אור ברסלב

שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ

סי' ב

סי' א

בעזהש"י יום ב' י"א מנחם תר"מ לפ"ק סטריא שלום וברכה וכט"ס לכבוד הרב החריף המופלג בתורה וביראת ד' טהורה כש"מ יהושע נ"י אבד"ק דיהאלאר במדינת מאלדווי מכתבו הגיעני והנני לתשובתו בדבר הבתים של תפילין שדרך הסופרים להניח עור א' בתוכן לחזקן ומדבקין אותם ע"י דבק כי העור החיצון דק.

ועלה ע"ד חכם א' לפסול מטעם שהעור הפנימי עם הדבק הוא מפסיק בין הפרשיית להבתים והוי כשני בתים. וגם מפני שהדבק אינו ראוי לאכילה ואינו מן המותר בפיך.

עכ"ש: הנה כבר נסתפקו האחרונים לענין הבתים של התש"ר אי מותר לדבק ע"י גלד עורות נפרדות אי מועיל חיבור הדבק שיהיו כגוף א'. ומביאים בשם הגאון החסיד האלקי רבינו אליהו מווילנא זצ"ל שה"ר ממס' כלים פ"ח משנה ח' תפלה ארבעה כלים התיר קציצה הראשונה ותקנה טמאה טמא מת וכן השני' וכן שלישית התיר את הרביעית טהורה מטמא מת אבל טמאה מגע ט"מ כו' וא"כ מדקתני התיר ותקנה מכלל דתקנה היא לתפילין ומתכשר בהכי אף שאינם מעור א' הרי דהדבק מחברם להיות אחד וכתבו ע"ז דנוכל לומר דהא דקתני התירה ותקנה לא שחתך הבית ממש מהעור אלא שהתירה מהקמט וכדקיי"ל גבי כלי עור דאם פשט העור נתבטל מתורת כלי ותקנה אח"כ שחזר ומתח העור על הדפוס ונעשה בית ולעולם מעור א' הוי עכ"ד והנה לכאורה יש להביא ראי' לפירוש זה דהנה לכאורה קשה לפימ"ש התוס' בזבחים צ"ד ע"ב בהא שהקשו על הא דקא' טלית שהתחיל בה לקורעה כיון שנקרע רובה שוב אינו חיבור וטהורה משמע לגמרי ואמאי אינה טמאה מגע מדרס כדא' בפ' בהמה המקשה כו' ואפי' מיירי הך דטלית בשלא נטמאת מדרס אלא מגע טומאה בעלמא מ"מ כל כמה דאשתייר בה גע"ג שהוא שיעור טומאת מגע לא פקעה מיני' טומאת מגע כו' ותי' דטלית ובגד שאני שהם כלי ושם כלי עליהן וכשנקרעו כיון דאזיל שם כלי מינייהו טהרו לגמרי אבל בבהמה המקשה מיירי בחתיכת בגד דעלמא ואין שם כלי עליו ואין טהור ממגע מדרס אעפ"י שטהור מן המדרס עיי"ש וא"כ לפי"ז אמאי כשהעביר הרביעית ותקנה אמרי' דטהורה מט"מ אבל טמאה מגע ט"מ כיון שהג' קציצות נגעו ברביעית כשחברן הרי בשטה שהי' מחוברין עם הרביעית הי' עליהם גם טומאת ט"מ וכיון דנקצץ הרביעית הרי פקע שם כלי מינייהו כיון דהג' קציצות בלא הרביעית אינו כלום א"כ אזיל שם תפילה מיני' וכיון דנתבטל שם תפלה מיני' נימא דפקעה גם טומאת מגע מינייהו וכסברת התוס' הנ"ל לענין טלית אע"כ דמיירי שלא נחתכו מחיבורן רק שנתפשט א"כ עדיין לא פקעה שם תפילה מינייהו כיון דכל שעה ראוי למותחו על הדפוס וישוב להיות תש"ר משא"כ כשנחתך אפי' אם מחברו אח"כ הרי פנים חדשות באו לכאן ובשעה שנקצץ בטל שם תפילה מינייהו.

וא"כ לכאורה הי' מזה ראי' דהפירוש במשנה הוא רק שפשט העור ולא חתכו. אמנם באמת לאחר העיון אין להכריח מכח קושיא הנ"ל פירוש זה.

דהנה התוס' בסוכה י"ב ע"ב הקשו ממשנה דכלים הנ"ל לפי"ד רש"י בסנהדרין ס"ח שפי' שם דבית קיבול העשוי למלאות ל"ש בית קיבול א"כ הא אין לך עשוי למלאות יותר מתפילין והאיך מקבלין טומאה. ומה שרצו להכריח שם מכח זה דקיי"ל בית קיבול העשוי למלאות שמי' בית קיבול כבר הפליא בזה הגאון רי"ב ז"ל בהגהותיו דהתוס' גופייהו בשבת נ"ב ע"ב כ' דקיי"ל דל"ש בית קיבול אמנם שפיר כ' בזה בס' יד דוד בחי' שם דהיכי דמשתמשין קודם המילוי עולמית תשמיש אחר לשעה ל"ה עלי' שם בית קיבול העשוי למלאות וא"כ מיירי קודם שהניח הפרשיות בתוכן דהיו רגילין להשתמש בהן להניח בתוכן כתבי קודש ומילוי זה לא איכפת לן כיון שאינו מילוי עולם וסברתו הוא משום דכל עיקר הטעם דב"ק העשוי למלאות ל"ש ב"ק הוא משום דממ"נ אי מחשבי' לי' כקודם המילוי הרי עדיין ל"ה עלי' שם כלי קיבול ואי לאחר המילוי הא כיון שנתמלא להיות שם עולמית הו"ל כאין לו בית קיבול כמבואר במפורשים והתינח כשהוא עשוי להתמלא עולמית משא"כ כשנתמלא קודם לפי שעה הא כיון שנתמלא נקרא עלי' שם כלי קיבול וכיון דאינו מילוי עולמית שפיר הוי כלי קיבול והוא מובן בסברא.

וע' במלא הרועים אות ק' שחידש דקודם שנתמלא מקבל טומאה אף בעשוי למלאות. וע' במשנה שבת ס"ו ע"א ואם עשוי לקבל כתיתין טמא] וא"כ לפי"ז כיון דע"כ מיירי קודם שהניח הפרשיות בתוכן וא"כ קודם הנחת הפרשיות דהי' מיוחדין לתשמיש כתבי הקודש הא לענין תשמיש זה הוי על כל קציצה שם כלי בפ"ע ול"ש לומר דמבטל גם טומאת מגע מינייהו משום שנתבטל מהיות כלי כיון דכל חדא וחדא הוי כלי בפ"ע.

אמנם הא קשיא לכאורה לפי"מ שמתבאר בדברי הש"ס שבת מ"ח ע"ב ובתוס' שם ד"ה אי חיבור דל"ש לומר כל המחובר לו הרי הוא כמוהו מדאוריי' אלא בשנתחברו שני כלים שמשמשין שניהם תשמיש א' בשעת מלאכתן אבל שלא בשעת מלאכתן אינן חיבור אלא מדרבנן ע"ש וא"כ ה"נ אי מיירי בשלא הניח עדיין הפרשיות בתוכן א"כ הוי שלא בשעת מלאכתן ול"ה חיבור מדאוריי' וא"כ אמאי בשעת חיבורן כולן טמאין ט"מ.

אמנם י"ל כיון דא"א לזה בלא זה דהא צריך להיות ד' פרשיות בד' בתים א"כ הויין כגוף א' כדקא' הש"ס במנחות י"ד ע"ב דכיון דא"א לזה בלא זה הכתוב עשאן גוף א' ע"ש אולם ז"א דהא רק לענין הנחת הפרשיות בתוכן הויין כגוף א' כיון דא"א לזה בלא זה והרי מכח הנחת הפרשיות לא הי"ל לקבל טומאה כלל משום דהוי בית קיבול העשוי למלאות וע"כ רק משום התשמיש של הכתבי קודש שקודם הנחת הפרשיות הא לענין זה א"צ הבתים זה לזה א"כ שוב ל"ה חיבור אפי' בשעת מלאכתן וכמ"ש התוס' בביצה כ"ג ע"ב בהא דקתני שם במשנה רחים של פלפלין טמאה משום ג' כלים וכ' התוס' פי' אם נטמא זה לא נטמאה זה אפי' בשעת מלאכה שהן כולן יחד הואיל וכ"א ראוי למלאכה בלבדו ע"ש אמנם באמת בעיקר קושי' התוס' הנ"ל י"ל עפימ"ש התוס' גופייהו בסוכה שם לחלק דל"ה בית קיבול העשוי למלאות רק היכי שעשוי להניח שם המילוי עולמית אבל אם לפעמים נוטלין המילוי ל"ה עשוי למלאות.

ואף שכ' התוס' שם שהוא דוחק מ"מ נראה לולא דבריהם ז"ל בהבנת הסברא הלזו. דהנה י"ל הטעם דב"ק העשוי למלאות ל"ש בית קיבול שהוא משום שהמילוי בטיל לגבי הכלי והוי כאלו הכלי והמילוי הם א' וא"כ אין לו בית קיבול והנה בש"ס עירובין ע"ח ע"ב פריך שם ותבן לא חייץ והאנן תנן תבן שבין ב' חצרות גבוה י"ט מערבין ב' ואין מערבין א' אמר אביי לענין מחיצה כ"ע ל"פ דהוי מחיצה אבל לענין חציצה אי בטילי חייץ ואי לא בטילי לא חייץ ופירש"י וז"ל לענין מחיצה אע"ג דעתיד ליטלו כל כמה דהוי התם הוי מחיצה כו' אבל לענין חציצה לחוץ בפני אויר החריץ ולידון כסתום דמשוית לי' כארעא אי בטלי' להדיא ואמר לא שקילנא לי' מהכא בטיל ואי לא לא עכ"ל הרי דלענין שיהי' נידון כסתום בעי' ביטול עולמית וכן מבואר בדברי הש"ס סוכה כ"ח ע"א גבי פקק החלון וע' בתוס' שבת מ"ד ע"ב ד"ה ואין מצלת ולפי"ז שפיר מבואר החילוק דבמילוי עולמית שפיר אמרי' דל"ש בית קיבול משום דבטיל לגבי הכלי והוי כסתום כמו שאין לו תוך משא"כ בשעתיד ליטלו משם הא ל"ה כסתום וא"כ גם אחר המילוי יש לו תוך.

אולם התינח בשאר מילוי משא"כ הכא בפרשיות של תפילין הא לא נוכל לומר דבטילי לגבי הבתים דע"כ צריך להיות הבתים בפ"ע והפרשיות שמונחין בתוכן בפ"ע גם הא צריך ליטול הפרשיות מתוכן באיזה פעם כדי לבודקן ע' בתוס' מנחות מ"ג ע"א בשם שימושא רבה שמצריך לבודקן פעמים בשבוע.

א"כ לא בטילי לגבייהו ול"ה כסתום ושפיר מקבלי טומאה וא"כ שפיר מיירי המשנה דכלים הנ"ל גם בשכבר הונחו הפרשיות בתוכן וא"כ הדר קשיא מה שהקשינו לעיל דנימא כיון דבשהותר הקציצה פקע שם כלי מיני' ויהי' טהורין גם מטומאת מגע. אולם באמת נראה דלק"מ דע"כ הבתים אף לאחר שהנחו הפרשיות בתוכן לא נחשבו ככלי א' דנימא שאם נחתך א' מהן יהי' בטל שם כלי מן הנותרים כיון דאמרי' בש"ס מנחות ל"ד ע"ב לטטפת לטטפת לטוטפת הרי כאן ד' הרי דהתורה הקפידה שיהי' ד' בתים דלהכי אמרי' שם דאם אין חריצן ניכר מבחוץ פסולות וע' בתוס' סנהדרין ד' ע"ב ד"ה טט בכתפי שתים.

א"כ חלקינהו רחמנא לד' כלים. וא"כ הוי כאו"א כלי בפ"ע דנהי דמטעם שא"א לזה בלא זה הוי צריכין למימר שיהיו ככלי א' כנ"ל והוי דומיא דאמרי' במנחות י"ד ע"ב לר' יוסי בשחט ב' כבשים לאכול א' מן החלות למחר הכתוב עשאן גוף א' והכתוב עשאן ב' גופים הכתוב עשאן גוף א' דמעכבי אהדדי והכתוב עשאן שני גופים דכתיב שתים שני עשרונים דל"ה פיגול רק הא' שחישב עליו וה"נ אמרי' עשאן הכתוב לד' בתים גוף א' כדקא' שם לזכרון בין עיניך זכרון א' אמרתי לך לענין דמעכבי אהדדי והכתוב עשאן ד' גופים דכתיב לטטפת כו' לענין שאם נחתך בית א' מהן לא נפקע שם תפילה מהאחרים שנשארו לענין קבלת טומאה.

וא"כ לפי"ז מיירי שפיר המשנה דכלים הנ"ל בשחתך הבתים ואח"כ חיברן וכן פי' באמת הרמב"ם ז"ל בפירושי המשניות שלו שם. ובאמת לשון המשנה דקתני התירה ותקנה מוכח קצת כן דהנה התוס' בב"מ נ"ב ריש ע"ב כתבו בהא דמובא שם המשנה דסלע שנפסלה והתקינה שיהא שוקל בה משקלות טמאה כ' התוס' ד"ה והתקינה וז"ל אם צריכה מעשה כמו חיתוך א"ש דנקט והתקינה דמידי דמחוסר מלאכה אין טמא במחשבה כדא' במרובה ואי אינה צריכה חיתוך הוי התקינה ל"ד כו' הרי דכ' התוס' דלשון התקינה משמעותו ע"י חיתוך וה"נ דקתני התירה ותקנה משמע שחתכה.

ושפירמוכיח הגאון ראו"ו ז"ל ממשנה זו דמהני הדבק לחברן שיהי' כאחד. וכן מוכח באמת מדברי התוס' במנחות ל"ב ע"א בהא דקא' שם ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הא מורידין עושין אמאי הכא סתומות והכא פתוחות ומשני דילמ' להשלים וכ' התוס' פירש בקונטרס שאם חסרה מזוזה שיט' א' אי לאו דאין מורידין הי' נוטלין שיטה א' מס"ת ותופרין במזוזה והא דא' בירושלמי פ"ק דמגילה דתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא על עור א' ההוא בשלא תפר העורות זב"ז ומדברי התוס' האלה למד המג"א בסי' ל"ב ס"ק נ"ב להבתים של תפילין דע"י תפירה חשובין כגוף א' ע"ש ואע"ג דהתוס' בסוטה י"ח ע"א כתבו גבי גט דאם כתבו על שני דפין ותפרו יחד דפסול ול"א דליהוי כגוף א' כבר כ' הב"ש בסי' ק"ל סעק"ח דלא פסול אלא דוקא אם תפר או דיבק אחר הכתיבה אבל אם תפר קודם הכתיבה כשר ע"ש והא דכ' רש"י ז"ל במגילה ח' ע"ב ד"ה לתופרן בגידין כו' והללמ"מ הוא בתפילין ומזוזות שיהי' תפורין בגידין ע"כ כונתו במזוזות כשתופרן קודם הכתיבה] והא דפסול בדיבק שברי שופרות מטעם שופר א' א"ר כו' כ' התוס' בסוטה שם דשאני שופר דניכר התוספת ע"ש וע' תוס' ר"ה כ"ו.

[וע' בתוס' מנחות ל"ג ע"א ד"ה כתבה שכ' שם לחלק דבגט אם כתבו על ב' דפין כשר ובסוטה פסולה משום ב' ספרים משום דגבי גט כתיב ספר אבל גבי סוטה כתיב בספר דמשמע בספר המבורר ומיוחד למעוטי ב' דפין אפי' בחתיכה א' ע"ש ובמק"א פלפלתי בדבריהם במה דקשה לכאורה מש"ס גיטין כ"א ע"ב דקא' ריה"ג ספר אין לי אלא ספר מנין לרבות כל דבר ת"ל וכתב לה מ"מ א"כ מה ת"ל ספר מה ספר דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל אף כל דבר שא"ב רוח חיים ואינו אוכל ורבנן אי כתיב בספר כדקאמרת השתא דכתיב ספר לספירת דברים הוא דאתא.

ולד' התוס' הרי לא הי' יכול למכתב בספר דא"כ הוי פסול בכתב גט על ב' דפין ואכ"מ]: והנה האחרונים הקשו אי נימא דתפירה חיבור הוא מסנהדרין פ"ט ע"א דקא' א"ה תפילין נמי אי עביד ארבעה בתי ואייתי אחרינא ואנח גבייהו האי לחודי' קאי והל"ק ואי עביד ה' בתי גרוע ועומד הוא האמר ר"ז בית החיצון שא"ר את האויר פסול והשתא הרי שפיר מצי לשנויי כגון דעביד ארבעה בתי ואייתי ביתא אחרינא ותפר גבייהו דאז ל"ש הל"ק והל"ק כיון שמחובר ע"י תפירה דהוי חיבור.

ולפענ"ד אין מזה קושיא דהנה התוס' בעירובין ל"א ע"ב בד"ה ונתן הכסף כו' הקשו על הא דקא' בונין בחול ואח"כ מקדישין הרי הקדש אינו מתחלל ע"ג קרקע ותי' דבזה תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש כיון דאי לא קדיש עומד לתלישה וכ"כ בב"מ נ"ד ע"א ע"ש ולפי"ז ה"נ י"ל כן דלעולם בעלמא לענין הכשר הוי תפירה חיבור אבל הכא אי נימא דהוי חיבור האיכא בל תוסיף ועומד לתלישה א"כ שוב ל"ה חיבור ולפי"ז ממילא מיושב ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ממרים שכ' וז"ל והוא שיעשה ד' בתי' כהלכתן ויביא חמישית וידבק בחיצון שהבית החיצון אינו רואה את האויר ופסול עכ"ל הרי מבואר להדי' מדברי הרמב"ם ז"ל דאי לאו האי פסול שאין בה"ח רואה את האויר הוי כשר משום דהל"ק כו' אע"ג שהוא כ' בפירוש בענין שהוא מחובר ע"י דבק ועכצ"ל כדברינו הנ"ל דכיון דאי נימא דהוי חיבור עומד לתלישה א"כ הוי כתלוש וכסברת התוס' הנ"ל וכן העלו האחרונים להקל לדבק עורות נפרדים ויחדיו יהי' תמים על תש"ר ובאמת מוכח בש"ס שהי' מעורות נפרדים מדקרי להו להבתים קצוצי ע' בגיטין נ"ח ע"א ארבעים סאה קצוצי תפילין נמצאו בראשי הרוגי ביתר ופי' בערוך ערך קץ דלהכי נקראו קצוצי שכל בית קצוץ מחבירו ע"ש ונראה דאפי' הגאון בעל חת"ס ז"ל שמחמיר בתשו' בדיבוק הבתים ע"י דבק היינו באופן שהם מובדלים ומופרדים מעל"ע אבל היכי שנעשו הד' בתים מעור א' רק שקורע אותן בקצוות למען יבא הריבוע מכוון כמו שעושין הסופרים שלנו גם החת"ס ז"ל יודה דבכה"ג חשיב הדבק שמן הצדדין חיבור כדמצינו בגיטין כ' ע"ב ותיפוק לי' דספר א' א"ר ולא ב' וג' ספרים לא צריכא דמעורה הרי דהיכי שהוא מעורה אף שהוא קרוע מכל צד חשיב חיבור והרי אשכחן חילוק זה בחולין י"א ע"א ואי משום אותה לנתחי' ולא נתחי' לנתחים הנ"מ היכי דחתיך לי' לגמרי אבל היכי דלייף לית לן בה.

וע' בסוכה י"א ע"ב דמוקי שם הברייתא בהדלה עלי' את הגפן כו' דשליפינהו שלופי ופי' התוס' שם ד"ה דשלפינהו דמיירי כשנפשח ומעורה בקליפה וא"י להחיות כו' דאע"ג דחשיב כתלוש מ"מ כיון דלא נקצץ לגמרי ל"א זהו עשיי' ע"כ ומכ"ש בנ"ד כשלא נפרדו לגמרי רק בצדדין כשמדבקן בדבק נעשה כבתחלה דומיא דאמרי' בחולין קכ"ג ע"ב ל"ש אלא טלית אבל עור חלים ופירש"י חזק הוא ע"י אותו מקצת וכשחוזר ותופרו הרי הוא כבתחלה כו' ע"ש.

וע' בשו"ת בר ליואי מאא"ז הגאון נ"י חא"ח סי' ג': ובנידן שאלתינו הדבר פשוט דכיון שהעור הפנימי עם הדבק עשוי רק לחזק הבתים בודאי בטיל לגבי הבתים ועד כאן לא מחלק הש"ס בסוף חגיגה לענין ציפוי שהציפוי יבטל הכלי בין ציפוי עומד לציפוי שאינו עומד אי לפירש"י אי לפי' התוס' שם רק התם שהצפוי הוא דבר בפ"ע אבל בנ"ד שכל עיקר פעולת העור והדבק הוא בשביל חיזוק הבתים בודאי בטיל לגבייהו.

והנה במנחות מ"ב ע"ב קא' ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות ופירש"י שעשה הבתים מעור בהמה טמאה פסולות משום דבעי' מן המותר בפיך. מיהו במרדכי בהל"ק ה' תפילין פי' שם טלה עליהם עור היינו שטלה עליהם עור אחר ולא מיפסל רק משום דהוי מבהמה טמאה אבל אי הי' מבהמה טהורה הי' כשר דלא מיקרי יתיר אלא אי מייתר בית ד' כההיא דהנחנקין אבל זה הקלף המכסה להגן בעלמא לא אשכחן בהו פסול ע"ש וע"כ סברתו הוא דכיון שהוא להגן ולחזקן ל"ש בי' פסול דאינו רואה את האויר משום דכחד חשוב.

ומ"ש להסתפק כיון שמדבקן בהקרייט ל"ה מן המותר בפיך לפירש"י והר"ן ז"ל בהא דציפן זהב דפסול משום שא"ר לאכילה ולא חשיב מן המותר בפיך ז"א דהתם משום שציפה גוף הבתים בזהב והשי"ן הוא אות מהשם ולכך צריכה להיות כולה מן המותר בפיך דגלי קרא למען תהי' תורת ה' בפיך אבל בדבק שבפנים בודאי לא איכפת לן מה שאינו ממותר בפיך.

וראי' לזה מש"ס שבת כ"ח בהא דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הילכתא לתפילין תפילין בהדיא כתיב בהו למען תהי' תורת ד' בפיך אלא לעורן כו' והאמר אביי שי"ן של תפלין הללמ"מ כו' והשתא אי נימא דהדבק המחזיק את הבתים מבפנים ג"כ צריך להיות מן המותר בפיך נימא דאצטריך הא דלא הוכשרו כו' לענין הדבק המעמידן ומחזקן אע"כ דבדבק לא איכפת לן מה שאינו מן המותר בפיך ודמי להא דמבואר בש"ע א"ח סי' תרכ"ט במג"א סק"ט דמדינא מותר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה ורק לכתחלה אסור שמא יבא לסכך בו ע"ש.

והנה ראיתי בישיע"ק בתשו' נכדו הגאון שכ' שם לחדש דאף דדבק הוי חיבור מ"מ ז"א רק לענין שלא יהי' חשוב כשנים וכגון בתפילין דלזכרון בין עיניך בעי' זכרון א' ולא ד' זכרונות דלזה מהני הדיבוק שלא יהי' הרבה זכרונות אבל היכא דבעי' שלם דוקא ל"מ החיבור של הדבק להשוותו כשלם ממש.

אולם ראיתי במהרי"ק שורש קכ"ב שכ' בשם תוס' משאנץ היפוך דבריו שכ' שם דלכך מהני דבק בס"ת ול"מ דבק לשברי שופרות משום דבס"ת א"צ עור א' רק ספר שלם וע"י הדבק יהי' שלם אבל בשופר דקפדינן אשופר א' אפי' ע"י הדבק אינו מתאחד ושם שני שופרות עליהם ע"ש ובאמת מש"ס משמע דהיכי דהוא מחובר הוי כגופו ממש והוא בסוכה ל"ז ע"א דרוצה רבא לדייק שם דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה מדתנן אזוב קצר מספקו בחוט ובכוש וטובל ומעלה ואוחז באזוב ומזה ואמאי ולקח וטבל א"ר אלא ש"מ לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ודחי ממאי דילמא שא"ה כיון דחברי' כגופו דמי ע"ש הרי דחשבי' לי' ע"י חיבור כגופו ממש ועי' בנזיר נ"א כה"ג לענין גלגלין למת.

ויש להאריך הרבה בזה אך עת אין אתי ולדינא כבר בררתי ת"ל שאין חשש על הבתים לפוסלן וראיתי בשו"ת דברי חיים מש"ב הגאון מצאנז זצ"ל חא"ח סי' א' שגם הוא העלה להכשיר בנידן זה. דברי הדור"ש באהבה:

תוכן העניינים

שו"ת הר"י בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה