שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סי' ט
לק"ק בירטש. בעזה"י יום ה' ז' אלול תרנ"א לפ"ק סטרי.
הנוטה כדוק שמים יחוק בספר לחיים את כבוד ידידי הרב החריף ובקי בחדר"ת ידיו רב לו בפלפול וסברא כש"מ ישראל יוסף גלאט נ"י. מכתבו עם חידו"ת הגיעני.
והנני להשיב לו על דבריו היקרים: הנה פתח דבריו יעיר ביומא פ"ג. לימא תנאי היא דתניא מי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום למקום ומקרעין לו את הכרישין ומאכילין אותו וא"צ לעשר דברי רבי ראב"ש אומר לא יאכל עד שיעשר נימא ראב"ש ולא רבי אפ"ת רבי ע"כ לא קא' ר' התם אלא לענין מעשר ירק דרבנן אבל במעשר דגן דטבל דאוריי' הוא אפי' רבי מודה דאי שרית לי' למיכל בעשא"נ אתי למיכל בעציץ שהוא נקוב ע"כ והקשה בנוב"י מהד"ת חא"ח סי' ל"ו אמאי לא יכניסו הכרישין דרך גגין וקרפיפות דהרי גוזזין עתה הכרישין מן המחובר וא"כ איפשר להכניסו דרך גגין ולא יקבעו למעשר ולא יעשה שום איסור באכילת טבל דהרי אכילה זו שאוכל בשביל רפואת הנחש לא מיקרי קבע ותי' כיון שזה מיירי בשבת ממילא איקבע למעשר שהשבת קובעת למעשר ע"כ וע"ז הקשה כ"ת לפי שי' הרבינו אפרים שבתוס' מנחות ס"ז: דהיכי שהכניסה במוץ שלה אפי' אכילת קבע שרי דאע"ג דאכילת קבע אסור קודם ראיית פני הבית היינו היכי דיוכל לבא לידי חיוב כשיראה פה"ב אבל היכי שהכניסה במוץ שלה ומירחה בבית שוב א"י לבא לידי חיוב עוד ולפי"ז מה בכך ששבת קובע הרי להר"א אפי' קבע גמור פטור ולא עדיף אכילת ארעי דשבת דמיקרי קבע מאכילת קבע ממש דחול עכ"ק.
לפענ"ד אין אני רואה קושיא בזה דע"כ ל"ק הר"א דגם מקבע פטור בכה"ג רק בחיטין ושעורין כיון שא"י לבא לידי חיוב עוד לאחר שיתמרחו בבית דבע"י שיראו פני הבית ממורחין כמ"ש בתוס' ב"מ פ"ח ד"ה לא אבל בקישואין ודלועין הא כ' התוס' בב"מ שם דכיון דדרכן להכניסן לבית עם הפיקוס שלהן מתחייבין אפי' ניטל הפקס שלהן בבית וכ"כ בתוס' ע"ז נ"ו.
לענין ענבים ע"ש וא"כ הה"נ כשמכניס הכרישין דרך גגין בכ"ז חייבין בקבע כיון שאיפשר שיבאו לידי חיוב כשינטל הפקס שלהן בבית ולבר מן דין נראה דגם בטבל של דגן ל"ק הר"א רק במכניסן במוץ שלו ודש וזרה בבית דכיון שנתמרח בבית א"י לבא עוד לידי חיוב דאף שמוציאו לחוץ ומכניסו לבית ורואה אח"כ פה"ב בכ"ז אין פה"ב טובל רק לאחר מירוח שבשדה ובאמת בחי' המאירי ביצה י"ג כ' להסתפק גם בזה דאפשר דכשמוציאו לחוץ וחוזר ומכניסו הדר מתחייב ע"ש אבל היכי שנתמרח בשדה ועיילי' דרך גגין וקרפיפות בודאי יכול לבא לידי חיוב ע"י שיוציאו ויחזיר ויכניסו ויראה פה"ב ושפיר חייב בקבע גם לה ר"א וסוגיא דמנחות שם שפיר מתיישבא דאע"ג דקא' התם א"נ דעייל להו דרך גגות כו' ותקשי ע"ז קושי' התוס' הא איכא גזירה דבעלי כיסין שיערים לפטור מקבע י"ל דלא קא' התם הך א"נ רק לענין אם ירצה להערים לפטור אכילת בהמה והך דר' אושעיא היא כדי סלא יהי' מקום לגזור משום בע"כ אם ירצה לפוטרו מאכילת קבע דאדם להכי קא' דיוכל בלא"ה להערים ע"י שיכניסו במוץ שלו דבזה אף אכילת קבע דאדם פטור ולכך שפיר לא הוצרכו לגזור במרוח עכו"ם משום בעלי כיסין אבל בעיילי' דרך גגין שפיר מיחייב בקבע ועתשו' הרשב"א סי' שס"א אבל בעיילי' דרך גגין חייב בקבע וכיון דשבת קובע אסור אפי' ארעי ול"ק קושי' רו"מ: והנה עם קושי' הנוב"י הנ"ל אמרתי לבאר מה דנתקשיתי מכבר בסוגיין להך לישנא דא' בשילהי ביצה גבי פצעילי תמרה דרבי אית לי' מוקצה א"כ הרי הכא לרבה קיימינן ורבה אית לי' מוקצה דאוריי' וא"כ אמאי קא' רבי דא"צ לעשר הרי המעשר לא יועיל כלל דכיון דהכרישין נגזזו היום מן המחובר אסורין משום מוקצה וא"כ ל"ה שירי' ניכרין כדא' בפסחים ל"ג: גבי מפריש תרומת חמץ דל"ה שירי' נכרין אף לר"ש דס"ל חמץ לאחה"פ שרי באכילה מה"ת ע' צל"ח שם וא"כ ה"נ אף דמוקצה שריא למחר מ"מ הרי בשעת ההפרשה אין שירי' ניכרין כיון דאסורין משום מוקצה ואף על ראב"ש קשה דקא' לא יאכל עד שיעשר דהא א' בשבת מ"ד.
דאף דכאבוה ס"ל דל"ל מוקצה מ"מ במוקצה דמחובר מודה דאסור וא"כ מאי מהני המעשר הרי ל"ה שירי' נכרין ועוד ילה"ק דהרי איסור מוקצה חל תיכף בשעת גזיזה ואיסור טבל אינו חל עד שיגמר מלאכתו דהרי קיי"ל שבת אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו וא"כ איך אתי איסור טבל וחל על איסור מוקצה הקדום הרי אין אחע"א ובתוס' יבמות ל"ב: מבואר דלר"ש היכי דאין אחע"א אפי' איסורא ליכא ואמינא עפ"י קושי' הנוב"י הנ"ל שהקשה דהרי יכול להכניסן דרך גגין וקרפיפות ויפטר ממעשר אמנם י"ל עפמ"ש הש"ס ב"מ פ"ח.
מתיב רב חוזאה כנפשך מה נפשך אוכל ופטור אף נפשו של פועל אוכל ופטור הא לוקח חייב מאי לאו בשדה אר"פ הכא בתאנה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר עסקינן ופירש"י דמכי תלשה חזיא פני חצר וא"כ הה"נ י"ל דמיירי בכרישין הגדלים בחצר דבשעת גזיזה רואין פני החצר ומיקבעי מיד למעשר למאי דקיי"ל דגם חצר קובע מה"ת כר"י עש"ך יו"ד סי' של"א סק"ב.
והנה בביצה ג' הקשו בתוס' שם על הא דקא' התם בפירות הנושרין גזירה שמא יעלה ויתלוש הרי בלא"ה אסורין משום מוקצה דבמוקצה דמחובר הא גם ר"ש מודה ותי' דמיירי בחצר דהוי מוכן לעורבים ומוכן לעורבים הוי מוכן לאדם ול"ה מוקצה ע"ש וא"כ ה"נ כיון דע"כ מיירי בחצר משום קושי' הנוב"י הנ"ל וא"כ ל"ה הכרישין מוקצה דמוכן לעורבים הוי מוכן לאדם ומיושבים ב' קושיות הנ"ל ודו"ק: ומה שהקשה כבודו לפי תירוצו של הנוב"י הנ"ל דא"כ מ"פ לימא ראב"ש ולא ר' דילמא התם לכך ס"ל לר' דא"צ לעשר משום דאיסור טבל דהתם קיל דהוי תרי דרבנן דמעשר ירק אינו אלא מדרבנן ושבת קובע ג"כ אינו רק מדרבנן כמ"ש המ"ל בפ"ה מה' מעשר ואינו נדחה חד דרבנן דהוא שבות דהפרשה מקמי תרתי דרבנן אבל רבה הא מיירי בטבל דגן שכבר ראה פה"ב ול"ה רק חד דרבנן שנזרע בעשא"נ.
ולכך דחינן שפיר שבות דהפרשה מקמי'. הנה בהשקפה ראשנה הי' נלפענ"ד לתרץ עפ"מ שהקשה עוד מעלתו לשי' הסמ"ג שהובא במ"ל פ"א מה' מע"ש דמע"ש דירקות הוי מה"ת (וצ"ע מפסחים ל"ט: בעי רמב"ח מהו שיצא אדם י"ח במרור של מע"ש בירושלים כו' ופירש"י דמעשר ירק דרבנן ומדאוריי' אית לי' היתר במושבות הרי להדיא דגם מע"ש בירק דרבנן ואיפשר דהסמ"ג יפרש כל"א דבפירש"י שם שפי' מצה בזה"ז דאוריי' ומרור דרבנן ואע"ג דרש"י נדחה קרא לה להך פירושא מדל"ק בפי' בזה"ז בכ"ז הסמ"ג ע"כ יפרש הכי אמנם צל"ע מר"ה י"ב.
לירקות מאי ניהו מעשר ירק היינו מעשרות תנא דרבנן וקתני דאוריי' ולהסמ"ג הא איכא גם בירקות מע"ש שהוא מה"ת) וא"כ אמאי א"צ לעשר כלל הול"ל דיפריש מע"ש שהוא מה"ת גם בירקות אמנם י"ל דבאמת מפריש מע"ש ומאכילו דאי בגבולין הא יכול לפדותו ע' באס"ז ב"מ נ"ג. שמביא דיעות הראשונים דס"ל דייע"ש שא"ב שו"פ מותר לאכלו חוץ לחומה מה"ת אף בלא פדיי' ע"ש וגם ביש בו שו"פ כ"ז שלא ראה פה"ח הנה לשי' התוס' במכות י"ט: ד"ה אר"י שכ' דאפי' קודם ראיית פה"ח איכא עשה בודאי צריך לפדותו אמנם לשי' הרמב"ם והסה"ת ע' בס' מעין החכמה על תרי"ג מצות שהבין כן בדעתם] דס"ל דקודם ראיית פני החומה ליכא לא לאו ולא עשה אלא איסורא בעלמא י"ל דא"צ לעבור על שבותדאין פודין הקדישות בשבת ושרי להאכילו בלא פדיי' דבשלמא איסור דרבנן שיש לו עיקר מה"ת כגון טבל בעשא"נ כיון דבטבל דאוריי' איכא חיוב מיתה בי"ש לכך נדחה שבות דהפרשה מקמי' אבל מפני דבר דל"ה רק איסורא בעלמא אפשר דלא דחינן שבות דשבת מקמי' דהרי מצינו לענין אחע"א דעל איסור דרבנן אין איסור חל ועל דבר שאינו רק איסור בעלמא כגון ח"ש חייל עלי' איסור אחר כמ"ש בתוס' שבועות כ"ג: וכן אי מיירי בירושלים אף דשם א"א בפדיי' משום קליטת מחיצות וגם בזה"ז אין אוכלין מע"ש בירושלים בכ"ז הרי בכ"מ פ"ב ממע"ש מובא בשם ירושלמי ר' פינחס מסאב לה ופדי לה דבנטמא בירושלים שרי לפדותו ועש"ע יו"ד סי' של"א סעי' קל"ה ובש"ך שם ס"ק רל"א וא"כ כיון דמע"ש עכ"פ מפריש ע"כ מהכרישין הרי ברי"ט אלגזי ה' חלה פרק ראשון סק"ו מובא בשם הירושלמי דבהפריש מע"ש בשבלין טובל ואוסר כל הגורן כמו דתרומה קובע מה"ת ה"ה מע"ש ובמ"ל פ"ג מה' מעשר הי"ט מביא ג"כ בשם רש"י דמעשר קובע מה"ת אף בשלא נגמרה מלאכתו ועדיף בזה מתרומה דבתרומה קיי"ל כחכמים דר"א פ"ב דמעשרות דאינה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל מעשר קובע מה"ת אף בהפריש בשבלין וער"ש ורע"ב פ"ק דתרומות מ"ה.
וא"כ הוי גם בכרישין רק חד דרבנן כיון דהוקבעו הכרישין ע"י הפרשת המע"ש וראיתי שהרגיש בזה קצת כ"ת. אמנם באמת מסתימת לישנא דר' דקא' וא"צ לעשר משמע דא"צ להפריש שום מעשר וקשה באמת לשי' הסמ"ג הנ"ל איך יפרנס הברייתא הלזו דס"ל לרבי דא"צ לעשר וקא' בגמ' משום דמעשר ירק דרבנן ותקשי לדידי' הא מע"ש גם בירקות הוי מה"ת: והנה במג"א סי' תרי"ח הקשה ע"ד הרמב"ם פי"ד מה' מא"ס דאמאי לא מחלק דבמעשר ירק דרבנן גם באפשר בחולין א"צ לעשר ונלפענ"ד לתרץ דברי הרמב"ם והסמ"ג דהנה המהרש"א ז"ל הקשה מנ"ל להש"ס דפליגי רבי וראב"ש באפשר בחולין ולהקשות מינה על רבה דילמא מיירי הברייתא בא"א בחולין וקמיפלגי בפלוגתא דבן תימא ורבנן אי טבל חמור או תרומה חמירא.
אמנם נלפענ"ד ליישב דע"כ לא פליגי ב"ת ורבנן רק בטבל ותרומה ששניהם במיתה בי"ש דאוריי' משא"כ בההיא ברייתא הלא מיירי במעשרות וא"כ הרי ביבמות פ"ו אמרי' ורבנן מה תרומה טובלת אף מע"ר נמי טובל ופירש"י ואע"ג דבדידי' ליכא חיוב מיתה חייבין מיתה על הטבל שלא הופרש מע"ר ממנו.
ובתוס' שם ד"ה אי מהתם לתי' הב' גם בטבול למעשר עני איכא חיוב מיתה ומכ"ש בטבול למע"ש ולפי"ז לענין טבל ומעשר לא הוי מצינן למימר דפליגי בא"א בחולין איזהו חמור טבל או מעשר דהרי בודאי טבל חמור כיון דבטבול למעשרות דאוריי' איכא חיוב מיתה בי"ש משא"כ במעשרות גופייהו הא ליכא חיוב מיתה אמנם בב"י יו"ד סי' של"א הביא בשם הסמ"ג שפוסק דבטבול למעשרות אין מיתה אלא מלקות שאין מיתה אלא בטבל הטבול לת"ג או לתרומ"ע ע"ש וכ"פ באמת הרמב"ם פ"י מה' מ"א ה"כ ובמגדול עוז שם ובתשו' מהרמ"ט סי' כ"ה כ' דסוגיות חלוקות הן דהסוגיא דיבמות הנ"ל ס"ל דבטבול למעשרות איכא חיוב מיתה אכן סוגיא דמכות חולקת וס"ל דבטבול למעשרות ליכא רק מלקות ולא מיתה והרמב"ם וסמ"ג פוסקים כסוגיא דמכות ע"ש וא"כ לפי"ז להרמב"ם וסמ"ג שפיר מתפרש ההיא בברייתא דכרישין בא"א בחולין ופליגי בפלוגתא דב"ת ורבנן אי טבל חמור או מעשר חמור ולא אצטריך למיתי עלה מטעם דמעשר ירק דרבנן וי"ל דבאפשר בחולין גם במעשר ירק צריך לעשר וא"ש דברי הרמב"ם שאינו מחלק בין מעשר דגן למעשר ירק וממילא ל"ק ג"כ על הסמ"ג הנ"ל כיון דאהו לשיטת' הא שפיר מוקי הברייתא בא"א בחולין וא"כ טעמא דרבי דא"צ לעשר ל"ה משום דמעשר ירק דרבנן אלא אפי' אי הוי דאוריי' א"צ לעשר משום דס"ל דטבל קיל ממעשר כיון דאפשר לתקוני והבן כי נכון וברור הוא בס"ד: והנה לכאורה יש לדקדק בהא דקא' נימא ראב"ש הוא ולא רבי מאי כולי האי אי אתיא הברייתא דפליגי בה ב"ת ורבנן אליבא דראב"ש נהי דקיי"ל הלכה כ"ר מחבירו דילמא רק לגבי אינך תנאי ולא לגבי ראב"ש שהי' גדול ממנו בתורה כמו שהעיד ע"ז ר' בעצמו בב"מ פ"ד דקא' נהי דבתורה גדול ממני כו' ונהי דבירושלמי פ"ב דדמאי ופ"ג דתרומות קא' הלכתא כ"ר מחבירו אף לגבי ראב"ש אבל מ"מ אין מוכרח דגם ש"ס דילן יסבור הכי דפריך בפשיטות כ"כ ע' בס' יד מלאכי ח"א כללי ההא אות קע"ה מ"ש בזה ומה שנלפענ"ד בזה דהנה קשה לכאורה בהא דס"ל לת"ק מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה דטבל קיל דאפשר לתקוני הרי גם תרומה אפשר לתקוני ע"י שאלה ואי דכשישאל יחזור לטבלו הרי תרומה סתמא קתני בברייתא והלא משכחת תרומה שאינה חוזרת לטבלה כגון זר שאכל תרומה בשוגג דמשלם קרן וחומש והתשלומין הם תרומה ושילם חולין מתוקנים שנעשו תרומה וכששואל על התרומה הלזו ל"ה טבל כיון שהי' מתוקן ואי דא"כ הוי אפשר בחולין כיון דכשישאל יהי' היתר ז"א דהרי יכול להיות שאין הבעלים עתה בפנינו שישאלו ובכ"ז האיסור בעצמותו הוי קל כיון דאפשר לתקוני אי הי' הבעלים כאן.
אמנם י"ל דבירושלמי רפ"ז דתרומות פליגי רבי וראב"ש בענין התשלומין שנעשין תרומה דס"ל לרבי דהנתינה לכהן מקדשתו וראב"ש ס"ל דהפרשתו מקדשתו ער"ש רפ"ו דתרומות (שעפי"ז אמרתי לכאורה לבאר ד' התוס' כתובות ל': ד"ה זר שאכל תרומה. שכ' וז"ל ואוכל תרומה בשוגג והזיד במעילה לרבי דאמר במיתה דחייב גזה"כ הוא וא"כ לאביי דפטר חייבי מיתה בי"ש א' ר' נחוניא ס"ל כרבי דאמר הזיד במעילה במיתה אמאי תניא בפ' כל שעה האוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל ואמרי' מאן י"א רנבה"ק כו' וכ"ת במיתה דהקדש דוקא גלי כו' א"כ הא דתנן התם האוכל תרומת חמץ בפסח כו' והשתא בשוגג נמי ליפטר משום כרת דפסח כו' וי"ל דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומין דידי' כפרה ולא ממונא כו' ולכך ל"ש קלבד"מ לפוטרו מכפרה והקשה א"ז הגאון מליסא בס' בית יעקב לפמ"ש בתוס' שם בסה"ד דהכפרה תלוי' בהפרשה א"כ לא יצטרך רק להפריש ולא לשלם לכהן ורחמנא חייבי' אף לשלם לכהן דכתיב ונתן לכהן וגילה רחמנא דקלבד"מ אינו פוטר מתשלומין לכהן שאינו משום כפרה ולהנ"ל י"ל דהא דכ' התוס' דהכפרה תלוי' בהפרשה היינו לראב"ש דס"ל דהפרשתו מקדשתו משא"כ הקושיא דנימא קלבד"מ הרי הוא רק לרבי דס"ל הזיד במעילה במיתה ורבי הא ס"ל דהנתינה לכהן מקדשתו וי"ל דלדידי' תלוי' הכפרה בנתינה לכהן אמנם באמת קושי' התוס' מתרומה הוא לאו אליבא דרבי דוקא דאכילת תרומה הא לכ"ע במיתה בי"ש ומחוורתא כמ"ש א"ז הגאון ז"ל שם דהא דכ"ר ונתן לכהן אינו משום תשלומין של גזל הכהן רק הוא מ"ע וכל שהוא מ"ע אין קלבד"מ פוטרו] וא"כ לרבי דהנתינה לכהן מקדשתו ע"כ איירי שבא ליד כהן דמעיקרא לא חל עלה שם תרומה עדיין וא"כ תו לא מצי למיתשל עלה כדא' בנדרים נ"ט ולפי"ז מיושב שפיר הדקדוק הנ"ל דהכי פריך נימא ראב"ש היא והרי לדידי' יקשה בהא דקתני תרומה סתמא והרי כיון דאיהו ס"ל הפרשתו מקדשתו הלא משכחת תרומה דאפשר לתקוני ע"י שאלה כנ"ל: אמנם אי קשיא הא קשיא לכאורה דהנה מלשון הרמב"ם פי"ד ממ"א הי"ז נראה שמפרש הך ברייתא דטבל ותרומה שיש כאן ב' כוסות לפנינו א' של טבל וא' של תרומה וכ"כ בס' תוספת יה"כ להעמיס כן בדברי הר"ן ולכאורה ילה"ק בהא דקא' ת"ק טבל ולא תרומה דטבל קיל דאפשר לתקוני והרי בברייתא סתמא קתני ומשמע דמיירי אפי' בטבלי ביומי' והופרשה התרומה היום דנהי דרבו החולקים עמ"ש המגיה מ"ל פ"ה מה' מעשר שכ' דטבילי האידנא שרי להפריש גם בשבת ע' שעה"מ שם ועתוס' שבת קי"א.
ד"ה לא ס"ד ובס' סדרי טהרה סי' קצ"ז סק"ד ובתשו' שא"ר סי' נ"ו בכ"ז בעבר והפריש הלא קיי"ל טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ובתרומה כזו הלא ג"כ יש לה תקנה שישאל עלי' ואי דתיהדר לטבלה ז"א דהרי האי ברייתא בדיני יו"כ שנוי' בתוספתא דיומא פ"ד ומיירי ביו"כ וא"כ אף שיחזור להיות טבל הא אין איסור טבל חל על יו"כ בטבלי ביומי' דטבל לגבי יו"כ ל"ה לא כולל ולא מוסיף ואי דהוי מוסיף משום דטבל אסור בהנאה של כילוי מה"ת עתוס' שבת כ"ו וביבמות ס"ו: ויו"כ הא אינו אסור רק באכילה ולא בהנאה.
הנה מלבד דבתוס' חולין ק"א. כ' דאיסור הנאה ל"ה מוסיף הרי באמת בר"ש סוף תרומות מוכיח מהך דפסחים ל"ד בגבל של בית רבי דאיסוה"נ של כילוי בתרומה אינו רק מדרבנן ובמ"ל פ"ב דתרומות מובא בשם התוס' דטבל ותרומה שוים הם בדינם ואם בתרומה אין האיה"נ של כילוי רק מדרבנן ה"ה בטבל ע"ש וא"כ הרי בסוגיין מוקמינן הך ברייתא אליבא דרבי ול"ה מוסיף לדידי' אבל שם תרומה הא שפיר חל אף שאין עלי' איסור טבל דהרי גם קודם שנגמר מלאכתו מהני הפרשה ע' רע"ב פ"ד דפאה משנה ב' ובפנ"י ביצה י"ג בשם הירושלמי ובראב"ד פ"ב מתרומות הי"ב וע' קידושין ס"ב פירות ערוגה זו מחוברות יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין וכשיתלשו דבריו קיימין וער"ש ספ"א דתרומות שכ' דרבי' קרא [ובמק"א העירותי מזה ע"ד הרשב"א והרא"ש בנדרים י"ב.
שכ' דלכך לא הוי תרומה דבר הנדור משום דגם קודם הפרשה הי' אסור משום טבל והרי משכחת תרומ"ע שלא הי' אסור מקודם משום טבל כנ"ל וע' מנחות ע' דהא דא' לא מצינו תרומה במחובר הוא רק לענין איחיובי מיתה וחומש אבל אם קרא עלה שם קדשה וכ"כ הרמב"ם פי"א מתרומות הכ"ו. וא"כ קשה לפי"ז בהא דא' בנדרים שם דהא דקתני כחלת אהרן וכתרומתו מותר לחד שינויא אתי לאפוקי הא כתרומת לחמי תודה אסור ולחד שינויא אתי לאפוקי כתרומת הלשכה דאסור ע"ש והרי משכחת בתרומת דגן גופה שאסור משום דהוי כדבר הנדור כנ"ל וביותר קשיא על גוף הדין דכחלת אהרן וכתרומתו מותר הרי כיון דמשכחת איזה תרומה דהוי' דבר הנדור הי"ל לאסור בסתמא משום דסתם נדרים להחמיר דומיא דמצינו התם בכאימרא אף דיש הרבה חולין בכ"ז תלינן להחמיר ואסור וה"ה באמר כתרומה כיון דאיכא תרומה כזו שהיא נדור היל"ל דכיון לאיסורא דסתם נדרים להחמיר וכן ילה"ק דמשכחת תרומה של"ה אסורה מקודם בזר שאכל תרומה בשוגג דחייב קו"ח ושילם חולין מתוקנים דהם תרומה כנ"ל.
ויש אתי אריכות דברים בזה לא עת האסף פה] ומכ"ש כשנגמרה מלאכתו אף שאיסור טבל לא יוכל לחול על יו"כ אבל תרומה שפיר חיילא אליבא דאבא שאול דס"ל בפסחים ל"ב: בתרומה שו"פ אע"פ שא"ב כזית א"כ הוי תרומה ח"ש לגבי יו"כ ומבואר בתוס' שבועות הנ"ל דעל ח"ש איסור חל אף לר"י דאמר ח"ש אסור מה"ת.
אמנם י"ל כמ"ש בשו"ת נוב"י הנ"ל כיון דטבל שיעורו בכזית ויו"כ בככותבת א"כ הוי טבלדבכזית ח"ש לגבי יו"כ שהיא בכרותבת ע' ריטב"א קידושין ע"ז וחייל שפיר איסור טבל על יו"כ. אמנם אכתי קשה דהנה באמת הקשה הפר"ד לשי' הר"ן דס"ל דשוחטין לחולה בשבת דהוא בסקילה אע"ג דאיכא נבילה הקל משום דבשחיטה אינו עושה איסור רק פעם א' משא"כ בנבילה עובר על כל זית וזית שאוכל א"כ היל"ל בטבל ותרומה להפריש התרומה מהטבל ולהאכילו התרומה עם השירים אע"ג דטבל קל שאפשר לתקנו מ"מ כשנפרש הא אין כאן איסור רק אכילת התרומה והמותר חולין דהיתרא היא משא"כ בטבל הרי כל האכילה היא איסור ועובר על כל זית וזית.
ובמש"ש שאין הבעלים כאן להפריש מלבד שתמהו עליו האחרונים דהרי נוכל להפריש בלא דעתו הלא אי מיירי שהטבל הוא של אחרים יקשה לשי' הראב"ד שהבין הכ"מ פ"ב מה' מעשר בדעתו דלקוח פטור ממעשר בין קודם מירוח בין לאחר מירוח דל"ה תבואת זרעך ותי' בספר כסא דהרסנא סי' ל"ט לפ"מ דמוקי הש"ס דמיירי בשבת א"כ נהי דיש לטבל חומר דעובר בכל זית בכ"ז כשנפריש נעשה עוד איסור בהפרשה ואין חומר הכמות מועיל שנעבור עוד על שבות דשבת ע"ש אולם לכאורה הרי כנגד איסור דהפרשה שנעשה בהתרומה איכא כנגדו איסור טלטול דמוקצה בהטבל כשנותנו להחולה דבשלמא משום איסור אכילת מוקצה ליכא דאף דהא דליכא משום מוקצה לאחר שנתקן כ' בתוס' הטעם דבמוקצה מחמת איסור דרבנן ל"א מגו דאתקצי ביה"ש כו' לאחר שנתקן אבל בקודם שנתקן הא שייך גם בדרבנן מוקצה בכ"ז י"ל דאין איסור אכילת מוקצה חל על איסור טבל הקדום אבל בטלטול הא שפיר אסור טבל כדא' ר"פ מפנין דאפי' טבל דרבנן אסור בטלטול אבל תרומה שריא בטלטול.
ואף לשי' הר"ן הובא בשעה"מ פ"ג דשבת דס"ל גם במוקצה מחמת איסור דרביע עלי' אמרינן כיון שהוא מוקצה לדידי' אף דחזיא לאחריני הוי מוקצה דלא כד' התוס' בשבת קכ"ז: שחילקו דל"א הכי רק במוקצה מחמת גריעותא כגון בגדי עניים לעשירים ועמג"א סי' ש"ח סק"ט שהקשה באמת ע"ד הר"ן מהך דתרומה דפ' מפנין ובפמ"ג שם כ' דלד' הר"ן מיירי הך דמפנין תרומה טהורה בתרומה שכבר זכה בה כהן והוי איהו הבעלים וכיון דחזיא לבעלים מותר לכל ישראל לטלטל אבל בתרומה שביד ישראל שלא באה עדיין ליד כהן באמת אסורה בטלטול כיון דלהבעלים שהוא הישראל לא חזיא ע"ש בכ"ז הכא דהבעלים הוא החולה וכיון דלדידי' חזיא לאכילה משום פיקוח נפש ל"ה מוקצה ושריא לכ"ע בטלטול אמנם י"ל דהרי גם בהפרשת הטבל הא מטלטלין הטבל בשעת ההפרשה: אולם אכתי קשה הרי בהפרשה אפשר בלעדי טלטול הטבל ע"י שיקבע מקום להתרומה והמעשר בצפונו או בדרומו ויקרא שם ואח"כ הא שרי לטלטלו אמנם י"ל דמיירי דמיירי ברייתא זו במשקין של טבל ותרומה והרי א' בכ"ד בהלוקח יין מבין הכותים דל"מ לומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש כו' רק למ"ד יש ברירה והרי כ' היש"ש בדיני ברירה שלו והוא מד' התוס' עירובין ל"ז דבדרבנן שיש לו עיקר מה"ת קיי"ל דאין ברירה עפנ"י גיטין כ"ה.
ובלא"ה לפ"מ דמוקמינן ברייתא זו כרבי הרי רבי ס"ל בגיטין מ"ז: דאפי' בדרבנן גמור אין ברירה וא"כ ע"כ צריך להפריש בידים קודם קריאת שם וא"כ איכא גם בהפרשה טלטול מוקצה וכיון שכן דמיירי הך ברייתא במשקין של טבל ותרומה הרי כ' בנוב"י שם כיון דשיעור משקין האסורין הוא ברביעית ושיעור שותה ביו"כ הוא מלא לוגמיו שהוא פחות מרביעית באדם בינוני אינו חל טבל על יו"כ וא"כ הדר"ק הנ"ל לדוכתה אמאי קא' דטבל קיל מתרומה דאפשר לתקוני הרי במשקין של תרומה ג"כ אפשר לתקוני ע"י שאלה ואי דיחזור לטבלו הרי במשקין אין איסור טבל חל על יו"כ: איברא דהא דאקשינן דהרי כנגד איסור דהפרשה איכא בטבל איסור דטלטול מוקצה י"ל דל"ק משום דבאמת טלטול מוקצה הוא קיל מכל השבותין עב"י א"ח סי' שי"א שכ' בשם הרמב"ן דטלטול מוקצה הוא קיל מהוצאה לכרמלית ע' בדרישה שם ובסי' של"ד הביא הב"י ד' הבעה"ת דמוקצה קיל מחצר שאינה מעורבת ע"ש ועחי' פנ"י גיטין ע"ז: וא"כ בהפרשת תרומה דאיכא איסור שבות דרבנן גמור משום מתקן או משום מקדיש בודאי הוא חמור וא"כ לפי"ז ממילא אין לנו הכרח לאוקמי הברייתא במשקין דוקא.
אמנם אכתי יש מקום להקשות דהרי הברייתא סתמא נשנית ומשמע דמיירי אפי' בחולה הצריך למשקין וקשה כנ"ל שעל כן נראה להכריח דהברייתא ע"כ לא איירי במשקין דא"א לאשכוחי פלוגתא דבן תימא ורבנן במשקין כלל דהנה באמת הקשה השעה"מ פ"ח מה' לולב דמאי פליגי הכא אי טבל חמור או תרומה יפקירו להטבל והפקר פטור ממעשר והכריח מזה כד' ה"ר מנוח שם דאם זוכה בו החולה אח"כ בעצמו שוב נתחייב אכן עדיין יש להקשות דהרי באמת בירושלמי רפ"ק דמעשרות מבואר דבהפקירו אפי' חוזר וזוכה בו הבעה"ב בעצמו ג"כ פטור מתרומ"ע ובמירח בשדה לב"ה דקיי"ל כוותייהו אפי' הפקיר לאחר מירוח ג"כ פוטר כמ"ש שם בשם הירושלמי ואפי' אי נימא דהש"ס דילן לא ס"ל הכי דאף דמבואר בב"ק כ"ח.
המפקיר את כרמו והשכים בבוקר ובצרו פטור מן המעשר י"ל דבזה יש חילוק בין קודם מירוח לאחר מירוח דאף דנימא דגם הפקר לאחר מירוח פוטר ממעשר מ"מ אם חוזר בעה"ב וזוכה בו שוב מתחייב במעשר ועתוס' ב"מ כ"א: ובאס"ז שם וצ"ע. אמנם הלא כיון שפעם אחת נפקע ממנו חיוב המעשר ע"י ההפקר אף דכשנמלך וזוכה בו הדר מתחייב אמנם הרי הו"ל כנעשה טבל מחדש כדמצינו בביצה י"ג גבי מלילות דבנמלך הו"ל טבלי ביומי' ע"ש וא"כ הרי יוכל להביאו לאחר ההפקר טרם שיזכה בו החולה דרך גגין וקרפיפות ולא יתחייב במעשר אמנם י"ל דהכא קאי להך לישנא דבב"מ פ"ח: דל"ב ראיית פה"ב אלא בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו והכא מיירי בטבל של דגן וממילא לפי"ז ע"כ א"א לומר דיהי' פלוגתייהו דבן תימא ורבנן במשקין דהרי א' בחולין ק"ך: לר' יהושע דבתרומה ל"א משקין היוצא ממנו כמותו רק בזיתים וענבים ולא בשאר פירות ואפי' בדגן של תרומה שהמחהו אין משקה שלו כמותו ע' בתוס' שם וא"כ לא משכחת במשקין אי אייר תרומה מדאוריי' רק בזיתים וענבים ובזיתים וענבים הא לכ"ע בעי' ראיית פה"ב ויוכל שפיר להפקירו ולעשות כנ"ל וע"כ דלא פליגי ב"ת ורבנן במשקין.
או י"ל בדרך אחר דע"כ לא פליגי הכא במשקין לפ"מ דא' בחולין שם דבאיסור שאינו בא מאליו כגון תרומה ילפינן דמשקין היוצא ממנו כמותו מבכורים וה"ה טבל למ"ש בתוס' קידושין ל"ח: דהוי איסור שאינו בא מאליו שבא ע"י מירוח שהיא מעשה אדם וכ"מ בתוס' חולין שם ד"ה היכא וא"כ לפ"מ דנראה מתוס' ערכין י"א.
ד"ה מנין דבביכורים לכך משקין היוצא מהן כמותן דכיון דהפרישן כשהי' אוכל לא פקע מהן קדושת הביכורים כשנעשה משקה ע"ש ושעפי"ז נראה דמשקין של טבל שנסחט קודם ראיית פה"ב דכיון של"ה חל עדיין איסור טבל עלי' כשהי' אוכל לא חל עלי' טבל משנעשה משקה דאינו דומיא דביכורים וא"כ לפי"ז א"א לומר דפליגי במשקין של טבל ותרומה דשפיר יקשה הרי יוכל להפקיר הטבל ויפטר ממעשר ואי דמשחוזר וזוכה הדר מתחייב ז"א דכיון שנסתלק פ"א איסור טבל מהמשקה א"י לחול עליו מחדש שם טבל כיון דל"ה דומיא דביכורים כנ"ל.
ובדרך קצרה י"ל דא"א דפליגי במשקין כיון דא' בחולין שם דאיסור שאינו בא מאליו כגון תרומה ילפינן דמשקין כמותו מביכורים וכן טבל לשי' תוס' קידושין הנ"ל דל"ה איסור הבא מאליו ע"כ ג"כ ילפינן מביכורים ובפרט לפי"מ שהעלה הפנ"י בקונטרס חדש דרק לס"ד דש"ס חולין ילפינן איסור הבא מאליו דמשקין כמותו מחמץ וחלב ושרצים אבל אליבא דמסקנא דילפינן ערלה מביכורים גם באיסור הבא מאליו אין משקה היוצא ממנו כמותו רק בזיתים וענבים דומיא דביכורים ע"ש והרי כ' בתוס' מנחות ט"ו.
ד"ה לחם דילפותא דביכורים ל"ה רק אסמכתא ע"ש א"כ ל"ה איסורייהו לעולם רק מדרבנן ובברייתא הא לא מיירי רק בטבל ותרומה שבעציץ נקוב חייבין עליהן מיתה בי"ש מדקא' טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה שהטבל במיתה והרי רבה קא' אפלוגתא דב"ת ורבנן דבאיפשר בחולין כ"ע לא פליגי ובכרישין שהוא מעשר ירק דרבנן פליגי ר' וראב"ש גם באיפשר וא"כ אי איתא דמיירי בטבל ותרומה דמשקין שהוא דרבנן הא ג"כ דמי למעשר ירק דל"ש למיגזר משקה אטו אוכל כדגזרינן עשא"נ אטו עציץ נקוב והבן.
וי"ל עוד טעם אחר דא"א לומר דפליגי במשקין של טבל ותרומה דהנה באמת הקשה הפר"ד מאי פליגי אי טבל חמור או תרומה חמורה נפריש תרומה ונבטלנה אח"כ בהחולין דהא הך דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא רק דרבנן ואיפשר לומר דאתיא כר' יהודה דס"ל מב"ב לא בטיל מה"ת ואף דבתוס' זבחים ע"ג.
ומנחות כ"ב: הובא בשם ר"ת דביבש ביבש ל"א ר"י דמב"מ ל"ב י"ל עפמ"ש בנובי"ת חיו"ד סי' מ"ה דביבש ביבש לכ"ע אסור לבטל איסור לכתחלה מה"ת ע"ש ולפי"ז מיושב קושי' הפר"ד דממ"נ אי מיירי ביבש ביבש הא אסור לבטל לכתחלה מה"ת ואי מיירי בלח בלח כגון קמח בקמח שהוא דבר הנבלל הא ל"ב לח בלח מה"ת וכ"ז ניחא אי מיירי באוכלין אבל אי נימא דפליגי במשקין הרי למ"ד דאזיל בתר מבטל בודאי ל"ה מב"מ דחולין מתוקנים.
א"א להן להיות תרומה וגם למ"ד דאזלינן בתר בטל הרי כ' התוס' במנחות הנ"ל דשמן של תרומה שנפל לשמן של חולין ל"ה מב"מ דל"ב משום דמשקין לכי מסרחי אין שם משקה עליהן וא"א לתרומה שתעשה חולין וא"כ תיהדר קושי' הפר"ד לדוכתה. וכ"ז לפלפולא ע"ד החידוד.
אמנם לקושטא דמילתא נראה מתוך הסוגיא דאין הברייתא מיירי ביו"כ מדקא' אהא דפריך אפשר בחולין פשיטא ל"צ בשבת ואי מיירי ביו"כ הא גם ביו"כ איכא איסור דהגבהת תרומ"ע ול"ה צריך לאוקמי בשבת אכן המעיין בתוספתא גופה יראה בעליל דמיירי ביו"כ: והנה בגוף קושייתינו הנ"ל דהרי גם תרומה איפשר לתקוני ע"י שאלה כנ"ל נראה דל"ק דהנה כבר הבאתי קושי' הפר"ד דאמאי ס"ל לב"ת תרומה ולא טבל הרי טבל חמור דאיכא ריבוי בשיעורין על כל זית וזית כסברת הר"ן בנבילה ושחוטה אמנם באמת שפיר הבין בזה הרשב"ץ ח"ג סי' ל"ח דבסברת הגמ' דטבל איפשר לתקוני היינו כיון דאפשר לתקוני ע"י הפרשה הוי לגבי החולה כאלו הוא מתוקן והרי הוא כאילו אינו חייב לתקנו כדגן עכו"ם שהתורה פטרתו אבל נבילה הא אין לה היתר ושייך שפיר דעובר על כל זית וזית ואיכא ריבוי בשיעורין ולכך חמור משחיטה שעובר בפעם א'.
ושעפיז"נ ליישב קושי' התוס' קידושין כ"ו: ד"ה מעשה בר"ג וזקנים שהקשו דמה הי' מועיל תיקונו אדרבא גרע טפי שמא יאכלו ב"ב הכל אף העישור עצמו ופי' הפנ"י בכונתם עפ"מ דקיי"ל הכא כרבנן דטבל ותרומה מאכילין אותו טבל דטבל קיל דאיפשר לתקוני א"כ יש חששא טפי שיאכלו התרומה שהיא חמורה מטבל ע"ש ולהאמור ניחא דהתינח בחולה שייך הסברא הנ"ל דכיון דאפשר לתקוני' הו"ל לגבי' כדגןעכו"ם שהתורה פטרתו משא"כ לגבי בריא מה בכך דאפשר לתקוני' הלא בין בתרומה ובין בטבל איכא חיוב מיתה בי"ש ותרומה יש לה עוד צד קל דשריא לכהנים וא"כ שפיר תיקן במה שתרם כיון דהשתא שנתרם הא איכא חולין דהיתרא ואיפשר שיאכלו הב"ב רק החולין ולא יגיעו עד התרומה והמעשר משא"כ אם ל"ה תורם יאכלו בודאי טבלים ויעברו על כל זית וזית וא"ש וממילא אזדא קושייתינו הנ"ל דבתרומה אף דאפשר לתקוני מה בכך כ"ז שלא נשאל עלה הרי הויא איסורא ואין מועיל לן כלל מה דאפשר לתקוני: והנה הפר"ד תי' לקושייתו הנ"ל דיפריש התרומה ויחזור ויערבנה עם החולין לבטלה משום דא"א לעשות כן כיון דאיסור הטבל או התרומה עובר החולה ואיסור דאין מבטלין אנחנו עושים ואי דהרי אנו שוחטין לחולה בשבת כדי שלא יאכל החולה נבילה הרי דאין חילוק בין אם נעשה האיסור ע"י החולה או ע"י אחרים ז"א דלשחוט בשביל החולה הא ע"כ אנו צריכין לעשות האיסור דנטילת נשמה אם ע"י שחיטה או נבילה בזה אנו משערין איזהו הקל אבל באיסור שאנו מבטלין הא אין בו צורך אכילה להחולה כלל דמה לו להחולה אם אנו מבטלין האיסור או לא ואף שאנו מצילין אותו מאיסור חמור מ"מ כיון שא"ב צורך אכילה לחולה לא ניתן איסור זה לדחות אף שהוא קל ומוטב שיעבור החולה על איסור חמור שהוא צורך החולה ממה שנעבור אנחנו על איסור קל שא"ב צורך אכילה לחולה אמנם הקשה ע"ז לנפשי' מהא דאמר רבה היכי דאיפשר בחולין כ"ע ל"פ כו' ופריך פשיטא ומשני ל"צ אלא בשבת ופריך בשבת נמי פשיטא טלטול דרבנן הוא ולהנ"ל הרי נהי דהגבהת תרומ"ע בשבת אינו רק דרבנן מ"מ כיון שא"ב צורך אכילה לחולה אין אומרים לאדם חטא באיסור קל כדי שיזכה החולה באיסור חמור ע"ש.
אמנם הגאון בס' אב"מ בקונטרס התשובות סי' י"ח תי' דבאיסור דרבנן פשיטא דאע"ג דא"ב צורך לחולה מוטב שנעבור באיסור דרבנן ולא יעבור החולה באיסור תורה דבכה"ג אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חברך משא"כ באיסור דאין מבטלין שפיר תי' הפר"ד לעאן דס"ל דאסור לבטל לכתחלה מה"ת ע"ש אמנם אכתי קשה להפוסקים דס"ל דא"מ איסור לכתחלה הוא רק מדרבנן א"כ מוטב שנעבור אנחנו על איסור דרבנן דא"מ כדי' שלא יעבור החולה באיסור תורה.
ומה שרצה באב"מ שם לחדש דבתרומה לכ"ע הוא מה"ת משום שאסור להפסיד תרומה הנה שפיר קא מותיב לי' הרב הגאון המגיה ז"ל שם ע"ש ולבר מן דין לפ"מ שהעליתי במק"א לתרץ קושי' הפר"ד שהקשה דהרי חטה אחת פוטרת כל הכרי וא"כ נפריש חטה א' ולא יהי' רק ח"ש וכ' להכריח מכח זה דאתיא הברייתא אליבא דר"ש דס"ל כ"ש למלקות ע' חי' הריטב"א מכות י"ז.
והרי לר"ש שרי מה"ת להפסיד קדשים וה"ה תרומה כבזבחים ע"ה: אין מבטלין תרומה בשמן של מע"ש ור"ש מתיר אמנם לפ"מ דמוקי הש"ס בטבל טבול דרבנן א"ש כיון דגם החולה לא יעבור רק באיסור דרבנן אין לנו לעבור באיסור דא"מ כדי שיזכה החולה באיסור טבל דרבנן והא דאנו עוברין על איסור הפרשה בשבת בשביל שלא יעבור החולה באיסור טבל דרבנן י"ל משום דבהפרשה זו ליכא איסור גמור כבהפרשת שאר טבל דאיכא משום מתקן שמתירו באכילה או משום מקדיש משא"כ הכא שיש לפנינו חולה שיב"ס ואנו מסופקין אם להאכילו טבל או להפריש תרומתו והרי ב"כ וב"כ אנו מתירין לו אפס שהספק הוא מה עדיף יותר מצד הדין וא"כ אין כאן תיקון דהרי בכל ענין לא ימנע מאכילתו ועתוס' חגיגה ח'.
ד"ה משום סקרתא לענין מעשר בהמה שכ' דל"ח מתקן כיון דשרי לאכול בלא עישור ע"ש ואי דהוי תיקון עכ"פ לענין שאם יותיר החולה יהי' מותר לבריא לאכול ממנו שכבר הופרש ז"א דהרי כ' במג"א סי' של"ט סק"ז בשם רמב"ם ור"ן דהמעשר בשבת דינו כמבשל בשבת וא"כ הרי קיי"ל בחולין ט"ו: השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קשחיט המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו וכיון דמעשר דינו כמבשל הלא אסור לבריא גזירה שמא ירבה לתקן בשבילו וע' במלחמות פע"פ שכ' דהיכי דאין התיקון מיד ביומו ל"ה מתקן ועצל"ח פסחים פ'.
א"כ אין כאן מתקן וגם משום מקדיש ליכא לפמ"ש בצל"ח ביצה י"ב: דרק כשנותן לכהן איכא משום מקדיש ובלא"ה הרי בתוס' חגיגה הנ"ל כתבו דבהגבהת תרומ"ע ליכא בקריאת השם משום מקדיש כיון דחייב מה"ת לקרוא שם ע"ש ועתוס' ר"ה ד"ד. ד"ה ומעשרות דלחד תי' עובר לאחר מירוח משום בל תאחר.
וז"ש הגמ' כאן בשבת נמי פשיטא טלטול דרבנן הוא ובעלמא אמרי' דבהגבהת תרומ"ע בשבת אסור משום מתקן עפירש"י שבת ל"ד. ובסוף ביצה.
וע"כ דהכא ליכא משום מתקן וגם משום מקדיש ליכא כנ"ל וכ"כ באמת בס' שיח יצחק. וכיון דליכא איסור דרבנן גמור לכך שפיר שרינן להפריש כדי שלא יעבור החולה על טבל דרבנן שהוא איסור גמור.
ולפי"ז מיושב ע"נ המשך דברי הש"ס דלבתר דמוקי בטבל טבול דרבנן מסיים מ"ס טבל חמור ודקדקו המפורשים דמה ענין סיום זה לכאן הרי פלוגתא זו היא רק בא"א בחולין. ולהאמור י"ל שהוא לראי' דע"כ מיירי בטבל דרבנן דאלת"ה קשה יפריש תרומה ויחזור ויערבנה דאי מיירי בטבל דאוריי' הי' לנו לחטוא באיסור דרבנן דא"מ איסור לכתחלה כדי שינצל החולה מאיסור טבל דאוריי' החמור וע"כ דמיירי בטבל דרבנן.
וניחא לי בזה ליישב ד' הרמב"ם פי"ד ממ"א הי"ז שתמה עליו הפר"ד במה דמשמע מלשונו דמיירי שאין הבעלים כאן להפריש התרומה ומדוע זה שינה מלשון הגמ' דקא' דא"א בהחולין דהיינו שאין די להחולה בהחולין הנותרים. ולהאמור יתיישב שפיר לפ"מ שהבין בתשו' פנ"י מהמג"ש חא"ח סוסי' ג' בדעת הרמב"ם דאיסור דרבנן לאו דוקא להוסיף על התערובת שרי אלא אפי' לבטלו לכתחלה ג"כ שרי ואפילו בדבר שעיקרו מדאוריי' ע"ש וא"כ אי היו הבעלים כאן להפריש אלא שלא יספיקו החולין להחולה עכ"פ הי"ל להפריש תרומה ולחזור לערבה דממ"נ בטבל דאוריי' הא שרי לן לעבור על איסור דרבנן דא"מ אי' לכתחלה כדי להציל החולה מאיסור טבל דאוריי' ובטבל דרבנן הא ליכא איסור כלל לבטל לכתחלה ובאמת פוסק הרמב"ם בספ"א מה' תרומות דתרומ"ע בזה"ז דרבנן וא"כ אי הו"מ להפריש בודאי הי' מחויב להפריש תרומה ולחזור לערבה וע"כ פי' שא"א לתקן כגון שאין הבעלים כאן להפריש וכדומה.
ומה נכון ליישב בזה קושי' המהרש"א הנ"ל שהקשה בהא דקא' לימא תנאי הוא כו' מנ"ל דפליגי ר' וראב"ש באיפשר בחולין דילמא פליגי בא"א ובפלוגתא דב"ת ורבנן. ונראה דהנה הקשה הנוב"י הנ"ל אמאי לא יכניסו הכרישין דרך גגין וקרפיפות ולא יהי' איסור טבל דכ"ז שלא ראה פה"ב פטור מארעי ותי' דכיון דמיירי בשבת איקבע למעשר ולפי"ז הרי כ' המל"מ דהא דשבת קובע למעשר אינו רק מדרבנן ומעשר ירק ג"כ אינו רק דרבנן וא"כ אף דמבואר בתוס' עירובין ל"ז: ד"ה מאן ההוא תנא דמעשר ירק חשיב עיקרו מה"ת בכ"ז הרי כ' בש"ע אה"ע סי' כ"ח ובב"ש שם ס"ק נ"ב דתרי דרבנן חשיב אין לו עיקר מה"ת וה"נ הא הוי תרי דרבנן כנ"ל וא"כ א"א לומר דפליגי בא"א דבזה שפיר תיקשי אמאי לא יעשר ויחזור ויערבנו ברוב חולין ואי דאין לחטוא באי' דא"מ איסור לכתחלה כדי שינצל החולה מאיסור טבל דרבנן ז"א דהרי מבואר בביצה ד"ד: ובתוס' שם דאיסור דרבנן שאין לו עיקר מה"ת לכ"ע שרי לבטל לכתחלה והך מעשר כיון דהוי תרי דרבנן הא חשיב אין לו עיקר מה"ת וע"כ דפליגי באפשר בחולין.
ובסגנון זה י"ל עוד בד"א בישוב קושי' המהרש"א הנ"ל דהנה כבר כתבנו דיש לתרץ קושי' הפר"ד הנ"ל דנפריש ונערב ברוב חולין די"ל דאתיא כר"י דמב"מ ל"ב מה"ת ואף דאוקימנא בעשא"נ ובתוס' חולין צ"ט: כתבו דבדרבנן אפי' לר"י מב"מ בטיל בכ"ז הרי כ' בתוס' נדה ע"א: לענין דם תבוסה דאע"ג שהוא מדרבנן מ"מ כיון דשייך בי' טומאת רביעית דמטמא באהל מדאוריי' הוי עיקרו מה"ת ול"ב לר"י מב"מ ע"ש וא"כ ה"נ כיון דשייך בי' טבל דאוריי' בעציץ נקוב לכך גם בעשא"נ ל"ב לד"י מב"מ והתינח בפלוגתא דב"ת ורבנן משא"כ בהך דגוזזין את הכרישין שפיר תקשי נפרוש ונבטלנו ברוב ואי דלמה שחזר בו ר"ת בתוס' זבחים ומנחות הנ"ל הא גם ביבש ביבש לר"י מב"מ ל"ב וא"כ הלא רבי ס"ל כר"י דמב"מ ל"ב בחולין ק"ט.
דקא' נראין דברי ר"י ע"ש בפירש"י ובתוס' שם צ"ז. ד"ה א"ר ז"א דהכא הא הוי תרי דרבנן כנ"ל ובכה"ג גם לר"י מב"מ בטיל וע"כ דפליגי הכא באפשר בחולין.
ובפשיטות י"ל בישוב קושי' המהרש"א דהרי באמת הכא שפיר קשה אמאי לר' א"צ לעשר ויאכל החולה טבל יפקירנו ויפטר ממעשר ובשלמא בפלוגתא דב"ת ורבנן י"ל כנ"ל דאם חוזר הבעה"ב וזוכה בו חייב במעשר לאחר מירוח עכ"פ משא"כ הכא דאיירי קודם גמר מלאכה הרי ברייתא ערוכה היא בש"ס ב"ק הנ"ל דהמפקיד את כרמו והשכים בבוקר ובצרו פטור ממעשר אמנם י"ל דיהי' ראי' מכאן להסוברים דהפקר אסור בשבת וא"כ כמו דא"צ לעשר דאין שבות דהפרשה נדחה מפני טבל דרבנן ה"ה הפקר בשבת שייך למימר האי טעמא וא"כ התינח אי פליגי באיפשר בחולין משא"כ אי נימא דפליגי בא"א אבל באיפשר לכ"ע מתקנינין ומוספינין לי' א"כ תיהדר הקושיא לדוכתה יפקירנו ויפטר ממעשר.
והנה בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קל"ה תי' לקושי' הפר"ד הנ"ל דתרומה שחזרה למקומה לית לה ביטול דהדרה לטבלה ומביא כן מהירושלמי והסכים על ידו בשו"ת חת"ס א"ח סי' ע"ט ובחיו"ד סי' שי"ט. ובאמת הסברא מוכחת כן דכיון שהתרומה נתבטלה ונעשה חולין טרם שניתנה לכהן הוי כלא הפריש כלל כמו כששואל על התרומה דהדרה לטבלה.
וקצת י"ל עפ"ד התוס' בזבחים ו'. גבי עשה דלאחר הפרשה שהקשו מפ"ק דשבועות דא"ל מהו שיקרבו ברגל אחר וכ' דשא"ה כיון שאבד וקרב אחר תחתיו איגלאי מילתא שלא היתה הפרשתן הפרשה ע"ש ונדחה עפי"ז ד' המקנה בקידושין ל"ח בתוס' ד"ה אקרוב ע"ש אמנם צ"ע לפי"ז בש"ס מנחות כ"ג: אלא למ"ד בתר מבטל אזלינן שירים מי קא הוו טיבלא וכן בתר הכי קא' אלא למ"ד בתר בטל אזלינין קומץ מי קא הוי טיבלא וקשה לס"ד דלא ידע מהא דאר"י נאמר הקטרה בקומץ ונא' הקטרה בשירים מה הקטרה האמורה בקומץ אין קומץ מבטל חבירו כו' ולהאמור הא שפיר משכחת לה דשירים יחזרו לטיבלא וכן הקומץ כגון קומץ שחזר ונתערב בשירים דהדרא לטיבלא כמו בתרומה שחזרה למקומה ובאמת מבואר ביומא כ"ט: דפריך אמאי קמיצת מנחה בלילה תשרף נהדרה ונהדר ונקמצה ביממא הוא תני לה והוא אמר לה כ"ש מקדשין שלב"ז ופירש"י דהקומץ טעון מתן כלי וכיון שקידש הקומץ בכלי לשם קומץ אינו חוזר להיות טבל ע"ש הרי דכיון שנתקדש הקומץ בכלי אף שחזר למקומו לא הדר לטבלי' וא"כ בתרומה נמי הרי א' בפסחים ל"ד: דתרומה קדושת פה דידי' כקדושת כלי דמיא ל"ש לומר דכשחזרה למקומה הדרה לטבלה והעירני קצת לזה חכם א' ויש אתי להרחיב הדיבור בזה אכן לא ירשני הזמן לבא כעת בארוכה ואסתגר בזה דברי ידידו דור"ש באהבה:סי' י בעזה"י יום א' ז"ך סיון שנת תרנ"ג לפ"ק סטרי אלקים יענה את שלום כבוד ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי בחדר"ת חכם וסופר כש"מ אברהם הלוי נ"י אבד"ק ראזניטוב יצ"ו.
הגיעני נועם מכתבו עד"ש בענין אשר חכם א' יצא לערער על מנהג השוחטים דק"ק בראדי אשר נהגו מקדם קדמתה למרוט הנוצות מהעופות והמה שייכים להקהלה רק שלהשו"ב נקבה להם שכרם מאת טובי העדה עבור התעסקם בזה לשכור מורטים ולהטמינם ולאשר רב הזביחה מהעופות גם ביו"ט ובפרט כשיזדמן יו"ט סמוך לשבת מורטים גם את הנוצות ע"י פועלים העוסקים בזה.
ועתה קם חכם א' לערער בזה בקול סואן ברעש שהמריטה ביו"ט בבית המטבחיים הוא חילול יו"ט מה"ת ויען כי כמו זר נחשב לומר שיש איזה איסור בזה אחרי שהי' המנהג הזה עוד לפני הגאון מהרא"ז מרגליות זצ"ל וכל הגאונים אשר ישבו לכסאות למשפט שמה באין מפר ומכלים דבר ומדלא מיחו בזה חכמי הדורות שלפנינו בלי"ס ברצון חכמים היו עושים ואין איסור בזה שע"כ נפש כת"ר בשאלתו מאתי לחוות דעי בזה ולעשות רצונו הטוב חפצתי ואעבור בין בתרי דברי החכם האוסר כפי שהציעם כ"ת לפני ואענה חלקי אמרה נפשי בעזרה"י: הנה כתב החכם האוסר בזה"ל נלפע"ד שיש בזה שימרטו המורטים המיוחדים ביו"ט איסור תורה ממש ועוברים על ל"ת כל מלאכה וטעמא דידי משום דא' בבכורות כ"ה.
גבי בכור כנגדו ביו"ט מותר ובתוס' שם ד"ה דהו"ל עוקר ד"מ כלאח"י דמריטת הנוצות ביו"ט הו"ל משאצל"ג שא"צ להנוצות רק לשחוט העוף וכ"כ הרמב"ן שם בה' בכורות להתיר למרוט הנוצות קודם שחיטה משום דהוי משאצל"ג וע' ברא"ש שם וא"כ זה שייך באם השפחה המבשלת מורטת הנוצות שכונתה אינו להנוצות רק שיהי' העוף ראוי לאכילה אבל אם ימרטו המורטים להתיבות שכוונתם רק להנוצות א"כ נעשה מזה מלאכה הצריכה לגופה ממש וזה לא הותר כלל וא"כ עובר על לאו דל"ת כל מלאכה ביו"ט עכ"ל.
הנה לברר דין זה לאשורו ולהתחקות על שרשו נקדים לבאר דברי התוס' והרמב"ן והרא"ש הנ"ל וממילא רוחא שמעתתא להוציא לאור הלכה ברורה בעזה"י והנה הרמב"ן שם הביא בשם חד מרבוותא שהוא הרמב"ם פ"ג מה' יו"ט שכ' השוחט בהמה ביו"ט מותר לתלוש צמר למקום הסכין בידו ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך בשאר צמר הצואר אבל בעוף לא ימרוט מפני שהוא דרכו ונמצא תולש ביו"ט והשיג הרמב"ן ע"ז דעד כאן לא איבעיא להו כנגדו ביו"ט מהו אלא גבי בהמה משום דאי הי' שחיט לה בלא תלישת צמר לא אצטריך בתר שחיטה למיתלש מיני' ולא מידי הלכך כיון דאפשר למשחט בלא תלישה אי תליש הו"ל מלאכה שלא לצורך ולא הותר ביו"ט אלא צורך אוכל נפש ומש"ה ס"ד למיסרה ביו"ט אלא דשרינין אי משום דהוי דשא"מ או משום דתולש בכה"ג דלאו אורחי' לא מיחויב משום גוזז ומשום שמחת יו"ט שרינין לכתחלה אבל בעוף נהי דהיינו אורחי' וגם מתכוין לתלישה כדי לשחוט בכ"ז שרי למרוט הנוצות של מקום שחיטה כיון דבלא"ה צריך למתלש לכולי' לבתר דשחיט וגוזז הא חייב נמי לאח"ש ואמאי לא נתיר למתלש נמי קודם השחיטה כמה דצריך כיון דסופו של יו"ט לידחות אצל מלאכה זו מאי בכך אי תולש נמי מחיים לצורך שחיטה פטור ומותר ולא מיחזי כעובדין דחול.
ועוד כ' טעם אחר להתיר מריטה קודם שחיטה משום דקיי"ל כר"ש דמלאכה שאצל"ג פטור א"כ כמו דמתירין בגמ' תלישת צמר בבהמה משום דהוי תולש כלאחר יד ול"ה רק דרבנן שרי לכתחלה משום שמחת יו"ט ה"ה מלאכה שאצל"ג דפטור אבל אסור מדרבנן במקום שמחת יו"ט לא גזור ושרי לכתחלה עכ"ד וכ' ע"ז הרא"ש בבכורות שם וז"ל ומה שכתב שמותר לגזוז צורך אוכל נפש מחיים כמו לאחר שחיטה לא נהירא לי דודאי לאחר שחיטה כיון דכבר הותרה לאכול וא"א לאוכלה בלי תלישת נוצה מותר לתולשה כמו שמותר לצלותה ולבשלה אבל בעוד שלא נשחטה כל מה דעביד מכשירי אוכל נפש דאפשר למיעבד מאתמול הוא ואסור מידי דהוי שאסור להביא בהמה מחוץ לתחום כדי לשוחטה ואפי' אם הביא נכרי לצורך ישראל אסור כדא' בעירובין מ"ז: הנהו דיכרי דאתו מברכתא ומידי דהוי שאם אין לו עפר מוכן לא יחפור בדקר ויכסה וימנע מלשחוט ומה שכתב משום דמלאכה שאצל"ג כתבתי לעיל בשם ר"י דאין לדמות איסור מלאכה שאצל"ג לעוקר דבר מגידולו כלאחר יד עכ"ל הנה דברי הרא"ש הללו נשגבים מבינתי מתחלתן ועד סופן דמה שהתחיל לומר דמלאכה שקודם שחיטה ל"ה בכלל אוכל נפש מידי דהוי שאסור להביא בהמה מחוץ לתחום כדי לשוחטה לא ידענא מה דמיון הוא זה דהרי אפי' היכי שהיא בהמתו ודעתו עילוי' הלא אינו עושה המלאכה בגוף הבהמה והוא עובר על איסור תחומין שהולך ברגליו ומוליך בהמתו חוץ לתחום ומה ענין זה לתלישת נוצות שעושה מלאכה בגוף העוף לשוחטו ולהכשירו לאכילה ואם הוא של נכרי כהך דמייתי מהנהו דיכרי דאתו מברכתא דחפצי נכרים קונין שביתה הרי אי ל"ה דעתו עילוי' הלא אסור משום מוקצה גם אחר שחיטה כדקיי"ל בסוף ביצה דאין שוחטין את הבהמות הלנות חוץ לתחום משום מוקצה וכתב ביש"ש שם דאפי' להמתירין מוקצה ביו"ט מ"מ אסור משום דא' התם דאפי' ר"ש מודה בהא דכגרוגרות וצמוקין דמי ע"ש ואפי' הי' דעתו עילוי' בכ"ז אסור משום שמא יאמר לנכרו הבא לי כדקיי"ל בש"ע סי' תצ"ח.
ומה שייך דין זה לנ"ד. ומה דמייתי אח"ז מרפ"ק דביצה וקא' ומידי דהוי שאם אין לו עפר מוכן לא יחפור בדקר ויכסה ג"כ קצרה דעתי מהבין חדא דגוף הלשון שאם אין לו עפר מוכן הוא תמוה שהרי אפי' אם יש לו עפר מוכן היינו בדקר נעוץ ג"כ לב"ה לא ישחוט משום איסור עשיית גומא כמבואר בסוגיא שם [ויש לדחוק בזה דכונתו על אפר כירה או י"ל עפמ"ש הרשב"א בעבודת הקודש דנעיצת דקר אינו הכנה גמורה ע' צל"ח שם] ולכאורה הי' איפשר לומר דכונתו למאי דאר"י בביצה ט': מוחלפת השיטה ופי' התוס' שם דמוחלפת ההיא דהשוחט וא"כ ס"ל לב"ה יחפור בדקר ויכסה וא"כ הרי עכ"פ לכ"ע בעינין דקר נעוץ ואי ליכא דקר נעוץ אסור לד"ה.
אמנם באמת ז"א דמלבד דהרמב"ן במלחמות בביצה שם כ' דמוחלפת השיטה היינו ההיא דתריסין חוץ לזה הרי כ' התוס' בביצה ח'. בהא דמוקמינין בשיש לו דקר נעוץ ובעפר תיחוח ופריך והא קעביד גומא ומשני כדר' אבא דאר"א החופר גומא בשבת וא"צ אלא לעפרה פטור עלי' משום דהוי משאצל"ג והקשו התוס' דא"כ פטור אבל אסור ותי' דמשום שמחת יו"ט מותר אפי' לכתחלה והקשו דא"כ ל"ל דקר נעוץ ותי' דמ"מ בעינין שיהי' מוכן מעיו"ט ופי' הרא"ש שם דכיון דאיכא תרי איסורי משאצל"ג ומוקצה אין להתיר משום שמחת יו"ט ע"ש וא"כ הכא דליכא רק איסור א' דתולש והוא משאצל"ג שפיר יש לנו להתיר משום שמחת יו"ט.
הן אמת די"ל דאיכא גם הכא ב' איסורים א' משום גוזז ב' משום עוקר דבר מגידולו כבשבת ק"ז: עחי' הרשב"א וריטב"א שם ובתוס' בכורות כ"ה. ד"ה ואר"ל אמנם בכ"ז לא הי' מקום להקשות על הרמב"ן כיון דהרמב"ן כ' שם באמת דליכא משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דקוצר רק בגידולי קרקע.
ובבע"ח משום גוזז לחוד הוא דאיכא ע"ש: ובעיקרא דמילתא מה שהבין הרא"ש בשי' הרמב"ן דס"ל דהא דשרי לתלוש הנוצות קודם השחיטה משום דגם קודם השחיטה מיקרי אוכל נפש כיון דבלעדי זה א"י לשחוט אנכי בעניי שמעתי ולא אבין דהמעיין בדברי הרמב"ן שם יראה דעיקר סברתו הוא כיון דאף אי הי' תולש הנוצות שבמקום שחיטה מעיו"ט ג"כ היינו צריכין בע"כ לעשות מלאכת תלישה בהנוצות של העוף כולו כדי להכשירו לאכילה וכיון דסוף סוף יהי' נדחה בע"כ איסור דמלאכת תלישה בעוף זה משום אוכל נפש דשריא רחמנא ביו"ט הלכך שרינין מלאכה זו גם קודם השחיטה משא"כ בהך דרפ"ק דביצה הרי אי הי' לו עפר מוכן מבע"י קודם השחיטה הא ל"ה עושין כלל איסור דחפירה מהיכי תיתי להתיר השחיטה לכתחלה מכח דהוי אוכל נפש.
והנה לכאורה איפשר לומר דראיית הרא"ש הוא מביצה ז': דפליגי התם רבה ורב יוסף בפירושא דהך מתני' השוחט חי' ועוף ביו"ט בש"א יחפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ הי"ל עפר מוכן מבע"י דרבה אמר ה"ק השוחט שבא לימלך כיצד אומר לו בש"א אומר לו שחוט חפור וכסה כו' רב יוסף אמר ה"ק השוחט שבא להמלך כיצד א"ל בש"א א"ל לך חפור שחוט וכסה והקשו בתוס' שם ט': דאיך יתכן לומר דשקלו וטרו רבה ורב יוסף אליבא דב"ש ותירץ הרמב"ן במלחמות שם דמפלוגתא דרבה ורב יוסף נפקא לן לב"ה דלרבה דסבר שלא התירו לב"ש לחפור אא"כ שחט א"כ ב"ה לא התירו כלל משא"כ לרב יוסף דאמר דב"ש מתירין לחפור ולשחוט ב"ה לא פליגי אלא בשאין לו עפר למטה דצריך לעשות מלאכה קודם שחיטה אבל יש לו עפר למטה מודו ב"ה דמותר לו לשחוט ולאח"ש יחפור בדקר ויכסה ע"ש וא"כ לפי"ז מתיישב שפיר ראיית הרא"ש מדברי הרמב"ן גופי' אליבא דרב יוסף דהרי התם ג"כ אפי' אי הי' מכין עפר למטה מעיו"ט ע"כ הי' נדחה מלאכת החפירה ביו"ט בעוף זה לאחר השחיטה בשביל העפר שלמעלה ואפ"ה אין מתירי לחפור קודם השחיטה אף דכי הי' תולש הנוצות שבמקום שחיטה מעיו"ט ג"כ הי' צריך ע"כ לדחות מלאכת התלישה בהנוצות של העוף כולו להכשירו לאכילה אפ"ה אין לנו להתיר עי"ז התלישה דקודם השחיטה.
אמנם בכ"ז אינני מבין הוכחה זו דבשלמא התם מאי דמתירין מלאכת החפירה לאחר השחיטה הלא אינו משום אוכל נפש כיון דגם בלא כיסוי שרי לאכול אפס דמצות כיסוי הוא דדחי לי' וכסברת הרמב"ן גופי' הובא בר"ן בשבת פר"א דמילה לענין אשתפיך חמימי דלאחר המילה קודם המילה דשרי למול אף דמכשירין לא דחי שבת מ"מ בתר המילה הא פיקוח נפש הוא דדחי שבת ולא מכשירין ע"ש וה"ה הכא אמרינן הכי א"כ הוי דחוי' ולא היתרא ושפיר אמרינן דסופו דוחה ולא תחלתו משא"כ בנ"ד הרי מלאכת תלישת הנוצות דלאחר שחיטה הא משום אוכל נפש הותרה והיא היתרא ולא דחיי' כמבואר בר"ן פ"ב דביצה שהשיג שם על הרשב"א שר"ל דרבויי בשיעורא בשבת לא מיתסר אלא דרבנן ואיהו ס"ל דמדאוריי' אסור כמשמעות הש"ס מנחות ס"ד.
ואפ"ה ס"ל דביו"ט שרי רבויי בשיעורא דלא דמי רבויי בשיעורא ביו"ט לרבויי בשיעורא בשבת שהשבת דחוי' היא אצל חולה ולא הותרה. והכי משמע באמת מדברי הש"ס ע"ז כ"ח: מעלין אזנים בשבת תני רב שמואל בר יהוד' ביד אבל לא בסם א"ד בסם אבל לא ביד מ"ט מרזיף זריףהרי דלענין דחיית שבת אצל חולה צריך למעט במלאכה באיפשר והיינו משום דדחוי' היא ולא הותרה] ולפיכך כל שהעיקר מלאכה אסור אף תוספתו כמוהו ואסור מדאוריי' אבל יו"ט אוכל נפש הותר בה דהרי שאוכל נפש גופי' אפילו איפשר מעיו"ט שרי להכי כל שהוא מרבה על העיקר ובלבד דלא מפיש בטירחא תוספתו כמוהו ע"ש וכ"כ ברא"ש יומא פ' סי' י"ד בשם מהר"ם מרוטנבורק דכיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביו"ט הוי לדידן כל אוכל נפש ביו"ט כמו בחול ע"ש וכיון דהיתרא הוא ולא דחוי' שפיר אמרינן דכשם שהותר סופו משום אוכל נפש הותר גם תחלתו היינו קודם השחיטה וכי"ב אמרינן ביומא מ"ו: לרב חסדא לענין הקרבת התמיד כיון דהותרה בשבת מבמועדו להכי גם אברי תמיד של ע"ש שניתותרו מעלן בשבת משא"כ בטומאה ל"א הכי וקא' טעמא דמילתא משום דשבת הותרה היא בצבור לכך סופו נמי דחי משא"כ טומאה דדחוי' היא בצבור תחלתו דעיקר כפרה דחי סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי ע"ש [וי"ל עפי"ז דלכך לא נראה להם להתוס' להתיר מכח טעם זה תלישת הנוצות קודם שחיטה דהתוס' לשיטתייהו אזלי שנראה מדבריהם בפסחים פ"ד.
ד"ה ולא כו' דאוכל נפש ביו"ט דחוי' היא ולא היתרא ע"ש ולכך סופו דחי ולא תחלתו]: והנה בהא דכ' הרא"ש על הטעם הב' של הרמב"ן משום מלאכה שאצל"ג דאין ללמוד מלאכה שאצל"ג מכלאחר יד וכ"כ בתוס' שם לכאורה איפכא שמענו מסוגיא דביצה הנ"ל דפריך על הא דאר"י א"ר והוא שיש לו דקר נעוץ מבע"י והא קעביד כתישה ומוקי בעפר תיחוח ופריך והא קעביד גומא ומשני כדר"א דאר"א החופר גומא בשבת וא"צ אלא לעפרה פטור עלי' והק' התוס' הנ"ל דא"כ פטור אבל אסור ותי' דמשום שמחת יו"ט מותר אפי' לכתחלה ולפי"ד התוס' הנ"ל דמוחלפת השיטה היינו ההיא דהשוחט ע"כ ב"ה מתירין משאצל"ג לכתחלה משום שמחת יו"ט.
ועל הא דפריך והא קעביד כתישה לכאורה קשה אמאי לא קא' ראוי' לכותשו כלאחר יד כדא' בפסחים מ"ז: וע"כ משום דבכלאחר יד אכתי איסור דרבנן איכא וא"כ חזינן דאיסור דרבנן דכלאחר יד אינו מותר משום שמחת יו"ט ומשאצל"ג הותר משום שמחת יו"ט אמנם באמת לק"מ דהרי בהא דפריך והא קעביד גומא ופירש"י ואיכא משום בונה מבואר בפנ"י בחי' שם דל"ש בזה חיוב דאוריי' דהוי בנין כלאחר יד שאין דרך בנין בעפר תיחוח שאינו מתקיים וע"כ הפירכא הוא דבנין כלאח"י עכ"פ מדרבנן אסור וע"ז משני דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה הוי ג"כ משאצל"ג ומבואר בשבת ע"ג: דר"א קא' לה אפי' לר"י דמחייב במשאצל"ג מודה במקלקל וא"כ בצירוף כל הני שפיר מותר משום שמחת יו"ט אפי' לכתחלה משא"כ במשאצ"ג באיסור דאוריי' אינו מותר משום שמחת יו"ט והא דכ' בתוס' ביצה ג' ד"ה גזירה וז"ל וי"א דלכך אין צדין שמא יצוד דגים טמאים שאינם צורך ולא נהירא דא"כ הו"ל מלאכה שאצל"ג דמותרת י"ל דכונתם כיון דאף אי יצוד דגים טמאים הא לא יהי' רק איסור דרבנן דהו"ל משאצל"ג וכיון שכן אין לנו להחמיר מספיקא ועתוס' ביצה כ"ד.
ד"ה ותניא משא"כ כלאחר יד הא קיל משאר שבות דרבנן כדפירש"י בפסחים ס"ו: גבי מחמר כלאחר יד דשבות דידי' לא חמיר כשאר שבות דכל כלאחר יד לא שכיחא ע"ש ולכך הקילו בבכורות שם לתלוש צמר שבמקום שחיטה ביו"ט דהוי תולש כלאחר יד משום שמחת יו"ט. והרי מצינו ביבמות קי"ד.
בהא דקא' אבא שאול נוהגין היינו שיונקין מבהמה טהורה ביו"ט ומוקי לה בדאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו בי' רבנן וכ' בתוס' שם לפרש מצטער מחמת רעב דבמצטער מחמת חולה אפי' בשבת שרי ע"ש וא"כ חזינן דאפי' במקום צער רעב התירו מלאכה כלאחר יד ביו"ט מכ"ש בשביל אכילת בשר דיש בו משום שמחת יו"ט בודאי שרי והא דאצטריך לשנויי על הפירכא והא קעביד כתישה בעפר תיחוח ולא מוקי בכתישה כלאחר יד שא"ה דאינו עושה המלאכה באוכל נפש גופי' ואיכא ג"כ חשש אימלוכי משא"כ היכי שעושה מעשה באוכל נפש גופי' כגון תלישת הצמר של מקום שחיטה בבהמה ושוחט מיד בודאי שרי משום שמחת יו"ט אבל משאצל"ג באיסור דאוריי' לא הותר משום שמחת יו"ט כנ"ל וא"ש דברי התוס' והרא"ש הנ"ל וגם הרמב"ן לא סמך עצמו על טעם זה דמשאצל"ג כ"א בצירוף הטעם הראשון משום שסופה של מלאכה זו לידחות בעוף זה אחר שחיטה שעל כן דברי החכם האוסר תלישת הנוצות באופן שצריך להם אינם אלא תימה דהרי אפי' לפי סברתו שהרמב"ן נשען על טעם זה לחוד הוא רק בתלישת הנוצות שקודם השחיטה משום דחשיב לי' מכשירי אוכל נפש והי' איפשר לעשותו מעיו"ט אבל תלישת הנוצות שלאחר השחיטה הא בודאי הוי באוכל נפש גופי' ואיך יעלה על הדעת שיהי' מותר רדקא באופן שאצל"ג והרי כבר הבאתי דברי הר"ן ומהר"ם מרוטנבורק דאוכל נפש ביו"ט כחול שוי' רחמנא ולמה לן לאהדורי שיהי' נעשה באופן היותר קל.
וגדולה מזו נראה דבשעת עשיית מלאכת א"נ ביו"ט אינו מחויב גם להקפיד למעט במלאכות כשאיפשר ומוכח הכי מהא דתנן ביצה ל"ג: ואין גורפין תנור וכיריים ופירש"י דאתיא כרבנן דאסרי מכשירי אוכל נפש וקא' עלה בגמ' ואם א"א לאפות אא"כ גורפו מותר והרי א' התם דף כ"ח: דגריפת תנור וכירים באנו למחלוקת ר"י ורבנן וא"כ ע"כ פליגי באיפשר לאפות בלא גריפה דבא"א בלא גריפה גם רבנן מודו דשרי ואפי' בזה מתיר ר"י ואנן קיי"ל כר"י דמתיר וע"כ כיון דהאפיי' התירה התורה לצורך א"נ אין להקפיד גם באופה ע"י גריפה אף דאיפשר בלעדה כיון דא"נ הותרה ולא דחוי'.
וזהו ג"כ טעמו של הפמ"ג שהובא בדברי כ"ת והוא בא"א סי' תצ"ח ס"ק כ"ג דלכך אנו נוהגין היתר במריטה לאח"ש אף שאיפשר במליגה בכ"ש דזה אינו אסור משא"כ תלישה היא מלאכה גמורה בעוף דאורחי' אפ"ה כיון דא"נ הותרה אין אנו צריכין לאהדורי אהיתרא ע"ש [אמנם בהא איכא לעיוני דאיך מתירין מריטת הנוצות שקודם שחיטה לפמ"ש קצת אחרונים דבנוצות ע"ג הסכין ליכא משום חלדה מדינא ואינו רק חומרא מדרבנן לכתחלה א"כ איך מתירין המריטה ביו"ט דהוא מלאכה דאוריי' כיון דאיפשר בלעדה בשלמא מה שנתקשה בפמ"ג יו"ד סי' כ"ד בשפ"ד סק"ח דאיך הותר צער ב"ח דאוריי' בשביל חומרא דרבנן לפענ"ד ל"ק כיון דכל שהוא לצורך האדם ליכא בי' משום צעב"ח כמ"ש בזה בפסקי מהרא"י סי' ק"ה והובא באה"ע סוסי' ה' ברמ"א ע"ש אבל הא קשיא דאיך מתירין מלאכה דאוריי' ביו"ט כיון דאפשר בלא"ה וקודם שחיטה הא ל"ה רק מכשירי א"נ ול"ש לומר הותרה.
והנה לכאורה הי' עולה על הדעת לאסור בנידן שלנו עפמ"ש ביש"ש ר"פ אין צדין ליישב מה דקשה למה יהא אסור לטחון חטין מה"ת ויהא מותר לדוך כל הנידוכין כדרכן שהרי שחיקה ודאי תולדה דטוחן הוא ותי' דהא דאסור מדאוריי' מלאכות הגדולות כגון קצירה תלישה וטחינה משום דלא שריא רחמנא אוכל נפש אלא אלו מלאכות שעומדות מיד לאכילה כגון שחיטה וכן מלישה ואילך שעומד לאכילה תיכף אבל המלאכות הנ"ל עושין לימים רבים לעשות מהן גדיש או לעשות בביתו אוצר להסתפק ממנו או למכור ממנו כגון תלישת פירות וקצירת תבואה ואף טחינה דרך לטחון הרבה מדות לעשות ממנו קמח הרבה ולעשות לימים רבים משא"כ טחינת פלפלין הא עומד לאכילה היום כי תבלין הנדונין מזמן רב מפיגין טעמן ואף שמלח אינו מפיג טעם מ"מ אין דרך לעשות ממנו אוצר אחר הדיכה אלא דכין מה שהוא לצורך יום או יומים לכך שרי ע"ש והכי מפורש במלחמות שם וכן בר"ן שם בשם הראב"ד ז"ל וע' מ"מ פ"א מה' יו"ט ולפי"ז לכאורה בתלישת נוצות אם עושין מהן אוצר אינו בכלל אוכל נפש דשריא רחמנא אמנם זה טעות דעד כאן ל"א הכי אלא במלאכה שעושין בשביל אוכל נפש כזה שעושין ממנו אוצר זה לא שרי' רחמנא אבל במריטת נוצות הא מורטין הנוצות בשביל אכילת העופות ואין הדבר הנתלש שהוא הנוצות האוכל נפש רק העופות והעופות הלא אוכלין ביו"ט גם כיון שבכל עוף ועוף שתולשין הנוצות ממנו הוא בהיתר לצורך א"נ מה לנו אם הנוצות נופלין בתיבה ומתכנסין נוצות מעופות הרבה ונעשה אוצר מהם.
והרי גדולה מזו קיי"ל דבהמה חצי' של ישראל וחצי' ש"נ שרי לשוחטה ביו"ט משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ואף שעי"ז גם חלק הנכרי נשחט: והנה כ"ת הביא בשם החכם האוסר שכתב סעד לדבריו ע"ד פלפול מש"ס חגיגה י"ח דקאר"ל וחג הקציר איזה חג שאתה חוגג וקוצר בו זה עצרת אימת אילימא ביו"ט קצירה ביו"ט מי שרי ואי איתא דהותר תלישת נוצות גם באופן דהוי צריכה לגופה א"כ מ"פ בפשיטות כ"כ קצירה ביו"ט מי שרי הרי לפ"מ שהעלו האחרונים בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דבמריטת נוצות איכא איסור דעוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דקוצר והותר לצורך א"נ א"כ נימא מתוך שהותרה לצורך א"נ הותר נמי שלא לצורך וע"כ דלא הותר מריטת הנוצות רק באופן דהוי משאצל"ג וא"כ ל"ש מתוך עכ"ר הנה לכאורה עדיין לא הועיל בתירוצו כלום דהרי הרמב"ם גופי' פוסק בפ"א מה' שבת דמשאצל"ג חייב וא"כ אכתי קשה נימא מתוך.
אמנם בזה יש לתקן דבריו עפמ"ש בתוס' שבת ע"ג: גבי הא דאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב ב' א' משום קוצר וא' משום נוטע וכ' התוס' דאפי' לר"י דמחייב במשאצל"ג בעינן צריך לעצים דלא מיקרי קוצר אלא בענין זה ע"ש וער"ן ספי"ר דשבת וי"ל דהא דהתוס' אתי עלה מכח משאצל"ג לענין מריטת הנוצות אף דא"צ להנוצות וליכא משום עוקר ד"מ דהוא תולדה דקוצר משום דאיפשר דסברא זו לא ס"ל רק לרב כהנא בשבת שם ואינך אמוראי אביי ורב יוסף התם פליגי עלי' בזה.
וא"כ י"ל דהרמב"ם פוסק בהא כרב כהנא אפי' אי בעלמא משאצל"ג חייב מ"מ בקוצר בעינן שיהי' צריך לדבר הנקצר וכיון דא"צ להנוצות ליכא איסור דאוריי' ול"ש מתוך ושעפי"ז אמרתי לבאר דברי הרמב"ם פי"א מה' שבת ה"א שכ' דהושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעי' חייב משום נטילת נשמה ואמאי לא כתב משום עוקר דבר מגידולו וכמ"ש באמת ברשב"א בחי' שבת ק"ז: בשם הירושלמי דהרי לפי האמור ס"ל להרמב"ם דגם בבע"ח שייך עוקר דבר מגידולו וע' בהה"מ פ"ח מה' שבת ה"ז שכ' ב"ד הרמב"ם דס"ל דבע"ח מיקרי גידולי קרקע ולהנ"ל יהי' נכון עפי"ד התוס' בע"ז כ"ו.
שהקשו היכי ס"ד דרב יוסף להתיר ליילד נכרית בשבת משום איבה וכי משום איבה שרינן מילתא דאוריי' דהרי הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעי' חייב ותי' דההוא בלא כלו לו חדשיו אבל בכלו חדשיו פסקו גידוליו ע"ש. וכיון דהך דהושיט ידו כו' ע"כ מיירי בלא כלו לו חדשיו א"כ הולד כלה והולך וא"צ לו רק להציל האם וי"ל דאפי' אי התוס' ס"ל דהחיוב הוא משום עוקר ד"מ ג"כ א"ש דמיירי בלא כלו חדשיו ואפ"ה חייב משום עוקר ד"מ דהוא תולדה דקוצרואף שא"צ לדבר הנקצר דהיינו הולד מ"מ הא התם קאי לרב יוסף ואיהו הא ס"ל דקוצר חייב גם בשא"צ להנקצר כנ"ל אמנם הרמב"ם לשי' שפוסק דבעינן שצריך לדבר הנקצר וא"כ ל"ה אפשר למיחייבי' בזה משום עוקר ד"מ ולהכי כתב שפיר דחייב משום נטילת נשמה.
אמנם בעיקר ד' התוס' הנ"ל יל"ע דהרי כ' בתוס' שבועות מ"ג. דבענבים העומדות ליבצר לענין שבת לכ"ע לאו כבצורות דמיין והוי מחובר אפי' לא צריכי לארעא וא"כ אמאי לא יתחייב משום עוקר ד"מ גם בעובר שכלו חדשיו אע"ג דפסקו גידולו ול"צ ליניקת האם ויש מקום לחלק ולפלפל בזה אכ"מ: והנה באס"ז כתובות ה': יצא לדון בדבר החדש דבמילה בשבת אית משום תולש ובודאי אין הכונה שיתחייב משום גוזז דא"כ היכי קא' בשבת קל"ו: קל"ז.
דבספק מהלינן לי' ממ"נ אם ח' הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בבשר הוא דהרי אי איכא משום גוזז אף במתה איכא משום גזיזה כמבואר ברמב"ם פ"ט מה' שבת ה"ז והוא מהירושלמי פ' כלל גדול ותוספתא רפ"ט דשבת וע"כ דאין בזה משום גוזז דל"ש איסור גוזז אלא בדבר שחוץ לגופו כגון צמר ונוצות או שיער וצפרנים שמפרידן מן הבשר אבל כשחותך מהבשר חלק מחלקיו אין עלה שם גזיזה והו"ל מחתך בבשר בעלמא [ועט"ז א"ח סוסי' של"ו שכ' וז"ל ועוד יש ליזהר שלא יתלוש מן עור שלו בידו או במק"א דהוי כמחובר לקרקע דכ"מ מריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע ולכאורה ל"ל למיתי עלה משום דאדם הוי כקרקע הרי בלא"ה איכא חיובא משום גוזז וע"כ משום דהעור הוי כבשר וליכא בי' חיובא דגוזז אמנם באמת מבואר בסי' שכ"ח סל"א ובמג"א ס"ק ל"ה דבעור האצבע איכא משום גוזז] וע"כ דכונתו דכל שמבדילו מחיותו חייב משום קוצר ול"ש רק בחי ושפיר קא' דמלין ממ"נ וע"כ דהאס"ז קאמר לה להנך דפליגי אר"כ וס"ל דלמ"ד משאצל"ג חייב גם בקוצר חייב אפי' כשא"צ להנקצר.
ואזדא בזה מה שהקשה בס' ישיע"ק. א"ח סי' שכ"א ע"ד האס"ז מהא דקאר"ש בשבת ק"ו דמקלקל בחבורה חייב מדאצטריך קרא למשרי מילה דילמא מקב"ח פטור רק בתולש חייב מקלקל.
ולהאמור י"ל דר"ש ס"ל דבקצירה בעינין צריך לעצים דוקא וא"כ במילה הא א"צ לדבר הנקצר דהיינו הערלה וליכא חיובא דתולש שהוא עוקר ד"מ. וע"ד פלפול קצת י"ל דהנה בש"ך יו"ד סי' רס"ב הקשה לשי' הרא"ש דמל תוך ח' יצא א"כ אמאי מילה דוחה שבת הא איפשר לעשות מע"ש וא"ד את השבת והוכיח מכח זה דצריך להטיף דם ברית בשמיני ולפי"ז מיושב שפיר הקושיא הנ"ל דקמדייק מדא"ר ביום אפי' בשבת דמילה דוחה שבת מוכח ע"כ דמקב"ח חייב דאי מקב"ח פטור ורק מקלקל במלאכת תולש חייב א"כ הדר"ק הש"ך לדוכתה אמאי מילה דוחה שבת הא איפשר למול מע"ש כיון דמל תוך ח' יצא ואי דצריך לחזור ולהטיף דם ברית ז"א דהרי בהטפת דם הא ליכא רק מלאכת חובל ומקב"ח הלא פטור ומלאכת תולש הא איפשר לעשותה מע"ש וא"ש ע"נ: ובגוף דברי החכם הנ"ל היטב אשר דבר בזה כ"ת דטעה בזה טעות גדול דמלבד דלהרמב"ן גופי' לית בי' משום עוקר ד"מ אף בתלישת נוצות שקודם השחיטה כיון דס"ל דא"ח משום קוצר אלא בג"ק ולא בבע"ח ואין בו רק משום תולש דהיינו גוזז [ובפרט למ"ש הרמב"ן במלחמות ר"פ אין צדין בטעמא דאמרה תורה קצירה ותולדותי' משום דלא התירה התורה אלא להכשיר אוכלין שברשותו אבל לא דבר שאינו ברשות אדם כגון צידת בע"ח או לעקור דבר מגידולו ע"ש וזה הא ל"ש במריטת נוצות כמובן] לבר מן דין הרי בתלישת הנוצות שלאחר שחיטה הא לכ"ע לית בי' משום עוקר דבר מגידולו דזה ל"ש רק מחיים כמבואר בירושלמי הנ"ל רבנן דקיסרין אמרין ההן דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר אבל לא במתה וא"כ ממ"נ להרמב"ן המתיר מריטת הנוצות הא ליכא מתוך דלדידי' הרי לית בי' משום עוקר ד"מ ולהרמב"ם דס"ל דיש בו משום עוקר ד"מ הא איהו ס"ל בפ"ג מה' יו"ט דמריטת נוצות קודם שחיטה באמת אסור ביו"ט וכבודו האריך בזה בדברי חן ושכל טוב והדין עמו וי"ל ג"כ דבלא"ה ל"ש מתוך בכה"ג עפמ"ש הראשונים הנ"ל דעיקר מה דאסרה תורה קצירת התבואה הוא משום שעושין כן לימים הרבה וא"כ ל"ש מתוך כיון דבאופן זה שדרך לעשותו לימים רבים הא לא אשתרי מעולם וכ"כ בפנ"י בחי' ביצה י"ד לענין מה שהקשה בהא דפריך כתישה ביו"ט מי שרי נימא מתוך שהותרה מלאכת טחינה בפלפלין ותבלין לצורך א"נ הותרה נמי כתישה שלא לצורך עש"ה שכ' ג"כ סברא הנ"ל: ומה שתמה כ"ת על בעל מנחת חינוך דמסתפקא לי' אי שייך איסור דעוקר דבר מגידולו לאחר מיתה דהרי הוא מפורש יוצא מ"ד הרמב"ן הנ"ל דאי איתא דגם בלאח"מ שייך עוקר ד"מ א"כ ל"ל למימר דל"ש עוקר ד"מ רק בג"ק הרי אפי' אי הוי אמרי' דשייך בבע"ח איסור דעוקר ד"מ ג"כ שייך טעם זה כיון דסופה של מלאכה זו לידחות בתלישת הנוצות שלאחר שחיטה כיון דגם בלאח"מ איכא איסור דעוקר ד"מ לפענ"ד י"ל דליכא הוכחה מזה כלל עפמ"ש בפמ"ג א"ח סי' תצ"ח בא"א ס"ק כ"ד שמביא ד' התוס' ביצה ג' דתולש וקוצר מה"ת אסור בתבואה אבל תלישת הנוצות דלאחר שחיטה הוי כלישה ואילך וע"כ כונתו דקצירה ל"ש רק דומיא דתבואה שאינו מוכשר לאכילה כ"א אחר דישה ומירוח וטחינה אבל בדבר שאינו מחוסר רק הבישול ואפיי' הוי כמלאכת לישה ולפי"ז י"ל שפיר דעוקר ד"מ שייך ג"כ אח"מ דאפ"ה ל"ש לומר דסוף מלאכה זו לידחות בתלישת הנוצות שלאחר השחיטה כיון דבתלישת הנוצות שקודם שחיטה איכא שפיר איסור דעוקר ד"מ דהוא תולדה דקוצר כיון שא"ר עדיין לאכילה משא"כ תלישת הנוצות שלאחר שחיטה הא ל"ה בכלל קוצר דהוי כלישה ואילך.
אמנם באמת בחי' הרמב"ן שבת ע"ד. מבואר להדיא דאפי' אי נימא דבבע"ח שייך איסור דעוקר ד"מ הוא רק מחיים ולא לאח"ש ע"ש ומובן הדבר בפשיטות דלאחר שחיטה הלא כבר פסקה יניקת הנוצות מהבע"ח ובודאי ל"ש עוקר ד"מ דהרי אפי' בעובר שכלו: חדשיו מבואר בתוס' ע"ז הנ"ל דל"ש בי' עוקר ד"מ שכבר פסקו גידוליו ומכ"ש לאחר מיתה.
והוא תלמוד ערוך בערכין ז. אר"נ א"ש האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כריסה ומוציאין את הולד פשיטא מאי עביד מחתך בבשר הוא הרי דאף דבמחיים היכי שדלדל העובר שבמעי' איכא חיוב דעוקר ד"מ אפ"ה לאחר מיתה פשיטא לי' להש"ס דל"ה רק מחתך בבשר בעלמא ומובן בסברא דעוקר ד"מ הרי הוא תולדה דקוצר וקיי"ל בחולין קכ"ז: דאילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין לענין שבת והכי קיי"ל להלכה בא"ח סי' של"ו ס"ח בהג"ה וא"כ ה"ה בבע"ח לאחר מיתה הוי כיחור שנפשח מן האילן: והנה כ"ת כתב להקשות להאומרים דקצירה בי"ט אינו אסור מה"ת מ"פ על הקרא קצירה ביו"ט מ' שרי כיון דבאמת אינו אסור מדאוריי' וכבר נתקשה בזה בספר ט"א בחי' לחגיגה שם.
וראיתי לכ"ת שכ' לתרץ עפ"מ דקא"ל התם ר' יוחנן לר"ל אלא מעתה חג האסיף איזהו חג שיש בו אסיפה הוי אומר זה חג הסוכות כו' אלא בחש"מ חש"מ מי שרי והקשו בתוס' דהא מלאכת חה"מ אינו רק דרבנן ותי' דכיון שחז"ל אסרו מלאכה בחש"מ ואסמכוהו אקרא אין לנו לאוקמי קרא בהכי שיתיר בפירוש המלאכה בחש"מ וכיון שכן הא באמת בירושלמי מייתי מקראי לאסור קצירה ביו"ט אפס דהסוברים דהוא רק דרבנן ס"ל דאינו אלא אסמכתא בעלמא וא"כ פריך הש"ס שפיר דאיך איפשר לאוקמי קרא בהני להתיר קצירה להדיא אחרי דאסרוהו חז"ל ואסמכוהו אקרא עכ"ד ויפה דיבר.
אמנם כיון שבא לידי מדה זו דהני תרי פירכות קצירה ביו"ט מי שרי ואסיפה במועד מי שרי הם על קוטב אחד הי' יכול לתרץ הקושיא הנ"ל בפשיטות דהרי באמת הקשו בתוס' מ"ק י"ב: על הא דקא' אסיפה במועד מי שרי מה מלאכה יש באסיפה וכ' דמאי דטרח באסיפת הפירות לביתו כמו בחול אסור גם בלא מלאכה דהוי כמו מלאכה וא"כ י"ל ג"כ עד"ז מאי דקא' קצירה ביו"ט מי שרי דאפי' אי נימא דבקצירה ליכא איסור מלאכה דאוריי' בכ"ז פריך שפיר דאיך קורא אותו הקרא חג הקציר דהרי אם עושה הקצירה כמו בחול זהו גופי' הוי איסור אפי' אם ל"ה בו איסור מלאכה ובמאי דמפרש ר' יוחנן חג הבא בזמן קציר י"ל בלא"ה דהרי מאי דס"ל להפוסקים דקצירה רק מדרבנן אסור הוא מדפסקי כר' יהוד' דמתיר מכשירי א"נ ביו"ט ודרש הוא לבדו לאסור מכשירין שאפשר לתקנם מעיו"ט מכלל דבא"נ גופי' אפשר לעשותן מעיו"ט מותר ולכך שרי גם קצירה מדאוריי' משא"כ לרבנן דאסרי מכשירין לגמרי לדידהו שפיר י"ל דבא"נ גופי' הוי כמו לר"י במכשירין ובאפשר מעיו"ט אפי' בא"נ גופי' אסור ושפיר אסור לדידהו קצירה מהאוריי' וי"ל ג"כ דלדידהו אסור קצירה מדאוריי' מהך דממעט בירושלמי שהובא בתוס' ביצה ג' אך שלא לקצור דבשלמא לר' יהוד' ע"כ ל"ל הך דרשא דהרי בחי' הרשב"א מגילה ז: הקשה לר"י דדריש לכם להתיר מכשירין מנ"ל למעט נכרים דהא לכ"ע לצורך נכרים אסור משום לכם ולא לנכרים והביא בשם התורת כהנים דדריש אך מיעוטא הוא וממעט לצורך נכרים וכ"כ באמת ברש"י בחומש פ' בא.
וא"כ א"א למעט לדידי' קצירה מאך כיון דצריך לי' למעט נכרים וע"כ לדידי' אינו אסור קצירה רק מדרבנן משא"כ לרבנן דר"י ממעטינן שפיר מאך שלא לקצור וא"כ הרי בש"ס מגילה שם מוקמינן סתם מתני' דהתם כרבנן דר' יהוד' ור' יוחנן הא ס"ל בכ"מ הלכה כסתם משנה וא"כ ס"ל לדידי' דקצירה אסור מדאוריי' ושפיר פריך קצירה ביו"ט מי שרי ומוכרח לפרושי חג הבא בזמן קציר [וכן ר"ל דקא' קצירה ביו"ט מי שרי י"ל דלשי' אזיל בפסחים נ"ו: גבי הא דאנשי יריחו פורצין פרצות בגנותיהן כו' שלא ברצון חכמים וקאר"ל דפליגי במכבדות דרבנן.
סברי גזרינן שמא יעלה ויתלוש ופירש"י דחיישינן שמא יתלוש מן המחוברות דהוי אב מלאכה ע"ש וע"כ דס"ל דקצירה ביו"ט אסור מדאוריי']: ועפ"י האמור אמרתי לבאר דברי הש"ס מנחות ע"ב. ארבב"ח א"ר יוחנן ראב"ש בשי' ר"ע רבו של אביו אמרה דנקצר ביום פסול דתנן כלל אר"ע כל מלאכה שאפשר לו לעשות מע"ש א"ד את השבת וסבר לה כר' ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה דתנן ר"י אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ואיס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצרי' מע"ש אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול והקשו המפורשים לפמ"ש בחי' הריטב"א מכות ח' דלר"ע מהללמ"מ ידעינן דקצירת העומר דחי שבת ער"ן שם א"כ ל"ל לאוקמי הא דראב"ש כר"ע בחדא וכר' ישמעאל בחדא הרי איכא לאוקמי דס"ל כלה כר"ע ושפיר שמעינן מדגמירי לן מהללמ"מ דקצירת העומר דחי שבת ע"כ דנקצר ביום פסול דאי כשר האיך דחי שבת נקצרי' מע"ש.
והנלפענ"ד בזה דהנה בתוס' שבת קל"א. ד"ה תאמר בשהל"ח שאם מצאקצור אינו קוצר כ' וז"ל תימה מאי קא פריך היא גופה נילף מינה מה עומר אעפ"י שמצא קצור קוצר אף ב' הלחם אם מצא קצור קוצר כו' א"נ י"ל דהא לא מצי למימר נילף קצירה דמהיכא נפקא לן קצירת העומר דדחי' שבת מדכתיב בחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה וגלי רחמנא דליכא למילף אלא לגבי העומר דכתיב בי' נמי קציר ולא לגבי ב' הלחם דלא כתיב בהו קציר וכ' במהרש"א בכונת דבריהם משום דהך לישנא דקא' בחריש ובקציר תשבות גו' יצא קציר העומר שהוא מצוה יש לו ב' משמעות לכאורה דמשמע שהוא קציר של מצוה שהבאת העומר מצוה וע"כ צריך לקוצרו ואם מצא קצור אינו קוצר ומשמע נמי דהקצירה גופה מצוה היא וע"כ מדנקט התם טפי עומר משהל"ח ע"כ אית לן למימר דלא נילף אלא לגבי עומר דאל"כ לא לכתוב כלל קצירה גבי עומר ואנן שמעינן לי' שפיר בין בעומר בין בשהל"ח מהאי קרא דבחריש ובקציר תשבות דמשמע יצא קציר של מצוה בין בעומר בין בשהל"ח דהקצירה מצוה היא אע"כ מדכתיב קציר בעומר גלי לן קרא דלא נימא יצא קציר שהוא מצוה דהיינו שהקצירה גופה מצוה היא אלא בעומר עכ"ל וע"כ כונתו מדלא אתי קרא רק למעט עומר דכתיב בי' קציר מזה מוכח דאם מצא קצור קוצר דאילו משום דל"ה דומיא דחרישה כדא' בש"ס מכות הנ"ל הו"א דלא ממעט רק קציר של מצוה היינו לצורך מצוה דאפי' אם הי' אמרינן דאם מצא קצור אינו קוצר ג"כ ל"ה דומיא דחרישה דאין עלה שם מצוה כלל כמ"ש בחי' הריטב"א מ"ק ג' ואלו בקצירת העומר עכ"פ הוא לשם הבאת העומר דומיא דכ' בכ"מ פ"ג מה' ציצית ה"ב לענין תליית הציצית ע"ש ולפי"ז מתיישב ע"נ מה דא"ר יוחנן דראב"ש ע"כ קאי בשיטת ר' ישמעאל דהרי לכאורה צריך להבין כיון דלר' יוחנן קצירה ביו"ט אסור מה"ת כנ"ל א"כ אפי' אי נקצר ביום כשר ג"כ לא איפשר מע"ש דהרי במנחות ס"ו.
ילפינן דהקצירה צריך להיות סמוך לספירה והוי' הקצירה ליל ט"ז וא"כ איך איפשר מע"ש היינו יום ט"ו הרי אז הוא יו"ט ראשון של פסח ולר' יוחנן הא גם ביו"ט קצירה אסור מדאוריי' כנ"ל ואי דתהי' הקצירה מעיו"ט הא ל"ה סמוך לספירה. אמנם הדבר נכון דהרי אפי' אי קצירה אסורה ביו"ט מדאוריי' והיינו ממיעוטא דאך כנ"ל בכ"ז הוי דומיא דלגבוה דממעטינן מלכם ולא לגבוה וכ' בתוס' ביצה י"ב.
דכיון דכ"ר ההיתר של א"נ בפירוש ל"א אהדרי' לא"ק ואינו רק לאו הבא מכ"ע ע"ש וא"כ הה"נ עכ"פ ל"ה הקצירה ביו"ט רק לאו הבא מכלל עשה ושפיר העשה דקצירת העומר דחי לה כמ"ש בח' הרשב"א כתובות פא"נ דלאו הבא מכ"ע לא עדיף מלאו גרידא ונדחה מפני עשה וא"כ לפי"ז הרי הא דקצירת העומר הוי מ"ע בפ"ע הא לא ידעינן לה רק מדרשא דר' ישמעאל דממעטינן קציר העומר שהוא מצוה כנ"ל וא"כ שפיר קאמר דע"כ ראב"ש בשיטת ר' ישמעאל אמרה דבלא"ה הא ל"ה ידעינן דקצירת העומר מ"ע בפ"ע היא וה"א דהוא רק הכשר מצוה ול"ה איפשר מע"ש כיון דאז הוא יו"ט כנ"ל ודו"ק.
גם בזה צודק כ"ת דגם לפי סברת החכם האוסר אין כאן הוספת איסור כלל דהרי כ' בתשו' הריב"ש סי' שצ"ד דבמלאכת גזיזה גם בא"צ לדבר הנגזז חייב ואין זה משאצל"ג כיון דבמשכן היו גוזזים עורות תחשים ול"ה צריכין להצמר רק להעורות ובתשו' ח"צ סי' פ"ב החזיק על ידו וכ' שאין זה ספק שכן הוא דעת כל הפוסקים חוץ מתוס' וקבע מסמרות בסברא זו להלכה ובס' אלי' רבה א"ח סי' ש"מ כ' שזה הוא ג"כ דעת רש"י בשבת צ"ד: שפי' הא דקא' התם מהו דתימא רבנן בכלי נמי פטרי משום דס"ד דאין כאן משום גוזז דל"ש אלא בצמר בהמה דלא כפי' התוס' שם משום דס"ל כר"ש דמשאצל"ג פטור והיינו דס"ל כשי' הריב"ש דזה הוי מלאכה הצל"ג ע"ש ובאמת נראה להדיא הכי מדברי רש"י ז"ל בעירובין ק"ג.
במשנה חותכין יבלת במקדש כו' ואם בכלי כאן וכאן אסור ופרש"י דמלאכה דאוריי' הוא דהוי תולדה דגוזז את הצמר והנה הא דלא פי' משום עוקר דבר מגידולו דבחותך מבע"ח הוי עוקר ד"מ אפילו אי נימא דרש"י ג"כ ס"ל כהרמב"ם הנ"ל דבע"ח נמי ג"ק הוא י"ל משום דעוקר ד"מ תולדה דקוצר הוא ובעינין שיהי' צריך לדבר הנקצר כנ"ל והכא הא א"צ להיבלת ואפ"ה משום גוזז חייב כיון דכך הי' הגזיזה במשכן וכשי' הריב"ש הנ"ל והנה לכאורה הרי חתיכת יבלת הוי כמחתך בבשר וגזיזה הא ל"ה רק בדבר שחוץ לגופו כמ"ש למעלה י"ל לפמ"ש בתוס' בכורות ל"ח: ד"ה וסימניך דהכא ע"כ מיירי ביבלת שבעין ע"ש ויבלת שע"ג העין הוי שפיר כדבר שחוצה לו כצפורן ושיער ואית בי' שפיר משום גוזז.
וי"ל שזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ט מה' שבת ה"ח וכן החותך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי פטור וכ' הה"מ שם שהוא נגד סוגיית הגמ' דבכלי חייב ולהאמור י"ל דבגמ' מיירי ביבלת שבעין דאיכא בי' חיוב גזיזה בחותך בכלי משא"כ הרמב"ם הלא כתב דיני' ביבלת שבגופו דל"ש בי' גוזז דהוי כמחתך בבשר וכנ"ל: ומה שהביא החכם האוסר מש"ע סי' תצ"ח ס"ז אם שחט בהמה בשדה לא יביאנה במוט או במוטה כדרך שעושה בחול אלא יביאנה בידו אברים אברים הרי דיש קפידא גם בא"נ גופי' שיעשנו בענין שיהי' שינוי הנה במח"כ לא שמי' מתיא דהתם הטעם הוא דמיחזי כעובדין דחול כדמצינו במלאכות שדרך לעשותן לימים הרבה צריך לעשותן ביו"ט אפי' בא"נ גופי' ע"י שינוי כמבואר בש"ע סי' תק"י ועתוס' ביצה ר"פ המביא ובר"ן ספ"ק דביצה וכן אפי' מלאכה שאין דרך לעשותה לימים רבים אין לעשותה בענין דמיחזי כעובדין דחול כמו טחינת פלפלים בריחיים שלהם שכ' בתוס' ביצה י"ד.