שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סי' כט
בעזה"י יום ב' מ"א למב"י תרנ"ב לפ"ק סטרי.
ישפות ד' שלום לכבוד ידידי הרב הגדול החריף המופלג בתו"י כש"מ לוי נ"י אבד"ק וואסלאוויץ כעת ראבד"ק ליטאוויסק יצ"ו: מכתבו הגיעני והנני לתשובתו ע"ד השאלה דאתיא לקמי' בבעל חנות א' מק' שנתאחר מלמסור השטר מכירה של החמץ להנכרי בע"פ עד אחר חצות היום שאז מסר לו השט"מ וקיבל ממנו אדרויף ונמצא שם דברים שהם חמוצים גמורים ויש שהם ספק חמץ ונפשו בשאלתו מה דינם של החמוצים ההם אחר הפסח: הנה לא נכחד מכ"ת מ"ש הפמ"ג בא"ח סי' תמ"ג בא"א דאם עבר ומכר חמב"פ לעכו"ם ממכירה ואילך א"ע בב"י דקנאו הנכרי אעפ"י שהוא איסוה"נ מ"מ כשיש ידים זוכות קונה ומקנה שפיר הוי מכירה ומביא ראי' מהא דא' בע"ז דף ע"א.
גבי יי"נ דכייל ורמא למנא דנכרי והדר שקיל זוזי מיני' הוי דמי יי"נ ואסור בהנאה הרי דחלה המכירה ביי"נ אף שאסור בהנאה. והנה אף דכ' התוס' בסנהדרין פ' וזבחים ע"א.
בהא שהקשו שם על הך דגנב שוהנ"ס וטבחו משלם תשלומי דו"ה דברי ר"מ והרי לפ"מ דאר"ל כל שישנו בטביחה ישנו במכירה וכל שאינו בטביחה כו' וה"ה דכל שאינו במכירה אינו בטביחה ושוהנ"ס הא אסור בהנאה וליתי' במכירה ואמאי חייב בדו"ה והוכיחו מכח זה כד' ר"ת דשוהנ"ס אינו נאסר מחיים ע"ש וא"כ חזינין דאיסוה"נ ליתי' במכירה.
אמנם י"ל דהרי באמת איסוה"נ הוי הפקר כמ"ש הר"ן בנדרים פ"ה. גבי קונם כהנים ולוים כהנים לי יטלו ע"כ דהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולין אחרים ליטלן בע"כ דהויין הפקר ובנתה"מ סי' ער"ה ביאר הדברים דכיון דכל אדם יכול ליטלו ואסור למחות בו דא"כ הוי זה הנאה וכיון שאסור לו למחות באדם הבא ליטלן הוי כהניח חפצו ברה"ר ובמקום שאינו משתמר דאבידה מדעת הוא והוי הפקר כמבואר בסי' רס"א ס"ב.
איברא שיל"ע בזה דלכאורה י"ל דתליא בפלוגתת הר"ן והרי"א שהובא בב"י א"ח סי' של"ד לענין נפל דליקה בשבת דאין מצילין אלא מזון ג' סעודות וכ' הר"ן דאם הצילו אחרים זכו מהפקר דכיון דאינו רשאי להציל יותר מג"ס הרי הוא מופקר לכל ומהרי"א חולק דכיון דיכול להציל אלא דאריא דרביע עלי' שאסור להציל ל"ה הפקר אמנם מלבד דהב"י שם מסיק כהר"ן דאין חילוק בין אם אבוד ממנו מחמת עצמו או מחמת איסור הו"ל כזוטו של ים ע"ש חוץ לזה נראה דעד כאן ל"ק המהרי"א דכיון דרק ארי' דרביע עלי' ל"ה הפקר רק התם שגוף הדבר הוא היתר ואלו עבר והצילו הי' היתר אבל היכי דהדבר בעצמותו הוא איסוה"נ ואסור לו למחות באדם הבא ליטלו גם הרי"א יודה דהוי יאוש בכה"ג: אפס דהפקר זה של איסוה"נ חלוק משאר הפקר דהא לא הפקירו בפה ובהפקר צריך שיאמר בפה ה"ז הפקר רק דכיון שכל אדם יכול ליטלו באין מוחה איאושי מייאש נפשי' מיני' וכיאוש חשיב ולא כהפקר וביאוש כ' בתוס' ב"ק ס"ו דאינו כהפקר גמור והיינו דבהפקר קיי"ל דאף דלא אתי ליד זוכה יצא מרשותו משא"כ ביאוש בעינין דוקא דאתי ליד זוכה וכל כמה דלא אתי ליד זוכה ברשות בעלים קאי ומ"ש בנתה"מ סי' רס"ב דהיכי דאבוד מכל אדם כגון שוהנ"ס שהוזמו עדיו יש לו דין הפקר ממש ואפי' לא אתי ליד זוכה כיון דאבוד מכל אדם ע"ש הנה כבר מבואר אצלי בחי' להוכיח דגם בכה"ג ל"ה רק מדין יאוש והוא מסנהדרין דע"א פלוני רבע שורו של פ' והוזמו נהרגין ומשלימין ממון לזה ונפשות לזה וקשה להפוסקים דגם בממון אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה דלא כתוס' ב"ק ד"ד: ובנימוק"י ב"ב פחז"ה בשם הריטב"א א"כ הרי בכריתות כ"ד.
אמרינן בשוהנ"ס שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה משום דמשנגמר דינו אפקורי מפקר לי' א"כ הו"ל כאשר עשה ואמאי ישלמו העדים שהוזמו ממון א"ו דגם בזה ל"ה רק יאוש והתם המחזיק בו זכה דאתי ליד זוכה אבל כ"ז דלא אתא ליד זוכה כשכלה היאוש חוזר לבעלים וא"צ לזכות מחדש וא"כ כיון שבשעת גמ"ד כ"ז שלא זכה בו אחר הו"ל איהו עדיין הבעלים עלי' ול"ה כאשר עשה.
והכי מוכח ג"כ מדברי הש"ס ב"ק ס"ו: גבי גזל חמץ ועעה"פ א"ל הרש"ל דפריך למ"ד יאוש קני מכי מטי עידן איסורא אייאושי מייאש מיני' והשתא אי נימא דהיכי דאבוד מכל אדם הו"ל הפקר גמור א"כ הו"מ למיפרך גם למ"ד יאוש ל"ק דהרי הפקר בודאי מהני וא"כ ליקני הגזלן מהפקר א"ו דגם בכה"ג ל"ה הפקר גמור ועוד הבאתי ראיות נכחות לזה אכ"מ.
וכיון שכן שפיר הקשו התוס' הנ"ל דשוהנ"ס כיון דאסור בהנאה והוי הפקר לא קרינין בי' או מכרו שיתחייב בדו"ה כיון דלאו מכח המכירה יש לו קנין בו רק מכח שנתייאשו הבעלים. וכי"ב כ' הרמב"ן בע"ז פ' השוכר לענין מש"ש דאין איסור הנאה מה"ת אלא נהנה מגוף האיסור אבל מוכר לא מיקרי נהנה והא דילפי' בפ"ב דפסחים דנבילה שריא בהנאה מדכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי היינו משום דאי נימא דאסור בהנאה לא הי' קורא אותו הקרא בלשון נתינה ומכירה כיון דאם אסור בכל הנאות הגוי הזוכה לא מבעה"ב הוא זוכה רק מהפקר והמעות של הגוי ביד הישראל גזל או מתנה ע"ש ובאמת מבואר הכי בירושלמי פ"ב דקידושין סוף הלכה ח' דקא' על הא דתנן מכרו וקידש בדמיהן מקודשת ש"מ מקדשין בגזילה ע"ש והוא מכח הסברא הנ"ל כיון דהגוי כשזוכה באיסוה"נ הרי הוא זוכה מהפקר וכי יהיב הנכרי דמי לישראל הוי גזל בידו וא"כ הה"נ אי שוהנ"ס אסור מחיים בהנאה ל"ה קרינין בי' או מכור כיון דהגוי אינו זוכה בהשור בתורת מכירה רק משום שנתייאשו הבעלים מיני' וכנ"ל וע"כ שפיר פוסק הפמ"ג לענין חמץ בפסח דכשעבר ומכר לנכרי א"ע בב"י דכיון דהוי יאוש עכ"פ וכיון דאתי ליד נכרי הזוכה נפקע רשות בעלים מיני' והא דא' בפסחים ו': דחמץ לאחז"א לאו ברשותי' קאי דליבטלי' אף דאיסוה"נ דלא אתי עדיין ליד זוכה הוי עדיין של בעליו היינו דהוא עדיין ממון בעלים אבל עכ"פ אין רשות בעלים עלי' כיון דא"י למחות במי שבא ליטלו ולבערו שהכל מצווין עליו לבערו ולהכי מיקרי אינו ברשותו ורק לענין ב"י עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו וכן בב"ק דע"א: דפריך גבי שוחט לע"ז מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמארי' קטבח היינו דכיון שנאסר בהנאה הרי הגנב זוכה בו בשעת טביחה מהפקר כיון דאין עוד רשות בעלים עלי'.
והא דלענין יי"נ אסור למשקל דמי כנ"ל היינו כיון דבאמת הנכרי הלוקח זוכה בו מכח המכירה ולא מתורת הפקר שפיר הויין הדמים דמי יי"נ דהרי כ' בנתה"מ שם בטעמו של הנימוק"י שהובא בסמ"ע סי' רמ"ה ס"ק י"ח שכ' דאף דהוי הפקר וכל הקודם בו זכה אם בע"ח זכה בו נפטר מחובו ולא מצי למימר פירעון ומחילה בטעות הוא דנכסי אלו לאו דידך אינון רק דהפקירא נינהו שהוא מטעם דקודם דאתי ליד זוכה נכסים דידי' נינהו וכשנטלן לפירעון חובו נעשה הפירעון מנכסי בעלים ע"ש והה"נ בנ"ד כיון דהנכרי זוכה בהיין בתורת מכירה נעשין הדמים חוב עליו מחמת המכירה וכי שקיל הישראל דמים ממנו דמי יי"נ קא שקיל ואיפשר שזהו באמת סברת התוס' בכתובות ל"ג: שכ' לחלק דקדשים ליתנהו כלל במכירה אבל שוהנ"ס אם ימכרנו לנכרי אינו תופס את דמיו ע"ש וי"ל דלהכי מיקרי איתי' במכירה כיון דכשהנכרי הקונה זוכה בו בתורת מכירה כי מקבל הישראל דמים בעדו דמי מכירת השוהנ"ס קא שקיל ולכך שפיר קרינין בי' או מכרו ולהכי כ' באמת בחי' הרשב"א סוכה ל"ה.
דאתרוג של איסוה"נ מיקרי לכם כיון דכ"ז דלא זכה בי' אחר הוא ממונו של הבעלים וכ"כ בחי' הריטב"א שם ע"ש. והכי מוכח נמי מהא דממעטינין מקרא בפסחים מ"ח.
דאין מביאין נסכים מן הערלה וכן בחולין ק"מ. גבי צפורי מצורע למעוטי צפורי עיר הנדחת ושם בתוס' נסתפקו בבהמת עהנ"ד אם עבר והקדישה אם הקרבן כשר ואי איתא דאיסוה"נ ל"ה שלו תיפוק לי' דלא הו"מ להקדיש כלל דאין אדם מקדיש דבר שא"ש: והנה לפום ריהטא היה נראה דכונת התוס' בחולין הנ"ל כשהקדישה קודם גמר דין ונסתפקו התוס' דנימא כיון דאח"כ נגמ"ד אגמ"ל דהי' עומד לשריפה ולא הי' חל ההקדש ול"ה שלל שמים.
וארווחנא בהא לבאר מה שעלה ספק בלבי בהא דקיי"ל בסנהדרין קי"א: גבי עיר הנדחת דנכסי צדיקים שבתוכה אובדין שבחוצה לה פליטין ושל רשעים בין שבתוכה בין שבחוצה לה הרי אלו אובדין שנא' ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה. ונסתפקתי בנכסי צדיקים שיצאו חוצה לה קודם גמרדין אם אובדין כיון דבשעת עשיית העבירה היו בתוכה א"ד דבתר גמר דין אזלינין וכיון שאז היו חוצה לה אינן אובדין.
ונתווכחו בכי"ב ש"ב הגאון בעל תפארת צבי חיו"ד סי' י"ט עם הגאון ר' דוד טעבלי מליסא ז"ל לענין שלל שמים ואיפשר דאפי' לד' הגרד"ט שם דבשלל שמים תלוי בשעת עשיית העבירה בכ"ז הכא כיון דהקלה תורה לגבי נכסי צדיקים דחוצה לה פליטין להכי אמרינין כיון דהם בפ"ע לא חטאו ונכסיהן אבודין אגב גררא דנכסי רשעים להכי דיינו שקנסה התורה שהנכסים שהם בתוכה בשעת גמ"ד יאבדו ולא הנכסים שהם אז חוצה לה ופשיטנא לה מהכא דהנה לכאורה קשה הרי ע"כ ספיקת התוס' הוא בבהמתן של צדיקים שבתוך העיר הנדחת דאלו בהמתן של רשעים הא בלא"ה פסול לקרבן משום זבח רשעים תועבה כדא' בסנהדרין קי"ב: ולפי"ז הרי קיי"ל דירושלים אינה נעשית עיר הנדחת וא"כ אם עבר והקדישה והקריבה קודם גמ"ד הרי ע"כ העלה הבהמה לירושלים והקריבה וא"כ הוי בשעת גמ"ד חוצה לה וא"כ הא נכסי צדיקים שחוצה לה פליטין ואמאי לא יהי' הקרבן כשר ואי דנימא דהתוס' מספקא להו בכגון שהקריבה בבמה בתוך העיר הנדחת ול"ה חוצה לה ז"א דהרי באמת קשה מאי מספקא להו להתוס' תיפוק להו מדאמר רנב"י התם גבי צפורי מצורע טהורות למעוטי צפרי עיר הנדחת וע"כ מדאצטריך למעוטי מוכח דבלא"ה הו"א דכשר לקרבן מצורע א"כ ממילא ידעינן דבשאר קרבנות דליכא מיעוטא הקרבן כשר אמנם הדבר נכון עפ"ד הש"ס תמורה כ': גבי הא דפליגי ר"א ורבנן התם במשנה לענין ולד תמורת אשם וקאר"נ אמר רבה בר אבוה מחלוקת לאחר כפרה אבל לפני כפרה ד"ה הוא עצמו יקרב אשם אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה כו' וכתבו רש"י ותוס' שם דאע"ג דתמורת עולה ושלמים קריבה הני לאו לכפרה אתיין ע"ש הרי דאע"ג דתמורת עולה ושלמים קריבה אף שבא בעבירה בכ"ז תמורת אשם אינה קריבה משום דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה.
ולפי"ז י"ל דהתוס' מספקא להו שפיר בשהקריב בהמת צדיקים של עהנ"ד לחטאתו או לאשמו דלא הו"מ לאיתויי ראי' מצפורי מצורע דהוי כשר אי לאו מיעוטא משום דשאני קרבן מצורע שאינו מכפר אלא מכשיר משא"כ חטאת ואשם כיון דהתורה גזרה עליהם שריפה אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה.
וא"כ לפי"ז ממילא א"א לומר דספיקת התוס' קאי בשהקריב בבמה דהרי קיי"ל בזבחים קי"ד. דכל דבר שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמת יחיד וע"כ בשהעלה לירושלים והקריבה א"כ שוב קשה דהרי נכסי צדיקים שחוצה לה פליטין וע"כ דכיון דבשעת עשיית העבירה היו בתוכה הן אבודין: אמנם זהו לפלפולא ולקושטא דמילתא נראה דהתוס' קאי שפיר בשהקדישה והקריבה לאחר גמר דין והא דא' בב"ק מ"ה.
בשוהנ"ס לאחר שנגמ"ד הקדישו אינו מוקדש י"ל דה"ט כיון דאין להקדושה על מה לחול דלקדושת הגוף לא חזי משום דקיי"ל בתמורה כ"ח: דנוגח פסול לקרבן אפי' היכי דאינו נסקל כגון שהמית את האדם בע"א ולדמים לא חזיא כיון דאסור בהנאה אין לו שיווי דמים ער"ן ע"ז ר"פ השוכר את הפועל משא"כ בעהנ"ד י"ל דשפיר כשר לקרבן דאע"ג דלאחר שנגמ"ד אסור בהנאה ול"ה ברשותי' בכ"ז הרי כ' באס"ז ב"ק ל"ג.
ובתשו' הריב"ש סי' שנ"ט. דקדושת הגוף חל אדבר שאינו ברשותו ע"ש וא"כ הה"נ לענין קרבנות ונסכים דמקדיש להו קדוה"ג הרי כ"ז שלא זכה בו אחר הוי של הבעלים עדיין ורק דהוי אינו ברשותו כיון שא"י למחות במי שבא לקחתו הלא קדוה"ג חל שפיר אדבר שאינו ברשותו: ובדרך אגב אומר במה שנבוכו האחרונים בענין אם איסור הנאה מיקרי אית לי' בעלים ע' בספרי הר"ב מהד"ק סי' י"ז וכבר הארכתי בזה בכמה תשובות וכעת נלפענ"ד להוסיף ראי' עוד דאי נימא דאיה"נ אין לו בעלים כלל תקשי האיך משכחת ביטול באסורי הנאה הרי כ' הש"ך ביו"ד סי' ק"ט דבלא נודע התערובת לא בטיל דידיעה גורמת הביטול ומקורו מד' הירושלמי פ"ב דערלה והתם מיבעיא לי' ידיעת חבירו מהו שתתיר וקיי"ל להלכה דבעינין דוקא ידיעת הבעלים עיי' לבו"ש בח"ד.
ואי איתא דאיסוה"נ ל"ל בעלים כלל היל"ל דבא"ה ל"מ ביטול וע"כ דאית לי' בעלים רק שאינו ברשותו כנ"ל ויש לעיין ולחלק בדברים דבאמת י"ל דכיון דלאחר שנתבטל אית לי' בעלים חשיב ידיעת בעלים ומועיל ביטול כעין שכ' בתוס' חולין ק'. לענין חה"ל ע"ש: ועפ"י האמור למעלה מיושב מה ששמעתי מקשין בב"ק צ': ת"ר שור תם שהמית והזיק דנין אותו ד"מ וחוזרין ודנין אותו ד"נ קדמו ודנוהו ד"נ אין חוזרין ודנין אותו ד"מ וכי קדמו ודנוהו ד"נ מאי הוי ליהדר ולידייני' נמי ד"מ ומקשין לפ"מ דא' בכריתות כ"ד.
שוהנ"ס שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה משום דכשנגמר דיני' אפקורי מפקר לי' בעלים וא"כ לפ"מ דקיי"ל בב"ק י"ג. נגח ואח"כ הפקיר פטור שנא' והועד בבעליו והמית בעינין שיהיו לו בעלים בשעת העמדה בדין וא"כ אחר שדנוהו הא נעשה הפקר וא"א לדונו עוד ד"מ דנגח ואח"כ הפקיר פטור והנה למ"ש באס"ז שם בשם גדולי המחברים שכ' דדוקא בהפקיר קודם העמדה בדין ה"ז פטור אבל בשלא הפקירו עד לאחר העמדה בדין לא איכפת לן מה דליכא בעלים בשעת גמר דין א"כ י"ל דפירכת הגמ' הוא כיון דסתמא קתני ומיירי ג"כ כשההעמדה בדין הי' על שניהם כא' היינו על מיתת האדם ועל נגיחת השור רק שקדמו ודנוהו ד"נ וא"כ לא איכפת לן מה דבגמ"ד ליכא בעלים כיון דבשעת העמדה בדין הי"ל בעלים.
אמנם הלא באמת מדברי הש"ס שם מבואר דבעינין שיהיו לו בעלים גם בשעת גמ"ד וכ"כ באמת באס"ז שם בשם המאירי לפסק הלכה וא"כ שפיר קשה. ובאמת בפשיטות דל"ק דהרי מבואר בכריתות שם דאם אמרו העדים על הבעלים שרבע שורו והוזמו ל"א דמפקיר לי' כיון דאיהו בעצמו ידע דמשקר לא מפקר לי' וטרח ומייתי עדים להזימן וא"כ ה"ה בנוגח בכה"ג שמעידין שנגח איש פ' והבעלים יודעין שהוא חי א"כ כיון דהבעלים יודעין שמשקרין לא מפקר לי' וי"ל דפירכת הש"ס הוא כיון דסתמא קתני ומיירי גם בכה"ג ופריך שפיר ליהדר ולידייני' ד"מ.
אמנם לדברינו בלא"ה ל"ק כיון דלא בעינין רק שיהי' שור איש שיהי' לו בעלים גם בשעת העמדה בדין וגמ"ד אבל בזה כיון דאיסוה"נ באמת הוי שלו רק דאמרינין דמייאש א"ע כיון שא"י למחות במי שבא לזכות בו והוי אינו ברשותו אבל שור איש מיקרי כ"ז דלא אתי ליד זוכה ושפיר פריך ליהדר ולידייני' ד"מ והבן.
עכ"פ יוצא מכלל דברינו דהיכי דהעכו"ם עשה משיכה זכה מן ההפקר כדין יאוש דאתי ליד זוכה וא"כ ה"ה לענין חמץ אי הי' עושה העכו"ם משיכה בהחמץ בודאי נקנה לו דנהי דקנין כסף ל"מ אפי' למ"ד דנכרי קונה בכסף כיון דבעינין בקנין כסף דעת מוכר ול"מ באיסורי הנאה דהוא דבר שאינו ברשותו אבל במשיכה הא זוכה מן ההפקר וכ"כ להדיא בצל"ח בחי' פסחים ו': שכ' דישראל לא מצי זכי בי' כיון שגם לו הוא איסוה"נ ע' פר"ח סי' תמ"ו מ"ש ראי' לד' הריב"ש סי' ת"א דיש זכיי' באיסוה"נ מע"ז מ"ב.
דילמא מגבה לה והדר מבטל לה ער"ן בע"ז שם ועתשו' נוב"י מהדו"ק חא"ח סי' י"ט. אבל הגוי שפיר מצי זכי בי' כזוכה מן ההפקר וא"כ בנ"ד נהי דהעכו"ם לא עשה משיכה בהחמץ בכ"ז כיון דהקנה לו החנות והעכו"ם עמד שם בשעת המכירה קנה החמץ מתורת חצר.
דהיכי דעומד בצדו חצר מתורת יד אתרבאי כמבואר בסוגיא דב"מ י"ב. ובראשונים שם ובכה"ג גם בנכרי יש קנין חצר וכבר העלה בתשו' נוב"י מהדו"ת חא"ח סי' ס"ג להתיר בחמץ שנמכר בע"פ אחר חצות לעכו"ם מטעם חצר אפי' לד' הש"ך בח"מ סי' ר"ב שכ' דל"מ חצרו וקנינו באין כא' ועקצוה"ח סי' קצ"ד ובמק"ח סי' תמ"ח דבעכו"ם קונה חצר המשתמרת אף באינו עומד בצדו וענתה"מ סי' ר'.
ויש לצרף נמי בנ"ד הא דלד' הראב"ד והרז"ה חמץ בע"פ מותר בהנאה עד הלילה וכן הוא שי' בעל העיטור אלא שהוא כ' שמדרבנן אסור ובאיסוה"נ דרבנן הלא בודאי מועיל גם קנין שתלוי בדעת המוכר והמקנה דאיסוה"נ דרבנן חשיב שפיר ברשותו כמ"ש בתוס' ב"ק ע"ב: בהא דקא' התם לימא קסבר ר"י חשנ"ב לאו דאוריי' דאיש"ד דאוריי' מכי שחיט לה פורתא אסרה אידך לאו דמארה קטבח וכ' בתוס' שם להוכיח מזה דאי הוי דרבנן חשיב שפיר דמרה ע"ש.
והנה אפי' אי נימא דע"י איסוה"נ דרבנן הוי ג"כ אינו ברשותו בכ"ז בנ"ד כיון שהקנה לו החנות ומכר לו ג"כ הכלים של החמוצים במכירה זו א"כ כיון דקנה הקרקע והכלים קנה ג"כ החמץ אפי' לדיעה הראשנה שברמ"א ח"מ סוסי' ר"ג דאם הקנה שני דברים בא' מועיל הקנין ובא' ל"מ הקנין נתבטל כל הקנין מ"מ הרי כ' בב"ש סי' ל"א ס"ק י"ז דאם אמר בתך מקודשת לי ופרתך מכירה לי בב' פרוטות דמקודשת אף דהפרה לא נקנית במעות מ"מ לא דמי לקני את וחמור כיון דמדאוריי' מעות קונות ע"ש וסברא זו מבוארת בד' הש"ס ב"ב קמ"ג.
ע"ש וא"כ הה"נ כיון דמדאוריי' שרי החמץ בע"פ בהנאה והוי ברשותו רק דמדרבנן אינו ברשותו בודאי לא מתבטל קנין הקרקע מחמת קנין החמץ ואדרבא י"ל דבזה מסתברא כשי' האמצעית שברמ"א שם דכל הקנין קיים ואף דבסמ"ע שם כ' דבדשלב"ל עם דשב"ל לכ"ע ל"א דקנה הכל כיון דאין שום קנין נתפס בו והכי מוכח באמת מסתימת דברי הש"ס ב"ב קכ"ו.
אר"א בכור שנטל חלק כפשוט ויתר מאי ויתר ר"פ משמי' דרבא אמר ויתר באותה שדה כו' קסבר אין לו לבכור קודם חלוקה ומאי דאתא לידי' אחיל אידך לא אחיל ופרשב"ם שם דאין אדם מקנה דשלב"ל דעד שעת חלוקה לא זכי בהו כו' ע"ש ואמאי לא נימא מגו דמהני מחילתו לאותה שדה מועיל נמי לשאר שדות דלא זכה בה עדיין וע"כ דבדשלב"ל ל"ש סברא זו.
ועשעה"מ פכ"ד מה' מכירה ה"ה מה שהעיר בזה. ושמעתי להקשות מש"ס גיטין מ"ג.
בהא דמיבעיא לן התם עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור אר"א ת"ש יליד בית מה ת"ל כו' ת"ל קנין כספו ויליד ביתו מה יליד בית אעפ"י שאינו שוה כלום אוכל אף קנין כספו אעפ"י שאינו שוה כלום אוכל ואיס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא ומקשין דאי נימא דבמקנה דשב"ל עם דשלב"ל ג"כ קנה הכל הרי שפיר מזדבן העבד לקנס עם עוד דשב"ל ומניי בה משמי' דהגאון רעק"א ז"ל ולפענ"ד י"ל דל"ק עפמ"ש בנוב"י מהדו"ק חח"מ סי' כ"ו להך דעה דדשב"ל עם דשלב"ל לא קנה כלל דזהו דוקא בפירות דקל דעבידי דאתי ואמרי' אולי לא כיון להקנות הדשב"ל אם לא שיקנה גם הפירות דקל אבל אם הקנה דבר דלא עבידי דאתי עם דשב"ל י"ל דלא קפיד לבלתי הקנות זה בלא זה כיון שלא ידע אם יהי' הדבר הזה אם יבא או לא ומהני הקנין לדבר שבא לעולם בלבד ע"ש ולפי"ז נראה דה"ה די"ל סברא זו גם להך דיעה דקנה הכל דזהו דוקא בפירות דקל דעבידי דאתי י"ל דבקנין א' שיתף לשניהם ורצונוהי' שמתוך שיקנה זה יקנה נמי זה אבל בלא עבידי דאתי ל"ש לומר כן כיון דאין אתו יודע אם יבא כלל הדבר הזה וא"כ לפי"ז במכירת עבד לקנס הא אמרי' התם דהוי לא עבידי דאתי דאיכא מי יימר טובי שמה"ט כ' בתוס' שם דלא מיבעיא לן במכר קנס של עבד דאפי' לר"מ ל"ק דלא עבידי דאתי ע"ש וא"כ ל"מ ג"כ אם ימכור עוד דשב"ל עמו ופלפלתי הרבה בזה בחי' בסוגי' שם אכ"מ]: אמנם מלבד דבאמת מד' הרמ"א בסי' ר"ט מוכח דגם במקנה דשב"ל עם דשלב"ל תליא בפלוגתא דקני את וחמור וכ"כ בתשו' פנ"י ח"ב חח"מ סוסי' צ"ב חוץ לזה אפי' אי נימא כד' הסמ"ע הנ"ל בכ"ז בדבר שהוא בעולם אלא שאינו ברשותו בודאי מהני כי מקנה לי' עם דבר שהוא ברשותו ומכ"ש בחמץ שבשאר ימות השנה הוא ברשותו ובר קנין הוא אלא שבפסח הוא אסור בהנאה ובפרט אי נימא דבע"פ אינו אסור בהנאה רק מדרבנן בודאי כ"ע מודו דאמרי' מתוך שקנה הקרקע והכלים קנה ג"כ החמץ וא"כ כיון שנתפס הקנין בע"פ לאחר חצות שוב ל"ע בב"י אף דעבר בעשה דתשביתו הלא כבר העלו האחרונים השא"ר והנוב"י והפמ"ג דאף שעבר בעשה דתשביתו כל של"ע בב"י לא קניס ר"ש והחמץ שרי לאחה"פ: ואשתקד נשאלתי מרב א' ג"כ בעובדא כי"ב בא' שכ' שט"מ על חמץ בע"פ קודם חצות ונחתם בעדים ונתנו ביד שליח למסרו להנכרי ושכח השליח ולא מסרו להנכרי עד תוך הפסח והבאתי דברי הש"ך ח"מ סי' ל"ט ס"ק ל"ט דהסכמת רוה"פ דקיי"ל עדיו בחתומיו זכין לו וכי מטי שטרא לידי' לבסוף זוכה למפרע משעת חתימה ול"ע למפרע בב"י דבתוס' ב"מ כ'.
מבואר דגם לענין איסורא אמרי' עבחז"ל למפרע והבאתי דברי קצת מהפוסקים ז"ל שכ' דהא דא' בב"מ ע"א: דעכו"ם לית לי' זכיי' הוא דוקא אי זכיי' מטעם שליחות ורבים מהראשונים ז"ל דס"ל דזכיי' מטעם יד ומהני ג"כ בעכו"ם ע' אריכות בזה בר"ן פ"ב דקידושין ואף דעבחז"ל הוא רק תקנתא דרבנן וא' בב"ק צ"ו.
דתקנתא לעכו"ם לא עבדינין ובתוס' גיטין י"ג: כ' ג"כ לענין מעמד שלשתן דלא תיקנו בגוי עח"מ סי' קכ"ו סכ"ב. הנה כבר ביאר א"ז הגאון בנתה"מ סי' ס"ו ס"ק ל"ה דבדבר שהוא מועיל גם בדיניהם מהני גם בעכו"ם אף שהוא רק תקנתא דרבנן ע"ש ודבר זה דהקנין נגמר משעת חתימת השטר הוא גם בדיניהם.
ואף דנאסר בהנאה ונתרוקן הרשות בין החתימה להמסירה בכ"ז הרי כ' התוס' בב"מ י"ט: ד"ה ברייתא דאי עבחז"ל אפי' אי מכר לאחר בין החתימה להמסירה מהני מסירת השטר שלאח"כ לבטל הקנין של האחר ע"ש ואפילו להחולקים בזה וסוברים דיש חילוק בין מכר להלואה עש"ך הנ"ל י"ל דשא"ה דבמכירתו לאחר הא נתבטלה זיכוי החתימה של זה ולכך ל"א כשמוסר אח"כ השטר לידו עבחז"ל למפרע כיון דאז הוא חב לאחרים היינו הקונה השני משא"כ בזה שלא הי' הקנאה אחרת בינתים לשום אדם ואין חב לאחרים רק שאין בידו למכור עכשיו משום שנאסר בהנאה ונעשה אפקעתא דמלכא מרשותו אבל מי ביטל זיכוי החתימה שכבר נעשה ומהני שפיר אח"כ כי מוסר השטר בידו לומר עבחז"ל למפרע.
וחוץ לזה י"ל עפמ"ש הרמב"ן במלחמות דהא דבעינין מטא לידי' דהו"ל כאומר מעכשיו ולכשיבא לידו וא"כ הרי מצינו בקידושין נ"ט: במקדש מעכשיו ולאחר ל' יום דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי ופירש"י תנאה הוי אי לא אחזור בי בתוך ל' יום וע' אריכות בזה בקצוה"ח סי' רנ"ח א"כ הה"נ במעכשיו ולאחר שיבא לידו איכא לספוקי אי תנאה הוי או חזרה הוי ולכך כי חזר בו ומכר לאחר בינתים הא ממ"נ נתבטלה המכירה הראשנה משא"כ כשהוא לא חזר בו.
אלא שנאסר בהנאה בינתים הא איכא לספוקי דילמא תנאה הוי אם לא אחזור בי קודם שיבא השטר לידך וא"כ כשבא לידו ולא חזר בו בינתים נעשה שלו למפרע ול"ע בב"י וע' קצוה"ח סי' ל"ט סק"ח שדוחה שם ד' הב"ח שר"ל דאפי' למ"ד עבחז"ל אפ"ה במצאו באשפה כיון דהושלך לאישפה נתבטל השטר וכ' לדחות זה דלמ"ד עבחז"ל הא כי מטא לידי' לבסוף נעשה כאלו מטא לידי' למפרע וכיון דמטא לידי' אין אחר מסירה כלום ע"ש והבאתי שם ג"כ דברי הקצוה"ח סי' קפ"ח מה שמסתפק שם אי מת הנותן בין החתימה להמסירה ומה שנתקשה בזה בס' טיב גיטין בחי' לגיטין כ"ט: אמנם לכאורה עדיין יש לעורר דהלא כ' התוס' בב"מ כ'.
ובכתובות צ"ד: ובגיטין י"ז. וכ"כ הרמב"ן והר"ן בגיטין ס"פ המגרש דל"א עבחז"ל אלא לענין הזמן שמוכח מתוך השטר אבל באותו יום רק דמספקין אי בתחלתו או בסופו אף שנחתם בתחלת היום ל"א עבחז"ל רק מסוף היום ע"ש ואם כן גם בזה נהי דנימא עבחז"ל שלא יעבור למפרע בב"י אבל לענין העשה דתשביתו דעובר גם בע"פ לאחר שש ל"מ אף שבאמת נחתם קודם שש מ"מ הא אינו מוכח מתוך השטר ולא חשבינין רק מסוף היום אולם הלא הסכימו האחרונים הנ"ל דמשום עשה דתשביתו לא קנסינין לאחה"פ ואין חשש בזה לענין חמץ שעעה"פ.
ולבר מן כל דין י"ל עפמ"ש במק"א דאף דקיי"ל דשטרי דידן שטרי קנין הם כמבואר בח"מ סי' קצ"א בכ"ז לגבי נכרי כיון דמה"ד ליכא קנין שטר לגבי נכרי כמ"ש בתוס' קידושין י"ג. וב"ב נ"ד: הוי לכ"ע שטרי ראי' ובשטרי ראי' הא מבואר בראשונים ז"ל בקידושין כ"ו הובאו בב"י שם דקונה למפרע שעל כן מכל הלין טעמי יש לצדד להקל אחה"פ וליתר שאת יבטל החמץ הגמור ברוב אבל אותם שהם ס' חמץ בודאי שרי.
דברי ידידו דור"ש באהבה: