שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן יד
שאלה א' הי' משכנו בכפר ולא הי"ל מורה שעות, ובע"פ שכח למכור חמצו בבוקר ונזכר אח"כ, ומכר חמצו נורץ לעיר להוודע אם לא עבר זמן המכירה, ובהגיעו העירה, נפל ספק כמה שהא בדרך ולא נודע אם מכירתו הי' בסוף שעה חמישית, או בתחלת שעה ששית מהו להשהות חמצו, וכשעבר נעה"פ מה דינו:
תשובה גרסינן בפסחים [ד"ז א'] ונבטלי' בשית כיון (דלבתר זמן איסורא) [דאיסורא דרבנן עלוי' כדאו' דמיא ולאו ברשותי' קיימא] ול"מ מבטל לה כדא"ר גידל א"ר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה א"ח לקדושין, א"כ כשם שא"י לבטל כך א"י למכור, והוי ספק שמא עובר בב"י, א"כ מהראוי לבער החמץ מן העולם. אמנם מה שיש לעיין בזה, כיון דהוא סד"ר אם הי' שעה חמישית או ששית, א"כ סד"ר ולקולא, והי' מותר לו בהנאה ושפיר הי' יכול למכור, דהא טעמא דא"י למכור הוא משום דאסור בהנאה, אין בכחו למכור, אבל כיון דספק מותר, א"כ רשאי הי' למכור דהא הי' רשאי להנות ממנו, א"כ י"ל דשפיר מה"ד מותר למכור, אמנם ספק כזה לאו ספיקא הוי, דהוי ספק חסרון ידיעה דאף בדרבנן אסור, כמבואר ברשב"א גבי כתם [הו"ד בב"י סי' ק"ץ ביו"ד, ובט"ז יו"ד צ"ח סק"ו]. אבל י"ל דתליא בשטות החולקים אם סח"י לכל העולם מקרי ס' חסרון ידיעה, ולפ"ז לדעת הטור (ביו"ד סי' פ"א) דחשיב לס"ס לענין גבינות [מבהמה שנטרפה מחמת סירכא] הואיל וכל העולם אין בקיאין, א"כ (ע"כ הסברא) בשלמא בדבר שיוכל לשער אחר, שפיר אף דאינו לפנינו מ"מ אולי יבא אחר ויכיר, אבל כאן בנ"ד כיון שדר בכפר, ואין שם ישראל אחר, ואדהכי והכי שיבא בקי ויאמר לו יעבור הזמן א"כ שפיר מקרי ספק ומותר בהנאה, אמנם משום הא א"א להקל (דגם כאן אפשר שיבא א' לשם ומקלעי לי' אורחים או) דאפשר דאף בדבר שמתקלקל וא"א להמתין על בקי, מ"מ לא מקרי ספק, דהא אף בספק לכל עולם יש דיעות המחמירין, מכ"ש כאן, אולם מה שיש לומר דה"מ דאמרינן דסח"י ל"מ ספק, היכי שחכמים אסרו הדבר בבירור משום גזרה או ענין אחר, א"כ י"ל דספק ידיעה ג"כ [לא] מקרי ספק, אבל כאן דעיקר שאסרו שעה ששית, לפי דאדם טועה בין שש לשבע, ולכן אסרו אף למי שידע, דחמץ לכל מסור, וא"כ עיקר האיסור] אסרו רק משום ספיקא שמא שבע הוא ולא חילקו בין בקי לאינו בקי, וכיון דאמרו שבחמש א"א טועה להחליף בשבע ליכא מכשול, א"כ י"ל דבספק אם חמש או שש לא גזרו, דהא חמץ לכל מסור, א"כ האינם בקיאים ודאי יחליפו בין חמש לשש [ואמאי בחמש מותר, וע"כ] רק העמידו בזה דספיקא שריא דלא עשו רק הרחקה לבלי יכשל באיסור תורה, מיהת בספק חמש לשש לא עשו [הרחקה[כלל להחמיר, כיון דל"ש גזרתם כלל דהא לא יוכשל דחמש חמה במזרח ושבע חמה במערב, ול"ד לכתם דשם כיון דהחמירו בכתם, א"כ אף בספק שאינו מכיר אסרו שמא יבא חכם ובקי ויכיר שהוא כתם, לכן גם בסח"י העמידו דבריהם, כיון דכתמים גזרו אטו הרגישה, א"כ ה"ה דגזרו בספיקא, וכן כל כיוצא בזה, אבל כאן כיון דעשו כן בשביל הטועים לאסור בשש, א"כ בחמש התירו לטועים ג"כ, שאף שיהי' שש ויסבור שהוא חמש יהי' מותר א"כ ה"ה לספק שהתירו, וזה סברא נכונה:
אמנם אם לא שילם העכו"ם והניח החמץ בביתו של ישראל ודאי עובר בב"י, כיון דביד העכו"ם לחזור ממקח בלי לשלם הדמים בטענה אולי הי' שש ומכירתך לאו מכירה הוא, והוא מוחזק בדמים, א"כ לא גרע מישראל קע"א והוא בביתו דעובר, לכן צריך שיוציא מרשותו לרשות עכו"ם, ולכנ"ל דאם הוציא לרשות עכו"ם קודם שש בל"ז לא הוה ספיקא דאורייתא לענין בל יראה וב"י לדעת הרמב"ן והר"ן דחמצו של ישראל ברשות עכו"ם רק מדרבנן אסור וא"ע בב"י כלל, ואף לדעת הרמב"ם דגם ברשות עכו"ם עובר בב"י כשהוא חמצו של ישראל, מ"מ כה"ג כשהוא ברשות העכו"ם המוחזק בחמץ ויכול לטעון שהמכירה הי' מכירה מעליא, שהי' קודם שש, אף דמוחזק הוא מספק, מ"מ הא הרמב"ם לשיטתו ס"ל [בפ"ה מבכורות ה"ג תקפו כהן אין מוציאין מידו, א"כ אף כשהנכרי מוחזק, לא יוכל הישראל להוציא ממנו, ואף לדעת הפוסקים ת"כ מוציאין, ה"ד כשזה הי' מוחזק מקודם, אוקמינן בחזקה דמעיקרא שעדיין שלו, אבל כאן בחמץ אם נאמר דשל ישראל הוא כבר יצאת מרשותו, דחמץ מה"ד אינו שלו, רק עשאן הכתוב, א"כ ל"ש לאוקמי אחזקת מ"ק, דממנ"פ אינו של ישראל דאם אינו של העכו"ם הוא של הפקר, א"כ הספק רק אם הוא של עכו"ם, לכן כשהוא מוחזק לכ"ע
אין מוציאין מידו ולא עבר הישראל בב"י (ואם אמנם דבהא אם חמץ אינו שלו רק של הפקר, יש לעיין למ"ש הריטב"א (בסוכה דל"ה) דאיה"נ מקרי לכם, ובאמת י"ל הא דחמץ אינו שלו היינו דאינו ברשותו דהתורה נטלה ממנו הרשות וא"י להקדיש או להפקיר אמנם נראה כיון דהכל מצווין עליו לבערו, שפיר מודה הריטב"א, ויש לי להאריך בזה ואכ"מ, מיהת עכ"פ אין מוציאין מידו) ועוד דכאן הוי תפיסה ברשות [ענה"מ] דיני תפיסה א'] לכן קודם חצות יראה שהעכו"ם יכניס לרשותו החמץ, ולא יהי' רק איסור דרבנן וי"ל שפיר דדוקא בעכו"ם נפקד הוא דס"ל להרמב"ם דישראל עובר בב"י דהחמץ שלו, אבל בכה"ג שעכו"ם מחזיק בו כשלו א"כ א"ב כלל וא"ע בב"י, ואפשר שהרמב"ם יפרש המכילתא דממעט ביתו של עכו"ם, בכה"ג שמונח בביתו של עכו"ם באופן שמחזיק בו שלא להחזירו עוד לישראל, או במשכון ולא בפקדון כיון דפקדון ברשותא דמארי' הוא ואימת שהישראל רוצה מחויב ליתן לו חזרה ס"ל דעובר מדאו', וארווחנא דלא נצטרך לומר שגי' אחרת הי"ל להרמב"ם במכילתא וגם אם נאמר כמ"ש הראשונים שהי"ל גי' אחרת, מ"מ בנ"ד גם הרמב"ם יודה דל"מ בבתיכם, כיון דהעכו"ם מוחזק בחמץ וזוכה בו מצד ספק לאו ברשותי' דמארי' הוא ול"מ בבתיכם ול"ה רק אד"ר, ובספק יש להקל ככל סד"ר:
בפרט למ"ש לעיל דחז"ל לא אסרו רק מפני הטועים, ובספק חמש ושש לא אסרו כלל, דא"א למטעי בין חמש לשבע, א"כ י"ל דשפיר הי' מותר לו עדיין בהנאה והי' יכול למכור, כיון דלדידי' הי' מותר להנות כיון שהי' אצלו ספק, אף דבאמת הי' שש, מ"מ לדידי' הי' מותר למכור, והטעם בזה י"ל דמה דאיה"נ מקרי אינו שלו, הוא משום כיון דידע שאסור בהנאה מפקיר לה ומייאש מינה, וכהא דאמרינן [בכריתות דכ"ד א'] בשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה, וממילא לא יכול לזכות בה, דבמה יזכה הא עפרא בעלמא הוא, וכיון דאמרינן בהקדש וכל דבר אין לך אלא מקומו ושעתו [ע' ערכין דכ"ד א'] וכיון דלדידי' מצד ספק מותר להנות,, א"כ לדידי' שוה דמים ורשאי למכור, לכן בהצטרף כל אלה (כשימכור) [כשימסור[לנכרי קודם שש מותר להשהות:
הנלע"ד כתבתי.