אור ברסלב

שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ

סי' טז

סימן טו

לק' שדה לבן בארץ רוסיא. בעזהש"י יום ה' א' דר"ח טבת תרל"ט לק' סטריא.

יטה ה' כנהר שלום לכבוד יד"נ הרב החריף ובקי ירא ושלם כש"מ מנחם מענדיל מייזילש כעת ראב"ד דק' הנ"ל. מכתבו היקר הגיעני ולאשר ראיתי כי הדבר נחוץ לו ועיניו כיונים על אפיקי התקוה צופיות להקשיב מענה מאתי ולקראת תשובתי ייחל כעל מלקוש חשתי כיום ולא התמהמהתי לתת לו מענה את אשר הורוני מודעי לבבי בעזהש"י בעת עברי בעמק ההלכה שהציע לפני ע"ד שאלתו בעובדא דאתא לקמי' שני שותפים שנשתתפו בעסק קניית טעה מארץ אשכנז למכור ברוססלאנד וראובן נוסע לשם לקנות הסחורה ושמעון מוכרה בכאן ומדרך הסוחרים באשכנז שמושכין את ידיהם מליתן בהקפה עד אחר שישאו ויתנו איזה פעמים ויראו כי איש אמונים הוא ונתנו לראובן על וועקסל שלו סחורה בסך אלף רו"כ וכעת ברצון ראובן להפקיע הלואתו ושמעון טוען שאין רצונו בכך להיות לוה רשע אף שאינו חתום על השטר עכ"ז הוא גלוי ומפורסם שהוא שותף בדבר ואינו חפץ שיאבד נאמנותו והוא מוחזק בהמעות ורוצה לשלוח להמוכרים את שלהם איך לידייני' להאי דינא עכת"ש: הנה לענין אם יש לשמעון חלק בגזלת שותפו הרמ"א בסי' קע"ו סי"ב פוסק דשותף שגנב או גזל צריך לחלוק עם חבירו אולם בש"ך שם ס"ק ט"ז וכן הט"ז שם חולקין וס"ל דהוי לעצמו וע' בש"ך סי' ס"ב ס"ק י"ב ובתומים שם ובקצה"ח אך בספר יהושיע מהג' מט"פ ז"ל סי' קכ"ב כ' להוכיח דהיכא דע"י התעסקותו והשתדלותו בא איזה טעות או גניבה שייך להשותפות דהוי כשותף שביקש מהמוכר שימחול לו שמבואר בסי' ע"ז דאם ע"י פיוס מחל הוי כשותף שעוסק לצורך השותפות דהוי לאמצע.

אמנם לפענ"ד אינו דומה כלל להתם דבמכס כיון שהוא בסבת השותפות והוא השתדל ופייס עד שמחל לו הוי לאמצע אבל בגניבה או טעות בחשבון לא שייך לומר שהוא מחמת השותפות והדבר מבואר בתוס' כתובות דף צ"ח ע"ב ד"ה אר"פ גבי הא דפסקינן שם בשלח שליח ביש לו קצבה חולקין ובאין לו קצבה הכל לבעל המעות ומביא בתוס' תשו' ר"ת שהשיב לר' יעקב ישראל וכ' וז"ל ושוב חזר בו דכל טעות בין ע"י מקח בין שהטעה במנין הכל לבעל המעות ולרבי נראה שהכל לשליח שאם גזל וגנב והטעה את הנכרי מה טיבו של בעל הבית ואפי' אין חולקין אין שייך לומר משום דע"י מעותיו נשתכר דל"ד לשאר טעות שנותן הכל בשביל המעות שסבור שהמעות שוות כל מה שנתן לו אבל הכא טעות בעלמ' הוא ודבר בפ"ע הוא תדע דהא סברא הוא שאם הי' רוצה הי' מחזיר לנכרי כל מה שהטעהו כו' ע"ש הרי דזה אין לו שייכות כלל עם בעה"ב וה"ה עם שותף חבירו דנימא שבא בסבת השותפות שיהי' לאמצע ורק באם א' סייע לחבירו בהטעאה לעכו"ם מבואר בח"מ סי' קפ"ג ס"ז בהג"ה שחולקין הריוח עי"ש ועי' בחו"מ סי' צ"ג סט"ז: ולכאורה נראה דיש לדמות נ"ד להא שמבואר בח"מ סי' ע"ב סל"ח עכו"ם שהלוה לישראל על המשכון ונפל ממנו ומצאו ישראל חייב להשיבו לישראל וכ' בסמ"ע ובש"ך שם בשם הטור דאם בא לומר לשם קידוש השם אחזירנו לעכו"ם יקדש השם בשלו ולא יקדש השם בשל אחרים בלא דעתם ע"ש שפוסק הש"ך דאם החזירו לעכו"ם חייב לשלם לישראל וא"כ נוכל לומר דהה"נ אם יאמר שמעון שרוצה להחזיר להעכו"ם החובות כדי לקדש השם יאמר לו ראובן שותפו תקדש השם בשלך ולא בשלי: אמנם אחר העיון יש לחלק דנ"ד שאני משום ששמעון טוען שאינו רוצה שיאבד נאמנותו ויהי' שמו לשמצה על ידו כיון דמפורסם בין הסוחרים שהוא שותף להעסק הלז ואינו רוצה להפסיד לראובן כלל משום שבאמת הוא חייב המעות להסוחרים ושא"ה במשכון כיון דלא הי' לנכרי עליו אלא שעבוד וכיון שנאבד פקע שעבודו.

וראי' לזה מב"ק קי"ד ריש ע"א בישראל דידע סהדותא לעכו"ם באיכא שני עדים מותרים להעיד לו והקשו התוס' דהא הפקעת הלואתו שרי וא"כ מפסידין אותו דאם הי' רוצה הי' יכול לכפור ותי' דכיון דאין משלם ע"י אלא מה שחייב לו אין משמתינין לי' ומבואר בשיטה מקובצת שם דהיכי שהזמינו לעדות שהודה לו בפניו בכה"ג איכא חילול השם ומחויב להעיד לכתחלה ע"ש וע' בטו"ז סי' כ"ח בשם רש"ל הרי דבכדי ליקדש השם מותר להעיד אף דמפסיד לו שא"י להפקיע הלואתו ובפרט בנ"ד שיש לו טענה במה שאינו רוצה שיאבד חזקת נאמנתו.

וכדמות ראי' יש ג"כ לזה מדא' בב"מ י"ד ע"א בראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא בע"ח דראובן וקא טריף לי' מיני' אזיל ראובן ומשתעי דינא בהדי' וכ' התוס' שם דנ"מ אם אמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראי' ואח"כ מצא עדים או ראי' שהוא א"י להביא דאין הלכה כרשב"ג בראי' אחרונה וראובן יביאם ואזיל ומשתעי דינא בהדי דבע"ח להוצי' ממנו השדה ולהחזירו בחזקת שמעון משום דא"ל לא ניחא לי דלהוי לשמעון תרעומת עלי הרי דבלאו האי טענה הי' השדה נשאר בחזקת הבע"ח משום דשמעון א"י להביא עוד ראי' ולראובן הומ"ל לאו בע"ד דידי את ואפ"ה בההיא טענה דלא ניחא לי דליהוי לשמעון תרעומת עלי אזיל ומשתעי דינא בהדי' ומוציא ממנו השדה והה"נ בנ"ד י"ל דשמעון יוכל לטעון לא ניחא לי דליהוי להסוחרים תרעומת עלי ולהחזיק אותי בבלתי מהימן ויוכל להחזיר להם את המגיע להם ואף שאין ראי' גמורה משם ויש לחלק בקל בכ"ז הדין ברור מטעמי דכתיבנא ואין נושא הענין הלז סובל אריכות לכן נקיטנא ידי בקצרה: ובדבר אשר דרש ממני להשיבו על אחר לבאר לו דברי הרמב"ם פ"ט מה' עדות ה' ד' וז"ל העבדים פסולין לעדות מה"ת שנא' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו מכלל שאחיו כמוהו מה אחיו בן ברית אף העד בן ברית כו' והקשה הלח"מ עליו מש"ס ב"ק פ"ח ע"א דפריך התם לר"י דס"ל שם לענין בושת דעבד לאו בכלל אחיו אלא מעתה זוממי עבד לא יהרוגו דכתי' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ומשני א"ק ובערת הרע מקרבך מ"מ והשת' תימה ע"ד רבינו חדא דלרבנן דקיי"ל כוותייהו עבד בכלל אחיו וכן הקשה בכ"מ ועוד הא משני בגמ' א"ק ובערת הרע מקרבך מ"מ א"כ גלי קרא דנכנס בכלל אחיו ועוד דהי"ל לרבינו להביא הקרא דהנה עד שקר העד שקר ענה באחיו דהביאוהו שם בגמ' להאי קרא לגבי עדות ובתומים סי' ל"ד תי' הקושי' הראשונה דלהרמב"ם הי' קשה לי' קושי' התוס' בב"ק שם דמפיק מק"ו מגזלן ואשה ע"כ ממזר יהי' פסול לעדות מק"ו ומה גזלן שכשר בקהל פסול לעדות מכ"ש ממזר ואם תאמר מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו אשה תוכיח כו' ותירץ התוס' לא שמיע ולא ס"ל להרמב"ם ולכן סבירא ליה להרמב"ם דודאי ק"ו לא יועיל לגרועי קרא דכתיב לאחיו וממזר אחיו הוא והא דמועיל בעבד ודאי אלו לא הי' הפי' אחיו רק אחיו במצות א"כ גם עבד בכלל ולא הי' מועיל הק"ו ורק כיון דיש עוד פי' אחיו בברית ול"ה עבד בכלל ואהני לן הק"ו לפרש אחיו היינו בברית ולהוצי' עבד מן הכלל משא"כ בעלמ' דליכ' ק"ו דרשינן אחיו סתמא אחיו במצות והוי גם העבד בכלל ע"ש ואחר כל הדברים האלה תמה כבודו עליו מש"ס גיטין כ"ג ע"ב דמבואר להדיא דעבד הוי בן ברית: הנה לפענ"ד אין בזה קושי' דהתם רוצה למעט ממה דמרבינן מתרימו גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל ולמעוטי גם עבד משליחות לכך קא' כיון דבאמת כשריבה הכתוב ריבה הכל וכל שלוחים בכלל די לנו שנמעט אותם שאינם ב"ב כלל משא"כ עבדים הםב"ב דכתיב מחוטב עציך וגו' כפירש"י וגם שייכים במצות כדא' ביבמות כ"ג ע"א ואי אשמעינן נכרית משום דלא שייכ' במצות אבל שפחה דשייכה במצות אימא לא וע"ש בפירש"י וא"כ מנ"ל למידרש מה שלוחכם ישראל ולמעוטי ג"כ עבדים כיון דנוכל לומר דהמיעוט אתי על נכרים משא"כ הכא גבי עדות דכתיב אחיו משמע שפיר שיהי' בדומה לו מכל צד ישראל וב"ב גמור היינו שנכנס בברית קיום כל התורה משא"כ עבדים בני חיובי רק קצת מצות נינהו וא"ש ד' הרמב"ם.

אולם לכאורה יש לעיין דהא התוס' בסנהדרין דף ע"ב ע"ב כ' גבי רודף שהי' רודף אחר חבירו להורגו אומר לו ראה שישראל הוא ובן ברית הוא כו' וכתבו התוס' ישראל ולא כותי בן ברית ולא מומר ע"ש הרי דס"ל להתוס' דמומר ל"ה ב"ב ואפ"ה אמרי' בע"ז כ"ו ע"ב לכל אבידת אחיך לרבות את המומר א"כ חזינין דמומר אע"ג דל"ה ב"ב מכל מקום הוא בכלל אחיך ואם כן עבדים שהם ב"ב מכ"ש דאיתנהו בכלל אחיך.

אמנם הדבר נכון עפ"י מ"ש המג"א בא"ח סי' קפ"ט דהא דמומר ל"ה ב"ב הוא דוקא מומר להכעיס אבל לא מומר לתיאבון א"כ הא אמרינן בע"ז שם דהא דמרבינן מכל אבידת אחיך לרבות את המומר הוא דוקא מומר לתיאבון ולא מומר להכעיס ע"ש וא"כ מיושב שפיר דמומר להכעיס שאינו ב"ב מכ"ש דל"ה בכלל אחיך ויל"ע מדברי הרמב"ם פ"ט מעבדים ה' ז שכ' דעבדים כנעניים אנו מצווין להחיותן ומטעם זה כ' א"ז החוו"ד בסי' קנ"ט סק"ב דאסור להלוות לו בריבית ע"ש א"כ חזינן דהוא בכלל וחי אחיך עמך אמנם המעיין בדברי התוס' ב"ק פ"ח שם ד"ה דכתיב יראה שהרגישו בזה ונעלם מהחיו"ד דבריהם אלה ועיי' בסנהדרין פ"ו ע"א בגנב ח"ע וחב"ח דמיקרי אחיו ע"ש וע' בתוס' ב"ב ד"ג ע"ב שהשיגו על פירש"י בסוטה מ"א ע"א במשנה שם גבי אגריפס המלך דכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות אמרו לו אל תתירא אגריפס אחינו אתה ופירש"י דאמו היתה מישראל והתוס' הקשו עליו ופירשו דלכך קראוהו אחינו לפי שעבד אחינו הוא במצות וצ"ע מב"ק פ"ח ע"א דקא' אלא לרבנן יהא עבד כשר למלכות משום דאחינו הוא במצות ומשני דא"ק מקרב אחיך ממובחר שבאחיך הרי דל"מ הא דאחינו הוא במצות לענין שיהא כשר למלכות] אמנם קשיא לי מש"ס סנהדרין כ"ז ע"א מומר להכעיס אביי אמר פסול רבא אמר כשר אביי אמר פסול דהו"ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד ורבא אמר כשר רשע דחמס בעינן וקשה דהא מומר להכעיס אמרי' בש"ס ע"ז הנ"ל דל"ה בכלל אחיך וגם אינו ב"ב כד' התוס' הנ"ל וא"כ פסול.

אמנם באמת כד מעיינין שפיר לק"מ דהא מומר אעפ"י שחטא ישראל הוא וחייב בכל מצות התורה ולכך קיי"ל דאסור ליתן לו ריבית כמבואר בתוס' בע"ז שם והכי קיי"ל בש"ע והא דאנו מותרין ליקח ממנו ריבית הוא משום דאין אנו מצווין להחיותו דמורידין ולא מעלין אבל איך אפשר לומר דישראל אינו אחיו של המומר דלא יהי' נוהג בו האיסור דשקר ענה באחיו וע' בתה"ד סי' רכ"ג מש"ש בשם גדול א' והא ליכא לאקשויי דכיון דעכ"פ מותר לגרום לאבד ממונו א"כ הו"ל עדות שא"א יכול להזימה ע' בנוב"י מהד"ת חאה"ע סי' פ"ח ז"א דרבא לשיטת' דס"ל בסנהדרין ע"ח ע"א דעידי טריפה שהוזמו נהרגין דל"ב שיהיו בזוממי זוממין ע"ש ולהכי מכשיר שפיר מומר להכעיס לעדות דל"ב זוממי זוממין.

ועפ"י דברינו אלה יתיישבו דברי הרמב"ם הנ"ל שנתקשו בו הכ"מ והלח"מ הנ"ל דהא דפריך הש"ס ב"ק הנ"ל אלא מעתה יהא עבד כשר לעדות דכתיב הנה עד שקר העד שקר ענה באחיו ולר"י ניחא לי' דאיהו ס"ל דעבד ל"ה בכלל אחיו כלל ולכך פסול משא"כ מכאשר זמם לעשות לאחיו ל"ה מצי פריך דהא עבד הוא בר עונשין כאשר דגמר לה לה מאשה ואי הי' מוזם העבד שפיר מיענש דלענין זה אנו חושבין לו כאחין וא"כ גם לר"י תקשי ואי דל"ה בזוממי זוממין דאי היו מוזמין זוממין לא יענשו כיון דכאשר זמם לעשות לאחיו כתיב ז"א דהא באמת הקשה שם לעיל מיני' אלא מעתה לר"י זוממי עבד לא יהרוגו דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ומשני רבא א"ק ובערת הרע מקרבך א"כ כיון דסוגיית הש"ס שם אזיל אליב' דרבא הא איהו ס"ל בש"ס סנהדרין הנ"ל דעידי טריפה שהוזמו נהרגין אף שאינן בזוממי זוממין ופירש"י שם משום דכתיב ובערת הרע מקרבך א"כ לרבא לשיטת' לא הו"מ לאקשויי מכאשר זמם ולא פריך רק מקרא דשקר ענה באחיו משא"כ הרמב"ם ז"ל לשיטת' אזיל דפוסק בפ"כ מה' עדות כרב אשי דעידי טריפה שהוזמו אין נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין ושפיר פסק דעבדים פסולין לעדות מכאשר זמם לעשות לאחיו ומטעם שאינן בזוממי זוממין ומיושב ע"כ קושי' הכ"מ והלח"מ הנ"ל אמנם לכאורה קשה עפ"י דברינו מש"ס מכות דף ח' ע"ב דפריך שם דכוותי' גבי עבד שהעיד בו והוזם עבד בר עדות הוא וקשה לפמ"ש התוס' בריש המס' דגבי עדות דב"ג וב"ח ל"ב עדות שאתה יכול להזימה ע"ש וא"כ כיון דפסולו של עבד הוא מטעם דהוי עדות שאאילה"ז וא"כ בעדות דב"ג וב"ח יהי' כשר עדות עבד וא"כ משכחת שלוקה בעדות ב"ג וב"ח והוזם דלוקה משום לא תענה.

אולם י"ל דהרמב"ם ס"ל כתי' הא' בתוס' ריש מכות הנ"ל דבעינן גם בעדות דב"ג וב"ח עדות שאילה"ז ושפיר פריך עבד בר עדות הוא. ועפ"י האמור יש להצדיק הגירס' דגרסי' בר"ה כ"ב ע"א במשנה לענין קידוש החודש אלו הן הפסולין כו' ועבדים וע' בריטב"א שם שיש שמחקוהו משום דהוי פסולא דאוריי' ובתוס' שם כ' דלא נימא מידי דהוי אקרובים דכשר לר"ש ע"ש ולהרמב"ם הנ"ל י"ל דהו"א כיון דבכ"מ עבדים פסולין משום שא"א יכול להזימה ולענין קידוש החודש כיון דא"א לקיים דין הזמה ל"ב ראוי' להזימה וליתכשרו ולהכי אצטריך לאשמעינן דאפ"ה פסולין מטעם שכ' התוס' בריש העמוד משום דכתיב משפט א' יהי' לכם בדומין לכם מיוחסין כמותכם משא"כ עבד וע"כ כתי' הא' שבתוס' ריש מכות משום דמתקיים הזמה במלקות].

ובלא"ה אפשר לומר דהא כ' הרמב"ם פ"ב מקה"ח ה' ב' דאם קדשו ב"ד את החודש עפ"י עדים ונמצאו זוממין בעדות זו הר"ז מקודש והרי מפורש בירושלמי פ"ג דר"ה ה' א' ע"ש א"כ חזינן דבקה"ח ל"ב ילה"ז אך י"ל דרק בדיעבד מקודש אבל לכתחלה בעי' עשאילה"ז: והנה אי נימא דהרמב"ם אתי עלה למעט עבד מעדות משום שאינו אחיו ולא מטעם עשאאילה"ז וכהבנת התומים הנ"ל יהי' נכון ליישב מה ששמעתי מקשין במשנה הקודמת בר"ה שם א"ר יוסי מעשה בטובי' הרופא שראה את החודש בירושלים הוא ובנו ועבדו משוחרר וקבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו וכשבאו לפני ב"ד קבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו ומקשין לפי"ד הש"ך בסי' ל"ו שכ' בהא דשואלין את הקרובים אם למיחזי אתו או לאסהודי אתו ואם באו רק לראות ולא כיונו להעיד אינן פוסלין דוקא אם הכשרים נתכונו להעיד אז אין הקא"פ שנתכוין לראות מבטל עדות הכשר שנתכוין להעיד אבל אם הכשרים ג"כ לא נתכונו להעיד עדותן בטילה ולפי"ז קשה דהב"ד של כהנים קבלו או"ב ופסלו את עבדו דעבד פסול א"כ איך קבלו או"ב הא נפסלין מטעם צירוף העבד ועכצ"ל דשאלוהו אם להעיד בא ונתברר שלא בא העבד אלא לראות ולא נפסלו או"ב בצירופו א"כ קשה כשבאו לב"ד וקבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו ואיך קבלו או"ע הא נפסלו משום צירוף בנו ואי דבנו לא נתכוין רק לראות א"כ הא ע"כ גם העבד לא נתכוין להעיד דאל"כ לא היו מקבלין הכהנים או"ב כנ"ל וא"כ עתה שלא נתכנו שניהם להעיד בכה"ג בטל עדותן לפי"ד הש"ך הנ"ל אמנם אי נימ' דעבד נתמעט מאחיו א"כ הא מבואר בתומים סי' ל"ו דאשה כיון שאינה בגדר עד ל"ש בה למימר נמצא קא"פ עדותן בטילה ולא מבטלת בצירופה שאר העדות.

וכ' א"ז בנתה"מ שם בביאורים סק"י דה"ה עכו"ם וקטן אינן בגדר עדים דיהיו מבטלין בעדותן שאר העדים ע"ש וא"כ נוכל לומר דה"ה בעבד לא יוכל לבטל שאר העדים כיון שנתמעט מאחיך כמו עכו"ם ואינו בגדר עד משא"כ אי הוי מטעם עשאאילה"ז שפיר מבטל בצירופו שאר העדות כמ"ש התוס' פ' היו בודקין דהיכי דא' אמר א"י בחקירה עדותן בטלה וכ"מ מדברי התוס' יבמות כ"ד ריש ע"ב ובכ"ד שהביאו בשם ר"י דהכונה במה דפריך במכות ו' הרוג יציל דמיפסל משעה שנעשה טריפה דטריפה פסול להעיד ע"ש אלמא דאף דעידי טריפה דל"מ מבואר בסנהדרין ע"ח משום עשאאילה"ז מ"מ מבטל העדות משום נמצא קא"פ] וא"כ י"ל דלעולם מיירי שהעבד כיון להעיד ואי דא"כ איך קבלו הכהנים או"ב ז"א דכיון דהוא אינו בגדר עד אינו פוסל שאר העדים ויתיישב בזה דברי הירושלמי ביבמות פי"א גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה בעי שם מה שיעידו עדות א' ותעלה להם כעד א' וקא' דל"מ משום דהוי עשאאילה"ז ע"ש ולכאורה קשה הרי בלא"ה ל"מ העדות מטעם נמצא א' מהן קרוב או פסול והתם הא ממ"נ א' מהן פסול הוא ולדברינו ניחא דולד שפחה כיון שאינו בגדר עד אינו פוסל מטעם נמצא א' קא"פ אמנם בלא"ה י"ל עפי"ד התוס' סנהדרין ל"א ע"א ד"ה שבש"א כו' שם דל"ה נמצא א' קא"פ שתהי' עדותן בטלה אלא כשידוע מי הוא הפסול ע"ש והכא הא א"י מי הוא הפסול והבן ולהאמור בדברינו למעלה תפול קושי' האס"ז בב"ק ט"ו ע"א שהקשה שם ל"ל קרא דאשר תשים לפניהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה תיפוק לי' מדאצטריך למעטינהו מעדות אלמא שייכי בדינים דאל"כ ל"ל קרא אנשים ולא נשים למעטינהו מעדות תיפוק לי' משום דהוי עשאאילה"ז ולהאמור ניחא דאצטריך קרא דועמדו שני האנשים למעוטי שאינן בגדר עד כלל ולא יצטרפו לבטל עדים כשרים]: ובהיותי מעיין בזה אמרתי לבאר דברי רש"י ז"ל במשנה שם אב ובנו שראו את החודש ילכו לא שמצטרפין זע"ז אלא שאם יפסל א' מהן יצטרף השני עם אחר ופירש"י וז"ל שאם יפסל יכשל בפיו כשיבדקוהו כדלקמן כ"ג עכ"ל ולכאורה דברי רש"י ז"ל תמוהים דל"ל לפרש שיפסל בבדיקה ולא פי' שאם יפסל בגזלנותא ונלפענ"ד דהנה בבבא זו הקשה בתוספת רי"ד ב"ב קי"ג ע"ב האיך יוכל השני להצטרף עם אחר כשיפסל הא' הרי קיי"ל נמצא א' מהן קא"פ עדותן בטלה והכא הקושיא יותר חזקה דשם בר' יוסי שהביא עובדא דטובי' הרופא נוכל לומר דקאי בשיטת ר' יוסי גופי' דס"ל במכות דף ו' ע"א במשנה דדוקא בד"נ נמצא א' מהן קא"פ עדותן בטלה אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר ומבואר בתומים סי' ל"ו הטעם משום דבד"מ מהני ג"כ אומדנא ולכך לא מבטל הקא"פ את העדות משום דעכ"פ לא גרע מאומדנא משא"כ בד"נ אינו מועיל אומדנא ע"ש ולפ"ז נוכל לומר דהא רש"י ז"ל כ' בר"ה כ"ה ע"ב דבקידוש החודש ל"ב עדות גמורה משום דלא כתיב בי' עדות רק כזה ראה וקדש ע"ש והלכך י"ל דשוה קה"א בזה לד"מ דל"א אליבא דר"י נמצא א' קא"פ עדותן בטילה משא"כ במילתא דת"ק באב ובנו שראו את החודש שפיר הקשה התוס' רי"ד הרי אם יפסל הא' יהי' גם עדות הב' בטל מטעם נמצא א' קא"פ.

והנה התוס' רי"ד הוכיח מזה דאינו מבטל את העדות עד שיעיד הקרוב בב"ד ע"ש. אמנם אכתי קשה לד' רש"י ז"ל בפ"ק דמכות והרשב"ם ב"ב פ' יש נוחליןדאם כיונו להעיד בשעת ראיי' אפי' כשלא העידו אח"כ ונמצא א' קא"פ עדותן בטילה וא"כ הא קיי"ל בר"ה כ"ד ע"א שאם אמרו העדים ראינוהו מאלינו ושבנו לראותו מדעתינו ולא ראינוהו אין מעידין עליו וע' פירש"י שפי' מדעתינו כדי להעיד עליו וכן מפורש ברמב"ם ז"ל פ"ב מקה"ח דבעינן שיתכונו בשעת ראיית הלבנה להעיד עליו [ועפי"ז יקשה קושי' העולם הנ"ל בלאו דברי הש"ך הנ"ל דכיון דלהב"ד של כהנים נתברר שהעבד לא כיון להעיד א"כ איך נתקבל אח"כ אצל הב"ד הא בקה"ח בעינן כונה להעיד] וא"כ איך יוכל להצטרף השני עם אחר הא כבר נתבטל עדותן כשכיונו יחד בשעת ראיי' להעיד עליו.

אולם נלפענ"ד עפימ"ש הש"ך בסי' ל"ו סק"ו לחלק דאף דלענין נמצא קא"פ עדותן בטילה אפי' בלא העידו תכ"ד היינו בלא ניזם דכיון שאנו אומרים שאומר אמת א"כ עדותן התחיל מראיי' שלהן ואז נצטרפו ול"ב שוב ההגדה תכ"ד משא"כ כשניזם א"כ כיון שאינו אומר אמת לא מבטל עדותן אא"כ העידו תכ"ד ע"ש שהאריך בזה.

ולפ"ז א"ש דהא מבואר בר"ה כ"ג ע"ב במשנה כיצד בודקין את העדים כו' ואומרין לו אמור כיצד ראית את הלבנה לפני החמה או לאחר החמה לצפונה או לדרומה כו' ומבואר ברמב"ם ה' קידוש החודש שהב"ד מחשבין בדרכים שהאצטגנינין מחשבין בהם ויודעין הלבנה כשנראה בחודש זה אם תהי' בצפון השמש או בדרומה ואם תהי' רחבה או קצרה וכשיבאו העדים להעיד בודקין אותן אם נמצאו דבריהם מכוונין למה שנודע בחשבון מקבלין אותם ואם לאו אין מקבלין אותם ע"ש וא"כ לפי"ז מבוארים שפיר דברי רש"י ז"ל במה שפי' שאם יפסל יכשל בפיו כשיבדקוהו והיינו שימצאו דבריו סותרין למה שנודע בחשבון א"כ ע"כ הוא אומר שקר וא"כ לפי"ז כמ"ש הש"ך הנ"ל להפוסקים דבעינן שיעידו לבסוף ורק תכ"ד לא בעי מ"מ כיון שניזם ואומר שקר לא נצטרף בשעת ראיי' ובעי הגדה תכ"ד כמו כן נראה לדעת רש"י ז"ל דל"ב שיגידו לבסוף והיינו משום דכיון שאנו אומרים שאומר אמת והתחיל עדותן מראיי' שלהן וכיון דכיונו אז יחד להעיד נבטל עדותן משא"כ היכי שנתברר ששקר בפיהם מודה רש"י ז"ל דבעי הגדה לבסוף וז"ש שיפסל בפיו כשיבדקוהו היינו שימצאו דבריו סותרין למה שנודע בחשבון וא"כ הוא אומר שקר א"כ לא התחיל עדותו משעת ראיי' ובעי הגדה לבסוף וא"כ כ"ז שלא העיד השני עמו יוכל להצטרף עם אחר ודו"ק.

והנה משכא לי שמעתתא קצת לענין אחר והמחוור בד' הרמב"ם ז"ל כמו שכתבנו דהוא מטעם עשאאילה"ז: ובעיקר מה שתמה כ"ת על לשון הרמב"ם דקרי לי' לעבד אינו בן ברית ובפרט כפי הבנת התומים הנ"ל מש"ס גיטין הנ"ל דקא' דעבד הוא בכלל ב"ב הנה י"ל בפשיטות דהתם קא' דלא נוכל למעט עבד משליחות כמו נכרי משום דלגבי נכרי הוי עבד ב"ב אבל לנגד ישראל שיהי' בכלל אחיו י"ל דל"ה בכלל ב"ב כיון שעכ"פ לא נכנס בברית כל התורה ודומה לזה כ' בשו"ת חת"ס חא"ח סי' קט"ז לענין מומר דלגבי נכרי מיקרי בן ברית אבל לגבי ישראל שמקיים בריתו אינו ב"ב ע"ש וע' באבן העוזר בא"ח סי' קפ"ט מ"ש בזה.

ועוד י"ל עפי"ד הש"ס יבמות מ"ח ע"ב ת"ר מקיימין עבדים שאין מלין דברי ר"י רע"א אין מקיימין ומביא התוס' שם בשם ריב"ן דהא דאין מקיימין הוא מדרבנן שלא ינסך יינו והר"י חולק שם וס"ל דהוא מדאורייתא ומבואר במפורשים דתליא בפלוגתא דרבנן ורשב"א לעיל ע"א שם דרבנן ס"ל דכשם שא"א מל בן איש בע"כ כך א"א מל עבד איש בע"כ ולכך אמרינן דמצות מילת העבד לא נאמרה רק כשירצה העבד למול ואם לא ירצה יהי' אצלו בתורת בן נח ולכך אמרינן דהא דאין מקיימין הוא רק חששא דרבנן אבל לרשב"א דס"ל דאתה מל עבד איש בע"כ ס"ל דהא דאין מקיימין הוא מדאורייתא ע"ש.

ולפי"ז הא הרמב"ם ז"ל בפי"ד מא"ב פוסק כרבנן דרשב"א א"כ הא דאין מקיימין הוא רק חששא דרבנן וא"כ גם כשהוא מהול לא מיקרי בן ברית כיון דמדאורייתא אפשר לו להיות עבד גם בלי מצות מילה ולא מיקרי בר חיוב משא"כ בש"ס גיטין שם אזיל אליבא דרשב"א ולדידי' אין מקיימין הוא דאוריית' והוי שפיר בן ברית וע' בדברי רש"י ז"ל בערכין דף ג' ע"א בהא דקא' נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן ופירש"י וז"ל לפי שיש באנשים שאין בנשים ובעבדים שאין הנשים אומרות ברית ואין העבדים אומרים שהנחלת לאבותינו וצ"ע דאי איתא דעבד ל"ה בן ברית א"כ לימא גם בעבדים מפני שאין אומרים ברית וע"כ דלפי דלרשב"א הוי עבד בן ברית ולכך קא' מפני שא"י לומר שהנחלת לאבותינו שהוא אליבא דכ"ע] ולפי"ז יתיישב נמי מה שהקשיתי לכאורה בע"ז כ"ז ע"א אתמר מנין למילה בנכרי שהוא פסולה דרו בר פפי משמי' דרב אמר ואתה את בריתי תשמור ור"י המול ימול מאי בינייהו כו' וקשה לישני עבד מהול א"ב דלמ"ד ואתה את בריתי תשמור איכא דהוא בן ברית ולמ"ד המול ימול ליכא כיון דקא' שם בא"ה אצרג דמהילי כמאן דלא מהילי דמיא ולכך באמר קונם שאני נהנה מן הערלים אסור במולי א"ה וע' בתשו' שא"ר ה' מילה.

ולהאמור י"ל דהתם אזיל אליבא דמ"ד דאין מקיימין שאין מלין הוא רק מדרבנן א"כ ל"ה בכלל את בריתי תשמור [אולם דבר זה ל"ע דא"כ להרמב"ם לא יהי' עבד בכלל שליחות מטעמא בן ברית] ועוד העיר אותי תלמידי המופלג ושנון כ' צבי הירש הויכמאן שיחי' מדברי הש"ס ב"ק ט"ו ע"א דקא' התם על הא דקתני במשנה שם בני חורין ובני ברית בנ"ח למעוטי עבדים ובני ברית למעוטי נכרים ואי איתא דעבד ל"ה בכלל ב"ב ל"ל למיתני במשנה בנ"ח הא נמעטם מבני ברית וע' ברמב"ם פ"ח מה' נז"מ מ"ש בזה ועדיין הדבר צריך שיקול בפלס מאזני הבחינה: אך הא קשיא לי דהיכי נימא דלהרמב"ם לא יהי' עבד בכלל ב"ב ואפי' דאיכא מ"ד דס"ל הכי א"כ תקשי מתרומות פ"ג משנה ד' בד"א בשלא דבר אבל הרשה את בן ביתו או את עבדו או את שפחתו לתרום תרומתו תרומה וקשה דהאיך מהני השליחות הא עבדים אינם בכלל ב"ב ואי דנימא דמיירי בעבדו ושפחתו העברים ז"א דממ"נ אי אתיא שתי שערות מאי בעיא גבי' ואי לא אתיא ב"ש א"כ עדיין קטנה היא והתם בפ"א קחשיב קטן מהחמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומה וכה"ג פריך הש"ס בגיטין ס"ד ע"ב וב"מ י"ב ע"ב.

אמנם להרמב"ם ז"ל דפוסק בפ"ד מה' תרומות לענין תרומה דקטן מופלא סמוך לאיש דאוריי' וא"כ משכחת לה במס"ל אולם עדיין קשה למ"ש התוס' בנדה מ"ו ע"ב וז"ל וי"ל דר"י נמי אית לי' דמס"ל דאוריי' ולהקל לתקן טבל לא אתרבי להיות כגדול עכ"ל הרי דלענין תרומה ל"א מס"ל דאוריי'.

אולם י"ל עפימ"ש במח"א ה' שלוחין דאע"ג דאין שליחות לעכו"ם מ"מ בפועל יש שליחות דידו כיד בעה"ב ע"ש א"כ בעבדו ושפחתו דידם כיד רבם מועיל שפיר שליחות אפי' אי נימא דאינם ב"ב. ומיושב נמי לפי"ז מה דקשה לכאורה ג"כ ממשנה פסחים פ"ח האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח כו' והתם על כרחך בע"כ מיירי מדפריך שם בגמ' מה שקנה עבד קנה רבו וזה ל"ש בע"ע וא"כ הא אי ל"ה ב"ב ליתי' בתורת שליחות ולהנ"ל נכון דבעבדו יש שליחות דידו כיד רבו.

והנה לפי"מ שהעלינו למעלה בשי' הרמב"ם ז"ל דעבד פסול לעדות משום שאאילה"ז יתיישב נמי מה דקא' בש"ס כתובות כ"ח ע"ב וכולן אם הי' נכרי ונתגייר עבד ונשתחרר אינן נאמנין ומפרש שם הטעם כיון דנכרי הוי ל"ה דייק והעיר הש"ך בסי' ל"ה סק"ז דאמאי ל"ק הטעם משום דל"ה תחלתו בכשרות וכ' משום דמיירי התם במילתא דרבנן קא' טעמא דלא דייק ע"ש ולדברינו קא' ההיא טעמא דלא דייק שיהי' שייך אפי' בעבד ונשתחרר דגבי עבד ל"ש טעמא דל"ה תחלתו בכשרות כיון דכל פסולו ל"ה אלא משום שאאילה"ז ואם בשעת הגדה הוי ראוי להזימו מה לנו שבשעת ראיי' ל"ה ראוי להזימו ושעפי"ז אמרתי ליישב דברי רש"י ז"ל בבא קמא פ"ח ע"א ד"ה פסולה לעדות כו' קטן נמי מהכא נפקא לן דכתיב אנשים ולא קטנים ועוד דעדות שא"א יכול להזימה הוא דלאו בר עונשין הוא עכ"ל ולכאורה כיון דאית לן טעמא דעדות שאאילה"ז א"כ ל"ל קרא דאנשים ולא קטנים ולהאמור נכון דנ"מ לענין עדות שראה בקטנותו שיהי' כשר לכשיגדל דמטעם אאילה"ז הא כיון דבשעת הגדה יכול להזימו מהני משא"כ לטעמ' דאנשים ולא קטנים הוי תחלתו בפסול וסופו בכשרות.

והנה הראיני בספרו של הגאון רי"מ מווארשוי ז"ל על ח"מ שכ' דגם מטעם עשאאילה"ז פסול בכה"ג כיון דבשעת ראיי' ל"ה ראוי להגיד שוב פסול מוהוא עד כו' ע"ש ולפענ"ד לא נראה כן ומוכח איפכ' מדברי המהרש"א ז"ל בסנהדרין מ"א ע"א שהקשה שם בהא דפריך הש"ס וכיון דאינהו לא מיקטלי האיך משכחת אשה חבירה ואליב' דריב"י שיתחייב מיתה הרי הוי עדות שאאילה"ז כיון שיכולין העדים לומר לאוסרה על בעלה באנו והקשה המהרש"א דהא משכחת לה כשמת בעלה בשעת עדות העדים דלא יוכלו לומר לאוסרה על בעלה באנו והשת' מאי קושיא היא זו נימא כיון דבשעת ראיי' היו פסולים מטעם עשאאילה"ז שוב ל"מ עדותו גם אח"כ דהוי תחלתו בפסול א"ו דזה ל"ה תחלתו בפסול ויתיישב עפי"ז קושי' העולם בכתובות ט"ו ע"ב גבי שתוקי מע"מ ישראל למאי הלכת' אר"ל לנזקין ה"ד אי נימא דנגחי' תורא דידן לתורא דידי' לימא לי' אייתי ראי' דישראל את ושקול ל"צ דנגחי' תורא דידי' לתורא דידן כו' ומקשין דאמאי אמרי' מע"מ ישראל ומשלם ח"נ והא הוי עשאאילה"ז דאם יוזמו לא יהיו צריכין לשלם לו דיאמרו שמא נכרי אתה ואפי' לדעת הסוברין דבממון ל"ב עשאילה"ז מ"מ הא פ"נ קנסא ובעי' לכ"ע עשאילה"ז ולהאמור י"ל דנ"מ כגון דאחר הנגיחה טבל לשם גירות ואח"כ העידו והוי השתא עשאילה"ז דישראל מעליא הוא ובכה"ג לא מיקרי תחלתו בפסול כנ"ל.

יותר לא ירשני הזמן להאריך אך עוד זאת אודיעהו שראיתי בספר שו"ת בנין ציון מהרה"ג מאלטינ' ז"ל סי' קט"ז שהביא בשם ס' מי נפתוח שמסופק אם עבד כנעני מטמא באהל כיון דאמרינן אין עכו"ם מטמא באהל דאתם קרויים אדם א"כ עבד אין לו חייס דעם הדומה לחמור כתיב וגם מת עבד מותר בהנאה כמ"ש התוס' ב"ק דף י' ע"א א"כ אינו קרוי אדם א"ד כיון דחייב במצות שהאשה חייבת הוא בכלל אדם והוא כ' לפשוט ספק זה ממ"ש התוס' במגילה כ"ג ע"ב ד"ה ואדם דעבד כנעני קרוי אדם.

ולפענ"ד יש לפשוט מהבריית' שהובאה בפסחים ד"ט ובכ"ד מעשה בשפחתו של מציק א' ברימון שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר הוא אם נקיבה ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו שחולדה וברדלס מצויין שם ופירש"י שם וטיהרוהו ממאהיל על המת וע"ש בתד"ה הכם בשפחתו שמסתפקים אם הנפל של שפחה או של גבירתה ע"ש וא"כ אי איתא דע"כ אינו מטמאה באהל אמאי לא דייקו התוס' דע"כ של גבירתה הי' דאי של השפחה הא ע"כ אינו מטמא אע"כ דע"כ מטמא באהל דמיקרי אדם.

וכן יל"ע במה שהביא הב"י בא"ח ס' קנ"ט בשם המנהיג דאין נוטלין לידים מעכו"ם ועבד דבעי מכח אדם והם אינן קרויין אדם וע' ברמב"ם פ"ט מה' ט"צ ה"א דעכו"ם אינם מתטמאים בנגעים מדכתיב אדם כי יהי' בעור בשרו ועבד מחמ' בנגעים הרי דעבד הוא בכלל אדם ועי'בתוס' סנהדרין ט"ו ע"א ד"ה אדם מי קדיש כ' וז"ל וי"ל דאדם לא משמע לי' דקאי אעבד וע' בכריתות דף ז' ע"ב במשנה וכן שפחה שהפילה כו' ובגמ' שם שפחה מנ"ל כו' ע"ש ויש לדבר עוד בזה אך לא עת האסף פה והנני הדור"ש באהבה:

תוכן העניינים

שו"ת הר"י בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה