אור ברסלב

שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש

סימן נז

סימן נו

מאבי המחבר הגאון אבד"ק פיעטרקוב זצ"ל

שאלה לבאר אם כהן נמכר לעבד עברי ואם בעל מום נרצע ואם מותר לת"ח להשתמש בכהן:

תשובה הט"א ריש חגיגה הקשה אמאי דאמרינן ביבמות ד"ק.] דכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הגדילו ושחררו זא"ז כו', ופרכינן בגמ' שיחררו אי בעי אין כו' אמאי לישא שפחה אינו יכול לישא בת חורין אינו יכול ופרש"י אמאי אין כופין לשחרר ותי' רבא אימא כופין ומשחררין זא"ז והקשה דהא בתוס' גיטין (דמ"א) הקשו דבחצי' שפחה וחצי' בת חורין אמאי כופין ימכור א"ע לע"ע למ"ד אין לו אשה ובנים ג"כ רבו מוסר לו ש"כ ותי' משום דאמרינן בב"מ (דע"א) גר אינו נמכר בע"ע דבעינן ושב אל משפחתו וליכא ומשוחרר ג"כ הואיל ואין לו משפחה אינו נמכר בע"ע וא"כ בהך דכהנת דהא אם כהן הוא יש לו משפחה אמאי כופין ימכור א"ע בע"ע דהא מסקינן בקדושין (דכ"א ע"ב) כהן ג"כ רבו מוסר לו ש"כ עכ"ד, והנלע"ד בישוב קו' זו דהנה בקדושין שם פליגי התם דיודן ברבי אומר אין רוצעין אלא במלתא וחכ"א אין ע"ע כהן נרצע מפני שנעשה בע"מ וא"ת במלתא הם רוצעין הא לא נעשה בע"מ ופריך בגמ' ויעשה בע"מ ומשני דכתיב ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו בעינן וכו' ולפ"ז י"ל דאם אין לו המוחזק שבמשפחה אינו נמכר בע"ע דכי היכי דבגר דאינו נמכר בע"ע הוא משום דכתיב ושב אל משפחתו והא ליכא וא"כ הכא שאין לו מוחזק שבמשפחתו אמרינן דאינו נמכר בע"ע, ועפ"ז ניחא מה שהקשה בס' או"ח אהך דפשיט בגמ' דע"ע כהן רבו מוסר לו ש"כ מהך דחכמים דאמרי דכהן אינו נרצע מפני שנעשה בע"מ, ואי תימא דכהן אין רבו מוסר לו ש"כ תיפ"ל דבעינן אהבתי וכו' וליכא, דעדיפא הו"ל להקשות דהא לדברי חכמים ע"ע כהן בע"מ נרצע דכבר נעשה בע"מ ואם נאמר דאין רבו מוסר לו ש"כ הא קשה דבעינן ואהבתי וכו' וליכא ולפמ"ש ניחא דהא כהן בע"מ אינו נמכר כלל דהא לית לי' מוחזק שבמשפחתו דהא אינו ראוי לעבוד עבודת הקודש, ואין לומר דהא משכחת לה שבשעת מכירה לא הוי בע"מ ובנתיים נעשה בע"מ, ז"א דבכה"ג אינו נרצע דרש"י כתב דצריך להיות כמו קודם המכירה וא"כ אינו נרצע כלל דהרציעה הוי כמו מכירה חדשה, וכיון דאין לו מוחזק שבמשפחתו א"י לירצע כלל דאינו נמכר בע"ע כשהוא בע"מ כמו שהוכחתי, ועפ"ז מיושב קושיית הט"א דבכאן נהי דאם כהן הוא יש לו משפחה מ"מ מטעם ספק אינו ראוי לעבוד עבודת הקודש וא"כ אין לו מוחזק שבמשפחה וא"כ אינו נמכר בע"ע מש"ה כופין לשחרר, אמנם עדיין קשה מהך דקדושין (דס"ט ע"א) דקבעי בגמ' למימר דיעץ ר' שמלאי לאושפיזיכני' דאמר לי' זיל גנוב ואיזבין בע"ע וע"ע מותר בשפחה וממזר שנשא שפחה הולד עבד דמשמע מהתם דממזר מוכר א"ע בע"ע ולפ"ד יוקשה הא ממזר אין לו מוחזק שבמשפחתו, אמנם נ"ל לתרץ דהנה הרשב"א בקדושין (דכ"א ע"ב) כ' דיודן ברבי חולק אחכמים וסובר דכהן נרצע, וכן הביא משם הרמב"ן ז"ל, ולפ"ז י"ל דיודן ברבי כיון דסובר דכהן נרצע סיבר דמקרא דשב אל משפחתו לא קאי על מוחזק שבמשפתתו וא"כ לדידי' אף שאין לו מוחזק שבמשפחה מוכר א"ע, ולפ"ז י"ל דר' שמלאי לפי הס"ד מפרש בגמ' דסובר כיודן ברבי אבל לפי מסקנת הגמ' דיעץ לו שישא שפחה בלא מכירה א"כ י"ל דגם ר' שמלאי ס"ל כחכמים דבעינן שישוב למוחזק שבמשפחתו ולפ"ז שפיר הוכרחו בגמ' לתרץ אימא כופין ומשחררין דסתמא דמתניתין קאי אליבא דחכמים וגם רבי שסתם המשניות סובר בקדושין כחכמים דרוצעין באוזן, וא"כ סובר כחכמים דצריך שיהי' מוחזק שבמשפחתו, וא"כ שפיר כופין דא"י למכור א"ע בע"ע ודו"ק:

וע' באה"ד מבנו הגהמ"ח זצ"ל בקונטרס הספיקות כלל ל"ט אות ג'

ועדיין יש להקשות מהא דתמורה (דכ"ט ע"א) דתנן האומר הילך טלה ותלין שפחתך אצל עבדי ר"מ אומר אינו אתנן וחכמים אומרים ה"ז אתנן ופרכינן בגמ' (ד"ל ע"א) והא שפחה לעבד משרא שרי ומוקי בגמ' דמיירי באין לו אשה ובנים ותלי בפלוגתא דאי רבו מוסר לו ש"כ ולפ"ד יוקשה דנוקי בגמ' הך פלוגתא דר"מ ורבנן דמיירי בממזר שמכר א"ע לעבד דר"מ סובר כיודן ברבי דאצ"ל למוחזק שבמשפחתו וא"כ ס"ל בממזר דנמכר, וא"כ שפחה לעבד זה שרי ולא הוי אתנן, וחכמים אזלי לשיטתם דסוברים בקדושין דצריך לשוב אל המוחזק שבמשפחתו וא"כ אם אינו נמכר בע"ע אסור לו לבעול שפחה וא"כ הוי אתנן, אמנם ז"א דהא לדברי חכמים לאו עבדו הוא כלל ומכ"ש לפי גרסת רש"י דגרסינן במתניתין רבי בודאי לא הי' יכול לאוקמי כן דרבי סובר ג"כ כחכמים בקדושין וא"כ לדידי' ג"כ לאו עבד הוא וא"כ אמאי ס"ל ל"ה אתנן ואין להקשות דנוקי הך דתמורה בפלוגתא דפליגי אי עבד כהן מוסר לו רבו ש"כ ות"ק סובר דמוסר לו וא"כ אינו אתנן וחכמים סוברים דאינו מוסר לו א"כ הוי אתנן, דלא מבעי לפי גרסת רש"י דגרסינן רבי ניחא דהא חכמים דרבי ס"ל בקדושין אין ע"ע כהן נרצע מפני שנעשה בע"מ וקא דייקא בגמ' מחכמים דרבו מוסר לו ש"כ דאל"כ תיפ"ל מדכתיב אהבתי וכו' וליכא וא"כ חכמים דרבי סוברים דרבו מוסר לו ש"כ וא"כ לא מצי לאוקמי דמיירי בעבד כהן דא"כ יקשה אמאי סוברים חכמים דהוי אתנן הא שפחה לעבד משרא שרי אלא גם לגרסת התוס' דגרסי במתניתין ר"מ, דלא שייך לאקשויי מחכמים דרבי אחכמים דר"מ ג"כ ל"ק לפ"מ דאיתא במכילתא דר"מ סובר דאין כהן נמכר בע"ע וא"כ לא מצי לאוקמי דמיירי בעבד כהן ולכך אינו אתנן דאין כהן נמכר כלל לשיטת ר"מ וזה נכון וברור:

עוד נ"ל באופן אחר בדרך חידוד ליישב קושיית הט"א, דהנה התוס' בב"ב (די"ג ע"א) בד"ה לישא שפחה הקשו הקו' שהקשו בגיטין דימכור א"ע בע"ע למ"ד דמוכר עצמו רבו מוסר לו ש"כ ותי' בזה"ל ואומר ר"י דאין זה תקנה שימכור א"ע בע"ע, כדאמרינן פ"ק בקדושין (דכ"ב ע"ב) אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים עכ"ד, רש להבין מדוע בגיטין לא תירצו כן ולמה בב"ב לא תירצו כמו שתי' בגיטין והנה הא דהר"י לא רצה לתרץ משום דגר אינו נמכר בע"ע וה"ה למשוחרר י"ל משום דאכתי יוקשה בהך דכהנת שנתערב ולדה דהתם שפיר יכול למכור א"ע דממ"נ אם כהן היא א"כ יוכל למכור א"ע ואם עבד הוא בל"ז מותר בשפחה וכקושיית הט"א, אמנם תוס' דגיטין קשה אמאי לא תירצו כתירוץ הר"י דאין זה תקנה טובה דאסור למכור א"ע ונ"ל ליישב דהנה בחו"מ [סי' של"ג סעיף ג'] איתא אסור לפועל אפי' מלמד או סופר להשכיר א"ע להיות בבית בעה"ב ג' שנים (הגהת מרדכי) ועיין בש"ך (ס"ק י"ז) שכ' שט"ס הוא וצ"ל דאסור יותר מג' שנים אבל ג' שנים בלחוד מותר, והביא ראי' מפ' מפנין מעשה בא' שירד מגליל העליון והשכיר א"ע אצל בע"ה ג' שנים דמשמע דיותר אסור אבל ג' שנים מותר ועוד ראיות ע"ש, ולפ"ז נ"ל לומר דבח"ע וחציו ב"ח דעובד א"ע יום א' ואת רבו יום א' ואם ימכור א"ע לא ימכור רק לעבוד יום אחד אשר לו והיום השני יעבוד לרבו הראשון, וכיון דע"ע אינו עובד את רבו רק ששה שנים א"כ כשיעבוד חציו לרבו הראשון לא יעבוד את רבו השני רק החצי מששה שנים שהוא ג' שנים וג' שנים פסק הש"ך דמותר וא"כ קשה דימכור א"ע לע"ע והוכרחו בתוס' לתרץ דמשוחרר אינו נמכר בע"ע דשב אל משפחתו בעינן והא דבב"ב תירצו כן דאין זה תקנה למכור א"ע בע"ע אזלי לשיטתם שכתבו בב"מ (ד"י ע"א) דלכך פועל מותר לשכור א"ע משום דיוכל לחזור אבל ע"ע הואיל ואין יכול לחזור אסור ולית להו סברת הגמ"ר דיש לחלק בין יותר משלש ובין שלש, רק דפועל מותר אף ליתר משלש ובע"ע אסור אף לרגע א' וכן הבין הש"ך (של"ג ס"ק י"ד) וכן כתב הגאון מהר"א ווילנא בהגהותיו לב"מ, ולפ"ז שפיר תירצו דאסור אבל בתוס' גיטין י"ל דחולקים אדברי תוס' בב"מ וסברי כשיטת הגהת מרדכי שהבאתי, ולפ"ז הוכרחו לתרץ במשוחרר דח"ע וחצי בן חורין כופין משום דמשוחרר אינו נמכר בע"ע, ולפי הנ"ל א"ש קושית הט"א דבכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה למה כופין ימכרו א"ע ממכרת עבד, ולפי הנ"ל ניחא דאין זה תקנה טובה דאסור משום דהתם אם ימכור א"ע יתר משלש אסור מטעם עבדי הם ולא עבדים לעבדים:

ועיין באו"ח בקדושין מה שהביא דברי הט"ז בשם המרדכי מעשה בכהן א' שיצק מים ע"י ר"ת ושאל תלמיד א' את ר"ת מהא דשנינו בירושלמי המשתמש בכהונה ה"ו מעל, והשיב ר"ת אין קדושה בזמן הזה דקי"ל בגדיהם עליהם קדושתם עליהם ואי לא לא, והקשה א"כ כל מיני קדושה לא ניעבד להו ושתק ר"ת והשיב הר"ר פטר דנהי דיש בהם קדושה יכולים למחול כדאמרינן בפ"ק דקידושין גבי אין ע"ע כהן נרצע מפני שנעשה בע"מ משמע דבלא"ה יכול להשתעבד בו עכ"ל ע"ש, והנה ראשית קושיית התלמיד השואל לא ידעתי דזה ידוע דהא דנאמר בירושלמי דאסור להשתמש בכהונה ע"כ רק לישראל אבל זה אינו אסור לכהן דטעם האיסור לשמש בכהן הוא משום וקדשתו וכ"כ הט"ז (בסי' קכ"ח סקל"ט) דאף אם רוצה לשמשו אסור דוקדשתו קאי בע"כ דמשמע דהאיסור הוא משום וקדשתו ולפי זה תמיהני על אותו תלמיד ששאל לר"ת ועל הר"ר פטר שדחק להשיבו דהא בנדרים (דס"ב ע"א) ילפינן בגמ' ובני דוד כהנים נינהו מה כהן נוטל בראש אף ת"ח נוטל חלק בראש ותניא דבי ר"י וקדשתו לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון דמשמע דת"ח יש לו דין כהן לענין וקדשתו וכן אמרינן בגיטין (דנ"ט ע"ב) רב הונא קרי בכהני דמשמע דיש לו דין כהן בענין וקדשתו ועיין בכתובות (דכ"ד ע"ב) דמעלין ליוחסין מהך שקרא אחריו לוי דאי לא קרא אחריו לוי יש לומר שמא ישראל ות"ח הוא ומדלא אמרינן בגמ' שהי' עולה לתורה במקום שהי' כהן אחר בבהכ"נ משמע דאף היכא דאיכא כהן בבהכ"נ מ"מ גדול הדור עולה לתורה ויש לו דין כהן לכל דבר [ע' בב"י ודרישה או"ח סי' קל"ה] וא"כ קשה דאין לך גדול הדור יותר מרבינו תם והרי מותר לת"ח שישתמש בכהן ואין זה משתמש בכתרה של תורה ועיין בר"ן נדרים (דס"ב ע"א) דבכה"ג שרי לת"ח דחוב הוא לו כמו שמחויב לתת לכהן תרומות ומעשרות ומותר לתבוע ע"ש, והא דר"ת השיב לו תי' אחר מפני שלא רצה ליטול את השם כמ"ש הט"ז (בסי' קכ"ח) שם וזה ברור לדעתי [וע' לעיל סימן ב' בדברי בנו הגהמ"ח זצ"ל]:

ומה שתירץ הסמ"ג דכהן בשכר מותר לשמש עמו והקשה עליו באו"ח בקדושין מהך דאין ע"ע כהן נרצע דהא בלא ה"ט א"י להשתעבד בו דהא בחנם הוא ועמ"ש וז"ל וביותר נ"ל כסברת ר"ת, שזכרנו דדוקא כהן בכהונתו אסור להשתעבד בו וההוא דנושא שפחה ואין כהונתו עליו ה"א דנרצע קמ"ל דאינו נרצע עכ"ד, ותמהני עליו דא"כ למה איצטרך בגמ' להוכיח מהך דאין עבד כהן נרצע דכהן מוסר לו רבו ש"כ דאל"כ תיפ"ל מדכתיב אהבתי את וכו' וליכא הא אף אם ניליף ג"ש שכיר שכיר דלא בעינן אהבתי את וכו' עיין בתוס' קדושין (די"ד ע"ב) ד"ה ולא אזנו של מוכר עצמו דאי לאו דכתיב קרא למעט דמוכר עצמו אינו נרצע לא הוי ממעטינן מדכתיב אהבתי וכו' דליכא למ"ד דאין רבו מוסר לו ש"כ, ועיין באו"ח מה שדחק את עצמו לתי' ההוכחה של הגמ' ולפ"ז תמוה הא אף אם נאמר דלא בעינן אהבתי וכו' מ"מ קשה דלמ"ל הטעם דאינו נרצע מפני שנעשה בע"מ בל"ז אסור לירצע דלפי הס"ד דכהן ע"ע אסור בשפחה א"כ כהונתו עליו וקשה דאסור להשתמש בכהונה בחנם כמ"ש או"ח, אע"כ דכהן מותר בשפחה וא"כ אין קדושת כהונתו עליו א"כ הו"א דנרצע וקמ"ל משום שנעשה בע"מ אינו נרצע ומדלא מוכחי בגמ' כן ע"כ צ"ל כמ"ש דאף בחנם מותר הת"ח לשמש בכהן וה"ה כהן בכהן וא"כ משכחת לה שנרצע כשהוא עובד את חבירו כהן דבכה"ג נרצע דלא שייך החיוב וקדשתו וכמש"ל, ודברי האו"ח תמוהין לפענ"ד, עוד נ"ל להביא ראי' מתוס' כתובות (דק"ג ע"ב) ד"ה אותו היום שמת רבי בטלה קדושה וכו' והרב ר' חיים כהן הי' אומר אילמלא הייתי כשנפטר ר"ת הייתי מטמא לו דהאי בטלה קדושה דקאמר הכא היינו קדושת כהונה וכן מוכח מדקאמר אותו היום משמע אותו היום דוקא ותו לא וכן איתא בירושלמי וכו' הרי דבשביל גדול הדור מותר לבטל קדושת כהונה לטמא לו מכ"ש לשמשו דבשימושו מצוה קעביד וגדול שמושו יותר מלמודו:

וע"ד שנסתפק אם בע"מ נרצע או לא אשיבך הלא זה גמ' ערוכה בקדושין (דכ"ב ע"א) דהי' עבד חולה אינו נרצע משום דלא שייך כי טוב לו ואם רבו חולה אינו נרצע משום דעמך כתיב וליכא ועיין במל"מ (פ"ג מה' עבדים הי"א) בשם המכילתא דהי' העבד חיגר או סומא ג"כ לא שייך כי טוב לו אמנם מקום הניחו לספק דהיינו אם שניהם בע"מ אם נרצע או לא כמו דבעינן בגמ' אם שניהם חולים אם מיקרי כי טוב לו עמך אמנם הרמב"ם פסק להקל על העבד דאינו נרצע דספיקא לקולא וכן משמע מרש"י כי טוב לו פרט לחולה משמע דהלימוד הוא מכי טוב לו בלבד וא"כ אף דרבו ג"כ בע"מ מ"מ אינו טוב להעבד כס"ד בגמ' או דילמא כי טוב לו בעינן וליכא ולפ"ז בע"מ ג"כ אף דהרב ג"כ בע"מ מ"מ אמרינן דאינו נרצע, אמנם לפענ"ד להביא ראי' דבעל מום נרצע דהנה במס' קדושין (ד"כ ע"א) פליגי דחד אמר אם בגפו יבא בגפו יצא הוא אם בגופו נכנס אז בגופו יצא אמר רבא לומר שאינו יוצא בראשי אברים כעבד ופריך בגמ' דהא מלא תצא כצאת העבדים נפקא ומשני אי מהתם הו"א ניהב לי' דאי עינו וניפוק קמ"ל וקשה דא"כ היכי אמרינן דאם יאמר העבד אהבתי וכו' דנרצע הא אם לא יאמר אז יוצא לחירות וא"כ לפי הס"ד דעבד אינו יוצא רק בראשי אברים ע"כ מיירי שסימא את עין עבדו דבל"ז א"י לחירות [ע' לקמן] ואמאי נרצע הא לא שייך כי טוב לו עמך כפי דברי המכילתא דאם העבד בע"מ אינו נרצע, ולפ"ז קשה דלמה לי בגפו יבא לאשמעינן דאינו יוצא בראשי אברים הא בלא"ה מוכח דאל"כ איך נרצע, אלא ע"כ דאם הרב ג"כ חולה או בע"מ, אז ג"כ נרצע א"כ צריך שפיר קרא דבגפו יבא דאינו יוצא בראשי אברים ולפי זה קשה דאמאי לא מוכיח בגמ' דאם שניהם חולים דנרצע מהך תנא דאמר דבגופו יבא ובגופו יצא דע"כ סובר דאם שניהם חולים (דחולים ובע"מ שוין הן) אז נרצע דאל"כ למ"ל בגפו יבא וכמו שהוכחתי ואין לומר דתנא חולק אמ"ד דבגופו נכנס בגופו יצא וסובר דבלחודוהי נכנס בלחודוהי יצא א"כ יש לומר דסובר בע"מ אינו נרצע אף שרבו ג"כ בע"מ דהריטב"א בקדושין שם כתב במתק לשונו ואידך שאינו יוצא בראשי אברים נפקא לי' מלא תצא כצאת העבדים ופשטי' דקרא שאינה יוצאה כלל בראשי אברים דמשמע דכ"ע מודים בזה, ולפ"ז י"ל דהש"ס חולק אמכילתא בענין זה וסובר דבעל מום נרצע אף היכא דהרב אינו בע"מ ולפ"ז יפה עשה הרמב"ם שלא פסק דבע"מ אינו נרצע אף אם רבו אינו בע"מ אמנם אחרי העיון כ"ז ליתא דה"א דהא שאינו יוצא בראשי אברים כעבד הוא אפילו קודם שש וכן משמע מתוס' קדישין (ד"כ ע"א) להמעיין שם ולפ"ז י"ל בע"מ אינו נרצע כדעת המכילתא וש"ס אינו חולק כלל אדברי המכילתא ודבריהם כנים אמנם נ"ל דדוקא בע"מ כגון חיגר או סומא או שאר ראשי אברים אבל בעל מום אחר לא דאל"כ קשה הא אחר הרציעה יעשה בע"מ וא"כ מה נפקא מיניה מום א' או שני מומין שיהי' לו אלא ע"כ דמום דהרצעת אוזן לא הוי מום כ"כ כמו חיגר או סומא ושפיר שייך כי טוב לו ודו"ק:

תוכן העניינים

שות הרדד אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה