אור ברסלב

שות האדמור הזקן· רבי שניאור זלמן [הגר"ז] מלאדי

סימן א

הנה מ"ש הט"ז באו"ח הלכות תפילין סי' ל"ב ס"ק כ"ו שאם מניח פחות מכשיעור ט' אותיות, אחר פ' שמע ופחות מכשיעור קודם פרשה והיה א"ש. נעשית פ' והא"ש סתומה וד"ה שהריוח מכאן ומכאן מצטרף לכשיעור. אישתמיטתא מש"כ הטור בי"ד סי' תנ"ה בענין סתומה שאם גמר בסוף השיטה בפחות מכשיעור יניח שיטה שני' חלוק ויתחיל בשיטה ג' דווקא ולא סגי במה שיתחיל בשיטה שניה אחר שיניח ריוח מעט מכדי כשיצטרף ריוח זה עם הריוח שבסוף שיטה הראשונה ולמה לו להניח השיטה שניה חלק לגמרי אלא ודאי דאין מצטרפין וכן הרמב"ם שכתב בענין סתומה שאם אין בסוף השיטה כדי שיעור ט' אותיות ותיבה יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח בשיטה שניה לאו למימרא שהמעט ריוח מצטרף עם הריוח שבסוף שיטה הראשונה אלא דמיירי שהניח בסוף שיטה הראשונה כשיעור ט' אותיות רק שלא היה כשיעור גדול לכתוב גם תיבה אחר הריוח ולזה מועיל מעט ריוח שבתחלת שניה שעושה אותה סתומה מאחר בהניח כשיעור ט' אותיות במקום אחד והוא שיעור פרשה להפריש וליתן ריוח בין פ' לפ' אלא שא לא היה מעט ריוח בתחילת שיטה שניה היתה פ' פתוחה וע"י המעט ריוח שמשייר בתחלה ומתחיל באמצע שיטה נעשית פ' סתומה שעי"כ סותמות כל הריוח שבסוף השיטה הראשונה סבירא לי' בפירוש הירושלמי פתוחה מכאן ומכאן סתומה כפשוטו דאם היא פתוחה מסופו וגם מראשו הרי היא נידונית כסתומה. ומ"ש הרמב"ם ז"ל מעט ריוח כו' כתב כן מסברא ומעט ריוח נמי סגי ולא בעינן כשיעור פתוחה דוקא מכאן ומכאן דמאחר שהניח כשיעור במקום א' סגי אבל אם לא הניח כשיעור במקום א' רק שע"י צירוף ב' מקומות יהיה הריוח לא מהני דעת הרמב"ם אלא לעשותו סתומה מאחר דכבר נקרא שם פרשה עליה אבל לא להשלים השיעור להיות נקרא פ' עי"כ. והנה הט"ז נמשך אחר תשובת מהרמ"פ כמבואר בסיום דבריו ומהרמ"פ למד מהסמ"ק ה' מזוזה ובסמ"ג שם ביאר בפי' דברי הירושלמי פ' מכאן ומכאן התומה בכה"ג שאין במקום אחד כשיעור וכתב דהירושלמי דווקא לענין מזוזה אתמר דווקא במזוזה היא סתומה וכה"ג להכירא בעלמא לפי שאין הפרשיות סמוכות בתורה והיא סתומה גמורה שאין בה שיעור פ' בסוף שיטה ולא בראש שיטה ע"כ. ומשמע להדיא דר"ל דהוי סתומה גמורה כמו פ' ויחי שאין שם פ' כלל והכי נמי אין נקרא עליו שם פ' כלל מאחר שאין שם שיעור פ' לא בסוף שיטה הראשונה ולא בראש שיטה שאחרי' וזהו ג"כ כוונת הרא"ש והטור סי' רפ"ח עב"ח וב"י שם דמבואר להדיא מדבריהם כך וא"כ אין ללמוד משם לתפילין להיות נקרא בשם פ' סתומה וגם אין ללמוד משם להכשיר סתומה לגמרי שלא נקרא עליה שם פ' כלל מזה הטעם עצמו שבמזוזה לפי שאין סמוכות בתורה דהא במזוזה אמרינן בגמרא דעבדינהו פתוחות ש"ד מה"ט לפי שאין סמוכות בתורה ובתפילין קיימא לן דאם שינה פסול. ובאמת על מהרמ"פ אין לתמוה כ"כ דבפתיחות נמי יש להכשיר בתפילין כמו במזוזה א"כ י"ל דה"ה והוא הטעם בסתומה לגמרי. אבל הט"ז עשה סמוכות לדברי הרמב"ם מהגמרא דיש לפסול בתפילין נמי כשהפ' והיה א"ש פ' (ויש לחזק ראייתו ולהוסיף בה דברים אלא שאין כאן מקום להאריך) ע"ש בס"ק כ"ה שכ"ה עיקר לדעתו ואין ללמוד מתפילין למזוזה וכן הביא דעת מהרמ"א וא"כ לדידהו לא מהני סתומה לגמרי דמהני במזוזה להכירא בעלמא דלא ילפינן תפילין ממזוזה כלל דלא כמהרמ"פ ואיך הסכימה דעתם לדעת מהרמ"פ בסתומה זו וצע"ג. וממוצא דבר נשמע טוב טעם ודעת למ"ש הב"י בשם מהרי"א שהמנהג היותר מרווח ושרוב הגליות נהגו כמותו והוא שיניח בסוף פ' שמע פחות מכשיעור וקודם פ' והיה א"ש יניח ריוח כשיעור וכן הביא בש"ע ושם ביאר הטעם מפני שא"א לעשות סתימה לד"ה נהגו לעשות סתומה אליביה דהרמב"ם. והנה גם להרמב"ם יש דרך אחרת להניח אחר פ' שמע כשיעור וקודם פ' והיה א"ש יניח מעט ריוח דהא סתומה לרמב"ם כמ"ש בהדיא ולמה יסדו המנהג דווקא כצורה הראשונה (ועיין בש"ע של אדמו"ר נבג"מ) אבל לפי מ"ש בשם הסמ"ג והסמ"ק ושכ"ה דעת הרא"ש והטור וב"י וב"ח שמעט ריוח תורתו כסתומה לגמרי (חסר תיבה) להניח ריוח כשיעור אחר פ' שמע וקודם פ' והיה א"ש שלא נהגו בצורה מעט ריוח משום דלהפוסקים הנ"ל מעט ריוח כמאן דליתא דמי' וה"ז כאילו התחיל בראש שיטה ממש והיו פתוחה מסופו ולכך בחרו בדרך הראשונה להניח בסוף שמע פחות מכשיעור והשיעור יניח קודם פ' והיה א"ש שאף שהריוח שאחר פ' שמע אינו כלום וה"ז כאילו גמר פ' שמע בסוף שיטה ממש מ"מ במה שמתחיל והא"ש באמצע שיטה אחר שמניח ריוח כשיעור הוי סתומה דפתחוה מראשה סתומה לדעת הרמב"ם לפי גרסתו בירושלמי וכן העידו האחרונים שכ"ה בגמ' הירושלמי שלפנינו וכן משמע להדיא בב"י וש"ע למנהג זה שאין מניחין ריוח כלל בסוף שמע ואם מניחים הוא פחות מט' אותיות מכלל שהריוח שהוא פחות מכשיעור ה"ז כאלו אין מניחים כלל דפחות משיעור אין נקרא ריוח כלל בסוף שיטה והוא הטעם בתחילת שיטה אלא שהרמב"ם סבירא ליה מסברא דנפשיה מאחר שהניח כשיעור במקום א' בסוף שיטה הראשונה סגי במעט ריוח שבתחילת שיטה שניה ובהא לא רצו להנהיג כמותו מאחר שעל סברא זו חולקין הפוסקים הנ"ל והמה הרבים ובתראי טפי אבל אכתי קשה למה הוצרכו להניח אחר פ' שמע פחות מכשיעור דווקא ומהרי"א ביאר הטעם כי היכא דתהוי פ' והא"ש סתומה. והרי אפי' אם הניח אחר פ' שמע כשיעור מ"מ אם התחיל פ' והא"ש באמצע שיטה אף שמניח ריוח כשיעור בתחילת שיטה הווי' סתומה לדעת הרמב"ם דודאי מ"ש הרמב"ם ויניח מעט ריוח בתחילת שיטה שניה היינו דמעט ריוח נמי סגי ולאו למימרא דאם הניח ריוח הרבה בתחילת שיטה שניה לא הוויא סתומה אלא פתוחה דא"נ נמצא דגם להרמב"ם יש פתוחה שמתחלת באמצע שיטה והרי הרמב"ם שפתו ברור מללו דאין פתוחה באמצע שיטה לעולם אלא בראש שיטה דמבואר מדבריו להדיא אפי' הניח ריוח הרבה בסוף שיטה הראשונה ובתחלת שיטה שניה מ"מ כשמתחלת באמצע הוי סתומה וכן מבואר להדיא מדברי הב"י והרא"ש בי"ד סי' ער"ה לדעת הרמב"ם והוא פשוט ומוכרח בירושלמי דאמר פתחהו מכאן ומכאן סתומה דמשמע אפי' פתחהו הרבה מכאן ומכאן. והתוס' והרא"ש שתמהו על פי' זה ופירשו פי' אחר בירושלמי היינו לפי גרסתו ברישא פתוחה מראשה פתוחה ופתוחה מסופה פתוחה. ואהא קשיא להו דאמאי פתוחה מכאן ומכאן סתומה דלמה יגרע מפתוחה בראשה לבד אבל לגרסת הרמב"ם פתוחה מראשה סתומה אין מקום לקושייתם דמאחר שהפתוחה מראשה היא סתומה כיון שמתחיל לכתוב מאמצע שיטה וסותם מה שלפניו בשיטה זו ה"ה נמי שסותם את הריוח שבשיטה שלפניו בסופה ואף שהריוח הרבה מאוד אינו מועיל לקרותה בשם פתוחה ועוד שכמו שאינו מועיל מעט הריוח שבתחלת שיטה שהוא נוסף על הריוח שעשה בסוף השיטה כשיעור ובין שניהם יש הרבה יותר מכשיעור ואפי' הכי הוי סתומה וה"ה והוא הטעם אם הניס ריוח הרבה וכמו שלמד הרמב"ם מהירושלמי דפתוחה מכאן ומכאן סתומה אם הניח מעט ריוח בתחלת השיטה שניה אעפ"י שהניח בסוף שיטה הראשונה כשיעור הנ"ל יש ללמוד דה"ה אם הניח ריוח הרבה בתחילת שיטה שניה דחד דינא וחד טעמא הוא. ומה שי"ל בישוב המנהג הוא משום שהתו' והרא"ש שתמהו על פי' זה בירושלמי לא משום דפתוחה בראשה לחוד הוא דתמהו אלא אף משום פתוחה בסופה דס"ל מאחר שפתוחה מסופה פתוחה בהא דפתוחה מראשה לא גרעי ולא נפקת מתורת פתוחה מסופה וכ"ה להדיא בספר התרומה סי' ר"ב בהא דפליגי סדר הקדמוני עם מ"ס דמר ס"ל פתוחה מסופה דווקא ומ"ס מראשה דווקא והעושה פתוחה מראשה ומסופה יצא ידי שניהם מכלל דאף דמאן דס"ל פתוחה מסופה דווקא לא גרעי בהכי מה שעשה פתוחה גם בראשה וכ"מ להדיא שם וא"כ נהי דבפתוחה מראשה הנהיגו כדעת הרמב"ם מ"מ פתוחה מסופה דלדידהו כפתוחה שבראשה אינה מוציאה משום פתוחה מסופה חששו לדבריהם ולא רצו לסמוך על דעת הרמב"ם בלבד לעשות פתוחה בסופה וגם בראשה דתרתי לא עבדי לעבור ע"ד התו' והרא"ש ובחרו בצורה הראשונה להניח בסוף פ' שמע פחות מכשיעור דלא מיקרי פתוחה מסופה לכ"ע אלא פתוחה מראשה בלבד אלא דלדעת הרא"ש הוי מ"מ פתוחה ובהא לחוד סמכו על הרמב"ם כנ"ל. מיהו בס' התרומה שם משמע דסברת ר"ת אינה מוכרחת כ"כ דאדרבה פתוחה מסופה ומראשה גרעי טפי מאילו היתה פתוחה במקום אחד מסופה או מראשה ולכן לא תעה על הירושלמי דאמר פתוחה מכאן ומכאן סתומה אפילו לגרסת התוס' דגרסי ברישא פתותה מראשה פתוחה ומסופה פתוחה דלאו הא בהא תלייא. אלא דמצד אחר קשיא ליה הירושלמי דרב אדרב דבגמרא דילן למסקנא אמרינן דרב קאי אריוח דווקא ולא אפתוחות דווקא ובירושלמי איתא דרב אמר הלכה בפתוחות ולא ניחא ליה למימר כמ"ש התוס' די"ל דירושלמי פליג וסבירא ליה כמ"ד דגמרא דידן משום דלמסקנא אמרינן דרב אזיל בתר מנהגא וה"נ ס"ל להירושלמי כמ"ש הפוסקים בירושלמי פ' הפועלים דמנהג מבטל הלכה והתוס' לא חששו לקושיא זו ומשום הכי אי לאו דתמה על הירושלמי מצד עצמו לא הי' מפרשים פי' אחר בירושלמי וכטעם דאפשר לומר דהירושלמי ס"ל דהא דרב בהאי אתמר:

סליק

תוכן העניינים

שות האדמור הזקן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה