אור ברסלב

שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש

סימן ו

סימן ה

שאלה

ד) יום ג' כ"ח למב"י תרכ"ב. לכבוד הרב הגדול מ' אברהם משה אבד"ק סמערצוב.

תשובה מכתבו היקר בדבר פנוי' הרה לזנונים ונשתדכה בעודה מעוברת וילדה בן ולא התחילה להניק וכאשר נודע שמעוברת מיחו בה מלהנשא והחתן רצה לנתק התקשרות ולא הניחוהו כי ידע בעת התקשר והנה עברו ג"ח ופסק חלבה ואם לא תנשא תוכל לצאת לתרבות רעה ע"כ המעשה:

הנה המרדכי בשם הר"ם מטורמשא פ' החולץ מיקל במזנה ובצ"צ סי' נ"ה כ' דאף המיקל בגרושה מ"מ מודה במזנה דמי יכופה להניק וחכמי דורו חלקו דאין חילוק בין גרושה למזנה והוא חלק דבגרושה ישכור הבעל מינקת אבל בזונה מי ישכור להולד מינקת ונסתייע מדברי מהרי"ל ופסקי רקאנטי ומהרי"ו ונ"י פ' החולץ. ומי יקל נגדם. אולם אין בהמ"ד בלא חדוש. יש לסייע לדעת הר"ם מטורמשא דאפילו המחמיר בגרושה מיקל במזנה מדברי רש"י סוטה ר"פ ארוסה שפי' מעוברת או מינקת חבירו בגרושה אלמא דאוסר רש"י בגרושה ואילו בחגיגה די"ד ע"ב דבעי בגמ' שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו לכה"ג ופשט דשריא ודשמואל לא שכיח וחיישינן שמא באמבטי עיברה ופרש"י בתולה שעיברה והיא אומרת בתולה אני א"נ שנשאה ולא ידע שהיא מעוברת עכ"ל וקשיא דת"ל שהיא מעוברת חבירו אלמא דבזונה לא אסרו (אחר זמן רב מצאתי להגאון הפלאה בס' נתיבות לשבת שרצה להסתייע מסוגיא דחגיגה ודחה דלמא בילדה ומת הולד).

אמנם לרש"י לפי' ראשון ל"מ לומר שילדה ומת ולדה או הפילה ודאי א"א לפתיחת הקבר בלי השרת בתולין וא"כ הוי עכ"פ מוכת עץ ופסולה לכה"ג בשלמא לפי' האחרון ניחא דכיון דכבר נשאה א"כ י"ל דהפילה אבל לפי' קמא קשיא אלא ע"כ אף דרש"י דמחמיר בגרושה מיקל בזונה ואם נדחוק דהתם הסוגיא כמ"ד מ"ע כשרה לכה"ג אבל לא משמע כן מדברי התוס' שהקשו מראוה מדברת אמאי מכשירינן אותה הא לר"י אינה נאמנת והכא משמע דהבעי' אליבא דכ"ע א"כ ה"נ אמינא דמשמע דאתיא לכ"ע דמוכ"ע פסולה לכה"ג. ואמאי לא הקשו כן ארש"י אלא ע"כ צ"ל דרש"י מיקל מעוברת ומינקת חבירו בזונה:

תו נ"ל דאפשר לו לישב קו' התוס' דדוקא כשאומרת מפלוני וכהן הוא סבר ר"י דלא מהימנא דאינו עומד להתברר ממי הרה אבל כשטוענת עדיין בתולה אני ויתברר אם ישאנה כשיהי' פתחה סתום ודמים אז במלתא דעביד לגלויי מודה ר"י דמהימנא והשתא אי נימא דלא תהי' מותרת לכה"ג כ"א אחר הלידה דאז יהי' בתולי' נושרין ואז נהי דמ"ע כשרה לכה"ג הדרא קושיית תוס' דלא תהי' נאמנת כיון דלא עביד לאגלויי שבתולה היתה דהא כד ישאנה אחר הלידה אז בתוליה כבר נאבדו אלא כ כמ"ש וזה אפשר לומר דעביד לגלויי עפ"י בדיקת חבית יין אבל דחוק דבשביל כה"ג דמאן יימר דיבדקוה דיהי' על"ג.

ואף לפי' שני ברש"י דעבר ונשאה לכאורה קשה כיון דיוציא בגם אף באשת כהן ולר"מ לא יחזיר עולמית אפילו באשת ישראל א"כ היאך תהי' מותרת לכה"ג ונהי דלרבנן דר"מ י"ל כגון שעבר וקיימה ולא הוציאה הוא דבעי אבל לשיטת תוס' דאתיא ככ"ע קשיא דהא כר"מ לא אתיא דהא לדידי' קנסינן שיוציא ולא יחזיר א"כ לא מהני אפילו מה שעיכבה אחר כד"ח והן אמת דיש לסייע לדברי הא"ז דבשוגג אם נשא לא יוציא וכאן לא ידע שהיא מעוברת וא"כ שוגג היתה דאז מודה ר"מ דלא יוציא ואתיא ככ"ע אחר לידה הבעי' אם מת הולד או אחר כד"ח אבל יש לעיין דהא בגיטין דנ"ג משמע דר"מ בדרבנן קנס שוגג אטו מזיד א"כ הא"ז מודה אליבא דר"מ. מיהת לפי' ראשון דרש"י ודאי יש הוכחה לדעת הר"מ מטורמשא:

ולכאורה אפשר לומר דמעוברת דלמניקה קיימא אסורה והא אפשר שתתן למניקה רק דנתנה למניקה אסורה וכן הוכיח מהר"ם פדוואה בתשו' דלא התחילה להניק אסורה דאל"כ למה אסרו מעוברת דלמניקה קאי דלמא לא תתחיל להניק א"כ י"ל בדבי ר"ג לא מיתסר מעוברת חבירו דלאו למניקה קיימי דשמא תתן בנה להניק ובי ר"ג מותרין בנתנה בנה למניקה וא"כ ה"נ בכה"ג דגדלהו משל אחיו דינו כדבי ר"ג ולכן בעי לכה"ג ולא לכה"ד שמא נבעלה לפסול דלכה"ד בל"ז אסור משום מינקת חבירו אבל ז"א דהא הרא"ש בתשו' כלל נ"ג כתב דדוקא כשהתינוק הוא מדבי ר"ג יראין לחזור אבל לא כשנשאת לבי ר"ג דמה איכפת לי' בתינוק שזר ממנו וא"כ מה מועיל כאן כיון דהולד אינו של כה"ג ועוד מאן יימר שיראין מכה"ג דידמה לדבי ר"ג. ונהי שאפשר לדחוק דהבתולה הוא מדבי ר"ג דאז יראה המינקת לחזור מחמת שהן קרובי תינוק מצד אם. אבל בל"ז קשה אשיטת מהרמ"פ דא"כ למה סברי אמוראי להתיר נתנה למניקה א"כ אמאי מעוברת אסור הא שמא תתן למניקה ודוחק לומר דהני אמוראי סברי לטעמא דדחסא אבל כיון דקיי"ל דאסור נתנה למניקה לא צריכין לטעמא דדחסא. וא"כ בדבי ר"ג מעוברת חבירו נמי שרי:

ולכאורה אפשר לישב שיטת הרמב"ם דהשמיט הא דבתולה שעיברה לכה"ג דהוא סבר לטעמא דדחסא כמ"ש בה' גרושין א"כ אף דבי ר"ג נמי אסור מעוברת חבירו א"כ לא משכחת שתהי' מותרת לכה"ג מטעם מעוברת חבירו והגמ' קאי כשיטת הגמ' דיבמות דלמניקה קיימי וא"כ בדבי ר"ג משכחת להך בעי'. וטעם הרמב"ם דפסק להא דדחסא כיון דלהמתירין נתנה למניקה ע"כ מעוברת חבירו מטעם דחסא אסור דאל"כ לאו למניקה קיימי וא"כ נהי דדחה בגמ' כתובות דמשום לא פלוג אסור בנתנה למניקה מיהת מסברא דדחסא לא הדר לכן פסק כסוגיא דפ' אע"פ הגם שהוא סותר ליבמות. ולכן השמיט הא דבתולה שעיברה. אמנם יש לפקפק בזה:

ובחדושי כתבתי ישוב דהרמב"ם מייתי להא דדחסא דהנה יש לדקדק ביבמות דמ"ב דפריך מעוברת אמאי לא והתניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר דברי ר"מ דאמאי פריך מר"מ ולא מרבנן. תו קשה למה מייתי מברייתא ולא ממתניתין דסוטה דתנן מעוברת חבירו לא שותית. ועוד דהא הכי לא ידעו לפי הס"ד דמעוברת קיימי למניקה. לכן נראה דלפי הס"ד לא ידעו דבמינקת איכא סכנה דמעכר חלבה וקטלה לברה דא"כ אפילו דידי' נמי רק כיון דמשעבדא להניק לא תוכל להנשא ולפרוק חיוב הנקה מעלי' משא"כ בדידי' הבעל מוחל חיוב הנקה ע"י שתתעבר מחמתו ומעוברת ג"כ אסור דלמניקה קאי ולא הוי קשה ממתניתין דסוטה די"ל דקנסו גם במעוברת דהואיל וגרמה ע"י נשואיה שתפרוק עול הנקה כדתשב תחתיו אח"כ בימי הנקה לכן גזרו תחתיו אף במעוברת שיוציא ולא יחזיר אכן מברייתא דתניא לא ישא והא אפילו לארס אסור ועכצ"ל כיון דארוסה רק לנשואין קיימי והשתא ליכא חששא לא קנס ר"מ דיוציא ולא יחזיר דדי למקנס בעת תנשא א"כ ה"נ מעוברת אמאי נקנוס שלא יחזיר הא די למקנס כשתלד אם לא יגרשנה שלא יחזיר ובעודה מעוברת די שיוציא ויכול להחזירה כמו דלא גזרו בארוסה שיוציא ולא יחזיר אף דלנשואין קיימה דדי לקנוס בשעתה בנשואין א"כ מה בארוסה דאיכא למיחוש שמא יבעלנה לא יוציא כ"ש מעוברת דליכא למיחוש השתא מידי ראוי דאפילו תנשא לכתחלה ויגרשה קודם שתלד אבל ממתניתין דסוטה אין להוכיח שלא קנסו בארוסה וגם מדרבנן לא הוי מצי להוכיח כלל כיון דמש"ה י"ל דתניא לא ישא דבארוסין ר"מ מודה ומשני משום דחסא ופריך דידי' נמי ואי דחייס דחברי' נמי חייס שאינו חשוד להרוג נפש ואף דיש מיעוט דחשודים ואינן חסים על נפש דחברי' משום מיעוט לא היה להם לתקן ולא שייך לומר דהואיל ותקנו בשביל מינקת דשכיח ה"נ גזרו במעוברת דל"ש דהא לא הוי חדא גזירה דמניקה לפי הס"ד ליכא סכנה דא"ה דידי' נמי רק בשביל לתא דממונא שפורקת חיוב הנקה נהי דתמסמס לולד או היורשים ומעוברת בשביל דחסא א"כ לאו חדא גזרה דליגזרו במידי דלא שכיח דידחוס ויהרוג נפש לכן משני דאשה בושה לבא לב"ד והורגת בנה וא"כ כיון דבשביל סכנה גזרו במלתא דשכיחא גזרו נמי אמעוברת דאיכא סכנה נמי ע"צ המיעוט שידחוס ולא יחוס אבן חבירו ותו נראה דלפי הס"ד אי חיישינן שלא יחוס ע"צ המיעוט א"כ דידי' נמי אפשר שידחוס למלאות תאותו ולא יחוס לכן משני כיון דגזרו במינקת דאיכא סכנה גמורה חששו על המיעוט נמי לאסור במעוברת וכ"ז בדחברי' אבל דמינקת דידי' אין שום סכנה דימסמס א"כ שיתקנו רק ע"צ המיעוט במעוברת לא תיקנו במיעוט גרידא ואם כי הדברים פשוטים לחומר הנושא נ"ל כי נכונים הם.

אמנם בעיקר קושיא מהא דחגיגה נ"ל לישב לפמ"ש מהרש"א כתובות ד"ס ע"ב דגרושה גזרו אטו אלמנה א"כ ה"ה זונה נמי גזרו אטו אלמנה א"כ י"ל דבתולה שעיברה באמבטי ל"ש למגזר אטו אלמנה כיון דלא יטעו העולם כלל דבשלמא בשאר זונה יטעו העולם לומר דנשואה ואתו למשרי נשואה מינקת אבל כיון דיראו דמתירין לכה"ג ידעו דהיא לאו נשואה דאלמנה אסורה לכה"ג משא"כ בשאר זונה גזרו דלמא יטעו דנשואה ואלמנה היא ואתו למשרי מינקת אלמנה. ועפ"ז י"ל קצת מה דלא בעי בעיברה באמבטי לכה"ד אי חיישינן שנבעלה לפסול די"ל דבל"ז לכה"ד אסורה מטעם מעוברת חבירו ואף דמשכחת אחר שהפילה לא היו רוצים להאריך ולכן נקטו לכה"ג דאז מותר מיד משום דאין לאסור משום מעוברת אטו אלמנה דמידע ידעו דמדאורייתא אסורה אלמנה לכה"ג ולפ"ז אפשר לחדש דבזונה בנתנה בנה למניקה כולי האי לא גזרו חדא אטו אלמנה ונתנה שמא תחזור ואפשר לכוין בדברי התוס' כתובו' דהביאו בשם הר"ש להתיר בגרושה בד"ה והלכתא מת מותר גמלתו אסור ולא ציינו אברייתא דמינקת שמת בעלה די"ל דהר"ש מודה דגזרו גרושה אטו אלמנה רק בגמלתו או נתנה למניקה כולי האי לא גזרינן בגרושה וא"כ י"ל דרש"י בשיטת הר"ש אזיל לכן לכה"ג מותר' דלא שייך גזירה ושאר הראשונים סברי דלאו משום גזרה רק דגם בגרושה אסרו כמו אלמנה שאומרת א"נ וא"ע ותבעה כתובתה דאינו תלוי בשעבוד להניק ולפ"ז מיהת גם בזונה בנתנה למניקה תלוי בשיטת הר"ש והחולקים:.

מיהת אין להתיר כיון דרבים חלוקים אר"ש הזקן ואיך נעביד עובדא נגדם. וכן משמע בנ"י דבזונה לא הוי משום גזירה רק דבה גופה איכא טעמא דאיסור מינקת וא"כ אין להקל אפילו בנתנה למינקת.

וראיתי להנו"ב מה"ת אה"ע סי' ל"ח שכ' ג"כ דזונה וגרושה רק אטו אלמנה גזרו א"כ י"ל בנתעברה מעכו"ם ועבד דאינו בכלל מעוברת ומינקת חבירו והאריך והגאון מע"א ז"ל דחה דגם עכו"ם חבירו מקרי כהא דמצינו בשבת ק"ן לא יאמר לחבירו כ"כ בסי' צ"ה [ע' בשבת פרק השואל מחבירו]. ולדידי נראה דאף דעכו"ם חבירו מקרי מ"מ לא מקרי מעוברת חבירו דאין הולד מיוחס אחריו דעכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד כשר וישראל מעליא הוא כמ"ש התוס' כתובות ד"ג ע"ב דרחמנא אפקרא לזרעי' ואין הולד מיוחס אחריו ולא מקרי מעוברת חבירו וכן מינקת חבירו דאין הולד שלו כלל ועפ"ז אפשר לישב סוגיא דחגיגה כיון דהח"מ סי"א באה"ע נסתפק בעיברה באמבטי אי קיים פו"ר א"כ אי נימא דלא קיים פו"ר דלא יתייחס הולד אחריו א"כ לא מקרי מעוברת חבירו ושפיר מותרת לכה"ג ומינה יש לפשוט ספיקו של הח"מ. ומעתה הואיל ובעי בגמ' רק לכה"ג ולא בעי לכל אדם אי חיישינן לדשמואל ואסורה מטעם מעוברת או תלינן דבאמבטי ואינו מעוברת חבירו דמספק הוי שרינן איסור מינקת ומעוברת דאינו אלא דרבנן לכן בעי לכה"ג דהוי איסורא דאורייתא אי מותר בספק א"כ ממילא ה"ה בספק אי זינתה מעכו"ם אי מישראל מותר מעוברת ויפשוט ספיקות הנו"ב ויש לכאורה להתיר בנ"ד שאומרת מעכו"ם נתעברה ונהי דלא מהימנינן לה עכ"פ ספיקא הוי ושריא:

אבל נראה דבספק מכותי ועבד י"ל דאסורה מטעם מעוברת דהוי דשיל"מ כמ"ש הנו"ב שם רק בכה"ג דלא הוי דשיל"מ דלא יוכל להמתין עד שתלד דאז א"א לפתיחת הקבר בלי השרת בתולים ותהי' מוכ"ע ופסולה לכה"ג לכן לא בעי לשאר אדם דלשאר אדם הוי דשיל"מ דיוכלו להמתין עד שתלד וי"ל דלהם פשיטא דחיישינן לדשמואל אף דלא שכיח דבר שיל"מ לא אזלינן בתר רובא ועוד נראה דהנה הרי"ו הובא בהג"ה יו"ד סי' ק"ב הביא במבשל בשבת שנתערב כיון דלדידי' אסור לעולם ולא הוי יל"מ גם לאחרים נהי דלהם מותר למ"ש וא"כ לגבייהו יל"מ מקרי מ"מ כיון דלגבי דידי' לא מקרי דשיל"מ ובטל לגבי אחרים לא מקרי דשיל"מ דלא מפלגינן בינייהו ולפ"ז אי נימא דמצד חשש בעולה לכה"ג ל"ח לדשמואל ומצד מעוברת חבירו מותר לכה"ג דא"א להמתין עד שתלד כדי שלא תהי' מוכ"ע א"כ לגבי כה"ג אל"מ גם לכל העולם שריא הואיל ולגבי כה"ג לא הוי מתירין כמו במבשל בשבת דלא הוי לאחרים דשיל"מ משום המבשל משא"כ אי נימא דלכה"ג לעולם אסורה מטעם בעולה לכה"ג א"כ לא שייך להתירה לכל העולם הואיל ולא מפלגינן בינייהו אדרבה לכה"ג לעולם אסורה משום חשש בעולה ולגבי כל עולם מצד מעוברת הוי יל"מ דאפשר להמתין א"כ לכל העולם תליא בכה"ג לכן בעי בגמ' לכ"ג וא"כ אין לפשוט דבספק מעכו"ם או מישראל דשריא. ונהי דהנו"ב חוכך לומר דדוקא באיסור אכילה דפ"א יאכל או היום או מחר לכן מקרי דשיל"מ אבל לא באיסור טלטול וכן באיסור תשמיש מ"מ לא מלא לבי להקל וגם אנכי פלפלתי בזה במ"א וכאן בל"ז לא מסתברא לי דיהי' מקרי דשיל"מ דפן יקדמנו אחר דלכן התירו לארס במועד מיהת בל"ז אין זה ספק גמור דאדרבה חזקה אשה מזנה בודקת ומזנה מסייע דלאו מעכו"ם הוא ואפשר לצדד ולומר דהזנות מצוי בפסולין כמבואר בירושלמי כתובות פ"ק בטעמא דר"י דפוסל ונהי דקיי"ל כר"ג ומכשיר דנגד זה איכא סברא דבודקת ומזנה והוי ס' השקול ומהימנא התם משום חזקת הגוף אבל כאן אין להתיר דאפשר דהוי דשיל"מ ואף בודאי מעכו"ם לא ברי לן התירא דנו"ב ובמינקת דהחמירו מאד הפוסקים לא מסיקנא להתירא כדמסיק תעלא מבי כרבא כ"א בדבר שדשו רבים והורה זקן מוח"ז הגאון ז"ל בס' בית יעקב שתשבע המינקת עד"ר שתינוק הולד בין ישלמו לה או לא והבעל יקבל עליו לתת שכר הנקה ואם המינקת נשואה די"ל שמא תתעבר כמ"ש הגנו"ב סי' כ"ה מחויבים להשליש שכר הנקה כדי שתוכל למסמס ונהי דבכ"מ לא סמכינן על השלשה דמי יודע שיעור המסמוס כאן בעני' ויש חשש שתצא לתרבות רעה גם כי בזונה בל"ז אין חסות על בניהן וכן מצדד הצ"צ ס' נ"ה א"כ ישלישו שכר הנקה וגם הבעל ישבע שאם יצטרך למסמס שיעשה כמו שהי' שלו וגם בעל המינקת ישבע שלא יפר לה אז אני נמנה להתיר. וראיתי לשבות יעקב ח"ג סי' ק"ח שכתב פסק הלכה למעשה בפנוי' שזינתה שתי פעמים דהוי מופקרת לזנות ויש לסמוך ארמ"א דמיקל. ולפי זה הי' ראוי להתיר בכל זונה בתולה כיון דאין אשה מתעברת בביאה ראשונה ודאי זינתה פעמים והוי מופקרת אבל באמת זהו תימה דמופקרת לא מקרי רק היכי דאפקרה נפשה לגבי רבים ובגיטין פרק השולח אשר משם מוצא הדין של ר"י מינץ להקל במופקרת שם קרי לה מצוה דרבים לפי שרבים נכשלין אבל אם זנתה לאחד אפילו הרבה פעמים ל"מ מופקרת ואסור להרמ"א וזה פשוט לכן אף דרב גוברי' דהגשב"י מ"מ קשה לסמוך ע"ז רק בצירוף כל הדברים הנ"ל. דברי ידידו:

תוכן העניינים

שות הרדד אבן העזר א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה