"ל כ"ש למכות ול"א כזית אלא לקרבן וכ' התוס' בע"ז ס"ו דלדברי ר"ש אתא משרת לטכ"ע ולא להמל"א דל"ל צירוף הא כ"ש למכות ואם משרת אתא לטכ"ע בע"כ אתי יקדש להמל"א ולענין קרבן והיינו שאם כשרה היא תאכל כחמור שבה דאיכא כרת וקרבן דלטכ"ע ל"צ דמצי יליף ק"ו ממשרת וכיון דלר"ש אתא יקדש להמל"א מהיכי תיתי לומר דבחטאת מב"מ במשהו וע"כ דבטיל מב"מ ברוב מה"ת כשאר איסורין וא"כ ליכא סברא לחלק בין חטאת לשאר קדשים וקאי כ"ח ישבר אכל הקדשים ולכך ס"ל שפיר לר"ש לשיטתי' דגם בשארי קדשים כ"ח ישבר משא"כ הרמב"ם ז"ל סובר דיקדש אתא לטכ"ע ומוכח דאסור בכ"ש ושפיר איכא טעם לחלק בין חטאת לשאר קדשים.

ומעתה מיושב שפיר סוגיא דזבחים הנ"ל דכבר הבאנו מה שהקשה הצ"ק דמ"פ ניעבד של חרס הא אין עושין כלי שרת של חרס וע"כ דקאי למ"ד תנור אינו מקדש והוא ר"ש דס"ל שתי הלחם ולחה"פ כשירות בעזרה וכשירות אבית פאגי כנ"ל וא"כ כיון דקאי הפירכא ע"כ לר"ש שפיר משני כיון דאיכא מנחות דאפייתן בתנור דלר"ש לשיטתי' אין חילוק בין חטאת לשאר קדשים כנ"ל ודו"ק: והנה הברכת הזבח הקשה עוד ע"ד הרמב"ם דס"ל דהא דאמרה תורה בכלי חרש ישבר הוא דוקא בחטאת ולא בשארי קדשים א"כ היכי ילפינן דכ"ח א"י מידי דפיו מחטאת הרי ע"כ גזה"כ הוא מדל"ב שבידה בשאר קדשים.

ונראה דהנה כבר הבאתי מ"ש הצ"ק הטעם דבחטאת טעון כ"חשבירה הוא משום דבחטאת אוסר במשהו ולכאורה צריך להבין דאכתי אמאי יהי' טעון שבירה הרי באמת הוי נטל"פ דלינת לילה פוגמת וע"כ כסברת הראשונים הנ"ל דהבליעה כשהיא בקדירה היא מושבחת וצריך לבער הנותר מן העולם. והנה באמת יש לחקור הרי הבליעה כשהיא בדופני הקדירה אין לך ביעור גדול מזה ע' בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קי"ד.

בשלמא כשיש בה כדי נ"ט נהי דהוי טעם פגום מ"מ הרי אינו מבוער מן העולם משא"כ במשהו לא יוכל לבא לעולם לידי נ"ט ושפיר הוי ביעור כשהוא מובלע בדופן הקדירה אולם הדבר נכון דהרי מבואר בש"ע יו"ד סי' צ"ח דבכ"ח גוף הכלי נעשה נבילה ונהי דלא פסקינין הכי אלא בבב"ח ולא בשאר איסורין משום דל"א בהו נעשה נבילה רק מדרבנן ע"ש.

אמנם הא כ' הרשב"א בסוגיא דזרוע בשלה דבקדשים כיון דקיי"ל היתר מצטרף לאיסור וההיתר נהפך להיות איסור אמרינין חנ"נ מדאורייתא ע"ש וא"כ אמרינן שפיר דבקדשים בכ"ח גוף הכלי נעשה נבילה כמו בב"ח וממילא ל"ה ביעור מה שמובלע בהקדירה כיון דגוף החרס נעשה נבילה ולכך אמרה תורה ישבר לבטלו מתורת כלי שזהו ביעורו ומ"מ בשאר קדשים מהני מו"ש כיון דאחר מו"ש לא נשאר רק משהו ובשאר קדשים אינו אוסר במשהו וא"כ לפי"ז שפיר דייק דכ"ח אינו יוצא מידי דפיו דאי הוי יכול לצאת מידי דפיו הרי קיי"ל כל שיכול להפריד האיסור לא נעשה נבילה כמ"ש בש"ע שם ולא הוי אמרי' כ"ח ישבר גם בחטאת והבן.

את זה ראיתי להשיב לך בקצרה לפי מסת הפנאי ולרוב טרדותי לא אוכל לרשום עלי גליון אשר הגו שרעפי מדי העברתי עין בוחנת עלי דבריך היקרים. ואתך הסליחה ב"ד הדור"ש כה"י באהבה:

תוכן העניינים

שו"ת הר"י בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה