אור ברסלב

שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש

סימן מח

סימן מז

להנ"ל.

תשובה על ענין הג' שכתב כבודו בענין פרט חליצה פסולה ובישוב דברי הב"ש שהקשה כ"ת.

עוד כתב כ"ת דבנ"ד הוי חליצה פסולה דצריכה לחזור על כל האחין כיון דיבמה שנשאת לשוק א"ר להתייבם וזה תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' דרש"י ביבמות דכ"ו ע"ב פי' דכל שאינה ראוי' ליבום מקרי חליצה פסולה. ובתוס' חלקו דדוקא בבעלת מאמר וכן באחות חלוצתו ואחות זקוקה דקלישא זיקה אז הוי חליצה פסולה ולא כן כשא"ר ליבום מחמת איסור דלא נקלש זיקה וא"צ לחזור על כל האחין דכשהוא גזירה אטו ח"כ אזי כיון דבערוה פוטרת צרתה ואין לה זיקה גם כשגזרו אטו ערוה קלשה זיקה ומקרי חליצה פסולה וע"ש. ויסוד דברי תוס' מכח שני קושיות דהא במחזיר גרושתו דאסורה להתייבם ועכ"ז איתא ביבמות דף י"א דחלץ לה דנפטרה צרתה וא"כ ע"כ לא זהו בכלל חליצה פסולה עוד הקשו דהא פריך בגמ' אהא דחלץ לאחיות לא יפטרו צרות כו' בשלמא צרה דרחל לא תפטר אלא צרה דלאה תפטר ואמאי הא כיון דאסור ליבם לאה משום דאסור לבטל מצות יבמין דאף שייבם לאה עכ"ז יהא חייב לחלוץ צרת רחל דכיון שנאסרה אחר נפילה עכ"ז אם תמות צרת רחל אזי אם ייבם ללאה תפטר רחל מדין אחות אשה מיבום וקמבטל מצות יבמין אבל אם יחלוץ ללאה יהא חייב לחלוץ לרחל דאחות חלוצה אינו אלא מדרבנן וכיון דאסור לייבם לאה ג"כ יהא חליצה פסולה ומאי פריך דצרתה תפטר אלא ע"כ כיון דלא נקלש זיקתו אף שא"ר להתייבם פוטרת צרתה וא"צ לחזור על כל האחין עכ"ד. והנה נראה לי לישב קו' תוס' על רש"י דפי' בדף כ"ז אהא דצרה דלאה תפטר דאי בעי הוי מצי מייבם. והקשו גם שם תוס' הא אסור לבטל מצות יבמין. ונ"ל דהנה עדיין י"ל דמצי לייבם דבידו לחלוץ מקודם צרת רחל ואח"כ לייבם את לאה דמותר אדם בקרובות צרת חלוצתו ואף שעתה אין בידו ליבם מ"מ מקרי בידו ליבם דאי בעי לחלוץ לרחל מקודם הוי מצי מייבם אח"כ ללאה והוא כעין שכתבו תוס' בד' י"ז בד"ה בני צרות דבאחות אשה יפטור מיבום לפי שאין בידינו להמית אחותה אבל בנשאת לשוק לא הוי ערוה לפטור אותה מזיקה דבידו לפטור אותה בגט א"כ עדיין זיקת יבמין עלי' (ולכן כיון דחליצה פסולה הוא למ"ד יש זיקה דוקא לפי"ז הטעם דכיון דלדידי' זקוקה היא והוי כארוסה ליבם א"כ אם אשה זו אינה ראוי' ליבם לא הוי זקוקה ואין חליצה זו מועיל לפטור צרתה וגם צריכה לחזור על כל האחין בשלמא כשראוי' להתייבם א"כ כמו שאם ייבם אותה אחד נפטרה משאר אחים דהא איתתא לבי תרי לא חזיא וכיון דהחליצה במקום יבום ל"צ רק לאחד אבל במקום שא"ר ליבום וא"כ הוי חליצה במקום יבום לכן בעי חליצה מכל אחין דחליצה אפשר בתרוייהו והא דלא חולצין שנים במקום אחר משום דהוא במקום יבום וביבום א"א בתרווייהו אבל למ"ד אין זיקה דע"כ חליצה אינה במקום יבום כי עדיין אינה זקוקה כלל ליבום וא"כ ע"כ בל"ז התורה פטרתה לאשה לחלוץ משנים וא"כ ע"כ גזה"כ הוא דבחד סגי לכן גם בחליצה פסולה כן הדין) ולפי"ז כיון דבמקום שבידו לייבם לא נפקע זיקת יבמין וא"כ היא עדיין זקוקה וראוי' ליבום דבידו ליבם צרת רחל או לחלוץ לה ולבתר הכי ליבם לאה רק שעדיין בעת החליצה מחוסר מעשה לכן שפיר מקרי ראוי' ליבום. וזה פי' רש"י דהואיל ואי בעי הוי מצי ליבם ולא פירש דמצי ליבם רק אף דעתה אין ליבמה משום ביטול מצות יבמין מ"מ יוכל ליבמה אם ירצה ליבם מקודם צרת רחל:

אכן לכאורה ז"א דאף בכה"ג אסור כדאיתא בדף כ"ח דפריך בגמ' אהא דד' אחין שנים מהם נשואים שתי אחיות ומתו חולצות ולא מתיבמות ופריך דבשלמא קמא לא תתיבם דהוה אחות זקוקתו אידך תתיבם פי' שאח אחד יחלוץ והשני ייבם ומשני דאתי' כמ"ד אסור לבטל מצות יבמין ופריך בשלמא קמא לא תתיבם דלמא אדמייבם חד מיית אידך וקמבטל מצות יבמין (דתצא משום אחות אשה) אבל בתרא תתייבם ומשני שמא יאמרו דמייבם והדר חלץ וא"כ לפי"ז גם כאן נימא דשמא מעיקרא מייבם לאה ואח"כ חלץ צרת רחל וא"כ אף אחר שחלץ לרחל יאסר לייבם לאה וא"כ אין לנו אופן שתהי' מותרת ליבמה וא"כ שפיר הקשו בתוס' ונראה דל"ק כלל דעדיין י"ל דבכאן אם ייבם צרת רחל מותר אח"כ לייבם לאה דהנה הריטב"א הקשה דלמה למ"ד יש זיקה לא גזרינן שמא יאמרו ולמ"ד אסור לבטל מצות יבמין שפיר גזרינן וכ' דלמ"ד יש זיקה האיסור חמור לאינשי וידעו דודאי לא מייבם מקודם חליצה רק דמקודם חלץ והדר מייבם דודאי לא עבר על אחות זקוקה אבל בהא דאסור לבטל מצות יבמין וסובר דאין זיקה י"ל דאיסור ביטול מצות יבמין ולחוש למיתה דאידך לא משמע לי' לאינשי. ויסברו שייבם והדר חלץ ומותר לבטל מצות יבמין עכ"ד ולפי"ז שפיר י"ל דודאי אם יחלוץ צרת רחל אסור ליבם אח"כ לאה שיאמרו שמייבם והדר חלץ. אכן יש עצה שמייבם צרת רחל והדר ייבם לאה דזה מותר כי היכי דמותר בקרובת צרת חלוצתו ה"נ מותר בקרובת צרת יבמתו וא"כ שפיר ל"ק דיש לאסור לייבם לאה דנגזור שמא יאמרו ייבם לאה מקודם ואח"כ ייבם צרת רחל וביטל מצות יבמין דמותר דזה א"א לומר כיון דאיסור צרת קרובת חלוצתו ידעו דאסור בפרט צרת קרובת יבמתו ועדיפא מאחות זקוקה וא"כ ידעו הכל דמעיקרא מיבם צרת רחל והדר מיבם לאה דלהיפוך א"א לומר שמעיקרא ייבם לאה והדר ייבם צרת רחל דאז לבד איסורא דביטול מצות יבמין אסור משום צרת קרובת יבמתו וכיון דזה משמע לי' לאינשי ממילא ידעו שמעיקרא ייבם צרת רחל והדר ייבם לאה ולהכי שפיר ליכא גזירה וא"כ מותר בכה"ג ושפיר לא מקרי חליצה פסולה כיון דאי בעי לייבם מקודם צרת רחל הוה ראוי ליבום ג"כ לאה וכיון שהוא בידו לעשות כן ראוי ליבום הוא לכן שפיר לא הוי חליצה פסולה ולזה כיון רש"י שכ' דאי בעי הוה מצי מייבם דאף שעתה א"י אבל אם הי' רוצה בידו ליבם ולכן שפיר כ' רש"י ואין כאן סתירה לדבריו וזה ברור מאוד:

עוד נ"ל ליישב קושיית תוס' על רש"י גם מהא דמחזיר גרושתו ומהא דבטול מצות יבום. נ"ל לפרש דעת רש"י דהנה מאי איכפת לן דבשביל שאסור ליבמה הוי חליצה פסולה מ"מ הא יכול לייבם רק איסורא דרביע עלוי' ולמה יהי' זה חליצה פסולה ונראה דהד"מ בסי' ט"ו כתב דבח"ל ובשניות לעריות נהי דקדושין תופסין היינו לענין דבעי גט מראשון אבל אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אזי צריכה גט משני ג"כ דעכ"פ מועיל קדושי שני מדרבנן דקדושין באיסור אינן תופסין מדרבנן כי היכי דנצריך גט משני. והנה י"ל דח"ל אף מדרבנן קדושין תופסין כיון דבדין הי' דאי עבד לא מהני רק התורה גלתה חלולין הוא עושה וא"ע ממזרים כדאיתא בתמורה ד"ה ע"ב וא"כ ודאי למה יעשו חז"ל שיהי' אין קדושין תופסין מדרבנן ולהדיא מצינו כזו הסברא בט"ז חו"מ ס"ב ובכמה מקומות כתב זה דהתורה שהתירה דבר בפירוש א"י חכמים לאוסרו כמו הא דאין עושין סחורה בנבילות וטריפות דאינן אסורים אלא מדרבנן ועכ"ז אין בכחם לאסור חלב כיון דהתורה התירה בפירוש לכם יהי' לסחורה ואף דהתורה לא אסרה שום סחורה בדברים אסורים מ"מ כיון שזאת התירה התורה בפירוש א"י לאסור וכן במילה לא גזרו חז"ל גזירה שמא יעבירנו כיון דהתורה התירה בפירוש עכ"ד. וא"כ כיון דהתורה גזרה שיהי' קדושין תופסין בח"ל ודאי לא תקנו שלא יהא קדושין תופסין מדרבנן וגם מדרבנן קדושין תופסין ולא בעי גט משני כלל. אכן בשניות לעריות י"ל דשפיר תקנו דאי עבד לא מהני דגזרו אטו ח"כ וא"כ השוו לח"כ דאין קדושין תופסין ונהי דלא רצו לעקור קדושי דאורייתא מ"מ תקנו שלא יועיל מדרבנן כיון דע"ז לא גזרה תורה שלא יהי' קדושין תופסין דמה"ת לא נאסרו שניות רק אח"ל גזרו ושפיר לא מהני וצריכה גט משני. והנה ק"ל לכאורה דא"כ בבא על איסור דרבנן עכ"פ ניבעי חליצה מדרבנן כיון דמדרבנן לא מהני גם היבום לא קנה וא"כ אמאי מועיל היבום דלא ניבעי חליצה אחרי שאין היבום מועיל מדרבנן אכן ז"א דכיון דקיי"ל בכל שאינו עולה ליבום א"ע לחליצה רק בח"ל דכיון דקדושין תופסין עולה לחליצה ולפי"ז דכיון דמדרבנן בשניות א"ע ליבום לא בעי חליצה ג"כ כיון דאף אם בדיעבד בא עלי' אין קדושין תופסין וכיון דתקנו כעין דאורייתא תיקנו מדרבנן לא בעי חליצה כלל וא"כ ממ"נ מדאורייתא קנאה לכן שפיר בבא עלי' לא בעי חליצה ומדרבנן לא צריכה חליצה כיון דאין קדושין תופסין מדרבנן דמי לח"כ דא"צ חליצה כנ"ל. ולפי"ז כיון דהיכי שאסורות להתייבם מדרבנן בדיעבד אין היבום מועיל מדרבנן וודאי אם תקבל קדושין מאחר צריכה גט משני מקרי חליצה פסולה כיון דמדרבנן א"ר ליבום כלל דאף בדיעבד לא מהני. והנה הא דאסור לבטל מצות יבמין נהי דרבנן גזרו שאף אם תקבל קדושין מאחר צריכה גט משני שאף בדיעבד לא יועיל עכ"פ ז"א רק בביאה ראשונה כיון דע"י ביאה זו בטלה מצות יבמין משא"כ בביאה שני' מותרת כיון דכבר נתבטל מצות יבמין כיון דמדאורייתא קנאה וביטל מצות יבמין א"כ עתה אינה אסורה כלל לבעלה דכיון דעתה נתבטל כבר ולמה תהא אסורה וא"כ ביאה שני' מותרת והוי יבום אף מדרבנן וא"כ שפיר אם בא עלי' שני פעמים אזי אף מדרבנן תתייבם דביאה הראשונה נהי דלא קנאה מדרבנן עכ"פ הותרה נו כיון דאף אם לא תהי' מותרת ולא יבעלה עוד נתבטל מצות יבמין וא"כ שפיר בביאה שני' מותרת נתייבמה אף מדרבנן כיון דבהיתר הי' מהני וא"כ שפיר אי בעי הוי מייבם ע"י איסור ועכ"ז הוי יבום משא"כ בשאר איסורי דרבנן כמו שניות וכמו אחות חלוצה דזה לעולם אסור וא"א שיהי' לעולם יבום מדרבנן א"כ שפיר חליצה פסולה היא כיון דאף בדיעבד לא מהני יבומה מדרבנן וא"כ שפיר כ' רש"י ולכן מיושב דבמחזיר גרושתו כיון דאסור מדאורייתא חז"ל לא תיקנו שלא יהא מועיל בדיעבד כנ"ל וא"כ כיון דמועיל בדיעבד אף שאסורה מ"מ הוי ראוי' ליבום רק ארי' דרביע עלי' וזה נכון וכיון שאין כאן סתירה על דברי רש"י למה לא נחוש לדבריו. אכן הה"מ פ"ז מה' יבום סתר דעת זו מהא דתניא פ' כיצד איסור מצוה או איסור קדושה בא עלי' או חלץ לה נפטרה צרתה ואמאי הא הוי חליצה פסולה דלא מצי ליבומי משום לאו ואיסורא דרבנן עכ"ז פוטרת צרתה. ואף שדבריו עדיין אינן סותרין לדעת רש"י שהוא לא הקשה רק לשיטת הרמב"ם דסובר דגם בחליצת צרה פסולה עכ"ז אינה פוטרת לכן לא מצא מקום ליישב דברי הרמב"ם אכן רש"י יוכל לסבור דהא דאינה פוטרת צרתה הוא בצרה ראוי' ליבום אבל אם הוא ג"כ איסור מצוה או קדושה אז שפיר חליצתה פוטרת חברתה וגם הברייתא איירי בכה"ג כמ"ש הה"מ. ובזה מיושב קושיית היש"ש שהקשה על התוס' דהקשו ממחזיר גרושתו ולא הקשו מפ' כיצד דלדעת רש"י י"ל דל"ק כלל דמצי לאוקי בשניהם פסולות לכן פוטרת משא"כ ממחזיר גרושתו דשם רצה לאוקמי ברייתא דאם הי' אחת כשרה ואחת פסולה כשהוא חולץ חולץ לפסולה כשהוא מייבם מייבם לכשירה במחזיר גרושתו דא"כ מוכח אף שהשני' כשרה עכ"ז בחליצת הפסולה סגי ג"כ לכשרה מוכח דפוטרת אף במקום שא"ר להתייבם. ובזה הי' מקום ליישב שיטת הש"ס די"א ע"ב דפריך אהא דכשהוא חולץ כו' אי פסולה לעלמא כו' אלא לאו במחזיר גרושתו ויקשה דאמאי לא מוקי בח"ל ושניות ולא יהי' נפשט בעיית מחזיר גרושתו כלל רק דזה לא הוי מצי לאוקמי דהנה הב"ש בסי' קע"ד כתב לתרץ קושיית תוס' ממחזיר גרושתו דכיון דרבי רחמנא יבמתו דעולות לחליצה ואינן עולות ליבום שוי' רחמנא כחליצה כשרה והה"מ כתב כן אאלמנה לכה"ג (דשאר ח"ל מדאורייתא ראויין להתיבם רק רבנן גזרו גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' ואינן בלמוד מקרא דיבמתו עיין יבמות ד"ך) והוא כעין ס' הט"ז שכתבנו לעיל דלא היו יכולין חז"ל לאשויי פסולה כיון דהתורה הכשירתה. אכן בח"ל ושניות דהתורה התירה ליבם מחמת דעשה דחי לל"ת רק דחכמים גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שני' א"כ לא התירה התורה זה שפיר י"ל דרבנן שאסרו עשו ג"כ לחליצה פסולה. ולכן מיושב דבאלמנה לכה"ג לא מתוקמא ברייתא דהא ע"כ שניהן אלמנות וא"כ לא מתוקמא רק בח"ל ושניות א"כ אמאי נפטרה צרתה הא הוי חליצה פסולה דלא שייך סברת הב"ש דהתורה לא גזרה יבמתו עלייהו כיון דמדאורייתא מותרין להתייבם רק אאלמנה לכה"ג ומחזיר גרושתו דמדאורייתא אסורין ולא דחי עשה לל"ת כלל לכן ל"ה חליצה פסולה וכיון דבאלמנה לכה"ג לא מתוקמא דשתיהן אלמנות הן רק בגרושה להדיוט ושאר ח"ל ושניות בזה שפיר לא נפטרה צרתה ולכן פשיט בגמ' דע"כ איירי במחזיר גרושתו וז"ב. אכן דעת רש"י מוכח דאינו כן דכתב דק"א ע"ב אהא דכשהוא חולץ דבאלמנה לכ"ג וגרושה וחלוצה להדיוט לא מיירי דא"כ מאי רבותא קמ"ל עכ"ד. מוכח דגם בח"ל סובר דנפטרה צרתה רק דברי רש"י מגומגמים בלשונם שכ' דנוקי באלמנה לכה"ג דהא מהנמנע שיהי' אחת כשרה כיון דשתיהן ע"כ אלמנות דנפלו ליבום ואולי אשגרי' דלישנא נקטי'. וא"כ קשה דדברי רש"י סותרין עצמן. ולפמש"ל ניחא דבח"ל לא עשו שלא יהי' קדושין תופסין וגם היבום מועיל ואף דגזרו מדרבנן אטו ביאה שני' לא גזרו יותר מבאיסור ח"ל עצמו ולכן שפיר רצה לאוקמי בח"ל דכיון דמועיל בדיעבד וראוי ליבם באיסור לא מקרי חליצה פסולה ופוטרת צרה משא"כ בשניות שפיר הוי חליצה פסולה ול"ק קושית תוס' כלל. והריטב"א תי' דהא דמחזיר גרושתו אתיא כמ"ד אין זיקה לכן אף דחליצה פסולה היא פוטרת. אכן נראה דעכ"ז הקשו תוס' שפיר לשיטת רש"י דאם נאמר דהברייתא לא אתיא כמ"ד יש זיקה א"כ קשה קו' רש"י דמנ"ל לפשוט דבמחזיר גרושתו איירי דלמא בח"ל ושניות איירי ואי דמאי קמ"ל טובא קמ"ל דאין זיקה ולא מחייבה חברתה בחליצה ונפטרה בחליצה פסולה ולכן הוכיחו שפיר דלא מקרי חליצה פסולה כי אם בקלשה זיקה. גם לפי מה שכתבתי לעיל אתיין דברי רש"י כהוגן:

עכ"ז ראיתי להרמ"א בסי' ק"ע שהשמיט דעת רש"י רק הביא ס' קלשה זיקה לבד. והנה הה"מ שם כתב ז"ל ויש מן המפורשים שסוברים ואומרים דלא אמרו חליצה פסולה פי' אינה פוטרת אלא כגון שנאסרה עליו בזיקה דומיא דאחיות או שעשה בה מאמר או גט או חליצה מעוברת וכמו באשה שהלך בעלה למדה"י סוטה דרבנן אבל בשניות וכיוצא באלו שהן אסורות מתחלתן חליצה כשירה היא עכ"ל. והנה ס' הה"מ הוא דאשה שנאסרה בשביל שהיתה זקוקה ליבום כמו מאמר וגט דבלא זיקת יבמין אין גט ומאמר אוסרין וכן סוטה דרבנן דנאסרת על אחיו אי לאו דהי' אחיו לא היתה אסורה בשביל שהיא זינתה תחת בעלה לאחר רק בשביל שזקוקה היא נפסלה כמו שהיתה לבעלה וא"כ בשביל זיקה הוא דנפסלה לכן הוי חליצה פסולה ואין להקשות על הה"מ דבאחות חלוצתו הא אף אם לא היתה זיקה נאסרה ואמאי תהוי חליצה פסולה נדמי לשניות ונראה דל"ק דכמו שאסרו בצרת קרובת חלוצתו פרש"י בד' מ"ד הטעם משום דאזלה בב"ד ונראית כאלו היא נחלצה ואסורה בלא יבנה וא"כ אסורה ג"כ שמא יאמרו שזקוקה היתה בעצמה ואסורה וא"כ שפיר מקרי חליצה פסולה לפי שנפסלה בשביל חשש זיקה ועיין בתוס' שפירשו דרך אחר. ולפי"ז שפיר כ' הה"מ דכולם נאסרו בשביל זיקה לכן שפיר הוא דמקרי פסולה. ובזה מיושב קו' היש"ש על התוס' די"ל דרש"י פי' הא דא"ר ליבום היינו שנפסלה בשביל זיקה מקרי חליצה פסולה והיינו יכולין לומר כסברת הה"מ ול"ק מח"ל ושניות דשם אף בלי זיקה היתה אסורה ול"ק מפ' כיצד לכן הקשו ממחזיר גרושתו דזה דמי שפיר לסוטה דרבנן דלפי שאם לא היתה זקוקה כלל רק הי' היבם איש אחר לא אחיו הוא לא הי' נאסר עליו אשה זו בשביל שבעלה החזירה אחרי אשר כבר הוטמאה א"כ רק נאסרה עליו משום דיבם כבעל דמי וכמו שהיתה אסורה לו כמו כן אסורה לאחיו וכמו כן במחזיר גרושתו אילו הי' איש אחר ולא מגדר יבום הי' מותר אף שבעלה לקחה באיסור מחזיר גרושתו רק לפי שמדין יבמין נגע בה הק"ו במותר לה נאסר לה באסור לה לכ"ש וא"כ הפסול הוא בשביל הזיקה וכן בהא דאסור לבטל מצות יבמין ג"כ האיסור בשביל שמוטל עלי' זיקה לכן הקשו דלהוי חליצה פסולה לדעת רש"י וזה שכ' רש"י שא"ר להתייבם אבל בלי יבום היתה ראוי' רק דאיסורא הוא בשביל הזיקה או גזרוה שמא יאמרו זה שנחלצה מזיקתה אהדרה לכן לא מצי לאקשויי מח"ל ושניות רק ממחזיר גרושתו ובטול מצות יבמין וא"כ דעת הה"מ מסכים לדעת רש"י. וכבר כ' בישוב קו' התוס' על רש"י וא"כ מדעת בה"ג דבשניות ג"כ הוי חליצה כשירה אין סתירה לדעת רש"י כלל. ולפי"ז לדעת רש"י והה"מ בנ"ד ג"כ כיון דמצד אי לאו ענין זיקה היתה מותרת לו רק שבשביל זיקה גזרו או משום דמחלפא באשה שהלך בעלה או דאיכא בגופא גזירה דשמא יאמרו חלץ לה כו' א"כ לדעת המגיד ג"כ הוי חליצה פסולה. אכן לדעת התוס' דדוקא כשגזרו אטו דבר שבערוה שפוטרת צרתה הוא דמקרי חליצה פסולה וצריכין לומר דשניות מקרי חליצה כשרה דאינה בשביל גזרה אטו דאורייתא רק להרחיק מן העבירה. וגם כיון דמדרבנן קדושין תופסין בשניות לדעת הה"מ והב"ש בסי' ס"ו ע"כ לא עשאוהו כח"כ דא"כ ראוי שלא יתפסו הקדושין מדרבנן וא"כ בשניות שפיר הוי חליצה כשרה ועי' בש"מ כתובות דל"ו מה שמחלק בין נתינה לשניות אף שאינו ענין לכאן. אכן לדעת התוס' תלה כבודו הדבר בשיטת רש"י ותוס' בהזורק דלרש"י דהגזירה שמא יאמרו חלץ ונשא זה וגרשה ואהדרה וקם בלא יבנה א"כ קלשה זיקה ולתוס' דמחלפא בהלך בעלה למדה"י י"ל דתלוי רק באיסור דרבנן לכן לא הוי חליצה פסולה. וי"ל דלשיטת הב"ח דלסוטה דרבנן לא מקרי חליצה פסולה בכאן ודאי לא מקרי חליצה פסולה ומה שדחה הב"ש דבריו מדברי הירושלמי ותוס'. השיב עליו הבית מאיר דהא לא כתבו תוס' רק למ"ד סוטה דאורייתא פוטרת צרתה מחליצה ויבום דהוי כערוה לכן סוטה דרבנן דגזרו אטו דבר שבערוה קלשה זיקה מקרי כמ"ש התוס' ומועלת בסוטה דרבנן להיות פסולה וצריכה לחזור על האחין. משא"כ לדידן דקיי"ל דסוטה גמורה לא הוי ערוה ודאי דבסוטה דרבנן לא קלשה זיקה וא"צ לחזור על האחין. ונכונים דבריו מאוד. אכן לפמ"ש הה"מ טעם אחר לפי שפסול סוטה להתייבם בשביל זיקה שאם לא היתה זקוקה לא היתה אסורה בשביל שנאפה תחת אחר וא"כ גם לדידן הוי חליצה פסולה:

ואשר הקשה כ"ת לשיטת הגה"מ למה סוטה דרבנן יהי' חליצה פסולה כיון דאסורה עליו מעיקרא אין הפי' בדברי רמ"א דבעינן שיהי' לה שעת הכושר להתייבם ואח"כ תפסל דאם הי' כפי' זה בדין הי' שישיב ע"ז מסוטה דרבנן. אכן המחוור הוא כמ"ש דפסול לייבם רק בשביל שזקוקה לו שהוא אחי המת הא אם לא היה אחי המת לא היתה נפסלת לו בשביל שזינתה תחת בעלה.. לכן נצמח האיסור מהזיקה א"כ עכצ"ל שזקוקה היתה רק נפסלה מדין במותר לה נאסר לה וכ"כ במחזיר גרושתו אבל פסולה מעיקרא א"צ לחזור כוונתו היינו שאם פסולה אף מעיקרא היינו בטרם היתה זקוקה היתה פסולה היינו שלא יצמח מענין זיקה שפיר לא מקרי חליצה פסולה וזה טעם ברור. ובזה ניחא דברי הב"ש שהקשה כבודו דכ' על הרמ"א דכ"כ תוס' והא באמת ענין אחר. אכן לפי"ז ניחא דבאמת יקשה על דברי תוס' משניות דג"כ הוא גזירה אטו ערוה דפוטרת צרות וצרי צרות ודוחק הוא לחלק לכן צריכין לומר דסברי כס' הה"מ דבעינן שיהי' פסולו מחמת זיקה אבל בלא הי' מחמת זיקה תוכל לומר שלא חל כלל זיקה לא מקרי חליצה פסולה ועדיין יקשה ע"ז ממחזיר גרושתו ומבטל מצות יבמין לכן הטילו עוד תנאי דבעינן שיהי' תולדה מערוה שפוטרת צרות ויקלש הזיקה ושניהם כאחד טובים לישב כל הקושיות משניות ומחזיר גרושתו אבל ודאי סוברים ג"כ כסברת הה"מ דאל"כ יקשה משניות דגזרינן אטו ח"כ רק דשניהם בעינן פסולו מחמת זיקה ותולדה מדבר שבערוה ושפיר נכונים דברי ב"ש וזה שכלל הרמ"א בסי' ק"ע שני הטעמים והא דחליצה פסולה כו' היינו שהיתה זקוקה לגמרי ונפסלה שנקלשה הזיקה היינו שהי' האיסור מחמת זקוקה דאף שאסורה מכבר לא נוכל לומר שלא חל הזיקה עלי' דא"כ הי' ראוי שלא יאסר וא"כ אדרבה ע"כ חלה עלי' דאם כאחר הי' לא הי' ראוי לאוסרה בשביל שהיתה סוטה וג"כ בעינן שיהי' גזרה אטו ערוה שנקלש הזיקה אבל, פסולה מעיקרא לא היינו פי' טרם נשאה אחיו י"ל שאף אם לא נשאה אחיו רק אחר ונתאלמנה היתה עליו מאיסור אחר לא מחמת זיקה אף שהוא תולדת ערוה כמו שניות מ"מ לא מקרי חליצה פסולה. וא"כ הה"מ ותוס' דברו דבר אחד. והרמ"א כ' כשני התירוצים אשר בזה יתורצו כל הספיקות משניות ומחזיר גרושתו וסובר רמ"א דבעינן שני אלה התנאים פסול מחמת זיקה וגם נקלש זיקה והי' כדברי תוס' נכונים דברי ב"ש בלי פקפוק כלל:

ומעתה צריכין לקצר דבשביל חליצה פסולה אי נקיטנא כשני שיטות תוס' ביבמות ובהזורק ונקיטנא כשיטת הב"ח ע"כ כס' הב"ח ודאי בנ"ד לא מקרי חליצה פסולה אך לדברי רש"י ביבמות או בהזורק מקרי חליצה פסולה והרבה יש לדבר בדברי רש"י בהזורק אך אקצר מחמת הוצאות הפאסט. רק דברי רש"י מיבמות דחה רמ"א דלא רצה לעייל נפשי' בתירוצי דחוקי והנה עכ"ז מחמת חליצה פסולה במקום עגון הי' ראוי להקל כי כמה גדולי הקדמונים פסקו דא"צ לחזור כמ"ש הריב"ש בתשו' והדברי ריבות דנקטינן כמאן דמיקל בחליצה פסולה דעיקרה דרבנן וגם יש כמה דעות החולקים דא"צ לחזור כלל והי' מקום לצדד בחשש עגון להקל (אם נודע שאינה מקודשת עתה כאשר כתב כ"ת) אף שקשה לו הדבר:

אכן לבר מדין יש לנו חששות כאן. הא' דעת הריב"ש ואף שהבאנו לעיל דעת החולקים מ"מ הרב מהריב"ל חוכך להחמיר אך בשביל דעה אחת הי' מקום להקל קצת. הב' על ענין השנים אם לא נוכל להודע כמה שנים מת הבעל וכמה הי' הקטן אז עפ"י שני עדים כשרים אין האב נאמן וברבוי השערות חל הדבר כראוי שיהי' לאיש גדול עפ"י דין אכן לדעתי' ימצא עדים. הג' מטעם חליצה פסולה ג"כ במקום עגון להקל ומ"מ הנני חוכך בזה ולא רציתי לסמוך על דעתי. הד' מטעם שכתבתי משום שהאב יקח מעות זה ברור ופשוט דחליצה זו פסולה אף בדיעבד משום חשדא כמש"ל בביאור. הה' בשביל שחשודה ששכרה עד גם י"ל דבעינן כאן דייקא קצת וכיון דחשודה לעבור בפועל לא דייקא כלל נ"ל דג"כ אין להקל שתנשא ע"י כיון דלדעת זה ברור הדבר זה אשר ראיתי להשיב על כל פרט ופרט:

עתה אשיב בנ"ד על הכולל אחר שיש כמה סניפים לאיסורא דעת ריב"ש גם הא דחליצה פסולה אף אם יודע ע"י עדים כמה שנים להקטן ואף אם הי' רבוי שערות עכ"ז אינו מועיל להתיר האשה זו משני החששות ומלבד זה חשש שכירות וגם לשאר דעות דלא סברי בשיטת רמב"ם מ"מ י"ל דבעינן דייקא קצת לכן מועיל עבידי לאגלוי ובנ"ד דלא דייקא לא ואף אם האב לא ירצה ליקח ממון אין להתיר אשה זו לחלוץ לה. ואשר כ' בדבר להשיב אם נחלצה מה דינה דודאי אם נחלצה הי' בב"ד לא רציתי לדקדק אחריהם רק אם שגו באיזה פרטי הדברים אשר נעלמו מהם גוף המעשה ראוי להודיע להם כל הטעמים ואם לא יחזרו אזי אין לנו לפסוק בדבר בענין חמור לאסור ולהתיר אחרי אשר כבר עשוהו:

דברי ידידו ד"ש דודו בעריש מייזלש

תוכן העניינים

שות הרדד אבן העזר א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה