אור ברסלב

שות האדמור הזקן· רבי שניאור זלמן [הגר"ז] מלאדי

סימן לא

סימן ל

תשובה על אודות האמתל' שלא נתקבלה בעיניו לאמתלא מבוררת ודאית יפה כיון מעכ"ת כי למיחש מיבעי אולי היתה הודאתה תחלה מחמת חסרון ידיעה שתאסר על בעלה. ואח"כ אמר לה בעלה שתאסור וחזרה בה. והגם שחסרון ידיעה זו הוא דבר רחוק קצת אעפ"כ למיחש מיבעי אך אעפ"כ לפי המובן ממכתב מעכ"ת דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא אמתלא שלה בעיני מעכ"ת דאולי הודית מחמת היראה שיעיד בפניה במקום המשפט יענישוה וכמ"ש בגב"ע. הנה אם הוא ספק שקול לפי ראות עיני מע"ל. נלפע"ד לסמוך בשעת הדחק הגדול כזה (שיש לה בנים וכו') ע"ד הב"י בש"ע סי' קע"ח שא"צ להוציאה אם אינו מאמין בלבו לדברי העד אף ששותק' ושתיקה כהודאה בכל דוכתא וכמ"ש לקמן. ונקט שותקת לרבותא. דאפי' אינה אומרת מפי' טמאה אני צריך להוציאה אם מאמין לדברי העד וגם לאפוקי מכחשת לפמ"ש בב"י סי' קט"ו ואף שחלק עליו רש"ל שצ"ל בטור והוא שותק וכו'. מ"מ הדין דין אמת והוא תלמוד ערוך בקידושין ד' ס"ו בעובדא דההוא סמיא לפמש"ש הרשב"א בתשובה לרמב"ן סי' קל"ג בשם רש"י ולא מכחישתו אלא שותקת וגם מוכרח לומר כן לכל העומדים בשטת רמב"ן ורשב"א וסיעתם החולקים על פי' ר"ת בסוגיא זו כמבואר שם בקידושי רשב"א וריטב"א ובר"ן שם ומפרשים דלאו משום שתיקה כהודאה אסר אביי בכולהו. אלא משום נאמנות העד ואפי' באינו יודע וההוא סמיא לא ידע מידי דלא כמ"ש הר"ן בשם התו' לשטת ר"ת (והם התו' ישנים אבל בתו' שלנו תי' בע"א) וא"כ אם האשה מכחשת מ"ט דאביי וגם רבא לל"ל משום דבר שבערוה וכו'. בלאה"נ ע"א לא מהימן בכה"ג אפי' בשאר איסורים וכ"ש גבי אשה דתלמוד ערוך הוא רפ"ק דסוטה ד"ג ע"ב ודל"א ע"ב דע"א לא מהימן בלא קינוי וסתירה ומיירי ודאי שהבעל אינו יודע דומיא דהשקאת סוטה שקינא לה ודו"ק:

אלא ודאי דמיירי שאינה מכחשת וא"ל דמ"מ לא שויא נפשא חד"א אלא באמירה בפי' דז"א כמבואר בהדיא בחידושי רשב"א וריטב"א בקושייתם על פי' ר"ת. וכ"כ התוס' שלנו ד"ה אמר רבא ותירוצם לא שייך כ"א בבעל ולא באשה עצמה שיודעת האמת. וא"ל דס"ל לרשב"א וסיעתו כמ"ש ר' ירוחם נכ"ג ח"ב הובא בש"ך סי' קכ"ז לחלק בין דבר שבערוה לשאר איסורים באם שתק תחלה ואח"כ אמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי וכו' דז"א דר' ירוחם הוציא דין זה משטת ר"ת לפמ"ש בתוס' ישנים שהעד אמר לההוא סמיא שגם הוא יודע כמבואר בר"ן ואהא פליג רבא ואמר אין דבר שבערוה וכו' פי' דגבי דבר שבערוה לא מהני שתיקה למהוי כהודאה ממש אע"ג שא"ל העד שהוא יודע ודומיא דטהרות שנטמאו לפניך לפר"ת. והיינו ע"כ משום שיכול לומר לא חששתי וכו' אבל הרשב"א וסיעתם הקשו זאת על פר"ת וכתבו בהדיא דפין לחלק כלל בזה בין דבר שבערוה לשאר אסורים ע"ש בחידושי רשב"א וריטב"א.

ובר מן דין הנה בתשו' לרמב"ן הנ"ל כתוב בהדיא שאינה מכחשת שעדיין אינה מכחשת. והא דלא פי' שאומרת טמאה אני משום דז"א מוכרח בגמ' דמיירי בהכי וגם דדינא דהכי דאף שאינה אומרת בפי' חייב להוציאה אי מהימן לי' כבי תרי ודיבורה לא מעלה ולא מוריד דאי לא מהימן העד כבי תרי אף שאומרת בפי' שמא עיניה נתנה באחר. ואף אי לא מיסתברא למיתלי בהכי מ"מ משום מגדר מילתא הפקיעו חכמים לקדושי' בכל מי שאומרת כן לפ"ד רשב"א בחדושיו סוף נדרים (ואדרבה אפשר דשותקת הוא רבותא גם לרבא להקל בלא מהימן כבי תרי דכ"ש אומר' טמאה אני כמ"ש בירושלמי באת לאסור עצמה התירה באת להתיר עצמה אסרה ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר (ע"ש סוף נדרים):) ותדע עוד מדלא א"ל שמואל לסמיא לשאול מאשתו אם תודה תאסר גם אי לא מהימן כבי תרי ואם תכחיש גם אי מהימן שרי לפ"ד רשב"א בתשו' לרמב"ן א"ו שדיבורה לא מעלה ולא מוריד אף בע"א מאחר דע"א לאו כלום הוא (ועיין ש"ך סימן קכ"ז שתפס עיקר כרשב"א וסיעתו בפי' הסוגיא והביא עוד הרבה מגדולי הפוסקים דס"ל הכי וע"ש בססק"ט דגם רשב"א וסייעתו מודים דשתיקה כהודאה בדבר שיודע האמת וע"ש בס"ק ט"ז שכ"מ בגמרא רפ"ג דכריתות ופשוט הוא למעיין היטב בחדושי רשב"א וריטב"א דל"פ כלל אפר"ת בכה"ג וההיא דאכלת חלב הרי אכל בשגגה ולא ידע גם לפ"ד העד רק דלפר"ת צ"ל שא"ל העד שאחר שאכלו נודע לו (כמ"ש הר"ן בשם תוס'):) וכן משמע בהדיא ג"כ מל' הרמב"ם ה' אישות פכ"ד ה' י"ח אמר' אשתו שזינתה וכו' ואם היה מאמינה כו' ואין ב"ד כופין וכו' בדבר מן הדברים וכו' עד שיעידו ב' עדים וכו' בפניהם ברצונה כו וכל' זה ממש כ' ר' ירוחם נכ"ב ח"ג. וכ"מ בהדיא ג"כ מל' הרמב"ם הכ' איסורי ביאה פ' י"ח הל' ח' וכדאי הם כל הפוסקים הנ"ל לסמוך עליהם בשעת הדחק בצירוף ספק אמתלא מקובלת נגד דעת רש"ל וסייעתו קצת מהאחרונים ועוד יש להביא ראיה ממ"ש הרא"ש סוף גיטין הובא בטוש"ע ססי' מ"ח להלכה דלא מתסרי לבעלה בהודאת פיה וע"א המסייע לה דאף שהוא קרוב הרי באיסורים ע"א נאמן אפי' קרוב ואשה עיי' תוספות רפ"ג דכריתות. ועוד דבנ"ד נמי העד הוא חתנו וע"ש בפרישה ובד"מ ססי' מ"ו דמדמו לה לאומר' טמאה אני וכ"ה בתוס' רי"ד פ"ק דקידושין גבי דביתהו דר' חייא. וא"ל דשאני התם דשתקה עד עכשיו. דא"כ היכי מייתי רב חסדא ראיה מדביתהו דר"ח לההוא גברא דקדיש וכו' ודוחק לומר דאימא דדביתהו קיימת וא"ל בו ביום. וגם הוה לי' לר"ח לשיולה ולחקרה ויש להאריך בזה אלא שאין הזמן גרמא:

והנה ממ"ש רמ"א בהג"ה סי' קט"ו ס"ו אין ראיה לסתור פסק הב"י בש"ע סי' קע"ח לפמ"ש ח"מ וב"ש שם דמיירי שיש רגלים לדבר בלא"ה. וממ"ש הח"מ וב"ש כאן אין הכרע ג"כ דלא ס"ל כרש"ל דשאני הכא דליכא רק עד אחד על הודאתה והיא מכחישתו שלא הודית מעולם. אבל אם היתה מודה בב"ד כנ"ל י"ל דמהני עדות הנחשד למהוי רגלים לדבר עכ"פ משא"כ בנדון שבהגהות רמ"א יהיה כל הענין תלוי בעדות הנחשד והוא ע"א וק"ל. אך באמת ודאי מסתימת ל' רמ"א לא משמע כלל כפי' הח"מ וב"ש דכל כה"ג ודאי ה"ל לרמ"א לפרש ולא להיות העיקר חסר מן הספר ומכ"ש מאחר דבסיפא הודית לפני א' מיירי רמ"א בדליכא רגלים לדבר כמבואר ממש"ש ח"מ וב"ש א"כ סכינא חריפא כו' רק האמת יורה דרכו למעיין בפסקי מהרא"י שביאר היטב טעם החומרא משום דכיון דאילו אמרי' עיניה נתנה באחר ה"ל עדות גמורה דנטמאת ע"י צירוף ומאן לימא לן דבכה"ג אמרי' עיניה כו' פי' דלא אמרי' עיניה כו' אלא בדליכא רק שויא נפשה סד"א אילו לא אמרי עיניה כו' ולא בדאיכא עדות גמורה אילו לא אמרי כו' (ואזיל לטעמי' דלעיל שם כתב דהא דשויא נפשה חד"א לא מיתסר' משום שנראי' הדברים אמת משא"כ בעדות גמורה:) וכיון דלא אמרינן כלל עיניה כו' אין צריך לרגלים לדבר ואפ"ה אין ללמוד מכאן לנ"ד לאסור בלא רגלי' לדבר משום דהעד הו' חתנו ואינו מצטרף עמה לעדות גמורה והודאת בע"ד כק' עדים לא שייך הכא דמחייבא לאחריני לאסרה על הבעל וכדאיתא התם בגמ' אלא דשויא נפשה חד"א ולהך מילתא ודאי בעי רגלים לדבר ולא מספקא למהרא"י אלא בעדות גמורה ע"ש ה טב ודו"ק וכדמסיק מהרא"י שם אהך מלתא גופא משום דהנחשד היה קרוב לבעה"ב וכו'. ואף דלפי הטעם שכ' שם מהרא"י להתיר בנדון שלו לא שייך להתיר אלא בהודית לפני א' אף שהוא נאמן כשנים אבל לא בהודית לפני ב"ד אף שנחשד הוא קרוב. והיינו משום דעכ"פ רגלים לדבר איכא אף שאין כאן צירוף עדות גמורה. והיינו דלא כב"י וש"ע מ"מ הכי רמ"א בהג"ה לא הזכיר רק דין צירוף עדות גמורה וממילא משמע שאין כאן קרובים. ובכה"ג מיתסרא בלי רגלים לדבר. אבל היכא דבעי' רגלים לדבר י"ל כמ"ש הש"ע סי' קע"ח דע"א לא מקרי רגלים לדבר. ומש"ה לא הגיה רמ"א שם כלום אש"ע וכל זה לרווחא דמלתא אבל באמת י"ל דאף מהרא"י לא ס"ל בנדון שלו דעדות הנחשד מקרי רגלים לדבר משום עדותו לחוד רק משום שהיו ניכרים דברי אמת להבעה"ב שהוכיחו והודה דרך וידוי ובקשת תשובה כמבואר שם. וגם היו שם שארי אומדנות והוכחות כמו שצ"ל כן לפ"ד הח"מ וב"ש שהיו שם רגלים לדבר בלי אמירת הנחשד. אבל אין ללמוד כלל מכאן לע"א הבא להעיד בלא דרך וידוי ותשובה כלל כיון דע"א לא מהימן לא מקרי רגלים לדבר דדלמא משקר לגמרי ולצעורי מכוין (והפרש זה מצינו בעדות אשה בין מסל"ת למתכוונים להעיד) ובנ"ד לא היה דרך וידוי ותשובה לפי המובן ממכתבו ומגב"ע (אבל א"ל דטעמיה דרש"ל אינו משום דע"א מקרי רגלים לדבר אלא משום דלא אמרי' כלל עיניה נתנ' באחר אלא כשאמרה מעצמה דוקא כדמשמע לכאורה מלשונו שבפרישה דז"א כמבואר בהדיא ברא"ש ספ"ב דיבמות דאף שמודה על ידי שאלה אמרינן הכי והא דאיצטריך התם טעמא להתירא דאי איתא דעביד איסורא וכו' היינו משום דאיכא טעמא נמי לאיסורא דערק הנואף כמ"ש במהרא"י):

הנה מקור האיסור ברגלי' לדבר נובע מהני עובדא דשילהי נדרים כמ"ש מהרא"י ב' התוס' ורא"ש דיבמות פ"ב ושם מבואר דלא הוצרכו לפרש באומרת טמאה אני אלא לשטת ר"ת אבל לפרש"י דמפקי' מבעל בעידי כיעור א"ש בלא"ה משום דהתם הוה כיעור גדול דערק הנואף וכו' וכ"כ התוס' בהדיא פ"ק דכתובות דנואף שאני. וא"כ אין ללמוד מכאן לע"א דלכ"ע לא מפקי' בע"א כדיליף מקרא רפ"ק וספ"ה דסוטה (וכן בא ללמוד מכאן לייחוד גרידא שאין אומרים כו' דלא כב"ש) ועיין פסקי מהרא"י שם דאין להחמיר בהא באשת כהן יותר מבאשת ישראל ובתשו' צ"צ הביא ראיה לזה מתשו' מהר"ם בהג"מ ומ"ש הב"ש ב' הצ"צ להחמיר באיסור כהונה היינו באיסור דלא שייך בישראל כלל:

וצ"ל לפ"ז בסוגיא דיבמות ד' פ"ח ע"ב דברי לה לאו היינו שראתה מיתת בעלה דא"כ היא מזידה ואף באשת ישראל אסורה אלא כדפרש"י שם בתחלת הסוגיא ע"י סימנים וכו' או כדפרש"י בכתובות ד' כ"ב ע"ב אין לבי נוקפי וכו' אלו היה קיים וכו' ודלא כר"ן שם (ואעפ"כ דעת הצ"צ בנדון שלו שבב"ש פליא' דעת ממני דהא משנה אחרונה דסוף נדרים מיירי באונס דלא שייך אלא באשת כהן וא"ל דשם זנות חד הוא דא"כ בסוגיא דיבמות הנ"ל נמי וצ"ע) וע"ש בצ"צ דלא מקרי רגלים לדבר מה שיש רגלים לדבר והוכחה דקושטא קאמרה בהודאה רק שיש רגלים לדבר אף גם בלי הודאתה ע"ש. אך אעפ"כ לולי צירוף ספק שקול דאמתלא שלה בעיני מעכ"ת כנ"ל לא מלאני לבי לסמוך ע"ד רשב"א וסיעתו דלעיל לחוד בפי' הסוגיא דקידושין אף שכן תפס הש"ך עיקר יען כי הוא דוחק גדול אליבא דאביי אמאי החליט שמואל לאיסור לההוא אי מהימן ליה דלאו גזלנא הוא ולא א"ל לשאול מאשתו אולי תכחיש וע"כ צ"ל דמיירי שכבר שאל ושתקה וכל כה"ג ה"ל לגמ' לפרש ולא להיות העיקר חסר מן הספר. אלא ודאי דשתיקתו גורמת האיסור וישוב כל הסוגי' על נכון לא עת האסף פה:

ועובדא דר"ת שברא"ש סוף גיטין וטוש"ע ססי' מ"ח וכן עובדא דיהודית דביתהו דר"ח וכו' נלפע"ד דא"ש אף למשנה ראשונה דלא חיישי' שנתנה עיניה באחר (דלא כהפריש' דלעיל) וה"ט כמ"ש הר"ן שם ב' אחרים דמדינא ודאי אין האשה נאמנת וכו' להפקיע עצמה וכו' אלא משום דהא מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה וכו' (וכ"ה בהדיא בגמ' שם דלא עבידא לבזויי נפשה וכו' וכ"מ מפשט ל' המשנה חזרו לומר שלא תהא אשה מקלקלת וכו' דה"ט קאי אכל השלש נשים אלו בשוה שלא לכוף להוציא כמשנה ראשונה אבל לא ליתן טעם אמאי מותרת דהא ה"ט לא שייך ולא איצטריך בב' נשים האחרונות וא"כ לא איצטריך נמי משום היתר דאומרת טמאה אני) והלכך אפשר לומר דגם במשנה אחרונה לא התירו אלא באומרת היא לבדה ולא בדאיכא עד המסייע לה וכדעת רש"ל וסיעתו משא"כ בעובדא דיהודית ועובדא דר"ת הנ"ל דלא שייך כ"כ ה"ט דבזויי נפשה מוקמי' אדינא דלא מהימנא להפקיע עצמה ואף בדאיכא עד המסייע לה (ואף שע"א אפילו קרוב נאמן באיסורין). ומיהו לפ"ז עכ"פ ליכא איסורא דאורייתא בכה"ג אף לפ"ד רש"ל וכמשמעות לשון הר"ן תקינו במשנה וכו' והלכך בספק שקול דאמתלא הנ"ל יש להקל ולסמוך על שטת רשב"א דלעיל וע"ד הרמב"ם ור' ירוחם דלעיל:

(אבל דוחק לחלק בין להפקיע עצמה מבעלה ע"י הפקעת הקידושין למפרע לפי דבריה ובין לאסור עצמה לבעלה. דעכ"פ צריכה גט דהא ר' חייא אמר לדביתייהו לאו כל כמינך דאסרת לך עלי משמע דהעיקר תלוי באיסור לחוד וכ"מ מלשון ר"ת שברא"ש וטוש"ע שלא הזכיר לשון הפקעה כלל אלא לשון איסור לחוד:)

והנה באמת לבי נוקפי קצת באמתלא שלה לפי המבואר בגב"ע הראשונה המעשה באריכות שהיתה הכחשה ביניהם בשעת הודאתה שהיא אמרה לו הלא לא שלחתי אחריך וכו' דמוכח קצת שאמרה האמת אך אין מזה הוכחה גמורה והכל לפי ראות עיני מעכ"ת וסיעתו הב"ד בשמעם ספור והמשך הדברים שביניהם אז בשעת ההודאה ואף שניכר שמחמת עצת בעלה חזרה בו והכחישתו י"ל שמתחלה הודית מפני היראה שסברה כי יהיה די לה בתשובה לבד ולא היתה יודעת שתיאסר עליו. וכשהודיע' בעלה שתתגרש בודאי אזי אין כל הפחדים כדאי לה נגד הגירושין לכן חזרה בה אך אני בחוץ ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואעפ"כ אילו היתה אשת ישראל אפשר הייתי סומך להתיר בפשיטות אך לפי שהיא אשת כהן מעלה עשו ביוחסין שלא יטמעו חללים ח"ו איני רוצה לסמוך על דעתי עד שיסכימו שני גדולי הוראה כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא:

תוכן העניינים

שות האדמור הזקן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה