שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סי' לח
וע"ד אשר דרוש ידרוש מעמי לחוות דעי בענין שהזובחים שמשלחים העגלים הללו לעיר וויען אינם משלמים לכ"ת הפרס הקצוב לו מכל בהמה ומעלתו בא בטענה אחרי שמאז מעולם בתשעה ימים שמר"ח אב עד אחר ט"ב ששוחטין ג"כ בלי בדיקה המנהג קבוע לשלם מזביחה זו פרס להרב כפי שמשלמין מטריפות אם כן אפוא בדין הוא שיטול שכרו גם מאותן העגלים: הנה לא פורש במכתבו איך נכתוב בהשטר רבנות שלו לשון ההתחייבות של הפרס שלו מבני הקהלה למען נוכל לחתוך הדין עפ"י דקדוק לשון השטר כמבואר בתוס' תמורה י"ז: דצריך לדקדק בלשון השטר יותר מדברי המשנה והנה אם נכתב סתם שמחויבים זובחי הזבח לשלם לו פרס כו"כ משחיטת כל בהמה כשרה וטריפה בודאי חייבין הזובחים לשלם לו מכל אשר ישחט בעירו ומה לו שהבשר נשלח למקום אחר אין דינו אלא עם הזובחים כההוא דמצינו בחולין קל"ב.
לענין מתנות כהונה דדרשינן מאת זובחי הזבח שדין הכהן עם הטבח והכי קיי"ל ביו"ד סי' ס"א דאף אם שוחט להאכיל לכלבים או לרפואה ג"כ חייב במתנות כהונה אפס בנמצא טריפה גזה"כ הוא דפטור ממתנות דהתורה לא חייבה אלא מה. שראוי לאכילת כהן ולא מה שא"ר רק לכלבו.
וא"כ בעסק התחייבות דמי הפרס שלו כיון שכבר נהוג לשלם לו ממה שנשחט אף בלי בדיקה כגון ט' ימים שמר"ח אב לא נגרע כחו במה שהם זובחים לשלוח הבשר לוויען כיון דלשון השטר כולל התחייבות ג"כ על אופן זה דאין דינו אלא עם הטבחים כנ"ל וכבר ידוע מ"ש הראשונים ז"ל ומכללם הריב"ש בסי' ר"ז דבשטרות דינם כמו בנדרים דהולכין בהם אחר לשון בנ"א ובלשון מסופק בנדרים כ' בתוס' ע"ז כ"ז.
ובכ"ד דאזלינן בתר לשון המקרא ובלא"ה הלא מסתימת הלשון משחיטת כל בהמה כו' משמע אף שאין הבשר נמכר בעיר הזאת וכבר כתב הב"י בח"מ סי' מ"ב בשם תשו' הרשב"א דהיכי דהלשון כולל לפי דעת השומעין אפי' לא בא מפורש בשטר ל"א בזה יד בעל השטר על התחתונה ומפרשינן לי' לפי דעת השומעים ע"ש ואף שמעולם ל"ה מנהג בעירו לשחוט בהמות בלי בדיקה ולשלוח הבשר משם וזה חדשים מקרוב באו וא"כ לא עלה ע"ד שיתחייבו גם על אופן זה.
בכל זה אם התחייבו א"ע בני הקהלה נגדו בשטר בלשון זה מסתמא הי' דעתם בכל מה שיסבול לשון זה עפ"י דתוה"ק כעין מ"ש התוס' בערכין ה'. בענין מעריך פחות מבן חודש דאר"מ אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חודש וגמר ואמר לשם דמים וכ' התוס' דאפי' אינו יודע מ"מ דעתו עפ"י שתיקנו חכמים אותו הלשון ועתו"ס גיטין ט'.
ד"ה ואינו חוזר בעבד כו' דמסתמא דעתו כמו שיאמרו לו חכמים ע"ש ובפרט לפ"מ שנזכר במכתבו שהדרובין נמכרין בקהלתו א"כ אפי' אי הי' חיוב אנשי הקהלה רק באופן שיהי' נמכר הבשר בעירו בכ"ז אטו בעינין שיהי' נמכר כל הבשר מהבהמה דוקא ורק לענין דו"ה מצינו בב"ק ע"ח: דאם שייר דבר הניתר עמו בשחיטה אינו חייב בדו"ה דגזה"כ וטבחו כולו בעינן או מכרו כולו בעינן ובסתם ודאי המשמעות גם אם נמכר קצת מהבשר במקומו חל על הזובחים חיוב תשלומי הפרס הקצוב לו: ובדבר מה שנתקשה בפ' מטות בפסוק כ"ב.
אך את הזהב וגו'. פירש"י אעפ"י שלא הזהיר לכם משה אלא על ה' טומאה כו' ואך לשון מיעוט כלומר ממועטין אתם מלהשתמש בכלים אפי' לאחר טהרתן מטומאת המת עד שיטהרו מבליעת איסור נבילות והקשה כ"ת הרי אנן קיי"ל דלא אסרה תורה אלא כלים בני יומן.
לא ידענא מאי קושיא היא זו הלא אזהרת התורה במדין ג"כ ל"ה רק על ב"י ולרבנן דר"ע דפסחים מ"ד: באמת קא' דגע"נ חידוש הוא ואסרה תורה גם אב"י דס"ל דגם קדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא ור"ע ס"ל התם דלאו חידושא הוא דבגע"מ לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י והרי כלים הנקחים מן הנכרים אפי' הע"ש א"צ כדממעטינן בע"ז ע"ה: מקרא דא"צ הע"ש וא"כ אפי' למ"ד לינת לילה פוגמת ותחלת הלילה גורם ע' ברא"ש שם ג"כ היו צריכין להגעילן להשתמש בהן בו ביום.
ובמה שנתקשה בדברי הרמב"ן עה"ת שם עשו"ת רדב"ז ח"ו סי' שני אלפים ר"ה שמבאר דבריו בזה ובשארי דבריו לא ירשני הזמן לעיין כעת ועוד חזון למועד ברצה"י דברי ש"ב ידידו דור"ש באהבה:סי' לט בעזה"י יום א' מ"ה למב"י שנת תרנ"א לפ"ק סטרי. שפעת שלום וברכה לכבוד ידידי הרב החריף ובקי מוה' שמואל ישעי' בירנבוים נ"י דומ"ץ דק"ק ליזענסק יצ"ו: מכתבו הגיעני עד"ש בקצב א' שקנה עגל בן י' ימים מישראל ומעת שנולד לא עמד על רגליו כלל ומכרו לו בפירוש בספק טריפה שלא ישחטנו עד שיעשה עליו שאלת חכם והקצב לא הודיע להשו"ב מזה ושחטו ונמכר הבשר לאנשים רבים וכעת שנתוודע הדבר שלח מעלתו אחרי הקצב ואמר שהוא ראה שהלך העגל איזה פסיעות קודם שחיטה וע"ז סמך למכרו בחזקת כשר לאשר שמע פ"א מהשו"ב שמסוכנת שהלכה איזה פסיעות היא כשר אבל המוכר ענה כחשו בפניו ואמר שמעת הולדו י' ימים שהי' העגל אצלו לא עמד וב"ב של המוכר אומרים שפ"א העמידוהו לחלוב ול"ה בהדד השמאלי של הפרה חלב להניק והוצרכו לסבב העגל בסמיכה לרגלי הפרה לצד הימין כדי שינק מהדד הימני ובאותו יום קנאו הקצב ושחטו ובשר העגל כבר נאכל ונפשו בשאלתו מה דינם של הכלים שנשתמש בהם מהבשר הלז ואם יש כח ביד הקונים להכריח את הקצב המוכר שישלם להם בעד הכלים ולקבלם לעצמו ומה דינו של הקצב הזה זת"ש: הנה מקור דין זה נפתח מדברי הש"ס חולין נ"א.
דאר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים ושם בעי רבא להביא סייעתא לדבריו מהברייתא דושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן ודחי הב"ע שהפריס ע"ג קרקע הרי דלר"נ דקיי"ל כוותי' דביה"ר אין בו משום ריסוק אברים שרי אפי' בלא הפריס והכי מבואר בדברי התוס' שם ד"ה בה"ר דע"כ ר"נ אשמעינן אפי' באיכא ריעותא דאינו הולך דאל"ה פשיטא דאזלינן בתר רוב ולדות אמנם ברא"ש פ"ק דביצה כ' דבעינן שהפריס ע"ג קרקע כדי שיצא מספק ריסוק אברים ותמהו עליו דמהך סוגיא מוכח איפכא ומובא בב"י א"ח סי' תצ"ח בשם מהר"י בן חביב וכ"כ בדרישה שם ליישב ד' הרא"ש דרק לענין שחיטת יו"ט מחמיר דבעינן הפריס ע"ג קרקע אבל לענין טריפות בודאי שרי לשחוט לכתחלה אפי' בלא הפריס.
אמנם הרש"ל ביש"ש הובא בט"ז יו"ד סי' ט"ו סק"ב כ' דבא"י אם כלו לו חדשיו בעינן ח' ימים וגם הפריס ע"ג קרקע דהא דאר"נ ביה"ר אין בו משום ריסוק אברים אפי' באית בי' ריעותא זהו רק בידוע שכלו לו חדשיו אבל בלא כלו לו חדשיו חיישינן אולם הט"ז שם דחה אותו מהלכה דכיון דשהיית מעל"ע סגי להוציאו מחשש ריסוק וכיון דשהה ז"פ מעל"ע עמדה ל"ל.
אכן בתבו"ש שם כ' כיון דלא ידעינן אי כלו לו חדשיו וצריך שיהוי ז' ימים וכל שלא הפריס במשך השבעת ימים כיון דאיכא ריעותא גדולה כזו שיוצא מדרך שאר ולדות שרובן ככולן כבר עמדו והלכו בזה אין להתירו אפי' דיעבד כ"א אחר שילך ד"א הילוך יפה שיצא מכלל כל ספק ריסוק.
והנה לכאורה הי' נראה להכריח כד' התבו"ש מד' הש"ס שם דמביא סייעתא לר"נ מעגל שנולד ביו"ט וכן מהך דשוין שאם נולד הוא ומומו עמו ואי איתא דר"נ מיירי אף בלא כלו לו חדשיו דצריך להמתין שמנה ימים ואף בדאיכא ריעותא שאינו הולך כד' התוס' הנ"ל א"כ מאי ראי' היא מהני ברייתות הרי בהני דוכתי מיירי בכלו לו חדשיו וע"כ דר"נ ג"כ מיירי רק בכלו לו חדשיו לענין דשרי לשוחטו ביום לידתו אף שא"י לעמוד אבל לא בלא כלו לו חדשיו ששוחטין אותו ביום הח' וא"י לעמוד עד אז.
אמנם באמת אין מזה ראי' כלל דשפיר י"ל דר"נ מיירי בין בכלו לו חדשיו ושוחטו ביומו ובין בלא כלו ושוחטין אותו ביום ח' אפס דרוצה לסייע דינא דר"נ עכ"פ בכלו לו חדשיו וממילא גם בלא כלו יהי' הדין כן דביה"ר אין בו משום ריסוק אברים והרי מד' הפנ"י בחי' ביצה ל"ד מוכח איפכא דיותר עדיף לא כלו לו חדשיו שאין שוחטין אותו רק לאחר ז' ימים דהשהיי' מקטין הריעותא ול"ב הפריס ע"ג קרקע אף לענין יו"ט משא"כ בכלו לו חדשיו ששוחטין אותו ביומו אלים הריעותא כיון דלא שהא ולכך בעינן הפריס ע"ג קרקע לענין שיהי' מותר לשוחטו ביו"ט ע"ש.
והנה ראיתי להגאון מ' יהונתן ז"ל בספרו בינה לעתים על הרמב"ם ה' יו"ט פ"ב ה"א שהכריח שי' הרש"ל מסוגיא דש"ס חולין הנ"ל דמביא רבא סייעתא לר"נ מהא דעגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט ואמאי לא דחי דמיירי בהפריס ע"ג קרקע כמו דדחי הא דרוצה לסייע מבכור דמיירי בהפריס.
וכתב הגאון ז"ל דכונת הש"ס היא מהא דא' בביצה ו': תניא כוותי' דשמואל ואיתימא ר' יוחנן עגל שנולד ביו"ט מותר ואפרוח שנולד ביו"ט מותר מ"ט זה מוכן אגב אמו וזה מתיר עצמו בשחיטה והקשה דלמה קתני בברייתא עגל בכה"ג דאפי' רב מודה בי' דחזיא אגב אמו לאשמעינן רבותא טפי בנולד קודם יו"ט ויום השמיני הוא יו"ט לפ"מ דמוכיח מדברי המהרש"א שם דבכה"ג לר"י באמת מותר הואיל וניתר בשחיטה מה שהי' אסור קודם לכן ולרב אסור דקודם יו"ט לא חזיא לכלבים והך ברייתא דהוא כשמואל ואי תימא ר"י הא שרי ועכצ"ל דברייתא איירי בלא הפריס ע"ג קרקע דבזה אסור לכ"ע משום ס' נפל וא"כ מסייע לי' שפיר מהך ברייתא דמיירי ע"כ בלא הפריס ומוכרח כשי' הרש"ל הנ"ל עכ"ד: והנה בכו"פ סי' ט"ו אסבר לן בטעם דברי הרש"ל משום דהא דביה"ר א"ב משום ר"א כ' הר"ן דרוב ולדות אין מתרסקין ומיעוט מתרסקין והא דלענין כלו חדשיו מהני הסימן דשיהוי ח' ימים דרוב המשתהים ח' ימים אינם נפלים ומיעוט שוהים ח' ימים אף שהם נפלים הוי תרי מיעוטי ומצטרפי אהדדי ומש"ה חיישינן בלא כלו חדשיו ובעינן הפריס ע"ג קרקע דוקא ואז לית בי' חשש כלל ע"ש.
והנה הך מילתא דתרי מיעוטי מצטרפין אהדדי הוא רק לד' האס"ז ב"מ ו' שכ' בשם הר"ש מפליזא דהא דאזלינן בכ"מ בתר רובא אינו בתורת ודאי רק בתורת ספק והתורה התירה ספק זה אבל לשי' התוס' דס"ל דרוב הוא ודאי הוי המיעוט כמאן דליתא ולא חזי לאצטרופי וכ"כ בשו"ת ברית אברהם חיו"ד סי' נ"ג ע"ש.
ובחי' פלפלתי עפי"ז הרבה אכ"מ. ולפי"ז הרי בכו"פ סי' ס"ג כתב דבסברות אלו נחלקו רב ושמואל בספ"ק דכתובות ובפ"ט דיומא דלרב פירש מרוב עכו"ם אין מחללין עליו את השבת דמרובא קפריש והוי נכרי ודאי וע"כ דס"ל כסברת התוס' דהיכי דאיכא רוב אין כאן ספק כלל אבל שמואל דס"ל אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב ומחללין עליו את השבת ש"מ דס"ל דרוב ספקא הוי וספק פיקוח נפש דוחה שבת דאילו אין כאן ספק מהכ"ת לחלל עליו את השבת ע"ש ובחידושי כתבתי להוסיף על דבריו דזהו ג"כ טעם פלוגתתן דרב ושמואל בב"ק מ"ו: דרב ס"ל הולכין בממון אחר הרוב ושמואל ס"ל א"ה בממון אחה"ר דהוא כיון דכ' התוס' דהא דא"ה בממון אחה"ר הוא משום סמוך מיעוטא לחזקת ממון ולפי"ז רב לשי' דס"ל דרוב הוא ודאי ולא חשיב מיעוט דידי' להצטרף בהדי חז"מ ושמואל לשי' דס"ל דרוב הוי ספק ולכך לדידי' א"ה בממון אחה"ר משום סמוך מיעוטא לחז"מ ולפי"ז אליבא דשמואל ואי תימא ר' יוחנן שפיר י"ל כסברת הפלתי הנ"ל משום דתרי מיעוטי מצטרפי להדדי כיון דשמואל ור' יוחנן תרווייהו ס"ל ביומא פ"ד: דא"ה בפיקוח נפש אחה"ר וע"כ דס"ל דרוב הוא בתורת ספק ושפיר י"ל דשני המיעוטים מצטרפין להדדי משא"כ לרב דס"ל דרוב הוא בתורת ודאי לדידי' א"א לומר דתרי מיעוטי מצטרפי אהדדי (ולהתוס' שי' אחרת בזה דכתבו בב"ב צ"ג.
דסמוך מיעוטי להדדי והתם קאי אליבא דרב ועפ"י דברינו הנ"ל נסתרו דברי הצל"ח בביצה שם מה שרצה ליישב קושי' אחד מן התלמידים שם): ואם כנים אנחנו בזה יתבארו עפ"י הצעתינו דברי הש"ס ר"ה ז. דפריך על הא דקא' התם איבעיא להו בכור מאימתי מונין לו שנה אביי אמר משעה שנולד ראב"י אמר משעה שנראה להרצאה ולא פליגי הא בתם הא בבע"מ בע"מ מי מצי אכיל לי' והקשו המפורשי' דמשמע דמדאוריי' אסור באכילה תוך ז' והרי קיי"ל רוב' ולדות לאו נפלים נינהו וביבמה סמכינן ע"ז להתירה בלי חליצה ורק לענין אכילה חיישינן מדרבנן לנפלים דהוא מיעוט המצוי אבל מדאוריי' אמאי יהי' אסור והכא הא קאי לענין דאוריי'.
עי' טורי אבן שם ובדג"מ סי' ט"ו ובתשו' נובי"ת חאה"ע סי' י"ט. ולדברינו הנ"ל י"ל עפ"מ דא' בכתובות ט': אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת ליום הרביעי כו' ולמאי אי למיתב לה כתובה ניתיב לה אלא לאוסרה עליו כו' וכ' בתוס' שם משמע אם הי' בא לב"ד הי' נאמן להפסידה כתובתה אעפ"י שלאוסרה עליו ל"ה נאמן כו' וקשה דאמאי מפסידה כתובתה והא הוי ס"ס ספק אם הוא בקי בפ"פ ואת"ל פ"פ הוי ס' באונס ס' ברצון דאפי' א"כ באונס לא מפסדה כתובתה וכ' בס' תקפו כהן לתרץ כיון דס"ס הלא היא מטעם רוב ואין הולכין בממון אחר הרוב ע"ש ולפי"ז כיון דאביי ס"ל א"ה בממון אחה"ר ע"כ ס"ל דרוב הוא מתורת ספק כנ"ל ואמרינן ג"כ סמוך מיעוטי להדדי ולפי"ז מיושב שפיר דבש"ס ר"ה הנ"ל פריך לאביי דאמר דמונין משעה שנולד דמשמע מיד וקשה מי מצי אכיל לי' קודם שיפריס ע"ג קרקע דהרי אף דרוב ולדות הם בני קיימא אבל מיעוט הא נפלים הוו ואיכא ג"כ מיעוט דמתרסקים כ"ז שלא הפריס ע"ג קרקע וא"כ יש לצרף שני המיעוטים להדדי לאביי לשי' כנ"ל ושפיר אסור מדאוריי' וא"כ היל"ל עכ"פ משעה שהפריס ע"ג קרקע ולא משעה שנולד ומשני דקים לי' בי' שכלו לו חדשיו ולכך שרי מיד: אמנם כ"ז לפלפולא ובאמת נראה דל"ש כאן הענין דתרי מיעוטי מצטרפי להדדי דל"א הכי רק כשהשני מיעוטים הם משם א' כענין שמצינו בברכות נ"ג.
סמוך מיעוטא דכשפים למיעוטא דלגמר את הכלים דלשניהם טעם אחד דאין מברכין עליו משום דלאו להריח נינהו ושפיר מצרפינן להו משא"כ בנ"ד הלא אין שני המיעוטים משם א' דלהמיעוט דנפלים הא אין שחיטה מטהרתו והוי נבילה כדא' בשבת קל"ו ולפי המיעוט דמתרסקין בביה"ר הא ל"ה רק טריפה ובכה"ג אמרינן כיון דלכל שם בפ"ע איכא רוב שלם אין המיעוטים מצטרפין בהדדי וכ"כ בס' א"ר א"ח סי' רי"ז סק"ח וכסברא זו כ' באס"ז פ"ק דכתובות בסוגי' דפ"פ לענין סמוך מיעוטא לפלגא ע"ש: והנה לכאורה יש להקשות בסוגיא דחולין הנ"ל בהא דמביא רבא סייעתא לר"נ מהא דעגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט מנ"ל לאוכוחי מכאן דבה"ר אין בו משום ריסוק אברים דילמא אתיא הך ברייתא כר"ע בביצה כ"א: דדריש אך אשר יאכל לכל נפש אפי' נפש בהמה במשמעומותר לשחוט בשביל אכילת כלבים ואשמעינן הך ברייתא דשרי לשחוט בשביל אכילת כלבים העגל שנולד ביו"ט ולא חשיב מוקצה או נולד כיון שהי' מוכן מאתמול אגב אמו דאל"ה הי' אסור לטלטלו כמו נבילה לר"י ולא מיירי לענין אכילה ביו"ט דבאמת אסור באכילה משום ריסוק אברים ומותר לשוחטו לצורך אכילת כלבים אמנם באמת לק"מ כיון דקיי"ל בביצה ו': דמוכן לאדם ל"ה מוכן לכלבים דמאי דחזי לי' לאינש לא שדי לי' לכלבים א"כ הרי ביה"ש ה' חזי העגל הזה לאכילת אדם ע"י שחיטת אמו וא"כ אסור מטעם מוקצה ומצאתי שכ"כ בס' ישיע"ק א"ח סי' תצ"ח.
אמנם אכתי קשה דילמא מיירי הברייתא בעגל שנולד מן הטריפה ול"ה חזי לאוכלו ע"י שחיטת אמו כיון דהאם טריפה הויא אולם באמת הדבר נכון דהנה בתוס' ביצה ו'. ד"ה וכי נתקשו באמת דהרי עגל שנולד מן הטריפה ג"כ מוכן הוא לפ"מ דא' בחולין ע"ה.
דבן פקועה ניתר בד' סימנין בשחיטת אמו או בדידי' וח"כ יכול להושיט ידו במעי אמו וישחטנו והוי מוכן. אמנם י"ל עפ"מ דא' בשבת ק"ז: הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעי' חייב משום עוקר דבר מגידולו ומבואר בתוס' בכורות כ"ה.
ד"ה ואמר דהוא משום תולדה דקוצר (ומ"ש הרשב"א בחי' שם דלאו דוקא משום עוקר דבר מגידולו כיון דל"ש רק בג"ק ערמב"ם פי"א מה' שבת שכ' דחולב וכן חובל בבהמה חי' ועוף חייב משום תולדה דדש וכ' הה"מ שם דאף דהרמב"ם גופי' סובר דאין דישה אלא בגידולי קרקע מ"מ ס"ל דבהמה חשיב ג"ק ועתוס' שבת ע"ג: ד"ה מפרק ובפירש"י שבת צ"ה.
ד"ה מפרק ועמג"א סי' תצ"ז סק"ו וברי"ט אלגזי פ"ג דבכורות) ולפום חד תירוצא בתוס' ע"ז כ"ו. ד"ה סבר גם בכלו לו חדשיו אסור ע"ש ולפי"ז הרי קיי"ל דקצירה לא הותרה בשביל אוכל נפש ביו"ט כמ"ש בתוס' ביצה ג'.
ד"ה גזרה דבירושלמי יש אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך לי' ושמרתם את המצות אותן מלאכות שמשימור ואילך דהיינו מלישה ואילך הם מותרות אבל שאר מלאכות דמקודם לכן אסורין ע"ש וא"כ א"א לומר דהוי מוכן בה"ש לאדם ע"י שיושיט ידו למעי בהמה וישחטנו כיון דאיכא בזה איסור דאוריי' משום קוצר כנ"ל וקצירה הא לא הותרה בשביל אוכל נפש.
אמנם באמת הא דקצירה לא הותרה ביו"ט בשביל אוכל נפש זהו רק למ"ד פסחים מ דשימור דמצות הוא משעת לישה ושייך למידרש סמוכין דהירושלמי הנ"ל לאסור קצירה אבל לרבא שם דס"ל דשימור דלישה לאו שימור הוא ובעינן שימור משעת קצירה א"כ בכלל מלאכות שמשעת שימור נכלל ג"כ קצירה וא"כ הותרה גם קצירה ביו"ט בשביל או"נ.
וא"כ לפי"ז שפיר הביא רבא סייעתא לר"נ דבה"ר א"ב משום ר"א מהך דעגל שנולד ביו"ט וא"א לאוקמי בעגל שנולד מן הטריפה ושרי לשוחטו בשביל אכילת כלבים ז"א דאיהו לשי' אזיל דקצירה מותר ביו"ט בשביל אוכל נפש א"כ חזי לדידי' ביה"ש לאדם ע"י שיושיט ידו במעי בהמה וישחטנו ומוכן לאדם ל"ה מוכן לכלבים ואסור משום מוקצה והיינו דא"ל רבא לר"נ תניא דמסייע לך היינו לדידך לשי' ר"נ בריש ביצה דגבי יו"ט סתם לן תנא כר"י דמוקצה אסור וכיון דמוקצה ביו"ט אסור א"א לאוקמי כנ"ל ומוכח שפיר דביה"ר אין בו משום ר"א והבן: נחזור לנ"ד לדינא כבר חוינו דעת תורה ודעת נוטה להקל בזה ומבואר הכי בפר"ח א"ח סי' תצ"ח דאפי' שהה ח' ימים ולא הלך בכל אותן הימים אפ"ה לא חיישינן לריסוק אברים וכ"פ בפלתי סי' ט"ו סק"ב.
ובשו"ת חסד לאברהם מדו"ז הגאון מבוטשאטש ז"ל בחיו"ד סי' ח' האריך לחלוק ע"ד התבו"ש הנ"ל בדברי טעם ע"ש ובאמת כל עיקר ראיית התב"ש ז"ל הוא מדברי הר"ן בחולין שם שכ' דהרבותא דאשמעינין ר"נ דבה"ר א"ב משום ר"א במקשה לילד ול"ק בא"י להלוך וע"כ דבשא"י לילך מודה ר"נ בלא כלו לו חדשיו ולפענ"ד אי משום הא לא איריא דבאמת י"ל דלא נראה לו להר"ן ז"ל שיהי' רבותא במה שא"י לילך דנימא שיצא עי"ז מרוב ולדות כיון דקא' בגמ' דשגרונא שכיח אפי' בבהמה גדולה ובריאה מכ"ש בעגל שהוא סמוך ללידה בודאי שכיח הרבה שע"י חולשתו ורכותו א"י לילך ולכך קא' הר"ן דרב נחמן רוצה לאשמעינן אפי' במקשה לילד דאז איפשר שע"י הקישוי נתרסקו אבריו ואפ"ה ל"ח דבכ"ע ביה"ר א"ב משום ר"א וכן ראיתי בשו"ת טטו"ד מהגאון מהרש"ק ז"ל סי' כ"ד שהעלה להקל בזה בדיעבד גם בל"ה יכול לילך כל הח' ימים ומביא בשם ס' תורת יקותיאל שמתיר אפי' לכתחילה וכנראה מתוך פלפולו שהי' בהעלם עין ממנו ד' התבו"ש ז"ל: והנה אף דלכאורה עכ"פ הי"ל להשגיח על פירכוס מחשש מסוכנת כמו שהחמיר בזה התבו"ש בכ"ז בדיעבד אין לאסור מטעם זה בפרט כשאומר השוחט ברי לי שהי' פירכוס דאף דבפמ"ג בשפ"ד סי' י"ז סק"ג כ' בשם הכנה"ג דכל שלא ידע שהיא מסוכנת מתחלה אמרינן כל מילתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' בכ"ז הרי בפמ"ג סי' צ"ד בשפ"ד ס"ק כ"ח מצדד שם דבאיסור דרבנן ל"ש כ"מ דלא רמיא כו' ע"ש ואמינא לתרץ עפי"ז קושי' הגאון נוב"י מהד"ת חיו"ד סי' ט"ז שהקשה בהא דפריך בחולין ב': ואלא אטמא במוקדשין בברי לי סגי ולוקמי בשלא ידע בשעת שחיטה שהיא טמא דאז ל"מ ברי לי משום כ"מ דל"ר כו' ולהאמור י"ל עפ"מ שהקשו בתוס' שם הרי דם קדשים אינו מכשיר ותי' דחיבת הקודש מכשיר ולפי"ז י"ל דפריך למ"ד חיבה"ק דרבנן ובדרבנן הא ל"א כ"מ דלא חמי' כו' ופלפלתי עפי"ז הרבה בסוגי' שם אכ"מ וא"כ הרי בכו"פ סי' י"ז דחיוב בדיקת הפירכוס במסוכנת אינו אלא מדרבנן והא דקיי"ל בשחט בלילה ולא ידע אם פרכסה דאסורה באמת ל"ה רק דרבנן וכיון שכן הא ל"ש בזה כ"מ דל"ר כו'.
והנה אף שכבר הוכחתי במישור בספרי שו"ת הר"ב מהד"ק דגם בדרבנן אמרינן כ"מ דלא רמיא כו' וכעת נלפענ"ד עוד לה"ר לזה מדברי הש"ס כתובות כ"ח: גבי הא דנאמן להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו וקא' בברייתא וכולן אם הי' נכרי ונתגייר עבד ונשתחרר אינן נאמנין ר' יוחנן בן ברוקה אמר נאמנין במאי קמיפלגי ת"ק סבר כיון דנכרי הוא ל"ה דייק.
וע"כ הוא מטעם דבשעה שהי' נכרי הי' מילתא דלא רמיא עלי' ולאו אדעתי' וריב"ב דפליג קא' התם דהוא רק מטעם כיון דדעתי' לאיגיורי מידק הוי דייק אבל מודה דאי ל"ה דייק ל"ה נאמן משום כ"מ דל"ר עלי' לאו אדעתי' והרי קא' התם דהא דנאמן להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו הוא רק במידי דרבנן ע"ש ובהא קא' דנכרי ונתגייר אינו נאמן משום דהי' מילתא דל"ר עלי' הרי דגם במידי דרבנן אמרינן כ"מ דלר' עלי' דאינש לאו אדעתי'.
אמנם בנ"ד שאינו רק חומרא להשגיח על פירכוס כיון דל"ה מסוכנת גמורה עתשו' שא"ר סי' ס"ד. בכה"ג בודאי מהני אמירת ברי לי וע' ס' אלי' רבה א"ח סי' תמ"ז ס"ק כ"ב.
ועכ"פ על הכלים בודאי אין שום חשש אכן הקצב שעשה במחשך מעשהו ולא הודיע מכל זה להשו"ב נראה מזה שהוא קל הדעת ויש לקונסו להעבירו על איזה זמן לפי ראות עיני המורה ובזה הנני או"ש לו ויקבל החג הקדוש הבעל"ט בשמחה ובטוב לב כנפשו ונפש ידידו דור"ש באהבה: