אור ברסלב

שות האדמור הזקן· רבי שניאור זלמן [הגר"ז] מלאדי

סימן לג

סימן לב

תשובה. הנה דעת רש"ל ביש"ש ספ"ו להקל לגמרי באומר אמרו היכא דאיכא למיחש לעיגונא ולסמוך ע"ד ר"י בעל התוס' והרא"ש ספ"ט בשמו וכ"כ רי"ו נכ"ד ח"ג בשם התוס' ופוסקים אחרים. ושגגה יצאה מלפני הפר"ח לכתוב ע"ד רי"ו דליתא והרי אין אומרים למי שלא ראה את החדש כו' ואשתמטתיה שכ"כ ג"כ הטור ברמזים בהדיא ב' ר"י וגם מסיק שם דצריך לחוש לדברי שניהם לפסול כו' דהיינו לדעת ר"ח ולדעת ר"י משום דלר"י כשר באומר אמרו ע"ש. וכ"כ בהדיא בחי' רמב"ן ספ"ו בשם בעלי התו' וכ"פ הריטב"א בפ"ק דקידושין להלכה ולזה נתכוין המ"מ פ"ד מה' זכי' ע"ש בלח"מ שהט"ס שם הוא בסוף לשונו לבד ולא בתחלת לשונו דלא כפר"ח. ומ"ש הרא"ש אלא לחוש לדברי שניהם כו' היינו להחמיר בחתם סופר אף לפ"ד הגאון ר"ס ז"ל כמש"ש בהדיא ואפשר שלא פסק הגאון לגמרי כו' אבל ר"י גופיה ס"ל כשמואל וכולהו אמוראין דמכשרי באומר אמרו לפמ"ש התוס' ב' ר"י כמ"ש הרא"ש (והן תוס' ר"ש משנ"ץ) וא"נ ס"ל לר"י נמי להחמיר כן היינו ודאי לחומרא בעלמא המ"ש רש"ל בהדיא וכ"מ ממ"ש המרדכי בפ"ז ב' ר"י הזקן בתשו' בחתם סופר ועד דאם נשאת וילדה כדאי הוא ר"ח לסמוך עליו להכשיר הולד ואם לא ילדה יש להסתפק מה יאמר רבינו הזקן כו' וחי הוה ספק שקול לא ה"ל להחמיר כך בספיקא דרבנן להוציא אשה מבעלה וגם ה"ל לחוש לספק גט מעושה ומ"ש בסמ"ג ורשב"א ור"ן ב' ר"י לפסול גם באומר אמרו מספיקא ומשמע לכאורה דהוא ס' שקול הוא מדברי סה"ת ב' ר"י ואשכחן בדוכתי טובא דהתוס' וסה"ת אין מתנבאים בסגנון א' ב' ר"י וכן בעלי התוס' עצמן וזה יצא ראשונה בענין וסוגיא דנ"ד דהרא"ש ספ"ב כ' ב' ר"י בעל התו' דבעי' שליחות לכתיבה וכ"כ בתוס' שלנו ד"ט ע"ב ומש"ה פסולי חש"ו אפי' בגדול עע"ג ובסה"ת סי' קי"ח וקי"ט מכשיר בפשיטו' וכן בסמ"ג ובודאי ל"פ על רבו ר"י להתיר בפשיטות כ"כ ובפרט באיסור א"א אלא דס"ל כמ"ש בתוס' שלנו דכ"ב סע"ב ב' ר"י ועוד נראה כו' משום דרישא אתי נמי כר"א ולדידיה דוקא חש"ו כשרים כו':

והנה בחי' רמב"ן ספ"ו לאחר שתמה על הרי"ף וכתב אלו הייתי ראוי לחלוק הייתי מכשיר בו דשמואל עדיפא ור' נמי ס"ל כוותיה ור' סתמינהו כו' מ"מ אני אומר שהיא ספיקא כו' (כמ"ש הר"ן בשמו) מסיק לבסוף ושוב מצאתי דעת ר"י בעל התוס' ז"ל שמכריע כר' באומר אמרו דכשר ולא תעשה (שכ"ה גי' רמב"ן אר"ה אמר ר') ואפי' באתם חתומו ופוסל סתם סופר ועד ואע"ג דלא שכיחא גזרי' לרב חסדא בתרוייהו לפי הפי' שכתבנו למעלה וזהו דעת שראוי לסמוך עליו בחוור השמועה עכ"ל. ושם למעלה כ"כ לתרץ הא דאר"ח הא מני ר"י הוא דוקא אע"ג דר"ח ס"ל כשר ולא תעשה אפילו באתם חתומו וכ"כ בסה"ת בשם ר"י דהא דאמרינן בגמרא כיון דאמר מר כשר ול"ת לא שכיח דיחויא הוא וכל האמוראים (ולזה נתכוין ג"כ הרא"ש במ"ש ור"י הוכיח כו') דפליגי בכשר ול"ת סברי כו' ר"ל דאפי' הסוברים לא תעשה סברי כו' דלהאומרים תעשה א"צ לשום הוכחה דפשוט הוא בגמ' דלדידהו איכא למיחש לחורבא ולרב דמכשיר חתם סופר ועד צ"ל לפ"ז דאומר אמרו פסול לגמרי ופליג אכולהו אמוראי דאמרי כשר ול"ת (ול"ג בגמ' אר"ה אמר רב כגי' שלנו אלא אר"ה לחוד או אר"ה אמר ר' כגי' הרמב"ן) וטעמיה דרב א"א לומר משום דמילי לא מימסרי לשליח דהא רב ס"ל דמימסרי כדאיתא בפ' כל הגט ועכצ"ל דטעמיה דרב נמי משום דלא ליתי לידי חורבא ובהא פליגי כולהו אמוראי וס"ל דמשום חשש חורבא אין לפסול אלא חתם סופר ורב ס"ל איפכא להכשיר חתם סופר ולפסול אומר אמרו כי היכי דלא ליתי לידי חורבא וסברא זו הוזכרה ברשב"א ספ"ו ודלא כמהרש"א שם ואדרבה לפי דעת סה"ת ב' ר"י א"ש דלק"מ קושיית הרשב"א משום דאי משום חשש חורבא ה"ל לפסול אפי' בדיעבד כמו לרב א"ו משום דכולהו אמוראי ס"ל דחתם סופר פסול כמ"ש סה"ת ב' ר"י **(ולזה נתכוין ג"כ הרא"ש במ"ש וכיון דחתם סופר פסול ליכא למיחש לחורבא דלכאורה הוא שפת יתר ומלתא דפשיטא אלא דבא ליתן טעם הא דשמואל ור"ח לא חיישי לחורבא כרב וביש"ש הגי' ברא"ש דכיון כו' שהיא נתינת טעם:) ולפי"ז אף את"ל דבמסקנא ס"ל לר"י נמי כדעת הגאון לפסול אומר אמרו מיהא עכ"פ י"ל דפסול מדרבנן כרב משום חורבא) דהלכתא כוותיה באיסורי כדפתח ר"י בראש דבריו וההפרש שבין פסול דרבנן ובין כשר ול"ת הוא משום דל"ת הוא רק לכתחלה ובדיעבד כשר (ובשעת הדחק אפי' לכתחלה כמ"ש התוס' מש"ה חיישינן לחורבא וכ"ה להדיא בסה"ת בסי' ק"כ וקכ"ה) משא"כ בפיסולא דרבנן:

והנה גם בסה"ת מקור דברי הסמ"ג ורשב"א ור"ן צ"ל כן בטעמיה דרב דפוסל אומר אמרו משום חשש חורבא דא"ל דרב נמי ס"ל כס"ד דגמרא דכיון דכשר ול"ת לא שכיח כו' דא"כ נימא דכולהו אמוראי דס"ל כשר ול"ת הכי ס"ל כרב ומנ"ל לר"י לפסול חתם סופר דלא כרב דהלכתא כוותיה באיסורי:

**(והמעיין בסה"ת יראה לעין שכדי להוליד דין חדש שחיד' ר"י לפסול חתם סופר הקדים תחלה דהא דאמרינן בגמרא דכיון דכשר ול"ת ל"ש דיחויא הוא ולכל האמוראים אפי' דאמרי כשר ול"ת ס"ל דחתם סופר פסול ומש"ה אין לנו לסמוך על רב להכשיר אע"ג דהלכה כוותיה באיסורי:)**

והנה לרב דסבירא ליה דמילי מימסרי לשליח וטעמייהו דרבי מאיר ור"י במתני' דספ"ו הוא משום בזיון דבעל לחוד א"כ הא דפוסל באומר אמרו אע"ג דליכא בזיון דבעל ע"כ משום דס"ל דהלכתא כמתני' דרפ"ז וכתניא כוותיה דרב אשי עד שישמעו לאפוקי אומר אמרו כו' וס"ל לרב דה"ט משום חשש חורבא ולא משום דמילי לא מימסרי לשליח והא דקתני עד שיאמר לסופר כו' האי עד לא קאי אבעל אלא דאינו עד כר דבלא"ה צ"ל כן בפיסול ח"י העדים דאינו אלא מדרבנן לדידן וכמ"ש בפנ"י והלכך אף גם במסקנא דסה"ת דמסיק ומסיי' ב' ר"י להחמיר ולפסול אומר אמרו מספק דשמא הלכה כברייתא עד שישמעו לאפוקי ממאן דמכשיר כו' שפיר י"ל דבמה דפתח סיים דהיינו מדרבנן משום דנפיק מיני' חורבא כמו לרב דהלכתא כוותיה באיסורי וס"ל הכי בטעמא דמתניתין וברייתא ואף שהוא ספק דרבנן הרי גם חתם סופר הוא ספק דרבנן ופוסל ר"י מספק ואדרבה השתא א"ש טובא טעמא דר"י דמחמיר כ"כ בס' דרבנן ולפסול אפילו בדיעבד ואפילו אם ניסת אלא דה"ט דכיון דא"א להכשיר בשניהם דהיינו באומר אמרו ובחתם סופר ההכרח לפסול א' מהם כי היכי דלא ליתי לידי חורבא ולא ידעינן איזה מהם פסלו חכמים יש לנו לפסול שניהם (ול"ד לב' שבילין כו' דבזא"ז שניהם טהורי' דש"ה דנפיק מיניה חורבה וההכרח לפסול א' מהם ודמי ממש לבבת אחת) אבל אי ה"ט דאומר אמרו פסול מספק דלמא מילי לא מימסרי לשליח (כמשמעות לשון הרשב"א ור"ן) דהוא ספק דאורייתא ה"ל להחמיר בספק דאורייתא ולהקל בספק דרבנן. ומ"ש הרשב"א ומיהו גט בטל לא הוי דלמא הלכה כשמואל כו' ז"א מסה"ת אלא הוספה מד"ע ולאפוקי מדעת הרי"ף אבל בסה"ת לא הביא כלל דעת הרי"ף כ"א דעת ר"ח לבד ור"ח לא פסק אלא דאין הלכה כאמוראי דמכשרי כו' לאפוקי ממאן דמכשיר אומר אמרו כו':

והא"ש טובא מ"ש בסה"ת (וכ"ב בסמ"ג) והובא במרדכי דלאחר שהביא מהתוספתא דלא יועיל ע"י כת"י לסופר לכתוב כו' מסיים בזה"ל וא"כ אין אדם יכול לשלוח כת"י לב"ד שבמקום אחר שיכתבו ויתנו כו' דפשע הלשון משמע דהב"ד יצוו לכתוב וליתן ולא שהך עצמן יכתבו וימסרו ליד האשה דלא ה"ל לקרותם ב"ד אלא סופר ועדים ושליח לגירושין דלשון ב"ד שבמשנה היינו שמצווים לכתוב וליתן כדתנן בדר"מ שעשאן ב"ד וגם ר"י אמר הרי אלו ילמדו כו' משום דסתם ב"ד אינם אומנים לכתיבת הגט כסופרים כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה ומ"ל לסה"ת לכנותם בשם ב"ד אם לא שהם יצוו לכתוב לספרי דדייני דמיגמר גמירי והרי כבר פסק לפסול אומר אמרו מספק דשמא הלכה כו' ולמאי דפרישית דה"ט משום חורבא א"ש משום דבב"ד ליכא למיחש לחורבא כמ"ש בסה"ת סס"י קכ"ד ומש"ה אין לפסול אומר אמרו אלא באומר לשנים וכ"ה בהדיא בסה"ת בסימנים וגם פסל אמר הבעל לשנים אמרו לסופר כו' לשנים דוקא ואלו היה הטעם משום דמילי לא מימסרי לשליח ה"ה אפי' אמר לג' וכדא"ר אשי אפילו אמר לבי תלתא כו' ולא ה"ל ליתן מכשול בלשונו בספק א"א ח"ו (והא"ש נמי אריכת הפלפול בסה"ת בסי' קכ"ד דנ"מ לדינא הא דאסיק שם דבג' ליכא למיחש לחורבא) והא"ש טובא נמי שינוי לשון סה"ת ב' ר"י דמתחלה ליישב דעת הגאון פי' הטעם משום דרב אשי מתרץ המשנה בהכי הכי ס"ל ולבסוף בפסק הלכה פי' הטעם להחמיר ולפסול באומר אמרו דשמא הלכה כבריי' עד שישמעו לאפוקי כו' ולא הזכיר שם רב אשי כלל אלא ה"ט משום דרב אשי פי' המשנה אפי' אמר לבי תלתא ומשום דמילי לא מימסרי לשליח וכולה ר"י הוא דר"י תרתי אמר אבל ר"י בעל התוס' ס"ל דמשום דרב אשי מתרץ המשנה בהכי אין ראיה כ"כ דס"ל הכי להלכה ופליג אשמואל וכולהו אמוראי דמכשרי רק שאעפ"כ יש לחוש שמא הלכה כברייתא לפסול באומר לשנים עכ"פ משום חורבא דמסייעא לרב דהלכתא כוותיה באיסורי דהא בברייתא וגם במשנה לא הוזכרו שלשה וקושיית הגמרא א"ה עד שיאמר לג' כו' ע"כ ס"ל לרב לתרץ כמ"ש התו' שם לס"ד דגמ' (לפמ"ש בסה"ת דבג' ליכא למיחש לחורבא) והלכך מאחר דאף גם לסה"ת ב' ר"י אינו פוסל אלא מספיקא דרבנן ודאי דכדאי הם התו' והרא"ש בשם ר"י לסמוך עליהם בשעת הדחק להקל במקום עיגון כמ"ש רש ל ואף דגם לדידהו כשר ולא תעשה לכתחלה שעת הדחק שאני כמ"ש התוס') והא דלא חש רש"ל לדעת הרי"ף דפסק כמשנה וברייתא דפ"ז היינו משום תמיהת ר"י על הגאון שבסה"ת ורא"ש דמה שיישב הרמב"ן הוא כר"ן משום דפרק התקבל קדים לפ' מי שאחזו והוי מחלוקת ואח"כ סתם לא נעלם זאת מעיני ר"י בעל התוס' כמבואר בתוס' דע"ב שהוכיחו שם דפ' התקבל קדים דלא כרש"י ורא"ש אלא דדעת ר"י דכיון דכולהו אמוראי קמאי ובתראי (דהיינו רב ושמואל ור"ה ור"נ ורב ששת ור"ח ורבה ורב יוסף מבבל ועולא ורבב"ח מא"י) לא ס"ל הכי הכי הילכתא כדאשכחן בדוכתי טובא ואמוראי פליגי אסתם משנה ואמרי דהלכתא כיחידאי דברייתא כדאי' ספכ"ב דשבת ודוכתי טובא ואפילו לר' יוחנן דס"ל הלכה כסת"מ אשכחן טובא דאין הלכה כסתם משנה משום דרבים פליגי עלה כדאיתא רפ"ג דמגילה ורפ"ד שם ופ"ג דמכות די"ז אבל חכמים אומרים כו' וה"נ י"ל כן דהכי קים להו לאמוראי דחכמים פליגי אר' יוסי דאמר תרתי ומש"ה אין הלכה כסתם משנה דרפ"ז ולא דספ"ט חתם סותר כו' דר' יוסי היא ותדע דהא הא דאמר ר"י הלכה כסת"מ היא מימרא דרבב"ח (דאמוראי נינהו אליבא דר"י כדאי' ר"פ א"ט) ורבב"ח אמר הכי כשר ותעשה ותדע עוד דהא ר' סתמינהו לכולהו סתמי ור' אית ליה בהדיא בירושלמי דכשר ולא תעשה (ולגי' הרמב"ן הגי' כן בגמרא שלנו ג"כ ומש"ה כ' אלו הייתי ראוי לחלוק הייתי מכשיר כו'):

והנה הגם שדברי ר"י א"צ חיזוק ממני ח"ו ומי אנכי כו' אך תורה היא כו' ולפע"ד אין שום ראיה כלל ממתניתין דפ"ז ואוקימתא דרב אשי שם ואדרבה כו' כי הנה התו' וסייעתם ספ"ב הביאו מסוגי' דזבחים רפ"ק דלא בעי' שליחות לכתיבת הגט מדלא מפסלי טופסי גיטין אלא משום דסתמא לאו לשמה כו' ודחקו ליישב ממתניתין וברייתא דרפ"ז דבעינן שיאמר לסופר כתוב כו' דהיינו נמי משום דלא חשיב לשמה כו' וכמ"ש הר"פ בהגהת סמ"ק דשינוייא דחיקא הוא ובפרט מ"ש הר"ן לתרץ קושית הרא"ה גבי אומר אמרו דלמ"ד מילי מימסרי לשליח כיון דשלוחו של אדם כמותו הוה כאלו שמע מפי הבעל וחשיב לשמה ואי לא מימסרי לא חשיב לשמה זהו דוחק גדול דמימסרי ולא מימסרי הוא ענין הנמסר לחכמים בתורה שבע"פ בקבלתם איש מפי איש כדאמר ר' חנינא מקובל אני כו' ור' יוסי אמר אף אנו מקובלים כו' וזה אינו ענין כלל לדעת ב"א וכוונתן לשמה ובפרט לפמ"ש הרשב"א ספ"ב תוספות ביאור לשטת התו' משום דלא חשבי' כוונתן כוונה מעליא אע"פ שמתכוונין לשמו ולשמה כו' ואיך אפשר למתלי כוונתם בקבלת חכמים אי מילי מימסרי לשליח או לא מימסרי אלא שהר"פ לא כתב שום ישוב לסוגיא דזבחים וגם סוגיא דספ"ד דגיטין מרווחת בפשיטות יותר לשטת התוס':

אמנם הנלפע"ד ליישב הכל על נכון ע"פ פשט לשון המשנה וברייתא דפ"ז הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו דמשמע מפשט הלשון דבטל ממש גם בח"י העדים שלא שמעו מפיו והגם דלאוקימתא קמייתא דרישא ר"מ וסיפא עד שיאמר ר"י היא י"ל דהרי הגט בטל בח"י העדים לר"מ דוקא דס"ל ע"ח כרתי ובסופר מיירי דלא אמר אמרו ובטל לרב משום בזיון הבעל ולשמואל משום דמילי לא מימסרי לשליח וה ל כאלו נכתב שלא מדעת הבעל לגמרי וכמו דאמרי' הכי במתני' אבל לאוקימתא דרב אשי ע"כ צ"ל דר' יוסי ס"ל כר' יהודה דלדידיה דין כתיבה וחתימה שוין לכל דבר כדאי' ברפ"ק וכמ"ש בפנ"י ובב"ש רס"י קכ ג וכ"ה להדיא בירושלמי דמתניתין ר' יהודה היא ובגמ' דילן לא איצטריך רב אשי לפרושי הך מלתא משום דכבר פי' בריש מכילתין דתנא דמתני' דמשוי כתיבה וחתימה להדדי גבי בפ"נ ובפ"נ ר' יהודה היא א"נ דס"ל כר' יהודה כמתניתין דרפ"ב שם כמ"ש התו' שם רפ"ק ומינה נשמע דה"נ בכולה מכילתין כל היכא דמשוי תנא דמתני' כתיבה וחתימה להדדי ר' יהודה היא או דס"ל כר' יהודה ולא אצטריך תו לפרושי. והנה ר' יהודה ודאי דלא ס"ל כר א דע"מ כרתי דא כ אין צריך כלל ע"ח דבקרא לא כתיב אלא חד וכתב וע"כ ס"ל כר"מ דע"ח כרתי ועלייהו קאי וכתב דקרא אלא דס"ל דקאי נמי אכתיבה דלא כר"מ דס"ל דקאי אח"י העדים לחוד שהן הן מקיימי דבר ור"י ס ל דקאי אתרוייהו משום דהעדים הם מקיימי הכתב בספר כריתות ואם אין ספר כריתות אין עדים והנה לר"מ ודאי דבעינן שליחות לע"ח דהא דאינהו כרתי בשליחות הבעל הוא בודאי דהא הבעל הוא המגרש וכורת ותדע שהרי אם כתב הגט בכת"י א"צ לע"ח אפי' לר"מ כדפרש"י ותוס' רפ"ק ומ ש הרא"ש פ"ב דלר"מ לא בעי' שליחות לע"ח וכ"מ בתוס' היינו משום דאזלי לשיטתם דס"ל דאף לר"מ בעי' ע"מ דוקא שאין דבר שבערוה כו' משום דס"ל דעיקר הכריתות הוא בשעת המסירה לידה דאל"כ א"צ עדים. אבל לפ"ד הרי"ף ורמב"ם ורשב"א ורמב"ן ור"ן אפי' לר"א סגי בע"ח ואף גם הר"א והרז"ה החולקים ל"פ אלא לר"א ולא לר"מ ואף גם לשטת התוס' ורא"ש דגם לר"מ בעי' ע"מ מ"מ כיון דבלאו ע"ח לאו כלום הוא ואינהו נמי כרתי שפיר י"ל דבעי' שליחות ול"ד כלל לכתיבה לר"מ דמשם הביא הרא"ש ראיה לר"מ משום דתרווייהו מוכתב נפקא להו כו' דשאני כתיבה לר"א דלא כרתה כלל כ"א ע"מ לחודייהו (ובהדיא אמרינן בגמ' ד"י ע"ב דלר"מ בעי' בני כריתה לע"ח וא"כ י"ל דה"ה דבעי' שליחות דחדא מלתא היא והא בהא תליא לפום ריהטא דלישנא דגמרא גבי עבד וכמ"ש בב"ש סימן קכ"ג אלא שכ"כ לפ"ד התוס' וזה אינו (והא דנקט בגמרא ד' י' דלאו בני כריתה ולא נקט דלאו בני שליחות י"ל כמ"ש בפנ"י ספ"ה דמש"ה אין הנכרי בתורת שליחות לגיטין משום דאינו בתורת גיטין ולא משום דילפינן מתרומה מה אתם כו' ע"ש ועוד דהא בלאה"נ המ"ל בגמרא משום דלאו בני עדות נינהו כמ"ש התוס' שם). והנה מדר"מ נשמע לדר' יהודה ואפי' לכתיבה כמו דבעי לשמה ותלוש בכתיבה כמו לחתימה אע"ג דלא כתיב אלא חד וכתב אלא משום דהעדים הם מקיימי דבר הספר כריתות ומש"ה ס"ל דוכתב דקרא קאי אתרווייהו יחד דוקא ומש"ה משוי להו לענין לשמה ותלוש ומשה"נ יש להשוותם יחד ג"כ לענין שליחות מה"ט ול"ד כלל לדין כתיבה לר"א. דה"ל דוכתב דקרא קאי אכתיבה לחודה ומש"ה לא בעי' רק לשמה ותלוש ולא שליחות. וא"ש סוגיא דזבחים אליבא דהלכתא דקיי"ל כר"א בגיטין וכן סוגיא דספ"ב וכן ס"פ התקבל דכולהו אמוראי מכשרי. ויש עוד להאריך בזה הרבה אלא שאין הז"ג:

אמנם כל זה לפלפולא בעלמא לעשות סמוכות לדעת רש"ל אבל למעשה בודאי שקשה הדבר להקל באומר אמרו אפי' במקום עיגון לסמוך ע"ד רש"ל נגד סתימת בעלי הש"ע דכ"ע גרירי בתרייהו ובפרט בהגהת רמ"א שהחליט לספק מגורשת. מיהו הבו דלא לוסיף עלה כשיש עוד צד להקל כעובדא דנ"ד שכתב הגט א' מהשומעים מפי הבעל דעכ"פ לפ"ד האומרים דפסול אומר אמרו הוא משום דלא חשיב לשמה עד שישמעו מפי הבעל כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ספ"ו אין לפסול בנ"ד כמ"ש כת"ר ובפרט לפמ"ש הרשב"א תוספת ביאור דבלא צווי הבעל לא חשיב כוונתן כוונה מעליא אע"פ שמתכוונים לשמו ולשמה כו' וא"כ בנ"ד י"ל דחשיבה כוונה מעליא כשאומר בפה מלא הריני כותב לשמו ולשמה כו' כמו ששמע מפי הבעל שצוה לשלוחו לומר לסופר לכתוב לשמו ולשמה כו' וא"ל דלא מקרי צוואת הבעל כשלא ייחד הדבור לסופר זה שבחר בו שלוחו זה אינו דהא דנקט רשב"א לשון צוואה וכן בתוס' ורא"ש שם היינו משום דאינהו לא מיירי התם באומר אמרו אלא כשלא צוה הבעל כלל דומיא דסוגיא דזבחים (ואפ"ה דוקא בגיטין משום דלא חשיב לשמה אבל במתנה לא מיפסל כה"ג אלא דוקא דצוה לב' כתבו ותנו והם שינו ציוויו ואמרו לאחרים) (ומ"ש הר"ן שם לשון צוואה גבי מילי לא מימסרי לשליח דע"כ היינו באומר אמרו דאל"כ במתנה נמי פסול היינו משום דהר"ן אזיל לשטתיה דס"ל כהרא"ה כדלקמן) אבל באומר אמרו אדרבא הרי עיקר צווי הבעל לא נמסר אלא להסופר שיבחר השליח וכן לעדים שיבחר לו כמ"ש התוס' דס"ז ד"ה אמרו כו' ל"ד לעד מפי עד כו' אבל כאן עיקר העדות לא נמסרה אלא לאלו וה"ה בעיקר הצווי לסופר ואף גם באומר אמרו סתם ומדעתכם צ"ל ה"ט ממש שעיקר העדות לא נמסרה אלא להעדים שיבחרו כמבואר ממ"ש התוס' דס"ו ע"ב ד"ה כת"י הא כו' כאלו אמר להם בפי' כו' או לחתום כו' ולא מיפסל משום עד מפי עד וטעמם ונימוקם עמם דכ"מ בהדיא מלשון הגמרא שם הא כתב הגט נעשה כאומר אמרו ומודה ר"י באומר אמרו כו' דלשון מודה משמע דמודה לר"מ ור"מ מתיר בין בכתיבה בין בחתימה באומר לג' ובכה"ג נמי מתיר ר"י באומר אמרו ואפי' לב' ואף בחתימה ולא מיפסל משום עד מפי עד ואף למסקנא דלא מודה ר"י באומר אמרו היינו משום דמילי לא מימסרי לשליח ולאו משום עד מפי עד אלא דאף דהעיקר העדות לא נמסרה מהבעל להראשונים שאמרו להם אמרו אלא להאחרונים בלבד אעפ"כ ע"פ הקבלה שקבל ר"י מרבותיו לא תליא מלתא בדעת הבעל כי עה שהבעל מוסר העדות להאחרונים ע"י הראשונים שנעשו שלוחיו לכך אין מסירה זו כלום ע"פ התשבע"פ והקבלה ואף את"ל דמשה"נ הוי עד מפי עד מ"מ לענין דמילי לא מימסרי לשליח להאומרים דלא בעינן שליחות בכתיבה דאין לפסול אלא משום לשמה כי מאחר דמילי לא מימסרי לשליח אין להראשונים דין שליח ממש לומר שלוחו של אדם כמותו וכאלו שמעו הסופר והעדים מפי הבעל להיות חשובה כוונתם לשמה כמבואר מלשון הר"ן לפ"ד רמב"ן א"כ בנ"ד אף דמילי לא מימסרי לשליח מ"מ מאחר שהסופר שמע בעצמו מפי הבעל שצוה לשלוחו לומר לכל מי שירצה שיכתוב לשמו ולשמה כו' י"ל בפשיטות דעדיף טפי לענין כוונה לשמה מסופר אחר שלא שמע כלום מפי הבעל רק מהראשונים שאמר להם אמרו סתם ומדעתכם דחשיבי כוונתם לשמה למ"ד דמודה ר"י דמילי מימסרי לשליח באומר אמרו וכדמשמע בר"ן בהדיא וכמ"ש התוס' דלעיל:

וא"ל דלפמ"ש הר"ן שם לעיל בשם הרמב"ן ובעינן נמי וכתב כלומר שיכתבנו לה הבעל ואין הסופר והעדים עומדים (כ"ה הגי' בחי' רמב"ן) במקום הבעל אלא כששמעו כו' ומש"ה דוקא למ"ד דמילי מימסרי לשליח ושלוחו של אדם כמותו הם עומדים במקום הבעל כששמעו אפילו מפי שלוחו ולמ"ד דלא מימסרי אפילו שמעו מפי הבעל רק שאמר להם ע"י שליח אין ועומדים במקומו מאחר דשלוחו אינו כמותו במילי. דזה אינו שהרי לפ"ז הא דבעינן שיהיו עומדים במקום הבעל הרי זו תורת שליחות ממש דשלוחו כמותו והרי הרמב"ן ס"ל דלא בעינן שליחות לכתיבת הגט כמ"ש בחידושיו ספ"ב ורפ"ג באריכות ובאמת שלשון זה הטעה להב"ש סימן ק"כ סק"ז דרמב"ן ס"ל דבעינן שליחות לכתיבה כי לא היו לפניו חי' רמב"ן לגיטין וע"ק דאם מדין שליחות בעינן שישמעו מפי הבעל א"כ בשליח קבלה נמי בעינן שליחות ממש ע"ש בר"ן דהא כתיב ונתן בידה אלא דשלוחה כמותה (וגם מש"ש הב"ש רסי' קכ"ג דסתמא הוה פסולא דרבנן היא פליאה נשגבה וצע"ג ומהתוס' עירובין שהביא) (ע"כ מצאנו דברי קדשו בזה ונראה שחסר בהעתק):

תוכן העניינים

שות האדמור הזקן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה